פסקי דין על אייל גרוס | פסקי דין על אבי ועקנין | פסקי דין על ויקי ועקנין |

36560-03/11 עא     20/11/2011




עא 36560-03/11 אייל גרוס נ' אבי ועקנין, ויקי ועקנין








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 36560-03-11 גרוס נ' ועקנין ואח'






בפני

כב' השופטת
דיאנה סלע


המערער

אייל גרוס


-נ ג ד -


המשיבים

1. אבי ועקנין

2. ויקי ועקנין




פסק דין



ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הש' אריקה פריאל) מיום 1/2/11 בת"א 10844/06, אשר דחה את תביעתו של המערער.

1

.
עסקינן במחלוקת כספית בנוגע לזכויות בעסק של בית מאפה (להלן: העסק) בגרנד קניון בחיפה (להלן: הקניון).

העובדות הצריכות לענייננו
2

.
המערער (להלן גם: גרוס), ניהל חנות צעצועים בקניון וזיכיונו עמד להסתיים, ואילו המשיבים ניהלו את עסק המאפייה, שהיה ממוקם מול חנותו.

גרוס הצהיר והעיד כי הקים שותפות לניהול העסק עם מכרו וידידו המשיב 1 (להלן: ועקנין) שבתו, המשיבה 2, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה (להלן: ויקי), שימשה כיסוי לפעולותיו, מפני שועקנין ניהל הליך משפטי נגד חברת הביטוח "מגדל" לקבלת פיצוי בגין תאונה שעבר. לאחר שהשקיע בשותפות סכום נכבד, נושל על ידי המשיבים מהעסק. אין חולק כי ויקי רכשה את הזכויות בעסק על פי הסכם לקוני משנת 02', לפיו תמורת העסק שולמו שני שיקים בסך 15,000 ₪ כל אחד וכן תשלום נוסף במזומן.

גרוס תבע השבה של מלוא הסכום ששילם לועקנין, וכן פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו לאחר שנושל.

מאידך גיסא, הצהירו המשיבים כי גרוס רכש את מלוא הזכויות של ויקי בעסק ולאחר הרכישה נטש אותו. מאחר שהעסק התנהל בקניון עמו חתמה ויקי על חוזה, נאלצה האחרונה ליטול על עצמה את ניהולו על מנת להקטין את הנזק שנגרם בעטיה של הנטישה.
3.
גירסתו של גרוס בבית משפט קמא
לשיטת גרוס, הוסכם בינו לבין ועקנין כי הוא יצטרף כשותף בעסק כנגד השקעה בסך 167,000 ₪. לכן, ביום 10.5.04 משך מחשבונו בבנק הפועלים סכום של 167,000 ₪ במזומן (דף חשבון, נספח ב' לתצהירו ת/2) ומסרו לועקנין בסניף הבנק במרכז חורב במעטפה חומה. 150,000 ₪ שולמו עבור מוניטין וציוד, 12,500 ₪ שיקפו מחצית הערבות של ויקי לקניון, ו-4,500 ₪ תמורת דמי שכירות. בשל יחסי החברות ביניהם לא דאג להחתימו על קבלה, ולמחרת חתמו השניים על מסמך חובבני המסדיר את השותפות ביניהם, תוך הסכמה, כי לאחר סיום ההליך המתנהל בין ועקנין ל"מגדל", יערכו הסכם כראוי. וזה נוסח ההסכם שנחתם ואשר חתימתו אינה שנויה במחלוקת, אך ועקנין מכחיש את מהותו (להלן: ההסכם):

"11.5.04 אני אבי ווקנין 054749460 קיבלתי סכום כסף עבור שותפות בעסק בגרנד קניון העונה על שם מאפה הבלקן.
השותפות היא 50% אבי ועקנין
5479460 ו-50% גרוס איל 056214786. השותפות כוללת 50% בערבות לגרנד 12500. תחילת השותפות הנה מיום 11.5.04 ועד בכלל. השותפות כוללת השתתפות מלאה בהכנסות העסק ובהוצאות העסק מהיום והלאה.
כל ניהול העסק יתבצע ע"י שותפות מלאה ובהסכמת שני הצדדים.
גרוס איל

( - )
ועקנין אבי

( - ) ת.ז 54749460".


גרוס ובנו החלו לעבוד בעסק יחד עם ועקנין, רעייתו, ויקי, בנו וחברתו. מאחר שועקנין היה מעוניין בהסתרת עבודתו, נפתח חשבון הבנק של השותפות (להלן: החשבון) על שמו של גרוס בלבד, אשר השאיר בעסק שיקים חתומים על החלק. ועקנין קיבל דיווח מלא על כל סכום שהופקד בחשבון, נהג להפקיד כספים בעצמו, והמשיבים נהגו למסור לספקים את השיקים החתומים על ידי גרוס על החלק. השותפים עבדו יחדיו בעסק במשך כ- 20 חודשים, מיום 11.5.04 ועד ליום 24.1.06, משכו כספים מהכנסות העסק וחשבונות השותפות שולמו מתוך הכספים שהופקדו בחשבון.
בחודש ינואר 05' פתח גרוס חנות לממכר בגדים בשם "סנטרו" באיזור נשר, יחד עם ועקנין. החנות פעלה כחודשיים, וכאשר נסגרה, נטל עמו ועקנין את כל המלאי, בגדים בשווי 50,000 ₪, במקום מחצית המלאי בלבד.

