פסקי דין על ניצן שליט | פסקי דין על ד"ר אילן גלבוע

34753/06 א     04/12/2011




א 34753/06 ניצן שליט נ' ד"ר אילן גלבוע








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 34753-06 שליט נ' ד"ר גלבוע






בפני

כב' השופט
אבי פורג


תובעת

ניצן שליט
ע"י ב"כ עו"ד מולסון


נגד


נתבע

ד"ר אילן גלבוע
ע"י ב"כ עו"ד רם נועם




פסק דין



מבוא

בפני
י תביעה לפיצוי בגין רשלנות רפואית במהלך טיפול שיניים בגב' ניצן שליט
(להלן: "התובעת").

לטענת התובעת, כתוצאה מהטיפול הרשלני היא נותרה עם חסר בשן הקדמית ונגרם לה נזק ניכר ונרחב לעצם ולחניכיים שבגינו היא ניצבת לפני טיפול שיקומי קשה.

מנגד טוען הנתבע כי לא התרשל בטיפול שנתן לתובעת וכי טענותיה מופרכות ומוגזמות.

הצדדים חלוקים הן בסוגית החבות והן לגבי היקף הנזק.

ההוכחות בתיק זה נשמעו לפני מותב אחר [כב' סגנית הנשיאה השופטת שריר (בדימוס)] והתיק הועבר למותב זה לכתיבת

פסק דין
.

הצדדים ביקשו ממותב זה ליתן

פסק דין
בהסתמך על החומר בתיק מבלי לשמוע את התיק מחדש.

בפרשת התביעה העידו התובעת, אביה מר פיני שליט והמומחה מטעמה, ד"ר ברזניאק. בפרשת ההגנה העיד הנתבע והמומחה מטעמו, ד"ר אלן פרידמן. כמו כן, העיד המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' עמוס בוכנר.

תחילה אדון בסוגית החבות.

תמצית טענות התביעה בסוגית החבות

בשנת 1994, בהיותה כבת 6, נחבלה התובעת בשן הקדמית מס' 11 (להלן: "השן"), אובחנה פגיעה בכותרת השן והיא טופלה להשלמת החסר. באוקטובר 1996 עקב הפסקת התפתחות השורש והופעת פיסטולה, פנתה התובעת למומחה לטיפולי שורש שביצע בשן טיפול שורש מלא. עקב שינוי בצבע השן עד לגוון אפור, פנתה התובעת באוקטובר 2000 אל ד"ר גלבוע אילן (להלן: "הנתבע") לצורך בדיקת אפשרות לביצוע הלבנה של השן. הנתבע שהציג עצמו כמומחה לשיקום הפה ולהלבנת שיניים ביצע בדיקה בשיניה של התובעת לרבות צילום אבחנתי והמליץ על ביצוע הלבנה פנימית של השן (סעיף 6 לכתב התביעה). ביום 26.10.00 החל הנתבע בטיפול ההלבנה. סוג החומר בו השתמש הנתבע לצורך הטיפול וריכוזו לא צוינו בתיק הרפואי. ביום 5.11.00 הוחלף חומר ההלבנה אולם שוב לא נרשם ולא תועד סוג החומר וריכוזו. מספר ימים לאחר הטיפול החלה התובעת לחוש בכאבים עזים בשן והיא פנתה אל הנתבע בתאריך 19.11.00 שבבדיקתו מצא כי קיימת רגישות לניקוש אולם הצילום שביצע אובחן על ידו כתקין ולא אובחנה בעיה סביב השן. התובעת המשיכה לסבול מכאבים עזים בשן ופנתה שוב אל הנתבע בתאריך 30.11.00, עקב כאבים בלתי נסבלים ונפיחות שהתפתחה. צילום שביצע הנתבע במועד זה הדגים נזק והידלדלות של רקמת העצם הסמוכה לשן ואף לשן לידה. הנתבע הוציא את טיפול השורש וביצע שטיפות של חומר ההלבנה. הוא גם איבחן כי מדובר בבעיה סבוכה ובנזק חמור והפנה את התובעת להתייעצות אצל רופא המומחה בטיפולי שורש ד"ר וייסמן. האחרון ביצע צילום שבו הודגם שבר אופקי בשליש האמצעי של שורש השן וקבע כי השבר שאיבחן הוא סיבה לתהליך הדלקתי שנוצר סביב השורש, לכיס שנוצר ולניידות שהופיעה בשן. ד"ר וייסמן המליץ על עקירת השן ושיקום עם שתל או גשר. התובעת המשיכה לסבול מכאבים באזור השן ובתאריך 28.1.01 חלה החרפה במצב עקב התפתחות של נפיחות והפרשות מהשן. הנתבע הפנה את התובעת למרפאת השיניים של אוניברסיטת תל אביב על מנת לבחון אפשרויות טיפול חלופיות שימנעו את הצורך בעקירת השן, אלא שגם שם נקבע כי אין מנוס מעקירת השן. בהמשך, נעקרה השן והונח במקומה "פליפר" שהוכן על ידי הנתבע לצורך אסתטי. בהמשך ולאחר המתנה ארוכה עקב גילה הצעיר נאלצה התובעת לעבור טיפולי שיקום הכוללים השתלת עצם עצמית, השתלת חניכיים, הכנת שתל ושיקום על גבי השתל.

לטענת התובעת על בית המשפט לקבוע כי יש להעביר את נטל הראיה ו/או ההוכחה במשפט לכתפי הנתבע להראות כי לא רשלנותו גרמה לנזקיה של התובעת. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמה של ד"ר ברזניאק מומחה ברפואת שיניים ובאורתודונטיה.

ד"ר ברזניאק, המומחה מטעם התובעת קובע בחוות דעתו תחת הכותרת "דיון" בעמ' 4 כדלקמן:

"לדעתי, הטיפול להלבנת השן הוא זה שגרם באופן ישיר לפגיעה החמורה בשן ולנסיגת העצם באזור השן הסמוך לה, וכל זאת על הרקע האירוע החבלתי הידוע מהעבר.
הסמיכות הכה קרובה של תהליך ההלבנה הפנימית להתפרצות הדרמטית של ההרס סביב השן בשנת 2000 מעיד לדעתי, ללא ספק, על קשר ברור ובלתי ניתן לעירעור בין השניים....
בהעתק של צילום אבחנתי שבוצע על ידי ד"ר גלבוע (כאמור יש בידי עותקים של 3 צילומים ללא תאריך, אך ניתן לשער שאחד מהם הוא קרוב לודאי הצילום האבחנתי שבוצע לפני הטיפול), ניתן לראות פס רדיואופקי (שחור) המרמז על שבר בשורש. פס זה מופיע גם בצילומים הבאים בצורה ברורה ביותר ואובחן על ידי ד"ר וייסמן.
אנמנזה של פיסטולה יחד עם טיפול שורש ופס רדיואופקי בשורש צריכים להדליק נורת אזהרה ולהוביל למסקנה כי מדובר בשורש בעייתי אשר אינו מתאים לטיפול הלבנה פנימית. ד"ר גלבוע אמור היה להציג בפני
ההורים את האלטרנטיבות של מספר סוגי הלבנה הקיימים עם הסיכומים של כל אחת מהדרכים. ד"ר גלבוע לא עשה זאת.
לאור הנתונים הללו, יש להניח כי חומר ההלבנה שדלף דרך חומר האיטום, או דרך רקמה שלא בודדה במאת האחוזים הוא זה שהגיע דרך השבר שבשורש לרקמת העצם הסובבת את השורש.
בין תחילת הטיפול בחומר ההלבנה ועד הופעת האירוע החריף חולפים כשלושה שבועות (ב-26 באוקטובר 2000 מתחיל הטיפול ב- 5 בנובמבר מוחלף החומר בפעם הראשונה, וב- 17 בנובמבר מתחילים התסמינים הראשונים של כאבים).
לא ברור לי מדוע השתהה ד"ר גלבוע בניקוי המקום עד הביקור הבא של ניצן שבועיים לאחר הופעת הכאב העז...
חריפותה של הדלקת וההרס הנרחב שהיא גורמת בפרק זמן כה קצר לעצם מעידים שמדובר לא בזיהום רגיל (כפי שהוצע על ידי ד"ר אופנהיימר מאוניברסיטת תל-אביב) אלא בחומר זר שפגע בשן...
האפשרות הסבירה היחידה במקרה זה היא שדלף שולי דרך חומר האיטום איפשר חדירה של חומר ההלבנה אל מעבר לאזור הכותרת בו הונח, והגיע לתוך השורש. מאחר ולניצן היה שבר בחלק המרכזי של השורש, קרוב מאוד לכותרת, הרי החומר הגיע בקלות יחסית דרך השבר אל הרקמות הסובבות את השן, וגרם לנזק חמור ביותר, בעקבותיו לא היה מנוס אלא מלעקור שן...
ד"ר גלבוע צריך היה להבחין בשבר שבמרכז שן 11, כפי שהבחין בו ד"ר וייסמן, או לפחות לחשוד על קיומו על פי הצילום ובמיוחד על פי האנמנזה.
"

