פסקי דין על אברהם אטיאס | פסקי דין על כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום | פסקי דין על עו"ד איתן יוגב-מנהל מיוחד | פסקי דין על חברת נמל אילת |

53530-05/11 פשר     21/11/2011




פשר 53530-05/11 אברהם אטיאס נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום, עו"ד איתן יוגב-מנהל מיוחד, חברת נמל אילת בע"מ








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



21 נובמבר 2011

פש"ר 53530-05-11 אטיאס נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום
ואח'





מספר בקשה:1

בפני

כב' השופטת
נחמה נצר


חייב

אברהם אטיאס

, ת"ז: 022635254


נגד


משיבים

1.כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום
2.עו"ד איתן יוגב (מנהל מיוחד
)
3.חברת נמל אילת בע"מ


החלטה

עניינה של בקשה זו הינו עתירת חייב למתן הוראות למעסיק, לחדול מלבצע קיזוזים ממשכורתו, המבוצעים ע"י המעסיקה – חברת נמל אילת בע"מ
.

טענות הצדדים

לשיטת החייב, המדובר בקיזוזים, אותם מבצעת המעסיקה שלא כדין ובכך יוצרת העדפת נושים ברורה, אשר אינה בשליטתו של החייב.

לטענת החייב, חרף מתן צו הכינוס ופניותיו למעסיק, משולם לחייב שכר זעום, העומד כדי 1,525 ₪ נטו, זאת לאחר שהמעסיקה מבצעת ניכויי חובה ממשכורתו, העולים כדי 7,600 ₪ (לרבות החזרי ר הלוואה ).

יצוין, כי החזרי ההלוואה נעשים בעבור ארבע הלוואות שונות, כפי שיפורט להלן:

1.
הלוואה מחודש 01/2007 ע"ס 20,000 ₪ שניתנה בגין "צרכים מיוחד
ים" (יתרת הקרן לסילוק עומדת על כ-3,000 ₪) (להלן: "ההלוואה הראשונה")
2.
הלוואה מחודש 12/2008 ע"ס 42,000 ₪ שניתנה לצורך "רכישת דירה" (יתרת הקרן לסילוק עומדת על כ-30,000 ₪) (להלן: "ההלוואה השנייה")
3.
הלוואה מחודש 05/2010 ע"ס 21,813 ₪ שניתנה לצורך "מקדמת לימודים" (יתרת הקרן עומדת על כ- 8,500 ₪) (להלן: "ההלוואה השלישית").
4.
הלוואה מחודש 02/2011 בסך של 72,866 ₪ שניתנה מתוך "קופה לעזרה הדדית" (יתרת קרן לסילוק עומדת על כ-72,000 ₪) (להלן: "ההלוואה הרביעית").


המעסיקה והמנהל המיוחד
נתבקשו להגיש תגובתם לבקשה וזו אכן הוגשה.

המנהל המיוחד
בתגובתו סבור, כי באשר להלוואות הראשונה והשנייה, קיימת המחאת זכות ולכן יכולה המעסיקה להוסיף ולנכות חובו של החייב בגין הלוואות אלה ואולם, למעט ההלוואות הנ"ל, נאסר על המעסיקה לבצע ניכויים ממשכורתו של החייב.

המעסיקה פעלה להגיש תגובה מפורטת מטעמה, נתמכת במסמכים לרוב, ממנה עולים הפרטים הבאים:
בגין ההלוואה הראשונה והשנייה, חתם החייב על כתב התחייבות, הרשאה והמחאה בלתי חוזרת, המאפשרת למעסיקה לנכות מכל הסכומים המגיעים לחייב, כל סכום אשר יידרש לשם פירעון מלא או חלקי של ההלוואות. למותר לציין כי עותק מכתבי ההתחייבות צורף לתגובה.

