פסקי דין על עזבון אברהם לוי באמצעות יוסף לוי | פסקי דין על יוסף לוי | פסקי דין על אריה שריון ואח' | פסקי דין על אריה צאנג | פסקי דין על אחים צאנג | פסקי דין על ישעיהו צאנג ואח' |

52/72 עא     21/11/1972




עא 52/72 עזבון אברהם לוי באמצעות יוסף לוי, יוסף לוי, אריה שריון ואח' נ' אריה צאנג, אחים צאנג בע"מ, ישעיהו צאנג ואח'




(פד"י כז (1) 51)

(פד"י כז (1) 57)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 52/72


השופטים:
כבוד מ"מ הנשיא זוסמן
כבוד השופט ברנזון
כבוד השופט ויתקון
כבוד השופט ח' כהן
כבוד השופט י' כהן


המערערים:
1. עזבון אברהם לוי באמצעות יוסף לוי
2. יוסף לוי
3. אריה שריון
4. אדלה חיה טואף
5. שרה קרוף
6. רחל צרפתי


ע"י ב"כ עו"ד ד"ר א' גולדנברג

נ ג ד

המשיבים:
1. אריה צאנג
2. אחים צאנג בע"מ
3. ישעיהו צאנג
4. יואל צאנג
5. פנחס דיאמנט


ע"י ב"כ עו"ד נ' קנת


ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(מ' קנת, נשיא תורן, והשופטים א' מני, א' שינבוים),
מיום 15.11.71, ב-ע"א 630/70, לפיו נתקבל בחלקו בלבד ערעור המערערים על פסק-דינו של בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו
(השופט א' אולסקר)
, מיום 1.11.70, ב-תי"א 23988/68, המקבל את תביעת הפינוי וסילוק-היד של המערערים מהמושכר, נשוא הערעור, בכל הנוגע למשיבים מס' 2, 3, 4, 5 ודוחה אותה בכל הנוגע למשיב מס' 1, בהעניקו למשיב זה סעד-מן-הצדק; וערעור שכנגד של המשיב מס' 1 על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי המצווה עליו לשלם למשיבים בערעור שכנגד סך 3,500 ל"י כפיצויים על הפרת חוזה, וכן הוצאותיהם בשתי הערכאות שלמטה בסך 700 ל"י.


פסק-דין

השופט י' כהן
:

המערערים, שהם בעלי בית ברחוב החשמל-ברזילי 10 בתל-אביב-יפו, הגישו בשנת 1968 תביעת פינוי לבית-משפט השלום נגד חמשת המשיבים. בכתב-התביעה פורטו עילות תביעה שונות, אולם בסופו של דבר נותרו שתי עילות
לדיון והן:

א. העברת המושכר לאחר בניגוד להוראות חוזה השכירות.
ב. נטישת המושכר.


השופט המלומד בבית-משפט השלום קבע בפסק-דינו, שחוזה השכירות הופר על-ידי כך, שבתקופה של כעשר שנים משנת 1955 עד שנת 1965 העסק שבמושכר התנהל על-ידי המשיבה השניה, שהיא חברה פרטית (להלן – החברה); אולם, מכיון שבשנת 1965 הפסיקה החברה את עסקיה ונכנסה למצב של פירוק ורק המשיב הראשון (להלן – המשיב) מחזיק במושכר ומנהל בו את העסק, ובזמן הגשת התביעה הפרת החוזה כבר לא היתה קיימת, החליט השופט המלומד לתת צו-פינוי נגד המשיבים ממס' 2 ועד מס' 5, שאינם מחזיקים במושכר, אך דחה את התביעה נגד המשיב אשר מחזיק בפועל במושכר. המערערים עירערו לבית-המשפט המחוזי וזה פסק כי יש לחייב גם את המשיב לפנות את המושכר, אך צו-הפינוי נגדו יתבטל, אם הוא ישלם למערערים תוך שישה חדשים מיום מתן פסק-הדין סכום של 3,500 ל"י, כפיצוי על הפרת החוזה, וכן סך 700 לירות הוצאות. המערערים עירערו לבית-משפט זה לאחר קבלת רשות כדין. המשיבים בהודעת-ערעור שכנגד טענו, שיש לבטל את אותו חלק מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, לפיו הם חוייבו בתשלום פיצויים.