(גרוס תבע השבה של סכומים אלה, אך חזר בו בסיכומיו).
ביום 24.1.06 הגיע בנו של גרוס לעסק, והתברר לו כי גלופת הסרט המגנטי של הקופה הרושמת (להלן: גלופה), אשר נשאה את שם אביו נעלמה. גרוס הוזעק, הגיע מיד, סגר את העסק בעצת רואה החשבון שלו, והגיש תלונה למשטרה על גניבת הגלופה.
מספר ימים לאחר מכן, התברר לו כי המשיבים ובני משפחתם פתחו את העסק, והתקינו גלופה חדשה ובה פרטיה של ויקי. הם השתלטו על העסק והותירוהו מחוצה לו, אך המשיכו להוציא כספים מהחשבון בעזרת השיקים שהיו חתומים על ידי גרוס על החלק. כך גרמו ליתרת חובה גדולה בחשבון ולהגבלתו. גרוס נאלץ ליטול הלוואה בסך 70,000 ₪ לכיסוי החוב בחשבון, אך גם לאחר ההפקדה של סכום ההלוואה, נותרה בחשבון יתרת חוב בסך 26,000 ₪, אותה שילם מכיסו.
גרוס תבע השבה של כל הסכומים הנטענים - מלוא השקעתו בשותפות בסך 167,000 ₪, השבת הלוואה בסך 70,000 ₪ שנטל לצורך כיסוי חובות השותפות בבנק וסך של 26,000 ₪ בגין יתרת חובה בחשבון לאחר הפקדת ההלוואה. כן תבע סך נוסף של 25,000 ₪, בגין מחצית משווי הבגדים שנטל עמו ועקנין מבית העסק לממכר בגדים, תביעה ממנה חזר בו.

4.
גרסת המשיבים

בבית משפט קמא
ועקנין הכחיש הקמתה של השותפות, או את תשלום הסכום הנטען על ידי גרוס, וטען כי גרוס רכש את כל העסק שהיה של ויקי, תמורת 25,000 ₪, כעולה מחשבונית המס שצורפה לתצהירו (נספח לתצהיר ועקנין מוצג נ/2).

ההסכם מיום 11/5/04 נכתב על ידי גרוס לצרכיו, וועקנין חתם עליו במסגרת יחסי החברות ששררו ביניהם.
ויקי המשיכה לעבוד בעסק כעובדת, ואילו ועקנין, רעייתו ובנו הגיעו לעסק כדי לעזור לויקי. רשיון העסק נותר על שם ויקי כי החוזים עם הנהלת הקניון נחתמו עמה, וגרוס, שהיה מסוכסך עם ההנהלה, לא הסכים שהעסק יועבר על שמו. מטבע הדברים, פתח גרוס, שהיה בעל העסק, את חשבון על שמו בלבד. ועקנין עזר לגרוס חברו, ולכן מילא שיקים שגרוס חתם על החלק ומסרם לספקים.



ועקנין אישר כי סייע לגרוס גם בחנות הבגדים שניהל, אך לדבריו, לא נטל ממנה מאומה.
בסוף שנת 05', סגר גרוס את שער הכניסה לעסק ונטשו. סגירת העסק גרמה לויקי בעיות קשות מול הנהלת הקניון, וכדי להקטין את הנזק, פתחה אותו מחדש בניהולה, בסיוע הוריה ואחרים. גרוס נתן הוראת ביטול של שיקים שנמשכו על חשבונו ונמסרו לספקים, והיא שילמה להם את מלוא החוב.

אשר לגלופה, דיו הגלופה בה הופיעו פרטיו של גרוס התייבש, ומשנטש את העסק ממילא, הוזמנה גלופה חדשה ובה פרטיה של ויקי.

בסופו של דבר
סולקה ויקי מהקניון, הערבות הבנקאית שמסרה חולטה, והיא נאלצה לשאת בחובות שהותיר גרוס.

5.
פסק דינו של בית משפט קמא
א
. בית משפט קמא העדיף את גרסתו של גרוס, שנתמכה בהסכם המפורש, וקבע כי בין גרוס לבין ועקנין נכרת חוזה שותפות, לפיו הסכימו השניים על ניהול משותף של העסק, ועל חלוקת רווחים והוצאות בחלקים שווים.
עוד קבע

כי משהודה ועקנין בחתימתו על המסמך, מהווה החתימה ראיה לכאורה כי הסכים לתוכנו, ואין די באמירתו הסתמית לפיה חתם על המסמך לבקשת גרוס ולצרכיו. העסק היווה את מקור פרנסתו של ועקנין, והוא לא הסביר מדוע מכרו תמורת סכום זניח למדי, שעה שצבר מוניטין וציוד. גם לגופו של ענין ציין בית משפט קמא, כי אין זה סביר שועקנין יסכים לחתום על מסמך המטיל עליו אחריות אישית לחובות של עסק שאין לו שום חלק בו, ישאיר את רשיון העסק על שם ויקי בנוסף לשמו של גרוס, וכך גם את החוזים והערבויות שלה מול הנהלת הקניון. ועוד, לא סביר כי ועקנין ובני משפחתו עבדו בעסק תמורת שכר בסך 4,000 ₪ שקבלה ויקי מגרוס, וגם עובדה זו מתיישבת עם גרסתו של גרוס בדבר השותפות ביניהם. בנוסף, משהודה ועקנין שעשה שימוש בשיקים שהיו חתומים על החלק על ידי גרוס לצורך תשלום לספקים, וכי נהג להפקיד כספים בחשבון, לא האמינה השופטת קמא לועקנין כי עשה כן במסגרת "עזרה לחבר".

בית המשפט קמא אף ראה לציין כי גרסתו של גרוס נתמכה במכתב שנשלח לועקנין על ידי סמנכ"ל הקניון, מר מיכה סלומון ביום 6/4/05 (מוצג ת/13),

בו ציין במפורש כי לודה, אשתו של ועקנין, אישרה בפני
ו שהמשיבים צרפו שותף לעסק בחודש יוני 04', וכי משנעשה הדבר ללא הסכמת הקניון, מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות.

