פסקי דין על מרואן נאצר | פסקי דין על שאדי נאצר | פסקי דין על אבי אלון |

9093/08 עפ     07/12/2011




עפ 9093/08 מרואן נאצר, שאדי נאצר, אבי אלון נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק ע"פ 9093/08
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
בבית המשפט העליון


ע"פ 9093/08

ע"פ 9094/08

בפני
:

כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט י' עמית




המערערים בע"פ 9093/08:

1. מרואן נאצר



2. שאדי נאצר

המערער בע"פ 9094/08:
אבי אלון


נ


ג


ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1068/05 שניתן ביום 16.9.2008 על ידי כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר

בשם המערערים בע"פ 9093/08:
עו"ד אביגדור פלדמן

בשם המערער בע"פ 9094/08:
עו"ד מירי הרט
, עו"ד אבי חימי
, עו"ד משה וייס

בשם המשיבה:
עו"ד מעיין בן ארי
, עו"ד אורית גולדמן
, עו"ד אביב שרון


פסק דין
השופט י' עמית

:

1.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר) מיום 25.6.08, בתפ"ח 1068/05, בגדרו הורשעו המערערים בביצוע עבירות שונות במסגרת ארגון פשיעה.

רקע

2.
כתב האישום שהוגש נגד המערערים ונאשמים נוספים, מגולל על פני ששה-עשר אישומים פעילות כלכלית ענפה שהתנהלה בין השנים 2005-2001, אשר כללה סחר בחשבוניות פיקטיביות בסכומים של עשרות מיליוני שקלים, מתן הלוואות, ניכיון שיקים וגביית כספים תוך נקיטת איומים ואלימות כלפי חייבים. על פי הנטען, הפעילות התבצעה באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך במסגרת ארגון פשיעה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן:
חוק מאבק בארגוני פשיעה
או
חוק המאבק
או
החוק
) בניהולם של המערערים בע"פ 9093/08 (להלן ובהתאמה:
מרואן ושאדי
) והמערער בע"פ 9094/08 (להלן:
אלון
או
אבי אלון

) ובסיועו של נאשם 2 בכתב האישום בשם חנניה אזולאי (להלן:
חנניה
). אציין כי חנניה נמלט לאחר שלב הטיעון לעונש ולפני מתן גזר הדין, כך שעניינו טרם הסתיים בגזר דין.
3.
בתמצית, פעילות הארגון התנהלה בחדר האחורי של עסק למכירת תכשיטים בעיר טירה, שם ניהל הארגון עסק של חלפנות כספים ופריטת שיקים (
change
) (להלן:
הצ'יינג'
). הצ'יינג' היה בבעלות חברת "נאצר את אלון בע"מ" (הנאשמת 11 בכתב האישום), שבעלי מניותיה הם מרואן ואלון. במסגרת פעילות זו, הקים הארגון מערכת מסועפת של סחר בחשבוניות פיקטיביות הכוללת מכירתן לעוסקים שונים תמורת אחוזים מהמע"מ הגלום בהן, ושימוש בהן לצורך קבלת החזרי מס מהמדינה במרמה. לצד הסחר בחשבוניות, עסק הארגון גם בפריטת שיקים ומתן הלוואות תוך הפעלת אלימות כלפי החייבים. לשם הלבנת ההון שהתקבל מהפעילות הבלתי חוקית, פעלו הנאשמים במספר חשבונות בנק שהתנהלו על שם המערערים ואחרים.


את כתב האישום ניתן לחלק לארבעה חלקים, הכוללים כל אחד מספר אישומים, על פי ענפי העיסוק של הארגון:
החלק הראשון

מוקדש לתיאור מבנה הארגון, הדמויות המרכיבות אותו ותפקידם בו;
החלק השני

(אישומים 4-2)
מוקדש לסחר בחשבוניות הפיקטיביות;
החלק השלישי
(אישומים 6-5)
מוקדש להלבנת ההון;
והחלק הרביעי
(אישומים 16-7)
עניינו בעבירות האלימות.


כנטען, בראש הארגון עמד מרואן, והוא אשר כיוון את פעילותו ואשר ניצב במרכז העשייה. מרואן הוא שקבע את מקורן של החשבוניות הפיקטיביות, דרכי הפצתן, התמורה בגינן וחלוקתה בתוך הארגון. שאדי, בן דודו של מרואן, היה פעיל בארגון הפשיעה ונטל חלק בפעילות הסחר בחשבוניות, בפריטת השיקים ובמעשי האלימות כנגד חייבים שונים. אבי אלון
היה שותפו של מרואן בצ'יינג' והיה אמון על תחום ניכיון השיקים ונטל אף הוא חלק בגביית החובות וחנניה היה אחראי על הסחר בחשבוניות פיקטיביות. לצד מרואן, מצא בית משפט קמא את שאדי ואלון כמי שפעלו כמנהלים במסגרת ארגון פשיעה, וזיכה את חנניה מאישום זה לאחר שמצא כי עיקר מעורבותו הייתה עסקית-טכנית ולא נשאה אופי ניהולי-מנהיגותי. הפעילות המתוארת באה לקיצה ביום 4.4.05, עם מעצרן של הדמויות המרכזיות בארגון.


הכרעת הדין משתרעת על 451 עמודים. להלן, יתוארו בקצרה עיקרי הכרעת הדין בכל אחד מתחומי הפעילות בהם פעלו הנאשמים, וכל האישומים לגבי כל תחום יידונו במקובץ.

הסחר בחשבוניות הפיקטיביות

4.
כמצטייר מכתב האישום,
הסחר בחשבוניות פיקטיביות היה העיסוק העיקרי של הארגון. הפעילות התבצעה באמצעות שתי חברות,
"א.ד.א.מ. פרוייקטים בע"מ" (להלן:
חברת א.ד.א.מ
), ו"א.שחם
תשתיות ופיתוח בע"מ" (להלן:
חברת א.שחם
)
שהיו בבעלות חנניה אזולאי. העיסוק בחשבוניות הפיקטיביות נעשה בשלשה אופני פעולה:

א. מכירת חשבוניות פיקטיביות של חברת א.ד.א.מ לעוסקים שונים תמורת אחוז מהמע"מ הגלום בהן.
ב. רישום כוזב של חשבוניות פיקטיביות בספרי חברת א.ד.א.מ או חברת א.שחם, כבסיס לדרישת החזר מס התשומות הגלום באותן חשבוניות.
ג. מכירה של חשבוניות פיקטיביות של עוסקים שונים לעוסקים שונים.


על פי הנטען ב
אישום השני
, חברת א.ד.א.מ הנפיקה לעוסקים שונים חשבוניות פיקטיביות בסכום של 8,484,087 ₪ כולל מע"מ, שהמס הגלום בהן הגיע כדי 1,272,087 ₪ והקונים כללו חשבוניות אלה בפנקסי החשבונות שלהם (החשבוניות מפורטות בנספח א' לכתב האישום). מנגד, הוצאו לזכות חברת א.ד.א.מ חשבוניות פיקטיביות בסכום של 34,095,203 ₪ אשר שימשו בסיס לדרישת החזר תשומות בסך של 5,063,965 ₪ (החשבוניות מפורטות בנספח ב' לכתב האישום). כל הפעילות המתוארת לעיל נעשתה תוך שא.ד.א.מ נמנעת מלהגיש דו"ח שנתי למס הכנסה כמתחייב מפקודת מס הכנסה, במטרה להתחמק מתשלום המס שהיה מתחייב מהגשת הדו"ח.


על פי
האישום

השלישי
הוצאו לחברת א.שחם חשבוניות פיקטיביות בסכום של 18,446,284 ₪ כולל מע"מ, אשר שימשו בסיס לדרישת החזר מס בסך 2,705,595 ₪ (החשבוניות מפורטות בנספח ג' לכתב האישום).


על פי
האישום

הרביעי
הנפיקו הנאשמים 71 חשבוניות פיקטיביות על שם עוסקים שונים בלא רשותם וללא ידיעתם של אותם עוסקים. חשבוניות אלה, בסך כולל של 23,042,734 ₪ שהמס הנובע מהן מסתכם ב-3,415,695 ₪, נמכרו לעוסקים אחרים.

5.
הכרעת הדין בפרשה זו מבוססת, בין היתר, על עדויותיהם של שני עדי מדינה בשם עבד עבדל חי ותומר טישלר (להלן ובהתאמה:
עבד
ו
תומר
). עבד אף שימש כסוכן משטרתי שהופעל על ידי המשטרה במסגרת החקירה שהתנהלה נגד המערערים והנאשמים האחרים בכתב האישום. עבד ותומר היו חלק ממערכת הסחר ועבדו מול מרואן, חנניה, ושאדי ובהוראותיהם. עדויותיהם של השניים נתמכות בעדויות מסייעות וצולבות, שאותן נזכיר בהמשך.

על פי עדותו של עבד, הפעילות התבצעה ממשרד בבית הפעמון באזור התעשייה בכפר-סבא, משרד שאותו ארגן מרואן, ובו ניהל חנניה את סחר החשבוניות. לדבריו, בסביבות ה-15 לכל חודש, על פי הוראותיו של מרואן, היה נוהג להגיע למשרד ביחד עם שאדי, ושם היה חנניה מכתיב לו את תוכן החשבוניות הפיקטיביות שעליו למלא. תוכן החשבוניות היה פיקטיבי לחלוטין ולא שיקף כל עבודה שנעשתה, והתאריכים והסכומים נקבעו באופן שרירותי על ידי חנניה. את העמלה עבור עסקאות אלה היה עבד מקבל רק ממרואן, בצ'יינג' בטירה.


על פי עדותו של תומר, מעורבותו בסחר החלה בעקבות חוב של חברו או שותפו לעסקים, אחד בשם אבי מורן, כלפי אבי אלון
. בעקבות החוב כונסה פגישה בצ'יינג' בנוכחות תומר, מרואן, שאדי וחנניה, שם הובהר להם כי חוב כלפי אלון הוא למעשה חוב כלפי מרואן. בפגישה הוצע לתומר להחזיר את החוב באמצעות עבודה בתחום החשבוניות הפיקטיביות מול חנניה, דהיינו, שתומר יתווך בין עוסקים שונים שזקוקים ל"כיסוי חשבונאי" בדמות חשבוניות פיקטיביות, כנגד עמלה שיקבל ואשר תקוזז מהחוב. עד אמצע שנת 2003 הצליח תומר לגייס שלושה לקוחות שהסכימו להיכנס לסחר החשבוניות. לדבריו, את ההתחשבנות לגבי התמורה המגיעה לו עשה לרוב מול חנניה שנהג להתקשר אליו ולהודיעו את סכום הקיזוז מהחוב לאחר כל עסקה. כשלא עשה כן, נהג תומר להתקשר למרואן, שהתייעץ עם שאדי, והודיעו כיצד יבוצע הקיזוז.

6.
במסגרת האישומים הקשורים לחשבוניות הפיקטיביות, יוחסו למרואן ושאדי עבירות של הוצאת חשבוניות מס כוזבות לפי סעיף 117(ב)(3)+117(ב2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן:
חוק מע"מ
); עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה נוסח חדש] (להלן:
פקודת מס הכנסה
); עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה; עבירות של עזרה לאחר להכין ולקיים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; ועבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 בחוק מע"מ, לפי סעיף 117(ב)(5)+117(ב2) לחוק מע"מ. כל העבירות נעברו בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה.


נסב תשומת לב הקורא, כי העבירות של הסחר בחשבוניות לא יוחסו לאבי אלון
כלל. כמו כן, בהכרעת הדין זוכו מרואן ושאדי מעבירות לגבי חלק מהחשבוניות שפורטו בנספחים לכתב האישום, זאת בשל מחדלים הקשורים בהפעלתו של עבד, או בשל היעדר ראיות מספיקות הקושרות את מרואן ושאדי לאותן חשבוניות.

הלבנת ההון

7.
את התמורה שנתקבלה עבור החשבוניות שנמכרו לקונים, הפקידו המערערים בתשעה חשבונות בנק שונים בסניפי בנק הפועלים ובנק לאומי בטירה, חשבונות שנפתחו ונרשמו על שם אנשים שונים, ביניהם: אורלי דיין, רעייתו של מרואן; פנחס דיין, חמיו של מרואן; הנאשם 7 בשם ראשיד עבדל חי (להלן:
ראשיד
); איהאב פרג' (להלן:
איהאב
); שאדי; מרואן; אבי אלון
; חברת 'נאצר את אלון' וחברת 'א.שחם'. על פי הנטען
באישום החמישי
, הופקדו בחשבונות אלו עשרות מיליוני שקלים במטרה להסתיר את מקורם ואת זהות בעלי הזכויות בהם.

8.
חלק נכבד מהמידע אודות הלבנת ההון מבוסס על עדותו של עבד, אשר התייחס לחשבונות של חברת א.שחם, חברת נאצר את אלון, וחשבונותיהם הפרטיים של מרואן, אלון, שאדי והנאשם 10 בשם מג'די

נאצר, אחיו הצעיר של מרואן (להלן:
מג'די
). עדותו של עבד נתמכה בעדויותיהם של עובדי סניפי הבנקים, בתמלילי האזנות סתר שבוצעו בצ'יינג', בשיקים שעברו בחשבונות הבנק ובסקירת הפעילות הכספית שהתבצעה בחשבונות אלו.

9.
נדבך נוסף במסגרת פרשת הלבנת ההון, כמפורט
באישום השישי
, קשור למתן שירותי מטבע בצ'יינג' בטירה, ללא רישום ודיווח כחוק. על פי סעיף 11ג לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן:
חוק איסור הלבנת הון
), מי שעוסק במתן שירותי מטבע מחויב להירשם במרשם נותני שירותי המטבע. על פי הנטען, חברת נאצר את אלון שהייתה בעליו של הצ'יינג', הייתה רשומה כעוסק מורשה בסחר סיטונאי בתכשיטים, אולם בפועל, עסקה בניכיון שיקים ומתן הלוואות במסגרת הארגון, זאת ללא רישום במרשם כאמור.


המערערים הורשעו באישומים החמישי והשישי במלואם בעבירות על פי חוק איסור הלבנת הון ובמתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם.

עבירות האלימות

10.
לצד הסחר בחשבוניות פיקטיביות ועבירות הלבנת ההון, מפרט כתב האישום שמונה פרשיות אלימות בהן היו מעורבים המערערים, לצד שאר חברי הארגון. יצוין, כי המערערים זוכו מחמת הספק מן האישום השמיני, האישום השלושה-עשר ומעבירה אחת באישום התשיעי. אסקור בתמצית את האישומים הרלוונטיים בהם הורשעו המערערים על ידי בית משפט קמא:


(-)
על פי
האישום השביעי
, קיבל מרואן לידיו את חובו של אחד, סאלח מארבי, כלפי אחר, קוסאי קסאם. סאלח העביר שיק לידיו של מרואן אשר לא כובד בשל הגבלה על חשבונו. לשם גביית החוב, ומשלא איתר את סאלח עצמו, אירגן מרואן ירי על בית דודו של סאלח ועל מכוניתו, באמצעות אנשיו.


(-)
על פי
האישום התשיעי
, נטל אחד בשם גדי בן-שטרית הלוואה בסך 70,000 ₪ מאבי אלון
, אך לאחר תקופה מסוימת התקשה בפירעונה. אלון איים על בן-שטרית כי אם לא יחזיר את ההלוואה מיידית יעביר את העניין למרואן. ביום 14.7.02 הגיעו המערערים יחד עם חברים נוספים מהארגון לביתו של בן-שטרית והכו אותו במקלות עץ בכל חלקי גופו. מרואן דרך על ראשו והודיע לו כי "כדאי לו להתאבד או למות". כעבור יומיים, שם גדי קץ לחייו בביתו בגבעתיים. יצוין, כי בית משפט קמא קיבל את העדויות בפרשה זו והרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם בגינה, אולם זיכה אותם מעבירת שידול להתאבדות משלא הוכחו היסודות לעבירה זו.


(-)
על פי
האישום העשירי
, אחד בשם עמית פלג מסר לידי אחד בשם שמואל מוסיה שיקים דחויים על סך מיליון ₪ במסגרת עסקיהם המשותפים, ומוסיה פרט את השיקים אצל מרואן. משאלה לא נפרעו, הורה מרואן למוסיה לזמן אליו את פלג לפגישה משותפת, שם הובהר לפלג כי עליו לפרוע את חובו באופן מידי למרואן. לאחר הפעלת לחץ מילולי ויצירת "אווירת איומים", מסר פלג שיקים אישיים למרואן.


(-)
על פי
האישום השנים-עשר
, קבלן אלומיניום בשם סוהיל סמארה נהג לפרוט שיקים שקיבל במסגרת עסקיו בצ'יינג' בטירה. שיקים שחזרו יצרו חוב בסך 25,000 ₪, שהיה אמור להיפרע באמצעות תשלומים חודשיים וביצוע עבודות אלומיניום עבור מרואן. משלא עמד סוהיל בהתחייבותו, ירו אנשיו של מרואן, בהוראתו, לעבר ביתו של סוהיל.


(-)

האישום

הארבעה-עשר
מפרט את האלימות שננקטה כנגד עד המדינה תומר. כאמור, הקשר בין תומר למרואן ואנשיו נוצר בעקבות חוב שחב שותפו של תומר, אבי מורן, לאבי אלון
. תומר לקח על עצמו את החוב של מורן, ובשלב מסוים אבי אלון
איים עליו באומרו כי אם לא ישולם החוב של מורן בסכום של 400,000 ₪ "זה יגמר ברימונים ובחטיפה". בשלב כלשהו, זומן תומר להיפגש עם המערערים בצ'יינג' בטירה, שם הוצע לו להחזיר את החוב בדרך של גיוס קבלנים כלקוחות לסחר בחשבוניות. הסדר זה עבד בין הצדדים עד שחדל תומר מלספק לקוחות, אז שבו האיומים מצד מרואן ואנשיו. על פי עדותו של תומר, הופנו כלפיו איומים להביא עוד ועוד לקוחות, ובאחד מן הימים הותקף על ידי שאדי וראשיד לאחר שנתקל בהם במרכז שירות של חברת אורנג'.


(-)

האישומים האחד-עשר
,
החמישה-עשר

והשישה-עשר
עוסקים באלימות שננקטה כנגד עד המדינה עבד במועדים שונים, ואשר כללה מכות שספג בצ'יינג', יריות לעבר ביתו, ותקיפה פיזית ומילולית. בשני מועדים שונים, זומן עבד לצ'יינג' והוכה שם על ידי שאדי, בנוכחות מרואן, באגרופים ובחפצים לאחר שלא כיסה חובות שנוצרו בשל שיקים חוזרים. באחד המקרים אף נורו יריות לעבר ביתו. אירוע נוסף התרחש לאחר שמרואן ואנשיו גילו את קיומן של העסקאות שנעשו בין עבד לתומר. עבד זומן שוב לצ'יינג' והוכה על ידי מרואן, שאדי ואדם נוסף. לדבריו, גם אבי אלון
נכח באירוע אף שלא הכה אותו בפועל. במועד נוסף, בשנת 2005, הגיע שאדי עם אדם נוסף לביתו של עבד בטירה כשהאדם הנוסף חמוש באקדח. עבד הוכנס לרכב והוסע לשדות קיבוץ אייל. בדרך, הורה שאדי לעבד להוריד את נעליו, וכשאקדח מכוון לראשו דרש ממנו לשלם לו 4,000 ₪.


בגין אישומים אלה הורשעו המערערים בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נשיאת נשק וירי באיזור מגורים, תקיפה, חבלה בכוונה מחמירה וחטיפה לשם סחיטה.

דיון בטענות המערערים

11.
את הדיון בטענות המערערים כנגד הכרעת הדין, נחלק לחמישה פרקים: הגדרת פעילות המערערים כארגון פשיעה; מחדלי חקירה ופגמים בעדויות עדי המדינה; טענות פרטניות בנוגע לסחר בחשבוניות; טענות פרטניות בנוגע להלבנת ההון; טענות פרטניות בנוגע לעבירות האלימות. לשם הנוחות, יפורט כל מישור טענות בנפרד אך בהתייחס לשני הערעורים במאוחד, באשר חלק נכבד מהטענות שהועלו על ידי מרואן ושאדי הועלו גם על ידי אבי אלון
.

פרק ראשון: פעילות המערערים כארגון פשיעה

12.
לטענת המערערים, בפעילות העבריינית מושא פרשה זו לא הוכח קיומו של ארגון פשיעה. טענותיהם של המערערים בעניין זה מופנות הן כנגד תוכנו של חוק מאבק בארגוני פשיעה ופגיעתו בעקרונות המשפט הפלילי, והן כנגד יישומו הקונקרטי על הפרשה שלפנינו.


לטענת המערערים, הגדרותיו הכוללניות של חוק המאבק מאפשרות שימוש שרירותי בחוק על ידי רשויות התביעה, בניגוד לעקרונות יסוד של המשפט הפלילי ובסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי ההגדרה הכוללנית בחוק סותרת את העיקרון לפיו אין עונשין בלא מזהירין ופוגעת בעקרון וודאות הנורמה הפלילית; כי הענישה בעבירות ניהול הארגון לצד ענישה על העבירה הפרטנית יוצרת ענישה כפולה בשל אותו מעשה; כי השימוש הראייתי במעשים שבוצעו עובר לחקיקת החוק (לשם הוכחת רכיב ההמשכיות) פוגע בעקרון החוקיות; וכי השימוש בחוק מרוקן מתוכן את עקרון האשמה והאחריות הפלילית האישית. בתמצית, טוענים המערערים כי חקיקת חוק המאבק בנוסחו הנוכחי, יצרה מעין "מפלצת" אמורפית הלוכדת ברשתה כמעט כל צורה של התארגנות עבריינית, תוך פגיעה בעקרונות היסוד של המשפט הפלילי כמו עקרון החוקיות, עקרון הוודאות ועקרון האשמה.


בהמשך, הלינו המערערים באופן קונקרטי על יישום החוק בעניינם. נטען כי לא הורם נטל ההוכחה באשר לקיומה של "תבנית מאורגנת, שיטתית ונמשכת", כנדרש לקיומו של ארגון פשיעה. נטען כי לא הוכח קיומו של גרעין מבצעים משותף שפעל באופן תבניתי וקבוע, ולא הוכחה קיומה של הירארכיה. הארגון הנטען חסר מאפיינים הכרחיים כמו מערכת של שליטה ופיקוח, ומערכת של בידול הירארכי וריחוק בין דרג ניהולי לדרג מבצע. לטענת המערערים, היעדר הפרדה בין הדרגים ומעורבות ישירה של הדרג הניהולי בביצוע עבירות, אינם מתיישבים עם
הנחת קיומו של ארגון פשיעה. לבסוף, טענו המערערים כי גם מאפיין ה
המשכיות
אינו מתקיים, באשר לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום מיוחסים מעשי אלימות ספוראדיים בלבד. נטען כי לא כל קבוצת עבריינים הפועלת בצוותא, ואפילו באופן שיטתי, הינה ארגון פשיעה, אלא יש להצביע על משהו נוסף אשר אינו קיים אצל קבוצה עבריינית רגילה. בנסיבות דנן, לא התקיימו המאפיינים הייחודיים של ארגון פשיעה ולא היה מקום לעשות שימוש בחוק המאבק באשר לא למקרה כזה התכוון המחוקק.


בנוסף ולחלופין, וספציפית לענייננו, טענו המערערים כנגד אפיון מעמדם של שאדי ואלון כמנהלים בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק.

ארגון הפשיעה – דיון

13.
כפי שעולה מהכרעת הדין, כתב האישום שהוגש כנגד המערערים היה הפעם הראשונה בה נכללה בכתב אישום עבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. בשל כך, הרחיבו הצדדים בבית משפט קמא בטיעוניהם בנושא זה, וחלק ניכר בהכרעת הדין מוקדש לטענות אלה. אלא שביני לביני נדרש בית משפט זה לפרשנותו של חוק מאבק בארגוני פשיעה ויישומו, תוך התייחסות לטענות דומות לאלו שהעלו המערערים בפני
נו, כך שהשדה כבר נחרש ואיננו צריכים להידרש לסוגיות אלה מבראשית (ע"פ 6785/09
זוארץ ואח' נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.2.2011) (להלן:
עניין זוארץ
); ע"פ 2996/09
דבור ואח' נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.5.2011) (להלן:
עניין שורפי
)). פסקי דין אלה הרחיבו בסוגיות הגדרתו של ארגון פשיעה, הרקע לחקיקת החוק, המאפיינים של ארגוני פשיעה וגבולות ההגדרה שבחוק. לכן, איני רואה להידרש לרקע לחקיקת החוק ולתכליותיו, אלא אצעד בדרך הכבושה אשר נסללה בפסקי הדין הנ"ל,
ואדון, בתמצית, בעיקרי הסוגיות הרלוונטיות לענייננו. לאחר מכן, אפנה ליישום החוק בפרשה שלפנינו ולדיון במעמדם הפרטני של מרואן, שאדי ואלון.

הגדרת ארגון פשיעה והתאמת מאפייניו למציאות הישראלית

14.
סעיף 1 לחוק המאבק בארגוני פשיעה מגדיר מה ייחשב לארגון פשיעה:

"ארגון פשיעה
" - חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה -
(1)
אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;
(2)
אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;
(3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום;
(4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות.



גם בתיק זה, כמו בפרשות
זוארץ ושורפי
, נטען לחוסר התאמתן של התארגנויות עברייניות מקומיות למאפיינים הנדרשים להגדרת ארגון פשיעה. לפי גישה זו, על מנת שהתארגנות עבריינית תוגדר כארגון פשיעה, עליה לכלול שורה ארוכה של מאפיינים כגון פעילות בינלאומית, הירארכיה מובהקת, ניתוק בין דרג ניהולי בכיר לדרג ביצועי הנשמע להוראותיו וחדירה למוסדות שלטון. טענות אלה נדחו בפסיקה ונקבע כי מאפיינים אלה, אינדיקטוריים ככל שיהיו, אינם מאפיינים הכרחיים אשר אין בלתם (ראו עניין
זוארץ
, פסקה 63 לפסק דינו של השופט לוי).


בשל המושג
ארגוני פשיעה
שנשאב אל שמו של החוק, ונסיבות לידתו של החוק הכרוכות במידה רבה באמנת פלרמו (היא אמנת האו"ם למאבק בפשע המאורגן הבינלאומי), נדרשו בתי המשפט להתמודד שוב ושוב עם טענות בדבר אי התאמתם של ארגוני הפשיעה בישראל לפרמטרים של המושג "ארגוני פשיעה", דוגמת היאקוזה היפנית או המאפיה הסיציליאנית. "אנו מכנים דברים בשמות ואז אנו יכולים לדבר עליהם" אמר לודוויג ויטגנשטיין על מגבלותיה של השפה האנושית
(לודוויג ויטגנשטיין
חקירות פילוסופיות
(הוצאת מאגנס, 1995)).
ואכן, "רעשי" סמנטיקה אלה נמצאים גם בטיעוני המערערים שבפני
נו. מאחר שהמושג "ארגון פשיעה" כרוך בעלילותיהם של דון קורליאונה הקולנועי ואל קאפונה הממשי, נטען כי יש לפרשו וליישמו על פי מידותיהם של ארגוני פשיעה המוכרים לנו מארצות הברית, איטליה, רוסיה או יפן. אולם לא את אלה ראה המחוקק הישראלי נגד עיניו כשקבע את חוק מאבק בארגוני פשיעה, ולא למענם נוצר החוק. החוק נולד מתוך מטרה להילחם בתופעה
קיימת
בישראל, והמחוקק שיווה נגד עיניו את המציאות הישראלית, ואת התופעה ההולכת ומתפשטת של פשיעה מאורגנת העוסקת בהימורים, סחר בסמים, סחיטה באיומים ועבירות הונאה בהיקפים מדאיגים. אכן, ארגוני הפשיעה בישראל עדיין לא הגיעו – ונקווה שאף לא יגיעו – לכל המאפיינים שניתן למצוא בארגוני הפשע הידועים במדינות הים, אך להוותנו, גם פערים אלה הולכים ומצטמצמים (ראו דברי ניצב
אילן פרנקו בדיון על יישום החוק חצי שנה לאחר חקיקתו, ישיבת וועדת חוק, חוקה ומשפט מיום 16.12.03, עמ' 4). באספקלריה זו,
יש לפרש את המושגים תבניתיות, התארגנות, שיטתיות או המשכיות, על פי אמות המידה המקומיות ולא על פי אלה שראו נגד עיניהם מנסחי אמנת פלרמו והקודים הפליליים הרלוונטיים באירופה ובארצות הברית.

15.
המערערים טענו, כי חוק המאבק נועד להתמודד עם התופעה הבינלאומית של פשע מאורגן, ומהנחה זו נגזרת טענתם כי הגדרתו של החוק מרחיבה מדי ולוכדת
ברשתה צורות פשיעה הנעדרות מאפיינים ייחודיים של ארגון פשיעה. בפרשת
זוארץ
, סקר השופט לוי בהרחבה את הרקע לחקיקת החוק ואין לי אלא להפנות לסקירה מאלפת זו. אזכיר אך בקצרה כי על פי דברי ההסבר לחוק, תכלית חקיקתו
הייתה "להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעיתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים"
, זאת,
"לאחר בחינת ההגדרה המופיעה באמנה וההסדרים הקיימים בנושא במדינות שונות בעולם [...] והתאמתה לצורכי מדינת ישראל
"
(דברי ההסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155, 762)
.



הנה כי כן, כלליותה של הגדרת המושג ארגון פשיעה בחוק המאבק, לא נוצרה אלא כדי ליתן בידיהן של רשויות האכיפה והתביעה, כלים גמישים אשר יאפשרו התמודדות עם התפתחותן האבולוציונית של ארגוני הפשע המקומיים (עניין
שורפי
, פסקה ל לפסק דינו של השופט רובינשטיין). מטבעם של ארגוני הפשיעה, שאלה נוטים למצוא כל פרצה וכל סדק בחוק המאפשרים להם לשרוד כארגון ולהמשיך לצבור את כוחם, ומכאן ההגדרה הרחבה והגמישה בחוק. בחקיקת החוק הושקעה עבודת התאמה של קודים שונים למציאות הישראלית. לדבריה של יהודית קרפ בדיוני ועדת חוק חוקה ומשפט "אנחנו לא נקטנו בדרך של העתקה. ישבנו וחשבנו מה מתאים למדינת ישראל
כיוון שמדובר באמת בהצעת חוק מאוד בעייתית מבחינת האיזונים שלה" (פרוטוקול דיוני הוועדה מיום 14.10.02, עמ' 23). מעיון בדיוני הוועדה עולה כי המחוקק הישראלי ראה לנגד עיניו את ארגוני הפשיעה המקומיים ותפר את החוק למידותיהם. במסגרת התאמה זו ובכוונת מכוון, הושמטו מאפיינים מחמירים כגון הירארכיה, ניתוק מעמדי וחדירה למוסדות שלטוניים כפי שמופיע באמנת פלרמו ובחוקי מדינות אחרות (עניין
שורפי
, שם) ונתקבלה הגדרה רחבה וגמישה יותר. ההגדרה של "תבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת" מותאמת למאפייני התארגנות הפשיעה בישראל ולהתמודדות עם מנעד רחב של אופני התארגנות ושיטות עבריינות.

