פסקי דין על ד"ר אילן הדר | פסקי דין על . ד"ר ש' שמר

2701/00 עא     26/08/2001




עא 2701/00 ד"ר אילן הדר נ' . ד"ר ש' שמר




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2701/00

בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל
המערער: ד"ר אילן הדר

נגד

המשיבים: 1. ד"ר ש' שמר

המנהל הכללי של משרד הבריאות
2. ד"ר א' שנון
מנהל האגף למקצועות רפואיים
במשרד הבריאות
ערעור על פי סעיף 30(א) לפקודת הרופאים
(נוסח חדש), התשל"ז1976- על החלטת מנהל
האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות,
ד"ר א' שנון
תאריך הישיבה: א' כסלו תשס"א (28.11.00)

בשם המערער: עו"ד ערן קייזמן


בשם המשיבים: עו"ד נעמי זמרת

פסק-דין

השופט י' טירקל
:
1. אחרי מסע תלאובות אקדמי וגיאוגרפי של המערער, שנמשך תשע שנים, בחמש אוניברסיטאות בארצות הברית, באיים הקריביים ובדרום אמריקה, זכה המערער בשנת 1999 בתואר שאליו נכסף: דוקטור לרפואה. המערער פנה למשרד הבריאות וביקש להיבחן בבחינות לפני סטז', על מנת שיורשה לעבור את תקופת הסטז' הנדרשת לצורך קבלת רשיון לעסוק ברפואה בישראל, כמצוות סעיפים 4(ב)(2) ו17-ב. לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז1976- (להלן - "הפקודה"). מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, הוא המשיב מס' 2 (להלן - "המנהל"), בדק את המסמכים שהגיש המערער וכן התייעץ עם הועדה המייעצת לרישוי רופאים וקבע כי לא יוכל להכיר בלימודיו ובדיפלומה שהציג. המנהל הוסיף כי לא יוכל "לאפשר לעסוק ברפואה במדינת ישראל למי שאין לו רשיון לעסוק ברפואה במדינה בה למד".

המערער ערער על סירובו של המנהל לפי סעיף 30(א) לפקודה.

ההשגות בערעור


2. בהודעת הערעור מנה המערער את חמש האוניברסיטאות שבהן למד - בראשונה, רק לימודי תואר ראשון שלא היו לימודי רפואה - ופירט את הטעמים לכך שעבר מאוניברסיטה לאוניברסיטה ב"מסלול לימודים ארוך ונפתל". לטענתו, "לעובדה שבמהלך לימודיו למד בארבע אוניברסיטאות שונות אין כל משמעות מבחינת רמת ההשכלה הרפואית שרכש; בכל פעם שעבר אוניברסיטה דאג המערער לכך שיישמר רצף אקדמי, הקורסים שלמד בכל אוניברסיטה נלקחו בחשבון כך שבפועל נוצר רצף לימודים שלם". לדבריו, אוניברסיטת chasu שבמדינת בליז - האוניברסיטה האחרונה שבה למד - בחנה את מהלך לימודיו "ועל סמך הלימודים שלמד המערער באוניברסיטה עצמה" החליטה להעניק לו את הדיפלומה. המערער הדגיש כי העובדה שאין לו רשיון לעסוק ברפואה בבליז אינה מצדיקה את דחיית בקשתו לעסוק ברפואה בישראל. המערער הוסיף וטען כי יש לבחון את איכות לימודיו של סטודנט לרפואה שלמד בחו"ל על ידי המבחן שלפני תקופת הסטז' ולפי תפקודו בתקופת הסטז'.