בגין ההלוואה הרביעית, טוענת המעסיקה כי חתם החייב על בקשה, במסגרתה ניתנה לחברה הוראה בלתי חוזרת לנכות ממשכורתו ו/או מכל סכום אחר המגיע לו, כל סכום שידרש עד לסילוק מלא של ההלוואה.

באשר להלוואה השלישית, המעסיקה שותקת.

בנוסף ציינה המעסיקה בתגובתה, כי לבר ניכויים אלה, הוטלו על משכורת החייב עיקולים שהוטלו ע"י גורמי חוץ; האחד הינו לחב' הראל פנסיה והאחר הינו למיסוי מקרקעין ואולם לשיטת המעסיקה, זו פסקה מלהעביר תשלומים לגורמי חוץ, מיד עם קבלת צו הכינוס לידיה.

בסיום תגובתה מציינת המעסיקה, כי הינה נכונה להעביר לחייב משכורת בגובה שכר המינימום הקבוע בדין ומתוך התחשבות במצבו, מוכנה היא לשלם לחייב תוספת של 1,000 ₪ מעל שכר המינימום.

החייב פעל להגיש תשובתו לתגובת המעסיקה.

באשר להלוואה השלישית טוען החייב, כי מעולם לא חתם למעסיקה על כתב התחייבות או דומה לו ועל כן נאסר על המעסיקה להוסיף ולנכות בגין הלוואה זו משכרו.

באשר להלוואות הראשונה והשנייה סבור החייב, כי פירעונם המלא של ההלוואות יחול רק בהתקיים תנאי מתלה לפיו "רק במועד בו תיפסק עבודתו של החייב אצל המעסיקה, תהא רשאית המעסיקה לפרוע את ההלוואה במלואה" וכאמור, לא כך הדבר, בענייננו.

באשר להלוואה הרביעית טוען החייב, כי זה אמנם נתן הוראת תשלום לטובת המעסיקה ואולם זו אינה עונה להגדרתה של המחאת זכות. בהקשר זה, עורך החייב השוואה בין התנהלות המעסיקה, מקום בו ביקשה להחתים החייב על כתב התחייבות בלתי חוזרת, שכן אז עשתה זאת על גבי טופס, המוכתר כ"התחייבות, הרשאה המחאה בלתי חוזרת", כאשר כותרת זו נכתבה באותיות קידוש לבנה לבין המקרה דנן, בו לא הוחתם החייב על טופס מעין זה.

עוד מוסיף החייב, כי חרף טענות המעסיקה, על כי זו משלמת לו משכורת מינימום בתוספת 1,000 ₪, הרי שבחודשים 06-07/2011, שילמה המעסיקה לחייב סך של 3,500 ₪ בלבד (נטו).

עד כאן טענות הצדדים וכל שכן הטענות הרלוונטיות לבקשה נוכחית זו.

דיון והכרעה

נדמה, כי יש להתייחס תחילה לאותה הלוואה שלישית, אשר אף לשיטת המעסיקה, אינה "מגובה" בכתב התחייבות ו/או כתב הרשאה בלתי חוזרת.

באשר להלוואה זו, העומדת על סך של 21,813 ₪, כאשר יתרת ההלוואה לסילוק עומדת על סך של כ-8,500 ₪, הרי שהלוואה זו אינה מגובה בבטוחה ו/או בקדימות מכל סוג שהוא ובתוך כך, נדרשת המעסיקה להגיש תביעת חוב מטעמה לצורך גביית יתרת ההלוואה כאמור ואולם, המעסיקה אינה
רשאית להוסיף ולנכות משכרו של החייב כל סכום שהוא, בגין הלוואה זו.

למותר לציין, כי ככל וגבתה המעסיקה סכומים אלה ממשכורת החייב, לאחר 30.5.11 (מתן צו הכינוס), נדרשת המעסיקה להשיב סכומים אלה לידי החייב באמצעות משכורתו ואולם ככל ומבקשת היא כי הסכומים שנגבו יקוזזו מתביעת חוב שהגישה ו/או תגיש בעתיד, תגיש בקשה בעניין.