16.
המערערים הלינו על כך שחוק המאבק נותן בידי רשויות התביעה כלים דרקוניים המאפשרים להן לעשות שימוש החורג ממתחם הסבירות ומתכלית החוק (להרחבה על חשש זה ראו – בועז סנג'רו "תיקון 39 לחוק העונשין במבחן סבלנותן של רשויות האכיפה: חוק מאבק בארגוני פשיעה"
מגמות בפלילים: לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין
(א' לדרמן, ק' שפירא-אטינגר, ש' לביא עורכים, 2010)). טענה זו נדחתה על ידי בית משפט זה בעניין
זוארץ ושורפי
, ונביא דברים שנאמרו בעניין זה בעניין
שורפי
:

"הגם שההגדרה המצויה בסעיף 1 לחוק רחבה, בתי המשפט הם היוצקים בה תוכן קונקרטי לפי שינויי הנסיבות, כך שהאיזון בין הגדרה רחבה לבין מלתעות דרקוניות מסור להם הן כפרשני החוק והן כמיישמיו במקרים קונקרטיים. בית משפט זה כבר ציין בעבר כי התרופה לגבולות מעורפלים של עבירה 'אינה בביטולה של העבירה אלא בפירושה הראוי' (דנ"פ 1397/03
מדינת ישראל
נ' שבס
, פ"ד נט(4) 385, 406 – הנשיא ברק)) [...]. ברי, עם זאת, כי אין הכוונה להפוך את החוק לשבשבת שכיוון תנועתה משתנה בכל רוח מצויה, ונחוצים 'ליבה' או 'גרעין' שניתן לזהותם ככלל בארגוני פשיעה באשר הם" (עניין
שורפי
, פסקה לב).


נמצא, אפוא, כי שיקול דעתו של בית המשפט משמש כבלם וכאיזון לשיקול דעתה של התביעה בעשותה שימוש בחוק המאבק. המחוקק העניק לרשויות אכיפת החוק את ארגז הכלים כדי להיאבק בפשיעה הגוברת והולכת, אך בתי המשפט, הם שנדרשים לאזן
- תוך שימוש במבחני מידתיות וסבירות - בין ערכי היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושמירה על זכויות הנאשם, לבין מטרותיו של המשפט הפלילי ושמירה על האינטרס הציבורי. עמד על כך השופט לוי בעניין
זוארץ
באומרו "...כי עיקר הסמכות להפעלת האמצעים הנקובים בחוק מאבק בארגוני פשיעה מוקנה לבתי-המשפט, על-פי שיקול-דעתם השיפוטי ובהליך אדברסארי, ולא לרשויות המִנהל" (
שם
, פסקה 44). המחוקק ראה בחוק המאבק כלי הכרחי לטיפול בפשיעה המתפתחת בישראל, והפסיקה כבר יצקה ותמשיך ליצוק תוכן לחוק, ואין לקבל את הטענה כי ההגדרה הרחבה של החוק עומדת בסתירה לעקרון החוקיות.

17.
עוד טענו המערערים כי אין להשתמש בהוראות הדרקוניות של חוק המאבק כאשר ניתן להשתמש בהוראות הרגילות של דיני השותפות. נטען, כי החוק משיב לקדמותו את המצב ששרר בעידן דוקטרינת האחריות הסולידארית של הקושרים, בטרם זו נזנחה לטובת עקרון האחריות האישית שאומץ בתיקון 39 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
). לטענת המערערים, הרשעה במסגרת חוק המאבק, מקום בו ניתן היה לעשות שימוש רגיל בדיני השותפות, מצמצמת את היקפה של האחריות הפלילית ומרוקנת מתוכן את עקרון האחריות האישית.

18.
טענה זו כבר נדחתה בפסיקה.


עם שינוי העיתים, הרשויות האמונות על אכיפת החוק נדרשו לפתח כלים יעילים על מנת להתמודד עם מכלול צורותיה של הפשיעה המאורגנת. זו, תפחה למימדים אשר אינם מותירים עוד תשובה הולמת בידי הרשויות באמצעות דיני השותפות בלבד. אמר על כך השופט לוי בפרשת
זוארץ
כי מדובר ב"גידול פלילי ממאיר, השולח גרורות אשר מתפשטות ונעשות אלימות יותר ויותר, ומעת שנשלחו הן אינן מגיבות עוד לאמצעי הטיפול הקונבנציונליים" (שם, פסקה 44). אף במאמרי מלומדים יש הסכמה כי הקונסטרוקציות הקיימות בדיני השותפות אינן תואמות במלואן את טיב האחריות של המנהיג הארגוני (ראו למשל – שחר אלדר
כלי אדם: שימוש בבני אדם לביצוע עבירות והנהגת ארגוני פשיעה
68 (2009); מרים גור-אריה "צדדים לעבירה – תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה"
מגמות בפלילים
83, 106-103 (אלי לדרמן עורך, תל-אביב, 2001); מרדכי קרמניצר "תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו"
מגמות בפלילים
55, 80
(אלי לדרמן עורך, תל-אביב, 2001))
. לאור האמור, הוראותיו של חוק המאבק משלימות לקונסטרוקציות הקיימות בדיני השותפות, על מנת לאפשר התמודדות עם מנעד רחב של צורות פשיעה מאורגנת, מתוך
הכרה באיום הייחודי הטמון בארגוני הפשיעה והקושי להתמודד עמם בכלים של דיני השותפות הרגילים.


בעניין זה יש להדגיש, כי לארגון הפשיעה, על המאפיינים הכרוכים בו, יסוד איגבורי (סינרגטי) המקנה לו ערך מצרפי העולה על התאגדות עבריינית פשוטה (עניין
זוארץ
, פסקה 42). ארגון הפשיעה אינו שווה ערך להתארגנות עבריינית אשר חבריה עשו יד אחת באופן חד פעמי (אף אם מתמשך במידה מסוימת) לשם עשייתה בלבד.
ארגון הפשיעה יוצר "גשטלט", הוא קורם עור וגידים כגוף עצמאי על רגליו שלו ומוסיף למשקלו הסגולי. לצד זאת, הוא מפתח צורך להזין את עצמו ולכלכל את חבריו בכל זמן. ערך מוסף זה, שבא לידי ביטוי במסגרת עצמאית ובארגון בר-קיימא (עניין
שורפי
פסקה לג), הוא היסוד הייחודי שמחייב כלי אכיפה וענישה נפרדים המביאים בכלל חשבון גם את ערכו המצרפי של השלם, ולא אך את סכום חלקיו. אבחנה זו, היא העומדת בבסיסו של סעיף 2 לחוק המאבק הקובע עבירה עצמאית למי שעומד בראש הארגון או לבעלי תפקידים שונים בארגון ("פעיל בארגון פשיעה"), בעוד
חבר
בארגון פשיעה לא יוחזק חייב בגין עצם חברותו אלא רק בגין עבירות שביצע במסגרתו, כאשר החברות בארגון נחשבת אך נסיבה מחמירה. בכך, נבדלת האחריות המשפטית המוטלת על הפעיל בארגון מהאחריות המשפטית שהוטלה מכוח דוקטרינת האחריות הסולידארית בין קושרים. בחוק המאבק, אחריותו של המנהיג מיוחסת לו מכוח תרומתו לתשתית הארגונית ולא בשל אחריותו למעשים הפליליים שנעברו על ידי אחרים. על מנת לחייב את המנהיג הארגוני גם במעשים הפליליים עצמם יש להוכיח את מעורבותו הישירה בהם, ובכך, לא חורג הטיפול בו מעקרון האחריות האישית שעוגן לאחר תיקון 39 לחוק העונשין.

19.
בבואו לפרש את ההגדרה "חבר בני אדם שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות", מחלץ השופט לוי שני מאפיינים הכרחיים שהם "אדניו הראשיים של ארגון הפשיעה": היסוד האיגבורי וההמשכיות (עניין
זוארץ
, פסקה 64). מאפיינים אלה, מתבטאים במסגרת ארגונית שהיא יותר מאשר סכום חלקיה, מסגרת שיש לה קיום מעבר לכל עבירה ועבירה שביצעו אנשי הארגון, ואשר הערך המצרפי של הפעילות המשותפת באותה מסגרת – אם בהיבט של תועלת כלכלית, מוניטין, תחושת השתייכות, יוקרה וכיו"ב - הוא יותר מאשר צירוף של כל עבירה ועבירה בנפרד. מסגרת ארגונית שיש לה דפוס פעולה מתמשך לאורך זמן. בכך נבדל הארגון מהכנופיה, שזו האחרונה עשויה לבצע שורה של עבירות ספורדיות, כמו עבירות שוד וגניבה, אך כל אחת מהעבירות ניצבת לעצמה, היא פרי הזמנה או תכנון אד-הוק בהתאם להזדמנות, לצורך, להיצע או לביקוש. לא כך הארגון, אשר מבקש לקיים את עצמו כמסגרת, וככזה, הוא מבצע את העבירות ברציפות, באופן שוטף ועל דרך העיסוק, מאתר ומחפש
קורבנות או לקוחות או ספקים בכדי לקיים ולהזין את עצמו.


לצד מאפיינים אלה, קיימים מאפיינים נוספים המהווים אינדיקציה לקיומו של ארגון פשיעה, ובין היתר, היררכיה, ניתוק בין הדרגה הניהולית לדרג המבצע את העבירות בשטח, התמקצעות, נכסי ארגון וחלוקת תפקידים בארגון. חלקם
מובהקים
יותר וחלקם מובהקים פחות, אולם יודגש, כי אלה מאפיינים
מובהקים
ולא
הכרחיים
(ראו עניין
שורפי
, פסקה לד). לאור האמור, אין להפריז בדרישה לחלוקת תפקידים מוקפדת ומובהקת, ובתוך כך, למשל, "ייתכן בהחלט כי צמרת הארגון תיטול חלק פעיל במעשי העבירה הקונקרטיים בהם שולח הארגון את ידו תחת הסתפקות במעמד של מפקחת-על" (עניין
זוארץ
, פסקה 65). אף בפרשת
שורפי
, עמד בית משפט זה על כך שמרבית המאפיינים – למעט אותם שניים הכרחיים – "ככל שירבו ויהיו מובהקים יותר, יסייעו להבחין כי התארגנות פלילית מסוימת קרובה למרכזו של מתחם המאפיינים של ארגון פשיעה. [...] מבחני עזר אלה עשויים לשמש בתפקיד כפול – הן כדי לסייע במענה על השאלה האם לפנינו ארגון עצמאי ובר-קיימא, והן כדי למקם ארגון שכזה על פני המנעד האפשרי של ארגוני פשיעה" (עניין
שורפי
, פסקה לה).


עינינו הרואות, כי הפסיקה, בהתאם לרוח החוק, נמנעה מלצמצם את גבולות ההגדרה ועיגנה את גרעין המאפיינים ההכרחיים להוכחת קיומו של ארגון פשיעה על שניים בלבד – ארגון עצמאי ובר-קיימא (מתמשך). הפרמטרים הנוספים שאוזכרו בטיעוני המערערים ובכתיבה אקדמית, מקומם במסגרת מבחני העזר המצטרפים לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בארגון פשיעה ובבואו למקם את הארגון על ציר המובהקות.

20.
טענה נוספת בפי המערערים נסבה על סעיף 31 לחוק הקובע כלהלן:

31. הוכחת תבנית מתמשכת ושיטתית - עבירות ומעשים מן העבר

"לצורך הוכחת התבנית המתמשכת והשיטתית שבה פועל ארגון כאמור בהגדרה "ארגון פשיעה" שבסעיף 1, ניתן להביא ראיות בדבר עבירות שנעברו ומעשים שנעשו טרם תחילתו של חוק זה, ובלבד שמובאות ראיות על התמשכות פעילות הארגון גם לאחר תחילתו של חוק זה".


לטענת המערערים, סעיף זה סותר את עקרון החוקיות לפיו אין ענישה למפרע, ואף אם העבריין אינו מורשע על בסיס אותו מעשה "ישן", הרי שהסעיף מאפשר יצירתה של עבירה חדשה על בסיס אותו מעשה.

21.
עקרון החוקיות הוא כלל טבוע במשפטנו עוד מימי קדם, שנאמר "לא ענש אלא אם כן הזהיר" (תלמוד בבלי, יומא פא, ע"א). ביסודו של עקרון החוקיות עומדת אפשרותו של הפרט לבחור בין ה'מותר' ל'אסור' מתוך ידיעה מלאה של התוצאות העשויות לנבוע ממעשיו (להרחבה ראו – גבריאל הלוי
תורת דיני העונשין
כרך א 210-209 (2009)). אולם סעיף 31 לחוק המאבק אינו סותר את עקרון החוקיות. סעיף זה
מאפשר שימוש
ראייתי
במעשים שבוצעו
עובר
לחקיקתו,
בתנאי
שאלה נמשכו
לאחר
חקיקתו. כאשר חברי התארגנות עבריינית ביצעו עבירות בעידן טרום חקיקת חוק המאבק, הם מוחזקים כמי שביצעו את העבירות תוך ידיעה בדבר העונש הצפוי להם בגין אותן עבירות. משנחקק החוק, נתחמו עבירות אלו בקו הפרדה – מתוך הכרה בעקרון החוקיות – והרשעה בגינם לא תהיה על פי חוק המאבק אלא על פי ההוראות הישנות. אך אם בחרו אנשי הארגון להמשיך בביצוע העבירות, קו ההפרדה יוסר, אולם גם זה אך ורק במישור
הראייתי
. במישור של הענישה, קו ההפרדה נותר על כנו בין שתי התקופות, כך שהענישה על פי חוק המאבק תחול רק לגבי עבירות שנעברו לאחר כניסת החוק לתוקפו. השימוש במעשים קודמים לצורך
ראייתי
בלבד, אינו עומד בסתירה לעקרון החוקיות. התגבשותה של העבירה החדשה על פי חוק המאבק, מתרחשת
רק
בעת ביצועם של מעשים
לאחר
חקיקת החוק, ובכל עת, אין העבריין פועל בהיעדר ידיעה של הנורמה הפלילית.


סיכומו של דבר, שאין סתירה בין סעיף 31 לבין עקרון החוקיות ודין הטענה
להידחות.

22.
טענה חוזרת ונשנית בפי נאשמים על פי חוק המאבק בארגוני פשיעה היא, שהם לא היו מודעים לכך שהם פועלים כארגון פשיעה, וסברו לתומם שהם "סתם" עבריינים מן השורה. כמו אותו אחד שלא ידע שהוא מדבר פרוזה, הנאשם "בכלל לא ידע שהוא כזה", קרי, חבר בארגון, עד שלא הוגש כנגדו כתב אישום.


התשובה לטענה זו היא שאדם מוחזק כיודע את החוק. מטבע הדברים, ארגון פשיעה אינו מכריז על עצמו ככזה, ואינו מבקש מהרשות אישור או רישיון לפעול כארגון פשיעה. די בכך שהנאשם מודע למערכת העובדתית הרלוונטית, ואם העובדות מצביעות על פעולה במסגרת עצמאית וברת-קיימא, ייחשב הנאשם כמי שפעל במסגרת ארגון פשיעה. ודוק: דרגת המודעות הנדרשת ליסודות העבירות עצמן
עומדת בעינה, אולם המסגרת של ארגון פשיעה היא המעטפת, ומשנקבע כי מתקיימים התנאים לקיומה של אותה מעטפת, די בכך שהנאשם מודע להתקיימותם של אותם תנאים, ואין צורך להוכיח כי הוא יודע שתנאים אלה יוצרים "ארגון פשיעה" כמשמעותו בחוק.

"תבנית מאורגנת שיטתית ומתמשכת" –

יישום ההגדרה בפרשה שלפנינו

23.
באשר ליישום הקונקרטי, מלינים המערערים הן על עצם הגדרתם כארגון פשיעה והן לגבי אפיון מעמדם של שאדי ואלון כמנהלים בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק. בתמצית,
המערערים טענו כי
לא הוכחו מאפיינים ייחודיים לארגון פשיעה כמו היררכיה, שיטתיות והמשכיות. בין השאר, נטען כי היעדר הפרדה בין ראשי הארגון ו"חייליו", חותר בהכרח תחת הנחת קיומו של ארגון פשיעה וכי הפרדה כזו צריכה להיות מנויה על התנאים ההכרחיים להגדרת ארגון פשיעה.

24.
עמדנו לעיל על כך שהמאפיינים של היררכיה והפרדה חדה בין הדרג המבצע לדרג הניהולי הם מאפיינים מובהקים אך לא הכרחיים, כך שדין הטענה להידחות.


לענייננו, ועל רקע מכלול הראיות, הגעתי למסקנה כי לפנינו ארגון הנושא על מצחו את המאפיינים ההכרחיים של ארגון פשיעה. הארגון התקיים כמסגרת עצמאית ובת קיימא, במנותק מעבירה ספציפית. הארגון חיפש דרך להמשיך בפעילותו ולחץ על חייבים להמשיך ולגייס עוד ועוד לקוחות לטובת הסחר בחשבוניות שהיווה את פעילותו העיקרית. כמו כן, הארגון פעל באופן מתמשך לאורך שנים והיה מורכב מגרעין ניהולי קבוע ודרג מבצעים משתנה, אשר עשה יד אחת לקיומו השוטף של הארגון וליצירת הכנסות משותפות ממגוון תחומים כלכליים, כמו סחר בחשבוניות, הלוואות, חלפנות כספים ופריטת שיקים, תוך הלבנת ההכנסות ושימוש באלימות ובאיומים. לאורך השנים אף ניתן להצביע על התפתחות ברמת התחכום והעשייה של הארגון שעיסוקו החל מהשכרת רכבים (פרוטוקול, 665), המשיך בניכיון שיקים והתפתח לסחר בחשבוניות פיקטיביות.
עוד עולה מן העדויות, כי פעילות הסחר הייתה מאורגנת ושיטתית, ובוצעה על פי הירארכיה ברורה. מרואן היה מי שהנהיג את מערכת הסחר ואת ניכיון השיקים והוא שקבע את מדיניות הארגון מהצ'יינג' בטירה, שהיה בבעלות חברת 'נאצר את אלון' ושימש מעין "חדר מבצעים" למגוון עסקי הארגון.
שאדי היה הפנקסן ויד ימינו של מרואן, מי שאמון על החשבונות וההתחשבנות, ואלון היה מופקד על ניכיון השיקים, שחלקם הוא פרי העיסוק בחשבוניות הפיקטיביות.


מעבר ליסודות של מסגרת ארגונית ובת קיימא, ניתן להצביע על העובדות הבאות כאינדיקציות מסייעות לכך שהמערערים פעלו במסגרת של ארגון פשיעה:

(1)

חלוקת תפקידים ליצירת רווח ארגוני משותף
– על הגרעין הניהולי של הארגון ניתן ללמוד מעדותו של תומר אודות הפגישה הראשונה בה הוזמן יחד עם שותפו אבי מורן לצ'יינג' בטירה. תומר ומורן הוזמנו לשם בשל חוב כספי של מורן לאבי אלון
ומבלי שהכירו מי מאנשי הארגון: "
הגענו לאותו צ'יינג' שהוא נראה ככה פחות או יותר, עם דלפק בכניסה וחדר מרכזי עם עוד הול וחדר פנימי שיש בו שולחן בצורת
t
. בראש השולחן ישב מרואן,
[...]
ישב גם שאדי, חנניה אזולאי, ישב גם אבי אלון
, היה הבחור שתקף אותי אחרי זה בשלב יותר מאוחר ואם אני לא טועה, גם האח הקטן של מרואן, מג'די
" (פרוטוקול, 450). תחת מטריית הארגון היה חנניה אזולאי "איש המקצוע" האמון על תחום הסחר בחשבוניות, ולצידו אבי אלון
, "איש המקצוע" האמון על תחום ניכיון השיקים והלבנת ההון. שני אלה קיבלו הוראות ממרואן והפעילו את גרעין המבצעים של הארגון, כל אחד על פי תפקידו ובתחום שבו עסק.
למשל, בתחום של החשבוניות הפיקטיביות, חנניה היה מורה לעבד אלו שמות ואלו סכומים לרשום בחשבוניות, ושמו של מרואן עולה כמי שאמור לקבל כסף מחנניה (ראו תמלולי האזנות סתר, ת/193א, עמ' 6). בתחום ניכיון השיקים, היה אבי אלון
מי שאחראי על פעילות הארגון ומכונה על ידי אחרים "
הבוס הגדול
" שאליו מעבירים את החייבים שאינם עומדים בדיבורם (ראו תמלולי האזנת סתר, ת/212, עמ' 37). לצד חנניה ואלון, היה שאדי אמון על הפנקסנות של ההתחשבנות ועל ביצוע הפעולות בשטח והטיפול בתמורה.
בתארו את מבנה הארגון, סיפר עבד: "
מרואן הוא בראש המבנה ושאדי יד ימין שלו
" (פרוטוקול, 664)
. תחת שלושת אלה, היו אנשי ביצוע כמו ראשיד, מג'די (נאשם 10), איהאב פרג', חיים יוסף המכונה "בורקס" (הנאשם 6, להלן:
חיים יוסף
), ראא'ד סולטאן (הנאשם 5, להלן:
ראא'ד
) איסמעיל אלהרוש (הנאשם 9, להלן:
אסמאעיל
) וכן עד המדינה עבד עבדל חי, שקיבלו הוראות טלפוניות שוטפות, וביצעו את הפעולות היומיומיות מטעם הארגון, כמו הפקדות בחשבונות בנק, איומים, גבייה מלקוחות, ומסירת דין וחשבון למנהלי הארגון (ראו, לדוגמה, פרוטוקול 633, 655). מרואן היה מחלק הוראות לגבי גבייה מחייבים. כך, לדוגמה, בשיחה מיום 7.9.2004 מרואן מורה למג'די שיתקשר לאחד החייבים ויאמר לו כי עליו לשלם היום ואם הוא לא תופס אותו, שילך אליו לבית עם מאהר (ת/212 עמ' 172).


בפני
בית משפט קמא הוצגו עשרות עדויות על פעילותם של שאדי, חנניה ואבי אלון
, כל אחד בתחומו.
סצינת הפגישה בצ'יינג', המתוארת לעיל, קושרת את כל הקצוות יחד, ומבהירה היטב את קיומו של הארגון כגוף עצמאי אוטונומי, בעל גוף מנהל אחד, המחולק למעין "חטיבות". בראש השולחן ישב ראש הארגון מרואן נאצר
, ולצידו: שאדי – יד ימינו ו"
שר הכספים
"; אבי אלון
– "
הבוס הגדול
" לענייני ניכיון שיקים; מנהל הסחר בחשבוניות פיקטיביות חנניה; ועוד פעילים בדרג נמוך יותר. מול כל אלה, ישבו החייבים, תומר ואבי מורן, שהסתבכו בחוב מול אחד מאנשי הארגון, אבי אלון
, וזה הבהיר להם בפגישה כי חוב אליו הוא חוב כלפי הארגון. לדברי תומר,
"
אבי אלון
איים עלינו והבהיר לנו למעשה באותה פגישה למי שייך החוב. למעשה פה הבנו מי דורש את החוב
" (פרוטוקול, 450).


אינדיקציה נוספת לחלוקת תפקידים בארגון מתבטאת ביכולת "לטפס" במעלה הסולם הפיקודי/מעמדי. לפי עדותו של עבד, "
יש שותפים ויש חיילים
". בין החיילים, מנה את ראא'ד, ראשיד, מג'די, עימאד נאצר ושניים בשם קוסאי ואיהאב. לשאלה האם גם בין החיילים יש דרגות, ענה עבד כי מג'די היה מנהל את המשרד וכאשר איהאב נהרג בתאונת דרכים, קיבל מג'די לידיו את ניהול כל החשבונות לצד אבי אלון
(פרוטוקול, 665).


(2)

עסקים כמוקדי פעילות
,
נכסים, חשבונות בנק וכלים של הארגון
– הארגון התנהל מתוך הצ'יינג' בחלק האחורי של עסק התכשיטים, מתוך עסק הקרמיקה של מרואן, ומהמשרד בבית הפעמון בכפר-סבא. הארגון החזיק בחברות ובמשרדים על שמם של מנהלים בארגון, אשר שימשו לפעולותיו. בין השאר, עשה הארגון שימוש בחברות 'נאצר את אלון', 'א.ד.א.מ' ו'א.שחם' שהיו כולן בבעלותם של מי מאנשי הארגון, לטובת ביצוע הפעילות. מעדויות שונות ומהאזנות הסתר עולה כי בית הפעמון שימש בעיקר לפעילות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ושם ישב חנניה דרך קבע, בעוד הצ'יינג' שימש לכלל הפעילות, העסקית והארגונית ושם ישב אבי אלון
דרך קבע. בנוסף על כל אלה, החזיק הארגון חשבונות בנק על שמות אנשים שונים בארגון ומחוץ לארגון על מנת להפקיד בהם את התמורה שהופקה ממגוון הפעילויות הכלכליות. כך, למשל, חשבונו של פנחס דיין, אשר על פי העדויות לא ידע דבר על המתרחש בחשבונו, אליו הוכנסו שיקים שהתקבלו מכלל הפעילות העסקית של הארגון (פרוטוקול 742), וכך חשבונו של איהאב פרג', בו עשו המערערים שימוש גם לאחר מותו (ועל כך נעמוד בהמשך). כלים השייכים לארגון מהווים אינדיקציה נוספת. כך, מעיד עבד, כי לעיתים היה נשלח לצד ראשיד וראא'ד, לבצע ירי על חייבים על פי הוראותיו של מרואן. לצורך כך, קיבל לידיו ממרואן "
אקדחים שלהם
" (פרוטוקול, 633).


(3)

מוניטין
– ממכלול הראיות והעדויות עולה כי לארגון היה מוניטין בעל תפקיד חשוב ביצירת מצג של הרתעה והפחדה של חייבים, ואף נעשו פעולות לשם שמירה על מוניטין זה. לדוגמה, בתמליל הבא ניתן לראות את החשיבות שמייחס מרואן למוניטין הארגוני במהלך שיחה עם אחד בשם מחמד שלטענתו גונב ממנו (ת/211, עמ' 64):
מרואן: "כשאתה משחק לי בכיס שלי, זה אני לא מוכן שאפילו אלוהים ישחק לי בכיס שלי, בטח לא אתה.
מוחמד: למה? אני שיחקתי?
מרואן:
אתה שיחקת בכיס שלי, כן. אתה רוצה לשרוף את השם שלי בשוק.
מוחמד: לא.
מרואן:
אם אתה מחלק צ'קים גנובים...
מוחמד: אני ידעתי כי הצ'קים האלה גנובים?
מרואן: אבו אל אמיר.
אם לא הייתי אני, פורטי הצ'קים לא היו פודים אותך גם לא בשקל אחד
. שקל אחד לא היו פורטים לך! תזכור מה היה המצב לפני 7-6 חודשים איך הוא היה?
אתה ניצלת את ההזדמנות והתחלת לפרוט בשם שלנו
"
.


עדות נוספת למוניטין שיצא לארגון נמצאת בהודעתו של מחמד עיראקי במשטרה. עיראקי, תושב טירה, היה נוהג לפרוט שיקים אצל חלפנים שונים וביניהם אצל מרואן. על פי עדותו, החלפנים האחרים היו יושבים בעצמם בעמדת החלפנות אבל אצל מרואן "
היה אדם אחר שעבד עבורו
". לשאלה כיצד הוא יודע כי הצ'יינג' שייך למרואן, ענה "
כולם יודעים שזה של מרואן. כל מי שתשאל בטירה יגידו שזה שלו
" (ת/407, עמ' 4).


(4)

ערבות הדדית כלכלית ומקצועית
– בארגון התקיימו מספר מישורים של ערבויות, כמו למשל שיתוף בחובות, שיתוף פעולה בין עיסוקים שונים של הארגון, ושיתוף כלכלי. במישור שיתוף החובות ניתן להיווכח בפרשת גביית החוב של
גדי שטרית ובפרשת גביית החוב של עד המדינה תומר. בשני המקרים, החוב היה כלפי אבי אלון
ומשם עבר לידי מרואן ואנשיו.
בעניין זה אף אמר מרואן לתומר: "
מחר אתה תקנה מעבד חשבוניות, שזה למעשה ממני
" (פרוטוקול, 460).
כך גם חובו של סאלח מארבי לקוסאי, באישום השביעי, שהפך במהרה לחוב כלפי מרואן ואנשיו.
אף
הרווח שנגרף ממגוון פעילויות הארגון, עבר במסלולים דומים והגיע לידי מרואן שעמד בראש הארגון.


בנוסף, אף התקיימו ערבות וסיוע בגביית החובות. חברי הארגון נשלחו על פי הוראת מרואן, להפעיל אמצעי אלימות כנגד חייבים אליהם לא היה להם כל קשר, מלבד עצם חברותם בארגון. באחד מאיומיו על עבד, מסר לו מרואן: "בכבוד שלי אם אתה לא תתקשר תוך חצי שעה
אני אשלח אותם
לשחק על אשתך בבית.
אני אשלח אותם
לזיין את אשתך אם אתה לא חוזר אלי לטלפון" (ת/238). מהעדויות עולה כי שיטת הפעולה של הארגון, שכללה איומים מפורשים שהגיעו עד כדי ירי על ביתם של חייבים, נעשו על ידי כל אנשי הארגון כגוף אחד. במקרים מסוימים, אף יצאו אנשי הארגון לבצע ירי במצוות מרואן, מבלי שידעו את עילת הירי (ראו בהמשך, הירי על סאמר מארבי והירי על סוהיל סמארה).


הערבות הכלכלית באה לידי ביטוי גם בחשבונות הבנק של חברי הארגון בהם עשו המערערים כבתוך שלהם. דוגמה מייצגת לכך ניתן לראות בפני
יתו של מנהל סניף בנק לאומי בטירה אל אבי אלון
ומרואן, על מנת שיסגרו את יתרת החוב שנותרה בחשבונו של הפרטי של איהאב פרג' לאחר מותו, והעובדה שאכן סגרו את יתרת החוב
(פרוטוקול, 1685). כך, כשנשאל
אבי אלון
למי התכוון כשאמר למנהל סניף בנק לאומי בטירה: "
אנחנו צריכים מאה אלף
", אמר "
אני, מרואן, חנניה, שאדי
" (פרוטוקול, 3681).


מאפיין נוסף של הערבות ההדדית בא לידי ביטוי במאמציהם הבולטים - לעיתים עד כדי גיחוך - של כל הנאשמים בכתב האישום,
להרחיק את מרואן מהאירועים, תוך הכחשה של מעורבותו בפעילות (להרחבה על ניסיונות אלה – ראו עמ' 244-242, סעיף 242 להכרעת הדין). עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על מעמדו של מרואן כ"מפקד" או "המנהיג הבלתי מעורער" של הארגון, כפי שנקבע בהכרעת הדין.