כנגדו טוענים המשיבים כי לימודי רפואה "צריך שיהיה להם רצף אקדמי ותוכנית לימודים מסודרת" וכי לא די בהשתתפות במכלול של קורסים כדי שמסלול לימודים יוכר; "מעבר בין אוניברסיטאות שאין ביניהן כל קשר, ללא שנערכו בחינות קבלה כל אוניברסיטה הבוחנת את הידע הנצבר, אינו מהווה רצף אקדמי כנדרש". למערער ניתנה דיפלומה על ידי אוניברסיטת chasu, שהכירה בדיעבד בלימודיו במוסדות אחרים ובה השלים רק חלק קטן מלימודיו. דיפלומה זאת "מעוררת ספק לגבי אמינותה ומשמעותה, כמו גם ספקות לגבי אמינות המוסד המעניק אותה". המשיבים עמדו בפירוט על כך שתהליך ההכרה באוניברסיטת בליז היה אמור להיכנס לתוקף בשנת 2001-2000, רק אחרי שהמערער זכה בדיפלומה; כי שיטת הלימודים בה שונה מאוניברסיטאות אחרות ומקובלות; כי לא התקיימה בחינה מסכמת של מה שנלמד באותה שנה ולא על מה שנלמד בשנים הקודמות במגוון האוניברסיטאות האחרות. לפיכך הגיעו חברי הועדה המייעצת - שהם חברים בסגלי הוראה באוניברסיטאות בישראל ואחד מהם גם אחראי על בחינות הרישוי במועצה המדעית - "למסקנה חד משמעית כי לא ניתן להכיר בלימודי המערער ובדיפלומה שקיבל". על טענתו האחרונה של המערער משיבים הם כי פרשנותו עושה פלסתר את דברי המחוקק בכל הנוגע להכרה בלימודים ובדיפלומה.

במהלך הדיון בערעור, הסכימו שני הצדדים לפנות ל- ecfmg (educational commission foreign medical graduates) ולברר אם ינתן למערער אישור לגשת שם לבחינות האמריקאיות (uslme). אישור כזה אכן התקבל, אלא שהמשיבים לא היו מוכנים להכיר במערער כמי שזכאי לגשת לבחינות הסטז' בארץ, בטענה שאין באישור כדי לחייב את הרשויות בישראל וכי ה- ecfmg אינו המוסד המעניק את הרשיון לעסוק ברפואה, דבר המוסדר בכל מדינה בנפרד. המשיבים מצדם הציעו, לפנים משורת הדין כי המערער ייבחן בבחינות, שניתן לו אישור להיבחן בהן על-ידי ה- ecfmg. ניתן להיבחן בשתיים מתוך שלוש בחינות אלה, בישראל ובשלישית, בארצות הברית. על-פי ההצעה, אם יעמוד בהן, תיחשבנה בחינות אלה למערער כבחינות מסכמות, חלף הבחינות שלא עבר במסגרת לימודיו. לחילופין הציעו, ואף זאת לפנים משורת הדין, כי המערער ישתתף בבחינות המסכמות המיועדות לכלל בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל, העוסקות השנה בשלושה מקצועות רפואיים ראשיים בלבד. המערער דחה את ההצעה הראשונה והתנה את הסכמתו להצעה השניה בכך שעמידתו בבחינות אלה תפטור אותו מהצורך להבחן בבחינת הסטז'. בעלי הדין לא הגיעו, אפוא, להסדר מוסכם ועל כך יש להצטער. עם זאת, סבורני כי מן הראוי שההצעות שהוצעו למערער על ידי המשיבים יעמדו בעינן.

הדיון בהשגות

3. דין הערעור להידחות.

השגתו הראשונה והעיקרית של המערער היא על סבירות סירובו של המנהל להכיר בלימודיו באוניברסיטאות שבהן למד ובדיפלומה שקיבל מאוניברסיטת chasu בבליז. לעניין זה מורה סעיף 4 לפקודה לאמור:

(א) מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רשיון לעסוק ברפואה:
.
.
(2) הוא בעל השכלה רפואית;
.
.
.
(ב) ואלה בעלי השכלה רפואית לענין סעיף קטן (א):
.
.
(2) מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ-לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה.
הזכאים
לקבל רשיון


