פסקי דין על הראל חברה לבטוח בע"מ | פסקי דין על מוסך אלן בע"מ ואח'

44258/08 א     05/12/2011




א 44258/08 הראל חברה לבטוח בע"מ נ' מוסך אלן בע"מ ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 44258-08 הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' מוסך אלן בע"מ ואח'







בפני

כב' השופטת
יסכה רוטנברג


תובעת

הראל חברה לבטוח בע"מ


נגד


נתבעים

1.מוסך אלן בע"מ
2.כלל חב' לביטוח בע"מ




נגד

צד ג'


כלל חב' לביטוח בע"מ



נגד

צד ד'


הראל חברה לבטוח בע"מ


פסק דין


בפני
תביעת שיבוב לתשלום סך של 82,703 ₪, להחזר תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחת, בשל גניבת רכבה.

ההליך

1.
הרכב הובא למוסך הנתבעת 1 (להלן: "המוסך"), לצורך קידוד והחלפת מפתחות הרכב, ובמהלך הטיפול, הוא נגנב. התובעת שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח, ומכאן התביעה.

2.
התביעה הוגשה תחילה רק נגד המוסך ממנו נגנב הרכב, וזה שלח הודעה לצד שלישי לחברת הביטוח, שביטחה את המוסך בשתי פוליסות ביטוח (להלן: "הצד השלישי" או "המבטחת"). בהמשך ההליך תוקן כתב התביעה והמבטחת הוספה כנתבעת 2. מבטחת המוסך, הצד השלישי, כפרה בחבותה הביטוחית, וכן שלחה הודעת צד ד' לתובעת, בטענה לכפל ביטוח.

3.
בישיבת קדם המשפט הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, תוגש רשימת פלוגתאות ומוסכמות, יעידו רק עדים שיכולים לשפוך אור על נסיבות גניבת הרכב, ויוגשו תיקי מוצגים. לאחר מכן יוגשו סיכומים בכתב, ויינתן

פסק דין
על יסוד כל החומר הקיים בתיק (ראה פרוטוקול הדיון מיום 27.06.10).
4.
בהתאם להסכמה האמורה הגישו הצדדים רשימת פלוגתאות ומוסכמות, תיקי מוצגים, והנתבעת 1, המוסך, הגישה גם תצהיר עדות ראשית של בעל המוסך, מר אלי משקי, שנחקר נגדית על תצהירו. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ולסיכומי התשובה צירפה התובעת, לראשונה, עמוד ממחירון רכב של לוי יצחק. הנתבעת והצד השלישי התנגדו תחילה להגשתו בשלב זה, אך בהודעה נוספת, הודיעו כי הן מותירות את ההחלטה לשיקול דעת בית משפט, תוך שהן שומרות על כל טענותיהן. בנסיבות אלו, החלטתי לקבל גם את העמוד מתוך המחירון של לוי יצחק, כמוצג מטעם התובעת (ראה ההודעה וההחלטה מיום 27.07.11).

העובדות

5.
ואלו העובדות העולות מהחומר בפני
, והן למעשה, אינן שנויות במחלוקת.

התובעת ביטחה בביטוח מקיף רכב מסוג סיטרואן
c4
מס' רישוי 14-238-13 שנת ייצור 2006 (להלן ולעיל: "הרכב"; ראה הרשימה לפוליסה שצורפה לכתב התביעה). בתאריך 25.03.07 הוכנס הרכב לטיפול במוסך הנתבעת לצורך קידוד והחלפת מפתחות הרכב. בעת התיקון במחלקת הדיאגנוסטיקה של המוסך, ובעוד הרכב מונע, נכנס לרכב גנב, ותוך שניות נמלט מהמוסך עם הרכב. עובדי המוסך דלקו אחרי הגנב, אך לא הצליחו לתפוס את הרכב (ראה דו"ח החקירה שצורף לכתב התביעה, תצהיר בעל המוסך ורשימת מוסכמות).

הרכב לא נמצא, והתובעת שילמה למבוטחת את תגמולי הביטוח (ראה הוראות זיכוי שצורפו לכתב התביעה; לטענות הנתבעים לעניין הוראות אלו, אתייחס להלן). מכאן התביעה.

