פסקי דין על משה בינדר השקעות ובניה | פסקי דין על בינדר משה | פסקי דין על בינדר חיה | פסקי דין על בנק הפועלים | פסקי דין על קולמן משה |

19983/03 בשא     21/06/2004




בשא 19983/03 משה בינדר השקעות ובניה בע"מ,בינדר משה,בינדר חיה נ' בנק הפועלים בע"מ,קולמן משה




1


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא019983/03

בתיק עיקרי: א 001880/03
בפני
:
כב' הרשם ד"ר עדי אזר

תאריך:
30/06/2004


בעניין:
1 . משה בינדר השקעות ובניה בע"מ

2 . בינדר משה

3 . בינדר חיה





המבקשים

נ ג ד


1 . בנק הפועלים בע"מ

2 . קולמן משה





המשיבים

החלטה

ביום 21/7/03 הוגש בתיק זה כתב תביעה ע"י בנק הפועלים נגד הנתבעים בסך 5.6 מיליון ₪ בקירוב. הסכום המדויק – 5,599,126 ₪. כתב התביעה מתייחס לשלושה חשבונות: החשבון הראשון, 407790 בסניף כפר שמריהו 680. הנתבעת 1 ניהלה חשבון זה בהתאם לתנאים של טופס פתיחת החשבון, משכה כספים יותר מאשר היו לה לפי הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, ונותרה חייבת ביום 13.7.03 מעל 342,000 ₪, זאת לפי אישור שצורף לתביעה. עוד הוסכם שיעור ריבית מסוים הנזכר בתביעה. גובה הריבית עד מועד הגשת התביעה, מצוין אף הוא בכתב התביעה.

ביום 8/8/99 הנתבעת 1 קיבלה מהתובע הלוואה בסך 3,007,000 ₪ והיא התחייבה להשיב אותה בתנאים בבקשה להלוואה ובכתב התחייבות בחתימתה שצורפו לתביעה. ההלוואה לא נפרעה במועד פרעונה ויתרת סכום ההלוואה נתבעה בהתאם לתדפיס פירוט הלוואות בסך 2,865,537 ₪ וכן נתבעה הריבית המתאימה לפי אישור הבנק. עוד משכה הנתבעת 1 מחשבונה כספים במט"ח ונותרה חייבת סכומים בדולרים ובפרנקים שוויצריים כמתואר בסעיף 9 לכתב התביעה, ואישור לפי תדפיס פירוט יתרות ושערוך לחשבון מט"ח שצורף לתביעה. גם בתחום זה חלה ריבית פיגורים על יתרות החוב במטבע חוץ בשיעור המירבי הנהוג בבנק לגבי מטבע האשראי, והפרטים נמסרו בתביעה.

בנוסף מסר התובע לנתבעת 1 שלוש הלוואות במטבע חוץ, כמפורט בסעיף 11 לתביעה. גם לגבי הלוואות אלו, נותרה יתרה בלתי מסולקת, בהתאם לתדפיס הבנק וכן הצטברה ריבית.

החשבון השני, 43783, בסניף הגלים 584. חשבון זה נפתח בתחילה בסניף רמתיים של התובע, אך לבקשת הנתבעת 1 הועבר לסניף הגלים וקיבל את מספר החשבון הנ"ל. החשבון נפתח כחשבון משותף עם חברה נוספת ושמה רואש וולצ'ינסקי בע"מ. רואש וולצ'ינסקי פרעה מחצית מיתרת החוב בחשבון והופטרה יחד עם ערביה. יתרת החוב נובעת מן המחצית השנייה של החוב, שלא נפרעה. בעקבות פעילות בנקאית נוצרה בחשבון יתרת חוב ניכרת ולאחר פרעון מחצית ע"י רואש וולצ'ינסקי בע"מ, נותרה יתרה בסך 398,546.84 ₪. גם יתרה זו נושאת ריבית מוסכמת אצל הבנק.

החשבון השלישי, 14260 בסניף הגלים 584. נתבעת 1 ניהלה חשבון זה אצל התובע, משכה כספים ונותרה חייבת סכום הנזכר בסעיף 20 לכתב התביעה ומצטבר בגינו ריבית.