לטענת התובעת, נזקיה נגרמו כתוצאה מרשלנותו ו/או חוסר מיומנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או חוסר מקצועיותו של הנתבע אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, במעשים ו/או מחדלים כמפורט בסעיף 28 לכתב התביעה.

תמצית טענות ההגנה בסוגית החבות

הנתבע לא התרשל בטיפול שנתן לתובעת.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען בין היתר כי: לא הציג עצמו כמומחה להלבנת שיניים וכי לא קיימת מומחיות כזו; כי הוא בעל ניסיון רב בביצוע טיפולי הלבנת שיניים; בישראל נעשה שימוש רק בסוג אחד של חומר הלבנה ולכן עצם ציון ביצוע הלבנה ברישום מספיק; הנתבע ניהל רישום מלא מפורט וסביר בהתאם לנדרש ולמקובל ואין כל פגם ו/או ליקוי ו/או חסר ברישומים הנוגעים לטיפול נשוא התביעה; אין קשר סיבתי בין האירוע ותוצאותיו לבין פעולה מצד הנתבע; כאשר התובעת התלוננה על כאבים בפני
הנתבע פעל האחרון לביצוע כל הבדיקות האפשריות הרלוונטיות למצבה והנחה את הורי התובעת להיות ערניים לכל החמרה במצבה; עם קבלת תלונת התובעת ביום 30.11.00 התקבלה התובעת לבדיקה עוד באותו יום, צולמה והוסר חומר ההלבנה; לאחר מכן, הנתבע הפנה את התובעת באופן מידי למומחה לטיפולי שורש אשר עד לשלב זה לא זיהה כל סדק בשן התובעת; גם אם היה סדק האשם לנזקים הנטענים והמוכחשים נופל על ד"ר אליעז רופא השיניים הקבוע של התובעת אשר לא אבחן את הסדק והעביר את התובעת לטיפולו של הנתבע; מוכחש כי לתובעת היה סדק או תהליך דלקתי בעקבות הטפול שניתן על ידי הנתבע; לא היה צורך בעקירת השן; הסדק בשן התובעת ו/או הכיס הדלקתי ו/או הצורך לעקור את השן לא נגרמו בגין הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבע, אלא בגין מצב קודם ו/או החבלה שנחבלה התובעת עובר לטיפול הנתבע ו/או בגין היגיינה לקויה; הטיפול שהנתבע נתן לתובעת היה ראוי וכמקובל ברפואה; הנתבע המליץ לתובעת והוריה לעקור את השן כבר ביום 25.1.01 והתובעת ו/או הוריה התעכבו במשך חודשיים עד שפנו אל ד"ר צור שעקר את שן התובעת ביום 12.3.01.

עוד טען הנתבע כי: מוכחש קיומו של סדק בעת ביצוע הטיפול על ידי הנתבע; לחילופין, מוכחש כי היה על הנתבע לזהות את הסדק; לא היתה דליפה כלשהי של חומר האיטום או של חומר אחר; הנתבע הסביר לתובעת ולהוריה את הסיכונים והסיכויים הנובעים מהטיפול לרבות האלטרנטיבות לטיפול הלבנת השן והסיכונים והסיכויים העומדים בפני
התובעת בגין הטיפולים האלטרנטיביים. התובעת שהייתה בת 13 עמדה בתוקף על קבלת טיפול הלבנת השן ואף ציינה שהיא מעדיפה לעקור את השן אם לא יבוצע טיפול כזה.

אין מקום להיפוך נטל הראיה בנסיבות ענייננו.

הנתבע מכחיש את חוות הדעת של ד"ר ברזינאק והגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר פרידמן מנתח פה ולסתות.


ד"ר פרידמן קבע במסקנות חוות דעתו כדלקמן:

"1.
שן 11 נחבלה, מוך השן עבר נמק והופיעה פיסטולה. בוצעה אפקסיפיקציה וסתימת שורש והפיסטולה נעלמה.
2.
השן היתה מאוד אפורה ומכוערת. הטיפולים במצב זה הם הלבנה או מבנה וכתר. בגילה הצעיר של המתרפאה הלבנה היתה טיפול נכון.
3.
כל הבדיקות והצילומים הדרושים נעשו ולא היו סימנים קליניים או רנטגניים המצביעים על שבר בשן.
4.
במידה והשבר היה קיים לפני הטיפול, עתיד השן היה גרוע ובמוקדם או בהתקנת מבנה
הבעיה היתה מופיעה עם אותה התוצאה.
5.
לפי כל הצילומים שנעשו במשך השנים ולפי הקליניקה, לא היה שבר לפני הטיפול. מאחר ושבר אינו סיבוך של כל טיפול מסוג זה, המסקנה היא שהשן נחבלה שוב ונשברה ללא כל קשר לטיפול.
6.
ד"ר גלבוע טפל בניצן שליט
לפי סטנדרטים גבוהים. לפי בדיקתי, המסמכים, תמונות הצבע וצילומי הרנטגן שהיו ברשותי, לא מצאתי כל דופי בטיפול.
"

לטענת הנתבע, הוא לא התרשל במאום ונהג כפי שכל רופא שיניים אחר מסוגו, סביר, זהיר, אחראי ומיומן היה נוהג בנסיבות המקרה.

עמדתו של מומחה בית המשפט פרופ' בוכנר

נוכח המחלוקת שהתעוררה בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים מינה בית המשפט את פרופ' בוכנר, רופא שיניים מחלות פה ולסת כמומחה מטעמו.

פרופ' בוכנר קבע בחוות דעתו מיום 16.6.07 תחת הכותרת "דיון" כדלקמן:

"ד"ר גלבוע ביצע הלבנה של שן 11 בשיטה שהינה מקובלת ביותר – שיטת "ההלבנה המהלכת". שיטה זו נחשבת כשיטה הבטוחה ביותר מבין כל שיטת ההלבנה התוך-כותרתיות.
לפי כרטיס הטיפולים של ד"ר גלבוע נראה לי שהוא ביצע את התהליך לפי השלבים המקובלים. מה שלא ברור מכרטיס הטיפולים הוא באיזה תכשיר חמצון הוא השתמש ומה היה ריכוזו.
לפני שמתחילים בתהליך הלבנת שיניים שעברו טיפול שורש יש לוודא קלינית ורנטגנית שלא קיימת כל פתולוגיה בשן שמיועדת להלבנה. במידה וקיימת פתולוגיה, אין לבצע הלבנה. ד"ר גלבוע ביצע צילום רנטגן של השן לפני התחלת תהליך ההלבנה וכיוון שלא מצא בה כל פתולוגיה התחיל בטיפול.
השאלה העיקרית שנשאלת היא האם ניתן היה לזהות בצילום הרנטגן שבוצע לפני התחלת הטיפול שיש בשורש השן שבר. לאחר שבדקתי את הצילום בדקדקנות לא מצאתי עדות לשבר.
כיון שנקודה זאת היא קרדינלית בחוות הדעת של התביעה, הצגתי את הצילום הראשוני בפני
3 מומחים מהדרגה הראשונה ושאלתי לדעתם האם הם רואים פתולוגיה בשורש שן 11. אחד המומחים הוא רדיולוג אורלי ידוע מהדרגה הראשונה; השני הוא מומחה ידוע לטיפולי שורש שעיקר מחקריו הם בשטח שברים בשורשי השיניים והשלישי הוא מומחה מהדרגה הראשונה לכירורגיה פה ולסת. אף אחד מהם לא זיהה שבר בשורש השן בצילום הראשון, מיום 26.10.00. שלושתם ראו שבר בשורש השן בצילום הרביעי מיום 25.1.01. לגבי הצילום מיום 30.11.00 היו דעותיהם חלוקות (אם יש שבר או לא), אולם אין ענין זה בעל חשיבות לנושא הנדון.
לסיכום ניתן לומר שכמו ד"ר גלבוע, גם אף אחד מהמומחים לא זיהה שבר בצילום הראשוני.
במאמר מוסגר ברצוני לציין כי לא תמיד ניתן לראות בצילומי רנטגן שבר בשן ולכן הממצא איננו מפתיע.
ספיגת העצם הניכרת סביב השן במהלך טיפול ההלבנה שביצע ד"ר גלבוע היא תופעה חריגה ביותר. בדרך כלל סיבוך של הלבנת שן מתבטא בספיגה צווארית חיצונית של השן ולא בספיגת עצם ניכרת.
אם יוצאים מנקודת הנחה שד"ר גלבוע, שהוא מומחה לשיקום הפה, השתמש בתכשירי חמצון מקובלים ואם מנסים למצוא הסבר הגיוני לתהליך שהתרחש, הרי שניתן להניח שחומר ההלבנה דלף מהשבר לסביבתו וגרם לספיגת העצם. למרות שהחומר הושם כמקובל בלשכת המוך והשבר היה בחלק האמצעי של השורש, יתכן שסתימת השורש הישנה לא היתה אטומה לחלוטין ושהמצע (של גלס יונומר) בין סתימת השורש לחלל הכותרתי (שבו הונח חומר ההלבנה) לא היה אטוס לחלוטין וכך התרחשה הדליפה של חומר ההלבנה מכותרת השן לשבר שהיה באמצע השורש. על כל פנים, ספיגת עצם כה נרחבת ומהירה בעקבות חומר הלבנה היא תופעה חריגה.
לאור כל האמור לעיל נראה לי כי השבר בשורש היה עוד לפני תחילת הטיפול של ד"ר גלבוע, אולם לא ניתן היה לזהותו. פרוגנוזה של שן עם שבר בשורש הינה גרועה כיוון שלא ניתן לתקן או לאחות את השבר. כאשר מופיעים סמנים קליניים של כאב, דלקת או נפיחות הטיפול היחיד הוא עקירת השורש הנגוע.
"

לאחר שנמסרה חוות הדעת לצדדים נשאל מומחה בית המשפט שאלות הבהרה על ידי התובעת (במכתב מיום 20.9.07) שעליהן ענה (במכתב מיום 29.10.07) והכל כמפורט להלן (לצורך הנוחות, לאחר כל שאלה מוצגת התשובה שניתנה לה):

שאלה א: "האם נכון כי התפתחות פיסטולה בשן הינו גורם אשר יכול להעיד על קיומה של בעיה בשורש השן, לרבות שבר או סדק?"
תשובה א: "פיסטולה בשן מעידה על כך שיש זהום במוך השן. הופעה של פיסטולה אינה סימן פתוגנמוני (אופיני) לסדק או שבר."

שאלה ב: "האם תוכל לפרט מהם הסיכונים העלולים להיגרם כתוצאה מהחדרת חומר הלבנה לשן אשר התפתחה בה פיסטולה/סדק/שבר בשורש?"
תשובה ב: "במקרה הנוכחי בזמן שהוחדר חומר ההלבנה לשן לא היתה פיסטולה כיון שהיא התרפאה כבר לפני מספר שנים בעקבות טיפול השורש. בשן שיש שבר בשורש לא מטפלים בהלבנה."

שאלה ג: "האם ניתן היה להקטין נזקים אלה בשימוש בריכוז נמוך יותר של חומר ההלבנה?"
תשובה ג: "בכרטיס הטיפולים לא מצוין באיזה תכשיר חימצון השתמשו ומה היה ריכוזו."

שאלה ד: "האם סביר כי טיפול מוקדם בדליפת החומר היה יכול להקטין את הנזק, (לדוגמא – לו היו מבוצעות שטיפות כבר ב- 19.11.2000, כאשר פנתה התובעת בכאבים לראשונה)?"
תשובה ד: "יתכן שכן, אבל לא בוודאות."

שאלה ה: "האם נכון כי קיימים דיווחים בספרות המקצועית ודיווחים מהפרקטיקה על מקרים בהם חרף קיומו של סדק בשורש, ללא נזק לריקמת העצם ולחניכיים בסביבתו, שרדה השן שנים רבות ללא צורך בעקירתה?"
תשובה ה: "בשיניים שעברו טיפול שורש ויש בהן סדק/שבר ורטיקלי אין מצב שהשן שורדת ויש לעקור אותה (כדי למנוע נזק לסביבת השן). במקרים של סדק/שבר הוריזונטלי לאחר חבלה, שעבר ריפוי (בעיקר אצל צעירים) השן יכולה להשאר בפה שנים רבות."

שאלה ו: "בעמוד 4 לחוות דעתך קבעת כי השבר בשורש היה קיים עוד מלפני תחילת הטיפול. כיצד ניתן להסביר את הטענה כי בצילומים מיום 26.10.2000 ומיום 19.11.2000 לא ניתן לראות את השבר, אך בצילומים שבוצעו זמן קצר לאחר מכן, ובעיקר הצילום מיום 25.1.01 ניתן לראות את השבר בבירור?"
תשובה ו: "יש מקרים לא מעטים שבהם קשה לאתר בצילום רנטגן סדק/שבר בשורש השן. הסיבה היא שצילום הרנטגן הוא דו-מימדי של שן שהיא תלת-ממדית ולכן שוני בזוית הצילום יכול להסביר זאת."