לפיכך, נקבע כי הצדדים התנהלו כשותפים וכי רווחי השותפות והוצאותיה התחלקו ביניהם שווה בשווה.

ב
. בית המשפט קמא קיבל את גרסתו של גרוס גם לענין הדרתו מהעסק, וקבע כי הלכה למעשה פעלו המשיבים לסילוק גרוס מהעסק ולנישולו מזכויותיו, הן בהחלפת הגלופה והן בנעילת העסק בפני
ו, ודחה את כל הסבריו של ועקנין

להתנהלותו והתנהלות בני משפחתו.
ג

. יחד עם זאת,

סבר בית משפט קמא כי גרוס
לא עמד בנטל להוכיח את גובה ההשקעה בעסק, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, ולא קיבל את גרסתו כי השקיע בעסק סך של 167,000 ₪ שמסר לועקנין.
לאחר עיון בעדותו של גרוס ובדפי החשבון שהציג
(נספח ב' לסעיף 8 לתצהיר, ת/2)

, ציינה השופטת קמא כי הוא אכן משך מחשבונו 167,000 ₪ במזומן ביום הנטען, לאחר שהפקיד 200,000 ₪ בחשבונו. עם זאת לא הוכיח כי מסרם לועקנין, משלא דאג לתיעוד, שעה שמדובר בסכום בלתי מבוטל. אף שהשניים היו חברים, וועקנין אישר בהסכם השותפות כי קיבל כסף מגרוס, אין ראיה לסכום ששולם לו. יתר על כן,
גרוס קיבל חשבונית מס על סך 25,000 ₪, אשר הונפקה לטענתו בשלב מאוחר יותר לבקשת רואה החשבון, מבלי שהסביר מדוע הסכים לקבלה, שעה שהסכום שנרשם בה נמוך משמעותית מהשקעתו האמיתית. השופטת קמא זקפה לחובתו של גרוס את הימנעותו מלהזמין לעדות את רואה החשבון, אשר יכול לתמוך בעדותו.
יתר על כן, גרוס ציין גרוס בתצהירו כי השקעתו שימשה לרכישת סחורה וציוד לעסק בעוד שבעדותו מסר כי שילם עבור מוניטין וציוד, וכי לא היה צורך ברכישת ציוד חדש.
ועוד, תמורת השקעתו, קיבל גרוס מועקנין זכויות בעסק פועל ונהנה ממחצית רווחיו מהרגע הראשון עד תום תקופת השותפות. לכן, אין גרוס זכאי להשבת מלוא השקעתו.
ד
. בית משפט קמא דחה גם את תביעתו של גרוס להשבת ההלוואה שנטל ואת מחציתה של יתרת החובה בחשבונו, בקובעו
כי גרוס לא הוכיח שהחשבון נפתח לצורך השותפות, כיצד נוצר החוב, כי נוצר בעקבות מעשיהם של ועקנין וויקי, וכי נטל הלוואה שהופקדה בחשבון הנטען להיות חשבון השותפות. דפי החשבון מראים משיכת שיקים מחשבון זה, אך עדותו היחידה של גרוס לא חוזקה במסמכים, שילמדו כי השיקים נמשכו על ידי ועקנין, ואין ראיה כי משיכתם גרמה להגבלת החשבון.
משכך, לא הוכחה גם טענתו של גרוס כי הוא זכאי להשבת ההלוואה שנטל בעבור השותפות, וכי יתרת החוב בחשבון נבעה מפעולות המשיבים.




נוכח כל האמור לעיל, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות.
על כך הערעור בפני
.
6.
טענות המערער
א.

המערער הדגיש כי בית משפט קמא דחה את גרסתם של המשיבים ומצא בה פגמים ובקיעים על כל צעד ושעל, הן ביחס למכירת העסק במלואו, הן בדבר יחסי השותפות בין הצדדים, והן ביחס לנישולו מהעסק.
ב.

לטענתו, בפני
בית משפט קמא עמדו שתי גרסאות ביחס לסכום ששילם גרוס לועקנין; גרסת גרוס כי שילם 167,000 ₪, תמורת מחצית הזכויות וגרסת ועקנין לפיה שילם

25,000 ₪ תמורת מכירה של העסק כולו. משדחה בית משפט קמא את גרסתו של האחרון, התוצאה המסתברת ההגיונית היחידה היא כי סכום ההשקעה היה 167,000 ₪, עליו הצהיר המערער, אשר בא לידי ביטוי באלה: משיכת הסכום המזומן מחשבון המערער יום לפני עריכת ההסכם, הסכום בו נרכש העסק בשנת 02' על ידי ויקי – שני שיקים בסכום של 15,000 ₪ כל אחד בצירוף כסף מזומן (מש/1) - וכן הצעת המשיבים למכור את העסק תמורת 90,000$. בית משפט קמא נמנע מלהכריע בטענות הצדדים לעניין הסכום ששולם, בניגוד לפסיקה, ופנה לנטל הראיה, מבלי לבדוק את מכלול הנסיבות והנתונים.
ג.

המערער טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 167,000 ₪ לא רק בגין חובת ההשבה, אלא גם בהיותו משקף שווי של זכויותיו בעסק ממנו נושל, עקב מעשיהם של המשיבים, דהיינו בגין אובדן הנכס לכשעצמו, הן מכוח דיני החוזים, הן מכוח דיני הנזיקין והן מכוח עוולת הרשלנות, תוך הפניה לפסיקה בעניין.
ד.

אם ביקש בית המשפט לנכות מסכום ההשקעה את שווי ההכנסות של המערער מתקופת הפעילות המתמשכת, הרי מדובר לכל היותר בסכום של 2,000 - 4,000 ₪ לחודש עבור כל תקופת הפעילות ממאי 04' ועד דצמבר 05', דהיינו 17 חודשים. התקבולים הסתכמו ב - 51,000 ₪, אשר לא היה בהם כדי לכסות את סכום ההשקעה.
ה.