(5)

היקף הפעילות
– בפרשת
שורפי
חומרתן של העבירות נזכרת כאינדיקציה נוספת:
"ככל שפעילותו של הארגון 'מייצרת' עבירות חמורות יותר, כך ייחשב הארגון חמור יותר במדד החומרה והשליליות העבריינית" (עניין
שורפי
, פסקה לז). אמנם, אין ארגון פשיעה העוסק בסחר בנשק, ברצח או בסחר בבני אדם כארגון פשיעה העוסק בעבירות כלכליות. אולם גם בעבירות קלות יותר, יש משמעות להיקף הפעילות. היקף הסחר בחשבוניות פיקטיביות במקרה דנן הגיע לעשרות מיליוני שקלים. לצד פעילות הסחר, עסקו המערערים בניכיון שיקים, תוך הפעלת אלימות כלפי אנשים שנקלעו על דרכם ו'נשאבו' לסיטואציה הרסנית שטלטלה את מסלול חייהם של חלק מהם. עבירות כלכליות בעלות אופי כזה ובהיקף כה גדול, מהוות איום חמור על החברה, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט האזרחי, ונמצאות ברף הגבוה של מדד החומרה והשליליות העבריינית, על אף היותן "כלכליות בלבד".


מאפיינים אלה משתלבים במאפיינים נוספים העולים מחומר הראיות, כמו איומים שנקלטו בהאזנות סתר כלפי חייבים נוספים - בנוסף לאלו שפורטו בכתב האישום - ואשר זהותם לא נתבררה, או הטלת סנקציות על חייבים; ההסלמה בדרכי גביית החובות (איומים – תקיפות – ירי); ואילוץ חייבים לפרוע את חובם לארגון בדרך של הוצאת חשבוניות פיקטיביות (דוגמת שני עדי המדינה וחייבים נוספים כמו אסולין, בכר, ומשאלי כמפורט בהכרעת הדין).

25.
טענה נוספת המרחפת מעל טענות המערערים לאורכן, נוגעת להיעדר ניתוק בין הדרג הניהולי לדרג המבצע. כך בטענות המערערים לעניין הגדרת ארגון פשיעה וכך בטענותיהם הפרטניות לגבי מעמדם בארגון.


על סוגייה זו נאמר בעניין
שורפי
, כי ייתכנו מקרים בהם מעורבותו של מנהל בארגון פשיעה יכול שתהיה דואלית [ההדגשות במקור – י.ע.]:

"המעורבות בפועל בביצוע העבירות, אינה שוללת את מעמדו כראש ארגון פשיעה. ראש ארגון פשיעה אינו בהכרח מי שפועל בסביבה סטרילית המנותקת מאנשי השטח ופעילי הארגון, ויש הגורסים כי תפיסה של ניתוק טהור בין ראש הארגון לפעיליו אינה מעוגנת עוד במציאות. לפי
אלדר
, "נראה, כי מידת השליטה והמודעות המאפיינת את המנהיגים של ארגוני פשיעה הינה מקיפה פחות מכפי שגורסת התפיסה הרווחת" (שחר אלדר
כלי אדם: שימוש בבני אדם לביצוע עבירות והנהגת ארגוני פשיעה
76 (2009)), ובהמשך, "חרף כל המאמצים לעתים בהבניית הפרוצדורות של עבודת הארגון (הירארכיות, סמכויות, כללי עבודה), הפרוצדורות הפורמאליות לעולם לא יסדירו באופן בלעדי את ההתנהגות של חברי הארגון ואת האינטראקציות ביניהם" (שם, עמ' 77). לכך יש להוסיף כי כמו מפקד בהיררכיה צבאית, גם ראש הארגון עשוי ליתן "דוגמה אישית" ולהיות מעורב בביצוע העבירה עצמה, ולא יהא בכך כדי להפחית ממעמדו כראש הארגון" (
שם
, פסקה רלט).


הנה כי כן, ניתוק בין הדרג הניהולי והדרג המבצע עשוי לשמש אינדיקציה מובהקת לקיומו של ארגון פשיעה אך איננו מאפיין הכרחי שאין בלתו. במציאות הישראלית, בה ארגוני הפשיעה עדיין לא צמחו לסדרי הגודל של ארגונים דומים בארצות אחרות, היעדר ניתוק מובהק בין הדרג הניהולי לדרג המבצע, אינו סממן השולל בהכרח קיומו של ארגון פשיעה.

שאדי ואבי אלון
– מנהלים בארגון פשיעה

26.
עוד נטען בפני
נו, כי אין לראות בשאדי ואבי אלון
"מנהליו" של ארגון פשיעה ("פעיל בארגון פשיעה" כאמור בסעיף 2 לחוק). לגבי שאדי, נטען כי חלקו בביצוע העבירות מצביע על דרג ביצועי ולא ניהולי, וכי בית משפט קמא התבסס בעניין זה על עדותו של עד המדינה עבד בלבד. לגבי אבי אלון
, נטען כי כתב האישום לא ייחס לו מעורבות בסחר החשבוניות הפיקטיביות, כי ניהל את הצ'יינג' באופן עצמאי, וכי לא הוכח כי זה "הופקד" בידיו על ידי מרואן. עוד נטען כי זיכויו של חנניה, הרוח החיה מאחורי החשבוניות הפיקטיביות, מעבירה לפי סעיף 2 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, מחייב גם את זיכויים של שאדי ואבי אלון
.


מעמדם הניהולי של שאדי ואלון בארגון הפשיעה עולה מתוך מכלול העדויות והראיות. מעמדו של שאדי כסגנו של מרואן, נלמד מהצלבה בין מספר עדויות.
עד המדינה עבד סיפר בעדותו כי עסק
בחשבוניות פיקטיביות "
מול

מרואן ושאדי
" (פרוטוקול, 629), וכפי שנזכר בהכרעת הדין, באחת מהודעותיו הרבות במשטרה הסביר כי
"
מבחינתי שאדי ומרואן זה אותו אחד כי מרואן אומר לשאדי מה הוא רוצה ושאדי עושה את מה שמרואן אומר לו
".
עוד הוסיף, כי שאדי היה נוכח בכל הפגישות שנערכו עמו לשם מילוי החשבוניות הפיקטיביות, כמלווה-מפקח.
כך גם על פי עדותו של תומר, שלדבריו: "
הדרישה של מרואן הייתה מראש באותה פגישה ראשונה במשרד, שתמיד שאדי יהיה בפגישות האלה. שר הכספים מה שנקרא
" (ע' 462 לפרוטוקול), ובמקום אחר "
שאדי נאצר
היה יד ימינו של מרואן גם בתחום של כספים בתחום של פיקוח על אנשים בתחום של עוד פעם לבוא אלי ואפילו להרביץ
" (שם, 470).

עוד הוסיף כי "
היו מתקשרים לשאדי הפנקסן והוא היה אומר מה החוב
" (פרוטוקול, 457). לעדויות אלו, מצטרפת הודעתו של סאלח נאצר שהעיד בחקירתו במשטרה "
בן דוד
שלו, שלא קשור לדברים האלה, הוא מקבל את הכסף
" (ת/423, עמ' 42). כפי שנקבע בהכרעת הדין, מעמדו של שאדי משתקף גם בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, כמו השיחה בה אמר אחד הדוברים כי עד ששאדי לא יגיע לעבודתו בצ'יינג' לא ניתן לדעת מה תזרים המזומנים. הצלבת עדויותיהם של תומר ועבד בצירוף כלל הראיות, משרטטת תמונה אחידה לפיה שאדי מתפקד כיד ימינו של מרואן, כאיש הכספים ואיש השטח שהיה נוכח בעת מילוי החשבוניות על ידי עבד ותומר, וכמי שהיה מנהל רישומים של החובות והעמלות ומעביר את הכספים אל מרואן, ואשר אף התלווה לנאשמים אחרים בדרכם למשימותיהם הפליליות.


מעמדו של אבי אלון
בארגון הוא מעמד ניהולי 'קלאסי', כמי שהיה שותפו של מרואן בהקמת הצ'יינג' ובניהולו. אכן, אבי אלון
לא נטל חלק בפעילות של הסחר בחשבוניות, אך כפי שנקבע בהכרעת הדין של בית משפט קמא וכפי שעולה מהראיות, הוא היה מודע לנעשה תחת אפו, לרבות העובדה שאחת הדרכים לגביית חוב הייתה העסקת החייב בתחום החשבוניות הפיקטיביות. אלון היה מעורב בפתיחת חשבונות בנק שנועדו להלבין את הפעילות הכספית וניהל את הקשר בין הצ'יינג' לבין הבנקים. אכן, אלון כמעט לא היה מעורב אישית באלימות, אך דווקא ריחוקו הפיזי מאירועי האלימות, שאירעו בחלקם כלפי אנשים שחבו כלפיו אישית, כמו לגדי בן-שטרית ואבי מורן, מעידים על מעמדו בארגון. חובות של אנשים כלפיו הפכו לאירועי אלימות בהם השתתפו אחרים בשמו. מעמדו של אלון אף עולה מאופי ההתייחסות אליו על ידי אנשים מחוץ לארגון. בתמליל שיחה שהוקלטה בצ'יינג', משוחח אחד בשם מופיד עם דובר פלוני שאומר לו "קח דבר עם הבוס הגדול" ומופיד פונה לאלון בכינוי בוס ואלון משיב בטבעיות "
כן
" (ת/212, עמ' 37). כך גם פארוק נאצר, מנהל סניף בנק לאומי בטירה, אשר פנה אל אלון כאשר התברר לו כי נותרה יתרת חוב בחשבונו של המנוח איהאב פרג', ויתרת החוב כוסתה לאחר אותה שיחה (פרוטוקול, 1684).


מעדויותיהם של החייבים, של בעלי החברות שעסקו בסחר בחשבוניות, ושל אנשים שונים שבאו במגע עם חברי הארגון כמו מנהלי חשבונות, עובדי בנקים ותושבי טירה, עולה כי שאדי ואלון, לצידו של מרואן, היוו דמויות מפתח אשר משקלן בהתארגנות העבריינית היה קריטי, ויחד עם מרואן הם היוו את הציר אשר סביבו חגה ההתארגנות וממנו ינקה את כוח התנהלותה.


לבסוף, איני סבור כי יש להשליך מזיכויו מן הספק של חנניה מעבירה של פעיל בארגון, על שאדי ואלון. בית משפט קמא מצא כי חנניה – אשר פעל מתוך בית הפעמון בנושא של החשבוניות הפיקטיביות אל מול העוסקים והחייבים שהופנו אליו על ידי מרואן – אינו מעורב באופן "אקטיבי ומנהיגותי" בארגון, אלא עבד מול הארגון, ופעילותו הייתה עיסקית-טכנית, מבלי שהתיימר להוריד פקודת או הנחיות לנאשמים האחרים. נקבע כי חנניה פעל על פי הוראותיו של מרואן, וגם מעורבותו בעבירות האלימות הייתה נקודתית ומצומצמת. בכך שונה ענייננו של חנניה מעניינם של שאדי ואלון.

פרק שני: מחדלי חקירה ופגמים בעדויות עדי המדינה

27.
המערערים הצביעו על פגמים ומחדלי חקירה שונים, כמו אי העדת עדים רלוונטיים (למשל, בפרשת הכאתו של גדי בן שטרית בחצר ביתו של שאבי, לא הובא שאבי לעדות) וביצוע שתי הפעלות בלבד של עד המדינה לאורך תקופה כה ארוכה. את מרבית חיציהם הפנו המערערים להתנהלות רשויות החקירה אל מול עדי המדינה עבד ותומר, שעדותם היוותה את שני הצירים המרכזיים עליה נתבססה הכרעת דינו של בית משפט קמא.


באשר לעבד, נטען כי

מדובר בעבריין סדרתי, שעסק בסחר בחשבוניות פיקטיביות עוד לפני היכרותו את המערערים, אשר לא נרתע לשקר ולכזב אפילו למפעיליו. כך, עבד הפר את הסכם עד המדינה וסחר בחשבוניות פיקטיביות במהלך תקופת ההפעלה, תוך שהוא אף עושה שימוש בחשבוניות שניתנו לו לצורך הפעלתו, והכל תוך כדי עצימת עיניים מכוונת של רשויות החקירה. גם לאחר שנתגלה למשטרה ולפרקליטות כי עבד הפר את ההסכם, התביעה העבירה את הדברים להגנה רק חמישה חודשים לאחר שנגבתה הודעה מעבד על כך. נטען, כי מחדלים חמורים אלה של רשויות החקירה היו בחוסר תום לב ובמכוון על מנת שלא להכשיל את ההתקשרות עם עד המדינה.


בנוגע לתומר, נטען כי מדובר בשקרן פתולוגי ואדם מניפולטיבי, שלקה במוטיבציית יתר להפללת המערערים. תומר הוקלט במהלך חקירתו במשטרה כשהוא מביע הסכמה לסייע למשטרה "
אם צריך לתפור תיק עליהם
", כלשונו (פרוטוקול, 479). בנוסף, לאחר שכבר מסר עדותו בבית המשפט, זומן תומר לחקירה בפני
חוקר מע"מ בשם דני יחזקאל, בפני
ו טען כי מסר בבית המשפט עדות שקר לבקשתם של חוקרי המשטרה, וכי בידיו הקלטה המוכיחה זאת. על אף הדברים הללו, נמנעו רשויות החקירה מהעברת העניין לבדיקה על ידי מח"ש, ובמקום זאת הסתפקו בבירור שנערך על ידי ניצב משנה אבי מנצור ששוחח עם תומר, לא שאל אותו אפילו אם יש בידיו הקלטה של החוקרים שאמרו לו לשקר, כטענתו, והחליט על דעת עצמו כי תומר שיקר בעת חקירתו במע"מ על ידי דני יחזקאל. לאור זאת, זומן תומר בשנית להיחקר בבית המשפט, שם טען כי שיקר לחוקר המע"מ וכלשונו "
שיקרתי ששיקרתי, זו אמת לאמיתה
" (פרוטוקול, 4445). ביני לביני, אף הורשע תומר ביום 9.10.2011 בשורה ארוכה של עבירות מס שבוצעו על ידו ונגזר עליו עונש של 55 חודשי מאסר (ת.פ. (שלום ת"א) 60286-10-10).


לנוכח האמור לעיל, טוענים המערערים כי בשל ההתנהלות הפגומה של רשויות החקירה אל מול שני עדי המדינה והפגיעה בזכותם של המערערים להליך הוגן, הרי שיש לפסול את השימוש בראיות שהושגו באמצעותם.

28.
אקדים ואזכיר, כהנחת מוצא לדיון במהימנותם של עדי המדינה, כי
לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לממצאי מהימנות. כללים אלה ידועים, והם נובעים בשל יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית בהערכת מהימנותם של העדים והשתלבות עדותם במכלול הראיות הכולל, יתרון הנובע מהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים (ע"פ 9352/99
יומטוביאן נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(4) 632 (2000) (להלן
עניין

יומטוביאן
)
; ע"פ 4297/98
הרשטיק נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(4) 673, 682; ע"פ 4512/09
ד"ר רוסו-לופו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.8.2010), בפסקה 10)). לפיכך, בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדה ומהימנות אלא אם הן חורגות באופן בולט וקיצוני ממסקנות סבירות המתבקשות בנסיבות העניין (ע"פ 10996/03
נרקיס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.11.2006), בפסקה 9; ע"פ 2333/07
תענך נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.7.2010), בפסקה 96 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה) (להלן:
עניין תענך
)).


עדויותיהם של עדי המדינה עבד ותומר אינן מסד הראיות היחיד שהוביל להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת החקירה, במקביל להסתייעות בעבד ותומר כעדי מדינה, הותקנו האזנות סתר לקווי הטלפון בצ'יינג' ובעסק הקרמיקה השייך למרואן. המסד הראיתי עליו מתבססת הכרעת הדין של בית משפט קמא כוללת הצלבה של עדויות עדי המדינה עם האזנות הסתר, עדויות של מנהלי חשבונות, רואי חשבון ובעלי חברות שרכשו חשבוניות פיקטיביות או שחשבוניותיהם זוייפו על ידי הארגון, עובדי בנקים, חייבים וקורבנות אלימות, וכן מאות מסמכים הכוללים פנקסי חשבוניות, קבלות, שיקים ומסמכים בנקאיים. בית משפט קמא היה ער לצורך בזהירות מיוחדת בבחינת עדותם של עבד ותומר והזהיר עצמו מספר פעמים לאורך הכרעת הדין כי אין לסמוך על עדותם כשלעצמה. בהכרעת הדין ניתן להיווכח כי בית משפט קמא
אסף וליקט וניפה עדות אחר עדות, נתמך בראיות מסייעות ופסל עדויות פגומות, התייחס בהכרעתו לכל אחד מן הפגמים עליהם מלינים המערערים ונימק מדוע בחר ליתן אמון חלף הפגם, מקום בו מצא לעשות כן.
המערערים אף זוכו מחלק מהעבירות שיוחסו להם עקב טענותיהם כלפי עבד.

29.

עד המדינה עבד
- המגעים עם עבד לקראת חתימה על הסכם עד מדינה, החלו מיד בתחילתה של החקירה ביולי 2003, והבשילו לכדי הסכם ביום 4.10.04. תקופת הפעלתו כסוכן משטרתי המשיכה עד למעצרם של המערערים ביום 4.4.05.


אכן, אין חולק על כך שעבד הפר את הסכם עד המדינה עמו, משהמשיך לעסוק בסחר בחשבוניות באופן עצמאי ומבלי ליידע על כך את מפעיליו, ואלו 'אָטמוּ אָזְנֵיהֶם מִשָּׁמֹעַ דָּמִים וְעָצמוּ עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת בְּרָע' (
ישעיהו
ל"ג ט"ו). על רקע זה נקט בית משפט קמא בדרך של "עפרון כחול" ופסל את הראיות שהושגו על ידי עבד במהלך תקופת ההפרה של הסכם עד המדינה שנעשה עמו. בית משפט קמא סקר בהכרעת הדין את העסקאות המבוקרות שנעשו על ידי המשטרה בתיאום עם עבד, עמד על כך שהחשבוניות המסומנות על ידי המשטרה נתפסו בספריהן של החברות השונות, והביא מתמלילי ההאזנות הסתר בהן הודרך עבד על ידי חנניה ומרואן כיצד למלא את החשבוניות וכיצד להתנהל עם התמורה. בכך הצביע בית משפט קמא על הראיות המפלילות שאינן 'נגועות' בהפרת ההסכם של עבד. לצד כל אלה, עמד בית משפט קמא על התנהלותו הפסולה של עבד ומפעיליו בתקופת ההפעלה. כאן נקט בית משפט קמא משנה זהירות, ובאזמל מנתחים מיין את החשבוניות וקבע אלו מהן נעשו בתיאום עם המפעילים ואלו תוך הפרת ההסכם, וזיכה את המערערים מכוח טענת הגנה מן הצדק, במעורבות בסחר בחשבוניות פיקטיביות שנסחרו בתקופת ההפעלה, בה עבד הפר את הסכם עד המדינה. נקבע אפוא כי פסילת עדותו של עבד תשתרע על החשבוניות הפסולות ועל אלה בלבד, מבלי שייפגמו בכך הראיות שהופקו על ידי עבד בהתאם להסכם עד מדינה, ומבלי שייפגם משקלה המסייע של עדותו לראיות אחרות.

30.
אלא שלטענת המערערים, בכך לא סגי והיה על בית המשפט לפסול את
כל
הראיות שהופקו באמצעות עבד, בגין הפגיעה בזכותם של המערערים להליך הוגן ומכוח ההלכה שנפסקה בע"פ 5121/98
יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח'
(לא פורסם, 4.5.2006) (להלן:
הלכת יששכרוב
)

ממנה עולה כי

ההגנה על הזכות להליך הוגן אינה מתמצית בבחינת ההשפעה הישירה על תוצאות המשפט אלא על ראייה רחבה של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין.

31.
טענתם של המערערים מרחיבה את הלכת
יששכרוב
מעבר למידותיה. בתמצית, אציין כי בהלכת
יששכרוב
נקבעו שני מסלולים לפסילת ראיה שנתקבלה בדרך פסולה; האחד - על בסיס פגיעה משמעותית בחופש הרצון של נותן הודיה, והשני - הרלוונטי לענייננו, בהתבסס על דוקטרינת פסילה פסיקתית לפיה תפסל ראיה אם הושגה שלא כדין ואם "קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של
הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה" (הלכת

יששכרוב

, פסקה 63)

.


בית משפט קמא עמד על כך שעל אף מחדלן של רשויות החקירה שעצמו עיניהן נוכח המשך פעילותו של עבד בתחום הסחר בחשבוניות פיקטיביות במהלך הפעלתו כסוכן, הרי שפעילויות אלו "
בוצעו ללא ספק, על פי המוכח, על ידו לבדו מבלי מעורבות החוקרים בעבירות, גם אם אפשר שאכן עצמו עיניהם מראות, מבלי זדון ומבלי כוונת מכוון. [...] העובדה שלא חקרוהו על כך בנחרצות, ולא פעלו לחשיפת מעלליו בשלב מוקדם יותר, אכן ראויה היא לביקורת. עם זאת, אין בה כדי לייחס לחוקרים, זדון בנקודה זו
" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמוד 171). יתרה מזאת, בית משפט קמא קיבל את טענת ההגנה מן הצדק של המערערים וזיכה את המערערים מהעסקאות הקשורות בחשבוניות מושא הפרת ההסכם על ידי עבד, ובכך פסל את הראיות אשר הושגו שלא כדין.


בכל הקשור לעסקאות האחרות, הרי שממילא נמצאו ראיות סיוע למכביר שאינן תלויות במחדלי החקירה שנעשו תוך כדי הפעלתו של עבד (השוו ע"פ 4988/08
פרחי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.8.2011) שם נפסלו ראיות ה-
dna
אך ההרשעה התבססה על הראיות הנוספות). בית המשפט הקדיש פרק נכבד בהכרעת דינו לראיות הסיוע לעדותו של עבד, פירט כיצד עדותו של כל עד מסייעת לעדותו של עבד, בצירוף הראיות הנוספות כגון תמלילי הקלטות שונות ואי-ניהול הספרים על ידי המערערים.

32.

עד המדינה תומר
– לטענת המערערים, אין די בבחינה סלקטיבית של עדותו, אלא יש להימנע מליתן אמון בעדות כולה לאור אישיותו והמוטיבציה שלו להפליל את המערערים. נטען כי מחדלי החקירה בעניינו לא קיבלו ביטוי הולם. עיקר קצפם של המערערים יצא על כך שדברי תומר לחוקר מע"מ כי נאמר לו לשקר בתיק של ימ"ר שרון וכי הקליט את הדברים (ת/538) – לא נחקרו כיאות. המשטרה הסתפקה בבירור שערך ניצב משנה אבי מנצור, שאף לא טרח לשאול את תומר אם קיימת הקלטה כזו, ולא העבירה את הנושא לחקירת מח"ש.


בית משפט קמא הביע בהכרעת הדין את מורת רוחו מעדותו של ניצב משנה מנצור, שהכחיש תחילה כי נפגש עם חוקר מע"מ ולאחר מכן אישר זאת. חומרת המחדלים לא נעלמה מעיניו של בית משפט קמא. לגבי אמרתו של תומר בפני
חוקר מע"מ ואי העברת העניין למח"ש, ציין בית המשפט כי "
על האירוע המתואר יש למתוח ביקורת קשה. במיוחד כך, בהתייחס לניסיונו הנואל של איש המשטרה הבכיר, לטשטש ראיות ולטייח דברים, מתוך רצון למנוע דחיית עדותו של עד מדינה
" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמוד 364). ובמקום אחר, "
מדבריו של מנצור עלה ניסיון להחליק דברים ולטייחם, מסיבות שונות של החוקרים, שרישומן עלינו היה קשה
" (שם). אלא שדווקא על רקע זה, מציין בית המשפט כי "
יש בהבאת הסיפור הזה בפני
נו, כדי להעמיד את עד המדינה תומר באור קשה, וכדי לחייב בדיקה פרטנית הדוקה של עדותו לגבי האישומים שיוחסו לו בכתב האישום
" (שם, עמ' 365). וכך אכן עשה בית משפט קמא. בפרק המוקדש לעדותו של תומר ולמחדלי החקירה בעניינו, ובהעמידו נגד עיניו את מאפייניו של תומר כמי שאינו מהסס לשקר, בחן בית המשפט את עדותו של תומר לפני ולפנים, בהצליבו אותה עם ראיות מסייעות כמו עדותו של עבד, עדותו של אבי מורן, עדויותיהם של בעלי חברות שהביא תומר כלקוחות, עדותו של אחראי המשמרת באורנג' ומצלמת האבטחה במקום התקיפה.

33.
אשר על כן, מעיון במכלול הראייתי המסייע לעדויותיהם של עבד ותומר, ולאחר שבית משפט קמא ניפה את הראיות הפסולות שנתקבלו באמצעות עבד במהלך תקופת הפעלתו, איני רואה מקום לפסילת יתר הראיות שהושגו באמצעות עבד ותומר, ואשר שימשו את בית משפט קמא בהכרעת דינו, ודין טענה זו להידחות.

34.
סיכומו של דבר,
בית משפט
קמא היה מודע לכך שלפנינו עדי מדינה שהאמת אינה תמיד נר לרגליהם ולכן
הילך עקב בצד אגודל, ובחן את עדויותיהם של עבד ותומר על רקע מכלול הראיות הנוספות בתיק. בסופה של הצלבה קפדנית, ראה לנכון לזכות את המערערים מעבירות האלימות באישומים 8 ו-13 ומעבירת שידול להתאבדות באישום 9, וכן לזכות את שאדי ומרואן ונאשמים נוספים באישומים פרטניים, כמו, למשל, זיכוי שאדי ממעורבות בחשבוניות של חברת 'מנוח הובלות' וזיכוי מרואן ושאדי ממעורבות בחשבוניות של 'חברת אסולין'.


אציין כי אודות מבנה הארגון נמצאנו למדים בעיקר מעדותם של שני עדי המדינה הנ"ל ומעדותו של סאלח נאצר שהיה "מועמד" לתפקיד עד מדינה ורצה בו בכל מאודו. לא למותר להצביע על הדמיון הרב שעולה מגרסאותיהם של שלושת העדים הנ"ל. צירוף עדויותיהם של השלושה מגבש תמונה מצרפית אחת המשרטטת במובהק את מעמדם של המערערים בהירארכיה של ארגון הפשיעה ואת דפוס הפעולה בו נקט הארגון בכל אחד מתחומי הפעילות: הסחר בחשבוניות, עבירות ההון ועבירות האלימות, ולצד כל אלה ראיות הסיוע החיצוניות.

35.
המערערים הלינו על מחדל נוסף, המכונה על ידם "המחדל התקשורתי". ביום שישי ה-9.3.2007 שודרה בחדשות הערב של ערוץ 2 כתבה אשר במרכזה עמד התיק שבפני
נו, והדובר המרכזי בה היה עד המדינה עבד, וכן צולמו חוקרים שונים מימ"ר שרון, כולל ראש צוות החקירה בתיק, כשהם ישובים במשרדיהם ומדברים באופן גלוי על התיק שעדיין התנהל בבית המשפט.


בית משפט קמא התייחס לכך בהכרעת הדין בקובעו:

"...יש בהתנהלות זו של המשטרה, או אנשיה, חריגה מקוממת מן החוק והתנהלות הנדרשת לברור יסודי. לא נוכל למרבה הצער, לחרוץ דין בעניין כאוב זה, הכרוך בהתנהלות זו של הדלפת מידע לתקשורת, אשר אמור להמתין עד תום הדיון בבית המשפט. אין בידינו כל מידע לגבי האחראים למחדל המתואר, ואין ביכולתנו, מדרך הטבע, לנהל חקירות בעניין זה. מן הראוי הוא, שהדברים ייעשו על ידי המשטרה בתוך ביתה היא. ...על רשויות התביעה לשוב ולבחון כאמור, עניין זה ולנהוג כלפי האחראים לו, בכל חומרת הדין"
(עמ' 370 להכרעת הדין).



בשלב זה של ערעור, ומשלא הוצגה בפני
נו הכתבה האמורה ולא ברור מה הייתה מידת המעורבות של קציני המשטרה באותה כתבה, אין לי אלא להצטרף לדברי בית משפט קמא, מבלי ליתן לדברים נפקות אופרטיבית.


עם זאת, דומני כי הגיעה העת לרשום "הערת אזהרה" לנוגעים בדבר. דומה כי בשנים האחרונות נפרצו הסייגים והגדרות לגבי איסור הסוב-יודיצה הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והוא הפך לאסקופה הנדרסת (ראו דברי בית המשפט בפרשת השר חיים רמון (ת"פ 5416/06
מדינת ישראל
נ' רמון
(לא פורסם, 31.1.2007) בפסקה ט"ז; ובעניין הנשיא קצב (בג"ץ 5699/07
פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 23.4.2009)). מכל מקום, לא דין התקשורת כדין המשטרה והתביעה, וכל אחד יפעל בתחומו-שלו כנדרש וכמצופה ממנו. יש להבחין בין התופעה הלא רצויה של שפיטה (ולצים שבינינו יאמרו "שחיטה") על ידי התקשורת עוד טרם אמר בית המשפט את דברו, לבין השתתפות יזומה של איש משטרה או איש תביעה
בכתבה העוסקת בעניין
תלוי ועומד
. מי שמבקש לעצמו או ליחידתו חשיפה תקשורתית, לא ייגרע חלקו אם ייכבד וימתין עד לתום ההליך. מכל מקום, במסגרת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק, כמו גם מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, רשאי בית המשפט לנקוט לא רק צעדים מניעתיים
ex-ante
אלא גם צעדים בדיעבד, על מנת להגן על טוהר ההליך השיפוטי וניהולו של משפט הוגן, ועל מנת להגן על חזקת החפות ועל זכויות הנאשם. אלו יכולים לבוא לידי ביטוי, למשל, בפסילת ראיה או עדות או בהפחתה בענישה. רוצה לומר, כי מעשי ידיה להתפאר של המשטרה, שהשקיעה משאבים ומאמצים למען ביטחון הציבור, עלולים לטבוע בים אך ורק מאחר שלקצין משטרה פלוני אצה הדרך להתראיין בנושא בעוד ההליך תלוי ועומד. ודוק: האמור לעיל אינו בא לגרוע מהעקרונות החשובים של פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת (ראו, לדוגמה, החלטתי בבש"פ 1659/11
שטנגר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.4.2011)), אלא שענייננו במישור אחר, של טוהר ההליך השיפוטי, ועל כך מצווים אנשי אכיפת החוק להקפיד.


משאמרנו דברים שאמרנו, נחזור לענייננו ונמשיך בדרכנו.

