פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים | פסקי דין על סהר חברה ישראלית לביטוח | פסקי דין על אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב |

1081/03 א     22/11/2011




א 1081/03 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, סהר חברה ישראלית לביטוח, אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 1081-03 המוסד לביטוח לאומי
נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ואח'






בפני

כב' הסגן נשיאה
כרמי מוסק


התובע

המוסד לביטוח לאומי


נגד


הנתבעים

1.קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
2.סהר חברה ישראלית לביטוח
3.אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ




פסק דין



1.
לפני תביעה כספית ע"ס 337,726 ₪, אשר הגיש המוסד לביטוח לאומי
(להלן: "התובע" או "המל"ל"), נגד הנתבעות בהליך של סדר דין מקוצר, וזאת בהתבסס על הסכם שיפוי שנכרת בין הצדדים (להלן: "ההסכם"). מכוח ההסכם התחייבו הנתבעות לפצות את התובע באותם מקרים בהם על הנתבעות לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והן גם להיות אחראיות לפצות את התובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1955 (להלן: "חוק ביטוח לאומי").

2.
על פי המתואר בכתב התביעה, המנוח יתים בשיר ז"ל (להלן: "המנוח") נהרג בתאונת דרכים ביום 4.1.96 (להלן: "התאונה") עת נהג במהלך עבודתו בחב' הסעות "אבו חג'אג'" ברכב מס' 6549185 שהיה מבוטח באותה עת אצל הנתבעות בביטוח חובה.

3.
לטענת התובע, בעקבות התאונה שאירעה למנוח ובהמשך לתביעה שהגיש העיזבון- שילם התובע לעיזבון
גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי. לטענתו, על יסוד הקבוע בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 5.2.79 ומכתבו של ב"כ הנתבעות דאז עו"ד נוביק ז"ל מטעם מיום 12.11.90 שנשלח אל התובע, ומהווה לכל דבר ועניין נספח מוסכם להסכם (להלן: "מכתב ההסכמות") התחייבו הנתבעות לשלם לתובע 55% מסך הגמלאות בתוספת ריבית והצמדה.

4.
בבקשת רשות להתגונן שהוגשה מטעם הנתבעות, הן לא חלקו על עצם אירוע התאונה או על תחולת ההסכם מכוחו הוגשה התביעה, אלא שלטענתן הן פטורות משיבוב במקרה זה שכן התאונה אירעה תוך כדי עבודתו ברכב המעביד ו/או אשר היה שכור ע"י המעביד ואשר היה בשימוש המעביד, וזאת על יסוד סעיף 4(א) להסכם אשר קובע: "מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגמלאות לפי פרק ג' לחוק והחברה היא המבטחת של מעבידו- לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד".

5.
הוסיפו הנתבעות וטענו, כי על פי סעיף ג' למכתב ההסכמות, אין לתובע זכות שיפוי במקרה שהתאונה אירעה: "...תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו- כנוהג או כנוסע- בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור ע"י המעביד, או עקב השימוש בו- כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד- אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב- והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב- מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור".

6.
ביום 2.11.04 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תינתן לנתבעות רשות להתגונן.
7.
במסגרת שמיעת הראיות נשמעה עדותם של אלמנת המנוח; ג'ברין יתים, בן המנוח; מר חג'אג' וכן הגב' אלעיד שרה, אחת הנוסעות שהסיע המנוח ביום התאונה. לבד מעדים אלה הוגשו פרוטוקולי ביהמ"ש מתוך תביעת התלויים וכן תעודות עובד ציבור מטעם הנתבעות.

במה דברים אמורים?
א. האם מר חג'ג' היה המעביד של המנוח במועד התאונה
8.
לטענת התובע, חג'אג' לא ראה עצמו כ"מעביד" של המנוח ולא ראה במנוח כ"עובד" שלו. היחסים ביניהם היו יחסי ידידות בין בני משפחות והם עשו "טובות" זה לזה, ותו לאו.