באשר להוצאות, אשר שולמו מחשבונו, על המשיבים לשפות אותו על מחצית ההוצאות לפחות, דהיינו ב-48,000 ₪.
ו.

עוד טען המערער כי בית משפט קמא טעה בכך שלא פסק לו הוצאות ריאליות בגין ניהול המשפט, אשר עמדו על סכום העולה על 100,000 ₪, כמפורט בסיכומיו.
7.
טענות המשיבים

א.

המשיבים ביקשו לדחות מכל וכל את טענות של המערער, ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא המושתת על ממצאים עובדתיים והעדר אמון בגרסאות המערער. המערער אינו יכול להעלות על נס אותו חלק מפסק הדין בו קיבל בית המשפט את טענותיו, ולהתעלם מהקביעות החד משמעיות בדבר מהימנותו והחלק בו נדחו טענותיו. לטענתם, ניתח בית משפט קמא את כל רכיבי התביעה אחד לאחד, וקבע כי המערער לא הביא ראיות לסכום ששילם תמורת חלקו בעסק.

ב.

המשיבים חזרו על הנמקתו של בית משפט קמא ביחס לדחיית טענתו של המערער בדבר זכותו להשבת השקעתו, משקיבל מחצית מהרווחים וקיבל זכויות בעסק פועל בעל מוניטין, ציוד וסחורה. לטענתם, אף ששררו ביניהם יחסי חברות, קשה לקבל גרסה לפיה הועבר סכום כסף בסך 167,000 ₪ במזומן ללא תיעוד, וגרוס לא נתן כל הסבר לכך שהסכים לקבל חשבונית מס על סך 25,000 ₪ בשלב מאוחר יותר, סכום משמעותית נמוך מהשקעתו האמיתית לגרסתו. לא זו אף זו, בניגוד לאמור בתצהיר כי ההשקעה שימשה לרכישת סחורה וציוד לעסק, אישר בעדותו כי הציוד היה קיים ולא היה צורך לקנות דבר.
עוד נטען כי המערער לא טרח לזמן את רואה החשבון מטעמו ולא טרח להביא ראיות נוספות.

ג.

אשר לטענת המערער בדבר אי שיתופו ברווחים, בית המשפט קבע ממצא עובדתי כי רווחי השותפות והוצאותיה התחלקו שווה בשווה. המשיבים ביקשו לדחות את טענת המערער להשבת הלוואה שנטל לשם כיסוי יתרת החוב בחשבון הבנק שלו. לטענתם, מצא בית המשפט את עדותו של המערער בלתי מהימנה לעניין זה, וקבע כי המערער לא הוכיח כיצד נוצרה יתרת החוב, ואף לא הוכיח שהחשבון נפתח לצורך השותפות. עיון בדפי החשבון שצורפו לתצהיר המערער אינם מאפשרים לקבוע כי החוב נוצר ממשיכת כספים על ידי ויקי ואף אין אפשרות לדעת באיזה חשבון מדובר. לכן, משלא הובאה ראיה נוספת זולת עדותו של המערער עצמו, קבע בית המשפט כי עילה זו לא הוכחה.

ד.

כן ביקשו לדחות את טיעוני המערער לפיה הציעו את העסק למכירה ב-90,000$. המשיבים טענו כי
לא מכרו את העסק, ויקי סולקה מהקניון כאשר ערבותה הבנקאית חולטה, ונוסף לכך הוגשה נגדה תביעה כספית מעבר לערבות הבנקאית.

ה.

אשר לדרישת המערער להשיב לו את שכר הטרחה המופרז ששילם לטענתו, אין לה מקום, מששולמו לצורך הגשת תביעה מופרכת המושתתת על שקרים שלא התקבלו.

דיון

8

.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים

הן בבית משפט זה והן בפני
בית משפט קמא, את כל הראיות שהובאו בפני
שתי הערכאות ואת פסק דינו של בית משפט קמא, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל.

ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, למשל, מקום בו לא הפיקה את התועלת המירבית מראיות העדים ומשמיעתם.


"
בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם
". (ע"א 640/85 קופר ו- 2 אח' נ' איגוד המוסכים בישראל , פ"ד מד(1) 594, מפי הש' בייסקי; כן ראו ע"א 6581/98 זאבי נ' מ"י – מחלקת עבודות ציבוריות, לא פורסם, ניתן ביום 7/3/05 מפי הש' ג'ובראן; ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב, לא פורסם, ניתן ביום 12/12/06, מפי הש' ארבל; ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי , לא פורסם, ניתן ביום 10/3/09 מפי הש' ארבל ; ע"א 10854/07 שירה ברכה פיקהולץ (בדנר) נ'
jaime sohacheski
,
לא פורסם, ניתן ביום 17/3/10 מפי הש' חיות, דנציגר, עמית).

יחד עם זאת, כידוע אין מבחן אחד על פיו תקבע מהימנות גרסתו של עד או של בעל דין, והתרשמותו של בית המשפט מתבססת על מכלול הראיות שבאו בפני
ו. מקובל לומר כי בית המשפט בוחן את העדויות שבפני
ו על פי מבחן כפול, פנימי וחיצוני. בע"א 1516/99 מרים לוי
נ' נזיה חיג'אזי, פ"ד נה(4), 730, 748, אומר בית המשפט העליון, מפי הש' פרוקצ'יה:

""הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים".