בסה"כ התקבל סכום התביעה עקב חישוב כל החובות הנ"ל, והחיבור של כל הסכומים שהצטברו עד יום הגשת התביעה מכל חוב. נתבעים 2, 3 ו-4 הם ערבים. נתבעים 2 ו-3 חתמו על שני כתבי ערבות שצורפו לתביעה, מ-20/12/93 ומ-22/1/96. הנתבע 4 חתם על כתב הערבות ביום 28/5/96. לאור נתונים אלה, הוגשה התביעה.

במסגרת בקשת הרשות להתגונן עלו מספר טענות בתצהירו של מר משה בינדר. טענה אחת היתה כי לא נמסרו מסמכים הדרושים לשם ביסוס ההגנה, וכידוע – אי מסירת מסמכים באופן מלא מהווה בפני
עצמה עילה למתן רשות להתגונן.

לגבי החשבון שהתנהל בסניף רמתיים: נטען כי החשבון שנפתח בסניף רמתיים ועבר לסניף כפר שמריהו היה חשבון שנוהלה בו פעילות סבוכה שכללה קבלת אשראים, נטילת הלוואות לצורך פרעון האשראים, פרעון ההלוואות, וקבלת אשראים במטבע חוץ. ללא קבלת מסמכים, טען המצהיר כי לא יוכל לאשר את הסכומים והיתרות הנטענים בכתב התביעה ולכן הוא מכחיש אותם. כמו כן צויינה בתצהיר גרסה בעניין פעילות בפרויקט בנייה בנווה רמתיים שנעשתה ע"י שותפות שבה לרואש וולצ'ינסקי היו 50 אחוז. השותפות היתה חייבת לבנק ביום 9/9/98 4.4 מיליון ₪ והוסכם על נטילת הלוואה ועל פרעון מכספים שיתקבלו בידי השותפות ממכירת הבית האחרון. הבית נמכר ותקבולי המכירה הופקדו בחשבון הליווי של השותפות. ואומנם רואש וולצ'ינסקי שילמה למשיב סכום כנטען על ידו בכתב התביעה, והופטרה מאחריותה לחוב השותפות. הבנק דרש מהנתבעת לשלם את יתרת החוב שבחשבון, אך הנתבעת התנגדה לכך היות שלפי הסיכומים המוקדמים שנעשו בין השותפים אשר סוכמו בבנק, בהסכמת נציגי הבנק, ייפרעו תחילה החובות האישיים של השותפים ורק לאחר מכן, אם וככל שתהיה יתרה, ישאו בה השותפים בחלקים שווים.

עוד נזכרת בתצהיר של מר בינדר שותפות לא רשומה שבה לרואש וולצ'ינסקי היו 50 אחוז, ולמבקשת 1, הנתבעת, משה בינדר השקעות ובניה בע"מ
, היו 50 אחוז, אשר מחצית מהם, 25 אחוז, היו עבור ברוש בע"מ, המכונה "שותפות רואש בינדר". שותפות זו, רואש בינדר, התקשרה בהסכם עם בעלי המקרקעין לרכישת הזכויות בכל הנוגע לבנייה ומכירה של 14 קוטג'ים ולמתן שירותים לבניית 13 קוטג'ים נוספים, יחידות הבעלים. לגבי 4 קוטג'ים נוספים הוסכם כי הזכויות יירשו במישרין מאת בעלי הקרקע באופן פרטי ע"י היחידים שהינם בעלי השליטה בתאגידים המקימים את שותפות רואש בינדר, קרי רואש וולצ'ינסקי, קולמן ובינדר. במקביל התקשרו אותם יחידים בהסכמים לרכישת שירותי בנייה מאת השותפות רואש בינדר. לשותפות רואש בינדר נפתח חשבון בנק והוא היה חשבון ליווי פיננסי לפרויקט בנייה נדל"ני.

שותפות רואש בינדר היתה חייבת, כאמור, ביום 9/9/98 לבנק 4.4 מיליון ₪ והוסכם בין בינדר לבין שותפות רואש בינדר ויחידיה, כי המבקשת תיטול מהבנק הלוואה בסך 2 מיליון ₪ והביטחונות לה יהיו היחידות הפרטיות של קולמן ושל בינדר. יחידות אלה היו ממילא משועבדות לטובת הבנק מכוח הסכם הליווי. רואש וולצ'ינסקי תיטול מאת הבנק הלוואה בסכום של מיליון ₪. יתרת החוב בסך 1.4 מיליון ₪, תיפרע מכספים שיתקבלו בידי שותפות רואש בינדר למכירת הקוטג' האחרון מבין יחידות השותפות. לאחר שנמכר הקוטג' האחרון ותקבולי המכירה הופקדו בחשבון הליווי, נותרה יתרת חוב של 420,000 ₪.