פרק שלישי: טענות פרטניות באשר לפרשת הסחר בחשבוניות פיקטיביות

36.
אקדים ואומר כי לצד עדותם של עדי המדינה עבד ותומר בנושא החשבוניות הפיקטיביות, לצד העדויות הרבות הנוספות שנשמעו בנושא זה (כולל עדויות של מנהלי חשבונות בחברות שונות ועדויות של עוסקים שונים שחשבוניותיהם "התגלגלו" אצל הנאשמים), יש לצרף כראיה מחזקת את שתיקתו של מרואן בחלק ניכר מהחקירות במשטרה ובמע"מ. בבית המשפט הכחיש מרואן באופן גורף מעורבות כלשהי בחשבוניות. כפי שציין בית משפט קמא בסעיף 57 להכרעת הדין, במהלך חקירתו בבית המשפט סרב מרואן אף לעיין בחשבוניות שהוצגו לו בטענה כי "אין לי מה להסתכל, כי זה לא מעניין אותי. לא עבדתי בחשבוניות" ואף טען כי אינו יודע חשבונית מס מה היא. בית משפט קמא מצא כי עדותו של מרואן לא יכולה לעורר כל אמון, ודווקא הכחשתו הגורפת לכל מעורבות בנושא החשבוניות נעדרת כל אחיזה בהגיון, נוכח קיומן של הראיות הקושרות אותו לסחר בחשבוניות. בהקלטה של אחת העסקאות המבוקרות, במסגרתן הופעל עד המדינה עבד, נשמע עבד אומר לחנניה כי מרואן הורה להגיש חשבון ל-15 לחודש, ובהמשך הוא שואל את חנניה "אז אתה תגיד לו למרואן או אתה רוצה להתקשר אליו" וחנניה עונה "אני אגיד לו" (ת/191 עמ' 5-4). בעסקה המבוקרת השנייה, בעוד עבד עומד לצאת לפגישה עם חנניה, התקשר אליו מרואן ושוחח איתו על החשבוניות, ועבד מסר לו שהוא נוסע לכפר סבא, אל חנניה וכאשר יסיים יתקשר אליו. מרואן אומר לו למסור לחנניה "כמה על הפעם הקודמת ועל הפעם הזאת [...] משום שאמרתי לך מהלחץ עוד לא קיבלנו את החשבון שלנו ושלך [...] כל הקופה השארנו אצלו" (ת/234). לכך יש להוסיף את ההודעות שהשאיר מרואן במשיבון הסלולרי של עבד, כאשר רק ביום 1.3.2005 נקלטו במשיבון 15 הודעות בהן מרואן מחפש את עבד בענייני "העבודה", בהודעות בסגנון "עבד, תתקשר אלי דחוף. יש לקוחות יא בן זונה שמחכים תתקשר. אתה לא מתקשר כדי שאני אזיין את אחותך. יש לקוח" (ת/237, עמ' 5). למותר לציין כי למעט החשבוניות הפיקטיביות, עבד לא עסק בכל עבודה אחרת מול מרואן. קיצורו של דבר, שהקשר של מרואן לסחר בחשבוניות הפיקטיביות באמצעות חנניה וחברות א.ד.א.מ וא. שחם שבבעלותו של חנניה, עולה מאליו מתוך חומר הראיות.

37.
עוד במישור העובדתי וקביעת מהימנות, אציין כי בית משפט קמא מצא כבלתי מהימנה את גרסתם של חנניה ושאדי.


למעשה, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי המדובר בחשבוניות פיקטיביות. בשתי העסקאות המבוקרות שביצע עבד, ניתן לשמוע כיצד חנניה מכתיב לו את הסכומים והתאריכים בחשבוניות. בחקירתו בבית המשפט, חנניה הודה במקצת ואישר כי החשבוניות שקיבל מעד המדינה עבד, על שם חברות שונות, היו חשבוניות מנופחות וכי אין לו כל דרך לבדוק או להוכיח את היקף הניפוח ואת מידת הפיקציה בחשבוניות. כפי שציין בית משפט קמא בהכרעת דינו, גרסה זו של חשבוניות "מנופחות", להבדיל מפיקטיביות, הועלתה בבית המשפט לראשונה ויש לראותה כגרסה כבושה, ומכל מקום, אין להבחין בין חשבוניות פיקטיביות לבין חשבוניות מנופחות.


ולצד כל אלה, נתפסו גם ראיות חפציות, כמו חותמת ופנקסים ריקים של קבלות או חשבוניות של חברות שונות שכביכול הנפיקו חשבוניות ואשר נתפסו ברשותו של חנניה. לכך יש להוסיף שיקים שונים שמצאו את דרכם לחשבונות הבנק השונים שבשליטת המערערים, שיקים שנמסרו בתמורה לחשבוניות הפיקטיביות. עוד על מעורבותו של מרואן בעסקי החשבוניות הפיקטיביות, באמצעות החברות שבבעלותו של חנניה, ניתן ללמוד מהודעתו של דני משאלי שנחקר במשטרה על החשבוניות שהוצאו לחברתו י.ד. חקלאות. כפי שצוין בהכרעת הדין, משאלי סיפר כי באחת מפגישותיו עם חנניה, אמר לו האחרון כי אם לא ישלם אז שישלם מישהו אחר "כי זה אמור להיגמר לא טוב כי הבוס לא אוהב את זה" וכאשר נשאל חנניה מי הבוס השיב "מרואן".


אציין כי המערערים הביאו ראיות להוכחת טענתם כי התנהלו עסקים עם תוכן כלכלי ממשי, כמו פרויקטים של בנייה, עובדים, ספקים וכיו"ב. ואכן, בית משפט קמא היה נכון לקבל כי התנהלה גם פעילות אמיתית, מבלי שיהא בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי לצד אותה פעילות, התנהלה פעילות עניפה של סחר בחשבוניות פיקטיביות שאינן משקפות כל תוכן של ממש. כך, לדוגמה, חנניה טען כי העסיק עובדים רבים, שילם להם את משכורתם ושילם עשרות אלפי שקלים בגין ניכוי מס במקור עבור העובדים. דא עקא, שרשימת העובדים שנמצאה בתיק הניכויים שהוחזק אצל רואה החשבון, העלתה ממצא מעניין לפיו כל העובדים ברשימה, החל ממספר 30 ועד מספר 64, הם ילידי אותו תאריך ה- 1.1.1970. אכן, צירוף מקרים מעניין.

38.
שאדי ומרואן, שהורשעו בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, תקפו את הרשעתם בשלושת האישומים בהם הורשעו (אישומים שני, שלישי ורביעי). אביא, בתמצית, את עיקרי הטענות המרכזיות, ובהמשך נבחן את הרשעתם באישומים השונים.


טענותיהם של שאדי ומרואן בכל הנוגע לסחר בחשבוניות, נשענות על שלושה עיקרים: כשרותן של החשבוניות לגביהן נטען כי הן פיקטיביות; היעדר הוכחה למעורבות המערערים; והיעדר ראיות סיוע לעדותם של עדי המדינה. אבחן להלן טענות אלה בהתייחס לכל שלושת האישומים.

אישום שני – חברות 'פאר ת"א' ו'ירדנה נבנה ארצנו' (נספח א' לכתב האישום)

39.
באישום השני נטען כי על פי הוראותיו של מרואן, הנפיק חנניה לשלושה עוסקים בשם חברת 'פאר ת"א', 'ירדנה נבנה ארצנו' ו'סטייל המרכז' 40
חשבוניות פיקטיביות של חברת א.ד.א.מ בסכום של 8,484,087 ₪ כולל מע"מ, שהמס הגלום בהן הגיע כדי 1,272,087 ₪ והקונים כללו חשבוניות אלה בפנקסי החשבונות שלהם (החשבוניות מפורטות בנספח א' לכתב האישום). בהכרעת הדין, זוכו מרואן ושאדי מחמת הספק מהסחר בחשבוניות של 'סטייל המרכז' (עמ' 381, פסקה 403 להכרעת הדין) והורשעו בסחר בחשבוניות של 'פאר ת"א' ו'ירדנה נבנה ארצנו'.


שאדי ומרואן טענו כי המדובר בחשבוניות המשקפות עבודה אמיתית וכי טעה בית המשפט בכך שנתן משקל לשלושה שיקים שיצחק כהן, הבעלים והמנהל של חברת 'פאר ת"א', נתן לא.ד.א.מ.

40.
כאמור, המדובר בחשבוניות שהנפיקה חברת א.ד.א.מ לשתי החברות הנ"ל, שקיזזו את מס התשומות שנכלל בחשבוניות. ממכלול הראיות עולה כי המדובר בחשבוניות פיקטיביות, ולמיצער, חלקן פיקטיביות וחלקן מנופחות, וכי נחתמו חוזים פיקטיביים עם אותן חברות, ששילמו למערערים עבור אותן חשבוניות. הקשר בין יצחק כהן ואהרון גואקיל (בעליהן של חברות 'פאר ת"א' ו'ירדנה נבנה ארצנו' - בהתאמה) לבין מרואן ואנשיו, נולד בעקבות ההסדר שנערך בצ'יינג' בין תומר למרואן, לפיו תומר יגייס קבלנים כלקוחות לסחר בחשבוניות פיקטיביות, כנגד קיזוז חובו של אבי מורן (פרוטוקול, 451). לפיכך, גייס תומר את

כהן וגואקיל, ואלה החלו לסחור בחשבוניות מול חנניה, בתיווכו של תומר. בעדותו בבית המשפט העיד תומר כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, וכדבריו "
עבודה, הכוונה לקוחות שייקנו חשבוניות מס פיקטיביות. לא עבודה בפועל שמתבצעת באתרים ופועלים אמיתיים. וירטואלי. חשבוניות פיקטיביות
" (פרוטוקול, 467). עדותו של תומר נתמכת בעדותו של מורן, שסיפר כי הבין שהחוב שלו מתקזז בהבאת קבלנים כמו גואקיל (פרוטוקול, 459, 1320). אף חנניה עצמו הודה כי מכר לחברת 'ירדנה נבנה ארצנו' חשבוניות פיקטיביות (פרוטוקול, 3420, 3429). לגבי החשבוניות שמכר לחברת 'פאר ת"א', טען כי לא היו פיקטיביות אלא מנופחות בלבד (פרוטוקול, 3425).


המערערים מצביעים על עדויותיהם של יצחק כהן ואהרון גואקיל, מהן עולה, לטענתם, כי מדובר בחשבוניות אשר שיקפו תמורה בגין עבודה שבוצעה. אולם לא כך היא. אמנם, יצחק כהן העיד כי לאחר שתומר החל לעבוד עימו מול חברת א.ד.א.מ, הוא עדיין המשיך לקבל שירות של אספקת עובדים, אך עדותו הייתה מתפתלת ומתחמקת, בלשון המעטה. על פי עדותו של כהן, הוא קיבל בתחילה שירותי עובדים מאחד בשם שלום פרץ. שלום פרץ הוא שהביא אליו יום אחד את תומר ומאחוריו חברת א.ד.א.מ, שנכנסה בנעליו של פרץ כאחראית על אספקת העובדים. לשאלה האם חל שינוי כלשהו בזהות העובדים משנתחלף הספק, ענה כהן כי הוא לא יכול לשים את האצבע על תאריכים מסוימים בהם היה שינוי כזה או אחר (פרוטוקול, 1738). על היכרותו עם חנניה העיד כהן "
האמת שאני לא זכרתי את השם שלו בכלל. אם אתם לא הייתם מזכירים לי, לא הייתי זוכר
" (שם, 1784). עוד נשאל כהן על הקשר העסקי בין החברה שלו לחברת א.ד.א.מ, ועל כך ענה: "
לאורך הקשר שלי עם תומר, שבשבילי ייצג את קבוצת א.ד.א.מ., הייתה פעילות שהתחלקה לשני סוגים. חלק מהפעילות הייתה אספקת כוח אדם וחלק מהפעילות הייתה הלוואות. הלוואות כספיות שהוא נתן לי עבורן חשבוניות, שילמתי לו את המע"מ לפי החוק, כמו כל מה שצריך וזאת הייתה מערכת היחסים
" (שם, 1785). בהתייחס לחשבוניות שקיבל מא.ד.א.מ עבור אספקת עובדים (ת/394) ענה כהן כי רוב הזמן שילם בשיקים ולעיתים, בשל שיקים שחזרו, נאלץ ליטול הלוואה ולשלם במזומן. את ההלוואה סידר לו תומר שנתן לו את המזומן, ומיד לקח אותו בחזרה על מנת לשלם לחברת א.ד.א.מ (שם, 1789). כשנשאל מי שילם לפועלים שביצעו עבודות באותה תקופה על פי החשבוניות, ענה "
אני לא יכול לייחס את זה לתאריכים, כי אני לא זוכר. בשביל להיזכר אני צריך ממש יומני עבודה וכל מה שיהיה, ואז יכול להיות שאני אדע לשייך אחד לאחד. אבל אם אתה שואל על השתלשלות דרך התשלומים, אז בהתחלת הדרך, אני חושב אפילו ברוב הדרך, תומר קיבל את השיקים, שילם לעובדים, שילם מה ששילם להם, הסתדר איתם
" (שם, 1786). אחריותו של תומר נפרשה כנראה על כל-כך הרבה תחומים, מה שהביא את כהן להעיד בשלב מסוים "
כל מסמך שתראה לי, אני רוצה לחזור על זה בפעם המי יודע כמה, כל מסמך שתראה לי הגיע אליי על ידי תומר בלבד
" (שם, שם). גם לגבי שיקים שנכתבו על ידי כהן לפקודת
ראשיד ו'נאצר את אלון', טען העד כי נתן לתומר את השיק עם הסכום ותומר הוא
שרשם את שם המוטב. עוד נשאל כהן לגבי 33 חשבוניות שקיבל מתומר, אשר סכומן הכולל עמד על סך 1,800,000 ₪. לשאלת בית משפט קמא, ענה כהן כי סכום זה מגלם סכום מצטבר מכלל עסקי אספקת כוח אדם וההלוואות, בין יוני 2002 ליולי 2003.


הנה כי כן, מעדותו של יצחק כהן עולה כי בין יוני 2002 לבין יולי 2003, הוא נזקק לאספקת עובדים מחברת א.ד.א.מ בסכום כולל של 1,800,000 ₪ לפחות; כי למרות זאת הוא לא הכיר מי מעובדי חברת א.ד.א.מ, וכי את מנהלה, חנניה, פגש פעם אחת בלבד; הוא לא זוכר תחלופה בזהות הפועלים שעבדו אצלו בימי שלום פרץ, לאחר שהחל לעבוד מול חברת א.ד.א.מ בתיווכו של תומר; את הטיפול בעובדים שהתקבלו לכאורה מחברת א.ד.א.מ ואת תשלום משכורתם ביצע תומר, איש הקשר שלו עם חברה זו, והתשלום הגיע למוטבים שאינו מכיר כמו ראשיד ו'נאצר את אלון'.


נחזור ונזכיר כי תומר העיד כי מדובר בחשבונות פיקטיביות לחלוטין, וכי חנניה עצמו אישר כי מכר חשבוניות "מנופחות" לחברת 'פאר ת"א', כך שאיני רואה כיצד עשויים המערערים להיבנות מעדותו של יצחק כהן בטענתם כי לא מדובר בחשבוניות פיקטיביות.

41.
המסקנה כי המדובר בחשבונות פיקטיביות עולה גם מעדותו של אהרון גואקיל, שהורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום (ת.פ. 7191/04) בניכוי מס תשומות שלא כדין בגין החשבוניות של חברת א.ד.א.מ שהוצאו לפקודת 'ירדנה נבנה ארצנו', ושאותן קיבל מחנניה (ת/384). לדבריו בבית משפט קמא: "
בדיעבד אני, אני הבנתי שהעסקה הזאת שעשיתי עם חנניה נחשבת לפיקטיבית
". עוד בעדותו טען גואקיל כי תמיד שילם לחנניה בשיקים דחויים ומעולם לא שילם לו במזומן. אלא שבין החשבוניות שהוצאו על ידי חברת 'א.ד.א.מ' לחברת 'ירדנה נבנה ארצנו', מופיע סכום של 129,627 ₪ שצוין כי נתקבל במזומן (ת/385). גם כאן, כמו בחברת 'פאר ת"א', אנו מוצאים שיקים שהוצאו על ידי גואקיל לטובת מוטבים שאינם מוכרים לו כלל, כמו
ראשיד ונאצר את אלון, חברת 'סטייל המרכז' ומוחמד מסרוואה (ת/387). אכן, מעדותו של גואקיל עולה כי במקרים מסוימים עשה עבודות מסוימות ושילם לכל מיני עובדים. עם זאת, כשנשאל מי גייס את העובדים הללו ענה "
אני גייסתי אותם בכל מיני אמצעים
". זאת, כזכור, בזמן ששילם לחברת 'א.ד.א.מ', כביכול עבור אספקת עובדים. עוד אציין כי על גב אחד השיקים שהוציאה 'ירדנה נבנה ארצנו' לפקודת קבוצת א.ד.א.מ
(ת/386ב) נרשמו המילים "תומר קיזוז" מה שמשתלב להפליא עם עדותם של תומר ושל אבי מורן כי סוכם בפגישה בצ'יינג' שקיזוז החוב של תומר ומורן לאבי אלון
, ייעשה על ידי גיוס לקוחות לרכישת החשבוניות הפיקטיביות של חברת א.ד.א.מ.


גם כאן יש להוסיף את הודאתו של חנניה, שאישר בפה מלא בחקירתו בבית המשפט, כי הנפיק ל'ירדנה נבנה ארצנו' חשבוניות פיקטיביות (עמ' 3218 לפרוטוקול), כי חתם עמה על חוזה פיקטיבי, וסיפר על ההתחשבנות עם גואקיל לגבי החשבוניות הפיקטיביות (עמ' 3429 לפרוטוקול).

42.
מכאן, שעדויותיהם של יצחק כהן ואהרון גואקיל אינן יכולות להיות לעזר למרואן ולשאדי, ובנסיבות העניין אין ממש בהבחנה שניסה לעשות חנניה בין חשבוניות פיקטיביות (שמאחוריהן לא מסתתרת כל עסקה אמיתית) לעומת חשבוניות מנופחות (שמאחוריהן מסתתרת עסקה אמיתית אך בסכום נמוך ביותר). חנניה לא יכול היה להבחין בין השניים, ו'ניפוח' הינו מושג יחסי. קשה להלום, כי חשבונית על סך 10,000 ₪ בגין עבודה שערכה האמיתי שווה ערך ל-100 ₪, ראויה להיחשב חשבונית 'מנופחת' בלבד, ואיני רואה להבחין בין חשבונית כזו לחשבונית 'פיקטיבית' לחלוטין. לעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי חשבונית 'מנופחת' שאינה משקפת את המציאות, כחשבונית פיקטיבית תיחשב, בהיותה חשבונית שלא הוצאה כדין על פי חוק מע"מ. הדרישה לחשבונית שהוצאה כדין, נועדה להגשים תכלית חקיקתית מהותית של מתן אינדיקציה לקיומה של עסקה אמיתית בין צדדים נכונים ואמיתיים לעסקה (ע"א 4202/08
עאמר אלסאנע נ' מנהל מס ערך מוסף
בפסקה 8 (לא פורסם, 1.7.2010)).



סיכומו של דבר, שמכלול הראיות הנוגע לחשבוניות חברת 'פאר ת"א' וחברת 'ירדנה נבנה ארצנו', מורכב מעדותו של עד המדינה תומר, הנתמכת בעדותו של אבי מורן, בהודאתו של חנניה, בעדויותיהם של יצחק כהן ואהרון גואקיל (שאף הורשע בהליך אחר בגין ניכוי תשומות שלא כדין), בשיקים של חברות אלה שמצאו דרכם לחשבונות השונים של הארגון, וכל אלה משתלבים עם התמונה המצטיירת מעדותו של עבד לגבי הסחר
בחשבוניות אחרות.

אישומים שני ושלישי (החשבוניות נספחים ב' ו-ג' לכתב האישום)

43.
המדובר בקבוצה של חשבוניות שהוצאו על ידי חנניה ועל ידי עבד לחברות א.ד.א.מ וא. שחם, על פי הוראותיו של מרואן ובסיועו של שאדי. המדובר
בחשבוניות של חברות ועוסקים שונים, ללא ידיעתם והסכמתם של אותם עוסקים, ואלו מנויים בטבלאות נספחים ב' ו-ג' לכתב האישום: א.א. חי, אורות אבי יהודה, אלכסנדרה, אריק בונה המרכז, סרגיי בוברוב, דבש וואיל, הובלות כרם, דוד מודזגברישווילי, נ.נ.ס, אסולין אבי, מנוח הובלות (ע"י סאלח נאצר ואדנייב), ואור עתודות. האישום השני נסב על חשבוניות מס כוזבות בסכום של 34,095,203 ₪, שהמס הנובע מהן הנו בסך של 5,063,965 ₪ ואשר הוצאו לחברת א.ד.א.מ. באישום השלישי המדובר בחשבוניות מס כוזבות בסכום של 18,446,234 ₪, שהמס הנובע מהן הנו בסך של 2,705,595 ₪ ואשר הוצאו לחברת א. שחם. שתי חברות אלה ניכו את מס התשומות המגולם בחשבוניות אלה.

44.
בית משפט קמא בחן בקפידה את החשבוניות של החברות והעוסקים השונים, הרשיע את מרואן ושאדי במעורבות בחשבוניות אלה, אך זיכה אותם ממעורבות בסחר בחשבוניות של נ.נ.ס, אבי אסולין ואור עתודות שיצאו לחברות א.ד.א.מ וא. שחם, וכן זיכה את שאדי ממעורבות בסחר של חברת מנוח הובלות. בנוסף, זיכה בית המשפט את מרואן ושאדי ממעורבות במספר חשבוניות ספציפיות של חברת אלכסנדרה, סרגיי בוברוב, דבש וואיל, א.א. חי ואריק בונה המרכז. לחשבוניות אלה התייחס עבד לראשונה בהודעתו מיום 16.5.05, הודעה שנגבתה לאחר הגשת כתב האישום, ואשר קבילותה נפסלה מאחר שנתברר כי היא כוללת חשבוניות עליהן לא נחקר עבד עד לאותו מועד, ואשר הוצאו במהלך תקופת ההפעלה (עמ' 174 להכרעת הדין).

סה"כ הורשעו הנאשמים במעורבות ב-91 חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של למעלה מ-35 מליון ₪, כאשר מס התשומות המגולם בחשבוניות אלה עומד על למעלה מ-5 מליון ₪.


טענתם העיקרית של המערערים בנוגע לחשבוניות מושא אישומים אלה, מתמקדת
בהיעדר ראיה, לשיטתם, למעורבותם של מרואן ושאדי בפעילות הסחר בהן. לטענתם, ממכלול הראיות עולה כי מדובר בפעילות שהתבצעה באופן פרטי על ידי עבד שמכר חשבוניות לחנניה, ומאחר שחנניה זוכה מעבירה של ניהול בארגון, נוצר מצב אבסורדי לפיו עבד, שהוא חייל בארגון, מוכר לכאורה בהוראת מרואן ובפיקוחו של שאדי, חשבוניות כוזבות לחנניה, כך שקשה להלום כי הייתה מעורבות של מי מהמערערים בחשבוניות אלה.


אין חולק כי עבד היה האיש שמילא חשבוניות אלו ופעל מול חנניה. לגבי חברת נ.נ.ס, הסתבר כי עבד לא היה קשור ישירות לאותן חשבוניות, אלא שמע מבעלי החברה כי "
הכל אוויר
". מאחר שהאחרון לא הובא לעדות, קבע בית משפט קמא כי לא הוכחה הטענה כי המדובר בחשבוניות פיקטיביות וזיכה את המערערים בכל הנוגע לחברה זו. החשבוניות של אבי אסולין הוכחו כפיקטיביות בעליל, אך בית משפט קמא לא מצא עדות למעורבות של שאדי ומרואן בחשבוניות אלה והרשיע אך את חנניה לגביהן. עוד נקבע, כי לא הוכח שחשבוניות חברת 'אור עתודות' אכן היו פיקטיביות למרות שפנקס הקבלות והחשבוניות של אותה חברה נתפס במשרדו של חנניה, ומרואן ושאדי זוכו מחשבוניות אלה, משלא הוכחה מעורבותם בהן. באשר לכל החשבוניות האחרות, נקבע כי הוכח שכל החשבוניות נמסרו על ידי עבד לחנניה והן אינן משקפות עסקה אמיתית. כמו כן, נקבע כי מעורבותם של מרואן ושאדי בסחר בחשבוניות אלו הוכחה אף היא.

45.
מעדותו של עבד ומעדויותיהם של העוסקים ובעלי החברות אין ספק כי החשבוניות פיקטיביות. לדברי דוד מודזגברישווילי: "
אני לא מכיר את החברה ואף פעם לא עשיתי עבודות שמצויינות פה
" (פרוטוקול, 35). לדברי וואיל דבש "
אלה לא החשבוניות של 'דבש וואיל' החשבוניות שלה יותר גדולות והכתב יותר מודפס
" (פרוטוקול, 48). על שיטת העבודה ותפקידו של כל אחד מן מהמעורבים, עבד, חנניה, מרואן ושאדי, אנו למדים משתי עסקאות מבוקרות שנשלח עבד לבצע על ידי מפעיליו, מעדותו של עבד, מעדותו של סאלח נאצר הבעלים האמיתי של חברת מנוח הובלות, וממכלול הראיות המבוסס על האזנות סתר, חשבוניות ושיקים.

46.
מעורבותו של מרואן בפעילות הסחר בחשבוניות עם חנניה, החלה כבר עם לידתה של הפעילות. על פי עדותו של עבד, הוא עצמו הכיר את חנניה לראשונה כאשר יום אחד הגיע חנניה לצ'יינג' ואז "
אמר מרואן שפותחים משרד בבית הפעמון. של חברות, ופתחו שם משרד
" (פרוטוקול, 675). שליטתו של מרואן בפעילות הסחר בחשבוניות ומעורבותו של שאדי כיד ימינו, עולה אף משיטת העבודה, לפיה ההתחשבנות הייתה תמיד מול מרואן, כאשר שאדי מפקח בפועל. כך לדוגמה, על פי עדותו של עבד, שאדי הוא ש"הביא" את חברת 'הובלות כרם' על פי הוראתו של מרואן, ושאדי הוא שלקח אותו לבית הפעמון ופיקח על רישום החשבוניות (שם, 677). גם לגבי חשבוניות דבש וואיל, מעיד עבד כי שאדי היה שם לצידו במהלך מסירת החשבוניות (שם, 687). את הכסף עבור שירותיו, קיבל עבד תמיד ממרואן, לרוב בדרך של קיזוז חובות (שם, 666, 678, 689, 691, 699). לעדות זו של עבד אנו מוצאים סיוע בעדותו של תומר שסיפר כי "
שאדי נהג להגיע עם עבד תמיד. תפקידו היה ברגע שהיינו מבצעים עסקה כזו או אחרת [...] במידה ולא היה לי כספים לשלם אותם, הייתי חותם לשאדי על דף נייר. הוא היה כותב את סכום גובה הסכום ואני הייתי חותם לו שאכן והוא היה מוסיף את זה לרישום שלי לקו האשראי שמרואן פתח לי
" (שם, 462).


השליטה של מרואן בכל פעילות עולה, בין היתר, משיחה שהוקלטה ביום 31.10.04 בין עבד לבין חנניה בבית הפעמון, לשם הובהל עבד על ידי מרואן לצורך החלפת חשבוניות (ת/191א):

עבד: "אל תדאג, אני לא אבקש ממך אלף שקל.
חנניה: הוא [מרואן -
י.ע.
] לא רוצה לשלם לי, גם אם תבקש אין לי.
[...]
עבד: טוב, מרואן אמר ככה, תשמע, אתה מגיש חשבון ל-15, אתה באותו רגע עושה לי חשבון על איזה יום, כמה אני צריך להוציא וללכת לשלם ישר, לא רוצה לחכות ל... (לא ברור)
חנניה: טוב.
[...]
עבד: אני ב-15 כל פעם רוצה שתעשה, שתכין לי את החשבון בשביל הדיווח, אני אתן לך אתה, תיתן אותו למרואן שישלמו אותו, זהו, ככה אני מסודר נכון? אז אתה תגיד לו למרואן או שאתה רוצה להתקשר אליו?
חנניה: אני אגיד לו".


כעב
ור יומיים, מוקלטת שיחה נוספת בין עבד לחנניה בבית הפעמון (ת/193א):
עבד: "התקשר אלי מרואן עכשיו לפני שבאתי.
חנניה: נו....
עבד: אמרתי לו אני בכפר סבא, אני הולך לחנניה. אז אמר לי תעשה איתו חשבון גם פעם שעברה כמה זה...."


מש
ברי שיחה אלו, ניתן לזהות את חותם ידו של מרואן, שדמותו מרחפת בשיחה כמי שמושך בחוטים, מי שמחליט ומי שמקבל את החשבון ומשלם את התמורה.

47.
עדות נוספת למעורבותם של מרואן ושאדי בסחר בחשבוניות ובחברות א.ד.א.מ וא. שחם שבבעלות חנניה, ניתן למצוא בחקירתו של סאלח נאצר. סאלח נאצר הוא הבעלים האמיתי של מנוח הובלות, ומי שהיה מעורב גם בסחר בחשבוניות של דבש וואיל ואריק בוני המרכז לצד עבד. סאלח נעצר בעקבות חיפוש ברכבו, שם נתפסו העתקי חשבוניות ופנקס חשבוניות של דבש וואיל, וכן פנקסי חשבוניות של אריק בונה המרכז וגלופה לשיכפול חותמות. וכך השיב סאלח לשאלותיו של חוקר מע"מ בשם אילן:
אילן: "יעני מה אתה רוצה להגיד לי מרואן מפעיל את חנניה? או חנניה –
סאלח: אתה לא יודע כלום? אז לא קיבלת את האינפורמציה כמו שצריך.
אילן: מה משלם כסף? מה זה אחוזים? איך זה עובד העניין? אני באמת לא מבין.
סאלח: הרווחנו מיליון שקל? – מאתיים, מאתיים, מאתיים, מאתיים, מאתיים -
אילן: אה, אז זה שווה בשווה.
סאלח: כן בדיוק. עכשיו תקשיב,
אילן: מה זה עוזר לחנניה שמרואן מעורב? למה מה הוא צריך אותו, הוא לא יכול לעבוד לבד?
סאלח: לא.
אילן: למה?
סאלח:
כי הוא המטריה שלו
. הוא עומד,
אילן: מול מי, מול מי?
סאלח: הוא מביא את העבודות, מה?

[...]
סאלח: תראה, מרואן אתה לא יכול להגיע אליו.
אילן: למה?
סאלח: יש מחסומים.
אילן: מה זה מחסומים?
סאלח: מה זה מחסומים? חנן,
יש איתו עוד אחד, מתחת להם
.
אילן: מי זה?
סאלח:
אה, מהמשפחה
.
[...]
אילן: כאילו הוא אומר לו חנניה, לך לזה, לזה וזה, אתה... הוא אומר לו חנניה אתה תיקח מזה, כן?
סאלח: לא, הוא לא לוקח כסף, לא נוגע בכלום.
[...]
סאלח: מרואן אתה לא יכול להגיע אליו בחיים, אבל אתה יכול להגיע לחנניה, ומי שאחראי על חנניה זה.. יש להם מפעל בטון משותף.
[...]
אילן: ומה עם הכסף?
סאלח: -
עם הנמבר וואן
.
אילן: אה, הוא מחלק את זה?
סאלח: לא נותן כסף. הוא יש לו חובות, מסדרים את החובות".