9.
עוד טען התובע, כי סעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר "מעביד" כמי ש"חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. המבחן הוא אפוא מבחן טכני, מי שילם עבור העובד את דמי הביטוח הלאומי. במקרה דנן, טען התובע, חג'אג' לא היה מוכר למל"ל כמעבידו של המנוח וכי לא שילם דמי ביטוח עבורו, והלכך אין לראותו כמעבידו של המנוח בעת התאונה. הלה נסמך בטענותיו על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט נגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי

(פורסם במאגרים המשפטיים, 11.11.96) (להלן: "הלכת רותם דשנים") וכן ברע"א 10453/07
המוסד לביטוח לאומי
נ' אריה חברה ישראלית לביטוח
(פורסם במאגרים המשפטיים, 21.1.10).

10.
הנתבעות הודו כי מר חג'אג' לא שילם דמי ביטוח עבור המנוח, אך טענו כי אין נפקות לעובדה זו. לטענתן, הגדרת המונח מעביד בסעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין, אליו מפנה סעיף 2 להסכם, מגדיר "מעביד" כמי ש"חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח...". היינו, המחוקק קבע כי המעביד הינו מי שחייב בתשלום דמי ביטוח ולא קבע כי מעביד הינו מי ששילם ו/או משלם דמי ביטוח.

11.
עוד טענו הנתבעות, כי פסקי הדין שהובאו ע"י התובע כתמיכה לטענתו לפיה מעביד הינו אך ורק מי ששילם בפועל את דמי הביטוח אינם רלוונטיים, וזאת משום שבמקרים האמורים קיימים שני מעבידים לאותו עובד ואילו בענייננו קיים מעביד אחד אשר לא שילם את דמי הביטוח.

12.
במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה זו מצאתי לקבל את עמדת הנתבעות ולראות את חג'אג' כמעביד של המנוח במועד התאונה.

13.
לא פליגי, שהתאונה אירעה בשעת בוקר מוקדמת שעה שהמנוח הסיע פועלות ניקיון למקום עבודתן במשכן לאומנויות הבמה בת"א וכתוצאה מהתאונה נהרגו המנוח שהיה נהג הרכב ואחת הנוסעות וכן נפגעו שתי נוסעות נוספות.
14.
לא זאת אלא זאת, בתביעת השבה של קרנית אל מר חג'אג' בת"א (ראשל"צ) 3471/96 עביד סלאמה נ' עזבון המנוח יתים בשיר ז"ל
(פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע כדלקמן:

"בנסיבות המתוארות לעיל, אין מנוס מלהגיע למסקנה
כי ההסעה נעשתה במסגרת עבודתו של המנוח בחברת
ההסעות, ברשותו וייתכן אף שעל פי הוראותיו של מר
חג'אג'"
(הדגשה שלי).

גם מעדות אלמנת המנוח במסגרת תביעת הפלת"ד בבית משפט השלום ברמלה בת"א 2298/96, נתברר שהמנוח עבד אצל חג'אג'. כך העידה "הוא עבד אצל אבו חג'ג'. העיקר שהיה מביא לי כסף לילדים. הוא הלך לעבוד אצל חג'ג'" (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.98). אמנם, בהליך הנוכחי מסרה כי כל מה שנאמר בהליך הקודם היה על דעת עוה"ד שייצד אותה דאז, אך כאשר נשאלה לאן המנוח יצא ביום התאונה השיבה "לעבודה...הוא היה לוקח פועלים" (פרוטוקול הדיון מיום 24.3.11 עמוד 4 שורות 2-5).


16.
אוסיף ואומר, כי מר חג'אג' ניסה לשכנע בעדותו בבית המשפט כי היחסים בין חג'אג' למנוח היו יחסים משפחתיים וקרובים. אך למקרא עדותו עולה כי המנוח עזר לו בעסק וכי הוא שילם לו סכום כזה או אחר בגין העזרה.
כך העיד: "הייתי משלם לו כל חודש משהו, כך זה נהוג. כמו שהוא היה עוזר לי, כך הייתי עוזר לו. הוא היה עובד בשבילי והייתי משלם לו כמו הנסיעה של הפועלות. הוא היה בן בית אצלי" (פרוטוקול הדיון מיום 1.9.09 עמוד 5 שורות 11-13).