באשר לשלוש ההלוואות האחרות, נדמה כי השאלה הטעונה הכרעה הינה האם מסמכי המחאת הזכות שנחתמו בין החייב למעסיקה, מהווים המחאת זכות מותרת במסגרת הליכי פשיטת רגל, זאת ע"פ סעיף 97 לפקודה.


סעיף 97 לפקודה שכותרתו "ביטול המחאה כללית בלתי רשומה" קובע כהאי לישנא:

"(א) המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא נפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.
(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה ושזמן פירעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה, או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, או המחאת זכויות הכלולה בהעברת עסק בתום-לב ובתמורה".

בטרם נבחן את המחאת הזכות שבין החייב למעסיקה, באספקלריה לסעיף 97 (ב) לפקודה, ראוי בעיני לעמוד תחילה על תכלית חקיקתו של
סעיף זה.

הנשיא שמגר בדונו בע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי (פורסם במאגר נבו) (להלן: "עניין סרגובי") היטיב לתאר הדברים:

"לקביעת פרשנותו הראויה של סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש
] יש לעמוד על תכלית חקיקתו. סעיף
97
הוסף לפקודה במקביל לחקיקתו של חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-
.1969
סמיכות הזמנים נבעה מכך שחוק המחאת חיובים הרחיב את כוחו של בעל זכות להמחות את זכויותיו, והמחוקק חשש שמא ייעשה שימוש ביכולת ההמחאה לרעת נושיו של הממחה. עניין זה הוסבר בהצעת החוק לתיקון דיני פשיטת רגל ופירוק חברות, תשכ"ה-
1965
, שבה הוסברה הוספת הסעיף הנדון בזו הלשון:
"
עם פתיחת אפשרויות קלות יותר להעברת זכויות ובמיוחד
לגבי זכויות עתידיות לבוא, מתעורר הצורך להגן על נושים בפשיטת רגל מפני העברות סמויות" (שם, בעמ'
248
; ההדגשה שלי – מ' ש').
מדברי ההסבר עולה כי התכלית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק הייתה לספק לנושיו של הממחה מידע מדויק על היקף זכויותיו, כדי שיוכלו להעריך את יכולתו לפרוע חובותיו ולכלכל צעדיהם בהתאם."

(ההדגשות אינן במקור – נ.נ.)

אמנם בענייננו, היה זה החייב אשר ביקש לבטל את המחאת הזכות לטובת המעסיקה הנמחית ועל פניו, ניתן לומר, כי החייב ראה לנגד עיניו את האינטרס הגלום בהעשרת קופת פשיטת הרגל וכן, את האיסור החמור על העדפת נושים במסגרת הליכים אלה.
אולם, עדיין מונחת לפתחו של בית המשפט מלאכת בדיקת המחאת הזכות בה עסקינן, שכן משעלתה לדיון שאלת תוקפה של המחאת הזכות מטעם המעסיקה, עלינו לוודא כי זכותה של הנמחית לא נפגעת ולו מתוך דאגה לאינטרס הנושים במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

סעיף 97 (א) לפקודה, מכשיר המחאת זכות שניתנה בטרם הוכרז החייב כפושט רגל, מקום בו המחאה זו נרשמה על פי ובהתאם לתקנות. המדובר בתקנות פשיטת הרגל (סדרי רישום של המחאת זכות), תש"ל – 1970 (להלן: "התקנות"). מאחר ו"רישום תקף" על פי התקנות, הינו רישום שבוצע אצל רשם המשכונות
ואין חולק כי כזה, לא
בוצע בענייננו, אין מנוס אלא מלהוסיף ולבחון ההמחאה דרך הוראות סעיף 97 (ב) לפקודה.

סעיף 97 (ב) מונה את החריגים, לפיהם גם אם ההמחאה לא נרשמה "בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות", הרי שבהתקיים אחת משלוש החלופות המפורטות בסעיף 97 (ב) לפקודה, עשויה המחאת הזכות להיות תקפה.