מומחה בית המשפט זומן למתן עדות ובמהלך עדותו בבית המשפט שינה את עמדתו הראשונית כפי שפורטה בחוות דעתו וזאת נוכח מאמר מקיף ביותר בעיתון מכובד ביותר כדבריו שסקר את הסיבוכים בשיניים עם טיפול שורש שעוברות הלבנה. לפי עמדתו המקצועית, בהמשך לקריאת המאמר הנ"ל שמתייחס ל- 234 מאמרים הוא לא מצא בשום מקום שחומר ההלבנה (חמצון) יכול לגרום לספיגת עצם כפי שאירע לתובעת בענייננו. המומחה הסביר שעוד בחוות הדעת הוא ציין כי ספיגת העצם הניכרת סביב השן במהלך טיפול ההלבנה היא תופעה חריגה ביותר (עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה הסביר את עמדתו בחוות דעתו כדלקמן: במועד מתן חוות הדעת הוא לא מצא שום מקרה דומה בספרות ועדיין הוא לא קרא את כולה אלא כמה ספרים ועשרות מאמרים בלבד; הוא שוחח עם רופאים שעוסקים בשטח ואף אחד מהם לא שמע שחומר שמלבין שן גורם לספיגה של עצם אולם במקרה שלנו כולם טענו שיש שבר. נוכח האמור לעיל, הוא העלה תיאוריה בחוות הדעת כי ספיגת העצם נגרמה מחומר ההלבנה (פרו' עמ' 118, 119). המומחה הוסיף, כי בעקבות המאמר הנ"ל שפורסם לאחר שכתב את חוות דעתו, הוא יכול להגיד בוודאות שחומר חמצון לא גורם לספיגת עצם (שם, עמ' 121). לפי גישתו של המומחה בעדותו בבית המשפט לא היה שבר בתחילת הטיפול, אלא בסוף הטיפול (שם, עמ' 122). כלומר, המומחה שינה עמדתו גם בעניין זה מאחר ובחוות הדעת כתב שנראה לו שהשבר בשורש היה עוד לפני תחילת הטיפול, אולם לא ניתן היה לזהותו (עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה עמד על דעתו בעדותו כי הסיכון היחידי בהליך הלבנה בשן עם שבר ובכלל, שתהיה ספיגה של צוואר השן להבדיל מספיגה של העצם שאירעה לתובעת ואינה מתרחשת מחומר ההלבנה (שם, עמ' 118). המומחה הסביר
כי
נוכח מצבה של השן של התובעת וההליך שהיא עברה מדובר בשן עם סיכון גבוה עד 70% להישבר (שם, עמ' 119, 120). לדעתו, חל שבר בשן בזמן הטיפול ללא קשר לחומר ההלבנה והשבר שהופיע הוא שיכול לגרום לספיגת עצם כזו גדולה. המומחה אישר כי לא רשום בתיק הרפואי ואינו יכול לדעת מהו אחוז חומר ההלבנה (שם, עמ' 123) ובהמשך, בתשובה לשאלה ב"כ הנתבע אישר, כי עמדת המומחים מטעם הצדדים שבאותה תקופה היו שני חומרי הלבנה מקובלים וכמו שהגדיר זאת המומחה מטעם התובעת, החומר שבו נעשה שימוש במקרה הזה הוא לא היה הנושא כי לסוג החומר לא הייתה השפעה על התוצאה הסופית, מקובלת עליו (שם, עמ' 146). המומחה עמד על דעתו ועם זאת אישר לב"כ התובעת כי אינו יכול לשלול לחלוטין, גם אחרי קריאת המאמר, קשר בין ההלבנה של השן לבין הנזק, אולם זה לא סביר (שם, עמ' 130). נוכח כך שהתובעת הופתעה מהמאמר החדש ומשינוי עמדתו של מומחה בית המשפט, זומן האחרון לישיבה נוספת להמשך חקירה נגדית כדי לאפשר לב"כ התובעת להיערך להמשך חקירתו. בישיבה הנוספת עמד המומחה על דעתו כי בחוות דעתו כתב שהיה שבר ישן שלא אובחן מאחר והיה צריך לפתח תיאוריה שהיא מוטעית (שם, עמ' 150). המומחה גם הודה בתשובה לשאלה כי טעה כאשר לא העלה כהשערה כבר בחוות הדעת שייתכן שהשבר הוא שגרם לספיגת עצם (שם, עמ' 151). פרופ' בוכנר אישר לתובעת שאין לו מאמר שעוסק בנזק לשיניים שעברו הלבנה ושהיה בהן שבר קודם לכן מאחר ולא חיפש מאמר כזה. מנגד, התובעת לא הציגה מאמר כלשהו שהלבנה גורמת לספיגת עצם (שם, עמ' 152). פרופ' בוכנר בעדותו בבית המשפט טען שלא היה שבר בשן בהתחלה אלא השבר קרה בזמן הטיפול (שם, עמ' 152). כמו כן, אישר שבספרות אין נתונים מדויקים לגבי פרק הזמן של ספיגת עצם אחרי שבר וכי זה תלוי בנתונים שונים ויכול לנוע ממספר ימים למספר חודשים למספר שנים (שם, עמ' 154).

בעדותו פרופ' בוכנר נשאל גם לגבי יום 19.11.00, המועד בו הגיעה התובעת אל הנתבע וענה בתשובה לשאלה כי במועד זה לא היה טעם לשטוף את חומר ההלבנה מאחר והחומר המחמצן (חומר ההלבנה) פעיל בדרך כלל בין ארבעה לשבעה ימים (יצוין, שלפי חוות דעת המומחה מטעם התובעת, החומר הוחלף לראשונה ביום 5.11.00). בתשובה לשאלה מדוע הנתבע שטף את החומר ביום 30.11.00
ענה פרופ' בוכנר כי זו פרוצדורה מקובלת להוציא את החומר ולשטוף.

פרופ' בוכנר גם נשאל לגבי סוגית עקירת השן ומועדה, ואישר את הכתוב בחוות דעתו שבין יום 30.11.00 ליום 25.1.01 חלה החמרה במצב העצם התומכת בשן והצילום מיום 25.1.01 הראה שיש ספיגת עצם נוספת (פרו', עמ' 143). פרופ' בוכנר העיד שהשבר גרם לנזק וכי בכל מקרה היו מוציאים את השן ויתכן שאם היו עוקרים את השן קודם לא הייתה נגרמת ספיגת עצם ניכרת כמו שנגרמה בעקבות השבר (פרו', עמ' 143, 144).

אין ספק, כי עדותו של מומחה בית המשפט שונה מחוות דעתו שהוגשה לתיק בית המשפט. לשיטתו של פרופ' בוכנר, המאמר הנוסף והנרחב שסוקר מאמרים רבים אחרים שכנע אותו בוודאות שהנזק לעצם לא נגרם מחומר ההלבנה ולפיכך הנזק נגרם מהשבר שלדעתו אירע במהלך הטיפול וללא קשר לטיפול בחומר ההלבנה.

איני סבור שיש מקום להטיל דופי במומחה בית המשפט שבוחר להודות בטעות בחוות הדעת נוכח מאמר חדש שפורסם לאחריה. המומחה הסביר את השינוי בעמדתו ויש מקום לציין שכבר בחוות דעתו הוא ציין באופן ברור ומפורש כי ספיגת העצם הניכרת במקרה של התובעת היא תופעה חריגה ביותר וכי בדרך כלל סיבוך של הלבנת שן מתבטא בספיגה צווארית חיצונית של השן ולא בספיגת עצם ניכרת.

לתובעת ניתנה שהות להתמודד עם המאמר החדש שנמסר לה, אם כי צודקת התובעת שהיה מקום מצד מומחה בית המשפט להסב את תשומת הלב, לכל הפחות של בית המשפט, לשינוי המהותי בעמדתו נוכח המאמר ולבקש הוראות מתאימות מבית המשפט בטרם מועד הדיון ולא להתייצב ולהודיע על השינוי בעמדתו במועד עדותו. כך או כך, משניתנה לתובעת האפשרות להיערך לחקירת המומחה בישיבה נוספת, לא נגרמה לה פגיעה דיונית כתוצאה מהשינוי בעמדתו של מומחה בית המשפט.

נוכח האמור לעיל, בהתחשב במעמדו המיוחד כמומחה בית המשפט ובכך שהציג את הסיבה לשינוי בעמדתו והודה ביושר שטעה בקביעתו בחוות הדעת שהוגשה מטעמו, איני רואה טעם שלא לקבל את עמדתו כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו שאין קשר סיבתי בין הטיפול בחומר ההלבנה לספיגת העצם ממנה סבלה התובעת. למעלה מן הצורך, אפילו נצא מנקודת הנחה שבאופן חריג ביותר היה קשר סיבתי בין חומר ההלבנה לבין ספיגת העצם, כאשר מדובר בתופעה חריגה ביותר כגון זו (לשון חוות הדעת) איני סבור שהנתבע בתור רופא סביר היה צריך לצפות שזו תהיה התוצאה של הטיפול בחומר ההלבנה ולפיכך, איני סבור שהתרשל כאשר פעל כפי שפעל, כפי שיפורט בהמשך.

המחלוקות העיקריות

מטענות הצדדים והעדויות השונות מתעוררות מחלוקות עובדתיות ומשפטיות. המחלוקות העיקריות הן כדלקמן:

האם בוצע צילום אבחנתי טרם תהליך ההלבנה וככל שבוצע צילום, האם ניתן היה להבחין בשבר בשן 11, ככל שהיה קיים שבר בתחילת הטיפול.