האם הפעיל המנהל את שיקול דעתו בסבירות, או שנפל פגם בשיקול דעתו המצדיק את התערבותנו? בית משפט זה קבע בעבר עקרונות ברורים שעל פיהם יש לבקר את דרך הפעלתו של שיקול הדעת של מי שהוסמך בחוק להכיר בלימודים ובדיפלומה של אדם שלמד בחו"ל. כך נאמר, אמנם, לעניין רישוי של רואי חשבון:
"ברור, כי היא, המועצה, חייבת להיות משוכנעת בהכשרתו המקצועית של המועמד לקבל רשיון, וכי בדרך כלל היא הפוסקת והיא המכריעה בדבר. אמרנו 'בדרך כלל', לפי שגם סמכות רחבה זו שניתנה לה למועצה נתונה לסייג אחד, היינו, שתשתמש בסמכותה באורח משפטי, בתבונה ובסבירות, אך כל עוד לא הוכחה מציאותו של יסוד שבשרירות-לב לא יבטל בית-משפט זה את מסקנותיה של המועצה, לפי שהיא היא הקובעת את רמת המקצוע, הן מבחינת ההכשרה האישית והן מבחינת ההתנהגות המוסרית של חבריה." (דברי ממלא מקום הנשיא ש"ז חשין בבג"צ 199-195/57 יהודה ליב קום ואח' נ' יו"ר מועצת רואי החשבון פד"י יב 796, 797)

עוד נאמר, לעניין רישוי של רוקחת:

"כלל נקוט הוא בבית-משפט זה, כי מקום שמתעוררת שאלה, אם בעל דיפלומה מסוים הוא כשר להתעסק במקצוע עיוני בישראל אם לאו, ושאלה זו נמסרה לשיקול-דעתו המקצועי של בר סמכא לדבר, יחיד או ועדה, לא יתערב בית משפט זה במסקנתו, אם קבע שאין הוכחה מספקת על כשירות כזאת - - - ואם כך הדבר לעניין רואה-חשבון, - - - על אחת כמה וכמה כשנושא הדיונים הוא בשטח הרפואה, שהמורשה לכך חייב לטפל בחולים ובדומה לכך עניינו של רוקח, שגם בידו לעתים גורלות בני אדם, בעיקר מחמת רעלים וטוקסיקולוגיה שבתרופות והכנתן; כאן אין אף לבוא בטרוניה עם הרשות או הוועדה, שנקבעו לכך, גם אם קבעו לעצמן סטנדרטים גבוהים מתוך המגמה לשמור על רמה נאותה של אותו מקצוע, כמקובל במדינות מתקדמות, ולאו דווקא על-פי הממוצע במדינות נחשלות או מתפתחות. וגם בכך לא יתערב בית המשפט, משום שאין לו הידע המקצועי ואף לא הכלים הדרושים, ולא יחליף את שיקול הדעת של מי שנמצא כשיר לכך בשיקול-דעת משלו; כלל זה נתון לסייג, והוא, כי שיקול הדעת של מי שהוסמך לכך יופעל באורח משפטי, בתבונה ובסבירות, וכי לא תהא התחשבות בדברים, שהם זרים לעניין, כשם שלא תהא התעלות מאלה השייכים לו. (דברי השופט מ' בייסקי בבג"צ 734/80 (המ' 100/81) ריבה חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות ואח' פד"י לה(4) 690, 695)

ב

פסק דין
אחר, שבו נדונה שאלת ההכרה בלימודים ובתואר של מערערת שלמדה פסיכולוגיה בארצות הברית - תוך השוואת שיטות הלימוד והרישוי בשתי המדינות - הודגש:
"המבחן שקבעה הוועדה לצורך השוואת התארים מבחינת ההכשרה שהם מקנים הינו בדיקת מהותו של התואר על כל מרכיביו, דרישותיו, ותכניו. מובן, כי לא ניתן לדרוש זהות מושלמת בין שני תארים שניתנו בשני מוסדות שונים ובשתי ארצות, ואף הוועדה אינה דורשת זאת; כל שנדרש הוא זהות מינימאלית במרכיבים הבסיסיים, אשר יבטיחו שוויון ערך בהכשרה המקצועית - - - מבחן זה שקבעה הוועדה סביר הוא ומקובל עלינו, ואין צורך לומר, כי לא קיימת עילה כלשהי, אשר תצדיק התערבותנו בו". (דברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"א 438/88 ליאורה ברק נ' ועדת הרישום לפנקס הפסיכולוגים ואח' פד"י מד(1) 661, 671)