2.
המושכר שעליו מדובר הוא בית-עסק שבו מתנהל מסחר בצמיגים וגם מבוצע בו תיקון צמיגים. המושכר הושכר על-ידי בעלי הבית
למשיב השלישי, ישעיהו צאנג, לפי ארבעה חוזי שכירות, שנעשו בתאריכים שונים והתייחסו לחלקים שונים של המושכר. בכל חוזי השכירות נאסר על השוכר להעביר את המושכר לאחרים, אך באחד החוזים, והוא החוזה ת/1 מיום 15.3.53, ניתנה רשות להעביר את המושכר למשיבים רביעי וחמישי והמשיב השליש השתמש ברשות זו. באחד מחוזי השכירות, והוא החוזה ת/20, שבו הושכר שטח של 100 מטר מהחצר של הבית, נאסר על השוכר "להרשות את השימוש במושכר לאדם אחר בלי רשות המשכיר בכתב". השופט המלומד של בית-משפט השלום קבע, כי המשיב השלישי שכר את המושכר עבורו ועבור שני אחיו והם, המשיב ואח ששמו שמואל, שלא היה צד למשפט. שלושת האחים ניהלו את העסק בשותפות עד 1953 ומאותה שנה, כאשר ישעיהו צאנג השתמש בזכותו לפי החוזה ת/1 והעביר את זכויותיו במושכר לאח אחר והוא יואל צאנג (המשיב מס' 4) ולמשיב מס' 5, ניהלו את העסק המשיב עם המשיבים רביעי וחמישי.בשנת 1955 נוסדה החברה, שבעלי המניות בה היו המשיב, האחים שמואל ויואל, המשיב מס' 5 ועוד אדם שלא היה צד למשפט. החברה ניהלה את עסק הצמיגים במושכר במשך עשרים שנים עד 1965, אולם עובדה זו לא היתה ידועה כלל לבעלי הבית והם המשיכו לקבל את דמי השכירות מידי המשיב, והיו נותנים קבלות על שמו או על שם האחים צאנג. העסק לא הצליח, ובשנת 1965 הפסיקה החברה לפעול ונכנסה לשלב של פירוק או מחיקה. מאז ניהל את העסק המשיב בלבד. כשנודעו לבעלי הבית העובדות בקשר עם קיומה של החברה וניהול העסק על-ידה, הוגשה תביעת הפינוי הנ"ל.

3.
כאמור, כל חוזי השכירות אוסרים העברת המושכר לאחר, ואחד מהם אוסר גם מסירת השימוש במושכר לאדם אחר. לא יכול להיות מקום לספק, שאיסור אחרון זה הופר על-ידי השוכרים. טענת המשיבים, שהחברה איננה "אדם אחר", מכיון שרוב מניותיה היו בידי השוכרים, איננה מבוססת. בא-כוח המשיבים מסתמך בעניין זה על פסק-הדין בע"א 148/63,
הרמן הומפרט נגד רוזה קניגסהפר; פד"י, כרך יח (1), ע' 73, 76
, שבו נפסק, ברוב דעות, כי מסירת מושכר לשותף אחד עקב פירוק השותפות השוכרת איננה העברת שכירות "לאחרים", אך אין הנדון דומה לראיה. כאן נמסר העסק לחברה, שהיא תאגיד נפרד ונבדל מהיחידים שהם בעלי מניות בו, ובעלי מניות אף אינם אחראים לחובות התאגיד. אף לו היתה זהות מוחלטת בין חברי השותפות, שהחזיקה במושכר, ובין בעלי המניות בחברה, גם אז החברה היא "אדם אחר" לגבי החברים בשותפות
(ע"א 211/68, יחיאל ו-אהובה רדזינר נגד אליעזר פורמרנץ, ואח'

; פד"י, כרך כב (2), ע' 524, 528, 527, 529)
. על-כן השימוש במושכר על-ידי החברה מהווה לפחות הפרת התנאי בחוזה האוסר מסירת השימוש לאדם אחר.