החלופות המנויות בסעיף 97 (ב) לפקודה הינן:
א.
המחאת זכויות שפורטו בהמחאה כלפי חייבים ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה;
ב.
זכויות קיימות או עתידות לבוא, לפי חוזים שפורטו בהמחאה

;
ג.
המחאת זכויות הכלולות בהעברת עסק בתום לב ובתמורה
;

במסגרת הקריאה הראשונה בכנסת, עובר להוספתו של סעיף 97 לפקודה, הסביר שר המשפטים דאז את הטעם העומד בבסיסם של החריגים:

"אך לא נראה רצוי לחייב רישום של כל העברה
(המחאה–נ.נ.), ללא סייג. . . חובה חמורה כזו עלולה לשים מכשולים ללא צורך לפני עיסקאות מסחריות רגילות המבוצעות בתום-לב" (ד"כ
43
(תשכ"ה)
2527
)
.
"


הצורך בהוספתם של חריגים אלו, היה ככל הנראה, "כורח מציאות", על מנת לשמר ולקיים חיי מסחר תקינים. יחד עם זאת, הוספתם של חריגים אלה, יצרה, הלכה למעשה, מציאות ולפיה, התהפכו היוצרות והחריג הפך לכלל והכלל לחריג. שהלוא, ההמחאה הספציפית המתוארת בסעיף קטן (ב) היא ההמחאה הנפוצה ביותר ודומה, כי מרבית המחאות הזכות, נופלות לגדרם של החריגים המפורטים בסעיף זה.



כיצד ניתן לוודא, שסעיף 97 (א) לא יתרוקן מתוכנו, שעה שהמחאות כלליות מעין אלה, אינן שכיחות בעולם המסחר. או אז, נזקקים אנו לפרשנות תכליתית וראויה
של החריגים הללו על מנת
להבטיח ולשמר את התכלית החקיקתית הגלומה בסעיף 97 לפקודה, דהיינו, מניעת העברה סמויה של זכויות ויצירת העדפת נושים.

ביהמ"ש העליון בעניין סרגובי, נתן דעתו באשר לפרשנות הראויה לסעיף 97 (ב) לפקודה באומרו את הדברים הבאים:

"...אופיים ורוחבם של החריגים כפי שתואר לעיל מכתיבים מתן פרשנות מצומצמת, כדי שתושג התכלית החקיקתית של מניעת העברה סמויה של זכויות... הראציונאל של פירוש מצמצם נכון הוא לגבי הפרשנות של כל אחד מהחריגים בסעיף
97
(ב) הנ"ל, שכן פירוש רחב מדי לחריגים ירוקן מתוכן את דרישת הרישום בסעיף
97
(א) לחוק...כאשר סלע המחלוקת נעוץ בשאלה אם לפנינו המחאה כללית או ספציפית, הנטייה הפרשנית תהא לדרוש רמה גבוהה של פירוט, כדי שההמחאה תיחשב לספציפית."

עלינו לבחון איזו מבין החלופות המנויות בסעיף קטן (ב) עשויה להכליל בה את ההמחאות מושא החלטה זו והאם אלה עומדות ברמת פירוט ראויה, על מנת שתיחשבנה כהמחאות ספציפיות?

באשר להלוואה הראשונה והשנייה המדובר כאמור, בהוראות בלתי חוזרות להשבת הלוואות שנטל החייב מהמעסיקה באמצעות ניכוי ממשכורתו של החייב. נראה כי בענייננו החלופה המתאימה היא זו הנוגעת לזכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, שכן מדובר בזכות החייב לקבלת שכר ממעסיקתו, זכות שבאופייה הינה "זכות מתמשכת", דהיינו, זכות קיימת ושעתידה לבוא, לפי חוזה ההעסקה שבין המעסיקה לחייב.