במקרה דנן, אין הסבר ממשי לכך שבית משפט קמא, אשר קיבל את גרסתו של גרוס, הנתמכת בראיות חיצוניות מספקות, לפיה שילם לועקנין סכום כסף עבור מחצית הזכויות בעסק, ממנו נושל, לא קבע ממצא עובדתי לגבי הסכום ששולם כהשקעה לצורך יסוד השותפות.

9
.
בית המשפט קמא, אשר בחן את ראיות הצדדים, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם, דחה מכל וכל את גרסתו של ועקנין, לפיה מכר את כל העסק לגרוס תמורת 25,000 ₪, תוך מתן הנמקה מפורטת לקביעתו זו. השופטת הנכבדה קיבלה במלואה את גרסתו של האחרון כי בינו לבין ועקנין נכרת חוזה שותפות, לפיו הסכימו שניים על ניהול משותף של העסק, אשר נוהל עובר להסכם על ידי ועקנין באמצעות בתו ויקי, ועל חלוקת רווחים והוצאות שווה בשווה.

בסדרת ההנמקות לקביעה זו, אשר תמציתן פורטה לעיל, דחה בית משפט קמא את גרסתו של ועקנין כי המשיבים מכרו את העסק לגרוס. כן קבע: "
לא שמענו מפיו הסבר מדוע מכר את העסק תמורת סכום זניח למדי...
", התייחס להסכמתו של ועקנין ליטול על עצמו התחייבויות וחובות של העסק, להודייתו כי היו ברשותו שיקים חתומים על החלק על ידי גרוס וכי השתמש בהם לצורך תשלום לספקים, לכך שנהג להפקיד כספים בחשבונו של גרוס, עבד בעסק ביחד עם בתו ויקי, בנו ורעייתו, וכי רשיון העסק נותר על שם ויקי. עוד ציין בית משפט קמא כי מכתבו של סלומון מטעם הנהלת המרכז המסחרי, מיום 6/4/05, תומך במסקנה בדבר השותפות בין השניים.

השופטת הנכבדה קמא אף קיבלה את גרסתו של גרוס לפיה סולק מהעסק ונושל מזכויותיו על ידי המשיבים ובני משפחתם, אשר החליפו את הגלופה של הקופה הרושמת של העסק ולא נתנו לו אפשרות להיכנס לעסק, דחתה מכל וכל את הסבריו של ועקנין לענין זה, בהוסיפה "
ואף הגדילו לעשות שעה שהשתמשו בשיקים חתומים על החלק על ידי גרוס ומסרו אותם לספקים תמורת המוצרים שסופקו לעסק...
". לפיכך קבעה כי ועקנין וויקי עשו מעשים שנועדו לנשל את גרוס מחלקו בשותפות. קביעות אלה מקובלות עלי במלואן.
יחד עם זאת, כאמור לעיל, החליט בית משפט קמא שלא לקבל את גרסתו של גרוס בדבר הסכום ששילם ועקנין, בקובעו כי לא עמד בנטל המוטל על המוציא מחברו, דחה את גרסתו בדבר יתרת החובה בחשבונו, ובסופו של דבר דחה את התביעה באופן מוחלט.

בענין זה איני רואה עין בעין עם בית משפט קמא.

10
.
הסכום ששילם המערער תמורת יסוד השותפות
גרוס הצהיר כי ביום 10/5/04 משך מחשבונו בבנק הפועלים סך של 167,000 ₪ במזומן, אותו מסר לועקנין בבנק הפועלים בסניף חורב בתוך מעטפה חומה. הוא אף הסביר כי 150,000 ₪ שולמו עבור ציוד ומוניטין, 12,500 ₪ נוספים שילם עבור 50% מערבות שויקי נתנה לקניון, 4,500 ₪ שולמו עבור שכר דירה, חשמל והוצאות ראשוניות. אמרה זו הוכחה בדף חשבון שצורף כנספח ב' לתצהירו ת/2, ובו צויין כי הסכום נמשך ביום 11/5/04. (יתכן כי הסכום הנ"ל נמשך אחר הצהריים, וזו הסיבה שיום הערך צוין כ - 11/5/04), עוד ציין בית משפט קמא כי המערער הפקיד בחשבון זה 200,000 ₪, 100,000 ₪ ביום 10/5/04 ו-100,000 ₪ ביום 11/5/04.

ועקנין מסר בסעיף 6 לתצהירו כי גרוס רכש את העסק מויקי תמורת 25,000 ₪.

בית משפט קמא קיבל את דברי גרוס לגבי משיכת הסכום הנטען על ידו במועד הנטען, יום אחד לפני חתימתו של הסכם השותפות, בו נכתב במפורש כי ועקנין קיבל סכום כסף מגרוס, אך סבר כי יש קושי לקבל את דבריו לפיהם שילם סכום כסף כה גבוה בהעדר תיעוד, שעה שהסכם השותפות עצמו הועלה על הכתב, ואף ראה לציין מפורשות כי דברי גרוס בתצהירו לפיהם שימש הכסף לרכישת סחורה וציוד נסתרה בעדותו לפיה הציוד היה קיים ולא היה צורך ברכישת דבר. אשר לחשבונית שהוצאה מאוחר יותר, לגביה הצהיר גרוס כי דרש מועקנין להנפיקה לבקשתו של רואה החשבון, בית המשפט לא קיבלה עקב אי הזמנתו של רואה החשבון אשר עדותו יכלה לשפוך אור על הפרשה. כאמור לעיל, גרסתו של ועקנין נדחתה במלואה.

11
.
סבורתני כי אין די בהנמקה זו על מנת כדי לסתור את דבריו של גרוס, אשר היו מקובלים בעיקרם על בית משפט קמא, כמתואר לעיל, עד כדי דחיית תביעתו.