האם היה מקום לבצע צילום של השן ממספר זוויות שונות.
אי שטיפת חומר ההלבנה ביום 19.11.00 והשפעת נתון זה על הנזק.
אי עקירת השן במועד מוקדם יותר והשפעת נתון זה על הנזק שנגרם לתובעת.
ההסברים שניתנו לתובעת ולאביה בטרם ביצוע הליך ההלבנה לעניין הסכמה מדעת לביצוע ההליך.
הקשר הסיבתי בין הליך ההלבנה לנזק שנגרם לתובעת.
היקף הנזקים שנגרמו לתובעת.


דיון

האם בוצע צילום אבחנתי טרם תהליך ההלבנה וככל שבוצע צילום, האם ניתן היה להבחין בשבר בשן 11

בסיכומיה טענה התובעת כי הנתבע לא ביצע צילום רנטגן אבחנתי בטרם הטיפול. נכון הדבר כי ברשומה הרפואית מיום 26.10.00 לא רשם הנתבע כי ביצע צילום רנטגן וזאת בניגוד לפעמים הבאות
שהתובעת הגיעה לטיפול שבהן בוצע צילום והדבר נרשם באופן מפורש ברשומה הרפואית. נכון גם שעל צילום הרנטגן לגביו נטען כי בוצע לפני הטיפול לא צוין תאריך. למרות האמור לעיל איני מקבל את טענת התובעת, כי הנתבע לא ביצע צילום רנטגן אבחנתי בטרם הטיפול וכי כך עולה
מעדותו.

צודק הנתבע כי טענה זו
היא בגדר הרחבת חזית. בכתב התביעה נטען בסעיף 6 שהנתבע ביצע בדיקה בשיניה של התובעת לרבות צילום אבחנתי והמליץ על ביצוע הלבנה פנימית של השן, כלומר עוד בטרם הטיפול. עוד נטען בסעיף 28 .ו. לכתב התביעה כי הנתבע פענח באופן שגוי את הצילום שביצע עובר להלבנה, לא אבחן את השבר בשורש וקבע ממצאים שגויים על פיו. ברור אפוא כי בכתב התביעה נטען באופן הברור ביותר כי בוצע צילום אבחנתי טרם תהליך ההלבנה. איני מקבל את טענת התובעת כי האמור בסעיף 28.ה. לכתב התביעה כי הנתבע לא ביצע ברור מעמיק ומקיף בנוגע השן המיועדת להלבנה מלמד כי התובעת טענה כבר בכתב התביעה לכך שלא בוצע צילום אבחנתי טרם הליך ההלבנה. מדובר בטענה מיתממת שעומדת בסתירה מפורשת לטענות עובדתיות אחרות בכתב התביעה שפורטו לעיל.

נכון הדבר כי המומחה מטעם התובעת כתב בחוות דעתו שהוא מניח שבוצע צילום שכזה ועם זאת אין די בכך לאיין את הטענות המפורשות בכתב התביעה בדבר ביצוע צילום אבחנתי בטרם ביצוע ההלבנה.

כך או כך וללא קשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הן התובעת והן אביה העידו בתצהיריהם כי הנתבע בדק את התובעת וערך צילום ורק לאחר מכן אמר שניתן לבצע הלבנה של השן (סעיף 6 לתצהיר התובעת וסעיף 7 לתצהיר אביה, מר שליט).
עולה אפוא, כי גרסת התובעת ואביה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע כי בוצע צילום אבחנתי בטרם תהליך ההלבנה ולפיכך אין בסיס לטענת התובעת בסיכומיה, כי לא בוצע צילום כזה וזאת על פי העדויות.

למרות שרישומיו של הנתבע בתיק הרפואי לגבי הצילום שבוצע בתחילת הטיפול חסרים ומן הראוי היה שירשום את ביצוע הצילום בטרם תחילת הטיפול בתיק הרפואי כפי שרשם את הצילומים שבוצעו במועדים האחרים ואף שהעדר הרישום נזקף לחובתו, עדיין נוכח עדויות התובעת ואביה, נראה שאין מחלוקת עובדתית כי הנתבע ביצע צילום אבחנתי בטרם תחילת הטיפול.

הסוגיה הנוספת שעולה בהקשר זה היא האם היה ניתן להבחין בצילום שנעשה טרם תחילת הטיפול על ידי הנתבע בשבר שהיה בשן 11 או לפחות לחשוד בקיומו ככל שהיה קיים באותו מועד. המומחה מטעם התובעת ד"ר ברזניאק טען בחוות דעתו כי הנתבע היה צריך להבחין בצילום בשבר או לפחות לחשוד בקיומו. המומחה מטעם הנתבע ד"ר פרידמן סבר שלא ניתן היה להבחין בצילום האבחנתי בשבר וגם מומחה בית המשפט פרופ' בוכנר קבע בחוות דעתו לאחר שבדק את הצילום בדקדקנות שלא מצא עדות לשבר.

ד"ר ברזניאק בעדותו בביהמ"ש נשאל לגבי מצב הדברים שרופאים נוספים לא הבחינו בשבר בשן 11 ומתשובותיו בהן אישר שהדבר לגיטימי ואפשרי עולה גם כי מצב הדברים שהרופאים הנ"ל לא ראו את השבר אינו בגדר רשלנות (פרו' עמ' 7-8):

"ש.
אז תראה, אז בוא נניח שפרופ' בוכנר ראה את הצילומים המקוריים ועדין לא ראה שבר. האם אתה יכול לומר שהוא, בוכנר, פרופ' בוכנר, בהכרח רשלן או שזה יכול להיות?
ת:
אני מסכים שזה יכול להיות.
ש.
וזה לגיטימי שהוא לא רואה.
ת.
יכול להיות. יכול להיות. לגיטימי שהוא לא רואה.
ש.
או.קיי., עכשיו, וזה גם לגיטימי או הגיוני ולאו דווקא רשלני שגם שלושה
אחרים שהוא הראה להם לא ראו שמה שבר?
ת.
לחלוטין.
ש.
ואני מניח שאתה ער לכך שלפני דר' גלבוע התובעת טופלה במשך 7 שנים ע"י דר' אליעז באופן שוטף וגם הוא לא איבחן שבר או סדק בשן. האם אתה ער לכך?
ת.
כן.
ש.
האם אתה חושב שבהכרח דר' אליעז לא היה בסדר, או שזה אפשרי גם כן שהוא לא ראה?
ת.
אפשרי.
"

ד"ר ברזניאק גם העיד שכשהוא בחן את הצילום הוא היה מכוון מטרה. תשובה זו מחדדת עוד יותר את עמדת פרופ' בוכנר אשר קיבל את מלוא החומר וגם את חוות דעת הצדדים והיה מודע היטב לנסיבותיה של התובעת וההתרחשויות בעברה של התובעת ולמרות זאת לא אבחן בצילום את השבר. בהקשר זה ניתן משקל נמוך יותר לעמדת שלושת הרופאים הנוספים שבחנו את הצילומים מאחר ופרופ' בוכנר לא מסר להם פרטים נוספים מעבר לתמונות (פרו' עמ' 117).

נוכח האמור לעיל ובמיוחד עמדתו של מומחה ביהמ"ש, איני סבור שהנתבע התרשל כאשר לא איתר את השבר בצילום לפני תחילת הטיפול, ככל שהיה קיים שבר בשן במועד זה.