על מנת לעמוד בדרישת הפירוט בחלופה השנייה שבסעיף קטן (ב), נדרש לפרט פרטיו של הממחה והנימחה וכן, את החוזים המכוננים זכויותיו של הממחה.






בע"א 596/86
יהודית בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מג
(2) 460 (1989) (להלן: "עניין גורני") נערכה המחאת זכות לקבלת דמי שכירות מנכס שהיה בבעלותו של הממחה, שלימים הוכרז כפושט רגל, שנוסחה כך:

"
הנני ממחה ומעביר לך באופן בלתי חוזר את כל זכויותיי לדמי השכירות ו/או לדמי מפתח בגין הבית ברחוב בן ציון 10/12 ירושלים (חלקות 8, 9, 10 בגוש 30157) לפי כל החוזים וההסכמים שנעשו או שייעשו עם דיירים בהווה, או עם דיירים יוצאים או עם דיירים בעתיד ולפי הסדרים שעל פי חוק ו/או על פי פסקי דין של בתי משפט".

בית המשפט העליון קבע בנדון, כי המחאה זו הינה חסרת תוקף, במסגרת הליכי פשיטת הרגל וכי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "חוזים שפורטו" בסעיף 97(ב) לפקודה, הינה פרשנות צרה ודווקנית. כן הדגיש בית המשפט העליון כי במסמך היוצר את ההמחאה, על הממחה לפרט את החוזים שהוא מתכוון להמחותם, ואין להתיר שימוש בניסוח כוללני, הנוגד את כוונתו של המחוקק ואת תכלית החקיקה.

בנסיבות המקרה דנן, במסמך היוצר את ההוראה הבלתי חוזרת, צויינו פרטים בדבר זהות החייב (הממחה), זכות הנושה (הנמחה) וכן צויין, הסכם ההלוואה שבין החייבת לנושה, מכוחו ובמסגרתו ניתנה ההוראה הבלתי חוזרת. למותר לציין כי חתימת הממחה והנמחה הופיעה על נוסח ההוראה הבלתי חוזרת.

החייב מסייג וטוען, כי כתב ההתחייבות וההמחאה, מדבר על פירעון יתרת ההלוואה, אך במקום בו יחדל החייב לשמש כעובד אצל המעסיקה.

הנה כי כן, ברי כי יש וצריך לפרש הסכם בכתב על פי תכליתו וכוונת הצדדים לו וברי כי לא יעלה על הדעת, כי המעסיקה תזרים לבקשת החייב כספים, כאוות נפשו, מבלי שהחייב יחל בהחזר תשלום ההלוואה למן המועד בו קיבל לידיו הכספים. ככל ונתכוונו הצדדים לקבוע מועד נדחה להתחלת פירעון ההלוואה (בדמות הלוואת גישור או הלוואת "בלון"), ברי כי תנאים מהותיים אלה, היו באים בזכרו של ההסכם שבין הצדדים.

לא יעלה על הדעת, כי כתב ההמחאה מעניק למעסיקה זכות לגביית מלוא כספי ההלוואה, אם וכאשר יחדל החייב להוסיף ולעבוד אצלה אך בה בעת, זו
אינה רשאית לפרוע ההלוואה לשיעורין, כל זמן שהינו מוחזק כעובד.

אף מלשון ההסכם, יש וצריך לפרשה, כי במועד סיום ההעסקה, אם וכאשר, רשאית המעסיקה לפרוע את יתרת ההלוואה שנותרה לסילוק, רוצה לומר – יתרת ההלוואה שטרם נפרעה ע"י החייב עד לאותו מועד כאמור.

בנסיבות אלה, סברתי כי המחאות הזכות ביחס להלוואות הראשונה והשנייה, הינן המחאות זכות תקפות לכל דבר ועניין, זאת אף בשים לב למועד בו נחתמו (בשנים 2007-2008), היינו – כשלוש וחצי שנים טרם שניתן צו כינוס לחייב.