4.
יותר קשה היא התשובה לשאלה, אם הופרה ההוראה בחוזי השכירות, שבה התחייבו השוכרים "לא להשכיר את הבית לאחר, לא את כולו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב". בא-כוח המערערים, בסיכום טענותיו המעניין והמנומק יפה, טען, שהשוכרים עברו על איסור זה שבחוזה השכירות, ובכך לא זה בלבד שהפרו את החוזה, אלא גם נטשו את המושכר. בא-כוח המערערים שם את הדגש על טענת הנטישה, מכיון שלפי טענותיו אין בית-המשפט מוסמך לתת לדייר נעדר סעד-מן-הצדק, ועל-כן זכאים לדעתו המערערים לצו-פינוי לפי הדין גם נגד המשיב. לעומת זאת טוענים המשיבים, שניהול העסק על-ידי החברה במושכר לא היווה השכרת המושכר לאחר או העברת החוזה על שם אחר.


על היחסים בין החברה ובין השוכרים בתקופה שבה נוהל העסק על-ידי החברה הובאה עדות מפי המשיב. מעדות זו מסתבר, שאת עסק הצמיגים ניהלה החברה, המכירות והקניות נעשו ונרשמו בשמה; במשך תקופת הזמן, שארכה לא התברר, נרשמו דמי השכירות ששולמו לבעלי הבית כהוצאה של החברה וכנראה גם שכר העובדים בעסק נרשם כהוצאה של החברה. המשרד הרשום של החברה היה במקום העסק. לא הוכח, שהיה איזה שהוא הסכם בין השוכרים ובין החברה המסדיר את היחסים ביניהם לגבי המושכר והשימוש בו, או שאיזו שהיא תמורה ניתנה על-ידי החברה לשוכרים בעד השימוש במושכר, נוסף לתשלום דמי השכירות לבעלי הבית על-ידי החברה במשך תקופה בלתי-ידועה. המשיב אמר בעדותו (בע' 54), שהמושכר "אף פעם לא עבר לחברה, רק המסחר של הצמיגים התנהל בצורת חברה".


לא תמיד ניתן בנקל לקבוע, אם עיסקה מסויימת מהווה השכרת המושכר לאחר או רק מסירת השימוש לאחר, ויש גם שהעיסקה משתמעת לשתי פנים. הלכה פסוקה היא שהתובע אשר טוען שהנתבע הפר את חוזה השכירות, חייב להוכיח את עילת תביעתו. ב-ע"א 148/63,
[1]
, הנ"ל נאמר בעניין זה מפי
השופט ח' כהן
(בע' 76):


"...... כשנטענת על-ידי אחד מבעלי-החוזה טענה של הפרת חוזה שתשמש לו עילה לביטול החוזה, על התובע להניח דעתו של בית-המשפט שבמעשהו או במחדלו של הנתבע היה משום הפרת החוזה, ושאין מעשהו או מחדלו של הנתבע עולים בקנה אחד עם האפשרות שבמעשהו או במחדלו קיים את החוזה ולא הפר אותו."



ב-ע"א 138/54,
יחזקאל יעקב דרויש נגד לולה חיים, ואח'

; פד"י, כרך י, ע' 1986; פי"ם, כרך כו, ע' 268
, נדון עניינו של שוכר, אשר ייסד חברה, שמניותיה היו בידי משפחתו והחברה היתה משתמשת בפועל במושכר. שופט השלום הגיע לכלל מסקנה, שהשוכר לא השכיר את החנות לחברה, אלא רק נתן לה רשיון להשתמש במושכר ובית-משפט זה (מפי
השופט זוסמן

, כתארו אז) סירב להתערב במסקנה זו, בהסתמכו על פסק-הדין האנגלי בעניין,
chaplin v. smith; (1926), 134 l.t. 393, 398, 394; (1926), 1 k.b. 168; 9 l.j.k.b. 449, c.a.
.