וכך סוכמה ההלכה ב

פסק דין
שניתן לפני שנים ספורות:
בית משפט זה קבע לא אחת כי שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה מובהקת לשיקול-דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה וכי הרשות הרפואית המוסמכת רשאית לקבוע סטנדרטים גבוהים, ובית-משפט זה לא יבוא בטרוניה לרשות זו אם לא תתיר לרופאים לעסוק בישראל אלא אם כשירותם אינה מוטלת בספק. ההתערבות בשיקול-דעתה המקצועי של הרשות שהופקדה על הסדרת מקצוע הרפואי ורמתו אינה מדרכו של בית משפט זה, כל עוד הופעל שיקול הדעת ללא התייחסות לשיקולים זרים וללא התעלמות משיקולים רלוואנטים". (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן
בבג"צ 3930/94, 3987, 4539, 5096 ג'זמאוי ואח' נ' שר הבריאות ואח' פד"י מח(4) 778, 785)

על עקרונות אלה חזר בית משפט זה בפסקי דין רבים ולמותר לחזור עליהם (עיינו, בין היתר, בג"צ 102/65 יובל זוהר נ' מנהל שירותי הרפואה במשרד הבריאות פד"י יט(2) 401; בג"צ 260/66 ד"ר דניאל פצ'י נ' מנהל שירותי הרפואה פד"י כ(4) 281; בג"צ 91/67 (המ' 285/67) יהודה שקדני נ' נציב שירות המדינה ואח' פד"י כא(1) 656; בג"צ 242/68 ישראל ארצי נ' מועצת רואי חשבון בישראל פד"י כב(2) 788; בג"צ 20-16/77, 151 יעקב הורן ואח' נ' שר העבודה ואח' פד"י לא(3) 533; בג"צ 208/79 ד"ר יוסף אנייס נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות פד"י לד(1) 301; ע"א 224/79 יעקב דימנט נ' שר הבריאות פד"י לה(2) 424; ע"א 562-549/80, 773, 778, 779, 870-873 משה ורדי ואח' נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות פד"י לה(2) 589).

4. דברים אלה יפים גם לפרשה שלפנינו.

כאמור לעיל, סבורים המשיבים - לרבות חברי הועדה המייעצת - כי בלימודיו של המערער לא היה רצף אקדמי וכי הוא לא השתתף בתוכנית לימודים מסודרת. האוניברסיטה האחרונה שבה למד לא בחנה את מכלול הידע שצבר המערער באוניברסיטאות השונות וכן לא התקיימה בחינה מסכמת על חומר הלימודים שלמד באותה אוניברסיטה, שבה השלים רק חלק קטן מלימודיו ושיטת הלימודים של השונה מזאת של אוניברסיטאות אחרות ומקובלות. בדברים אלה יסוד איתן לסירובו של המנהל להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שבידיו.


גם טענתו השניה של המערער - כי היה על המנהל ליחס משקל גדול יותר לבחינה שטרם הסטז' ולתקופת הסטז' מאשר ללימודיו - אינה יכולה לעמוד. לפי דברו המפורש של המחוקק, בסעיף 4(ב)(2) לפקודה, ההכרה בלימודים וההכרה בדיפלומה, יחד עם סיום תקופת הסטז', הם תנאים מצטברים שרק בהתקיימם זכאי מי שמבקש לעסוק ברפואה לקבל את הרשיון; ואין להעדיף תנאי אחד על פני משנהו.


