פסקי דין על השוק הצף את אמיר רוזנברג בע"מ | פסקי דין על גוסלנד - ו.י. גרין פוד מרקט | פסקי דין על דן ורנר | פסקי דין על אסף ורנר |

2816-04/10 תאמ     06/12/2011




תאמ 2816-04/10 השוק הצף את אמיר רוזנברג בע"מ נ' גוסלנד - ו.י. גרין פוד מרקט בע"מ, דן ורנר, אסף ורנר








בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 2816-04-10 השוק הצף את אמיר רוזנברג בע"מ
נ' גוסלנד - ו.י. גרין פוד מרקט בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת
רננה גלפז מוקדי

תובעת
השוק הצף את אמיר רוזנברג בע"מ


נגד

נתבעים
1.גוסלנד - ו.י. גרין פוד מרקט בע"מ
2.דן ורנר
3.אסף ורנר



פסק דין


התביעה
התובעת, חברה למכירה ואספקה של פירות וירקות לעסקים, סיפקה לנתבעת, חברה המפעילה חנויות לממכר מיצים, סחורה, אך לטענתה, לא קיבלה תמורה.
התובעת טוענת כי החל מיום 31.7.09 ועד למועד הגשת התביעה סיפקה לנתבעת סחורה בסכום של 71,671 ₪ אולם הנתבעת שילמה סך של 16,129 ₪ בלבד. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 50,000 ₪.
לטענתה, לא רק שהנתבעת לא שילמה, אלא שהמחאות שמסרה הנתבעת בגין החוב לא כובדו בבנק לאחר שניתנה בגינן הוראת ביטול מצד הנתבעת.
אשר לנתבעים 2-3, טוענת התובעת כי מאחר שהנתבעת מצוייה היתה בקשיים כלכליים, עליהם לא דיווחו הנתבעים 2-3, מנהלי הנתבעת, לתובעת, אזי יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את בעלי מניותיה בתשלום החוב והכל בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות. הדבר נכון בפרט בכל הנוגע לנתבע 2 אשר הוא בעל מניות יחיד בחברה אשר היא בעלת המניות היחידה בנתבעת.

טענות ההגנה
הנתבעים 2-3, הגישו הגנתם. לטענתם, אין להרים מסך מעל האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת וזאת משום שהרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים כאשר ניתן להוכיח אחריות אישית של אורגני החברה בגין פעולות החברה. הנתבעים טוענים כי מעולם לא שימשו כמנהלי הנתבעת בפועל ולא היתה להם יד בפעולות החברה ולא רק זאת, אלא שבזמנים הרלבנטיים לתביעה, הנתבעים אף לא היו בעלי המניות בנתבעת.
הנתבעת 1 לא התגוננה בפני
התביעה.

דיון - עובדתי
העובדות, בתמצית, הן כדלקמן:
בין התובעת לנתבעת בוצעו עסקאות לרכישת פירות.
הנתבעים לא הציגו כל ראיה שהיא הנוגעת לגובה החוב הנטען על ידי התובעת ומשכך, כל שיש בידי הוא טענות התובעת המגובות במסמכים אשר הוגשו על ידה.
לכיסוי חלק מסכומי הרכישה נמסרו לתובעת שיקים של הנתבעת. שיקים אלו בוטלו בהמשך על ידי הנתבעת. כל החשבוניות אשר הוצאו בגין הרכישות, נרשמו על שמה של הנתבעת.
בעלת המניות היחידה בנתבעת היא "מותגי זהב ואחזקות בע"מ" ח.פ. 51-4349992 (להלן: "מותגי זהב"). הנתבעים 2-3 הם דירקטורים בנתבעת.
בעל המניות היחיד של מותגי זהב הוא הנתבע 2.