שאלה דומה עמדה לדיון ב-ע"א 420/63,
כאמל אליאס בולוס נגד עירית נצרת; פד"י, כרך יח (1), ע' 443, 446, 448
, היינו אם החכרת עסק בתור מפעל קיים מהווה השכרת הנכס, שהיתה אסורה לפי החוזה או מתן רשות להשתמש בנכס, שלא נאסר בחוזה השכירות.
השופט זוסמן

מציין בפסק-דינו, שהאבחנה בין שכירות מצד אחד ובין מסירת חזקה ברשות מצד שני, שמקורה במשפט האנגלי, נתקבלה אצלנו מתוך שאיפת בתי-המשפט "לצמצם חילוטי שכירות בשל הפרת תנאי החוזה"
(שם, [4], בע' 446
). בסיכומו של דבר פסק בית-משפט זה באותו ערעור, שנותר ספק, אם היתה שם שכירות-משנה או רק רשיון לשימוש, ומפאת ספק זה לא הוכיחה התובעת את עילת התביעה
(שם, בע' 448)
.


המערערים תומכים יתדותיהם בפסק-הדין ב-ע"א 211/68,
[2],
הנ"ל, שאף בו נדון עניין מסירת מושכר לידי חברה. נאמר שם
(בע' 527)
, על-ידי
השופט ברנזון
:


"כשלעצמי, הייתי מוכן להרחיק לכת ולומר יחד עם שופט השלום המלומד, כי בנסיבות המקרה הוכחה אף העברת השכירות עצמה. המשיב הראשון הודה בעדותו כי ,הכל מה שבמושכר שייך לנעלי תל-אביב בע"מ. בפנקסי החברה רשום שהחברה משלמת דמי שכירות בעד המושכר'. דברים אלה סובלים בהחלט את הפירוש כי החברה קיבלה את המושכר עם השכירות לידיה. אם כל מה שישנו במושכר שייך לחברה, כלומר – המכונות, כלי העבודה, חמרי הגלם והסחורה המוגמרת, הרי שבפועל נמצא השימוש המלא במושכר בידיה. והיכן מצינו שמישהו משלם דמי שכירות בעד מושכר שהשכירות אינה שלו? בלי סיבה מיוחדת אין דרכן של הבריות, לא-כל-שכן בעסקי מסחר, לשאת בחובותיהם של אחרים. .... לכאורה, בעל התשלום של דמי השכירות הוא בעל השכירות. באין טענה וראיה לסתור, או לפחות להסביר, נעשית החזקה לעובדה מוגמרת."

העובדות בעניין שנדון ב-ע"א 211/68,
[2]
, שונות מעובדות העניין שבפני
נו בשני פרטים: שם הוברר, שכל מה שהיה במושכר שייך לחברה; כאן – לא היו כל הוכחות
למי היה שייך הריהוט והציוד שבמושכר בזמן ניהול העסק על-ידי החברה. שם דמי השכירות שולמו כפי הנראה במשך כל הזמן על-ידי החברה, אך כאן הם שולמו במשך פרק זמן בלתי-ידוע. אוסיף עוד, שלדעתי תשלום דמי השכירות על-ידי החברה יכול להוות חלק מדמי השימוש או דמי השימוש בשלמותם שחלים על החברה, ועל-כן גם עובדה זו איננה מראה דוקא שהחברה היא שוכרת ולא בת-רשות בלבד. לפיכך מה שנפסק ב-ע"א 211/68,
[2],
איננו מכריע לגבי השאלה איך לסווג את השימוש של החברה במושכר במקרה דנא.