6.
בהתאם לרשימת המוסכמות הסכימו הצדדים שהרכב נגנב כשהוא מונע, במהלך טיפול שעבר בעת יום עבודה רגיל במוסך, והגניבה אירעה במהלך שעות הפעילות במוסך. עוד הוסכם שמבנה המוסך עצמו לא נפרץ, שהרכב לא היה נעול בעת האירוע, ושהרכב היה בשליטת המוסך בעת הגניבה.

שנויות במחלוקת הפלוגתאות הבאות:

6.1
האם התובעת זכאית להשבת הסכומים ששילמה מכוח זכות השיבוב;

6.2
האם הנתבעת 1 התרשלה בנסיבות העניין והאם קיימת אחריות כלשהיא מצידה
בגין הגניבה;

6.3
האם קיים כיסוי ביטוחי לאירוע בפוליסות הביטוח שרכשה הנתבעת;


6.4
האם קיים ביטוח כפל בין התובעת לצד השלישי;

6.5
האם ניתן היה להעלות טענת ביטוח כפל גם כלפי מבוטחת התובעת.

נבחן את הפלוגתאות האמורות, לאו דווקא כסדרן.

פלוגתא ראשונה: אחריות המוסך לאירוע הגניבה

7.
תחילה לאחריותו של המוסך לגניבת הרכב (פלוגתא מס' 2), מאחר ובהיעדר אחריות, תביעה אִַיִן.

אין מחלוקת כי הרכב הובא למוסך לשם ביצוע טיפול תמורת תשלום. מכאן שבין הצדדים, היינו בין המוסך ובין בעלת הרכב (המבוטחת או מי מטעמה) נקשר חוזה קבלנות, וזאת בהתאם לסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד – 1974 (להלן: "החוק"), הקובע כך: "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". סעיף 6(ב)(1) לחוק קובע שאם אבד הנכס או ניזק בעודו בידי הקבלן "אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו".

ומהי אחריותו של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו? סעיף 2(ב) לחוק השומרים מבחין, לעניין אחריות שומר שכר, בין שומר שכר שהשמירה היא המטרה העיקרית להחזקת הנכס, ובין שומר שכר שהשמירה היא טפלה למטרה העיקרית שבהחזקת הנכס. שומר שכר, ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, אחראי "לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן". לאור האמור בסעיף 6 לחוק חוזה קבלנות הנ"ל, יש להחיל על המוסך, הנתבעת 1, כקבלן, את רמת האחריות המוגברת של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו.

8.
רמת האחריות שהחוק הטיל על הקבלן, או על שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרת החזקתו, פורשה בפסיקה באופן מחמיר. נפסק כי "אחריותו של שומר כזה לאבדן הנכס או לנזקו היא אחריות חמורה. לצורך הטלתה אין נפקא מינה אם התרשל השומר בשמירתו, אם לאו. הוא ייפטר מאחריות רק אם הנזק או האובדן לנכס נגרמו בנסיבות שכמוהן כנסיבות של סיכול, או אם יחול תנאי מן התנאים שברישא לסעיף 4 לחוק השומרים" (דברי הנשיא ברק ברע"א 9488/02 חן שחר נ. עטיה גד).

הנטל להוכיח כי הנכס ניזוק בנסיבות שלא היה על השומר לחזותן מראש, ושהוא לא יכול
היה למנוע את תוצאותיהן, מוטל על השומר (ע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי

נ' רחמים ששון
; ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ. הום – חברה לביטוח בע"מ, פסקה 11 לפסק הדין).

בהתאם לסעיף 8(א) לחוק חוזה קבלנות, בהיעדר כוונה אחרת המשתמעת מההסכם, יש להחיל על החוזה את הוראות החוק. בענייננו לא הוצג כל הסכם וגם לא נטען שיש להסיק מההתקשרות בין הצדדים על כוונה שלא להחיל את הוראות חוק חוזה קבלנות ואת אחריותו המוגברת של הקבלן. המסקנה היא שיש להטיל על המוסך את האחריות המוגברת של שומר שכר. לאור האמור אחראי המוסך לגניבת הרכב, אלא אם יוכיח שהגניבה נגרמה בנסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ושהוא לא יכול היה למנוע תוצאותיהן.