בהיבט העובדתי, המחלוקת המרכזית המהותית נוגעת למצב החברה ולידיעותיהם של הנתבעים 2-3 בנושא. התובעת מבססת, בין היתר, את טענותיה כלפי הנתבעים 2-3 על כך שלשיטתה, ידעו אלו על מצבה הגרוע של החברה ולמרות זאת, המשיכו להפעילה תוך רכישת סחורה מספקים, ביודעם כי קיימת אפשרות כי החברה לא תוכל לפרוע חובותיה להם.
לתמיכה בטענה זו הציגה התובעת שתי ידיעות שפורסמו באינטרנט, האחת מיום 26.11.07 והאחרת מיום 1.8.10. אומר מייד, ידיעות אלה אינן יכולות לשמש כראייה באשר כלל לא ברורים מקורות המידע לידיעות הללו ומובן כי אלו לא מסרו עדות בפני
י. למעלה מן הצורך אומר כי מאחר שהזמנים הרלוונטיים לתביעה הנדונה הם יולי 2009 עד מרץ 2010, ממילא איני רואה כל רלוונטיות לאותן ידיעות.
הנתבעים 2-3 נשאלו בחקירותיהם הנגדיות אודות מצב החברה. הנתבע 2 הבהיר כי במהלך שנת 2009 לא ידע שאין כסף, אלא רק באמצע שנת 2010. גם לדברי התובעת, החלו שיקים לחזור רק בחודש פברואר 2010 ולא קודם לכן. ועוד מתברר כי מותגי זהב רכשה את הנתבעת רק בשנת 2009 ולא קודם לכן.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבעת היתה בקריסה כלכלית, או בכלל, במצב כלכלי גרוע. הגם שנתבע 2 הודה כי הזרים כספים לחברה, אזי אין בכך כדי להצביע על כך שמצב החברה היה כזה בו קיים חשש כי לא תוכל לפרוע חובותיה. גם ההגיון מלמד כי לו היה סובר הנתבע 2 שהחברה לא תצליח לעמוד על רגליה, היה נמנע מהזרמת כספים והגדלת הפסדיו על החברה.
קשייו הכלכליים של הנתבע 2, כך עולה מן הראיות שהוצגו בפני
י, החלו רק במחצית שנת 2010 ולא קודם לכן ועניין זה מתיישב גם עם מועדי החזרת השיקים של הנתבעת. במצב זמנים זה, לא הוכח כי מצב הנתבעת בזמנים הרלוונטיים היה גרוע. עוד עולה מן הראיות כי הנתבעים 2-3 לא היו מעורבים בניהול הנתבעת בפועל, לא היו ערים להתנהלות המנהל מטעמם ואף לא היו מודעים למצבה הכלכלי של הנתבעת.

דיון- משפטי
השאלות הטעונות ליבון ובירור בתיק זה הן בעיקרן משפטיות ונסבות סביב דרישת התובעת לחייב את הנתבעים 2-3 בתשלום חובה של הנתבעת 1.

הרמת מסך ההתאגדות
מאז תיקון 3 לחוק החברות (בשנת 2005) לא ניתן עוד להורות על הרמת מסך ההתאגדות נגד מנהלים של החברה כך שהרמת המסך יוחדה להטלת אחריות אישית על בעלי המניות (א. חביב-סגל דיני חברות (2007), 325). הטלת אחריות על מנהלים תוטל אך ורק בהתאם לסעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות.
ככלל, תיקון מס' 3 חולל רפורמה חקיקתית ובא לצמצם את השימוש בהרמת מסך למקרים חריגים.

הנתבעים 2-3 מכהנים כדירקטורים אצל הנתבעת 1 בלבד, זאת על פי נתוני החברה ברשם החברות שצורפו כנספח א' לכתב התביעה ואף כדברי הנתבע 3: "אם זה מופיע ברשם החברות, זה נכון." (פרוטוקול, עמ' 10, שורה 11). הם אינם בעלי מניות ולא היו כאלה והדבר אף לא נטען על ידי התובעת.
מאחר שהחובות הנטענים על ידי התובעת, הצטברו החל משנת 2009, כלומר לאחר התיקון לחוק, הרי שלא ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב הנתבעים 2-3 בהיותם דירקטורים בחברה, בחובות החברה.

טוענת התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות בכל הנוגע לנתבע 2 בהיותו בעל המניות היחיד בחברה שהיא בעלת המניות היחידה בנתבעת. משכך, לשיטת התובעת, ניתן לראות בו בעל מניות בחברה הנתבעת. כלומר, משמעות הטענה היא "הרמת מסך כפולה" – בין הנתבעת למותגי זהב ובין מותגי זהב לנתבע 2.
רואה אני קושי אמיתי בטיעון שכזה כאשר מותגי זהב כלל אינה חלק בהליך זה.
אך גם מעבר לכך, אומר כי לא הוכחו התנאים המתחייבים בסעיף 6 לחוק החברות לצורך הרמת המסך. לא הוכח שהנתבע 2 עשה מעשים כדי להונות או לקפח את התובעת או שעשה מעשים באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. היינו גם אם ניתן היה לראות בנתבע 2 כבעל מניות בנתבעת 1, אזי כלל וכלל לא הוכח כי מתקיימת חלופה כלשהי המצדיקה הרמת המסך. לא הוכח כי מצב הנתבעת 1, במועדים הרלוונטיים, היה כזה שהצדיק דיווח כלשהו לתובעת ואין די בכך שהנתבעת, אשר תיפקדה כחברה פעילה, נקלעה לקשיים מסויימים, כדי לעמוד בדרישות הדווקניות של החוק ביחס להרמת המסך.
גם אם נטל הנתבע 2 סיכון בניסיונו לאושש את החברה, וגם אם, כפי שאף הודה הנתבע 2 בחקירתו, החברה היתה בקשיים, הוא ניסה למכרה כעסק חי ואף הזרים כספים לחברה, עדיין אין בכך כדי להוות נטילת סיכון בלתי סביר נטול כל בסיס עסקי ממשי, כדרישת החוק.
לטעמי, לכל היותר, ניתן היה לייחס לנתבעים 2-3 התרשלות בתפקידם כדירקטורים בכך שלא היו מעורבים ברמה הנאותה בניהול החברה, אולם אין ברשלנות גרידא כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות.

