פסקי דין על יובל ליכטר | פסקי דין על גד קומרן

31746-02/11 עא     10/11/2011




עא 31746-02/11 יובל ליכטר נ' גד קומרן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 31746-02-11 יובל ליכטר
נ' גד קומרן






בפני

כב' השופטת
רות לבהר-שרון


המערער

יובל ליכטר
בעצמו


נגד


המשיב

גד קומרן
ע"י ב"כ עוה"ד שרגא צייגר




פסק דין


בפני
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופט מנחם קליין בת.א.מ 67756-07, ביום 10.3.08, במסגרתו נדחתה תביעת המערער לתשלום שכר טרחת עו"ד מכח הסכם שנחתם בינו ובין המשיב ביום 27.6.04.
עוד נסב הערעור על החלטות שונות של בית משפט קמא במסגרת ניהול ההליך בפני
ו ובין היתר, החלטה באשר למתן רשות למשיב להתגונן, החלטה לגבי ביטול

פסק דין
, והחלטה לגבי הבקשה לפסלות שופט.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.
ביום 4.5.04 הוגש כנגד המשיב, איש עסקים העוסק בתחום הביטוח, כתב אישום על ידי רשויות המע"מ, בתיק פלילי 1476/04 (להלן: "התיק הפלילי"), בגין אי הגשת דוחות מע"מ במועד.

2.
ביום 27.6.04 נכרת הסכם שכ"ט בין המערער, לבין המשיב לפיו ייצג המערער את המשיב בכל הקשור לכתב האישום בת"פ 1476/04 ובמו"מ לסיומו בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר שכר הטרחה נקבע באופן שבו 4,000$ בצרוף מע"מ ישולמו עבור ייצוגו של המשיב בתיק הפלילי, ו-5000$ נוספים ישולמו ככל שהטיפול בתיק יסתיים ללא רישומה של הרשעה פלילית על שם המשיב (להלן: "ההסכם או
הסכם שכ"ט"
).

3.
ביום 13.12.07 הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט קמא בה נטען כי חרף העובדה שייצוגו את המשיב בתיק הפלילי הביא לתוצאה המיוחלת, קרי, מחיקת כתב האישום טרם הקראה וללא רישום פלילי, נמנע המשיב מלשלם לו את הסך של 5,000$ עליו הוסכם בין הצדדים.

4.
ביום 10.3.08 ניתנה למשיב רשות להגן, כאשר בית משפט קמא קבע בגוף ההחלטה, בין היתר, כי הסכם שכ"ט שנכרת בין הצדדים מתנה לכאורה את שכר הטרחה בתוצאותיו של התיק הפלילי באופן בלתי חוקי, בניגוד לסעיף 84 (א) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א- 1961 (להלן: "החוק").
בפסק דינו דחה בית משפט קמא את התביעה מכח ס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), בקובעו כי החוזה בטל בהיותו בלתי חוקי.
עוד קבע בית המשפט בהקשר זה, כי עסקינן באי חוקיות היורדת לשורשו של ההסכם, עד כי לא ניתן לאכוף ביצוע תשלום לפיו.
בית המשפט הוסיף וציין, כי בהחלטתו ליתן למשיב רשות להתגונן נקבע כי חרף אי חוקיותו של ההסכם, חוק לשכת עורכי הדין מאפשר פסיקת שכר טרחה ראוי למערער, אלא שהמערער נמנע מלתקן את תביעתו ולא ביקש כעילה חלופית תשלום שכר ראוי, ונמנע מהבאת ראיות להוכחת גובה שכר הטרחה הראוי והמקובל במקרה דנן.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי אי הבאתן של ראיות כאמור, פועלת לרעת המערער, דחה את תביעת המערער וחייב אותו לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד והוצאות בסך 7,200 ₪ בתוספת מע"מ.