גם בהמשך החקירה ניסה חג'אג' להסביר כי לו היה רואה את המנוח כעובד מן המניין היה נותן לו תלוש משכורת ומדווח עליו לביטוח לאומי ובלשונו: "ש. אם היית רואה בו עובד שלך, היית נותן לו תלוש
משכורת. ת. נכון. ש. היית מדווח עליו לביטוח לאומי בתור עובד שלך. ת. כן, כל הפועלים היו מקבלים את המשכורת שלהם במקום בשיקים, יטים לא" (פרוטוקול הדיון מיום 1.9.09 עמוד 6 שורות 17-20). עם זאת, אי דיווח לביטוח לאומי או אי מתן תלוש משכורת אינה מלמדת בהכרח על טיב היחסים בין חג'אג' למנוח.


ממקבץ הראיות עולה, כי מעבר ליחסי הידידות ששררו בין המנוח לבין חג'אג', המנוח ביצע עבור חג'אג' הסעות בתשלום. ייתכן שהמנוח לא עבד אצל חג'אג' תקופה ארוכה או במשרה מלאה, אולם אין בכך בכדי לשנות את העובדה שהמנוח נהרג בתאונה שאירעה במהלך עבודתו אצל חג'אג'.


19.
עתה יש לבחון האם בנסיבות בהן חג'אג' לא היה מוכר למל"ל כמעבידו של המנוח ולא שילם עבורו דמי ביטוח ניתן לראותו כמעבידו של המנוח.
הגדרת המעביד על פי ההסכם בין התובע לבין הנתבעות פנה לסעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין. שם נקבע כי מעביד הוא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו". החוק אליו מתייחס הסעיף הנ"ל הוא חוק הביטוח לאומי, הקובע בסעיף 342(ב) בזו הלשון "המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עובדו". מכאן שאין לפנות להגדרות אחרות אלא לבחון האם יש
לראות במר חג'אג' כמי ש"חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח".


אני מקבל את טענת הנתבעות, לפיה אין בעובדה שהמעביד לא שילם את דמי הביטוח כדי לגרוע בכהוא זה ממעמדו כמעביד, כמו גם מזכותו של העובד לקבלת גמלאות מל"ל אף אם המעביד לא שילם עבורו דמי הביטוח. הנתבעות הפנו לסעיף 365 לחוק הביטוח לאומי אשר קובע בזו הלשון: "היה אדם חייב לפי חוק זה ותקנותיו לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם, יראו, לעניין הזכות לגמלה, כאילו שולמו". סעיף 369(א) לחוק הביטוח לאומי קובע כי "לא נרשם מעביד בהתאם לתקנות על פי סעיף 379 או לא שילם במועד התשלום את דמי הביטוח בעד עובד פלוני, ולפני הרישום או אחרי מועד התשלום ולפני סילוק הפיגורים קרה לעובד מקרה המזכה לגמלה, רשאי המוסד לתבוע מהמעביד סכום השווה לגמלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגמלאות בעין שניתנו לזכאי לגמלה, בקשר לאותו מקרה". היינו, המחוקק אשר קבע כי המעביד הינו מי שחייב בתשלום דמי ביטוח התכוון למי שחייב לשלם לפי החוק להבדיל מתשלום דמי הביטוח בפועל.


לדידי, אין בעובדה שחג'אג' לא נרשם כמעביד ולא שילם דמי ביטוח עבור המנוח, להביא למסקנה שלא לראותו כמעבידו של המנוח.


ב. האם הרכב היה "בבעלות" המעביד על אף שלא היה רשום על שמו במשרד הרישוי
התובע טען כי הנתבעות לא הוכיחו את טענתן כי הרכב היה בבעלותו הקניינית של חג'אג'. אמנם, ב

פסק דין
רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי
נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
(פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד הראל") נקבע
כי הרישום במשרד הרישוי אינו מהווה ראיה חלוטה בדבר הבעלות ברכב, אלא זו ראיה הניתנת לסתירה, אך נפסק לא אחת כי הרישום במשרד הרישוי מהווה ראיה חזקה ביותר אשר הנטל המוטל על הנתבעות לסתור אותה, הוא נטל כבד.


