פסקי דין על ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל | פסקי דין על ד"ר בועז מואב | פסקי דין על ו-12 אח' |

64/72 עא     03/01/1973




עא 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' ד"ר בועז מואב, ו-12 אח'




(פד"י כז (1) 258)

(פד"י כז (1) 260)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 64/72


השופטים:
כבוד השופט לנדוי
כבוד השופט ברנזון
כבוד השופט עציוני


המערערת:
ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל
באמצעות המזכיר הכללי יצחק בן-אהרן


ע"י ב"כ עו"ד י' טוניק

נ ג ד

המשיב:
ד"ר בועז מואב
, ו-12 אח'


ע"י ב"כ עו"ד ש' כהן-צידון
– בשם המשיב מס' 1


ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט ד' לוין)
, מיום 17.1.72, ב-המ' 7627/71, הדוחה את טענת המערערת שלבית-דין אזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה שהוגשה ב-תי"א 2597/71 ואת בקשתה להעביר את הדיון בה לבית-דין אזורי זה.



פסק-דין

השופט ברנזון
:

ערעור זה סובב על פירושו של סעיף 24 (א) (4) לחוק בית-הדין לעבודה, הקובע לאמור:

"לבית-דין אזורי תהיה סמכות ייחודית לדון –


(4) תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה."


בייחוד נדרשת משמעותם של המילים "הקשורות בחברות" שבסעיף הנ"ל.


המשיב הראשון (להלן – המשיב), שהוא חבר במערערת, הגיש תובענה בבית-המשפט המחוזי בה ביקש לתת פסק-דין הצהרתי כי החלטת המערערת להפריש אחוז מסויים מהמס האחיד שמשלמים לה חבריה ולהעבירו למשיבות האחרות, שהן הסיעות השונות שבמערערת, הינה בלתי-חוקית, בטלה ומבוטלת וחסרת-תוקף ואינה מחייבת אותו.


הרקע לתובענה זו, כמסופר בפרשת-התביעה, הוא כלהלן: בשנת 1968 החליט הוועד הפועל של המערערת לגבות מאת חבריה עבור המפלגות שלהן סיעות אצלה, תשלום הנקרא "מס-פוליטי", מלבד מאלה אשר יודיעו על סירובם לשלם את המס. בעקבות החלטה זו הודיעו רוב החברים שהם מסרבים לשלם את המס הזה, ובכל זאת הכניס כ-5.5 מיליון ל"י לשנה, והוא חולק בין הסיעות באופן יחסי למספר חברי המערערת המשתייכים אליהן. ואולם, מאחר וגביית המס נתקלה בקשיים והתוצאה לא הניחה את דעת ההנהגה, הוחלט בסוף שנת 1970 על ביטולו ובמקום זה תפריש המערערת מהכנסות המס האחיד של כלל חבריה סכום של 5.5% - "אשר יהיה מיועד לצרכי מערכות הבחירות בהסתדרות ובאיגודים המקצועיים, ולמפלגות המופיעות בהסתדרות, בהתאם לגדלן הייצוגי".


המשיב טוען, כי לפי מיטב ידיעתו חלק מהסיעות משתמש בכספים הללו שלא למטרות האמורות בחוקת המערערת, כי אם למטרות כלליות של המפלגות העומדות מאחוריהן, בה בשעה שרבבות מחברי המערערת הם בלתי-מפלגתיים. אשר-על-כן הוא סבור –


שעוול נעשה לו בזה שכופים עליו תשלום סכום המיועד לשירות רפואי ולעבודה סוציאלית לאנשי העמל, ואשר במקום זה (הוא) מועבר למימון פעולות הנתבעות 2-13 ולגופים העומדים מאחוריהם, שחלק ממוסדותיהם מתנגד למטרת הנתבעת מס' 1 (המערערת)....."



לבסוף מצהיר המשיב כי זוהי תביעה לדוגמה נגד גביית המס הפוליטי באדרתו החדשה, אשר אלפי חברים החושבים כמוהו עומדים מאחוריה.