א
. ראשית, גרוס הסביר כיצד הגיע הצדדים לסכום הנטען: 150,000 ₪ שולמו עבור ציוד ומוניטין, 12,500 ₪ נוספים שילם עבור מחצית מערבות שויקי נתנה לקניון, ו- 4,500 ₪ שולמו עבור שכר דירה, חשמל והוצאות ראשוניות. המשיבים בחרו שלא לחקור אותו כלל על נושא הערבות לקניון או שכר דירה, דהיינו האופן בו הגיעו הצדדים לסך ששולם, ואמרתו לגבי מחצית מהערבות הבנקאית של ויקי ושכר הדירה לא נסתרו על ידי ועקנין וויקי.
אדרבא, דברים אלה של גרוס נתמכו בראיות נוספות. ועקנין אישר בסעיף 4 לתצהירו כי הערבות הבנקאית שהפקידה ויקי בידי הנהלת הקניון עמדה על 25,000 ₪, ואף נשמע כשהוא מציין מפורשות כי דמי השכירות והארנונה לחודש עומדים על 9,000 ₪, כפי שיפורט להלן.

ב.
על שווי העסק ביום 21/11/05, ועל הוצאות השכירות והארנונה כשנה וחצי לאחר ניהולו על ידי השותפים, ניתן ללמוד מהצעת המשיבים למוכרו ב-90,000$, עובר לסילוקם מהקניון, כפי שמסר החוקר הפרטי שמעון דעי (להלן: דעי). דעי ערך חקירה עבור חברת הביטוח "מגדל", אשר ביקשה לדעת אם ועקנין עובד או לא. הוא הגיש תצהיר והעיד כי ביום 21/11/05 בשעה 10:45, ראה את לודמילה, אשתו של ועקנין, פותחת את העסק, ובשעה 11:00 שוחחה עם שני בחורים והציעה למכור להם את העסק תמורת 90,000$, בציינה כי בעניין המכירה יפנו לבעלה ועקנין. בהמשך אותו יום שוחח דעי עם ועקנין, אשר סיפר לו כי העסק שייך לבתו, וכי הוא עומד למכירה על תכולתו תמורת 90,000$. כן מסר לו כי סך התשלומים החודשיים בגין ארנונה ודמי שכירות עומד כעל 9,000 ₪. דעי אף ראה את ועקנין מגיע לעסק מספר פעמים, פורק מוצרים, וכן משרת לקוחות בעסק.

בית משפט קמא לא התייחס כלל לתצהירו של דעי, על אף שדעי נחקר וגרסתו לא נסתרה. אמרתו של ועקנין לפיה, דמי השכירות והארנונה החודשית עמדו על 9,000 ₪, נותנים הסבר לאמרתו של גרוס לפיה שילם 4,500 ₪ עבור שכר דירה, חשמל והוצאות ראשוניות, בהתחשב בכך כי מדובר בתחשיב שנערך כשנה וחצי לפני כן. ועוד, דברי דעי, אשר לכאורה היה חסר אינטרס כלשהו בסכסוך בין הצדדים, לגבי שווי העסק, המוניטין והציוד אשר בו, ב- 90,000 דולר, דהיינו בלמעלה מ-400,000 ₪ (שער הדולר בשקלים באותה תקופה על למעלה מ - 4.5 ₪), מחזקים את דברי המערער כי שילם עבור המוניטין והציוד סכום של 150,000 ₪, ולא 25,000 ₪ כפי שנאמר בחשבונית שסיפק, וכי דבריו אינם מופרכים.

ג
. ועוד, גרוס ידע לספר כי שילם לועקנין את הסכום הנטען שנמשך על ידו מהבנק בסניף הבנק במרכז חורב, וכן באיזו מעטפה הונח הסכום. הפרטים שמסר מלמדים על כך כי האירוע היה חי במוחו.

אין חולק כי גרוס ניהל חנות אחרת במרכז המסחרי, מול העסק שניהלו המשיבים, ואין כל תימה איפוא בכך שפעמיים הפקיד 100,000 ₪ בחשבונו, כפי שצויין בפסק הדין של בית משפט קמא. אם חפץ ועקנין לטעון כי גרוס הפקיד לחשבונו חזרה את הסכומים שמשך, ולא מסרם לו (לועקנין), היה עליו לעשות כן ואף לחקור את גרוס על אפשרות זו. בהעדר התייחסות לשאלה זו, לא ניתן כל הסבר לעיתוי של משיכת הכספים במזומן עובר לעריכת הסכם השותפות, כאשר הסכם השותפות מעיד על קבלת סכום כסף עבור שותפות זו וועקנין חתם עליו.

הסתירה היחידה שמצא בית משפט קמא לעניין התשלום, היה תצהיר המערער כי ההשקעה שימשה גם לרכישת סחורה וציוד לעסק, בעוד שהמערער אישר בעדותו כי הציוד והמוניטין היו קיימים. ואולם, המערער הסביר את עניין הציוד בעדותו, ואיש לא מצא לנכון לפרט מהו שווי הציוד בעסק. גרוס הסביר את הדברים בעדותו, והסברו אינו מופרך. מכל מקום, מדובר באי דיוק שולי, ואין די בו כדי לשמוט את הבסיס לגרסתו של גרוס.

ד
. גרוס הוכיח כי גם בעיסקה הקודמת במהלכה נמכר העסק למשיבים לא תועד מחיר העיסקה במלואו, משצויין כי המשיבים שילמו סך של 30,000 ₪ בשיקים וכן תשלום מזומן, שגובהו לא צוין.