ביום 29/8/99 שילמה רואש וולצ'ינסקי לבנק 215,000 ₪ והופטרה מאחריותה לחוב שותפות רואש בינדר. הבנק דרש מהמבקשת 1 לפרוע את יתרת החוב בסך 212,000 ₪ ועוד ריבית, אך המבקשת 1 התנגדה לדרישה, היות שלפי אותם סיכומים שנזכרו, היה צורך שייפרעו תחילה החובות האישיים של השותפים, וחובות אלה עמדו בשלב זה על סך 278,000 ₪ שהיה חייב מר קולמן, 178,000 ₪ שהיתה חייבת רואש וולצ'ינסקי, המבקשת 1 היתה חייבת 105,000 ₪. במסגרת ההלוואה נכלל גם 100,000 ₪ על חשבון חלקה של המבקשת 1 בחובות האישיים של השותפים כלפי שותפות רואש בינדר. עוד נטען כי הסכום ששילמה רואש וולצ'ינסקי בע"מ שקול ליתרת החוב האישי שלה כלפי שותפות רואש בינדר. קולמן לא שילם והבנק לא דרש ממנו לשלם את חלקו בחוב האישי כלפי שותפות רואש בינדר. אילו היה מקוים הסיכום המוקדם, לא היתה נותרת בחשבון רואש בינדר כל יתרת חובה שהיא. המבקשת התנגדה לכך, אולם הבנק זקף על דעת עצמו ובלי רשות לחובת חשבונה של המבקשת 1 את הסכום האמור ובכך נסגר חשבון הליווי של השותפות רואש בינדר.

טענת מר בינדר היא כי חוב זה מהווה חלק מיתרת החוב בחשבון 407790 והוא היווה חלק מיתרת החוב שהוסדרה וסולקה באמצעות ההלוואה שנזכרה בכתב התביעה. המבקש צירף לתצהירו סיכום פגישה מיום 11/9/98 שנערך ע"י גב' רפפורט, בקשה להלוואה על סך 2 מיליון ₪, מכתב דרישה מטעם הבנק מיום 30/8/99 בסך 215,000 ₪ ומכתב התשובה. כל אלה להוכחת טענותיו. המבקש הפנה לפעילות עסקית נוספת יחד עם ברוש השקעות ובנייה בשרון וחברות נוספות והיתה קשורה ברכישה מאת חברת שרידא של 25 אחוז מהון המניות המוצא של נבתים חברה לבניין בע"מ, חברה יזמית שבנתה את בית הפעמון בכפר סבא.

על פי המתואר בתצהירו של מר בינדר, ברוש התקשרה עם שרידא בהסכם לרכישת 250 מניות רגילות של נבתים, אשר מהם נרכשו 50 מניות בנאמנות עבור המבקשת 1. ההסכמים צורפו לבקשה. כחלק מהסדרי הליווי הפיננסי, התחייבו בעלי המניות של נבתים לגרום להשלמת ההון העצמי ע"י המצאת ערבויות בנקאיות להבטחת התחייבות של כל אחד מהם לשלם לבנק המלווה. המבקשת 1 המציאה ביום 13/9/96 ערבות בנקאית בסך 190,140 ₪. התברר כי ביום 14/9/00 הנפיק המשיב מחשבון 407790 ערבות בנקאית נוספת על סך 570,420 ₪, לבקשת קולמן וברוש כדי שיוכלו לקיים התחייבותם כלפי הבנק המלווה. הבנק המלווה את פרויקט בית הפעמון החזיר את שתי הערבויות הבנקאיות לידי הבנק המשיב, ואלה פקעו בלא שהיה צורך לפרוע אותן, אולם הבנק חייב את חשבון המבקשת 1 בסכומי העמלות ומס הבולים בסכומים המפורטים בסעיף 3.5.5 לתצהיר. עוד נטען כי חשבונה של המבקשת 1 חויב בסכומים שנועדו לצורך פירעון ההלוואה שנטלה שרידא מאת הבנק. שרידא נטלה הלוואה אשר לצורך פרעונה חויב חשבון המבקשת 1 בסכומים שונים, כביכול בתוקף הוראת קבע שנתנה המבקשת 1. המבקשת שילמה לברוש ולא היתה חייבת כספים ולכן לא היה מקום לחייב את חשבונה בחובות שרידא. לגבי דרישת הוראת הקבע עליה חתומה המבקשת 1, התקבל, לפי הטענה, אישור כי אין הוראת קבע כזו. בין שהחיוב היה נומינאלי או שהצטרפו לו הצמדה וריבית, מדובר בחיוב של לפחות 63,000 ₪.