בפסק-הדין הנ"ל בעניין,
chaplin, [9]
נאמר על-ידי
השופט
scrutton
(בע' 398);


“the plaintipp was claiming a forfeiture, and the principle upon which the court acts in such cases is that the court in its usual upright attitude leans against forfeiture, that is to say, it requires the plaintiff to prove his case strictly if he asks to have forfeiture upon the principle which explains many of these cases upon the subject which at first look technical.”


נטיית בתי-המשפט באנגליה נגד חילוטי שכירות באה לידי ביטוי בכמה פסקי-דין, ואזכיר כאן לדוגמה רק שניים והם,
peebles v. crosthwaite; 13 times l. rep. 37; affirmed on appeal, at p. 198.


צוטט בתקדים
[9] בע' 394
שאושר בערעור
בע' 198;
stening v. abrahams; (1931),
הראשון משני פסקי-דין אלה מאוזכר בהסכמה בפסק-הדין הנ"ל בעניין
צ'פלין, [9]
; באותו מקרה השוכר, שהתחייב שלא להעביר חזקה במושכר לאחר, נפטר, ומנהלי עזבונו מכרו את העסק לחברה פרטית, מסרו לה את כל המלאי של העסק, החברה שמה את השלט שלה על המושכר ושם היה המשרד הרשום שלה. אף-על-פי-כן נקבע שהחוזה לא הופר, מכיון שהשכירות לא הועברה לאותה חברה.


בפסק-דין השני הנ"ל נאסר על השוכר למסור את החזקה במושכר או בחלק ממנו לאחר והשוכר נתן לאדם אחד זכות בלעדית להציג מודעות על קיר המושכר למשך שבע שנים תמורת תשלום מוסכם. גם כאן נקבע שהחוזה לא הופר, והנימוק לכך היה, שהשוכר לא שלל מעצמו כליל את החזקה באותו הקיר, כי לו היו לדוגמה מציגי המודעות מפסיקים להשתמש בקיר לזמן מה, היה השוכר רשאי לתקן את הקיר ללא הסכמתם (דבי
השופט
farwell
שם,
stening v. abrahams: (1931), 1 ch. 470, 474; 100 l.j.ch. 278; 145 l.t. 18.
בע' 474
)
. פסק-דין אלה הם דוגמאות למאמצי פרשנות של בתי-המשפט באנגליה, כדי למנוע חילוטי שכירות, וניתן להביא עוד דוגמאות מעין אלה.


נראה לי,שבמקרה שלפנינו לא הצליחו המערערים להוכיח, שהשוכרים השכירו את המושכר לחברה או העבירו את חוזה השכירות לשם החברה. אותן העובדות המועטות שהוכחו, כפי שפורט לעיל, מתיישבות במידה שווה עם השכרת המושכר לחברה ועם מסירת השימוש במושכר לחברה. לפי עובדות אלה, אין לשלול את האפשרות שהחברה השתמשה במושכר כבת-רשות של השוכרים, והספק בענין זה פועל לטובת המשיב.


דעתי על-כן היא, שצדק בית-המשפט המחוזי כשאמר בפסק-דינו, ש"אין למצוא בחומר הראיות כי השכירות הועברה מהשוכרים המקוריים לחברת צאנג בע"מ כך שפקעה לגבי השוכרים הראשונים". מכיון שכך, הרי ממילא לא הוכחה עילת הנטישה ואין אני רואה צורך לדון בטענות בא-כוח המערערים בבעיית מתן סעד-מן-הצדק במקרה של נטישה, בעיה שאנו דנים בה בפסק-דיננו ב-ע"א 300/71,
משה קטן נגד אברהם ארוילי וערעור שכנגד; פד"י, כרך כו (2), ע' 796
, המתברר בפני
אותו ההרכב.