9.
כמבואר, הצדדים הגישו רשימת מוסכמות, בהן הוסכם שהרכב נגנב כשהוא מונע, במהלך טיפול שעבר בעת יום עבודה רגיל במוסך, והגניבה ארעה במהלך שעות הפעילות של המוסך (ראה מוסכמה א' ברשימת המוסכמות). בנוסף, הוגש תצהירו של בעל המוסך, בו מתוארות נסיבות הגניבה (ראה תצהיר משקי מיום 16.08.10). לפי האמור בתצהיר, הרכב הוחנה בחניית המוסך ומשם הוכנס לתא עבודה לשם ביצוע טיפול. התא מהווה מחלקה נפרדת המצויה בחזית המוסך. הרכב הוחנה כאשר חזיתו פונה לתוך המחלקה, והוא נגנב מתא העבודה, במהלך הטיפול. הגנב נכנס למחלקה, קפץ לתוך הרכב המונע, שילב להילוך אחורי, נסע לאחור בפראות וברח. מנהל המוסך ניסה לרדוף אחרי הגנב, אך ללא הועיל. לטענתו, מדובר בפריצה נועזת ובלתי צפויה, לא ניתן למנוע פריצה שכזו,
ולמיטב ידיעתו, לא ארעה מעולם כמותה.

ועוד נאמר בתצהיר שסוג הטיפול שנדרש היה קידוד מפתחות הרכב, וטיפול כזה אפשרי לביצוע אך ורק בנסיבות הבאות: הרכב מונע ומחובר למחשב הבדיקה, המפתחות מצויות בתוך המתנע, ודלת הרכב פתוחה מאחר וכבל הבדיקה מחובר לתא הנהג.

10.
לטענת המוסך הנסיבות האמורות מלמדות שלא היתה כל התרשלות בהתנהגותו, ושהוא לא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע את הגניבה. הצד השלישי כותב בסיכומיו, מחד, שהוא מצטרף לטענות המוסך לעניין היעדר אחריותו לאירוע הגניבה, ומאידך שהתנהגות המוסך מהווה רשלנות רבתית המגיעה לכדי הפקרה מוחלטת של הרכב וזלזול בוטה של המוסך בחובת הזהירות המוטלת עליו.

11.
כמבואר, על המוסך מוטלת אחריות מוגברת, ולפיכך בכל הקשור ליחסים שבין התובעת למוסך, שאלת התרשלותו של המוסך, אינה השאלה הרלוונטית לדיון. השאלה אינה אם בנסיבות העניין נהג המוסך כמוסך סביר, אלא אם הוכח שהגניבה נגרמה עקב נסיבות שלא היה על המוסך לחזותן מראש, והוא גם לא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. ולפי הפירוש המחמיר בו נקטה הפסיקה ביחס לסטנדרט אחריות זה, השאלה היא אם הוכחו נסיבות חריגות כשל סיכול, שרק הן יכולות לשחרר את המוסך מאחריותו (ראה הציטוט מתוך רע"א 9488/02 חן שחר נ. עטיה גד הנ"ל; פסקה 8 לעיל).

12.
נסיבות הגניבה, כמתואר לעיל, מעלות כי המוסך לא רק שלא הרים את הנטל המחמיר המוטל עליו, אלא שהוא גם לא הרים נטל פחות. מהאמור בתצהיר בעל המוסך עולה שהרכב היה מונע כשהמפתחות נתונות בתוך המתנע ודלת הנהג פתוחה. מוסך הוא מקום בו מסתובבים אנשים זרים, ובנסיבות שכאלו אירוע כזה של גניבת רכב הוא אפשרי, אף אם אקבל את הטענה (הסתמית) שכמותו מעולם לא אירע.

זאת ועוד. לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר, פורטו האמצעים שהמוסך נקט לשם מניעת אירוע של גניבה. כך למשל לא הובהר אם היה אדם צמוד לרכב המונע. אם לא, מדוע לא, ואם כן, מדוע לא עלה בידו למנוע את הגניבה. לא הובהר אם היו מחסומים למניעת אפשרות של גניבה, או אם ננקטו אמצעי זהירות אחרים. גם לפיכך לא ניתן לקבוע שהמוסך לא יכול היה למנוע את גניבת הרכב, לו נקט אמצעים סבירים לשם כך.

המסקנה היא שהמוסך אחראי לגניבת הרכב.

פלוגתא שנייה: האם התובעת זכאית להשבת הסכומים ששילמה מכוח זכות השיבוב

13.


פלוגתא נוספת השנויה במחלוקת, היא זכאותה של התובעת להשבת הסכומים ששילמה מכוח זכות השיבוב (פלוגתא מס' 1 ברשימת הפלוגתאות). תביעת השיבוב מעוגנת בזכות התחלוף הקבועה בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981, הקובע לאמור:

"היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם"

.