דרך אחרת לבחינת הסוגיה, הינה על פי דיני הקניין והמחאת חיובים. החייב, בהיותו ממחה זכותו לנמחה, מנוע מלטעון טענותיו לעניין הזכות, לרבות זכאותו לה שכן, העביר זכות זו להיות קניינו של הנמחה.
פרופ' שלום לרנר בספרו "המחאת חיובים", תשס"ב – 2002, עומד על תוקפה הקנייני של המחאת הזכות, בעת העברתה מהממחה לנמחה:

"מזווית הראיה של דיני הקניין, המחאת זכות היא העברת בעלות בנכס, כאשר הנכס מושא ההעברה הוא הזכות החוזית שיש לממחה כלפי החייב. כתוצאה מההמחאה חדלה הזכות החוזית להיות נכס של הממחה והפכה לנכס של הנמחה. לפנינו עסקה ריאלית בנכס שהוא זכות אישית גרידא."
(שם בעמ' 47).

יחד עם זאת , אין להתעלם מכך כי חרף היות ההמחאה
משום העברת נכס קנייני לכל דבר ועניין, המפקיעה מהממחה את הבעלות עליו, עדיין זו כפופה לדיני ההעדפה והמרמה, לרבות במסגרת הליכי פשיטת הרגל ובלשונו של פרופ' לרנר בחיבורו הנ"ל:

"גם המחאות זכות שנרשמו או שהן פטורות מעולו של המרשם לפי סעיף 97(ב), חשופות לתקיפה לפי דיני ההעדפה במרמה."
(שם בעמ' 355).

בענייננו המחאת הזכות האחרונה באה לעולם כשלוש וחצי שנים קודם למועד מתן צו הכינוס. על פי כללי הפרשנות המקובלים ואף בשים לב לקביעת הנשיא שמגר בעניין סרגובי, באשר לאפשרות כי סעיף 97 יחול גם על הוראות אחרות בפקודה (ראה לעיל עניין סרגובי בעמ' 477), סברתי כי תקופה זו של שלוש וחצי שנים עשויה לנתק או למצער, להפיג חשש כי
צעדיו של החייב, אשר לימים הפך לפושט רגל, נעשו כחלק מרצון ליצור הענקות פסולות או העדפות נושים כלשהן.

על כן סברתי כי בנסיבות המקרה דנן, יש לראות בהוראה הבלתי חוזרת שנתן החייב למעסיקה בגין ההלוואות הראשונה והשנייה משום המחאת זכות ספציפית, שרירה וקיימת, במסגרתה המחה החייב זכויותיו לנושה מוגדר שזכויותיו פורטו בהתאם לקבוע בסעיף 97 (ב) לפקודה.

למותר לציין, כי משלב זה ואילך זכאית המעסיקה כי ההוראה הבלתי חוזרת תמשיך ותתקיים לזכותה ואין לראות בהעברת הכספים הללו לידי המעסיקה, משום העדפת נושים אסורה.




באשר להלוואה הרביעית
, האחרונה והמשמעותית מבין הארבע.

נדמה, כי דווקא הלוואה זו, חרף היותה מועלית על הכתב, שלא על גבי טופס "התחייבות, הרשאה והמחאה בלתי חוזרת", כוללת את מכלול הפרטים המגדירים מהי המחאת זכות תקפה, כאשר ברי כי אין בכותרת המסמך כדי להעיד על תוכנו.

במסמך, אשר לעניות דעתי יוצר את ההוראה הבלתי חוזרת, צויינו פרטים בדבר זהות החייב (הממחה), זכות הנושה (הנמחה) וכן צויין, הסכם ההלוואה שבין החייב לנושה, מכוחו ובמסגרתו ניתנה ההוראה הבלתי חוזרת. למותר לציין כי חתימת הממחה והנמחה הופיעה על נוסח ההוראה הבלתי חוזרת.

בנוסף ולהבדיל משתי ההמחאות שנידונו לעיל, כולל מסמך ההוראה פרטים בדבר פריסת תשלומי ההלוואה ובתוך כך, הסכומים החודשיים, אשר יגבו מן החייב עד לפירעון מלא של ההלוואה.