האם היה מקום לביצוע צילום של השן ממספר זוויות שונות

בהמשך עדותו, כאשר נשאל ד"ר ברזניאק האם נכון הדבר שגם הנתבע לא היה רשלן כאשר לא איתר את השבר בצילום, לא אישר ד"ר ברזניאק את הדברים וטען שנוכח נתוניה של התובעת היה מקום לעשות צילום משני כיוונים (פרו' עמ' 9).
ובהמשך עדותו, טען שהיה מקום לבצע אבחנה מבדלת ואם באבחנה המבדלת היה את החשיבה שיש שבר, אזי היה צריך לבצע את הצילום האבחנתי משלושה כיוונים ואז היו רואים יפה את השבר (שם, עמ' 10).
ד"ר ברזניאק לא טען טענה זו בחוות הדעת שהגיש. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא כתב זאת בחוות דעתו, לא נתן הסבר (שם, עמ' 10-11). בחקירתו החוזרת טען כי מאחר והיה מכוון מטרה וראה את השבר בצילום (אחד) הוא לא כתב יותר מזה, כלומר לא ציין את העניין של מספר צילומים ממספר זוויות.
איני מקבל את ההסבר של ד"ר ברזניאק מדוע לא ציין בחוות דעתו שהיה על הנתבע לבצע צילום אבחנתי ממספר זוויות שונות. הסברו אינו משכנע מאחר וחוות הדעת שלו אינה עוסקת בבדיקת ההתנהלות של ד"ר ברזניאק אלא בבדיקת התנהלות הנתבע שלא איתר בזמן אמת את השבר בצילום שבוצע ולכן, היה על ד"ר ברזניאק, ככל שסבר שמחובתו של הנתבע לבצע מספר צילומים מזוויות שונות לציין זאת במפורש בחוות הדעת.

במהלך הדיונים טען הנתבע להרחבת חזית בהקשר זה ובית המשפט קבע בהחלטה מיום 10.12.09 (פרו' עמ' 136) כי החזית הורחבה על ידי התנהגותו של ב"כ הנתבע ולפיכך אין מקום למתן החלטה נוספת בסוגיה זו. כמו כן, הנתבע לא טען טענה זו במפורש בסיכומיו.

הנתבע העיד כי לא ביצע לפני הטיפול צילום משלוש זוויות שונות מאחר והוא עבד לפי פרוטוקול הטיפול ומה שצריך היה לעשות זה צילום אחד שנעשה. לטענתו, הוא לא יקרין נבדקים בצילומים על משהו שלא מופיע בפרוטוקול כלשונו (פרו' עמ' 88).

פרופ' בוכנר נשאל לגבי עדותו של הנתבע כי הוא עובד לפי פרוטוקול הטיפול ואישר שאסור לבצע צילומים משלוש זוויות שונות לפני טיפול מהסוג הזה מאחר ומדובר בעודף קרינה. לשיטתו, יש לבצע צילומים משלוש זוויות כאשר יש חשד למשהו ואתה רוצה לוודא אותו ולא מלכתחילה
כאשר אין חשד (פרו' עמ' 146).

לטענת הנתבע בסיכומיו, יש ללמוד מהעדויות הנ"ל כי קיים איסור רפואי על ביצוע יותר מצילום אחד בנסיבות ענייננו וכי איסור זה נועד למנוע מהמטופלים את הנזק הנובע מחשיפתם לקרינה (סעיף 48 לסיכומי הנתבע). עוד טוען הנתבע בסיכומיו כי פעל נכון ובהתאם לפרוטוקול הרפואי המקובל וכי צילום מספר צילומי רנטגן לפי טענתו החדשה של המומחה מטעם התובעת מהווה כשלעצמה רשלנות רפואית.

מנגד, טוענת התובעת בסיכומיה כי פרו' בוכנר אישר ששן 11 של התובעת היא שן בסיכון גבוה של עד 70% להישבר (פרו' עמ' 120) וכי גם הנתבע בסעיף 4 לתצהירו אישר שמדובר בשן שהיא שן בסיכון מאחר שהיא לאחר חבלה ונוכח האמור לעיל ולפי גישתו של פרופ' בוכנר צילום ממספר זוויות שונות אינו בגדר חריגה מהפרוטוקול הטיפולי במקרה זה, כי אם בדיוק להיפך.

לאחר ששקלתי את העדויות וטענות הצדדים ובהתחשב בכך שטענת ד"ר ברזניאק לגבי הצילום ממספר זוויות לא נטענה מלכתחילה בחוות דעתו והסברו בהקשר זה לא היה משכנע, איני סבור שהתובעת עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי במצבה של התובעת, ביצוע צילום ממספר זוויות שונות היווה פרקטיקה רפואית מקובלת.

אכן, פרו' בוכנר אישר כי קיימים מקרים לא מעטים שבהם קשה לאתר בצילום רנטגן סדק/שבר בשורש השן והסיבה לכך היא שצילום הרנטגן הוא דו מימדי ואילו השן היא תלת מימדית ולכן שוני בזווית הצילום יכול להסביר זאת (תשובה לשאלה ו' לשאלות ההבהרה – מוצג ב' בתיק המוצגים של התובעת). עם זאת, בחוות דעתו, פרופסור בוכנר לא התייחס כלל לסוגיה של צילומים ממספר זוויות ולחובתו של הנתבע לבצע צילומים ממספר זוויות נוכח מצבה של התובעת.

הנתבע העיד שביצוע צילומים נוספים אינו כרוך בעלות משמעותית (פרו' עמ' 89). בפרשה בע"א 935/95 רביד נ' קליפורד נב (4) 736, 752 נאמר שהשימוש במזרק המאפשר שאיבה מוקדמת אינו כרוך בחסרונות מבחינה טיפולית וזאת בשונה מהעדויות בענייננו מהן עולה שביצוע מספר צילומים גורם לחשיפת המטופל (התובעת) לעודף קרינה מסוכנת, כלומר קיימים חסרונות מבחינה טיפולית.

בהתחשב במכלול הדברים, לא שוכנעתי מטענת התובעת כי צילום ממספר זוויות שונות במצבה של התובעת הוא בגדר פרקטיקה רפואית מקובלת או כי היה על הנתבע לעשות זאת בנסיבות מקרה זה בו דובר על שן בסיכון.
התובעת לא מצאה לנכון לשאול את פרופ' בוכנר שאלה ישירה האם היה על הנתבע, בהתחשב במצב שן 11 של התובעת שהייתה לאחר חבלה, לבצע בטרם תחילת הטיפול או בשלב כלשהו במהלכו מספר צילומים של השן מזוויות שונות ומשלא עשתה כן, לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי הייתה על הנתבע חובה לעשות כן.

אי שטיפת חומר ההלבנה ביום 19.11.00 החמירה את הנזק

לטענת התובעת, אי שטיפת חומר ההלבנה ביום 19.11.00 החמירה את הנזק שנגרם לתובעת.