שלושה תנאים מצטברים דרושים לביסוסה של זכות התחלוף: חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי פוליסת ביטוח בת תוקף; תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח מכוח חבות זו; וקיומה של חבות של הצד השלישי לפצות את המבוטח (ראה למשל, אליאס, דיני ביטוח, כרך ב, עמ' 1089; ששון – דיני ביטוח, עמ' 376).

14.
הנתבעים טוענים שהתובעת כשלה בהוכחת כל אחד מהתנאים האמורים:
אשר לתנאי הראשון
, לא הוכחה קיומה של חבות חוזית כלפי המבוטח לפי פוליסת ביטוח בת תוקף, הן מאחר והפוליסה (להבדיל מהרשימה לפוליסה) לא הוגשה, והן מאחר והיקף הנזק שנגרם למבוטח, היינו ערך הרכב שנגנב, לא הוכח בחוות דעת שמאי כנדרש;
אשר לתנאי השני
, לא הוכח תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח.
אשר לתנאי השלישי
, לא הוכחה חבותו של הצד השלישי לפצות את המבוטח, הן מאחר ולא הוכחה התרשלותו, והן מאחר ולא הוכח היקף הנזק שנגרם, היינו שווי הרכב שנגנב.

התובעת טוענת כי עמדה בנטל המוטל עליה. לטענתה הפוליסה עצמה הוכחה, ביצוע התשלומים הוכח גם הוא, וגם ערך הרכב הוכח כנדרש. ומכל מקום עומדת לה החזקה לפיה חברת הביטוח אינה משלמת כמתנדבת, וגם לפיכך היא הוכיחה תביעתה.

15.
בחנתי את טענות הצדדים. הגעתי למסקנה שהתובעת הוכיחה הן את קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף ואת תנאיה, והן את עצם ביצוע התשלום. עם זאת התובעת לא הוכיחה את ערך הרכב במועד הגניבה, ולפיכך היא לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם למבוטח. ומשכשלה התובעת בהוכחת היקף הנזק שנגרם, היא לא הוכיחה את קיומם של שלושת התנאים המבססים את זכות התחלוף, שעליה רובץ הנטל להוכיחם (וראה אליאס, דיני ביטוח הנ"ל, בעמ' 1103).

16.
הוכחת שווי הרכב הכרחית הן לשם הוכחת התנאי הראשון, היינו קיומה של חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי פוליסת ביטוח בת תוקף, והן לשם הוכחת התנאי השלישי, היינו קיומה של חבות של הצד השלישי לפצות את המבוטח. הוכחת שווי הרכב הכרחית לשם הוכחת שני תנאים אלו, מאחר ובמסגרת הוכחת התנאי הראשון, אין די בהוכחת תנאי הפוליסה, יש להוכיח גם שהתשלום נעשה בהתאם לאותם תנאים. ובמסגרת התנאי השלישי אין די בהוכחת אחריותו של הצד השלישי לנזק שנגרם למבוטח, יש להוכיח גם את היקף הנזק שהצד השלישי גרם למבוטח.

כפי שיבואר, לאור הוראות הפוליסה והרשימה, ספק בעיני אם עלה בידי התובעת להוכיח את התקיימותו של התנאי הראשון. עם זאת לא יכול להיות ספק, שקיומו של התנאי השלישי לא הוכח, לאחר שלא הוכח היקף הנזק שגרם המוסך בשל אי הוכחת שווי הרכב. בנסיבות אלו, ולמרות שאחריותו של המוסך לאירוע הגניבה, הוכחה, אין מנוס מהמסקנה שהתובעת לא הוכיחה תביעתה.

אבחן תחילה את הטענות לעניין קיומה של פוליסה ולעניין ביצוע התשלומים, ולאחר מכן
את הטענות לעניין הנזק.



הוכחת ביצוע התשלום ותנאי הפוליסה מכוחה בוצע התשלום

17.
טענת הנתבעים לפיה התובעת לא הוכיחה את ביצוע התשלומים, אינה מקובלת עלי. לכתב התביעה צורפו הוראות זיכוי מיום 11.11.07, המבססות את סכום התביעה. הצדדים הסכימו ש"כל המסמכים בתיק יוגשו וישמשו חומר ראיות" (עמ' 8 שורות 12 – 13 לפרוטוקול הדיון מיום 27.06.10). לפיכך, ובהיעדר טענה קונקרטית לעניין עצם ביצוע התשלום, מוכיחות הוראות הזיכוי את ביצוע התשלום בפועל.