עוד ייאמר כי המערער לא הראה שהמנהל נמנע מלתת דעתו על שיקולים שהיה עליו לתת דעתו עליהם, או שפעל על פי שיקולים זרים. מכל מקום, אפילו סברנו שיש מקום לפקפק בשיקול דעתו של המנהל, מטעם כזה או אחר, הרי שאין בידינו כלים כדי לקבוע אם מוסד פלוני או דיפלומה פלונית, ראויים להכרה. מדובר בהחלטה המצריכה ידע, בקיאות ומומחיות בתחום מקצועי מסוים - הערכת רמתו של מוסד ללימודי רפואה - ואין אנו רשאים לשים את שיקול דעתנו במקום שיקול דעתו של המנהל.

לפיכך תעמוד החלטתו של המנהל על כנה.

5. בדיון שלפנינו הונחו על כפות המאזניים, מחד גיסא, מאוויו של המערער והדרך הארוכה שבה הלך; ומאידך גיסא, חובתו של המנהל לשמור על שלומו ובריאותו של הציבור, מפני טיפול רפואי לקוי העלול להינתן - עוד בתקופת הסטז' - על ידי מי שלא הוכשר כראוי לעסוק ברפואה. אין ספק כי טובתו של הציבור מכריעה כאן את טובתו של המערער.

סוף דבר

6. לפיכך אני מציע כי ערעורו של המערער ידחה, ובנסיבות העניין לא יינתן צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק
:
1. אני מסכים למסקנתו של חברי, השופט י' טירקל
, לפיה יש לדחות את הערעור על סירובם של המשיבים להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שהציג וממילא, שלא לאפשר לו להתחיל בתקופת הסטז'. אכן, סעיף 4(א)(2) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז1976- (להלן: הפקודה) מתנה קבלת רשיון לעסוק ברפואה בהיות מבקש הרשיון "בעל השכלה רפואית". על פי סעיף 4(ב)(2) לפקודה, קיומה של השכלה רפואית במקרה בו מבקש הרשיון למד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ-לארץ, מותנה בהכרה של המנהל (כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה, ולהלן: המנהל) הן בלימודיו של מבקש הרשיון והן בדיפלומה שלו. בכך, למעשה, ניתנה בידי המנהל סמכות ושיקול דעת, לקבוע התקיימות תנאי הכרחי לקבלת רשיון לעסוק ברפואה.


2. נקודת המוצא הנורמטיבית לפעולתו של המנהל הנה כפולה: ראשית, ככל גוף מנהלי, עצם סמכותו ושיקול הדעת שבצידה מבטאים את היות המנהל נאמן הציבור. ככזה - וככל רשות מנהלית - עליו לפעול בסבירות, מידתיות ובתום לב; חובה עליו לשקול את כל השיקולים הרלבאנטיים ואל לו לשקול שיקולים שאינם ממין העניין; חובתו לנהוג בשוויון, וללא זדון. (ראו גם: המ' 100/81 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד לה(4) 690, 695). שנית, החלטתו של המנהל שלא להכיר בלימודיו של אדם או בדיפלומה שהציג, כאמור בסעיף 4(ב)(2) לפקודה, פוגעת בחופש העיסוק של הפרט, כפי שזו מעוגנת, בין היתר, בחוק יסוד: חופש העיסוק ובפסקי הדין של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב, 80, 82; ע"א 239/92 אגד נ' משיח, פ"ד מח(2) 66; בג"ץ 1515/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 382-384). אמת, פקודת הרופאים והוראת סעיף 4(ב)(2) שבה קדמו לחוק יסוד: חופש העיסוק אולם שומה עלינו לפרש סמכות זו שבפקודה - ושיקול הדעת שבצידה - על פי חוק היסוד (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355; רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294; בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625).