ובמקום אחר, אומר סאלח לחוקר אילן כי מרואן לא מדבר עם חנניה בכלל, אלא מדבר ישירות עם מנוח (ת/423, עמ' 26-25). ממכלול הראיות עולה כי חנניה ועבד לא פעלו עצמאית אלא תחת מטריית הארגון ותחת שליטה של מרואן ופיקוח של שאדי. עוד יוזכר, כי כאשר עבד עסק לזמן קצר בסחר עצמאי עם תומר, הוא הוזמן לצ'יינג' והופעלה כלפיו אלימות שגרמה לו לחשוש לחייו. אם כך הגיבו אנשי הארגון כלפי סחר ספורדי של עבד מול תומר, קשה להלום כי התירו לעבד לעסוק בסחר עצמאי בהיקף כה גדול מול חנניה. סיכומו של דבר, שאין להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא כי מעורבותם של מרואן ושאדי הוכחה גם לגבי חשבוניות אלה.

48.
מרואן הלין ספציפית על הרשעתו בסחר בחשבוניות של חברת מנוח הובלות (כאמור, שאדי זוכה מכך) בטענה כי בכתב האישום לא נאמר במפורש כי החשבוניות של מנוח הובלות הוצאו על ידי סאלח נאצר, ולכן נפל פגם בכתב האישום. בנוסף, נטען כמו לגבי שאר החשבוניות, כי אלו נמסרו לחנניה ללא קשר לארגון.


דין הטענה להידחות. החשבוניות של מנוח הובלות נזכרו במפורש בנספחים ב-ג לכתב האישום, והגנתו של מרואן לא נפגמה כהוא זה עקב כך שלא צוין במפורש כי סאלח נאצר הוא שהנפיק אותן חשבוניות. לגופו של עניין, הרי שניתן להצביע על מכלול ראיות לגבי נסיבות הוצאת החשבוניות של מנוח הובלות (ת/316) ונמנה אותן בקצרה:


(-) עדותו של עד המדינה עבד לפיה סאלח היה חייב כסף למרואן, אשר הורה לסאלח
להוציא חשבוניות פיקטיביות לא.ד.א.מ, לחנניה ולעוד אנשים שמרואן שלח אליו.


(-)
סאלח נשמע אומר בשיחה המוקלטת בינו לבין החוקר אילן יוסף כי החשבוניות של החברה שלו לחברת א.ד.א.מ על סך 3 מליון ₪ לחודש לא שיקפו עסקאות בעלות תוכן אמיתי (ת/425, עמ' 6-4).


(-)
סאלח, שהוכרז כעד עויין, מסר בהודעותיו במשטרה תיאורים ברורים אשר קושרים את מרואן וחנניה לאותן חשבוניות (ת/423, ת/425)
.


(-)
מנחם אדנייב, שהוא הבעלים הרשום של חברת מנוח הובלות, אישר בבית המשפט כי המדובר בחברה ריקה מכל תוכן וכי חוזה העבודה שנחתם בינו לבין חנניה היה חוזה פיקטיבי.

חשבוניות חברת 'היי סטייל'
ו'גל מ.ש.פ' (האישום הרביעי)

49.
על פי האישום הרביעי, מרואן, שאדי וחנניה הנפיקו במהלך שנות המס 2002–2004,
71 חשבוניות כוזבות על שם עוסקים שונים (רובם שמות מוכרים מנספחים ב-ג לכתב האישום כמו דבש וואיל, סרגיי בוברוב, אורות יהודה, אריק בונה המרכז, א.א. חי ואחרים) בסכום כולל של 23,042,734 ₪ שהמע"מ בגינן עומד על סך 3,415,695 ₪ (כמפורט בנספח ד' לכתב האישום). חשבוניות אלה נמכרו לעוסקים שונים, והם: חברות בשם היי סטייל וסטייל המרכז שבבעלות אחד בשם ראא'ד מטר, חברות בשם גל גלים וגל מ.ש.פ. בבעלות אחד בשם שמוליק מוסיה (להלן:
מוסיה
), וחברה בשם י.ד. חקלאות בבעלות אחד בשם דני משאלי. מרואן ושאדי זוכו ממעורבות בהוצאת חשבוניות עבור חברות סטייל המרכז ו-י.ד. חקלאות וזוכו ממעורבות בהוצאת מספר חשבוניות של חברה בשם "השרון" עבור חברת גל מ.ש.פ – כל זאת, בהיעדר ראיות להוכחת מעורבות מצידם, ומשהוכח כי עבד הוציא את החשבוניות הפיקטיביות לדני משאלי ושילשל את התמורה לכיסו (עמ' 175 להכרעת הדין, פסקה 175). שאדי אף זוכה ממעורבות בהוצאת חשבוניות עבור חברת גל גלים, בהיעדר ראיה להוכחת מעורבותו בחשבוניות אלה.


הרשעת שאדי ומרואן בסחר בחשבוניות מושא נספח ד' לכתב האישום – למעט החשבוניות מהן זוכו כמפורט לעיל – התבססה על עדותו של עבד בצירוף ראיות נוספות המוכיחות כי מדובר היה בחשבוניות פיקטיביות, כמו עדותו של סאלח כי ראא'ד מטר היה רוכש ב"מכה אחת" חשבוניות פיקטיביות במליוני שקלים לצורך כיסוי חשבונאי וחנניה ביקש ממנו לסייע לו בכך. סיוע נוסף מצא בית משפט קמא בעדותה של לאה מיכאלוב,
מנהלת החשבונות של חברת גל גלים, ממנה עולה כי שמוליק מוסיה הנחה אותה מה סכום ההחזר שברצונו לקבל מקופת האוצר כהחזר תשומות, והנפיק את כמות החשבוניות הנחוצות לו לצורך כך. גם אסתר גל, מנהלת החשבונות של גל מ.ש.פ., אישרה כי בכרטיסי הספקים של גל מ.ש.פ. נותרו יתרות זכות פתוחות ומצב דברים זה לא נראה "הגיוני" גם בעיניה (עמ' 130 ו-386 להכרעת הדין). דומה אפוא כי אין מחלוקת של ממש כי המדובר בחשבוניות פיקטיביות. בהיעדר ראיית סיוע ישירה למעורבות של מרואן ושאדי בכל החשבוניות מושא נספח ד' לכתב האישום, הסתמך בית משפט קמא על הסיוע שנמצא לעדותו של עבד לגבי החשבוניות הפיקטיביות של העוסקים שהוצאו לחברות א.ד.א.מ וא. שחם (מושא נספח ב' ו-ג' לכתב האישום), ואשר חשבוניותיהם שווקו גם לעוסקים מושא האישום הרביעי ונספח ד' לכתב האישום (הכוונה לחשבוניות של אורות אבי יהודה, דבש וואיל, אריק בונה המרכז, סרגיי בוברוב, דוד מוזדגברישוילי, א.א. חי ואלכסנדרה). על כך הלינו מרואן ושאדי בערעורם. לטענתם, מאחר שעבד וחנניה עסקו בסחר בחשבוניות באופן עצמאי, ומאחר שגם ראיות הסיוע הנוספות עומדות בעצמן על כרעי תרנגולת, היה על בית משפט קמא לבסס את עדותו של עבד בראיית סיוע ישירה לכל אישום ואישום ולכל חשבונית וחשבונית, ולא להסתפק בראיית סיוע אשר שימשה באישום אחד לצורך הרשעה באישום אחר.

50.
אין בידי לקבל טענה זו. "הלכה היא, שכאשר עד מדינה שעדותו טעונה סיוע, מספר על ביצוע מספר עבירות ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש לאלה באופן גורף, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד מאותם מעשי עבירה כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם" (בש"פ 70/90
צדוק נ' מדינת ישראל

, פ"ד מד(1) 250, 252 (1990); ראו גם - ע"פ 242/85
חזן נ' מדינת ישראל

, פ"ד מא(1) 512, 519 (1987);
בש"פ 1132/91
ג'רבי נ' מדינת ישראל

, פ"ד מה (3) 50, 56 (1991);
632/83
הרוש נ' מדינת ישראל

, פ"ד לט(1) 253 (1985); ע"פ 2801/95
קורקין נ' מדינת ישראל

, פ"ד נב(1) 791, 812 (1998)). עמד על כך הנשיא שמגר באחת הפרשות בקובעו כי:

"אין להסיק כי ראית הסיוע ממצה את עצמה, היינו כי אין עוד כל חפץ ושימוש בה, אחרי שמצאו אותה כראויה להוות סיוע לאישום אחד. יתכנו מצבים בהם זורקת ראית הסיוע אור על מספר אישומים וכפועל יוצא מכך ניתן גם להסיק כי יתכנו נסיבות בהן תשמש ראיה פלונית, לאור תוכנה ומהותה, כסיוע יחיד לגבי מספר אישומים ולאו דווקא לגבי אישום אחד בלבד" (ע"פ 396/78
בן אליהו זכאי נ'
מדינת ישראל

, פ"ד לג(3), 581, 587 (1979)).


יפים הדברים במיוחד, כאשר עסקינן בפשע מאורגן ושיטתי בדומה לפרשה שלפנינו, בו דפוס הפעולה הארגוני מתחייב מעצם היותו של הארגון בר-קיימא. כאשר מדובר בארגוני פשיעה, העוסקים, למשל, בגביית חובות באלימות, סחר בנשים, עסקאות סמים או סחר בחשבוניות, אין הכרח כי המעורבות של הנאשמים בכל פרט ופרט או בכל עסקה ועסקה, תהיה מעוגנת בראיית סיוע נפרדת לעדותו של עד המדינה, אלא די בראיות סיוע אשר יבססו את עדותו של עד המדינה ויגבשו תמונה קוהרנטית וברורה של דפוס פעולה שיטתי, שמעורבות הנאשמים בכל האישומים השונים ממילא מתחייבת ממנו.


בפרשה דנן, לפנינו כמויות גדולות של חשבוניות שנעשה בהן שימוש במסגרת פעילות הסחר של הארגון, באופן שיטתי ובדפוס פעולה קבוע. בפני
בית המשפט נפרסו ראיות סיוע רבות המשרטטות תמונה ברורה של פעילות כלכלית ענפה שהתנהלה בתבנית ארגונית בניצוחם של המערערים, במסגרתה לא ייתכן סחר "עצמאי" שלא בהוראתם ותחת פיקוחם, וללא הטלת סנקציות אלימות על מי שמפר כללים אלה (כמו האלימות שהופעלה כלפי עבד). החשבוניות שנמסרו לחברות היי סטייל וגל מ.ש.פ. הונפקו בידי עוסקים וחברות שבעליהם העידו כי אין להם כל קשר לחשבוניות שכביכול הוצאו בשמם, וכי אלה הוצאו שלא בידיעתם ושלא ברשותם. כך, לחברת היי סטייל הועברו חשבוניות מחברות סרגיי בוברוב, אורות יהודה ודבש וואיל. לחברת גל מ.ש.פ. הועברו חשבוניות מחברות דבש וואיל ואריק בוני המרכז. בחברות אלו הוכחה מעורבותם של המערערים ושליטתם בסחר שביצעו חנניה ועבד בחשבוניותיהן. לחברת גל גלים הוצאו חשבוניות, בין היתר, של דבש וואיל, אריק בונה המרכז, סרגיי בוברוב, דוד מוזדגברישויל וא.א. חי – כל אלה חברות שמעורבותו של מרואן לגבי החשבוניות שלהן הוכחה. החוזה הפיקטיבי שנחתם בין חברת 'גל מ.ש.פ' לחברת אורות אבי יהודה (ת/140), ההוראות שקיבל עבד ממרואן וההתחשבנות מולו (פרוטוקול, 712), ועדויותיהם של בעלי החברות ומנהלי החשבונות – כל אלה מצביעים על כך שמדובר באותה שיטת העבודה שנחשפה בכל האישומים האחרים. יתרה מזאת, מרואן - שהכחיש באופן כמעט נלעג כל קשר לנושא החשבוניות - הוא שהכיר בין עבד לשמוליק מוסיה, למטרה של עיסוק בסחר בחשבוניות (פרוטוקול, 705). קשה להלום, כי מרואן לא ידע על קיומו של סחר עצמאי בין עבד למוסיה, או שידע ולא הביע כל עניין בכך.


סיכומו של דבר, כי יש מסד ראייתי רחב דיו על מנת לעגן את עדותו של עבד אף בנוגע לחשבוניות של חברות 'היי סטייל' ו'גל מ.ש.פ.', ודין טענות המערערים גם לגבי אישום זה להידחות.


בנקודה זו סיימנו את הפרק העוסק בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, ומכאן נעבור לנושא הלבנת ההון.

פרק רביעי: טענות פרטניות בנוגע לעבירות הלבנת הון

51.
עבירות הלבנת ההון עניינן בהלבנת הכספים בחשבונות בנק שונים ומתן שירותי מטבע שלא כדין. בעניין זה נטען על ידי המערערים, כי הזיקה הקרובה בין בעלי החשבונות לבין המערערים מצביעה על היעדר כוונה
להסתיר
את מקור הכספים; כי העבירות נעברו בסמוך לאחר כניסת חוק איסור הלבנת הון לתוקפו והמערערים לא היו מודעים להוראות החוק ואף לא הוזהרו על ידי עובדי הבנק; כי על פי ניסוח כתב האישום התמורה שהופקדה בבנק הופקה מחשבוניות שהוציא הארגון ל"
קונים
" בעוד שהחשבוניות הפיקטיביות הנטענות הוצאו לחברות א.ד.א.מ וא. שחם, כנטען באישומים השני והשלישי, ואלו אינן נחשבות כ"קונים" כך שאין להרשיע את המערערים בגין חשבוניות אלו בעבירה של הלבנת הון. נטען כי מתוך 19 חשבוניות פיקטיביות מושא נספח א' באישום השני, הופקדו בחשבונות הבנק של מרואן ושאדי והקרובים אליהם רק חמישה שיקים
.
נטען כי לא הוכח שכל הכספים שהופקדו הינם כספי מקור של עבירה, שהרי אבי אלון
עסק בפריטת שיקים ובניכיונות שיקים, כך שהיה על המאשימה להפריד בין כספים לגיטימיים שמקורם בעסק של ניכיון ופריטת השיקים, לבין כספים שמקורם בתמורה לחשבוניות פיקטיביות.

52.
סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון קובע כדלהלן:

3.

איסור הלבנת הון

(א)
העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -
(1)
רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2)
רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3)
רכוש שאיפשר ביצוע עבירה.

(ב)
העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.


הסעיף קובע עבירת התנהגות ושני תנאים להתגבשותה של העבירה: יסוד עובדתי –
עשיית פעולה

ברכוש
(אשר הופק מעבירה או שימש או איפשר ביצוע עבירה); ויסוד נפשי של כוונה
–
מטרה
להסתיר את מקורו תוך מודעות להיות הרכוש אסור. כידוע, ליסוד הכוונה שני מובנים אפשריים: רצון להשגת התוצאה וצפייה של התוצאה בדרגת הסתברות גבוהה
(ע"פ 217/04
אלקורעאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.06.2005); סעיף 20(ב) לחוק העונשין הקובע כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן"
). לצורך התקיימות יסוד המודעות להיות הרכוש אסור, די ברמת ידיעה נמוכה בדבר מקורו של הרכוש, כפי שעולה מסעיף 5 לחוק, לפיו "
די אם יוכח שעושה הפעולה ידע כי הרכוש הוא רכוש אסור, גם אם לא ידע לאיזו עבירה מסוימת קשור הרכוש
". נראה כי ניתן להחיל את הלכת הציפיות על עבירת הלבנת ההון,
כשהצפיות היא תחליף לשאיפה להשיג את המטרה
(ראו פסק דינה של השופטת ברלינר, בע"פ 8325/05
בלס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.1.2007) בפסקה 27, ופסק דינו של השופט דנציגר ב
פרשת תענך
, בפסקה 237). במקרה דנן, ממילא ניתן להצביע על יסוד נפשי של כוונה מיוחדת אצל המערערים – מטרה להלבין את התמורה שהופקה מפעילות הארגון וכוונה להסתיר את מקורו.

53.
תשעה חשבונות בנק שימשו את המערערים להלבנת הכספים שהופקו
מפעילותם הכלכלית: חשבון על שם מרואן; חשבון משותף למרואן ולרעייתו אורלי דיין; חשבון של חמיו של מרואן (להלן:
פנחס דיין
); חשבון של שאדי; חשבון של אבי אלון
; חשבון של חברת 'נאצר את אלון'; שני חשבונות של ראשיד, שני חשבונות של איהאב עבדל חי; וחשבון של חברת א.שחם. על הפעילות הכלכלית באמצעות חשבונות אלה אנו למדים מעדותו של עבד, מהימצאותם של שיקים שונים בחשבונות אלו, מסקירת התנועות בחשבונות השונים, מעדויות של עובדי הבנק, ומגרסאותיהם המופרכות של המערערים עצמם. עוד אזכיר כי מרואן שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה לגבי הפעילות שרחשה בחשבונות.


כך, הזכיר בית המשפט בהכרעת הדין כי בחשבונות של ראשיד (הוא הנאשם 7 בכתב האישום) התנהלה פעילות מורכבת של מיליוני שקלים בבנק הפועלים סניף טירה. שאדי פעל בחשבון זה כבתוך שלו, ומהחשבון בוצעו העברות כספים על ידי שאדי אל חשבונו של מרואן (הקלסר ת/343), הופקדו שיקים של חברת 'נאצר את אלון', א. שחם ופנחס דיין, ושיקים של חברות ועוסקים פיקטיביים שנזכרו לעיל כמו חברת 'ירדנה נבנה ארצנו' (ת/387ג) וחברת פאר ת"א (השיקים ת/335) (עמ' 393 להכרעת הדין). ראשיד לא נתן הסבר כלשהו לתנועות הכספים בחשבונו, ואף לא ידע להסביר מדוע התראה של הבנק לגבי הפעילות בחשבונו, נמצאה בצ'יינג'. ראשיד ניהל חשבון נוסף בסניף בנק לאומי בטירה, שגם בו היו מעורבים שאדי ואבי אלון
, כפי שעולה מתמלילי השיחות.


גם בחשבונו של שאדי בסניף טירה של בנק הפועלים התגלגלו מיליוני שקלים, נרשמו העברות אל חשבונו של מרואן ולהיפך, העברות לחשבונו של אבי אלון
וחברת 'נאצר את אלון', וגם לחשבונותיהם של עוסקים שנזכרו לעיל, כמו גל מ.ש.פ.


בחשבונו של אבי אלון
הופקדו ונמשכו שיקים ומזומנים בהיקף של מיליוני שקלים ובין היתר הופקדו בו שיקים של עוסקים שנזכרו לעיל כמעורבים בסחר בחשבוניות הפיקטיביות, כמו גל מ.ש.פ., 'ירדנה נבנה ארצנו', מוסיה, וחברת מנוח הובלות. בחשבונה של 'נאצר את אלון' בסניף טירה של בנק לאומי, נמשכו שיקים לפקודת א. שחם, שאדי, גל גלים ועוד, והופקדו שיקים של א. שחם, פנחס דיין, גל גלים ו'ירדנה נבנה ארצנו'. אחד השיקים של חברת 'ירדנה נבנה ארצנו', שעבר בחשבון,
אף נשא את הכיתוב "תומר קיזוז" על גבו (ת/386ב).


דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, ומלמדים על עירוב חשבונות ואי הפרדה בין הכספים מושא עסקי הסחר בחשבוניות הפיקטיביות לעסקי הצ'יינג', והמערערים לא השכילו להראות איזה חלק מהפעילות בחשבון הוא פועל יוצא של עיסוקים לגיטימיים, אם בכלל.

54.
המערערים טענו כי הזיקה הקרובה בינם לבין בעלי החשבונות, מצביעה על היעדר כוונה להסתיר את מקור הכספים, שאם לא כן, לא היו מפקידים את הכספים בחשבונות אלה.


דין הטענה להידחות. ראשית, אין כל זיקה בין ראשיד, איהאב וחברת א.שחם לבין המערערים
מלבד
היותם חברים באותה התארגנות עבריינית. שנית, אף השימוש בחשבונו של פנחס דיין, חמו של מרואן, נעדר כל סיבה הקשורה לאותה זיקה משפחתית. פנחס דיין לא ידע דבר וחצי דבר על התנועות בחשבונו, אף לא על סכומים בסך מאות אלפי שקלים שהופקדו ונמשכו ממנו וחשבונו שימש כחשבון קש לכל דבר ועניין. ועיקרו של דבר, קיומה של קרבה משפחתית בין בעל חשבון למי שעושה שימוש באותו חשבון, לא שוללת את האפשרות שנעשה באותו חשבון שימוש כדי להסתיר את מקורו של הרכוש האסור. אדרבה, אין זה נדיר כי לשם הלבנת הון נעשה שימוש באנשים קרובים או בני משפחה. כך היה גם בפרשת
תענך
, ויפים לענייננו דברי השופט דנציגר שם:

"חוק איסור הלבנת הון אינו מבחין בין פעולת הסתרה "מתוחכמת" לבין פעולת הסתרה שהיא "פשוטה" ואינו מבחין בין פעולות הסתרה קשות לגילוי לבין כאלה שניתן לגלותן באמצעות חקירה פשוטה. בהקשר זה, סבורים אנו כי מן הראוי ליישם את ההלכה הנוהגת בשיטת המשפט האמריקאית, ולפיה חוסר תחכום או כישלון בהסתרת הכסף אינם מקדימים טענת הגנה לפיה בוצעו הפעולות בתום לב" (שם, פסקה 255).



מעיון במכלול הראיות, עולה כי המערערים היו בעלי השליטה בחשבונות לאורך כל הדרך, כאשר בעלי החשבונות משמשים אנשי קש בלבד לחלוקה ו"פיזור" כספי הארגון ולהסוואת מקורם. להלן, נבחן שתי דוגמאות קונקרטיות.

55.

חשבון 553308-20 על שם פנחס דיין, בבנק לאומי בטירה -
בחשבונו של פנחס דיין נמצאו הפקדות שיקים ומזומן בסך כולל של 941,096 ₪, לצד משיכות שיקים בסך 935,683 ₪ (ת/370). דיין עצמו לא ידע להסביר דבר על מקורם. בהודעתו במשטרה אמר דיין "
היה לי שם חשבון לא זוכר מתי פתחתי אותו ולא זוכר מתי סגרתי אותו
" (ת/381, עמ' 3, ש' 13-12). דיין אף טען שהיה בסניף פעמיים בלבד, כשפתח וכשסגר את החשבון. לגרסתו, פתח את החשבון בשל הלוואה שנתן לבתו אורלי, רעייתו של מרואן (שם, עמ' 3, ש' 13), והיא שביצעה את הפעילות בחשבון, זאת על אף שדיין חתם במסמכי הבנק כי אין כל נהנים בחשבון. דיין אף טען כי חתם על 4-3 שיקים מראש על מנת שאורלי תוכל למשוך כסף מהחשבון. לשאלה כיצד הוא מסביר משיכות של עשרות שיקים, לא הייתה לו כל תשובה. לשאלה האם הוא מכיר את חברת 'נאצר את אלון' או את חברת 'אלחנין תקשורת', שקבלות שלהן נמצאו בתדפיסי חשבונו, ענה דיין בשלילה. כשנשאל במה עוסק חתנו מרואן, ענה "
אני לא יודע כלום על החתן שלי, מילה ולא חצי מילה
" (שם, ש' 6-5).


מרואן עצמו, בעדותו, הודה כי הוא זה שיזם את פתיחת החשבון על שם פנחס דיין (פרוטוקול, 2791). לטענתו, פתח את החשבון כדי לעשות הסדר כלשהו לגבי שיקים מסויימים. לשאלה מדוע לא עשה זאת מחשבונו הפרטי או מהחשבון של חברת נאצר את אלון, לא הייתה למרואן כל תשובה.


ובקיצור, לפנחס דיין לא היה כל קשר לפעילות הענפה בחשבונו.


זהותו של בעל השליטה האמיתי בחשבונו של פנחס דיין, מתבהרת גם מעדותם של עובדי הבנק. פארוק נאצר, מנהל הסניף בתקופה הרלוונטית, העיד כי מעולם לא פגש את פנחס דיין, אך הוא מכיר את מרואן, חנניה, אבי אלון
, שאדי, מג'די ואיהאב, גם בשל קרבה משפחתית וגם מתוקף תפקידו בבנק. לגרסתו, "
אני במסגרת העבודה כל אחד ניהל את החשבונות שלו בנפרד. אבל במסגרת העבודה היה איזה יחסים הדדיים שראיתי אותם יחד, היו גם לפעמים שיקים ביניהם
" (פרוטוקול, עמ' 1682). פואד מנצור, פקיד הבנק בתקופה הרלוונטית, העיד כי הוא מכיר את מרואן, אבי אלון
וחנניה. את מג'די זיהה כשליח בשביל "
מספר חשבונות
", ו"
בעיקר לחשבון של פנחס דיין
" (פרוטוקול, 1807). לשאלה האם בחשבון הזה יש מורשים נוספים או הרשאה להוראות טלפוניות ושליחים, ענה פואד "
זה אמור להיות, אבל משום מה זה לא נמצא
" (שם).

56.
בין השיקים שנמשכו מחשבונו של פנחס דיין, נמצאו שיקים לזכות מג'די, ראשיד ואיהאב. כמו כן נמצאו שיקים לזכות חברות שונות כמו גל-גלים של שמוליק מוסיה, חברת סטייל המרכז, חברת אור שחף של חנניה, וחברת נאצר את אלון (עמ' 214 להכרעת הדין), כולם קשורים לפעילות הכלכלית של המערערים במסגרת ארגון הפשיעה וכולם מהווים רכוש אסור שמקורו בעבירה.

57.

חשבון 553013-19 על שם המנוח איהאב פרג', בבנק לאומי בטירה -
המנוח איהאב פרג' עבד עם המערערים בצ'יינג' והיה מאנשי הארגון. על פי הודעתו של ג'מאל מחאמיד (ת/500), מנהל סניף בנק הפועלים בטירה (שגם בו היה לאיהאב חשבון), "
איהאב היה עובד בחנות התכשיטים
[הצ'יינג' –
י.ע.
]
שמול הסניף, והוא ניהל את חשבון חנות התכשיטים דרך החשבון הזה
". כך בסניף בנק הפועלים, ובדומה, גם בחשבון שניהל איהאב בבנק לאומי היו המערערים בעלי השליטה האמיתיים. על פי עדותו של פארוק נאצר, מנהל סניף בנק לאומי בטירה, הוא הכיר את איהאב "
במסגרת העבודה בבנק. הוא הגיע כשליח של נאצר את אלון לפעמים
" (פרוטוקול, 1683). לאחר מותו של איהאב, נותר החשבון שלו ביתרת חוב. על מנת להסדיר את פירעון החוב, פנה פארוק לאבי אלון
ולמרואן. לשאלת בית המשפט כיצד ייתכן שהוא פונה למעביד בעניין חוב פרטי של נפטר, השיב פארוק "
אני לא יודע להסביר את השיקול שעשיתי נדמה לי ב-2004
" (שם, 1684). לשאלה כיצד לבסוף כוסתה יתרת החוב ענה פארוק תחילה כי איננו בטוח מי כיסה אותה, אך החוב הוסדר לאחר שיחתו עם אבי אלון
(שם, 1684), אשר אישר כי הוא שכיסה את היתרה (שם, 1685). פנייתו של מנהל הבנק דווקא אל מרואן ואל אלון לאחר פטירתו של איהאב, וכיסוי יתרת החוב בעקבות אותה פנייה, מעידים על השליטה של המערערים בחשבונו של איהאב.

58.
בית משפט קמא סקר באריכות שורה של ראיות בדבר התנהלות תמוהה של המערערים, שהמערערים לא נתנו לה הסבר מתקבל על הדעת. בין השאר, פקעת ההפקדות והמשיכות שהתבצעו בין החשבונות השונים ללא כל הפרדה. למשל, הפקדות שיקים של חברת 'נאצר את אלון', חברת 'א.שחם' ופנחס דיין בחשבונו של ראשיד; שיקים של חברת א. שחם שיועדו בספחים לחברות 'אריק בונה המרכז', 'דבש וואהיל', 'סרגיי בוברוב' ו'אלכסנדרה' ונמשכו לפקודת שאדי, ראשיד, פנחס דיין, איהאב פרג', מג'די ונאצר את אלון; שימוש שעשה שאדי בחשבונו של ראשיד כמורשה חתימה; הודעת אזהרה לפעילות בלתי תקינה בחשבונו של ראשיד אשר נתפסה בצ'יינג'; כרטיס האשראי על שמו של איהאב אשר נתפס בכיס מכנסיו של מרואן בעת חיפוש על גופו (לאחר מותו של איהאב); העברות שבוצעו מחשבונו של שאדי לחשבונותיהם של מרואן, ראא'ד, אבי אלון
, חברת גל מ.ש.פ, חברת סטייל המרכז, וחברת נאצר את אלון; תנועות של שיקים בין חשבונו של אבי אלון
לבין חברת גל מ.ש.פ, ירדנה נבנה ארצנו, מנוח הובלות, שמוליק מוסיה, מרואן, ראא'ד מטר (בעליה של חברת סטייל המרכז) ושאדי (ת/373).


לצד כל אלה, ראיות נוספות כמו שתיקתם של המערערים בהודעותיהם במשטרה בנוגע לחשבונות הבנק (מרואן – ת/36, שאדי – ת/51, אלון – ת/85), והסברים מופרכים לשאלות שהופנו אליהם בנוגע לפעילות בחשבונות. למשל, בעדותו נשאל מרואן על מקור הפעילות מאחורי סכום של למעלה מ-4 מיליון ₪ שעבר בחשבונו הפרטי. מתשובותיו עולה פעילות ענפה של פילנטרופיה וגמילות חסדים, ועמד על כך בית משפט קמא בהכרעת הדין. כך, לדוגמה, "
הייתי עוזר לכל מיני אנשים בצ'קים לפעמים
" (פרוטוקול, 2775), "
אני יביא לך צ'קים שיצאו לקייטנות של ילדים גם, תרומה מהחשבון הזה
" (שם, 2776). כשנשאל מרואן לגבי חצי מיליון ₪ שהעביר לאיהאב המנוח, הציע בציניות לבא כוח המדינה להפנות את שאלותיו למנוח. גם שאדי נתן הסברים מפותלים הכיצד הופקד בחשבונו הפרטי שיק על שם איהאב לאחר מועד פטירתו (פרוטוקול, 3081). כשאבי אלון
נשאל אודות שיחה מוקלטת שלו עם מנהל הבנק לגבי משיכה חריגה מחשבונו של פנחס דיין, ניסה לשרטט תמונה לפיה ביקש זאת עבור מרואן "
כי הוא ביישן מידי
" (פרוטוקול, 3539).