מראיות הצדדים ניתן להסיק כי הצדדים בחרו שלא לציין בהסכם השותפות את הסכום אשר שולם על ידי גרוס לועקנין, משיקולים שאינם טהורים, בלשון המעטה. אם מדובר בסיוע של גרוס לועקנין בתביעתו כנגד חברת ביטוח, בגין תאונה בה נפגע ועקנין, כדברי גרוס עצמו, ואם מטעמים אחרים. לענין זה יש להזכיר את תצהירו של דעי המחזק את גרסת גרוס בדבר הסיבה לכך שהסכום ששולם לא נרשם בהסכם, את מכתבו של מר סלומון, סמנכ"ל הקניון, מיום
6/4/05 לפיה צירוף שותף חדש לעסק ללא הסכמת הקניון מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות ועוד.

ה.
למען הסר ספק, אינני רואה לקבל את טענתו של המערער כי משקיבל בית המשפט קמא את גרסתו לעניין ייסוד השותפות ונישולו, לא היה רשאי לדחות את הטענה בדבר המחיר ששילם. בית המשפט רשאי לפלג את דיבורו של עד, לקבל חלק מעדותו כמהימן ולדחות חלקים אחרים. יחד עם זאת, השימוש בכלל "פלגינן דיבורא" יעשה בזהירות, תוך נימוק הטעמים לכך. (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו, מה(4), 651, מפי הש' גולדברג, קדמי, על הראיות, מהד' 2009, חלק רביעי, עמ' 1845- 1850 והאזכורים שם).

בית המשפט אף רשאי לעשות שימוש בשיקול דעתו לעניין הערכה של שווי או נזק, שעה שיש בידיו כלים לכך. היה על בית המשפט אף להחליט על פי מאזן הסבירות לאחר ניתוח פרטי עדויות, ולקבוע עדותו של מי מתקבלת יותר על הדעת כמהימנה בנושא זה. (ראו 868/90 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' רג'ואן שמחוני ואח', פ"ד מח (3), עמ' 417, מפי הש' גולדברג; ע"א 605/88 תבורי נ' מעיינות הגליל, פ"ד מה(2), 1, מפי הש' לוין; ע"א 21/64 וורביצ'יק נ' שינגרטן, פד יח (3), 95, מפי הנשיא אולשן).

משכך, אפילו סברה השופטת קמא כי בהעדר הוכחה בכתב להעברת הכסף שנמשך על ידי המערער עובר לחתימתו של הסכם השותפות, אין מקום לקבל את גרסתו, הרי אין כל הסבר לכך שלא העמידה את סכום ההשבה לפחות על סכום של 25,000 ₪ אשר נכתב בחשבונית שהוציא ועקנין.

ו.
יחד עם זאת, לטעמי, משנתן בית המשפט אמון במערער לעניין הסכם השותפות, המועד בו נחתם והתנהלות הצדדים כשותפים משך חודשים רבים, אין הדברים יכולים להתיישב עם רכישת העסק כולו תמורת 25,000 ₪, שעה שועקנין אישר בתצהירו כי הערבות הבנקאית לבדה עמדה על 25,000 ₪.
משלא נטען כי העסק היה בהפסדים עובר להסכם השותפות, או כי ערכו עלה עשרות מונים בשל הניהול המשותף, הוכח בתצהירו של דעי, אשר לא נסתר, כי סכום זה אינו סביר, ואין מקום לפסוק על פיו.

עוד יצויין כי משהוכח שהצדדים לא התכוונו לכלול את מלוא התשלום בדוחותיהם, לא היה מקום לצפות כי המערער יזמין את רואה החשבון שלו, אשר דרש לדבריו אסמכתא לתשלום הכסף, על מנת שיוכל לכלול חשבונית זו בדו"חות שיוגשו למס הכנסה.

ז.
אשר לתמיהה כיצד לא דרש גרוס קבלה כלשהי על התשלום, בית משפט קמא קבע במפורש כי הצדדים התנהלו כידידים עובר לכניסתם לשותפות, כפי שהוכח, ולאחר מכן התנהלו משך חודשים רבים כשותפים. מראיות הצדדים בתיק, עולה כי הצדדים פעלו על פי ההסכם, ויש להניח כי די היה לגרוס בכך. (כאמור, התעלם ועקנין מהתיאור המפורט של האופן בו שילם לו המערער, והכחיש כאמור את השותפות מכל וכל, אם כי הודה שחתם על ההסכם לבקשת חברו גרוס). ועוד, לכאורה, כחצי שנה לאחר מכן, בינואר 05', יסדו גרוס וועקנין שותפות נוספת בחנות בגדים, התנהלות המעידה על תור הזהב ביחסיהם. (גרוס העיד כי הם היו שותפים, ואילו ועקנין העיד כי הוא ואשתו "רק סייעו" לגרוס משך 5 חודשים בחנות הבגדים בהתנדבות). מכל מקום, על חשבוניות המס ועל סרט הקופה של השותפות, נרשם השם המסחרי של העסק לצד מספר הזהות של המערער כמספר עוסק המורשה, ושמו אף נרשם ברשיון העסק שהנפיקה עיריית חיפה. משכך, הוכחה שותפותו בעסק, ופירוקו היה צריך להיעשות כמקובל בשותפויות, בין השאר לאחר בחינה של שווי העסק על ידי אנשי מקצוע.

ח.
לסיכום, בנסיבות אלה, לא סביר להניח כי המשיבים, אשר רכשו את העסק בסכום העולה באופן משמעותי על 30,000 ₪ בשנת 02', ואשר העריכו את שווי העסק בלמעלה מ-400,000 ₪ בשנת 05', הסכימו להכניס שותף מלא, אשר שמו רשום ברשיון העסק ועל גלופת הקופה הרושמת, ללא קבלת סכום המגלם את מחצית שוויו של העסק.