18.
גם הטענה שהתובעת לא הוכיחה שהתשלום בוצע מכוח הפוליסה מאחר והיא לא צירפה עותק מלא מהפוליסה, לרבות הז'קט, אינה מקובלת עלי. כאמור, הצדדים הסכימו שכל החומר הקיים בתיק יוגש וישמש חומר ראיות. בתאריך 11.04.10, במסגרת ההליכים המקדמיים, הגישה התובעת לתיק בית משפט עותק מלא של פוליסת הביטוח, לרבות התנאים הכלליים. גם אם עותק הפוליסה לא צורף לכתב התביעה או לתיק המוצגים, הוא הוגש לבית משפט במהלך ההליכים המקדמיים, ומכוח הסכמת הצדדים, הוא הופך לחלק מחומר הראיות.

פרק 2 לתנאים הכלליים עוסק בביטוח רכב, ומקרה הביטוח, מוגדר בסעיף 1, ככולל, בין היתר, "גניבה". גם לעניין תנאי הפוליסה לא העלו הנתבעים כל טענה קונקרטית, פרט לטענה כללית לפיה הפוליסה לא צורפה. לאור האמור, הוכיחה התובעת כי התשלום בוצע על ידה מכוח פוליסת ביטוח בת תוקף.


אלא שכאמור, לא די להוכיח שהתשלום נעשה מכוח הפוליסה, יש להוכיח גם שהיקף התשלום, נעשה מכוח ובהתאם למוסכם בפוליסה. בהוכחת אלמנט זה, כשלה התובעת.

אי הוכחת שווי הרכב בעת הגניבה

19.
בכתב התביעה טענה התובעת שנזקי הרכב הנפגע בגין התאונה (צ.ל. בגין הגניבה – י.ר.) הוערכו על ידי שמאי מוסמך, שבהתאם לכך פוצה המבוטח ושחוות דעת השמאי מצורפת לכתב התביעה (סעיף 7 לכתב התביעה). אלא שחוות דעת השמאי לא צורפה לכתב התביעה, וגם במהלך ניהול ההליך לא צורפה חוות הדעת. לא צורפו גם ראיות אחרות מהן ניתן יהא ללמוד מה היה שווי הרכב שנגנב, על יסוד מה קבעה התובעת מה היה ערך הרכב שנגנב, וכיצד חישבה את סכום תגמולי הביטוח שעליה לשלם למבוטחת.

כאמור, רק לסיכומי התשובה צורף, לראשונה, צילום של דף מתוך מחירון לוי יצחק. הנתבעים הותירו את ההחלטה אם לקבל את העמוד מתוך המחירון לשיקול דעת בית משפט, תוך שהם מדגישים כי אין בכך כדי לפגוע בכל טענותיהם, והחלטתי לקבלו. עם זאת, אין בו בדף המחירון כדי להוכיח מה היה שווי הרכב שנגנב.

גם אם אקבל את הטענה שדף מתוך מחירון הרכב יכול, כשלעצמו, להוות אינדיקציה לשווי רכב מסוג הרכב שנגנב בעת הגניבה, אין דף זה יכול לשמש ראייה לשווי הרכב הספציפי שנגנב. יפים לעניין זה דברי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א (נצ') 1240/00 סליק נ. כלל חברה לביטוח בע"מ:

"כיצד יש להוכיח את 'ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח'? נתון זה, כנתונים אחרים שהמבוטח, כתובע במשפט, נושא בעול הוכחתם, יוכח בדרך הרגילה, בעדות שמאי או מומחה אחר. המחירון, לכשעצמו, גם בהנחה שהוא ריאלי מבחינה כלכלית, ואפילו יוגש לבית המשפט כעדות מומחה אישית מפי מי שערך אותו, אינו מהווה הוכחה מספקת, מאחר והוא קובע את מחירו של קוד הדגם, אך לא את מחירה של המכונית הנדונה. יתכן ויווצרו נסיבות שבעטיין נופל מחירה של מכונית פלונית בשוק החופשי ממחירה על פי המחירון, כגון שימוש יתר, 'עבר מכביד', מצב תחזוקה גרוע, ריבוי בעלויות קודמות, תאונות שאירעו לה ועוד ועוד. בה במידה אפשר ושוויה בשוק עולה על מחירה הנקוב במחירון" (פסקה 17 לפסק הדין).