הנתבעות הסכימו כי הרכב לא היה רשום במשרד הרישוי על שם חג'אג', אלא על שם בתו, הגב' סנא אבו רזק (להלן: "סנא"), אך לדידן אין בכך להביא לתוצאה שונה, כי חרף אותו רישום היה הרכב בבעלות ובשימושו של חג'אג'.


בפס"ד הראל נפסק, כאמור, כי "הרישום במשרדי רשות הרישוי הוא בעל ערך ראייתי של ממש אך אין הוא בא, לצורך מסמך ההבנות, להחליף את המונח "בעלות" בכלי הראייתי". משהוכרעה השאלה העקרונית אין אפוא טעם לשוב ולהידרש אליה ובאשר לשאלה העובדתית האם במקרה דנן הרכב במקרה זה היה הרכב בבעלות חג'אג' חרף העובדה שהיה רשום במשרד הרישוי על שמה של סנא, בתו של חג'אג'.


בענייננו, חג'אג' העיד בבית המשפט כי מדובר ברכבו האישי, על אף שהרכב היה רשום על שם בתו. ובלשונו:

"ש. ...התאונה קרתה עם הרכב שלך.
ת. נכון.
....
ש. הרכב הזה היה רכב שלך.
ת. כן.
ש. אני רואה במסמכים זה רכב שהגיע ביבוא אישי,
אתה הבאת אותו בעצמך.
ת. רכב פרטי.
ש. במסמכים רשום שהרכב היה רשום על שם של הבת שלך.
ת. נכון.
ש. אבל זה היה הרכב שלך.
ת. נכון. הביטוח היה שלי. היה ביטוח מקיף וגם היה שלי.
ש. לבת שלך היה רישיון באותו זמן.
ת. לא. לפני שהיא מתחתנת, היא בקשה שארשום את הרכב
על שמה.
ש.ת. הרכב בתאונה נהרס.
ש.ת. קיבלתי כסף באופן אישי עבור הרכב מהביטוח המקיף.
ש.ת. הכסף היה בשבילי ולא לבת שלי...".



(פרוטוקול הדיון מיום 1.9.09 עמוד 3 שורות 7-21 ועמוד 4 שורות 1-3)


מבחינת הראיות בתיק נתברר כי הרכב נשוא התביעה היה בבעלותו ובשימושו של חג'אג'. מעדותו, אשר לא נסתרה, עולה כי האחרון השתמש ברכב, שילם ביטוח חובה ומקיף ואף קיבל תשלום מהביטוח לאחר התאונה. סבורני, כי בנסיבות העניין, הרישום על שם בתו היו מתוך שיקולים שקידמו את האינטרסים שלו בלבד, וללא קשר לבתו. היינו, הרכב שימש את חג'אג' הן לצרכיו האישיים והן לצורכי עבודה והרישום על שם בתו היה לצורך הרישום ותו לאו.


ג. זכאות ל"קצבה"
לטענת התובע, התאונה שבה נהרג המנוח לא הוכרה ע"י המל"ל מעולם כתאונת עבודה, וזאת לאור העובדה שהאלמנה לא ביקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה. היא לא תבעה מהמל"ל קצבת תלויים בגין מותו של המנוח, אלא קצבת שארים בלבד. לשיטתו של התובע, אין די ב"זכאות" תיאורטית לקבלת קצבת תלויים לצורך הוראת סעיף 4 להסכם, שכן זה קובע שזכות השיפוי של המל"ל מוחרגת רק מקום בו היה הנפגע "זכאי לגמלאות". בענייננו, לא הייתה אלמנת המנוח זכאית לגמלאות מהטעם שלא פנתה בתביעה לקבלת גמלה זו, ולא הוכרה כזכאית על ידי המל"ל.