המערערת ביקשה לדחות את התביעה על-הסף, ולחלופין – להעבירה לבית-הדין האזורי לעבודה, אשר לדעתה היא בסמכותו הייחודית לפי סעיף 24 (א)(4) לחוק בית-הדין לעבודה. הטענה היא, כי התובענה הנדונה היא מסוג התובענות האמורות ברישא של הסעיף הנ"ל, כלומר "תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות", והביסוס הוא כלהלן: המשיב משלם למערערת את המס האחיד בתור מס חבר ובתוקף היותו חבר במערערת, ואי-תשלום המס מביא לידי ביטול חברות, משמע, כי המס האחיד שמשלם המשיב הוא דבר הקשור בחברותו במערערת, והוא אולי הביטוי הבולט ביותר, מבחינת חובות וזכויות, לחברות במערערת.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה והחליט כי התובענה איננה בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה כי אם בסמכותו הוא. אני מסכים למסקנה זו, אם כי לאו דוקא מכל טעמיו. בדונו במשמעות המילים "הקשורות בחברות" אומר בית-המשפט:


"מסכים אני שהמילים 'הקשורות בחברות' הן כוללות יותר מהמילים 'בקשר לחברות'. ב'קשורות' הקשר לא חייב להיות ישיר, אולם צריך להיות קשר. הקשר צריך להיות לעניין. לדעתי, הקשר בין עילת התביעה של התובע לבין חברותו בהסתדרות איננו קשר ענייני כאן. אמת, בלי חברות התובע בהסתדרות, אין לו מעמד. (אבל) כל שניתן לומר, לדעתי, על חברות התובע בהסתדרות במקרה של תובענה זו הוא שהחברות היא רקע לתביעתו, רקע הכרחי, מעין תנאי מוקדם. אך החברות איננה קשורה, היא עצמה, בתובענה של הפרשת מס פוליטי או תחליף למס זה."



להלן מסכם השופט המלומד ואומר:


כאן, תובענת התובע איננה קשורה לחברותו. היא קשורה לעניינים הכספיים, ומכאן לעניינים הציבוריים של ההסתדרות, אשר בה הוא חבר."



כשלעצמי, אינני רואה הבדל מהותי בין השימוש במילים "הקשורות בחברות" או "בקשר לחברות". הסעיף אינו מדבר על תובענה בדבר או בעניין הקשור בחברות, אלא בתובענה שהיא עצמה קשורה בחברות, ואינני יכול לפרש את זה אחרת מאשר תובענה בעניין החברות עצמה. כלומר, תובענה שבה עומדת לדיון השאלה, היא גופה, בדבר חברותו או אי-חברותו של העובד בארגון, ולא דבר כל-שהוא הקשור בחברותו או הנובע ממנה, לא הזכויות והחובות של חבר, אלא עצם חברותו או אי-חברותו.


לפי חוקתה, המערערת היא גוף בעל תפקידים נרחבים בכל תחומי החיים המקצועיים, ההתיישבותיים, התרבותיים והחינוכיים של ציבור העובדים. תפקידיה חובקים זרועות עולם וכלולים בהם ענייני עליה וקליטה; קידום משק הארץ והעלאת פריון העבודה והייצור; פיתוח משק העובדים בחקלאות, בחרושת ובמלאכה, בבניין, בתחבורה ובענפי עבודה אחרים בכפר ובעיר; עידוד ופיתוח הקואופרציה בכל ענפי המשק; אירגון ההספקה והצרכנות של העובדים ושיווק תוצרתם; הקמת מוסדות וייסוד קרנות למימון ולעזרה הדדית, קופת-חולים, קרנות ביטוח וגימלאות; הוצאת ספרות ועיתונות והקמת מוסדות לתרבות ולחינוך, להשכלה כללית ולהשתלמות מקצועית; עידוד תרבות הגוף של העובדים; ועוד. בכל הפעולות הענפות הללו עלולים חברי המערערת להתחייב בחובות וליהנות מזכויות. לפי הפירוש הרחב שהמערערת מבקשת לתת לסעיף הנדון, היינו, כי די בנגיעה כלשהי בין תובענה של חבר לבין חברותו במערערת בכדי שהתובענה תהיה בסמכותו הבלעדית של בית-הדין לעבודה, יצא שכל תובענה בין חבר והמערערת הנוגעת לעניינים הנ"ל, המקיפים עולם ומלואו, הוצאו משיפוטם של בתי-המשפט הכלליים במדינה והועברו לשיפוטו הייחודי של בית-הדין לעבודה. אינני יכול לתאר לעצמי כי בשתי מילות הקסם הללו – "הקשורות לחברות" – התכוון המחוקק להגיע לתוצאה מרחיקה לכת כזאת, ובל נשכח כי המערערת מאגדת בתוכה כמעט את מחצית האוכלוסיה של המדינה. הסיפא של הסעיף הנדון מצביעה על כוונה הפוכה, שהרי היא מוגבלת לתובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות אך ורק בתחום פעילותו של הארגון בענייני עבודה, ולא בעניינים אחרים. כלום יתואר פירוש לחלק של סעיף בצורה רחבה כזו המעניקה סמכות בעניינים המוצאים במפורש מהסמכות בחלק אחר של הסעיף?