כך גם בענייננו. פרט למחירון רכב לא הביאה התובעת כל ראיה ממנה ניתן יהא להסיק מה היה שווי הרכב הספציפי שנגנב, ובמועד הגניבה, לא חוות דעת שמאי, ולא כל ראייה אחרת. הרכב הנדון היה רכב של חברת השכרה (המבוטחת היא חברת פריים ליס; ראה הרשימה לפוליסה), והוא עבר לפחות תאונה אחת. לגבי רכב שכזה ברור שנדרשת חוות דעת שמאי שתיקח בחשבון את מכלול הגורמים הרלוונטיים, לרבות עברו של הרכב ומצבו, ורק כך ניתן לקבוע את ערכו עובר לאירוע הגניבה.

20.
הראייה היחידה שצורפה היא חוות דעת שמאי מיום 22.05.06 לגבי הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 09.04.06, כשנה לפני מועד הגניבה. טוענת התובעת שמחוות דעת זו עולה ששווי הרכב נכון למועד עריכת חוות הדעת (22.05.06) עמד על 115,415 ₪, שממחירון יצחק לוי עולה ששווי הרכב במועד הגניבה עמד על 97,000 ₪, שתגמולי הביטוח ששולמו בפועל עומדים על 78,919 ₪ בלבד, ומכאן, כך הטענה, שחברת הביטוח פיצתה את מבוטחה בהתאם לשווי הרכב במועד הגניבה, תוך ביצוע כל ההפחתות הנדרשות, וההוכחה לכך היא שסכום התביעה נופל מערך הרכב לפי המחירון.

אין בידי לקבל טענות אלו. להיפך, מתוך טענות אלו ניתן להסיק, שהיו גם היו נתונים עובדתיים על יסודם קבעה התובעת את ערך הרכב כפי שקבעה, ואת גובה תשלום תקבולי הביטוח, אלא שנתונים אלו לא הובאו ולא פורטו. בנסיבות אלו נותר סכום התביעה סתמי, בלתי מבואר ולא מוסבר, וגם כן לא הוכיחה התובעת מה היה ערך הרכב עת נגנב.

21.
זאת ועוד זאת. כאמור, בכתב התביעה נכתב שנזקי הרכב הוערכו בחוות דעת שמאי המצורפת לכתב התביעה, אך חוות דעת זו לא צורפה ולא הוצגה (להבדיל מחוות הדעת שנערכה לרכב לאחר שהוא נפגע בתאונה כשנה קודם לאירוע הגניבה). משמע, או שבניגוד לאמור בכתב התביעה, לא נערכה כל חוות דעת שמאי, ואזי, לא ברור מדוע נכתבו הדברים בכתב התביעה, ומכל מקום, עולה שהתובעת עצמה ערה לצורך להעריך את שווי הרכב על ידי חוות דעת שמאי. או שנערכה חוות הדעת שמאי ומטעמים שלא הובהרו, היא לא הוצגה, ואזי, יש לשקול זאת לחובת התובעת בהתאם לכלל, לפיו מניחים שצד, שללא הצדק סביר נמנע מלהביא ראייה שיכולה היתה לתמוך בגרסתו, עושה כן מאחר ואותה ראייה, לא היתה תומכת בגרסתו.

התובעת לא הבהירה כל אלו, היא לא הבהירה אם נערכה חוות דעת שמאי אם לאו, ואם לא, מדוע לא, כשם שלא הובהר מדוע לא הוגשה חוות הדעת, אם נערכה כזו. לא לי הפתרונים, על התובעת הנטל להוכיח תביעתה.

22.
סיכומם של דברים. בהיעדר חוות דעת שמאי לגבי שווי הרכב בעת הגניבה, לא הוכיחה התובעת את ערך הרכב, על כן היא לא הוכיחה שהתשלום שבוצע, בוצע בהתאם לחבותה על פי הפוליסה (התנאי הראשון), והיא גם לא הוכיחה את היקף הנזק שגרם המוסך (התנאי השלישי).