לצורך פרעון המסכת הכוללת של התחייבויות המבקשת 1 כלפי הבנק, נטלה המבקשת הלוואה של 3 מיליון ₪, אולם הכסף לא נמסר למבקשת אלא נשאר בבנק ותכלית ההלוואה היתה, לפי הטענה, לעגן בהסכם ההלוואה את כלל התחייבויותיה של המבקשת 1 כלפי הבנק. ההלוואה הובטחה בנכסי מקרקעין. אחד מהם מומש ביום 15/5/02 והוזרם לחשבון 1,433,013 ₪, וכן היו מימושים נוספים של נכסים הנזכרים בתצהיר. הסכום המצטבר שקיבל הבנק ממימוש שתי יחידות פרטיות שהיו משועבדות לטובתו, 2.6 מיליון ₪ ומכאן שרוב הקרן נפרעה ולכן נטען שהתביעה מנופחת, שלא יתכן כי הלוואה של 3 מיליון ₪ הפכה בתוך שנים ספורים שבמהלכן נפרעו בפועל סכומים בהיקף של 2.6 מיליון ₪ לחוב של 5.6 מיליון ₪. בנוסף נטען כי לא נמסר הסבר לגבי אופן חישוב הריבית. עוד נטען כי לבית המשפט סמכות להפחית את סכום ריבית הפיגורים אם נמצא שאין כל יחס סביר בינה לבין הנזק שהצדדים ראו אותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.

עד כאן הטענות שעלו במסגרת הרשות להתגונן.

במהלך הדיון התקיימה חקירתו של מר בינדר אשר נערכה ביום 22.2.04 ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם. לאחר עיון בסיכומים ולאור התרשמותי מחקירת המצהיר, אני קובע כי בקשת הרשות להתגונן אינה מבוססת ואין מקום למתן רשות להתגונן במקרה זה.

הלכה פסוקה היא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב לגלות לכאורה עילת הגנה, שאם תוכח במשפט, תוכל לשמש לו הגנה מפני התביעה. בית המשפט אינו קובע ממצאים בשלב זה על יסוד מהימנות ואינו בוחן שאלת סיכוייה של גרסת ההגנה להתקבל. אין בודקים בשלב זה איך יצליח הנתבע להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו. עוד פחות יש מקום לבדוק אם בדיון זה הוא כבר הוכיח אותן. כללים ידועים אלו אינם יכולים לסייע למבקשים במקרה הנוכחי.

במסגרת הסיכומים שהוגשו לאחר הדיון, חזר ב"כ המבקשים על הטענות הכלולות בתצהיר. אולם אין בסיכומיו התייחסות של ממש לטענות שעלו במהלך החקירה ובמהלך הדיון.

ראשית, לגבי הטענה כי המבקשים לא קיבלו מסמכים ובלעדיהם אינם יכולים לבדוק ולאשר את סכומי התביעה: מנהל החברה אישר שהחברה ניהלה ספרים, השתמשה בשירותי רואה חשבון שערך דו"חות כספיים עד שנת 1999, ערך התאמות בנקים ועשה זאת לפי תדפיסים שקיבל מאת הבנק. עוד הפנה עו"ד דרזנר, בשם הבנק, לנספחים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, הכוללים את נספח י"ט שלפיו דפי החשבון אינם דרושים למבקשים, אלא מסמכים אחרים, כגון ההסכמים שנעשו בינם לבין הבנק, הכוללים מסמכי פתיחת החשבון ותנאי ניהולו.