טענות הצדדים בערעור

5.
לטענת המערער טעה בית משפט קמא שעה שנתן למשיב רשות להגן, שכן הגנתו, בנסיבות העניין, הינה "הגנת בדים".
עוד לטענתו, טעה בית משפט קמא כאשר "ירד לזירת ההתגוששות ויזם טענות חדשות עבור המשיב..", אשר גרמו בסיכומו של יום לפסילת ההסכם. לגופו של עניין טוען המערער כי לא היה מקום לבטל את ההסכם כולו שכן בחינת ההסכם מלמדת כי עסקינן באי חוקיות שאינה יורדת לשורשו של ההסכם, כאשר מטרת ההסכם היא חוקית (ייצוג הנאשם), ואי החוקיות נוגעת לכל היותר רק לצורת החישוב הטפלה לתכלית, לצורה ולביצוע של ההסכם. בשל האמור, היה מקום להפריד בין חלקיו החוקיים, והבלתי חוקיים לכאורה של ההסכם, מכח סעיף 19 לחוק החוזים, ולפסוק למערער שכר טרחה ראוי עבור השירות שניתן על ידו למשיב, בהתאם לסעיף 86 לחוק, אשר הוא כשלעצמו לגיטימי, וזאת בהתאם לראיות שעמדו בפני
בית המשפט, ובהתאם לאומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם, לפיו הוערך שווי השירות שניתן בסך של 5,000$ נוספים.

6.
לטענת המשיב, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ליתן למשיב רשות להתגונן, שעמדה גם למבחן ערכאת הערעור בבר"ע 1397/08. עוד טוען המשיב כי בית משפט קמא היה רשאי להעלות מיוזמתו את הטענה אודות פסלותו של הסכם שכ"ט בגין אי חוקיותו, וכי בנסיבות העניין נקבע כממצא עובדתי שאין להתערב בו, שהסך של 4,000$ ששולם למערער, מהווה שכר טרחה ראוי.

דיון

7.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטענות הצדדים, אני סבורה שדין הערעור להתקבל מהנימוקים שיפורטו להלן.

8.

הסכם שכה"ט שנחתם בין הצדדים קובע לגבי השירותים המשפטיים שיינתנו כדלקמן:
"2. עוה"ד ייצגו את גד קומרן
בבית משפט השלום ברחובות בת"פ 1476/04 ובמו"מ לסיומו בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. הייצוג אינו כולל ערעור לבית המשפט המחוזי. "

9.
סעיף 3 קובע את התמורה בעבור השירותים המשפטיים המפורטים דלעיל כדלקמן:
3. א. 4000 דולר + מע"מ עבור ייצוג בת"פ (רחובות) 1476/04 וייצוג
מול מע"מ רחובות.
ב. 5,000 דולר +מע"מ נוספים במידה והטיפול בתיק יסתיים בכך שלמר קומרן לא תרשם הרשעה פלילית בגין התיק הנ"ל."

חוקיות ההסכם

10.
בית משפט קמא קבע כי ההסכם הינו בלתי חוקי בהיותו: "מתנה קבלת שכ"ט כבונוס על הצלחה בהליך פלילי בניגוד לסעיף 84 (א) לחוק לשכת עורכי הדין..."
אומנם עיון בלשון החוק אכן מלמד כי הסכם שכר הטרחה, לכאורה, סותר את סעיף 84(א) הנ"ל. ואולם בכך לא די על מנת לקבוע כי ההסכם כולו על כל חלקיו הינו בלתי חוקי .
אי החוקיות במקרה דנן, אינה יורדת לשורשו של ההסכם באופן המוביל לביטולו של ההסכם כולו, שכן מהות ההתקשרות בין הצדדים היא חוקית.

11.
מסקנה זו מתיישבת גם אם קביעתו של סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כדלקמן:
"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד..."

מכאן שלא מדובר בהסכם שכולו בלתי חוקי.

התניית שכ"ט בתוצאות ההליך הפלילי


12.
סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, קובע כדלקמן:

איסור
"(א)
לא יתנה ולא יקבל עורך דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר טרחה התלוי בתוצאות המשפט."

בחינתה של הוראת החוק, מן הראוי שתעשה גם על בסיס התכלית החקיקתית, הנלמדת, בין היתר, על ידי התחקות אחר מקורותיו ההיסטוריים של דבר החקיקה.
בד"מ 1/10 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב והמרכז נ' אילן שביט
שטריקס ואח' (פורסם בפדאור אתיקה ביום 30.1.11), נקבע ביחס להיסטוריה החקיקתית של ס' 84 לחוק לשכת עורכי הדין, כדלקמן:
"בפקודת עורכי הדין מ- 1983 (
advocates ordinance
) נקבע כי עורך הדין אינו רשאי לדרוש שכר טרחה המותנה בהצלחתה של תביעת הלקוח (
the success of his client action
), אלא אם כן התנאים לכך ייקבעו בהסכם בכתב, אשר יוצג בפני
בית המשפט לפני תחילת המשפט.....וההסכם לא ייאכף, אלא אם בית המשפט שבפני
ו התקיימו ההליכים מצא שההסכם הוגן, ראוי וסביר. אם בית המשפט לא סבר כך, הוא רשאי להפחית את הסכום או לשנות את ההסכם בדרך אחרת.
גם בסעיף הכללי העוסק בשכר טרחה מותנה (אם כי לא בהכרח 'בהצלחה') נדרש הסכם בכתב שיוצג בפני
בית המשפט 'לפני כל הליך שננקט בבית המשפט' (
before any proceedings are taken in
) וההסכם ייאכף רק אם בית המשפט שבפני
ו התקיימו ההליכים מצא שההסכם הוגן, ראוי וסביר."

המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי התכלית שעמדה מאחורי הרצון להגביל את חופש ההתקשרות של הצדדים, כאשר עסקינן בהתניית שכר טרחה בתוצאות המשפט היתה הגנה על הלקוח, ומניעת מצב שבו עורך הדין ינצל לרעה את מצוקתו. הכוונה היתה למנוע מצב של תשלום סכומים מוגזמים ומופרזים החורגים בצורה משמעותית מהשכר הראוי והמקובל ביחס לטיפול שניתן.

בהצעת חוק לשכת עורכי הדין
(ה"ח 395 תשי"ט 1959), בסעיף 77 הוצע כי סעיף 84(א) ינוסח כדלקמן:
"86.לא יתנה עורך הדין בעד שירותו במשפט פלילי שכר טרחה תלוי בתוצאות המשפט; והמפר הוראה זו אינו זכאי לכל שכר שהוא בעד שירותו באותו משפט"

בסיכומו של יום, לא התקבל הנוסח הנ"ל כפי שהוצע, שכן הסיפא נמחקה, כאשר סעיף 86 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע מפורשות כי התניית השירות בתוצאות ההליך, אינה פוגעת בזכות לקבלת שכר טרחה ראוי עבור השירותים שניתנו, וזו לשון הסעיף:
"86. עורך דין שהתנה או קיבל שכר טרחה בניגוד לסעיפים 82 עד 85, אשם בעבירת משמעת; אולם אין בהפרת הסעיפים 84 או 85 כדי לשלול ממנו שכר ראוי בעד השירות"

בספרו אתיקה בעריכת דין, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין – תשס"א, 2001, מתייחס השופט קלינג למהות האיסור הקבוע בסעיף 84(א) הנ"ל ומציין כדלהלן:
"יש התולים את האיסור ברקע היסטורי, שבו היה שכר מותנה אסור בכל ההליכים המשפטיים, לרבות האזרחיים. את הישרדותו של האיסור במישור הפלילי יש המסבירים בעניין, שיש לציבור עורכי הדין בהמשך קיומו של האיסור, לאור הנוהג לגבות מראש שכר בהליכים, והקושי בגבייתו לאחר סיום המשפט.
נימוק אפשרי נוסף לאיסור הוא החשש לניגוד עניינים בין הלקוח לעורך הדין, ששכרו הותנה בתוצאות. אם הוסכם על שכר שישולם עם הזיכוי, עלול עורך הדין לדחות עסקת טיעון, שיש בה ברכה ללקוחו, מכיוון שעסקת הטיעון לא תביא לזיכויו של הלקוח, ועורך הדין לא יקבל שכר. אומנם ניגוד עניינים קיים גם כאשר עורך הדין מסכים על שכר מותנה בהליך אזרחי, אולם שם אין סיכון לחירותו של הלקוח, כפי שעלול להיות במשפט פלילי.
טעם הנראה להיות תקף נגד התרת שכר מותנה בהליכים פלילים הוא החשש לשיבוש הליכי משפט, והשאיפה להגן על ההליך הפלילי, שעלול להשתבש על ידי עורך דין, להוט יתר על המידה בשל העניין שיש לו בהצלחת מרשו. אולם יש ספק אם חשש זה גדול בהליך הפלילי מאשר בהליך אזרחי....."

למעלה מהדרוש, יצויין כי השופט קלינג בספרו הדגיש גם את החסרון הטמון באיסור התנאת שכה"ט בתוצאות ההליך כאשר מדובר בהליך פלילי, וכך הוא מנמק:
"אדם שאין ידו משגת לשלם לעורך הדין, והמסכים לשכר מותנה בתוצאות, עשוי לוותר על ההליך האזרחי שאותו התכוון לנקוט, אם לא יוכל להתנות כי השכר ישולם מפירותיו של ההליך. בידי אותו לקוח נתונה הברירה אם לנקוט הליך, אם לאו. לא כן נאשם בהליך פלילי. הוא חייב להתגונן, והוא נאלץ להסדיר את הייצוג....כל עוד אין איסור כולל על שכר מותנה, שאלה היא אם לא עדיף שנאשם יוכל להתנות עם עורך דינו שישלם לו שכר, רק אם יזוכה ויוכל להשתכר ולשלם שכר טרחה."