נוכח האמור, אני דוחה את טענת התובעת כי יש מקום להרמת המסך ביחס לנתבעים 2-3.
חיוב הנתבעים 2-3 בהיותם דירקטורים בחברה
בכתב התביעה עתרה התובעת להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעים 2-3 כדירקטורים ובעלי מניות בנתבעת1.
בסיכומיה, העלתה התובעת טענה כי הנתבעים 2-3 אחראים, כמנהלים, לאור סעיפים 252(ב) וסעיף 254(ב) לחוק החברות. לדבריה, יש לחייב את הנתבעים 2-3 בחובות הנתבעת מכח היותם דירקטורים בחברה וזאת לאור חובותיהם לפקח ולדאוג לעסקי החברה, לפעול בהגינות ובתום לב וכיוב'. לטענת התובעת, פעלו הנתבעים 2-3 בחוסר תום לב שעה שהחברה היתה במצב כלכלי קשה ביותר וחרף זאת המשיכה לרכוש סחורה מספקים, ובהם התובעת.
ייאמר מיד, טענה זו צריך היה להעלות בשלבים מוקדמים יותר בהליך, אך גם לגוף העניין, טענה זו דינה להידחות.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבעים 2-3 הפרו חובת הזהירות או חובות האמון כלפי התובעת. כאמור, הנתבעים 2-3 היו מנהלים בלבד בנתבעת ולא בעלי מניות. כמו כן, לא הוכחה כל מערכת יחסים חריגה בינם לבין גורם כלשהו בתובעת. יתרה מזאת, מן הראיות שהובאו בפני
י עולה כי לא היתה כל מערכת יחסים בין גורמי התובעת לבין הנתבעים 2-3, וודאי שלא כזו המצביעה על מערכת יחסי אמון מיוחדים כפי שנדרש.
(דיני חברות, א.חביב סגל, פרק י' עמוד 556 וראה גם ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער בע"מ) (14.12.06).

עיינתי בפסקי הדין שהוזכרו בסיכומי התובעת, אך לטעמי, אין בהם כדי לסייע לתובעת בטענותיה. רובם ככולם עוסקים במקרים בהם נתגלו מעשי מרמה בהתנהלות בעלי המניות כאשר מצגי שווא הוצגו בפני
התובעים. אין זה המקרה כאן בפני
י.
גם אם הנתבעים 2-3 לא היו מעורבים בניהול עסקי הנתבעת, אזי אין בכך כדי לשנות מן העובדה שלא הם התנהלו מול התובעת והתובעת אף לא טענה דבר ביחס לכך. נכון הוא כי בהיותם דירקטורים ייתכן שניתן היה לצפות כי יהיו מעורבים יותר בעסקי הנתבעת, אולם אין די בכך שלא עשו זאת, כדי לחייבם בתשלום חובות לספקים. לא מצאתי כל חבות אישית שלהם, בדין או בפסיקה, במקרה מסוג זה הנדון כאן.

סוף דבר
המסקנה מן המפורט לעיל, היא כי דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3 להדחות וכך אני מורה.
בשולי הדברים, לא ניתן שלא להוסיף כי הדעת אינה נוחה מהתנהלות הנתבעים 2-3, אשר שימשו כדירקטורים בנתבעת 1, אך בפועל, לא נטלו כל אחריות על אופן התנהלותה. הם לא ביקשו, ומטבע הדברים גם לא קיבלו, דיווחים שוטפים על התנהלותה וגם בעדותם בפני
י הראו לא רק חוסר מעורבות, אלא חוסר אכפתיות בולט כלפי התנהלות הנתבעת 1.
מנגד, יצויין כי מן הראיות שהוצגו בפני
י עולה כי גם התובעת לא טרחה לפנות, בכל שלב שהוא, אל הנתבעים 2-3 באופן אישי, אלא עם הגשתה של תביעה זו. טענתה של התובעת הועלתה, בנוסח כללי, כי פנתה אל "מי ממנהלי ו/או נציגי הנתבעת" אך לא נטען ולא הוכח כי פנתה אל הנתבעים 2-3 בעצמם.

שונה מצב הדברים ביחס לנתבעת 1. התובעת הציגה חשבוניות מס המרכזות את סכומי החוב של הנתבעת 1 וכן הציגה המחאה שקיבלה מהנתבעת 1 והודעת הבנק על החזרת ההמחאה עקב הוראת ביטול. מסמכים אלה תומכים בטענות התובעת לעניין התקשרות עם הנתבעת 1 ודרישת תשלום ממנה.
הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ואף הנתבעים 2-3 לא טענו בשמה כי לא היתה התקשרות כנטען או כי שולמו מלוא חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת.
לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לה סכום כסף כמפורט בכתב התביעה.

לאור האמור, התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית.
אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:
א.
סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
ב.
אגרות בית המשפט משוערכות ממועד בו שולמו.
ג.
שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן היום,
י' כסלו תשע"ב, 6 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 2816-04/10 השוק הצף את אמיר רוזנברג בע"מ נ' גוסלנד - ו.י. גרין פוד מרקט בע"מ, דן ורנר, אסף ורנר (פורסם ב-ֽ 06/12/2011)