לפי הכרטיס הרפואי של התובעת ביום 26.10.00 הוכנס חומר הלבנה לשן לראשונה וביום 5.11.00 הוחלף בחדש. ביום 19.11.00 פנתה התובעת לנתבע והתלוננה על כאבים בשן. הנתבע ביצע לתובעת בדיקה מקיפה שכללה את פתיחת השן וצילומה. בבדיקה לא נמצאו נפיחות, כיס בחניכיים או כל אינדיקציה לקיומה של בעיה כלשהי (סעיף 16 לתצהיר הנתבע). בכרטיס הטיפול של התובעת (נספח א' לתצהיר מטעמה) נרשם כדלקמן: "כאבים מזה יומיים שן רגשה לניקוש בצילום לא נראית בעיה פרובינג סביב השן ללא". אכן, בתצהיר תשובות לשאלון בתשובה לשאלה 15 נפלה טעות ונרשם בטעות שהשן לא הייתה רגישה לניקוש ואני מקבל את תשובתו של העד שמדובר בטעות וזאת נוכח הכרטיס הרפואי של התובעת. איני מקבל את טענתו של העד כמפורט בתשובה 14 לשאלון כי התובעת ספרה לו שבמהלך שיעור התעמלות קבלה מכה באזור השיניים הקדמיות. עובדה זו אינה מופיעה בכרטיס הרפואי ונוכח הכחשת התובעת ואביה איני מקבל אותה. ככל שסבר הנתבע שאותה מכה היא המקור לכאבים של התובעת היה עליו לרשום זאת בכרטיס הרפואי ואי הרישום פועל לחובתו. בעדותו בבית המשפט הנתבע הסביר כי שן רגישה לניקוש המשמעות היא שמשהו לא בסדר בהיקף שלה או שיש בה מוקד זיהומי או דחיסת מזון או שהיא כואבת ממכה קלה או מנשיכה של מזון קשה או לפעמים ללא סיבה (פרו' עמ' 100). הנתבע השיב בתשובה לשאלה כי אין לו מושג מה גרם לשבר בשן של התובעת (שם, עמ' 102). הנתבע הסביר כי הוא ביצע צילומים, כמו כן שני רופאים לפניו צלמו את השן ולא היה שום רמז של חשד לבעיה בשן אחרת לא היה מבוצע הטיפול. לשיטתו, כל אמצעי הזהירות ננקטו במקרה זה. הנתבע התייחס לצילומים שבוצעו בתיק של ד"ר אליעז וכן ע"י ד"ר סטיב גורדון והכל בטרם קיבל את התובעת לטיפול (שם, עמ' 104).
הנתבע אישר כי למרות הממצא של רגישות לניקוש בחר שלא לשטוף את החומר ולא להחליף אותו. עם זאת הנתבע הדגיש שהוא בדק את החניכיים סביב השן כי זהו אחד הסימנים לבעיה והחניכיים היו תקינות. כמו כן הוא ביצע צילום ולא מצא שום בעיה (שם, עמ' 106). הנתבע טען שלא ידע את הסיבה לכאבים ולכן לא יכל להסביר זאת לתובעת ולאביה. הוא העיד כי החומר אמור היה להיות במצב שהוא מוריד את הפעילות שלו וכי הוא לא רצה לנגוע בשן ובגלל זה הוא לא הוציא את החומר. הנתבע טען שהוא לא חידש את חומר ההלבנה באותו מועד, 19.11.00, כי היה משהו מוזר והוא העדיף לחכות כלשונו. כשנשאל פעם נוספת מדוע לא הוציא את חומר ההלבנה באותו מועד ענה שלא הוציא (שם, עמ' 107).

ביום 30.11.00 חזרה התובעת אל הנתבע עם נפיחות והתלוננה על כאבים. בצילום הרנטגן נראה הרס של עצם התמיכה בין שיניים 11 ו – 12 ובוצע ניקוי של חומר ההלבנה. הנתבע אישר שהוא הסיר את כל החומר ביום 30.11.00 כדי להוריד כל גורם מגרה אפשרי.

המומחה מטעם התובעת כתב בחוות דעתו בהקשר הטיפול ביום 19.11.00 כי לא ברור לו מדוע השתהה הנתבע בניקוי המקום עד לביקור הבא של התובעת. עוד עולה מחוות דעתו שמדובר בחומר מחמצן פעיל ביותר שמגדיל את הנזק במשך השנים (עמ' 5 לחוות דעתו), כלומר עולה לכאורה מהדברים שהחומר פעיל לאורך שנים.

המומחה מטעם הנתבע העיד כי גם הוא היה שוטף את החומר למען הזהירות אם כי ציין כי החומר לא ממשיך לפעול והוא נחלש ונעלם (פרו' עמ' 65).

מומחה בית המשפט פרופסור בוכנר נשאל בשאלת הבהרה
ע"י התובעת האם סביר כי טיפול מוקדם בדליפת החומר היה יכול להקטין את הנזק, לדוגמא לו היו מבוצעות שטיפות כבר ביום 19.11.00 והוא השיב שיתכן שכן, אבל לא בוודאות. יש לזכור שתשובה זו ניתנה ע"י המומחה עוד ביום 29.10.07 לאחר מועד מתן חוות הדעת ובטרם עדותו שאז שינה את עמדתו נוכח המאמר לגבי האפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מחומר ההלבנה. בנוסף, בעדותו בבית המשפט טען כי ביום 19.11.00 לא היה טעם לשטוף את חומר ההלבנה מאחר והוא פעיל בדרך כלל בין ארבעה לשבעה ימים ובתשובה לשאלה נוספת לגבי שטיפת החומר ביום 30.11.00 ענה פרופ' בוכנר כי זו פרוצדורה מקובלת להוציא את החומר ולשטוף.

ממכלול הראיות ומצב הדברים שחומר ההלבנה מוחלף מעת לעת עולה שחומר זה אינו פעיל למשך תקופה ארוכה וככל הנראה הוא פעיל משך מספר ימים וככל שהזמן חולף הוא פעיל פחות ופחות עד שאינו פעיל כלל וזאת תוך פרק זמן קצר שלא ניתן לקבוע אותו במדויק. בהתחשב בזמן שחלף מיום 5.11.00 עת הוחלף חומר ההלבנה ועד ליום 19.11.00 עת הגיעה התובעת עם כאבים אל הנתבע סביר להניח שבאותו מועד החומר כמעט ולא היה פעיל או שלא היה פעיל כלל. איני רואה סתירה בין עדות פרופסור בוכנר כי זו פרוצדורה מקובלת לשטוף את החומר ובין עדותו של הנתבע שטען ששטף את החומר ביום 30.11.00 כדי להוריד כל גורם מגרה אפשרי. התשובות אינן סותרות אחת את השנייה ותשובתו של הנתבע כי לא הסיר את החומר ביום 19.11.00 כי לא רצה לנגוע בשן ובה בעת לא שם חומר חדש כי היה משהו מוזר כלשונו אינה התנהגות בלתי סבירה. באותו מועד הנתבע פעל כרופא סביר כאשר בדק את השן וגם ביצע צילום ואיני סבור שהתרשל בכך שלא הוציא את החומר שסביר להניח שלא היה פעיל כבר באותו מועד.
ההסבר שנתן הנתבע להתנהלותו באותו מועד סביר. מעבר לאמור לעיל יצוין שמומחה ביהמ"ש סבר שאין קשר סיבתי בין חומר ההלבנה לנזק של ספיגת העצם.

אי עקירת השן במועד מוקדם יותר והשפעת נתון זה על הנזק שנגרם לתובעת

לטענת התובעת אי עקירת השן במועד הביאה להחמרת הנזק וזאת לפי עדותו של מומחה בית המשפט כי העיכוב בעקירת השן כאשר יש שבר גורם להמשך הגירוי והעצם ממשיכה להיספג (פרו' עמ' 124).
איני מקבל את טענת הנתבע כי מדובר בטענה עובדתית חלופית מאחר וקיימת מחלוקת לגבי הסיבה שגרמה לספיגת העצם ולתובעת זכות לטעון שהנתבע התרשל היה ותתקבל עמדת מומחה בית המשפט שארע לתובעת שבר בשן בשלב מסוים לאחר תחילת טיפול ההלבנה וללא קשר אליו.
איני מקבל גם את טענת הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית מאחר ומומחה בית המשפט שינה את עמדתו לגבי הסיבה לספיגת העצם במהלך עדותו בבית המשפט שניתנה בסיום שמיעת הראיות.