כל המסמכים וכל התדפיסים בכל החשבונות נמסרו למבקשים במסירה אישית לבא כוחם, כפי שהתברר בשעת הדיון. ב"כ המבקשים אישר כי קיבל את כל המסמכים בעמוד 2 לפרוטוקול. על פי מוצג מש/1, מכתב של עו"ד דרזנר מיום 19/11/03, התברר כי נמסרו לב"כ המבקש כל המסמכים הכוללים בקשה לפתיחת חשבון, בקשות להלוואה, כתב התחייבות מסגרת ורשימה ארוכה ומפורטת מאוד של מסמכים אשר כללה גם תדפיסי תנועות עו"ש בכל החשבונות. לאחר דברים אלה לא הוגשה בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן, למרות שעד למועד הדיון חלפו למעלה מ-3 חודשים.

מכאן שהטענה בדבר אי מסירת מסמכים היא טענת סרק שאינה מבוססת, ואם הזמן לא היה מספיק להגשת בקשה לתיקון בקשת רשות להתגונן או הוספת כל טענה דרושה לפי המסמכים, ניתן היה לעתור להארכת המועד.

מכאן הגעתי למסקנה כי טענה ראשונה זו של אי מסירת מסמכים, אינה טענה מבוססת, ואני דוחה אותה.

לגבי חשבון 43783, עלתה הטענה כי אין לפרוע את החוב היות שהוא מותנה תחילה בפרעון חובותיהם של השותפים לקופת השותפות: במהלך חקירה נגדית של מר בינדר, התברר כי היו רק שני שותפים: רואש וולצ'ינסקי בע"מ והחברה, והם שפנו בהצעה לרכישת הנכס (מש/11), הם שחתמו על ההסכם לרכישת הנכס (מש/12) והם שהחליטו לפתוח חשבון משותף בבנק (מש/13). גם לפי ההסכם מש/14, הסכם היזום, מתברר שחברת ברוש בבעלותו של קולמן, לא היתה שותפה בשותפות. המצהיר אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 8 לפרוטוקול) כי חשבון הבנק של השותפות היה באחריות משותפת של רואש וולצ'ינסקי וחברת בינדר. חלקה של בינדר 50 אחוז וקולמן וברוש לא היו שותפים בחשבון הזה.

המבקשים טענו כי התנגדו לדרישת הבנק לפירעון החוב אך לא הציגו ראיה לטענתם זו. הדרישה היא במכתב הבנק מיום 30/8/99 ובתשובה לשאלה האם נשלחה תשובה למכתב, טען מנהל החברה שעליו לבדוק בחומר ואינו יודע כרגע. טענה זו בחקירה נגדית ברשות להתגונן, לאחר שחלפו חודשים ארוכים מאז שהוגשה התביעה ועד מועד הדיון, היא טענה לא משכנעת וכמוה כהגנת בדים. עוד לגבי סיכום הפגישה מיום 9/9/98, נספח א' לבר"ל, אין לאפשר לסתור את סיכום הפגישה בחקירה הנגדית, היות שטענה זו אינה נזכרת בתצהיר.

אין בסיס כלשהו לטענה כי על הנושה להמתין לפרעון החוב עד אשר חייבים ישלמו חובותיהם לשותפות, ויש להניח כי אילו היה מוסכם אומנם כך, היה הדבר מוצא את ביטויו בסיכום שנערך ביום 9/9/98. כמו כן לטענה זו אין ביטוי כספי ברור במסגרת הבקשה לרשות להתגונן וגם אם נאמר שהיא טענה שניתן אולי יהיה להוכיח אותה, לא ניתן להבין מהבקשה איזה סכום היה מתקבל בדרך זו ובאיזו מידה הוא מפחית את סכום התביעה. הצגת חשבון נגדי חיונית במסגרת בקשת רשות להתגונן והעדר פרטים בנושא זה מכשיל את הטענה גם מנימוק זה.