5.
המערערים טוענים, שהמשיב אינו ראוי לסעד-מן-הצדק, מכיון שהוא הטעה את בעלי הבית, לא גילה להם שהעסק מתנהל על-ידי החברה והוציא מהם קבלות לדמי שכירות על שמו או על שם אחים צאנג. גם בטענה זו מסתמכים המערערים על פסק-הדין ב-ע"א 211/68,
[2]
, הנ"ל, שבו נדחתה בקשת הדיירים לסעד-מן-הצדק.


התנהגות הדיירים שבגללה נדחתה בקשתם לסעד-מן-הצדק ב-ע"א 211/68,
[2]
, היתה חמורה בהרבה מזו של המשיב. באותו מקרה נתבקש סעד-מן-הצדק רק בבית-המשפט המחוזי, וזה מטעמים תכסיסיים, מתוך חשש שבקשה כזו בשלב יותר מוקדם עלולה להחליש את טענות ההגנה של הדיירים. כמו-כן הוליכו הדיירים בפועל שולל את בעלי הבית במשך שנים מרובות. במקרה שלפנינו ביקש המשיב סעד-מן-הצק בכתב-הגנתו בבית-משפט השלום,אשר לתום-לבו של המשיב, אין בעניין זה כל ממצא בפסק-הדין של בית-משפט השלום. בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נאמר, שלא היה כאן מקרה של הטעיה מכוונת ושההפרה כנראה נעשתה בתום-לב. בא-כוח המערערים טוען, שלדברים אלה של בית-המשפט המחוזי אין יסוד מספיק בחומר הראיות. אכן, אין בראיות הוכחה מפורשת על תום-לב המשיב, אך מטבע הדברים כל ממצא בעניין זה הוא במידה רבר תוצאה של התרשמות ממכלול הנסיבות. הנסיבות במקרה דנא ניתנות להתפרש לכאן ולכאן, ועל-כל-פנים אין כל ראיה שהמשיב במכוון הוליך את בעלי הבית שולל. ההפרה אמנם היתה ממושכת, אך היא תוקנה כשלוש שנים לפני הגשת התביעה ולא נגרם על-ידה לבעלי הבית נזק שאינו ניתן לתיקון. נאמר לא פעם, שאין להקל יתר-על-המידה במתן סעד-מן-הצדק, אך מאידך נראה לי שאין גם להכביד יותר מדי. ארבעה שופטים שדנו בעניין בערכאות קודמות היו סבורים, שלא יהיה זה צודק לפסוק פינוי נגד המשיב, ולפי כל הנסיבות שפורטו לעיל לא נראה לי שהם שגו.

6.
השאלה האחרונה שיש לדון בה היא גובה הפיצוי. לטענת המערערים צריך להיות יחס מתאים בין סכום דמי-המפתח שניתן לקבל בעד המושכר ובין גובה הפיצוי. ייתכן שטענה זו היתה מבוססת לו הוכח, שהמושכר הועבר לחברה, אך כאמור טענה זו לא הוכחה. נראה לי, שהפיצוי אותו קבע בית-המשפט המחוזי הוא בסכום מתאים, אך יש לפסוק סכום יותר גדול של הוצאות למערערים מזה שקבע בית-המשפט המחוזי. במקרים כגון אלה אין להסתפק בחיוב בהוצאות לפי דרגת שכר טרחה נמוכה, כי הרי מן המפרסמות הוא, ששכר הטרחה הממשי המשתלם לעורכי-דין עולה לרוב במדיה רבה על שכר הטרחה המינימלי, שנקבע בכללי לשכת עורכי-הדין. אני מציע לתקן את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי באופן שבמקום סך 700 ל"י הוצאות יבוא סכום הוצאות של 2,500 ל"י, וההפרש ישולם על-ידי המשיב למערערים תוך 45 יום ממתן פסק-דין זה. בנתון לשינוי זה הייתי דוחה את הערעור ואת הערעור שכנגד, ללא צו להוצאות בבית-משפט זה.



מ"מ הנשיא (זוסמן
):
אני מסכים.