מצאתי לנכון בהקשר זה, להביא ממסמך ההלוואה כלשונו:

"אני אטיאס אברהם...מבקש בזה לאשר לי הלוואה בסך 70,000 ₪ לתקופה של שמונה שנים ב-96 תשלומים חודשיים...להבטחת ההלוואה (קרן וריבית) הנני נותן לחברת הנמל הוראה בלתי חוזרת בשמי ובשם הבאים במקומי או מטעמי, לנכות ממשכורתי ומכל סכום אחר המגיע לי ו/או שיגיע לי...כל סכום על חשבון יתרת ההלוואה שלא יסולק על ידי במועד על פי הוראות, כפי שיתקבלו מעת לעת וכל עת מהקופה לחסכון ולעזרה הדדית לעובדי חברת נמל אילת בע"מ
.
...
הנני מבקש בזה לנכות ממשכורתי סך 759.0258 ₪ בכל חודש, החל ממשכורת חודש 02/2011 ועד לסילוק ההלוואה בסך 72,866.4764 ₪ (להלן: "ההלוואה")."

להבנתי, לא ניתן לחלוק בדבר היות ההלוואה מובטחת בהמחאת זכות, אשר אף אם אינה תחת מעטה של "המחאת זכות בלתי חוזרת" בוודאי שההוראות הכלולות בה, מעידות על קיומה של המחאת זכות ספציפית ותקפה.

אבקש לסייג ולציין באשר להלוואה הרביעית, כי זו נחתמה חודשים ספורים קודם להגשת בקשת החייב למתן צו כינוס ובוודאי שיש בכך, כדי להעיב על תום ליבו של החייב, שלא נמנע מליטול הלוואה בסכום ניכר כל כך, ולמרות סכום נכבד זה נמצא החייב תוך זמן קצר במצב של חדלות פירעון.

אמנם, אינני סבורה כי ניתן לייחס למעסיקה כוונה ברורה למלט זכויות החייב מנושיו אלא שיש במעשיה, משום ראיית הנולד, שאם לא כן, לא הייתה ממהרת להחתים החייב על מסמכי הלוואה, נתמכים בהמחאה בלתי חוזרת, על גבי מסמך כה ספציפי ומדוייק, כאשר דווקא השונות במסמכים (בין מסמכי ההלוואות הראשונה והשנייה אל מול ההלוואה הרביעית, אשר נוסחה באופן מפורט עד למאוד) מדגישה "חשש" זה לגבי
המעסיקה.

בנוסף, אף לא נעלמה מעיניי מצוקתו האמיתית של החייב, אשר אינו מסוגל לעמוד בשורת הניכויים מטעם מעסיקתו. אמנם, לא הצלחתי להבין מכתבי הטענות, מהו הסכום הגלובאלי המנוכה ממשכורת החייב בגין החזרי הלוואה בלבד ואולם, אין חולק כי הניכויים ממשכורת
החייב עולים לכדי 7,600 ₪, כאשר יש להניח כי רכיב הניכויים בגין החזרי הלוואה למעסיקה, הינו משמעותי, אם לא משמעותי ביותר.

בנסיבות אלה, מצאתי לנכון להורות למעסיקה להמציא לעיוני , בתוך 30 יום פרטים אודות הסכומים המנוכים ממשכורת החייב בגין החזרי הלוואות הראשונה, השנייה והרביעית, בתוך 20 יום, או אז אפנה להשלים החלטתי לעניין מידתיות הניכויים, כמו גם לעניין ההלוואה הרביעית והמשמעותית מבין ההלוואות.

ניתנה היום,
כ"ד חשון תשע"ב, 21 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.











פשר בית משפט מחוזי 53530-05/11 אברהם אטיאס נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום, עו"ד איתן יוגב-מנהל מיוחד, חברת נמל אילת בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/11/2011)