59.
סיכומו של דבר, שהוכחו יסודות העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק הלבנת הון. היסוד העובדתי – המערערים עשו פעולה ברכוש אסור שהופק ממעשה עבירה. היסוד הנפשי – המערערים ידעו על כך שמדובר ברכוש אסור ואף ידעו את מקורו המדויק, והמערערים עשו בחשבונות הבנק כבתוך שלהם, במטרה להסתיר את מקור התמורה שהופקה מפעילותם הכלכלית. בנוסף למכלול הנסיבות המצביעות על כוונה זו, אציין את עדותו של עבד לפיה "
היו מוסרים לי שיקים, תכניס אותם לחשבון הזה, תכניס אותם לחשבון הזה
" (פרוטקול, 741). כשנשאל עבד לאן היה הולך הכסף של החשבוניות הפיקטיביות ענה "
לכל החשבונות האלה [...] של מרואן, של שאדי, של אבי אלון
, של חנניה, של החברות, של כולם
" (פרוטוקול, 742). לכך מתווספת התנהלות המערערים בחשבונות, שלא ניתן לה כל הסבר מתקבל על הדעת. כך לגבי השימוש שנעשה בחשבונו של פנחס דיין, כאשר לדיין עצמו אין כל נגיעה או ידיעה לגבי התנועות הכספיות בחשבונו, כך גם לגבי חשבונו של איהאב והשימוש שנעשה בו בידי המערערים לאחר פטירתו.


אשר לטענה כי ניסוח סעיף 5 לכתב האישום לפיו "הוציאו הנאשמים חשבוניות כוזבות
לקונים
כמתואר באישומים 2, 3, ו-4" בעוד חברת א.ד.א.מ וחברת א. שחם אינן יכולות להיחשב כקונים, הרי שמדובר בדקדוקי ניסוח. אכן, שתי חברות אלה אינן נחשבות כ"קונים" ששילמו תמורה לחשבוניות הכוזבות, אך ברי כי הכוונה לעוסקים ולחברות שרכשו מהארגון בתמורה חשבוניות פיקטיביות כך שהגנתם של המערערים לא קופחה. כך גם איני רואה ממש בטענה כי פקידי הבנק "הכשילו" את המערערים. פקידי הבנק אמנם כשלו, אך אין בכך כדי לגרוע מאחריותם הפלילית של המערערים.


סיכומו של דבר, שנתקיימו במערערים כל יסודותיה של עבירת הלבנת ההון.

60.
אבי אלון
טען כי שגה בית משפט קמא בכך שייחס לו מעורבות
בכל
תשעת החשבונות, ובייחוד בחשבונותיהם של פנחס דיין, איהאב פרג' ומרואן (להבדיל מהחשבונות שהיו על שמו ועל חברת 'נאצר את אלון' בה היה שותף). בנוסף, נטען כי מקורם האסור של הכספים נובע מהסחר בחשבוניות בו אבי אלון
לא הורשע, ולא הוכח כי היה מודע לקיומו של הסחר, ומשכך, הוא נעדר את היסוד הנפשי הנדרש לגיבושה של עבירת הלבנת הון, קרי,
מודעות
למקורו האסור של הרכוש וממילא, לא הפקיד כספים כלשהם מתוך כוונה להסתירם.

61.
על פי חוק איסור הלבנת הון, על עבירת המקור ההופכת את הרכוש "אסור", להיות בין העבירות המנויות בתוספת הראשונה. בענייננו, עבירת המקור עליה ביסס בית משפט קמא את היותו של הרכוש "רכוש אסור", הינה עבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, שנעברה בנסיבות מחמירות, המנויה בסעיף 17 לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון (הכרעת הדין, 207). אכן, אבי אלון
לא הורשע בעבירה זו, לפי שלא היה מעורב באופן פעיל בפעילות הסחר בחשבוניות. אלא שעובדה זו לא תוכל לעמוד לזכותו. ראשית, לצורך הטלת אחריות פלילית לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון אין חובה כי מבצע הפעולה ברכוש יהיה שותף לעבירת המקור, ודי בכך שיהיה שותף לפעילות ההלבנה מתוך כוונה להסתיר את מקורו (יעל גרוסמן ורוני בלקין
איסור הלבנת הון: הלכה למעשה
25 (בורסי, ת"א 2006)). שנית, אלון הורשע בעבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים לפי סעיפים 427(א) ו-428 לחוק העונשין, המנויות בסעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, ואשר ממילא מהוות בעצמן עבירות מקור שהופכות את הרכוש "אסור".


כך או כך, כפי שנקבע בהכרעת הדין, מודעותו של אלון למקורם האסור של הכספים הנובע מפעילות הסחר בחשבוניות אינו יכול להיות מוטל בספק. קשה להלום כי במשך השנים בהן ניהל אלון את הצ'יינג', אשר שימש כמרכז הפיקוד והשליטה של פעילות הארגון, נעלם ממנו מקורם של הכספים שהתגלגלו סביבו. אפילו מסמכים של חנניה שניהל עסקיו מבית הפעמון בכפר סבא, נמצאו משום מה בצ'יינג' בטירה –
מספר חשבוניות של א. שחם וקלסר של חברת א.ד.א.מ – מסמכים שלטענת חנניה שכח כאשר ביקר בצ'יינג' (עמ' 183, סעיף 187 להכרעת הדין). מעורבותו האקטיבית של אלון אף מוכחת בפרשיית החוב של תומר ואבי מורן שהיו חייבים כספים לאלון אישית, ובפגישה עימו, בנוכחותם של שאדי, מרואן וחנניה, סוכם כי החוב יקוזז על ידי גיוס לקוחות לסחר בחשבוניות. אלון, שהיה נוכח בפגישה זו, "ויתר" למעשה על החוב המגיע לו לטובת הפעילות של תומר בסחר בחשבוניות עבור הארגון, מה שמוכיח את ידיעתו אודות מקור הכספים.

62.
גם מעורבותו של אלון בהסתרת הכספים בחשבונות הבנקים לא יכולה להיות מוטלת בספק ולהלן מספר דוגמאות:


(-)
בתמליל שיחה 5101 מדבר אלון עם פקיד בנק בשם פארוק סלמן, והלה שואל את אלון אם יש בעיה בחשבון של ראשיד ונענה כי הנושא יטופל. פארוק אומר שהוא רוצה את זה לפני סוף החודש כי זה מופיע אצלו "
בחשבונות שיש עליהם משקפיים
". אלון שואל אם זה "יעבור" ונענה שכן.


(-)
בתמליל שיחה 1444 מדבר אלון עם פקיד בבנק לאומי בטירה. הפקיד אומר שהחשבון נמצא בחריגה. אלון אומר לו כי יש לו 2 שיקים להפקדה מתוכם 67,000 ₪ "
שהוא בטוח בהם
" ורוצה למשוך אותם במזומן היום. הפקיד שואל מי בא אליו ונענה כי מג'די, אח של מרואן, יגיע. הפקיד מבקש מאלון שישלח את מגד'י עוד שעה כי פארוק יהיה בעוד שעה.


(-)
בתמליל שיחה 1084 מרואן מבקש מאבי אלון
שיבדוק "
בחשבון השני 55330800
". אבי שואל של מי החשבון ונענה של פנחס [דיין –
י.ע.
]. אלון אומר שלא ייתנו לו ומרואן אומר שייתנו ומבקש מאלון שיבדוק עד כמה ניתן למשוך. אלון מוסר למרואן שאין לו יותר שיקים ומרואן מבטיח שידאג לזה. מרואן שואל את אלון אם הוא יכול "
למשוך מהחברה מאה עשרים
".


(-)
בתמליל שיחה 1008 מתקשר אדם מהבנק ומספר לאלון כי בחשבון של ראשיד יש חריגה, וכי בנק ישראל כופה על הבנקים לספור את ימי החריגה וכעבור 72 יום החשבון נכנס לקטגוריה מסויימת "
וצריך לכסח את הצורה של בעל החשבון
". הדובר מהבנק אומר שהוא צלצל לראשיד שהבטיח לסגור את החריגה תוך יומיים ומבקש מאלון שיסגור את החריגה, ואלון מברר באיזה סכום מדובר.


(-)
בתמליל שיחה 962 מתקשר אלון לבנק לאומי ומבקש לדבר עם פואד [ככל הנראה פואד מנצור, פקיד הבנק היחיד באותו שם בתקופה הרלוונטית (פרוטוקול עמ' 1808) –
י.ע.
]. אלון נענה שפואד לא נמצא וכי הוא מדבר עם עיאד
.
אלון מוסר שהוא מדבר מהצ'יינג' בטירה ומעוניין בהסבר מדוע חזר לו שיק שמצוין עליו "לא ניתן להעברה". עיאד שואל לאיזה חשבון הופקד השיק ואלון מוסר את מספר השיק וכי השיק הופקד לחשבון של פנחס דיין. עיאד

אומר לאלון לשלוח אליו שוב את השיק להפקדה.


(-)
בתמליל שיחה 752 מוסר אלון לפואד מבנק לאומי כי הם צריכים באופן חריג 24 אלף ₪ מהחשבון של פנחס. פואד אומר ש"
היום יש שיקים של 19 אלף ₪
" והוא מברר האם השיקים שהפקידו אתמול טובים. אלון משיב בחיוב ואומר שכשהוא נמצא שלא ידאג. פואד מאשר את הבקשה.


לשיחות אלה מצטרפת הפנייה של מנהל סניף בנק לאומי בטירה אל אלון, שנזכרה לעיל, על מנת שיכסה את יתרת החוב שנותרה בחשבונו של איהאב לאחר מותו.


העולה מן המקובץ כי גם אלון היה מעורב בהלבנת ההון של הארגון בחשבונות הבנק השונים. גם אם יש ספק בדבר מעורבותו
בכל
חשבונות הבנק, הרי שדי בראיות הקיימות למעורבותו בחלק מן החשבונות על מנת לבסס את הרשעתו בעבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון.

מתן שירותי מטבע שלא כדין

63.
פרק ד1 לחוק איסור הלבנת הון נכנס לתוקפו בשנת 2002, והוא מסדיר את עיסוקם של נותני שירותי מטבע. בבית משפט קמא הורשעו המערערים בעבירה על סעיפים 7 ו-11ג לחוק, המחייבים נותני שירות מטבע – ובכללם מי שעוסק בניכיון שיקים – להירשם במרשם נותני שירות מטבע, ולדווח על עסקאות שונות לרשות לאיסור הלבנת הון. בהכרעת הדין של בית משפט קמא נקבע כי חברת 'נאצר את אלון' שהייתה רשומה כעוסק מורשה בסחר סיטונאי בתכשיטים, עסקה בפועל בניכיון שיקים ובמתן הלוואות, ולא העבירה דיווחים כלשהם לרשות להלבנת הון בקשר לעסקאות החייבות בדיווח, כמתחייב בחוק. על פי דו"ח פעולה שנערך על ידי רואה חשבון שי מדינה, היה על החברה לדווח על 62 עסקאות ניכיון בסכום כולל של 6,126,050 ₪ (הקלסר ת/311).

64.
המערערים טענו כנגד הרשעתם בעבירות של איסור הלבנת הון ומתן שירותי מטבע שלא כדין, כי ביצוע העבירות היה בסמוך מאד לכניסתו של חוק איסור הלבנת הון לתוקף, ומפאת סמיכות זמנים זו, הם לא היו מודעים למשמעות הפלילית של מעשיהם. עוד נטען, כי במהלך כל התקופה לא מילאו נציגי הבנקים את חובתם לפי חוק איסור הלבנת הון, לא הפסיקו את פעולתם של המערערים ולא התריעו בפני
הם על כך שהם עוברים עבירות פליליות. משכך, אין להרשיע את המערערים, שאלמלא מחדלי הבנקים ייתכן שכלל לא היו נקלעים לביצוען של אותן עבירות. בעניין זה, נסמכים המערערים על פסק הדין בת.פ. (ת"א) 40346/05
מדינת ישראל
נ' ללום

(לא פורסם, 15.12.2009) (להלן:
פרשת ללום
), שם זוכו עובדי בנק מעבירה של הלבנת הון, בשל הספק בהבנתם את החוק החדש.

65.
דין הטענה להידחות. חוק איסור הלבנת הון נכנס לתוקפו ביום 17.8.2000. אמנם, פרקים ג' עד ה', המטילים חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים שונים, נכנסו לתוקפם רק בשנת 2002, אך הוראת סעיף 3(א), שהיא הוראת הליבה של החוק, נכללה כבר בנוסחו המקורי בשנת 2000. חברת 'נאצר את אלון', אשר עסקה בניכיון שיקים ללא מרשם בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, והייתה ציר מרכזי בהפקת התמורה אשר הוסתרה בחשבונות הבנק, הוקמה ביום 3.2.2003, כשנה וחצי לאחר כניסת החוק לתוקפו. עסקאות הניכיון שביצעה החברה ואשר עליהן לא דיווחה לרשות לאיסור הלבנת הון כמתחייב, בוצעו מיום 10.5.2004 ועד ליום 22.2.2005, כשלוש שנים וחצי לאחר כניסת החוק לתוקפו. לאור האמור, חל הכלל הקבוע בסעיף 34יט לחוק העונשין לפיו אי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות פלילית.

66.
חוק איסור הלבנת הון כולל חובות דיווח מסוגים שונים של נותני שירותים פיננסיים, ובכללם הבנקים, כחלק ממנגנוני האכיפה והמניעה, על מנת להקשות על פעילותם של עבריינים, ואין לפטור את העבריינים מאחריותם אם וכאשר מנגנונים אלו כושלים בתפקידם. לכן, גם אם פקידי הבנק עצמו עין נוכח פעילותם של המערערים, אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות.


אין להקיש מענייננו מפרשת
ללום
, שם היה מדובר בחשבון שפתח אדם על שם רעייתו במטרה להתחמק ממס, בתיאום עם עובדי הבנק, שהורשעו על פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. טענת עובדי הבנק הייתה כי מאחר שמדובר בחוק חדש, לא הבינו כי החוק חל על סיוע שהעניקו ללקוחותיהם לצורך התחמקות ממס. בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה שסעיף
3(ב)
אינו עוסק ברכוש "אסור" דווקא, אלא בכל רכוש, אינה מסקנה טריוויאלית שעולה מלשון החוק, ומאחר שהיה מדובר בפסיקה ראשונה מסוגה, קיים ספק אם התקיים היסוד הנפשי הנדרש אצל עובדי הבנק, והם זוכו מחמת הספק. לא כך הדבר בענייננו, שהמערערים הואשמו על פי סעיף
3(א)
לחוק, שהוא ליבת החוק ומהווה את האיסור העיקרי בו, להבדיל מההוראות הנלוות של חובות דיווח המוטלות על נותני שירותים כלכליים, שהן בגדר הוראות מסייעות לחיזוק מנגנוני האכיפה והמלחמה בתופעת הלבנת ההון.

67.
המערערים טענו כי עשו מאמצים לקבלת רישיון אך מאמציהם נתקלו בקשיים אשר מקורם ברשויות החקירה עצמן, ובכל מקרה, מאמצים אלה מוכיחים כי לא היתה להם כל כוונה להסתיר את פעילותם או להסוותה.


לא כך עולה מחומר הראיות. מדו"ח הפעולה של רואה החשבון שי מדינה (קלסר ת/311), עולה כי ביום 3.2.2003 הוקמה על ידי מרואן ואבי אלון
חברה בשם "נאצר את אלון תכשיטים והשקעות בע"מ" (להלן:
החברה הראשונה
). לאחר מכן, ביום 4.7.2004, הוקמה חברה חדשה בשם "נאצר את אלון תכשיטים והשקעות (נ.א. 2004) בע"מ" אשר אבי אלון
היה רשום בה כבעל מניות יחידי (להלן:
החברה השנייה
). על פי הדו"ח, החברה הראשונה מעולם לא הגישה כל בקשה להירשם במרשם. לדברי מרואן עצמו: "
רישיון לא היה. הייתה בעיה עם הרישיון. כל פעם אבי הלך לרואה חשבון ודחו אותו עוד חודש ועוד חודש
" (פרוטוקול, 2721). לשאלה מדוע פתחו חברה חדשה, ענה מרואן "
מה למה? בא לי. בא לי לפתוח עוד חברה
" (שם, 2764). כנשאל מה בדיוק קרה כשפנו לרשם, ענה: "
אמרתי לך אבי טיפל בכל. אפילו בחברה השנייה מול הרואה חשבון, איפה שאני מודה שאני שותף והכל, הוא טיפל
" (שם, 2766). אבי אלון
עצמו העיד כי מעולם לא הוגשה בקשה לרשם עבור החברה הראשונה, ולאחר ששמע על דרישת הרישום ממנהל הבנק, הגיש בקשה לגבי החברה השנייה, בקשה שנדחתה (שם, 3611-3609).


עולה מן הדברים, כי עבור החברה הראשונה לא הוגשה בקשה מעולם. בשנת 2004 פתח אבי אלון
חברה חדשה, ללא שמרואן רשום בה, והגיש בקשה בשמה. כל אותו הזמן ועד לשנת 2005, המשיכו מרואן ואלון לעסוק במתן שירותי מטבע באמצעות החברה הראשונה, זאת, אף לאחר שבקשתו של אלון לרישיון עבור החברה השנייה נדחתה.

68.
עוד עולה מחומר הראיות, כי עובדי הבנק ידעו על אופי הפעילות של 'נאצר את אלון' ואף התריעו על כך בפני
המערערים. בשיחה שהתקיימה בין אבי אלון
ומנהל סניף בנק לאומי בטירה, עולים הדברים הבאים (קלסר ת/211, עמ' 19-18):

מנהל: "בגלל שה... ה... ה... איך קוראים לזה? המרכז הזה חוק למניעת הלבנת הון.
אבי אלון
: כן.
מנהל: כתבתי מכתב.
אבי אלון
: אתה יודע שעכשיו אנחנו צריכים לקבל את האישור.
מנהל: אתה יודע שעם האישור אתה לא יכול להיכנס אליי.
אבי אלון
: למה?
מנהל: בגלל שעם האישור הזה אתה לא יכול להיכנס אליי.
אבי אלון
: מה, ניגוד אינטרסים?
מנהל: איך?
אבי אלון
: למה לא?
מנהל: לי אסור לפתוח חשבונות ל... לאנשים שעובדים שבנושא הזה עם רישיון. עכשיו, אלה שעובדים עם רישיון מותר להם בבנק לאומי בסביבה לעבוד בשני סניפים, בג'לג'וליה ובבאקה.
אבי אלון
: כן.
מנהל: זה העניין. עכשיו, אני כל הזמן מנסה ללכת בין הטיפות בשביל לא לתקוע אתכם".



מהשיחה עולה כי
סניף הבנק בטירה בו פעלו המערערים, לא היה בעל הרשאה לעבוד עם נותני שירותי מטבע, הסניפים האזוריים של בנק לאומי לנושא זה היו בג'לג'וליה ובבאקה אל גרביה. ייתכן שחששם של המערערים היה כי קבלת רישיון תיאלץ אותם לעזוב את סניף טירה, שפקידי הבנק בו "הלכו בין הטיפות בשביל לא לתקוע אותם".


לא למותר לציין כי כחודש לאחר שיחה זו, ביום 24.11.04, נשלח לצ'יינג' מכתב התראה מסניף בנק לאומי בטירה ובו דרישה לקבלת הסבר לגבי הפעילות המנוהלת בחשבון החברה "אשר נחזית להיות פעילות של מתן שירותי מטבע כהגדרתה בחוק איסור הלבנת הון". עוד נאמר במכתב כי באם לא יתקבלו האישורים הנדרשים תוך 14 יום ממועד קבלת המכתב, החשבון יוקפא.


גם מנהל הסניף בבנק הפועלים חשד בפעילותם של המערערים ועל פי הודעתו במשטרה "
מאחר שהפעילות הייתה די גדולה התעורר בי החשד לחלפנות והוצאתי דיווח לרשות להלבנת הון וזה בתאריך 31.1.2005
" (ת/500).


מהאמור לעיל עולה כי המערערים נמנעו ביודעין מלהגיש בקשה להירשם במרשם, ועל כן דין טענתם להידחות.

פרק חמישי: טענות פרטניות בנוגע לעבירות האלימות


אקדים ואזכיר כי המערערים זוכו ממספר אישומים שיוחסו להם בכתב האישום. להלן נבחן את האישומים בהם הורשעו הנאשמים וטענותיהם לגבי הרשעתם באישומים אלה.

אישום שביעי

69.
עניינו של האישום השביעי בהפעלת אלימות כלפי אחד בשם סאלח מארבי (להלן:
סאלח
), אשר הסתבך בחוב כספי מול מרואן. על פי הנטען, הפרשה החלה כאשר סאלח שכר רכב מאחד, קוסאי קסאם (להלן:
קוסאי
), שעבד בעסק לחלקי חילוף ביחד עם מרואן, שאדי, ראא'ד (נאשם 5 בכתב האישום) ואיסמעיל (נאשם 9 בכתב האישום). סאלח מסר לקוסאי שיק בסך 1,500 ₪ תמורת ההשכרה, אך השיק חולל מחוסר כיסוי. כעבור זמן מה, התקשר מרואן לסאלח, הציג עצמו כבעל הרכב והציע לו לרכוש את הרכב תמורת 28,000 ₪. סאלח הסכים והעביר למרואן שיק שאף הוא חולל בחוסר כיסוי. משלא עלה בידי מרואן לאתר את מארבי, הגיעו ראא'ד, איסמעיל ועד המדינה עבד, יחד עם מרואן ובהוראתו, לבית דודו של סאלח בכפר קאסם, וירו על ביתו ועל רכבו. בית משפט קמא הרשיע את מרואן באישום זה, בהתבסס על עדותו של עבד ועל הודעותיהם של סאלח מארבי ודודו סאמר מארבי (להלן:
סאמר
), כראיות סיוע.

70.
השתלשלות האירועים בפרשה זו משורטטת בעדותו של עד המדינה עבד. הלה
סיפר בעדותו כי סאלח פנה "
להשכיר רכב אצלהם
" - כלומר, בפועל, אצל מרואן - וכי סאלח מסר שיק בסך 1,500 ₪ שחזר ללא פירעון. משחזר השיק ניסו מרואן ושאדי לאתר את סאלח, ללא הועיל. בשלב מסוים, נתקלו איסמעיל ושאדי בסאלח באזור כפר סבא וערכו אחריו מרדף בסופו ברח סאלח לתחנת משטרה. שאדי ואסמאעיל הורו לעבד להגיע מיד לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה כנגד סאלח לפיה סאלח גנב ממנו רכב וכי הוא יודע כי סאלח נמצא כעת בתחנת המשטרה. לאחר מכן, הלכו לבית הוריו של סאלח ואלה הציעו הסדר באמצעות דודו של סאלח. לאחר שהדוד לא שילם את החוב כפי שסוכם עמו, זימן מרואן את עבד לצ'יינג', והורה לו ולראא'ד לנסוע איתו ועם איסמעיל לכפר קאסם, שם בוצע הירי על ביתו של סאלח ועל רכבו מסוג פיאט פונטו (פרוטוקול, 636-634).


מרואן טען כי אין לראות בכך ראיות סיוע באשר אין בהן כדי לקשור אותו לאירועים הנטענים, שכן הודעתו של סאלח נגבתה חודשיים לפני אירוע הירי - שבוצע על פי הנטען בכתב האישום ביום 10.11.2001 - בעקבות התלונה שהוגשה כנגד סאלח על ידי עבד, וכי סאלח עצמו לא הגיש כל תלונה בגין אירוע הירי. עוד נטען כי בהודעתו, לא ציין סאמר את זהות היורה בפועל ואף טען כי אין הוא מסוכסך עם איש.

71.
כפי שנראה להלן, לעדותו של עבד, עד המדינה בפרשה זו, סיוע ממספר מקורות לגבי חלק מהפרטים.


סאלח מארבי מסר בהודעתו במשטרה (ת/403) כי אכן פנה לקוסאי קאסם כדי לשכור רכב, כי שילם חלק מן התמורה במזומן וחלק נוסף שולם בשיק בסך 1,500 ₪ שלא כובד לאחר שחשבונו הוגבל; כי אכן התקשרו אליו שניים שאינו מכיר, אחד בשם
מרואן
ואחד בשם
שאדי
, ומרואן הזדהה בתור בעל הרכב; כי סיכם עם השניים לרכוש את
הרכב תמורת 28,000 ₪, ונתן שיק בסך 35,000 ₪ שסכום של 7,000 ₪ היה אמור להיות מוחזר לו במזומן לאחר פרעון השיק. עוד סיפר סאלח כי השניים החלו לאיים עליו וכי אינו מבין מדוע הוגשה כנגדו התלונה במשטרה.


סאמר מסר בהודעתו במשטרה (ת/404) כי ביום 10.11.01 בסביבות השעה 23:30 שמע יריות וקול נפץ מחוץ לביתו בכפר קאסם. כשיצא, מצא את חלונות רכבו מנופצים ושני סימנים של פגיעות קליע בקיר הבית. עוד ציין סאמר, כי לדעתו היורה היה הולך רגל מאחר שלא שמע כל רעש של רכב לפני או אחרי הירי.


איסמעיל העיד כי באותה תקופה עבד בעסק לחלקי חילוף שהיה במתחם ביתו של מרואן אך בבעלותו של קוסאי קסאם (הודעותיו של אסמאעיל ת/124 ו-ת/125). איסמעיל אישר שהוא אכן מכיר אדם בשם סאלח מארבי שקנה ממרואן רכב, וכי סאלח שילם לו במזומן ומסר לו שיק שהיה גנוב ולא נפרע. על פי גרסתו של איסמעיל, כשפגש את סאלח הלה אמר לו כי האוטו נגנב ממנו בבאר שבע ואז הלכו השניים יחד להגיש תלונה במשטרה. הוא אישר כי עבד היה נוכח עמו בתחנת המשטרה, אך כשנשאל מה הייתה הסיבה לכך, טען שאינו זוכר. לא למותר להזכיר כי גרסה זו סותרת את גרסתו של עבד, את הודעתו של סאלח עצמו, ואף את התלונה שהוגשה (ת/260). באשר לירי עצמו, טען איסמעיל כי אינו זוכר שהיה בכפר קאסם בשלוש השנים האחרונות, בין לבדו ובין עם מרואן.


נסכם אפוא את מכלול הראיות בפרשה זו, מעבר להודעתו ועדותו של עד המדינה עבד:


(-)
מתלונן (סאלח) ושני עדים (עבד ואיסמעיל) המוסרים פרטים זהים על העסקה שנקשרה בין סאלח לקוסאי ואשר לא יצאה לפועל בשל השיק שחולל.


(-)
המתלונן (סאלח) סיפר כי התקשרו אליו שניים, שאינו מכיר, בשם
מרואן ושאדי
לביצוע עסקת רכישת הרכב, וכי אלו איימו עליו לאחר שהשיק שמסר חולל.


(-)
הכחשה של שאדי באשר להיכרות כלשהי עם סאלח או עם סאמר, על אף שהראשון ידע לציין את שמו במשטרה.


(-)
התאמה בין עדותו של עבד להודעתו של סאלח באשר לנסיבות התלונה במשטרה, וראיה מחזקת בדמות טופס התלונה. לצד זה, סתירה בין הודעתו של איסמעיל לעדויות אלה.


(-)
עדות של עבד כי הגיע לכפר קאסם יחד עם מרואן ואיסמעיל שחיכו מחוץ לכפר בעוד הוא וראשיד ממשיכים לבית הדוד, סאמר, ויורים עליו.


(-)
הודעה של סאמר במשטרה כי נורו יריות על ביתו.

72.
לאור כל האמור, הרי שנמצא סיוע לגרעין מרכזי בעדותו של עבד. אמנם, לא ניתן למצוא ראיית סיוע הקושרת את מרואן לביצוע הירי עצמו או למתן הוראה על ביצועו, אולם אלה נקודות בתוך מכלול האירועים עליהם העיד עבד, ולמכלול זה נמצאו ראיות סיוע למכביר. בנוסף, דפוס הפעולה המתואר באישום זה תואם את דפוס הפעולה של הארגון אף באישומים נוספים, וממילא קשה להלום כי עבד, על דעת עצמו, הלך וביצע ירי כלפי משפחתו של מי שחייב כספים למרואן ואנשיו.



קיצורו של דבר, כי לאור ההתאמה בין הפרטים שנמסרו על ידי עבד, סאלח, סאמר ואיסמעיל, ולאור הפרכות בעדויותיהם של שאדי ואיסמעיל, די בראיות הנוספות על מנת לשמש כראיות סיוע לעדותו של עבד לגבי מעורבותו של מרואן בפרשה זו.

אישום תשיעי (מרואן ואבי אלון
)

73.
ענייננו של האישום התשיעי בתקיפת המנוח גדי בן-שטרית (להלן:
גדי
) על רקע חוב שחב לאבי אלון
ואשר נגבה על ידי מרואן ואנשיו. על פי הנטען, נטל גדי הלוואה בסך 70,000 ₪ מאבי אלון
, אותה החזיר בתשלומים חודשיים. בשלב מסוים דרש אלון החזר מיידי של מלוא סכום ההלוואה, ומשהתקשה גדי בפירעונה, איים עליו כי העניין יועבר למרואן. משלא הוחזר החוב, ובידיעתו של אבי אלון
, הגיעו ביום 12.7.2002 מרואן, ראא'ד, סאלח ועד המדינה עבד לביתו של אחד בשם דוד שאבי בכפר-סבא, לשם הגיע גדי, והכו אותו במקל עץ בכל חלקי גופו, כשמרואן דורך על ראשו ואומר לו כי "כדאי לו למות או להתאבד". למחרת היום, ביום 14.7.2002, התאבד גדי בתלייה בביתו. מרואן ואלון זוכו על ידי בית משפט קמא מהעבירה של שידול להתאבדות, והורשעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.

74.
הידוע לנו על פרשת גדי מבוסס על עדותו של עד המדינה עבד, עדותה של נופר קידר, רעייתו של גדי (להלן:
נופר
), עדותו של סאלח נאצר וגרסאותיהם של המערערים. מכל אלה, מתגבשת תמונה אודות חובו של גדי לאבי אלון
; ניסיונות הגבייה עובר לתקיפה מושא האישום; האיומים שהפעילו מרואן ואנשיו על גדי בגין אי פירעון החוב; והאירוע עצמו.


המערערים הצביעו על מספר סתירות שיש בהן כדי להפריך, לטענתם, את עדותו של עבד. לטענתם, יש סתירות בין הודעה קודמת שמסר עבד בכובעו כמקור משטרתי, לעומת עדותו בפני
בית משפט קמא, וכי עדותה של נופר הינה עדות שמיעה בלבד ואינה נסמכת על ידיעה אישית. אבי אלון
הוסיף וטען כי בהיעדר מעורבות שלו באירוע האלימות עצמו ובהיעדר ראיה לידיעה מקדימה על האירוע, אין להרשיע אותו
באישום זה.


אבחן להלן את הראיות בפרשה זו.