הנתבע סבר שלא הייתה דחיפות לבצע את העקירה וממכתבו מיום 28.1.01 (ת/6 מש 7.7.09) עולה שהוא הפנה את התובעת לד"ר צור תוך שהוא מציין במכתב את נושא העקירה (פרו' עמ' 109). בנסיבות אלה ברור שלא ניתן לבוא בטענה כלפי התובעת ואביה שלא ביצעו את העקירה קודם לכן. חשוב לציין גם שלפי עדות אביה של התובעת גם ד"ר צור אמר להם שאין דחיפות בעקירה מאחר והנזק כבר נעשה (פרו' עמ' 35-36).
לגופה של מחלוקת, מומחה בית המשפט לא אישר שהייתה רשלנות של הנתבע בכך שלא האיץ בתובעת לעקור מיד את השן כפי שמנסה התובעת לטעון בסיכומיה לאור תשובתו של המומחה בעמ' 143 לפרוטוקול. המומחה ענה שם לסיפא של השאלה שהשבר הוא שגרם לנזק ותו לא. בהמשך ענה בתשובה לשאלה שהתייחסה לביצוע העקירה כמה שיותר מהר, שבכל מקרה היו מוציאים את השן ובתשובה לשאלת המשך (בהקשר זה) שלא הייתה נגרמת ספיגת עצם ניכרת כמו שנגרמה בעקבות השבר ענה: "יתכן" (פרו' עמ' 144).
נוכח תשובותיו של המומחה לא ניתן לקבוע שהנזק הוחמר כתוצאה מחלוף הזמן עד שנעקרה השן והאם, ככל שהייתה נעקרת קודם, הייתה נזקקת התובעת לטיפול רפואי שונה. ב"כ התובעת בחרה שלא לשאול שאלות המשך בהקשר זה ומשכך לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח שהנזק נגרם או הוחמר ובאיזה היקף כתוצאה מחלוף הזמן עד שהשן נעקרה.

העדר הסכמה מדעת

מהתצהירים והעדויות עולה מחלוקת עובדתית לגבי היקף ההסבר שניתן לתובעת לגבי ההליך הטיפולי של הבהרת השן.

אביה של התובעת, מר שליט טען בסעיף 6 לתצהירו כי התייעץ עם הנתבע בקשר לאפשרויות הטיפול
(ולא אפשרות – א.פ.) בשן שהאפירה (סעיף 6 לתצהיר). בהמשך תצהירו טען שהנתבע לא פירט אפשרויות אחרות לביצוע ההלבנה והסביר כי מדובר בתהליך פשוט בו מחדירים לשן חומר הלבנה ותו לא. התובעת טענה גם כן, כי הנתבע לא הזכיר מספר שיטות להלבנה ולא הזהיר אותה מפני אפשרות של סיבוכים כלשהם או כאבים הקשורים בטיפול.

מנגד, הנתבע טען בתצהירו כי הסביר לתובעת ולאביה שבהליך ההלבנה כמו בכל הליך רפואי קיים סיכון שבמקרה זה נובע מהשימוש בחומר ההלבנה שהוא חומר אקטיבי וגם נוכח העובדה שהשן המיועדת לטיפול, שן 11 של התובעת היא שן בסיכון נוכח החבלה שעברה בעבר. עוד טען בתצהירו שהסביר לתובעת ולאביה לגבי שתי חלופות לטיפול בשן וגם הציע לתובעת ולאביה לשקול את האפשרות להשאיר את השן כפי שהיא ולא לבצע את הטיפול. התובעת ואביה הודיעו לו על החלטתם לבצע את טיפול ההלבנה (סעיפים 4-8 לתצהיר הנתבע).

בעדותו בבית המשפט טען הנתבע כי הפגישה הראשונה הייתה בנוכחות ד"ר אליעז אשר הפנה את התובעת אליו. מעדותו עלה שד"ר אליעז נכח בהתייעצות עם התובעת ואביה או לפחות בחלקה (פרו' עמ' 72-73 וכן עמ' 110).
בכרטיס הרפואי נרשם שניתן הסבר על הבהרת שן.

מדובר במחלוקת עובדתית של גרסה מול גרסה. בנסיבות העניין, ההתייחסות לעדויות התובעת ואביה שמטבע הדברים הם בעלי עניין בתוצאת המשפט היא כעדות יחידה.

איני מקבל את טענת התובעת כי הימנעות הנתבע מלזמן את ד"ר אליעז למתן עדות צריכה לפעול לחובתו. אכן, לפי ההלכה הפסוקה אי הבאת עד רלוונטי מעוררת את החשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו. עם זאת, בסיום דיון ההוכחות הראשון ביום 7.7.09 כאשר היה ברור שיקבע דיון הוכחות נוסף מאחר ומומחה בית המשפט לא התייצב למתן עדות באותו יום, ביקש ב"כ הנתבע להזמין את ד"ר אליעז לעדות ללא תצהיר. התובעת התנגדה ובית המשפט קיבל את עמדת התובעת ולא התיר לזמן את ד"ר אליעז למתן עדות. בנסיבות אלה, איני סבור שהנתבע נמנע מהבאתו של ד"ר אליעז למתן עדות. אכן, הנתבע לא פעל עפ"י החלטת בית המשפט לגבי הגשת תצהיר עדות ראשית של ד"ר אליעז או זימונו למתן עדות במועדים שנקבעו אולם בקשתו המאוחרת לזמנו למתן עדות מאיינת את החשד כי הוא חשש מעדותו ולפיכך איני סבור שיש באי הבאתו לעדות כדי לפעול לחובת הנתבע.

לפיכך, מדובר בגרסה מול גרסה לגבי תוכן ההסבר שניתן לגבי ההליך ואיני רואה מדוע להעדיף את גרסת התובעת ואביה על גרסת הנתבע לגבי השיחות בטרם תחילת הליך ההלבנה. לפיכך, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי הנתבע לא נתן הסבר באשר לאופציות הטיפול האפשרויות ולגבי הסיכונים הכרוכים בהליך ההלבנה. בהקשר זה איני סבור שיש צורך לפרט פרוט מלא את תוכן השיחה בכרטיס הרפואי.

עוד יצוין שפרופ' בוכנר שלל את הקשר הסיבתי בין טיפול ההלבנה לבין ספיגת העצם ואיני סבור שהנתבע היה צריך להסביר לתובעת באשר לסיכון זה שהאפשרות להתרחשותו לפי פרופ' בוכנר היא רחוקה ביותר אם בכלל.

הקשר הסיבתי בין הליך ההלבנה לנזק שנגרם לתובעת

כפי שפרטתי קודם לכן אני מקבל את עמדתו של מומחה בית המשפט, פרופ' בוכנר כפי שנמסרה על ידו בעדותו בבית המשפט נוכח המאמר החדש כי אין קשר סיבתי בין הטיפול בחומר הלבנה לבין ספיגת העצם ממנה סבלה התובעת ואשר גרמה לנזקים נשוא התביעה.
לא הוצגה כל סיבה של ממש להטיל דופי בעדותו ומהימנותו של מומחה בית המשפט ומצב דברים שבו מומחה מודה בטעותו ומשנה את חוות דעתו נוכח מאמר מקצועי חדש מקיף ביותר (טענה שלא נסתרה) אין בו כשלעצמו להטיל בעדותו דופי. במיוחד, בהעדר כל מאמר נגדי שסותר את טענותיו של המומחה אף שהתאפשר לתובעת להתייעץ, לבדוק ולחקור את מומחה בית המשפט פעם נוספת.

בהעדר קשר סיבתי בין המעשה המיוחס לנתבע לבין הנזקים לא הוכחה עוולת הרשלנות.


לסיום

התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח שהנתבע פעל באופן לא סביר והתרשל בדרך טיפולו בה וכן
כי
קיים קשר סיבתי בין חומר ההלבנה לנזק שנגרם לתובעת בגין ספיגת העצם וכי חלוף הזמן עד עקירת השן בפועל החמיר את הנזק שנגרם לתובעת.

נוכח עדותו של מומחה בית המשפט ובהתחשב בכך שהשבר לא אותר משך זמן רב על ידי מספר רופאים ובהמשך על ידי הנתבע, נראה סביר יותר שהשבר בשן 11 התרחש בזמן טיפול ההלבנה וללא קשר אליו והוא שגרם לנזק בגין ספיגת העצם.

לפיכך, התביעה נדחית.

בנסיבות המחלוקת, אני פוסק שהתובעת תשלם לנתבע שכ"ט עורך דין והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום,
4 דצמבר 2011, בהעדר.








א בית משפט שלום 34753/06 ניצן שליט נ' ד"ר אילן גלבוע (פורסם ב-ֽ 04/12/2011)