23.
בסיכומי התשובה העלתה התובעת טענה חדשה, לפיה בהתאם לרשימה לפוליסה, התשלום למבוטח בעת גניבת הרכב ייעשה לפי ערך הרכב במחירון לוי יצחק, ומכאן שהמחירון מוכיח מה שווי הרכב עת נגנב. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התשובה, ולנתבעים לא ניתנה האפשרות להתייחס אליה. עם זאת, וגם אם אקבלה, אין בכך כדי לסייע לתובעת. הסכמה בפוליסה לגבי שיעור הפיצוי, רלוונטית למערכת היחסים שבין חברת הביטוח למבוטח, אך אין בה כדי לחייב צד שלישי שאינו צד לפוליסה. משמעות הדברים היא כי המירב שיכולה התובעת לטעון הוא שעלה בידה להוכיח שהתשלום בוצע בהתאם לתנאי הפוליסה, היינו את קיומו של התנאי הראשון. אין בהסכמה זו כדי להתגבר על הקושי שבאי הוכחת התנאי השלישי, בהעדר הוכחת היקף הנזק שגרם המזיק (המוסך).

24.
טוענת התובעת, שטענת הנתבעים אינה אלא הרחבת חזית אסורה, ומאחר ושאלת שווי הרכב לא עלתה כפלוגתא בין הצדדים, מנועות הנתבעות מלכפור בשווי הרכב. אינני מקבלת טענה זו. הפלוגתא הראשונה בין הצדדים היתה אם התובעת זכאית להשבת הסכומים ששילמה מכוח זכות השיבוב. פלוגתא זו מקפלת בחובה, מספר שאלות, הן שאלת עילת התשלום (הפוליסה) והן שאלת סכום התשלום (שווי הרכב). ואכן, שווי הרכב, לא פורט ברשימת המוסכמות.

יתר על כן. נוכח הטענות שעלו בסיכומים, בדבר הבנה שונה של הצדדים לגבי משמעות המוסכמות והפלוגתאות ביניהם, וצירוף דף ממחירון לוי יצחק לסיכומי התשובה, קבעתי תזכורת צדדים לאחר הסיכומים. בסיכומו של דבר ובעקבות ישיבת התזכורת, הוגש, בלא התנגדות הנתבעות, העמוד הרלוונטי ממחירון לוי יצחק. התובעת לא ביקשה, אף בשלב זה, לצרף חוות דעת שמאי לגבי שווי הרכב שנגנב. בנסיבות אלו, ודאי שאין מקום לטרוניות התובעת.

25.
טענה נוספת, וזו למעשה טענתה העיקרית של התובעת, היא, שמאחר ומדובר בתביעת שיבוב, קיימת חזקה לפיה היא לא שילמה כמתנדבת, ודי בכך כדי להוכיח שהתשלומים ששולמו על ידה, שולמו כדין, בהתאם לתנאי הפוליסה, ולא מעבר לשוויו האמיתי של הרכב. אבחן עתה משמעותה של החזקה הנטענת.

חזקה שחברת הביטוח אינה משלמת כמתנדבת.

26.
בהתאם לפסיקה, חזקה היא שחברת הביטוח אינה ממהרת לשלם כמתנדבת (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ). חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים ועל הלכות מסחר מקובלות, "מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" (ע"א 7148/94 הנ"ל, פסקה 4, סיפא). מספר תכליות עומדות ביסוד חזקה זו, בהן החשש כי
מתן אפשרות למזיק לפשפש בהסדר בין חברת הביטוח למבוטח, ירתיע את חברות הביטוח מלהגיע להסדרים עם המבוטחים וייאלץ את החברות להתדיין בכל תיק ותיק עד להכרעה שיפוטית; וכן החשש כי בדרך זו יצא החוטא, הוא המזיק, נשכר, שהרי אלמלא היה הניזוק מבוטח, היה המזיק חב במלוא נזקיו.

27.
בהתאם לחזקה האמורה נפסק שיש לבחון את סבירות השיקולים שעמדו ביסוד החלטת המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח, אך כל עוד אין טענה לתשלום שלא בתום לב, או לקיומה של קנוניה בין המבטח למבוטח, די בכך ששיקולי המבטחת היו סבירים: "אין

לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי (גם אם הוא שנוי במחלוקת) וסבירות הסכום ששולם
" (ע"א 7148/94 הנ"ל). כל עוד עומדים שיקולי המבטחת במבחן הסבירות, ייחשב התשלום כתשלום שבוצע מכוח הפוליסה, אפילו ניתנת הפוליסה לפירושים אחדים (ע"א 7148/94 הנ"ל).