3. נכון הדבר, כי בשורה של פסקי דין, שהובאו בפסק דינו של חברי, השופט י' טירקל
, נקבע כי לא על נקלה יתערב בית משפט זה בשיקול הדעת של הגופים המקצועיים הבוחנים את רמתם של מבקשי רשיון ואשר המומחיות בידם לבדוק רמה זו לאשורה (ראו למשל: בג"ץ 102/65 יובל זוהר נ' מנהל שירותי הרפואה במשרד הבריאות, פ"ד יט(2) 401; בג"ץ 260/66 דניאל פצ'י נ' מנהל שירותי הרפואה, פ"ד כ(4) 281; בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי ואח' נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778 והאסמכתאות המובאות שם). בה בעת, ונוכח המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו, הרי הגם ששיקול הדעת המקצועי מסור בידי המנהל, עומדת החלטתו לביקורת בית משפט זה, ככל גוף מנהלי. בית משפט זה לא יחליף אמנם את שיקול דעתו בזה של המנהל, אך הדרך בה פעל המנהל עומדת לביקורת בית משפט זה, על פי העילות השונות שבדין. אכן, גם שאלה "מקצועית" כגון רמתו של מועמד יכולה להימדד באמות מידה משפטיות; כך שעה שהשאלה העומדת לבחינתנו איננה רמתו של מבקש הרשיון אלא סבירות החלטת המנהל ביחס להכרה ברמתו זו. לבחינה זו של פעולת המנהל ושיקול דעתו יש בידי בית המשפט כלים ויכולת, כפי שעושה הוא מימים ימימה.


4. בנסיבות המקרה נימק המנהל את אי ההכרה בלימודיו של המערער ובדיפלומה שהציג, בהיעדר רצף לימודי ובהיעדר בחינה מסכמת על החומר שנלמד לאורך השנים. מבלי להכריע בשאלה אם יש חובה להיבחן בחינה כוללת במוסד הלימודים בכדי לקבל הכרה בדיפלומה זו או אחרת, נחה דעתי כי בנסיבות העניין דרישת המנהל לבחינה מעין זו היא סבירה ואינה מצדיקה את התערבותנו. המערער למד (רפואה) בארבע אוניברסיטאות שונות, כאשר המעבר ממוסד לימוד אחד למשנהו לא היה חלק מתוכנית לימודים מגובשת אחת אלא נבע מסיבות שונות שאינן אקדמיות. האוניברסיטה האחרונה בה למד העניקה לו דיפלומה הגם שלמד בה זמן מועט וללא מנגנון שיקשר את כל לימודיו למקשה אחת, הן בתוכן והן ברמה. זאת ועוד: מסיכומי המשיבים עולה כי שיטת הלימוד שעל פיה הוסמך המערער באוניברסיטה האחרונה בה למד (הדרכה אישית על ידי רופא במקום) אינה הולמת את רמת הלימוד הנדרשת. בנסיבות אלה, החליט המנהל כי ללא בחינה כוללת המעידה על השלמת הלימודים ועמידה ברמה הנדרשת, לא יוכל להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שהציג. אמת, ההחלטה שלא להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שהציג פוגעת בחופש העיסוק שלו, שכן בכך מסוכלת יכולתו לקבל רשיון לעסוק ברפואה, אולם, המנהל הציע למערער שורה של הצעות שמטרתן עמידה בבחינה דומה שתעיד על השלמת לימודיו, ובכך שוכנעתי, כי פגיעה זו היא מידתית. אכן, בנסיבות אלה, לא מצאתי כי החלטת המנהל לוקה בפגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, מסכים אני כי יש לדחות את הערעור, כאמור בפסקה 6 לפסק דינו של חברי, השופט י' טירקל
.

ה נ ש י א

השופטת ט' שטרסברג-כהן
:

אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט י' טירקל
ולהערותיו של חברי הנשיא א' ברק
.

ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל
.

ניתן היום, ז' באלול תשס"א (26.8.01).


ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט


_________________
העתק מתאים למקור 00027010
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
8








עא בית המשפט העליון 2701/00 ד"ר אילן הדר נ' . ד"ר ש' שמר, [ פ"ד: נו 1 200 ] (פורסם ב-ֽ 26/08/2001)