גם יתר הטענות אינן מפורטות כנדרש, כפי שנטען, בצדק, בסיכומים מטעם הבנק. כך לגבי הטענה כי החוב בחשבון 43783 נזקף לחובת חשבון 407790, כך לגבי חיובים ללא הרשאה לצורך פרעון הלוואה בסך 63,000 ₪, שאין לדעת מהם הסכומים המדויקים שחויבו ללא הרשאה ובאלו מועדים נרשמו חיובים אלו. דפי החשבון היו בידי המנהל והוא לא עמד בחובת הפירוט החמורה החלה במסגרת בקשות רשות להתגונן.

טענה נוספת בעניין הנפקת ערבות בנקאית ללא הרשאה, נתגלתה כטענה שאינה נכונה לאור המוצגים מש/2, מש/3 ומוצגים נוספים המעידים כי החברה חתמה על בקשה להוצאת הערבות על הפרוטוקול הדרוש לכך ועל בקשות להארכת תוקפה של הערבות.

לגבי הלוואות במטבע זר, אישר המצהיר (עמ' 6 לפרוטוקול) שהיה חוב במט"ח שגובהו אינו זכור לו. לא נמצאה טענה המכחישה את גובה החוב או את הצורך לפרוע אותו. בהעדר פרטים כיצד ההלוואה פרעה את האשראים במט"ח, טענה זו נדחית. החובות במט"ח לחוד וההלוואה לחוד. כל אלה נמשכו מן הבנק בנפרד ואין כל טענה ממשית כי יש קשר בין ההלוואה ובין יתרות החוב במט"ח אשר נלקחו והדבר לא נסתר בדרך כלשהי במסגרת הדיון.

אין בפני
גם טענה משכנעת כי חסרים נתונים בידי המבקש בנושא הריבית, היות שכתב התביעה פורט בצורה רחבה, כל חוב ושיעור הריבית שהוא נושא. כאמור, לאחר המצאת המסמכים בנובמבר 2003, לא נדרשו מסמכים נוספים ולא נטען כי חסרים נתונים בעניין שיעורי ריבית או כל נתון רלבנטי אחר.

לפיכך אני רואה טענה זו כטענה סתמית שאין לה סיכוי להצליח.

בגדר טענה אחרת עלתה בקשה להפחתת שיעור הריבית, מפני שבית המשפט מוסמך לעשות זאת. בעוד שהסמכות קיימת, עדיין יש לטעון נתונים עובדתיים שלפיהם ניתן יהיה להשתכנע בעת ניהול המשפט (על סמך ראיות שיוצגו בהמשך) האומנם שיעור הריבית שנקבע היה בלתי סביר בהתחשב בתוצאה המסתברת של ההפרה. בעניין זה לא נמסרו בתצהיר המבקש נתונים עובדתיים כלשהם ולכן דין טענה זו להידחות. היה צורך להצביע על עובדות המראות כי השיעור המוסכם מהווה פיצוי מופרז או עובדות המראות מה השיעור הסביר או הראוי בהתאם לנזק שהיה צפוי מראש ע"י הצדדים כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכמים על ידם. לא הוצג חשבון נגדי או חישוב נגדי ולא עלתה הצעה לריבית המקובלת על המבקשים, ולפיכך מדובר בטענה סתמית, חסרת פירוט שדינה להידחות.

הפסיקה קבעה לא אחת כי לא תינתן רשות להתגונן למי שאינו מוסר פרטים מלאים ואינו מתכבד ונכנס לפרטי העניין, כנאמר למשל בע"א 2418/90 רלפו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133.

לפיכך לא מצאתי ממש בטענות שעלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ואני מחליט לדחות אותה.

בהתאם, הבנק התובע זכאי ל

פסק דין
על פי סכום התביעה. הוצאות הבקשה לטובת הבנק יהיו כלולות בהוצאות המשפט, שיעמדו על אגרת המשפט וסכום שכר הטרחה המוסכם בין הבנק לבין בא כוחו, כפי שיוצג יחד עם פסיקתא שתוגש תוך 30 יום.

ניתנה היום, 21 ביוני 2004, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק החלטה זו בדואר לצדדים.
ד"ר עדי אזר
, שופט
רשם בימ"ש מחוזי תל-אביב









בשא בית משפט מחוזי 19983/03 משה בינדר השקעות ובניה בע"מ,בינדר משה,בינדר חיה נ' בנק הפועלים בע"מ,קולמן משה (פורסם ב-ֽ 21/06/2004)