הנתבעות טענו, מנגד, כי יש לבחון את עצם הזכאות ואין נפקא מינא אם הניזוק ו/או תלוייו פנו בתביעה לענף אחר במל"ל ו/או לא פנו למל"ל כלל. הנתבעות הסתמכו על רע"א 3676/07 המוסד לביטוח לאומי
נ' הפניקס
(פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "רע"א 3676/07"). שם דחה ביהמ"ש העליון עמדת המל"ל כאילו אמת המבחן לזכות השיפוי הינה תשלום גמלאות נפגעי עבודה בפועל וקבע כי הזכאות, להבדיל מהתשלום בפועל, היא זו שפוטרת את החברה משיפוי המל"ל.


ברע"א 3676/07 נקבע כי "לשון ההסכם ועוד יותר לשון מכתבי ההבנות כפי שנוסחו על ידי חברות הביטוח בעקבות משא ומתן שנוהל ביניהן לבין המוסד, מצביעות בבירור
על כוונה לפטור את המשיבות מתביעת המוסד כל אימת שהנפגע הוכר כנפגע עבודה (מי "שזכאי לגמלאות"). הפטור במקרה זה חל בנוגע לכל תביעה של המוסד בין בגין גמלאות אלה ובין בגין גמלאות אלה. הפועל היוצא של השימוש בתיבה "זכאי" (ולא "קיבל") "גמלאות" (ולא "גמלאות נפגע בעבודה") – הוא ברור: הסיווג הוא של האירוע, לא של הגמלה שנשתלמה בפועל. הבחירה בסוג הגמלה המשתלמת היא בחירת הנפגע עצמו, אולם ההחלטה אם לראות בו נפגע בעבודה ואם לאו היא בחירת המוסד עצמו. המעביד- המזיק עצמו שומר, על פי ההסכם, על היתרון הנובע מן ה"ביטוח" שרכש...".


אמנם, רע"א 3676/07 עסק במקרה שבו זכאותו של הנפגע לגמלאות עבודה הוכרה באופן מפורש ע"י המל"ל, אך לדידי ניתן להחיל את ההלכה ברע"א 3676/07 גם במקרה שהוכח שהתאונה היא בגדר "תאונת עבודה" שהתרחשה במהלך עבודתו, אם כי היא לא הוכרה באופן מפורש ע"י המל"ל.


יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 3676/07:


"הוראת סעיף 82 עצמה אינה דורשת "קבלת" גמלה, אלא "זכאות" לגמלה.
על נפקות ההבחנה הזו עמד בית המשפט העליון עוד לפני שנים רבות בע"א
86/73 משה תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, מפי
צבי ברנזון:

מכאן שהזכאות לגמלה, היא לבדה, להבדיל מקבלתה בפועל

נותנת למעביד את הזכות לנכותה מסכום הפיצוי המשתלם

על פי פקודת הנזיקין. אין אפוא כל חשיבות לעובדה כי

בפועל לא תבעו המערערים את הגמלה ומשום כך לא

קיבלוה. החשוב והקובע הוא אם היו זכאים לה...(שם בעמ'

500)
יתרה מכך, ההגדרה המתייחסת לגמלה בסעיף 82 (ב) לפקודה כוללת גם
"גמלה שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק" שרואים אותה
כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה...".

לאור האמור יש לקבוע כי מאחר ובמקרה זו הוכח שהתאונה היא בגדר "תאונת עבודה" שהתרחשה במהלך העבודה וברכבו של המעביד די בכך לשלול את זכאות התובע לתביעה מכוח הסכם. לעניין זה אין נפקות לשאלה האם אלמנת המנוח פנתה למל"ל בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה אם לאו.


סוף דבר
נוכח האמור לעיל דין התביעה להידחות.


בשים לב לנסיבות העניין, התובע ישלם לנתבעות שכר טרחת עורך דין בסכום
של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.



ניתן היום,
כ"ה חשוון תשע"ב, 22 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1081/03 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, סהר חברה ישראלית לביטוח, אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/11/2011)