75.
בעדותו, סיפר עבד כי גדי היה חייב לאבי אלון
ולמרואן חוב בסך 70,000 ₪ כתוצאה מהלוואה והימורים בהם הסתבך (פרוטוקול, 638). גדי שילם זמן מה את ההחזר אך בשלב מסוים הפסיק לשלם. בשלב זה החלו איומים טלפוניים, עד שיום אחד התקשר אליו מרואן והורה לו להגיע לעסק "
למסגרייה שנמצאת אחרי הכלוב
[הכוונה לקלאב, מועדון – י.ע.]
שהיה משמש להימורים
" (פרוטוקול, 1094). עבד הגיע למקום, מצא שם את שותפו של גדי ואמר לו, בהוראת מרואן, שימסור לגדי כי כדאי לו לסגור את העניין היום. משם, הורה מרואן לעבד להגיע לביתו של אחד, דוד שאבי, בכפר סבא, ובביתו של דוד שאבי חצר גדולה המרוחקת כ-100 מטרים מחורשה (פרוטוקול 1099). עבד הגיע למקום יחד עם סאלח נאצר ופגש שם את מרואן שהגיע יחד עם ראא'ד (הנאשם 5 בכתב האישום), כאשר גדי כבר שהה בחצר הבית. עבד ומרואן ירדו מהרכבים, ניגשו אל גדי והחלו להכותו בחצר. עבד ציין כי האירוע היה בנוכחות רעייתו ובתו של דוד שאבי. בשלב מסוים הצטרף ראא'ד עם מקל והחל להכות את גדי בכל חלקי גופו "
הוא קיבל מכות בפרקים שלו ברגליים
" (פרוטוקול, 1100). מרואן דרך על ראשו של גדי ואמר לו "
אם אתה לא מסדר עד הבוקר אני אדאג שתמות, תתאבד
" (פרוטוקול, 639). אחרי יומיים, התקשר מרואן לעבד ואמר לו כי גדי התאבד. עבד ברח לאילת מחשש שהמשטרה תעלה על עקבותיו ומרואן הגיע לשם בעקבותיו יחד עם אדם בשם ראקז פדילה.

76.
עדותה של נופר הייתה מהימנה לחלוטין על בית משפט קמא. בעדותה, סיפרה כי גדי הכיר את אבי אלון
עוד מילדותם בכפר סבא. על רקע חברות זו, כשלוש שנים עובר לאירוע, פנה גדי לאבי אלון
שעסק בהלוואה בריבית ולווה ממנו סכום של כ-3,000 או 4,000 דולר בריבית של 10%. גדי החל להחזיר את ההלוואה, באמצעות שיקים חודשיים שהיה מוסר לאבי אלון
בביתו, לעיתים בנוכחותה של נופר. בשלב מסוים, אמר אבי אלון
לגדי כי אם לא ימשיך לשלם לו, יעביר את החוב למרואן, ואכן, מרואן החל לדרוש את הכסף. יום אחד הגיע גדי הביתה וביקש מנופר כסף, ולמחרת, הגיע הביתה פצוע. לדבריה, רגלו של גדי הייתה נפוחה, הוא לא הצליח לעלות במדרגות ולבסוף זחל למעלה בסיועה של נופר וסירב לאכול או לשתות. למחרת היום החל גדי לדבר עם נופר, וסיפר לה כי הוא חייב המון כסף והוא לא יכול לסבול יותר. להצעתה כי ימכרו את כל הזהב שברשותם וייפרעו את החוב, ענה גדי כי זה "
מעבר למה שאת חושבת
" (פרוטוקול, 860). על פי עדותה, גדי סיפר כי מרואן הגיע אליו לעסק ואמר לו לסגור את העסק כי הוא רוצה לדבר איתו, ולקח אותו לחורשה כלשהי בכפר סבא. שם, החל מרואן להכות אותו יחד עם אנשים נוספים שאת זהותם אינה יודעת. לשאלה האם הכו את גדי בידיהם, השיבה נופר כי הבינה שהיכו אותו באלה או משהו כזה
(פרוטוקול, 862). עוד מסרה נופר בעדותה, כי לאחר האירוע בו הוכה גדי, ולאחר שגדי חזר הביתה, התקשר אבי אלון
ושאל לשלומו ואמר לה "
נופר אני לא רציתי שזה יקרה
" (פרוטוקול, 862). נופר הטיחה בו, לפי עדותה, כי היה יכול למנוע זאת, וניתקה.

77.
לעדויות אלה מתווספת עדותו של סאלח נאצר שהיה נוכח גם הוא באירוע. סאלח הוכרז כעד עוין בשל סתירות בין עדותו בבית המשפט להודעתו הראשונה בפני
החוקרים. בעדותו בבית המשפט העיד סאלח כי הוא היה עם עבד בנסיעה כשעבד אמר שיש לו איזה עניין לסגור, פנה לבית עסק כלשהו בכפר סבא, שאל שם אם בעל הבית נמצא והודיע כי אם הוא לא יופיע תוך חצי שעה הוא "
ייכנס בו
" (פרוטוקול, 1872). משם פנו למקום אחר, שם ציפה עבד למצוא את אותו אדם. עוד העיד סאלח, כי בדרכם סיפר לו עבד שמדובר בגביית חובות מאותו אדם (פרוטוקול, 1872). סאלח ממשיך, כי הגיעו לבית של דוד שאבי, ושם ירד עבד, תפס את האיש שהיה שם ושאל אותו מה עם החוב. בעדותו בבית המשפט הכחיש סאלח כי מרואן הגיע למקום והיה מעורב באירוע,
אלא שבהודעתו במשטרה סיפר כי מרואן היה במקום ואף נטל חלק פעיל באירוע:

סאלח: "אני ראיתי את זה. אני ראיתי מי נתן את המכות.... [...]
חוקר: אבל איך אני קושר את מרואן לזה?
סאלח: הוא היה נוכח. הוא נתן את המכות בידיים שלו. מה קרה לך?
חוקר: מרואן בעצמו?
סאלח: בטח, על מה אני מדבר?
חוקר: מרואן נתן את המכות?
סאלח: תקשיב, אני אישית, אישית הייתי נוכח".


לג
רסתו, הוא היה ברכב עם עבד "
כשקראו לו, הזעיקו אותו
" (ת/428). מרואן בא באוטו שלו עם עוד מישהו, הם הכו את אותו אדם
"
שברו לו רגליים, שברו לו ידיים
" וכל האירוע התרחש בנוכחות רעייתו של דוד שאבי ובתו. פרטים אלה, שמסר סאלח בעדותו ובהודעתו,

תואמים ומסייעים לעדותו של עבד לצד עדותה של נופר.

78.
המערערים הצביעו על סתירות שונות בעדויות: נופר סיפרה שהאירוע היה בחורשה בעוד עבד דיבר על חצר הבית; מדו"ח הנתיחה לאחר המוות עולה כי המכות שספג גדי היו
רק
ברגליים; לא ברור האם מרואן כבר היה במקום כאשר גדי הגיע; ראקז פדילה שהה במאסר באותה תקופה בה על פי עדותו של עבד הוא הצטרף אליו לאילת. עוד טענו המערערים למחדלי חקירה, בכך שדוד שאבי ובני משפחתו, שהיו עדים לאירוע כפי שנטען, לא זומנו לחקירה ולעדות בבית המשפט.


אלא שאין בסתירות אלה כדי לקעקע את תמונת האירוע כפי שעולה ממכלול עדויותיהם של עבד, נופר וסאלח. מה עוד, שהאירוע מושא האישום התרחש ביולי 2002, כארבע שנים לפני מתן העדות בבית המשפט. וסביר להניח כי העדים לא זכרו במדוייק פרטים כאלה ואחרים, כמו למשל כיצד הגיע גדי למקום, או היכן בדיוק בגופו של גדי ניחתו המהלומות.


כך, למשל, באשר למקום האירוע נופר ציינה כי גדי אמר לה שהאירוע התרחש ב"חורשה", ועבד ציין כי במרחק קצר מהבית של שאבי יש חורשה, כך שאיני סבור כי המדובר בסתירה של ממש. לגבי הגעתו של גדי למקום, בחקירה הנגדית נשאלה נופר האם גדי אמר לה שמרואן
לקח אותו
ממקום העבודה, והשיבה כי גדי אמר לה "
מרואן בא לעסק, סגרתי את העסק ובאתי
" (פרוטוקול, 869). מכאן, שלא ברור האם מרואן לקח את גדי עימו לחצר של דוד שאבי, או שגדי הגיע לשם בכוחות עצמו בהוראת מרואן, לאחר שמרואן הגיע אל העסק שלו. עבד, שהעיד כי גדי כבר היה בחצר ביתו של שאבי כאשר מרואן ואנשיו הגיעו למקום, סיפר כי "
ירדנו, כבר גדי הגיע איתנו יחד לשמה. כבר היה בכניסה, ברגל הוא בא
". סאלח נאצר אף הוא העיד כי גדי היה במקום כאשר עבד ומרואן הגיעו לשם. בהודעתו המוקדמת של עבד, שנמסרה למפעילו במשטרה, אמר עבד כי דוד שאבי הביא את גדי למקום (פרוטוקול, 1100). ובקיצור, אכן יש ערפול-מה לגבי דרך הגעתו של גדי לבית של שאבי, ולא ברור האם הקדים את מרואן, האם הגיע יחד עמו או שמרואן המתין לו שם, אך בכך אין כדי לכרסם במהימנות העדויות ובתמונה הכללית של האירוע.


בדומה, איני רואה סתירה בין עדותם של סאלח, נופר ועבד לגבי המכות שספג גדי, לבין דו"ח הנתיחה שלאחר המוות (ת/483), בו צוינו פגיעות ברגליים. עבד סיפר כי גדי קיבל מכות ברגליים עם מקל וסטירות בפני
ם, ונופר סיפרה כי גדי הגיע הביתה ולא הצליח לטפס במדרגות הבית בשל הפגיעות הקשות ברגליו. עדויות אלה תואמות את דו"ח הנתיחה לפיו נמצאו סימני פגיעות ברגליים. אשר לאמירתו של עבד לגבי ראקז פדילה שהיה עמו באילת, הרי שעובדה זו אינה קשורה לאירוע האלימות עצמו, ואין בה להוסיף או לגרוע ממכלול הראיות בענייננו.

79.
אבי אלון
טען כי לא הוכחה ידיעתו אודות האירוע שהתרחש עם גדי. אלא שעל רקע הידוע לנו על פעילות הארגון, בשים לב לעובדה כי גדי היה חייב של אבי אלון
שהעביר את החוב למרואן, ובשים לב למעורבותו השוטפת של אבי אלון
באיומים שהופנו כלפי גדי, קשה להלום כי לא ידע כלל אודות האירוע בו הותקף גדי. על פי עדותה של נופר, באחת השיחות הוא אף אמר לגדי "
עדיף לך להביא לי את הכסף לפני שיהיה איזשהו בלגן
" (פרוטוקול, 865). גם העובדה שהתקשר אל גדי מיד לאחר שגדי הותקף וספג מכות, מרמזת על ידיעה באשר לאירוע התקיפה.


למרות זאת, אני סבור כי יש לזכות את אבי אלון
מאישום זה, בשל הספק בדבר ידיעתו המוקדמת או ידיעתו בזמן אמת אודות האירוע בו הוכה גדי, להבדיל מידיעה בדיעבד. לכן, אמליץ לחברי לזכותו מאישום זה ומעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין וסחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין. עם זאת, תיוותר ההרשעה בסחיטה באיומים על כנה, בשל האיומים שהפנה כלפי גדי.

אישום עשירי (מרואן)

80.
באישום זה מתוארת גביית חוב באיומים מאחד, עמית פלג (להלן:
פלג
) ככל הנראה במהלך שנת 2003. פלג, שהיה בעליה של חברת א.ע. אדמה, העסיק כקבלן משנה את חברת גל מ.ש.פ. בבעלות שמוליק מוסיה, ושילם לו בשיקים דחויים סכום של כמיליון ₪. מוסיה ניכה את השיקים אצל מרואן, אך השיקים חוללו. מרואן פנה למוסיה שזימן אליו את פלג לפגישה במשרדי חברת 'גל מ.ש.פ', בנוכחות מרואן ואחד מאנשיו, ושם אוים פלג שיפרע את חובו. אחר הדברים האלה התקיימה פגישה נוספת בטירה, ובעקבות האיומים שהופנו כלפיו, העביר פלג מיידית שיקים אישיים בסך 660,000 ₪.


בגין כך הורשע מרואן בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.


לטענת מרואן, מהעדויות עולה כי אין לייחס לו את עבירת האיומים מאחר שלא פתח את פיו במהלך הפגישה, ולא סגי בתחושותיו הסובייקטיביות של פלג אשר חש מאוים מעצם נוכחותו. בכלל, נטען, נוכחותו של מרואן בפגישה שהתרחשה במשרדי חברת גל מ.ש.פ הייתה מקרית וחסרת משמעות, וכי כל מטרתה של הפגישה בין פלג למוסיה הייתה למצוא מוצא מן הסבך אליו נקלעו הצדדים.

81.
הידוע לנו על פרשה זו מבוסס על עדותו של פלג שהייתה מהימנה על בית המשפט, על הודעתו במשטרה של אליהו שפיר - שעבד כקבלן לעבודות עפר עם החברה של פלג (להלן:
שפיר
) - והיה נוכח עימו בפגישה במשרדי חברת 'גל מ.ש.פ', על עדותם של שמוליק מוסיה, ועל גרסתו של מרואן עצמו.


פלג סיפר בעדותו כיצד נוצר החוב כלפי שמוליק מוסיה, וכיצד גילה יום אחד שהוא הפך לחייב של מרואן. יום אחד הגיע אליו מוסיה בלווית ארבעה אחרים, שהבהירו לו כי עליו לשלם את חובו בסך מיליון ₪ או ש"
יטפלו בי בצורה פיזית
" (פרוטוקול, 1234). פלג ושפיר נסעו למשרדו של מוסיה בכפר-סבא שם ביקשו מוסיה, מרואן ואנשיו, שפלג יחתום על המחאת זכות של חברות החייבות לו כספים. פלג העיד כי לא הושמעו כלפיו איומים, אבל כשביקש לצאת החוצה, אחד מהארבעה חסם את דרכו באומרו "
אתה לא יוצא החוצה עד שאתם לא מסדרים פה את הנושא של החוב או נושא של המחאת זכות
" (פרוטוקול, 1236). באשר למרואן, העיד פלג כי באותה תקופה עוד לא הכיר אותו, אך בשלב מסוים "
הסבירו לי שנכנס מרואן, ואני עוד ידעתי משמוליק שמרואן הוא גובה החובות שלו או מלווה לו את הכספים
", ובמקום אחר, "
שמוליק אמר לי שמרואן איש מאד מאד מסוכן, שאם לא משלמים לו את הכסף אז צריך מאד מאד להיזהר ממנו
" (פרוטוקול, 1239). כשמרואן נכנס נאמר לו "
זה מרואן ואתה צריך להיזהר ממנו, אתה חייב לו כסף
". לפי עדותו, פלג לא הבין מדוע הוא חייב למרואן כסף. לבסוף, שותפו של פלג הסדיר את המחאת הזכויות והופחת סכום של 200,000 ₪ מן החוב.


כעבור שבועיים התקשר מוסיה לפלג ואמר לו להיפגש עם מרואן להסדרת יתרת החוב. בעקבות שיחה זו נפגש פלג עם מרואן וביקש ממנו להגיע להסדר תשלומים. מרואן אמר לו שיחשוב על זה. כעבור כשבועיים נוספים, התקשר מרואן לפלג והזמין אותו לפגישה במסעדה בטירה. כשהגיע למקום, המתין לו מרואן כשלצידו נאשם 6 בכתב האישום, הוא חיים יוסף. מרואן דרש תשלומים בסכום של 50,000 ₪ לחודש ופלג הבהיר שאין באפשרותו לשלם סכומים אלה. במהלך הפגישה, כך על פי העדות, מרואן ישב ואכל בשתיקה, כשלצידו חיים יוסף שדיבר עם פלג והבהיר לו
שהוא חייב לשלם את הכסף: "
הסביר לי טוב מאד איפה אני גר וכמה ילדים יש לי, והוא הסביר לי איפה ההורים של אשתי גרים. ולא זוכר אם הוא הסביר לי בני כמה הם בדיוק אבל הוא הסביר שהוא יודע שהם מאד מאד מבוגרים, והוא גם יודע איפה הם גרים בפתח תקווה
". לדברי פלג, אותו חיים יוסף "
הציג את עצמו באיזה שהיא צורה של נאמנות למרואן
" ו"
הוא אמר לי שהוא ייקח אותי ויקשור אותי בפרדס, ועד שאבא של אשתי לא יבוא לחלץ אותי מהפרדס הזה וישלם את הכסף אני לא אשתחרר
" (פרוטוקול, 1244). עוד באותו מעמד רשם פלג סדרה של שיקים אישיים בסכומים של 25,000 ₪ בסך כולל של כ-660,000 ₪. אחד מהשיקים הללו, שנמשך מחשבונם של שרון ועמית פלג, נתפס בכיס מכנסיו של מרואן במהלך חיפוש על גופו ביום 4.12.03 (ת/329).

82.
שפיר ליווה את פלג בפגישה הראשונה במשרדי 'גל מ.ש.פ' ובפגישה האחרונה עם מרואן במסעדה בטירה. שפיר סירב להעיד במשפט בשל סירובו להיות מעורב בעניינים אלה, והודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה. על פי הודעתו במשטרה, כשמוסיה הגיע לראשונה אל פלג, יצאו מהאוטו ארבעה מלווים בצעקות "
כמו איזה גנגסטרים
" (ת/360, עמ' 14). לשאלת פלג מי הם ומה הקשר שלהם אליו צעק אחד: "
אני שותף של מרואן, כל הצ'קים שלך חזרו, אנחנו רוצים את הצ'קים, אתה הפלת את החברה
". על פי עדותו של שפיר, כשהגיעו למשרדי גל מ.ש.פ, נכנס פלג למשרד והוא עצמו נשאר בחוץ. מחדר ההמתנה שמע צעקות. לדבריו "
בפני
ם החדר זה צועק, זה מאיים, זה דופק את הדלת, עמית יוצא, נכנס,
[אומר]
אל תאיימו עליי, אני לא מפחד מכם, אני אביא לכם משטרה
". מרואן עצמו נכנס לרגע קצר ויצא, וברגע שהוא נכנס "
נהיה שקט תעשייתי
".

83.
מעדויותיהם של פלג ושפיר עולה כי דמותו של מרואן "ריחפה" ברקע כמו צל מאיים במהלך הפגישות, למרות שהוא עצמו נותר פאסיבי לצד המאיימים בפועל, כמו למשל שמוליק מוסיה בפגישה במשרדי גל מ.ש.פ וחיים יוסף בפגישה במסעדה בטירה. אלא שבהקשר של התמונה הכוללת, האפקטיביות של האיומים התעצמה בסיוע דמותו "השקטה" של מרואן, שכמו רימזה על האפשרות של הוצאת האיומים מן הכוח אל הפועל במקרה של אי פירעון. נראה כי השימוש באחרים היה ככל הנראה חלק מהאיום המרומז שהפעיל מרואן, וכדברי שפיר "
מרואן כנראה אולי העביר לו את השרביט של הקטע של הלכלוכים והדיבור הלא במקום, כי מרואן בכל זאת שומר תמיד על שקט, פרופיל נמוך, אתה יודע, מדבר בשקט, לא מאיים, לא כלום
" (ת/360, עמ' 18). ובכלל, כאשר נתבקש מרואן להסביר את עצם נוכחותו בפגישה בין פלג ומוסיה במשרדי גל מ.ש.פ. ובפגישה בתחנת הדלק ובמסעדה בכניסה לטירה, לא יכול היה ליתן לכך הסבר הגיוני.

84.
איום במסגרת העבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, יכול שיהיה גם על דרך ההתנהגות כאמור במפורש בסעיף זה, הנפתח במילים "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות...". טיב ההתנהגות נלמדת מכלל נסיבות העניין, ההגיון, השכל הישר וניסיון החיים (השוו ע"פ 411/84
לביב נ' מדינת ישראל

, פ"ד לט(1) 293, 302-301 (1985); ע"פ 5160/06
טל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.62007) בפסקה ח). במקרה דנן, ענייננו בחייב שמצא עצמו נאלץ להתמודד מול בעל חוב שאליו לא פנה ועמו לא בחר מעולם לנהל את עסקיו, בסיטואציה שאינה מותירה מקום לספקות כי גביית החוב ממנו לא תיעשה במסלול משפטי של אכיפה והוצאה לפועל, אלא במסלול אחר לחלוטין, כאשר עצם נוכחותם או דרך התבטאותם של הנוכחים בישיבות מלמדת במפורש או במרומז באלו דרכים בדעתם לגבות את החוב. כפי שנקבע בהכרעת הדין, נוכחותו של מרואן באותם מפגשים, על אף התנהגותו הפאסיבית לכאורה, הייתה "איום" שדי בו לקיום היסוד הנפשי בעבירת סחיטה באיומים.


סופו של דבר, שדין טענות מרואן לגבי אישום זה להידחות.

אישום שנים עשר (מרואן)

85.
על פי אישום זה, שעניינו באירועים שהתרחשו במהלך שנת 2003, אחד בשם סוהיל סמארה (להלן:
סוהיל
), קבלן אלומיניום וקרוב משפחה של מרואן, פרט שיקים בצ'יינג' באמצעות חברת נאצר את אלון. שיקים שחזרו יצרו חוב של סוהיל בסכום כולל של 25,000 ₪. מרואן סיכם עם סוהיל כי הלה יבצע עבודות אלומיניום שונות כחלק מתשלום הריבית על חובו. משלא עמד בהתחייבויותיו, הורה מרואן לאיהאב
ולעד המדינה עבד לירות על ביתו של סוהיל. למחרת נסעו השניים, ואיהאב ירה לעבר ביתו של סוהיל. בעקבות הירי, וכבר בשעות הערב של אותו יום, הגיע אביו של סוהיל לביתו של מרואן על מנת להסדיר את החוב. בגין מעשים אלה, הורשע מרואן בעבירות של סחיטה בכוח, נשיאת נשק והובלתו וירי באיזור מגורים, לפי סעיפים 427(א) רישא, 144(ב) רישא ו- 340א לחוק העונשין בהתאמה.


הידוע בפרשה זו מבוסס על עדותם של עד המדינה עבד ושל סוהיל, מול גרסתו של מרואן. מרואן טען כי עבד מעולם לא קיבל ולא שמע הוראה מפיו, וכי המנוח איהאב ביצע את הירי על דעתו בלבד. בנוסף, נטען כי סוהיל היה נתון ללחץ של גורמי החקירה להפליל את מרואן.

86.
איני רואה ממש בטענות אלה.


עבד העיד כי סוהיל לא הצליח לעמוד בהסדרים שונים שהוצעו על ידי מרואן לפרעון החוב. ביום האירוע הגיע עבד לעסק לחלקי חילוף של מרואן, שם שהו כבר מרואן ואיהאב. בעודו ברכב, הורה לו מרואן לקחת את איהאב איתו ולנסוע לביתו של סוהיל. כשהגיעו, הספיק עבד לנפנף לסוהיל לשלום, כשלהפתעתו הוציא איהאב אקדח וירה לעבר ביתו של סוהיל מספר פעמים. עם זאת, בחקירה הנגדית, אישר עבד כי לא שמע את מרואן מורה לאיהאב לירות על סוהיל.


בעדותו בבית המשפט ניסה סוהיל ככל האפשר להרחיק את מרואן ממעורבות באירוע, וזאת בסתירה לשיחתו עם חוקרי המשטרה, שיחה שהוקלטה ככל הנראה ללא ידיעתו (ת/363). בעקבות השינוי בגרסתו, הוכרז סוהיל עד עוין והוגשה הודעתו במשטרה. מעיון בהודעה, ניכר הקושי של סוהיל לדבר על האירוע ולהפליל את מרואן. אלא שבהודעה זו יש לקרוא את הנאמר בין השורות ולהסכמתו בשתיקה לדברי החוקרים. סוהיל אישר כי היה חייב כסף למרואן, אישר את אירוע הירי ואישר כי זיהה רכב פונטו – הידוע כסוג הרכב של עבד – ממנו נורו היריות. בהמשך, ניסה סוהיל לנתק את הקשר בין החוב למרואן לבין אירוע הירי, על אף שלא הכחיש כי אביו הלך לסגור את החוב עוד באותו לילה, שעות ספורות לאחר אירוע הירי. בהקשר זה, נשאל סוהיל [התוספות שלי –
י.ע.
]:

חוקר: "ובאותו יום אבא שלך הולך למרואן לסגור איתו את החוב שלך אליו, נכון?
סוהיל: אבא שלי הלך לשאול... אז אמרו לו, אמרו לו שיש בעיה עם...שלו. חייב כך וכך. [אז מרואן] אומר לו גם חייב לי...יעני תביא את הכסף. אמר בסדר, האבא שלי...אמר לו לא, אני צריך...איתכם. אתה והחברים שלך. הוא גם מהמשפחה שלי, אתה יודע?
חוקר: מי?
סוהיל: מרואן. אמא שלו בת דודה שלי.
חוקר: אה כן? וככה עשה לך? משפחה?
סוהיל: "
תשמע, אין משפחות בזה. אני אומר לך בפירוש. אלה אין להם רחמנות בזה. מה אתה יכול להגיד לו? הוא [מרואן] אומר לך תגמור לי [את העבודות]. אין לי כסף לגמור. אבא שלי אומר לו זהו. תרדו ממנו, לא רוצה עבודות, לא רוצה לגמור. אני משלם מה שהוא חייב, שיבוא בן יגמור לכם
".


וב
מקום אחר, ממשיך סוהיל:

סוהיל: "כולם משפחה. ואמא שלי, אמא שלו בת אחותו. אותו דבר. יש דיבור יעני, תשמע אני אומר לך בפירוש.
אני לא יכול, שתבין את זה גם טוב. בסדר? אני לא משקר...לדבר יותר מדי על זה, למה אני באותה משפחה
. אם אני רחוק, אם אני רחוק ואני רואה עכשיו יעני אנשים, אני...אני לא, לא זה".


ע
ולה כי סוהיל עצמו קישר בין הירי לבין החוב למרואן, מה שמסביר את העובדה שאביו נזדרז להסדיר את החוב עם מרואן שעות ספורות לאחר הירי, ואילו סוהיל מסביר לחוקר מדוע הוא מתקשה לדבר על הדברים.


מרואן אישר כי סוהיל היה חייב לו כסף בגין עבודות אלומיניום שלא השלים בצ'יינג', אך טען כי לא היה כל חוב ביניהם (פרוטוקול, 2953). לדבריו, שמע על אירוע ירי לעבר סוהיל "
משמועות בטירה
" והוא לא יודע האם המנוח איהאב ועבד היו מעורבים באירוע הזה. מרואן הכחיש כי אבא של סוהיל הגיע אליו לאחר מכן או באיזשהו שלב כדי לסגור את החוב.

87.
סיכומו של דבר, כי לעדותו של עבד אודות נסיבות האירוע, יש סיוע בהודעתו של סוהיל, למרות שניסה לטשטש את מעורבותו של מרואן, ובעובדה שאביו של סוהיל נזדרז לפרוע את החוב למרואן לאחר הירי. הכחשתו של מרואן את החוב ואת פרעונו לאחר מכן על ידי אביו של סוהיל, אך מחזקים את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא כי יש להרשיע את מרואן גם באישום זה.

אישום ארבעה-עשר (כל המערערים)

88.
אישום זה מגולל את סיפורו של עד המדינה תומר. תחילתה של הפרשה בחוב של שותפו בשם אבי מורן (להלן:
מורן
) לאבי אלון
. לאחר שתומר נכנס בנעליו של מורן, הוא נחשף לאיומיו של אלון, שאמר לו כי "
זה ייגמר ברימונים ובחטיפה
". בסוף שנת 2002 נפגשו מורן ותומר עם מרואן, שאדי, חנניה ואבי אלון
בצ'יינג', שם הוצע לתומר ליטול חלק בסחר בחשבוניות פיקטיביות כנגד הפחתת החוב וקיזוזו. בסוף שנת 2004, איים מרואן על תומר כי אם לא ישלם את יתרת החוב ידאג לכך שיחוסל. מספר ימים לאחר מכן, הגיע תומר למרכז שירות של חברת אורנג' שם נתקל בשאדי ובראשיד שהכו אותו בכל חלקי גופו תוך ששאדי שואל אותו "
מה עם החוב
", ומבטיחו כי "
זו רק ההתחלה והוא עוד ישמע מהם
". כשניסה תומר להתקשר למשטרה, הודיעו שאדי כי קיימת לגביו "
הוראת חיסול
" וכי ירצחו אותו אם יתלונן במשטרה. כחודש לאחר מכן, התקשר אבי אלון
לתומר והזמין אותו לטירה להסדיר את חובותיו. משסירב תומר להגיע, התקשר אליו מרואן ואיים עליו.


בגין כל אלה, הורשעו המערערים בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, ושאדי הורשע גם בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 + 382(א) לחוק העונשין.

89.
לטענת המערערים, חובו של מורן לאלון נוצר שנים לפני שתומר נכנס לתמונה, ובמשך כל התקופה הזו לא איים אלון על מורן, ובכלל, קשה להלום מדוע ייכנס תומר בנעליו של מורן ללא שידע פרטים מהותיים על גובה החוב ומקורו. עוד נטען, כי קיימת סתירה בין עדותו של תומר לפיה הפגישות עם המערערים לוו באיומים, לבין עדותו של מורן שלא הזכיר כי היו איומים. לבסוף, נטען לגבי התקיפה במרכז השירות של אורנג' כי מדובר באירוע נקודתי שנגע לסכסוך פרטי. משכך, שגה בית משפט קמא בהרשיעו את שאדי בתקיפה בנסיבות סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה בגין אירוע זה.

90.
בית משפט קמא הדגיש בהכרעת הדין כי ככלל, התרשם מתומר כמי שקשה לסמוך על מילתו וכמי "שלשונו נהגה להתגלגל לכל כיוון", אך עם זאת, מצא כי דיבר אמת בעדותו בנוגע לאירועים מושא אישום זה.