ט.
משכך, הפטרת המשיבים מהשבת הסכום ששילם וענין תהיה מתן פרס למי שנהג בחוסר תום לב בקיום תנאי ההסכם, ומתן אפשרות לחוטא לצאת נשכר. אפילו היה בית המשפט קמא קובע כי ההסכם היה בלתי חוקי, היה מקום להציב את התנהלות הצדדים במוקד שיקול הדעת השיפוטי, לבחון תום הלב היחסי של הצדדים, מידת האשמה של כל אחד מהם, ולעשות צדק יחסי בין הצדדים,
על מנת "
למנוע בעד מי ששם עצמו רשע להנות מרשעו
"
(ראו מאמרו של השופט ד"ר עופר גרוסקופף בספר, ד.פרידמן נ. כהן, חוזים, חלק ג', "אבירם" הוצאה לאור בע"מ, עמ' 514 (וראו את הפסיקה המאוזכרת שם); וכן ע"א 701/87 שלמה ביהם נ' חיים בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, מפי הנשיא שמגר; ע"א 89 / 698 שמואל שילה נ' אליוט בארי, פ"ד מז(4) 796, עמוד 808,מפי הש' אור).

בנסיבות אלה, שעה ששני הצדדים בחרו שלא לתעד את סכום הכסף שעבר מיד ליד, אין לזקוף את האשמה על גרוס בלבד, בעיקר כאשר קיימים חיזוקים ממשיים לסכום המוצהר על ידי גרוס, שעדותו נתקבלה על ידי בית המשפט בכל השאלות המהותיות בין הצדדים.

12.
ההשבה
א.
המערער נושל מהעסק בעודו פועל. בנסיבות אלה לא מצאתי רלוונטיות לכך שבסופו של דבר, לאחר שהמשיבים ניהלו את העסק בעצמם, הוא נסגר והותיר חובות. העסק איבד מערכו שעה שהיה בהחזקה בלעדית של המשיבים, והם מנעו בעין את יכולתו להשפיע על ניהולו, המוניטין שלו ושוויו הכללי.

המשיבים גזלו מהמערער את זכויותיו, והותירוהו ככלי ריק, אשר נדרש לשלם את חובות העסק אך זכויותיו בו נשללו לחלוטין. משכך, על המשיבים להחזיר למערער את הסכום אותו השקיע לצורך כניסתו לשותפות, הן מכוח דיני החוזים והן מכוח דיני הנזיקין.

ב.
יחד עם זאת, איני רואה לקבל את בקשתו של גרוס להורות לועקנין להשיב לו את מלוא הסכום ששילם. לענין הערבות הבנקאית, אשר חצייה שולם לועקנין על ידי גרוס, לא הוכח כיצד השפיעה התנהלותם של הצדדים על חילוטו. משכך, איני רואה לחייב את המשיבים להשיב את מחציתה לגרוס.

עוד אין מקום להשבת הסכום בסך 4,500 ₪, אשר שולם עבור דמי שכירות, ארנונה, חשמל והוצאות אחרות, בהיותו של גרוס חייב במחצית חובותיו של העסק.

ג.
אשר למועד הקובע לענין ההשבה, אין מקום להשבתו מיום תשלומו, משהקנה לגרוס זכויות בעסק, והוא נהנה מרווחיו ביחד עם ועקנין. משהוכח כי ועקנין דרש בגין מכירת העסק כעסק חי כ-90,000 דולר בנובמבר 05', מלמד הדבר על כך שהעסק לא איבד מערכו, אלא שמר על מחירו ואף השביח. מכאן, כי השבת הסכום ששילם גרוס לועקנין, תשקף את העושר שעשו המשיבים שלא במשפט עת נישלו את גרוס מהעסק, ממועד ההדרה.

13.
חובות העסק
המערער ביקש כי בית המשפט יורה למשיבים להחזיר לו סכומים ששולמו מחשבונו עבור העסק, בטענה כי עליהם לשאת במחצית ההוצאות.

לעניין זה מקובל עליי פסק דינו של בית משפט קמא, כי המערער לא הוכיח שהמשיבים לא שילמו הוצאות של העסק גם ממקורותיהם, וכי ההוצאות אותן הוכיח משקפות את מלוא ההוצאות של העסק.

למעלה מן הצורך ייאמר כי גרוס עצמו הצהיר בסעיף 17 לתצהירו כי בעקבות מכתבו של סלומון על הפרת חוזה השכירות עם הקניון, הוסכם בינו לבין ועקנין שהוא יחדל מעבודה וימעט להגיע לעסק, וכי כך עשה עד אשר נושל לחלוטין מזכויותיו בעסק. איש מהצדדים לא הביא ראיות לענין השווי בו העריכו הצדדים את עבודת השותפים בעסק, אך יתכן כי המשיבים ערכו תחשיב לענין ההשקעה של השותפים בעסק, ואף ענין זה בא לידי ביטוי בחיוביו של גרוס בחשבון. לא נעלם מעיני כי גרוס העיד שויקי לא היתה כמעט בעסק, וכי ועקנין ואשתו עבדו בו, אך אין חולק כי ויקי היתה רשומה כבעלת העסק.

משכך, אינני רואה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא לענין זה.

14.
סיכום
בנסיבות העניין, אני מורה למשיבים לשלם למערער גרוס סכום של 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 24/1/06 ועד ליום התשלום בפועל.

משחפצו הצדדים להסתיר את הסכום שהועבר מיד ליד, אינני רואה לזכות את גרוס בריבית.

המשיבים ישאו בהוצאות האגרות של המערער בשתי הערכאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד ליום השבתן בפועל, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 24,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

הערבון אשר הופקד על ידי המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו.



ניתן היום,
כ"ג חשון תשע"ב, 20 נובמבר 2011.














עא בית משפט מחוזי 36560-03/11 אייל גרוס נ' אבי ועקנין, ויקי ועקנין (פורסם ב-ֽ 20/11/2011)