מהאמור לעיל לא עולה, שדי בעצם ביצוע התשלום לשם ביסוס זכות התחלוף, כפי שכך טוענת התובעת. מה שעולה מהחזקה האמורה הוא שהתשלום ששילמה חברת הביטוח ייבחן במבחן הסבירות, וכל עוד יימצאו השיקולים שעל יסודם נעשה התשלום סבירים, ייחשב התשלום כתשלום שבוצע מכוח הפוליסה.

28.
המסקנה המתחייבת מהאמור היא, שעל המבטחת להעמיד לביקורת את השיקולים על יסודם בוצע התשלום, ולשם כך עליה לפרט גם את הנתונים על בסיסם היא החליטה לשלם את הסכום ששילמה. אם הנתונים על יסודם בוצע התשלום אינם מפורטים, לא ניתן לבחון את סבירות התשלום שבוצע.

קבלת טענת התובעת, לפיה די בעצם ביצוע התשלום, לשם ביסוס תביעת שיבוב, עומדת בניגוד לאמור לעיל בדבר שלושת התנאים המבססים את זכות התחלוף. טענה זו,
פירושה למעשה הוא, שכל הסדר בין המבטחת למבוטח, יהיו נסיבותיו אשר יהיו ויהא תוכנו אשר יהא, וכל סכום ששולם בפועל, יהוו הם עצמם ראייה מספקת לביסוס זכות התחלוף. לא כך נפסק. להיפך, נפסק שהן עילת התשלום והן סכום התשלום, עומדים לביקורת: "החובה לשלם עומדת, כאמור, לביקורת, וגובה הסכום על אחת כמה וכמה..... בכל מקרה, תהיה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח, ולא יותר מכך" ((ע"א 7148/94 הנ"ל, סוף פסקה 7).

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח אינו מקנה לחברת הביטוח זכות תביעה בגין תשלומים ששילמה אם אלו אינם מעוגנים בפוליסה. להיפך, תשלומים שבוצעו שלא בהתאם לפוליסה אינם בגדר תקבולי ביטוח ועל כן אינם ניתנים לתביעה מכוח זכות התחלוף (אליאס, עמ' 1090 ואילך, והאסמכתאות הרבות שם). על כן, זכותו של נתבע לבחון את צדקת התשלום. אכן כן, הן עילת התשלום, והן סכום התשלום יבחנו על פי מבחן הסבירות, אך סבירות השיקולים, עומדת לביקורת.

29.
כאמור לעיל, התובעת לא הניחה את התשתית ששימשה אותה בהחלטה לשלם למבוטחת דווקא את הסכומים ששולמו, היא לא פרטה את הנתונים העובדתיים העומדים ביסוד החלטתה, ולפיכך, לא ניתן לבחון את סבירות שיקוליה. בנסיבות אלו, אין בחזקה לפיה חברת הביטוח אינה משלמת כמתנדבת כדי לסייע לתובעת בהוכחת תביעתה.

30.
זאת ועוד. החזקה האמורה, כוחה יפה רק להוכחת התנאי הראשון הדרוש לביסוס זכות התחלוף, לשם הוכחה כי התשלום ששולם, שולם מכוח חבות חוזית של המבטחת כלפי המבוטח, בהתאם לתנאיה של פוליסת ביטוח בת תוקף. חזקה זו אין כוחה יפה והיא אינה רלוונטית כלל לשם הוכחת קיומו של התנאי השלישי, הוכחת חבותו של הצד השלישי לפצות את המבוטח, והיקף החבות. משכשלה התובעת בהוכחת שווי הרכב, היא כשלה בהוכחת היקף הנזק שגרם הצד השלישי למבוטחת, ואין בחזקה לפיה אין חברת הביטוח משלמת כמתנדבת, כדי לסייע בהוכחת תנאי זה.


התוצאה

31.
המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה את זכותה להשבת הסכומים ששילמה מכוח זכות השיבוב, ולפיכך דין התביעה להידחות.


לאור מסקנה זו, אין צורך לדון ביתר הפלוגתאות שעלו בין הצדדים, ביחסים שבין הנתבעת 1, המוסך, לצד ג', המבטחת, וביחסים שבין המבטחות, בינן לבין עצמן.


התביעה נדחית. התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.

משנדחתה התביעה נדחות גם ההודעות לצד שלישי ורביעי, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום,
ט' כסלו תשע"ב, 05 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 44258/08 הראל חברה לבטוח בע"מ נ' מוסך אלן בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 05/12/2011)