עדותו של תומר ארוכה ומבוזרת, אולם מתוך העדות ניתן לשרטט את מהלך הנסיבות אשר הוביל למערכת היחסים בינו לבין המערערים. לגרסתו של תומר, לאחר שמורן הסתבך בחובות, הציע לו תומר להיכנס לעסקיו ולסייע לו. תומר נכנס לעסקים עם מורן ונטל על עצמו את האחריות לבצע הסדרים שונים עם הנושים על מנת לאפשר לעסקים להמשיך ולהתגלגל: "
הסיכום היה [ש]אבי מתנקה מכל הטלפונים של הנושים מכל הבעיות, אני מטפל בזה, כדי שהוא יוכל לעבוד באתרים לייצר כסף, אני אין לי, באותה תקופה שחברנו לא היה לי רקע בבנייה. אז המטרה הייתה לנקות לאבי את הראש. אני אתעסק בכיבוי השריפות והוא ימשיך לייצר כסף
" (פרוטוקול, 504). לדברי תומר, באותה עת לא היה ברור הסכום המדויק של החוב לאבי אלון
: "
כל נושה ונושה הופיע סכום מדויק שאבי היה חייב אותו. אחד לאחד. במקרה של אבי אלון
היה כתוב 100,000 בערך. זאת אומרת לא היה סכום מדויק שידענו מה החוב. ובאותה פגישה המטרה שלי גם הייתה לבקש בוא תראה לי אבי אלון
ממה נובע החוב, תראה לי צ'קים, תראה לי על מה אבי מורן חתום שנוכל באמת להעריך את סכום החוב, דבר שאגב עד היום עוד לא ראיתי
" (פרוטוקול, 447).


לדברי תומר, עלה בידו להגיע להסדר עם כל הנושים, למעט עם אבי אלון
. תומר הגיע לפגישה ראשונה עם אבי אלון
בכפר-סבא. לדבריו, "
במסגרת אותה ישיבה עם נושים, באמת עברתי נושה-נושה, תואמה פגישה עם אבי אלון
. [..] הגעתי לפגישה וכמובן באתי לספר לו את מה שהולך להיות שאני הולך לטפל בעניין החובות ולאט לאט אנחנו הולכים ליצור עבודה ולהתחיל לשלם כספים. אני קצת באותה פגישה לאחר פגישות קודמות עם נושים שונים, במקרה הזה הפגישה הייתה קצת שונה, האופי היה אחר
" (פרוטוקול, 448). לדבריו, אבי אלון
התפלא איך תומר לא הגיע כבר עם 20,000 ₪, ואמר לו "
איך אני אחזור לאנשים? יתחילו פה חטיפות, יתחילו פה זריקות רימונים
" (פרוטוקול, 505).


לגרסתו של תומר, איומים אלה המשיכו גם בפגישה הבאה בצ'יינג', פגישה אליה הגיע גם מורן ובה נכחו גם מרואן, שאדי וחנניה. בפגישה זו הובהר להם לראשונה כי החוב הוא למעשה חוב למרואן, והוא זה "
שאחראי על הכסף
". עוד עולה מהעדות, כי אף אם לא נאמרו איומים מפורשים, ניתן היה בנקל להבין כי אי שיתוף פעולה עלול לגרור אחריו תוצאות קשות.

91.
תמונה דומה עולה מעדותו של מורן, אשר אישר את נסיבות הקשר שנוצר בינו ובין תומר. מורן סיפר על אחת מפגישותיו עם אבי אלון
לצורך גביית החוב, אליה הגיע מרואן בפעם הראשונה. כשנשאל כיצד הוצג מרואן, ענה "
תראי, מרואן בחור רגיל, בריון, יושב בצד שמאל. אני לצערי הרב מכיר את הנושא הזה של הגביה בשוק האפור. אמנם לא הוציא מילה, אבל הנוכחות שלו הייתה נוכחות
" (פרוטוקול, 1296). כשנפגש בצ'יינג' עם אלון, כעבור כשנה, יחד עם תומר, הבין לראשונה "
שלמעשה אני כבר לא עובד מול אבי אלון
לבד, אלא אבי אלון
שייך למשרד
" (פרוטוקול, 1301). בהמשך, בתארו את האווירה במפגש בצ'יינג', אמר מורן "
זהו, זה הייתה הרגשה של החשש. זה היה הרגשה של החשש
". כשנלחץ בחקירתו, אמר "
חששתי, ברור שחששתי אבל לא מבוהל
". לשאלה מדוע חשש, הסביר כי "
פה אולי אין תביעות, אבל עקרונית חששתי ממה שקורה, שלא יהיו צרות. אני גם חוויתי חוויה שלא רציתי לחזור עליה וזהו
[רימון שנזרק לביתו מבלי שנתגלתה זהות העבריין –
י.ע.
]
, לא רציתי צרות בבית, בואו נגיד ככה
" (פרוטוקול, 1303).


מהמשך עדותו עולה כי לאחר הפגישה בצ'יינג', החלו המערערים לעבוד מול תומר כמעט ללא מעורבותו של מורן, מה שמסביר מדוע האיומים הופנו בעיקר אל תומר. לדברי מורן "
מה שסיכמנו באותה ישיבה שאני אבדוק מה הקבלנים שצריכים כרגע נושא של עובדים וכל מה שקשור לחשבוניות ואת אותם קבלנים נעביר. תומר ילך, יכיר להם אותם ויעבדו מולם
". ובהמשך, "
הייתי בקשר מתמיד, פחות מאשר בעבר, כי הם עבדו יותר מול תומר. הייתי בקשר עם אבי אלון
. זהו, אולי פרט למקרה אחד שאמרתי בטעות התקשר אלי מרואן ב-23:30 בלילה כי חשב שזה הטלפון של תומר וביקש סליחה סגר את הטלפון
" (פרוטוקול, 1306). על יחסיהם של תומר והמערערים אמר כי הבין מתומר
שלפעמים יש ביניהם "
קצרים
", כלומר "
הוא מקבל איומים
". וליתר פירוט, אמר ששמע מתומר כי אמרו לו "
אם נרצה נבוא אליך לחדר השינה
" (פרוטוקול, 1309). לשאלה מה עשה כששמע על איומים אלה, ענה "
לא זכור לי שעשיתי משהו מיוחד, אמרתי להתעלם מזה
" (פרוטוקול, 1308). בשלב מסוים, החלה לדברי מורן "
מסכת לחצים טלפונית
". הלחצים, על פי עדותו, הופנו כלפי תומר בעוד הוא עצמו כמעט שלא אוים.

92.
מעדויות אלה עולה כי חובו של מורן כלפי המערערים הפך לחובו של תומר. העובדה שאבי אלון
לא איים על מורן בשנים הראשונות של יחסיו עמו, נובעת מן העובדה כי רק משנוצרה השותפות בינו לבין מרואן הסלימו שיטות הגבייה. גם בפרשייה זו עולה תמונה של מערכת לחצים המבוססים על איום מפורש ומרומז לתוצאות העלולות לנבוע מאי שיתוף פעולה בעניין החוב או בעניין הסחר בחשבוניות. הדברים מזכירים את הפרשיות האחרות שנסקרו לעיל, כמו האיומים כלפי גדי בן-שטרית ועמית פלג. אף בפרשות אלה אוזכרו חובות שהועברו מאבי אלון
למרואן, ונוכחותו של מרואן כאיום מרומז על החייבים. עדותו של מורן מסייעת לעדותו של תומר ומסבירה מדוע האיומים הופנו כלפי תומר ש"נשאב" אל מערכת היחסים מול המערערים ונכנס בנעליו.

93.
אין חולק כי תומר הותקף על ידי שאדי וראשיד (נאשם 7 בכתב האישום) במרכז אורנג' ועדותו של תומר בנושא זה נתמכה בעדותו של הקב"ט במקום ובסרטי מצלמות האבטחה במקום (ת/254).


איני רואה לקבל את הטענה כי תקיפתו של תומר על ידי שאדי במרכז השירות באורנג' היה אירוע נקודתי שלא קשור לארגון הפשיעה. הקשר היחיד בין שאדי לבין תומר קשור לחובו של תומר כלפי ארגון הפשיעה. יש בכך כדי להסביר מדוע כאשר שמע מורן על אירוע התקיפה, הוא מיהר להתקשר דווקא לאבי אלון
, אשר בירר את העניין וחזר למורן ו"הרגיע" אותו שמדובר רק בעניין פרטי בין שאדי לתומר. מאחר שלא הוכח כל קשר בין שאדי לתומר שלא במסגרת ארגון הפשיעה, וממילא לא השכיל שאדי להציע קשר אלטרנטיבי שכזה, יש בכך לסייע לעדותו של תומר כי התקיפה הייתה על רקע החוב למערערים ודין טענת שאדי בעניין זה להידחות.

אישומים אחד עשר, חמישה עשר ושישה עשר (מרואן ושאדי)

94.
אישומים אלה מתארים שורה של אירועי אלימות בין השנים 2005-2003 כנגד
עד המדינה עבד, על רקע חשדו של מרואן כי הלה עוסק בסחר בחשבוניות ללא ידיעתו ומבלי לשתפו ברווחים, ובשל שיקים שנמסרו למרואן על ידי לקוחות שהביא עבד, ואשר לא כובדו. האלימות כללה הכאתו של עבד בכל חלקי גופו, יריות לעבר ביתו, חטיפתו מביתו לשדות קיבוץ אייל, איומים באקדח ואיומים מילוליים להורגו. בגין אישומים אלה הורשעו שאדי ומרואן ונאשמים נוספים בכתב האישום, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, נשיאת
נשק והובלתו וחטיפה לשם סחיטה – לפי סעיפים 379 + 382(א), 427(א) סיפא, 428 רישא, 144(ב) ו-372 סיפא לחוק העונשין בהתאמה, כאשר לעבירות שנעברו לאחר כניסתו לתוקף של חוק המאבק בארגוני פשיעה, מתווספת הרשעה לפי סעיף 3 לחוק זה.

95.
הרשעת המערערים באישומים אלה בבית משפט קמא, מבוססת בעיקרה על עדותו של עבד בצירוף עדויות מסייעות נוספות. באשר לאישומים חמישה-עשר ושישה-עשר, מצביעים המערערים על אי דיוקים פרטניים וסתירות שונות בעדותו של עבד. באשר לאישום אחד-עשר, העלו המערערים טענה כללית לפיה למרות שבאישומים אלה העיד עבד בכובעו כמתלונן, הרי שגם לצורך אישום זה יש לראותו כעד מדינה שנדרש סיוע לעדותו.


בית משפט קמא ראה את עדותו של עד המדינה עבד בעניין האלימות שהופעלה נגדו ככזו שאינה טעונה סיוע, בהיותו במעמד של מתלונן ולא בכובעו כעד מדינה, אם כי הזהיר עצמו כי יש צורך ב"בחינה זהירה" של העדות (עמ' 342, 413, 416 להכרעת הדין). לטעמי, יש ממש בטענת המערערים כי לפחות בנסיבות המקרה דנן יש צורך בסיוע לעדותו של עבד, הן בשל היותו עד מדינה שפעל במסגרת ארגון פשיעה והן מאחר שהוכיח במעשיו, כי גם במהלך תקופת הפעלתו כסוכן התקשה לכבוש את יצרו, והמשיך בהפצת חשבוניות פיקטיביות.

96.
כפי שיפורט להלן, האישומים לגבי מעשי האלימות כלפי עד המדינה עבד נתמכים גם בראיות נוספות. כך, בהודעתו מיום 10.11.2004 סיפר סאלח לחוקר המשטרה כי היה נוכח כאשר האנשים של מרואן חזרו לאחר שירו על הבית של עבד, וכי ירו על הבית פעמיים (ת/428, עמ' 26-25). עד המדינה תומר סיפר אף הוא כי היה עד להכאתו של עבד בצ'יינג', כאשר ביקר באחת השבתות בשוק של טירה. לדבריו, עמד להיכנס לצ'יינג' ואז שמע צעקות ורעש, וראה בכניסה את עבד "כולו דם, דם כל הפנים, הבגדים, ככה מדדה נשען על מישהו לכיוון היציאה מהמשרד".


לא למותר לציין, כי פעילותו של עבד כסוכן סמוי אף הופסקה בשל החשש להסלמה במעשי האלימות כנגדו, ועל האיומים והגידופים שהופנו כנגדו על ידי מרואן ניתן ללמוד מתמלילי ההודעות במשיבון והשיחה מיום 1.3.2005 ו-3.3.2005 (ת/238 – ת/240). יזהר עצמון, מי שהיה ראש צוות החקירה בימ"ר שרון, העיד כי ההחלטה לבצע מעצרים ולהפוך את החקירה לחקירה גלויה נתקבלה באפריל 2005, לאחר שבחודש שקדם לכך הופעל על עבד לחץ בלתי פוסק מצד המערערים, הוא קיבל אין ספור הודעות מאיימות במכשיר הסלולרי שלו ואף הותקף בצ'יינג'. עבד חשש מאד לחייו והפעלתו הפכה קשה, וכדי למנוע סיכון מיותר הוחלט על הקדמת חשיפת החקירה (פרוטוקול, 303). עבד אף צולם על ידי עצמון לאחר שהותקף (תמונות ת/203 והדו"ח ת/202 בו מפרט עצמון אודות השיחה עם עבד). ראיה נוספת היא הדו"ח הרפואי מבית החולים "מאיר", שם התלונן עבד כי הותקף ונחבל בפני
ם ובראש ונמצאו חבלות קלות (ת/262). בכל אלה, יש כדי לסייע לעדותו של עבד, עדות שניתנה כאמור בכובעו כמתלונן.

97.
ב
אישום החמישה-עשר
, נטען כי זעמו של מרואן על עבד נתעורר בעקבות שיק על סך 15,200 ₪ שעבד מסר לו ואשר לא כובד על ידי הבנק, וכן בשל חשדו כי עבד פרט שיק אצל אדם אחר ללא ידיעתו. מרואן איים על עבד ולאחר מכן, בהוראתו של מרואן, הגיעו מג'די וראא'ד לביתו של עבד ודרשו ממנו את הכסף. משהגיע עבד לצ'יינג', תקפו אותו מרואן ושאדי בצוותא עם ראא'ד, ראשיד ומג'די (נאשמים 5,7 ו-10 לכתב האישום).


לטענת המערערים, לא ניתן לקבוע מי מהנוכחים הכה את עבד בפועל; עבד סתר את עצמו בכך שפעם אמר כי שהה עם הנוכחים בצ'יינג' מהבוקר ופעם כי הגיע לצ'יינג' מאוחר יותר. אולם נוכח מכלול עדותו של עבד, איני רואה בכך סתירה מהותית, אם בכלל. בחקירתו הנגדית נשאל עבד מתי ובאילו נסיבות הגיע לצ'יינג' ולדבריו הוא היה עם מג'די וראשיד כבר מהבוקר, יצא איתם והיה איתם עד הצהריים ואז הגיע עימם לצ''ינג' בו היו כבר "כולם" (פרוטוקול, 1156). עדות זו תואמת למה שמסר עבד בחקירתו הראשית, שם אמר כי באותה תקופה היו צמודים אליו אנשי הארגון שהיו מביאים אותו לצ'יינג' כמעט בכל יום. לדבריו "כל יום בבוקר עומדים לי בפתח של הבית אחד על החלון של החדר [...] ראא'ד תייסיר סולטאן עומד לי בפתח, בחלון דופק לי בחלון והשני עומד לי, ראשיד או מג'די עומדים לי בכניסה" (פרוטוקול, 658). ואכן, בעדות הראשית מעיד עבד כי הגיע לצ'יינג' בשעות הצהריים
אחרי ש"לקחו" אותו לשם האנשים שהוצמדו לביתו, ובצ'יינג' פגש את כולם (פרוטוקול, 651). הנה כי כן, הסתירות עליהן מלינים המערערים הן עניין של פרשנות. עבד אכן "שהה" עם אנשי הארגון, אלא שעם חלקם בבוקר ועם השאר כשנפגשו בצ'יינג'.

98.
אירוע התקיפה בצ'יינג' התרחש ביום 6.3.05. עובר לאירוע, ביום 1.3.05, השאיר מרואן במכשיר הסלולרי של עבד למעלה מאחת-עשרה הודעות מאיימות שיחזור אליו בטלפון. רוח הדברים הייתה כפי שעולה מההודעות הבאות: "
אתה לא תענה יא אח של שרמוטה? אתה לא תתקשר? אני אפנצ'ר לך את הצורה היום
", "
בכבוד שלי אם אתה לא תתקשר תוך חצי שעה אני אשלח אותם לשחק על אשתך בבית. אני אשלח אותם לזיין את אשתך אם אתה לא חוזר אלי לטלפון
" (ת/238). בהמשך היום, תפס מרואן את עבד בטלפון ושוחח עימו בנוגע לשיק שלא כובד ובנוגע לחשדותיו כי עבד סחר בחשבוניות מבלי לדווח לו. להלן תקציר מתמליל השיחה, וחסכנו מהקורא את שפת האיומים הבוטה והגסה, למעט מדגם "מרוכך" (ת/239):

מרואן: (צועק) "תבוא אלי הביתה אני אלך לזיין את אשתך, ואללה יא בן זונה, אני אומר לך תבוא אלי הביתה.
עבד: טוב למה זה? מה יש לך אתה עצבני ככה? [...]
מרואן: נתת למחמד ... (לא ברור)... שיקים?
עבד: אני נתתי למחמד שיפרוט שיקים?[...]
מרואן: אני יודע מתי אתה תבוא, אם אני לא אזיין את אשתך ואהרוג את ילדיך היום, אני מניאק [...]
עבד: טוב אני אבוא, אני אבוא [...]
מרואן: איפה הכסף?
עבד: כולה 13 אלף מה אתה חושב כמה היה? חשבת כמה 20 אלף? [...]
מרואן: בוא נגיד 13 אלף... כאשר אחותך לוקחת מהאנשים ואתה הולך לאבו אל אמיר [מחמד –
י.ע.
] לפרוט לך, יא בן זונה הרי אבו אל אמיר יותר מניאק ממך".



שיחה אחרת התקיימה בין מרואן לבין מחמד, הוא אותו אבו אל-אמיר (ת/211):
מרואן: "כי זאת עובדה קיימת, הוא גונב בי ואתה עוזר לו
מחמד: אני מוכר אותך אני?
מרואן: אתה עושה איתו תוכנית של גניבה [...] מה אתה הולך לעשות עם השיק?"

השיחה הבאה התקיימה בין מחמד (הוא מחמד המוזכר בשיחה בין עבד למרואן) לבין אחד בשם מאהר (ת/211):

מאהר: מה יש לעבד? [...] הוא נמצא לידך?
מחמד: לא. האמת הוא נמצא במיון. לקחו אותו לבית החולים.
מאהר: נו אף אחד מהילדים שלו לא מת?
מחמד: לא לא לא. את האמת (לא נשמע) תביא קצת כסף. כי הוא נתן לי צ'ק וחזר. אני אומר לך את האמת וזה בינינו.
מאהר: טוב.
מחמד: הוא נתן לי צ'ק אתה מבין? והוא חזר. אז היו סיכומים, עכשיו... היו סיכומים שמחר הוא יביא כסף ונראה מה הסיפור שלך [...] הוא הקיא דם זה העניין, אתה מבין?
מאהר: אם הוא ימות הוא יפטור אותי ויפטור את מרואן מעונשו [...]
מחמד: אם הם לא מאשפזים אותו, הוא מחר סוגר את העניין, ככה הוא אמר לי".


הקלטות אלו תומכות בגרסתו של עבד כי מרואן חשד בו כי פרט שיק אצל אדם אחר וכי הוא מסתיר מפניו פעילות עצמאית שלו.


המכלול הראיתי הנזכר לעיל, מהווה סיוע לעדותו של עבד בדבר תקיפתו בצ'יינג'. די בכך, ואין צורך בסיוע עבור חלקו המדוייק של כל אחד מהמערערים בתקיפה. אציין עוד, כי עבד העיד כי מרואן ושאדי השתתפו בתקיפתו, לעומת אבי אלון
וחנניה שלא תקפו אותו.

99.
האישום השישה-עשר מייחס לשאדי, יחד עם ראא'ד (הנאשם 5), עבירה של חטיפה. על פי הנטען, ביום 1.4.2005 בשעות הערב, הגיעו השניים לביתו של עבד בטירה כאשר ראא'ד מחזיק באקדח, הורו לו להיכנס לרכבו, משם הוסע לשדות ליד קיבוץ אייל. בדרך הורה שאדי לעבד להוריד את הכפכפים שנעל, ראא'ד כיוון את האקדח לעברו ושאדי דרש שימסור לו 4,000 ₪. על אירוע זה סיפר עבד בעדותו, ולדבריו, מייד כאשר חזר לביתו התקשר אל יזהר עצמון, ראש צוות החקירה ואמר לו שהוא לא יכול לסבול יותר "או שאני מתאבד או שאתם באים ולוקחים אותי". עוד סיפר עבד, כי לא היה מדובר בחוב של 4,000 או 5,000 ₪ בלבד, אלא חוב שתפח לסכומי עתק.


החוקר יזהר עצמון אישר כי עבד התקשר אליו לאחר האירוע הנטען, בכה בטלפון ונשמע כמי ששרוי במצב נפשי קשה (ת/200). בית משפט קמא ראה בכך עדות מסייעת לעדותו של עבד, ביחד עם מעשי האלימות הדומים שביצע שאדי כנגד עבד ואשר זכו לחיזוק נפרד. במסקנה זו איני רואה להתערב.


סיכומו של דבר, שאני דוחה הערעור גם לגבי ההרשעה באישומים הקשורים למעשי האלימות כלפי עבד.

הערעור לגבי העונש

גזר הדין בבית משפט קמא

100.
משקבע בית משפט קמא כי העשייה העבריינית של הנאשמים נעשתה במסגרת ארגון פשיעה, הוא נדרש לקביעת מעמדו של כל נאשם במסגרת הארגונית בהתאם לסעיפים 3-2 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. הדרג הבכיר, המופיע בסעיף 2 לחוק כדרג הפעיל בארגון פשיעה, כולל את
העומד בראש
ארגון

הפשיעה ואת
המנהל,

מארגן, מכוון ומפקח
את הפעילות. סעיף 3 לחוק עניינו בחברי הארגון המסווגים כמי
שעובר עבירה במסגרת
פעילות של ארגון פשיעה. כאמור, נקבע כי מרואן הוא מי שעמד ב
ראש
ארגון הפשיעה ושאדי ואלון
ניהלו
ופיקחו על העשייה (הנאשמים האחרים, למעט חנניה, הוגדרו כמי שעברו עבירה במסגרת ארגון פשיעה ).


בגזר הדין, ציין בית משפט קמא כי אין המדובר בארגון הנושא על מצחו את
כל
סימני ההיכר המאפיינים ארגון פשיעה קלאסי, וכי התפרשותו הגיאוגרפית של הארגון הייתה מצומצמת ומוגבלת לתחומי טירה וכפר-סבא בלבד. עקרון מנחה נוסף בגזירת הדין היה קיבוץ העבירות אשר יוחסו לנאשמים וחלוקתן לקטגוריות: עבירות המס מושא העיסוק בחשבוניות הפיקטיביות; עבירות הלבנת ההון; ועבירות האלימות. עומק מעורבותו של כל נאשם בעשייה הפלילית נמדד על פי מידת מעורבותו במגוון תחומי העשייה השונים. כך, למשל, לא ראה בית משפט קמא את חנניה כמנהל בארגון, לאחר שנתברר כי למרות שנטל חלק נכבד בעבירות המס, לא הייתה לו כל מעורבות בעבירות ההון ובעבירות האלימות.

101.
על רקע האמור, גזר בית משפט קמא את דינם של המערערים כלהלן:


מרואן נאצר

– 15 שנות מאסר בפועל; מאסר לתקופה של שלוש שנים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך 3 מיליון ₪ או 3 שנות מאסר תחתיו.


שאדי נאצר

– 10 שנות מאסר בפועל; מאסר לתקופה של שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך מיליון ₪ או שנת מאסר תחתיו.


אבי אלון

– 9 שנות מאסר בפועל; מאסר לתקופה של שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך מיליון ₪ או שנת מאסר תחתיו.

טענות הצדדים ביחס לגזר הדין

102.
לטענת המערערים, בית משפט קמא החמיר עימם מעבר למקובל בעבירות מהסוג הנדון – בהתייחס לגזר הדין שניתן בת.פ.ח 1049/07
מדינת ישראל
נ' אבוטבול ואח
'
(לא פורסם, 22.6.2009) (להלן:
עניין

אבוטבול
). בנוסף, טענו המערערים כי לאור גובה הקנסות שהושתו עליהם והיעדר יכולת לשלם קנסות אלה, הרי שעונש המאסר שהושת עליהם בפועל מגיע כדי 18 שנות מאסר למרואן, 11 שנות מאסר לשאדי ו-10 שנות מאסר לאבי אלון
.


בערעורו, הוסיף אלון וטען כי בית משפט קמא לא הביא בחשבון את עדויות האופי שהובאו מטעמו, ומהן עולה כי ניהל אורח חיים נורמטיבי עד להסתבכותו בפרשה, וכי הקדיש זמן רב לעשייה התנדבותית בקהילה. בנוסף, הפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונש שנגזר על מרואן ושאדי ועל נאשמים אחרים, אינו משקף את הפער בין חומרת העבירות שיוחסו לו לעומת חומרת העבירות שיוחסו להם, ולכן היה מקום להפחית מעונשו.


מנגד, טענה המשיבה כי העונשים שנגזרו על המערערים סבירים והולמים מידתית את העבירות המיוחסות להם, כי בית משפט קמא לקח בחשבון את חדשנותו של חוק המאבק בארגוני פשיעה; את מימדיו הקטנים יחסית של הארגון והתפרשותו הגיאוגרפית המצומצמת; ואת טענת "הגנה מן הצדק" שהובילה לזיכוי חלקי של המערערים מחלק מעבירות הסחר בחשבוניות. עוד טענה המשיבה, כי אופיין הכלכלי של מרבית העבירות מצדיקה הטלתם של קנסות גבוהים על המערערים. הודגש, כי בענייננו של מרואן, לא מיצה בית משפט קמא את מלוא חומרת הדין, לפי שגזר עליו עונש זהה לעונש שנגזר בע"פ 3354/07
עראר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.9.2008), על אף ששם הואשמו מספר נאשמים בעבירות אלימות ללא אישומים על פי חוק מאבק בארגוני פשיעה.

דיון והכרעה

103.
טענת המערערים לפיה בית משפט קמא החמיר עימם מעבר למקובל, נסמכת על השוואה בינם לבין גזר הדין בפרשת
אבוטבול
, במסגרתו נידון ראש הארגון ל-13 שנות מאסר בפועל והושת עליו קנס בסך 500,000 ₪, וסגנו הבכיר נידון ל-11 שנות מאסר בפועל והושת עליו קנס בסך 150,000 ₪. אלא שביני לביני, נדונה בבית משפט זה פרשת
אבוטבול

(המוזכרת כאן כפרשת

זוארץ
), ערעורה של המדינה נתקבל והוחמרו העונשים, כך שעל ראש הארגון נגזרו 18 שנות מאסר בפועל ועל סגנו 16 שנות מאסר בפועל.

104.
עם זאת, מקובלת עלינו טענת המערערים כי יש מקום ליתן משקל לכך שבעניינם נעשה לראשונה שימוש באישומים השאובים מחוק המאבק בארגון פשיעה. "ראשוניות" זו לא מתבטאת אך בהפעלת החוק על ידי רשויות התביעה אלא אף בתקופת פעילותו של הארגון. לעומת פרשות
אבוטבול ושורפי
, בהן פעלו הארגונים בין השנים 2007-2004, הרי שבענייננו, עיקר פעילות הארגון חגה סביב יום הולדתו של חוק המאבק בארגוני פשיעה, לפני ספירה ולאחר ספירה, משנת 2001 ועד שנת 2005, כאשר מרבית האישומים מתייחסים לאירועים שנעשו עובר לכניסת החוק לתוקפו.


אכן, וכפי שנזכר לעיל, אין מניעה לעשות שימוש ראייתי בפעילות שהתבצעה עוד לפני חקיקת החוק, אך עם זאת, יש לטעמנו מקום ליתן משקל של ממש לא רק לכך שהמערערים היו הראשונים שהועמדו לדין על פי חוק מאבק בארגוני פשיעה, אלא שעיקר הפעילות המיוחסת להם נעשה לפני חקיקת החוק. לכך יש להוסיף את שנות המאסר שהושתו על המערערים חלף הקנס הכבד שהושת עליהם, ואשר באופן מעשי, יביא ככל הנראה לעונשי מאסר בפועל של 18, 15 ו – 10 שנים (על מרואן, שאדי ואלון בהתאמה). כל אלה, מצדיקים הקלת-מה בעונשם של המערערים.

105.
ספציפית לגבי אבי אלון
, הגעתי למסקנה כי יש מקום להקלה נוספת בגזר דינו. ראשית, בשל מעמדו השונה בהיררכיה הארגונית, כפי שבאה לידי ביטוי בפעילות הארגון. יש לזכור, כי למרות שאלון היה אמון על הפעילות בצ'יינג' אשר שימש כ"חדר מבצעים" ובסיס לפעילות הארגון, הוא לא היה מעורב בפעילות הסחר בחשבוניות הפיקטיביות, מה שמנתק אותו במידה רבה מזרוע הפעילות המרכזית של הארגון. לכך יש להוסיף את זיכויו של אלון מאישום 9 הנוגע לתקיפתו של גדי בן-שטרית, כך שחלקו בעבירות האלימות מצטמצם לאישום 14 בלבד, הנוגע לאלימות שהופנתה כלפי תומר, אלימות שאין חולק כי לא היה מעורב בה פיזית. לאחר כל אלה, הרי שפעילותו של אלון בארגון התמצתה רובה ככולה בתחום הלבנת ההון - עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו ועיסוק בשירותי מטבע ללא רישיון. לכך יש להוסיף היעדר עבר פלילי של אלון, לעומת עברם הפלילי של מרואן ושאדי.


באשר לרכיב הקנס, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בשים לב לאופיין הכלכלי של העבירות בהן הורשעו המערערים והסכומים שגלגלו המערערים בפעילותם, ומתוך הנחה כי רכיב הקנס בענישה נועד לבטא, בין היתר, ענישה בגין הרווח הכלכלי שביקש העבריין לגרוף לכיסיו (ראו עניין
שורפי
, פסקה שח). עם זאת, מצאנו להתערב במספר שנות מאסר חלף הקנס, בהתחשב באפשרות הריאלית כי הקנס לא ישולם (השוו ע"פ 2143/10
אברהם שלום
נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.1.2011), אם כי באותו מקרה נראה כי המאסר חלף הקנס הוטל כדי לתמרץ את הנאשם לשלם פיצויים).

106.
לאור האמור לעיל, אנו מעמידים עונשם של המערערים כדלהלן:


מרואן נאצר

– 13 שנות מאסר בפועל (במקום 15); מאסר לתקופה של שלוש שנים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך 3 מיליון ₪ או שנת מאסר תחתיו (במקום 3).


שאדי נאצר

– 9 שנות מאסר בפועל (במקום 10); מאסר לתקופה של שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך מיליון ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו.


אבי אלון

– 7 שנות מאסר בפועל (במקום 9); מאסר לתקופה של שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות אחרת למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; קנס כספי בסך מיליון ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו.

ש ו פ ט


השופט א' גרוניס

:

אני מסכים.
ש ו פ ט


השופט י' דנציגר

:

אני מסכים.
ש ו פ ט




הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית
.


ניתן היום, י"א בכסלו התשע"ב (7.12.2011).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט





_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08090930_e11.doc

עכ

ב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 9093/08 מרואן נאצר, שאדי נאצר, אבי אלון נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 07/12/2011)