בסיכום טענותיו בכתב, מסתמך בא-כוח המערערת גם על חוות-דעתו של בית-הדין הארצי לעבודה
בדיון מס' לא/2-5, בבית-הדין הארצי לעבודה – א' קינג נגד ועדת הבחירות למועצת עובדי האוניברסיטה העברית, ואח'; פסקי-דין של בתי-הדין לעבודה (פד"ע) (יוצא מטעם בתי-הדין לעבודה על-ידי לשכת עורכי-הדין בישראל), כרך ג, ע' 143
, בדבר פירוש המילים "הקשורות בחברות". שם פתח המערער בהליך לפני בית-הדין האזורי לעבודה וביקש פסק-דין הצהרתי בדבר פסלות הבחירות
למועצת התאגדות עובדי האוניברסיטה העברית, שהוא נמנה עליהם. בית-הדין האזורי דחה את התביעה, ובערעור בפני
בית-הדין הארצי הוא הביע את דעתו כי תובענה זו היא בסמכות בית-הדין, "באשר ענייני בחירות קשורים בחברות בארגון". ואולם שאלת הסמכות לא עמדה שם לדיון, כי בא-כוח המשיבים לא כפר בסמכות בית-הדין, כפי שמציין זאת בית-הדין הארצי. מכל מקום, אינני מוכן לקבל את הפירוש הרחב הזה, אשר לדעתי אינו עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ורוחו הכללית של החוק.


מאידך, אינני תמים עדים עם השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי שגרם כי המילים האחרונות בסעיף הנדון – "בעניני עבודה" – מתייחסות לשני חלקיו, כלומר שהן חלות לא רק על תובענות בתחום פעילותו של הארגון, אלא גם על תובענות הקשורות בחברות.
לדעתי, הן התחביר והן ההגיון אינם סובלים את הפירוש הזה. הסעיף דן בשני סוגי תובענות נבדלים זה מזה, ולפי הפירוש שניתן לעיל לסוג הראשון גם לא ייתכן שהמילים "בעניני עבודה" יתייחסו גם אליו. מה לתובענות הנוגעות לחברות ולפעולות הארגון בענייני עבודה? הסוג הראשון מוגבל לתובענות הנוגעות לחברות או אי-חברות, והסוג השני מוגבל לתובענות המתייחסות לענייני עבודה, והאחד משלים את השני, ותו לא.


לדעתי, יש לדחות את הערעור.



השופט עציוני
:
התלבטתי לא מעט בפירוש שיש לתת לסעיף הסמכות של בית-הדין האזורי לעבודה, הוא סעיף 24 (א) (4) של חוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הנדון בערעור זה. כשלעצמי, יכול אני להבין לטענה כי כוונת המחוקק היתה להסמיך את בתי-הדין לעבודה להתערב בענייניו הפנימיים של ארגון-העובדים גם כשארגון זה הוא הגדול במדינה ומקיף כמעט מחצית מאוכלוסייתה, ולא זו בלבד אלא שפעילותו "חובקת זרועות עולם", כמאמר חברי הנכבד, השופט ברנזון
, ומשתרעת על שטחי חיים מגוונים. אין אני רואה בזה דבר יוצא-דופן שדוקא בית-דין זה ידון בתביעות חברים המבוססות על טענה כי הארגון פעל בניגוד לחוקה המחייבת אותו או בניגוד לכללים אחרים המקובלים עליו. ואמנם, יש משום תמיכה בכוונה זו בדברי תשובתו של שר העבודה דאז, מר יגאל אלון, שענה למתווכחים בכנסת בסיכום הדיון בקריאה הראשונה בהצעת חוק בית-הדין לעבודה ולביטוח לאומי, תשכ"ח-1967. מן הראוי לציין כאן כי, כפי שמצביע על כך השופט ברנזון
, לא כללה הצעת החוק את סעיף הסמכות השנוי במחלוקת, אשר לפנינו.


ואלה דבריו של שר העבודה כפי שנתפרסמו בדברי הכנסת, כרך 50:


"אני מצטרף להערות שהושמעו בדבר סמכות נוספת שיש להעניק לבית-הדין בקשר לתובענות הכרוכות בפעילות האיגוד המקצועי. עניינים אלה מתקשרים באופן מהותי ופנימי עם פעילותו של בית-הדין והנושאים שהוא עוסק בהם. תביעה כגון זו נתבררה לא מזמן בבית-המשפט המחוזי נגד ההסתדרות הכללית ואיגוד עובדי המדינה, בקשר למניעת קיום הבחירות מטעם איגוד עובדי המדינה. לכשיקום בית-הדין לענייני עבודה, מטבע הדברים שתביעה כגון זו צריכה להתברר בבית-הדין לענייני עבודה" (שם, בע' 528).