13.
בענייננו, חרף העובדה כי התנית שכר הטרחה בתוצאות ההליך היא פסולה, לא מתקיים, לטעמי, החשש כי הסכום עליו הוסכם עלול היה להביא לתוצאה מקפחת עבור הלקוח, באופן שבו ייגבה ממנו שכר טרחה מופרז, מקפח ובלתי ראוי.

14.
מכל האמור לעיל עולה, כי גם המחוקק סבר כי על אף שהתנית שכר טרחת עו"ד בתוצאות נוגדת את הוראות הדין, הסנקציה הראויה על הפרה זו נעוצה בתחום המשמעתי, בלשכת עורכי הדין, להבדיל מהתחום החוזי, אשר בו מן הראוי לבחון את מהות ההתקשרות בין הצדדים והסכמותיהם, ובכל מקרה אין מקום לשלול מעוה"ד שנתן את השירות כמצופה, שכר ראוי.

15.
בית משפט קמא קבע
כי שכר הטרחה הראוי בנסיבות דנן הינו שכר הטרחה שכבר שולם, היינו 4,000$, וזאת עקב הימנעותו של המערער מלהציג בפני
בית המשפט תשתית ראייתית אודות שיעור שכר הטרחה הראוי בנסיבות דנן.
לטעמי, בחינת אומד דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם מלמדת כי שררה הסכמה בין הצדדים כי עבור פועלו של המערער לנסות ולמנוע רישום פלילי, ישולם לו סכום נוסף של 5,000$. ובמילים אחרות, הגם שהתנו את התשלום בהצלחה, דהיינו אם אכן יצליח עורך הדין לגרום לאי הרשעה - אין בכך כדי לפסול את אומד דעת הצדדים המשתקף בהסכם, לפיו הם העריכו את שווי השירות בסך 5,000$.

במקרה זה מן הראוי היה לבחון אם התשלום, שהותנה כאמור בהצלחה, חורג מהסביר , וחורג משכר ראוי. בימ"ש קמא קבע שמגיע שכר ראוי אך ציין שהמערער לא הוכיח מהו השכר הראוי בנסיבות העניין. ולא כך הוא; להבדיל ממקרים בהם נדרש ביהמ"ש לבחון ולהכריע מהו השכר הראוי המגיע לנותן שירות בהעדר הסכם בין הצדדים, כאשר מחובתו של התובע להצביע על היקף העבודה שביצע ועל השכר המקובל במקרים דומים, על שעות העבודה וכדומה, הרי
שבענייננו,
הצדדים קבעו והסכימו מראש על גובה השכר. במקרה זה ביהמ"ש צריך היה להפעיל את שיקול דעתו
כדי לקבוע האם הסכום עליו הוסכם אינו סביר.
מרגע שלא הוכח שהסכום חורג מגדר הסבירות, הרי שיש לקבוע שכך העריכו הצדדים את השכר הראוי בנסיבות העניין.

מסקנה זו מתבקשת גם משיקולי צדק ומשיקולים של דיני חוזים ומדיני עשיית עושר, זאת ככל שכאמור לא מדובר בשכר מופרז.
כאשר לא מדובר בשכר מופרז שאינו עומד ביחס לשירות שניתן, מתבקשת המסקנה, כי אין זה ראוי לאפשר למשיב להתכחש להתחייבותו
לשלם למערער את שכר הטרחה שסוכם.
ויודגש שאין באמור כדי להפחית ממשקלה של הוראת ס' 84 לחוק לשכת עורכי הדין, ומכך שבכל מקרה עסקינן בנסיבות העניין בעבירה אתית.
לאור האמור, יש לקבוע כי שכר הטרחה הראוי בנסיבות דנן כולל את הסך ששולם ואת הסך של 5,000$ שטרם שולם.








סוף דבר

16.
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. פסק דינו של בימ"ש קמא בטל.

17.
המשיב ישלם למערער סך של 26,036 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום.

18.
המשיב ישלם למערער הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

19.
הפיקדון שהפקיד המערער על פירותיו יוחזר לו על ידי המזכירות.

ניתן היום,
י"ג חשון תשע"ב, 10 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.




















עא בית משפט מחוזי 31746-02/11 יובל ליכטר נ' גד קומרן (פורסם ב-ֽ 10/11/2011)