השופט ברנזון
:
אני מסכים.



השופט ויתקון
:
אני מסכים.


השופט ח' כהן
:
אני מסכים.

טענת המערערים היא שאין המשיב ראוי לסעד-מן-הצדק באשר לא נהג כלפיהם "בתום-לב", והם תומכים עיקר יתדותיהם במה שאמר
השופט ברנזון

ב-ע"א 211/68,
[2] (בע' 529)
, כי "הבא לדרוש סעד-מן-הצדק צריך להראות שהוא נקי כפיים ובר-לבב, ואילו השוכרים נקטו כאמור בדרכי מרמה והטעיה". כשלעצמי, גורס אני, כמאז כן עתה, שהסעד-מן-הצדק אינו שמור לנקיי כפיים ולברי-לבב בלבד, אלא שיש להעניקו לזקוקים לו כל אימת שהנזק שנגרם לבעל-הבית על-ידי הפרה (או הנטישה) תוקן או ניתן לתיקון, ולא-כל-שכן אם לא נגרם לבעל-הבית כל נזק
(ע" 239/61, שלמה סירי נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים; ואח'

; פד"י, כרך טז, ע' 579; ע"א 301/61 סילבה ליפשיץ נגד ברוך רובין; פד"י, כרך טז, ע' 57;
ו-ע"א 109/65,
חלוהי, פוטין ו-אליאס ינאקי נגד יוסף פילוסוף; פד"י, כרך יט (4), ע' 438
). ואולם אף לשיטת חברי המחמירים בכגון דא, אינה דומה "המרמה וההטעיה" שעשה המשיב בעניין שלפנינו, למעשה "המרמה וההטעיה" שעשו השוכרים בעניין שהיה לפני בית-משפט זה ב-ע"א 211/68,
[2],
הנ"ל. שם הקפיד בעל הבית עם דייריו והזהירם מראש לבל ישתמשו במושכר באורח מאוגד אלא באורח אינדיבידואלי בלבד; ואחרי שהתאגדו, מסרו לבעל-ביתם הודעת-שקר כאילו לא התאגדו. מה שאין כן בעניין שלפנינו: המשיב דנן לא הוזהר מעולם לבל יתאגד, ויכול הוא להשתמש בטענה שהניח בתום-לב שלא איכפת לו לבעל-הבית אם הוא מנהל עסקיו בצורת שותפות עם אחיו או בהתאגדותם בחברה פרטית.


מסכים אני שמסירת המושכר לשימושה של חברה פרטית שנוסדה בידי הדייר, היא בגדר מסירה "לאחר" או "לאחרים", ומה הפסקנו ב-ע"א 148/63,
[1]
, אינו עניין לכאן. ואולם נראה לי שבדרך כלל – והנסיבות המיוחדות שהתבררו בעניין שהיה לפני בית-משפט זה ב-ע"א 211/68,
[2],
הנ"ל עושות אותו ליוצא מן הכלל – הפרת חוזה השכירות שבמסירת מושכר לשימוש תאגיד, שאין בה למעשה ובפועל משום מסירה לשימושו של אדם אחר, באשר התאגיד מאגד רק את מי שהיה דייר והשתמש במושכר קודם לכן, אינה אלא הפרה טכנית-פורמלית, אשר הסעד-למען-הצדק כאילו נוצר למענה. הדברים אמורים לעניין התאגדות אשר במסגרתה העבירו הדיירים מקצת זכויותיהם או כולן לאחרים.


הולט כאמור בפסק-דינו של השופט י' כהן
:


ניתן היום, ט"ו בכסלו תשל"ד (21.11.1972).







עא בית המשפט העליון 52/72 עזבון אברהם לוי באמצעות יוסף לוי, יוסף לוי, אריה שריון ואח' נ' אריה צאנג, אחים צאנג בע"מ, ישעיהו צאנג ואח', [ פ"ד: כז 1 57 ] (פורסם ב-ֽ 21/11/1972)