דא עקא שכוונה לחוד ואות חקוקה לחוד, ונשאלת השאלה אם אמנם נתן המחוקק ביטוי מפורש לכוונתו זו.


כלל הוא כי כשמדובר בסמכות של בית-דין שתחום עיסוקו מצומצם לעניינים מיוחדים, והסמכות שהוענקה לו באה לשלול מסמכותם של בתי-המשפט הכלליים, הרי שיש לפרש את הוראות החוק מעניק הסמכות פירוש דווקני ומצמצם. כלל זה סוכם בספרו של
legal maxims: h broom
, מהדורה עשירית, במילים אלו:


“the old rule for jurisdiction is, that nothing shall be intended to be out of the jurisdiction of the superior court but that which specially appears to be so; nothing is intended to be within the jurisdiction of an inferior court but that which is expressly alleged”.
(שם, בע' 647).

(וראה גם את פסקי-הדין הבאים:
peacock v. bell and kendal; (1667), 85 e.r., p. 81, at pp. 87-88, (1667), 1 saund. 69; 1 sid. 330; 2 keb. 226; sub nom. hiccocks v. bell; 2 keb. 182.
(the mayor and aldermen of the city of london v. richard henry cox, and ors.: (1867), l.r. 2 h.l. 239, at p. 259; 36 l.j.ex. 225; 16 w.r. 44, h.l.


לענייננו אנו במקום
inferior court
קרי בית-דין בעל סמכות מיוחדת או מוגבלת.


לאור הכלל האמור, סבורני שצדק חברי הנכבד, כאשר נתן למילים "הקשורות בחברות" השנויות כאן במחלוקת, את פירושן המצמצם. לו אמנם רצה המחוקק להרחיב את סמכותו של בית-הדין לעבודה ולהחילה על כל העניינים הקשורים בזכויותיו וחובותיו של חבר הארגון, היה צריך לעשות זאת במילים מפורשות. זאת, כפי שנעשה הדבר על-ידי מתקין תקנון משפט החברים על-פי פרק י"ב של חוקת ההסתדרות, הדן בסמכויות משפט החברים. בחוקת ההסתדרות, אשר הוגשה בתיק זה בהסכמת הצדדים, בהערות לפרקי החוקה, מוזכרים מספר תיקונים שהכניסה המועצה הכללית של ההסתדרות בתקנון משפט החברים. בפרק א' לתקנון הנ"ל נאמר בזו הלשון:


"חברי ההסתדרות, ארגוניה, מפעליה ומוסדותיה, יישפטו לפני משפט חברים רק בעניינים הנובעים מזכויות וחובות הכרוכות בחברות בהסתדרות."


עינינו הרואות, שהסמכות כאן היא ברורה ורחבה, ומתקין התקנון לא צימצם את סמכות משפט החברים רק לעניינים הקשורים בחברות, אלא הרחיב את היריעה באופן שלא נשאר ספק כי הסמכות נוגעת לכל העניינים הנובעים מזכויות וחובות הכרוכות בחברות.


ואכן, אם אמנם רצה המחוקק לכלול את כל העניינים הנ"ל במסגרת סמכותו של בית-הדין לעבודה באמצעות סעיף 24 (א)(4) לחוק, הרי שהיה עושה זאת, כאמור, בדרך שהוזכרה לעיל, או לפחות היה משתמש במילים בהן השתמש בסעיף 23 (ב) להצעת החוק, בו נאמר כי:


"לבית-הדין אזורי תהא הסמכות לדון בתובענות הקשורות ביחסים שבין עובד למעבידו...."



ואם היה המחוקק מנסח את סעיף 24 (א)(4) נשוא הערעור דנן באופן שהיה נאמר בו ש"תובענות בין עובד לארגון עובדים הקשורות ביחסים שביניהם....." וכו', הייתי אומר כי אמנם תביעה כגון זו שהגיש המשיב בערעור זה, היתה נכללת בסמכותו של בית-הדין לעבודה. אולם מאחר שהמחוקק לא נקט לשון זו או לשון אחרת דומה לה, אין, לדעתי, מנוס מן המסקנה שיש לתת לסעיף זה את הפירוש שנתן לו חברי הנכבד, תהיה כוונתם של יוזמי החוק אשר תהיה.


השופט לנדוי
:
אני מסכים.


אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את הערעור ומחייבים את המערערת לשאת בהוצאות המשיב בערעור בסכום כולל של 1,000 (אלף) ל"י.


ניתן היום, כ"ט בטבת תשל"ג (3.1.1973).










עא בית המשפט העליון 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' ד"ר בועז מואב, ו-12 אח', [ פ"ד: כז 1 260 ] (פורסם ב-ֽ 03/01/1973)