פסקי דין על ד"ר רוברט כהן | פסקי דין על חברת ד"ר כהן רוברט | פסקי דין על ד"ר דב קליין ואח' | פסקי דין על ד"ר אורי בר | פסקי דין על הראל חברה לבטוח |

166751/09 א     29/12/2011




א 166751/09 ד"ר רוברט כהן, חברת ד"ר כהן רוברט, ד"ר דב קליין ואח' נ' ד"ר אורי בר, הראל חברה לבטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 166751-09 כהן ואח'
נ' ד"ר ב אודי ואח'






בפני

כב' השופטת
אביגיל כהן






התובעים
1. ד"ר רוברט כהן
2.
חברת ד"ר כהן רוברט

3. ד"ר דב קליין

4.
חברת ד"ר קליין ניתוחים פלסטיים ואסתטיקה

5. ד"ר יוסף שביט

6.ד"ר
אריק איימס

7.
חברת ד"ר אריק איימס

ע"י ב"כ עוה"ד אורי שנהר


נגד

הנתבע
ד"ר אורי בר
ע"י ב"כ עו"ד צבי כהנא




צד ג'
הראל חברה לבטוח בע"מ



פסק דין

(בסוגיית החבות בלבד)

1.
התובעים, רופאים העוסקים בתחום הרפואה האסתטית וחברות בבעלותם, הגישו תביעה על סך 1,000,000 ₪ נגד הנתבע, רופא במקצועו, העוסק בין היתר, בתחום הרפואה האסתטית ותחום תוספי התזונה.




2.
הנתבע שלח הודעת צד ג' להראל חברה לביטוח בע"מ.

3.
בהתאם להחלטתי מיום 22/11/2010 פוצל הדיון בין שאלת החבות ושאלת הנזק, והליך ההוכחות ביחס לחבות בלבד התנהל במערכת היחסים שבין התובעים לנתבע.
לפיכך, פסק דיני זה עוסק רק בשאלת האחריות במערכת היחסים שבין התובעים והנתבע.

4.
רקע עובדתי:
ה"פרסום" נשוא התביעה דנן, הוא דברים שנאמרו ע"י הנתבע בתוכנית טלוויזיה.

ביום 30/10/2008 הופיע הנתבע בתוכנית טלוויזיה בערוץ 2 ששמה "העולם הבוקר", ושם אמר כדלקמן:
"אנחנו לפני כמה חודשים ממש פה בהפקה הזאת ציינו ואמרנו בצורה חד משמעית שסיליקון אינו מומלץ להזרקה, אבל אז מי שזוכר או מי שייזכר למעשה אמרתי שאני עדיין לא מבין מדוע אבל משרד הבריאות טרם הוציא חקיקה מובהרת וברורה בנושא, או.קיי. ככה סיימנו, זה מה שידעתי דאז, זה מה שידענו כולנו.
עכשיו בגלל הנושא ששוב הוא עלה לכותרות אני רואה שעדיין, נכון להיום, גם הבוקר הזה יש גברות שיש להן תור היום לבצע הזרקת סיליקון לפניהם בבוקר, כן, תבינו זה קורה עדיין אראונד אס, אבל פשוט לצורך האייטם הנוסף הזה, בכל זאת קצת להעמיק את הנושא, עשיתי קצת בירור משפטי יותר מעמיק וזהו למעשה ניוז חדש לכולנו, גם לי זה היה חדש, אז גם לרופאים שמזריקים כעת סיליקון כדאי שתקשיבו טוב חברייה, בסדר.
... למעשה קיבלתי פה לידיי גזר דין שכבר ניתן ב- 07, זאת אומרת לפני שנה כבר... אותה שופטת עשתה את מה שכנראה כולנו לא עשינו והעמיקה מאוד בלשון המדוקדקת והמשפטית של משרד הבריאות בנושא הזה ולמעשה, אני חייב פשוט לצטט פה מגזר הדין עצמו, למעשה היא ציינה ואמרה, זה מה שנקרא, עכשיו בציטוט משרד הבריאות, מפיה שמשרד הבריאות אינו מאשר שימוש בסיליקון נוזלי למטרות אלה, תהליך הזרקתו לצרכים קוסמטיים אינו הליך רפואי מקובל, נקודה.
ממשיך ציטוט, כן
ובשל כך ובשל הסיבוכים שתוארו לעיל אוסר משרד הבריאות שימוש בסיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים.
זה למשל דבר שכבר פורסם ב- 07, רק שרבים מאיתנו, בין היתר, רופאים שעוסקים בזה, לא טרחו לקרוא את כתב, למעשה את אותו הכתב, כתב משרד הבריאות.
...







...תשמעו חבר'ה, עדיין יש מספר רופאים במדינה, שכולם יודעים אודותם, הם לא מסתירים את מעשיהם, שעדיין מזריקים סיליקון לפנים...
"בואו תקשיבו... אתם תהיו השותפים לאינפורמציה בדיוק כמו שאני יודע אותה ותבינו כמה קל להבין כבר דעת שפשוט לא מזריקים לאנשים סיליקון אוקיי...".
(דברים אלו יכונו: "הפרסום").
דיסק התוכנית צורף נ/1.


התביעה הוגשה בגין הפרסום.
התובעים טוענים, כי הפרסום הוא בגדר לשון הרע כלפיהם, ומפורסמים במסגרתו דברי שקר וכזב חמורים על התובעים, עיסוקם, משלח ידם, מקצועם והשירותים שהם מעניקים.

5.
רקע עובדתי ועובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א)
טיפולי הזרקת סיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים (להלן: "טיפולי סיליקון") שנויים במחלוקת בקרב גורמים רפואיים.
התובעים מצדדים בטיפולים אלו ומעניקים טיפולים כאלו, והנתבע נמנה על המתנגדים לסוג זה של טיפול, והוא סבור כי אין הצדקה לחשיפה לסיכונים הכרוכים בטיפולים אלו לצורך קוסמטי.

ב)
ביום 3/1/07 ניתן בבימ"ש השלום בת"א (ע"י כב' השופטת טולקובסקי) במסגרת ת.א. 47234/99 ארז ניניו נ' ד"ר רוברט כהן
ואח'


פסק דין
. (להלן: "פסה"ד" ו/או "פס"ד ניניו").
במסגרת פסה"ד נותחה המחלוקת בין הצדדים לאותה תובענה בשאלה: "האם הזרקת סיליקון נוזלי, לצרכים קוסמטיים, אושרה על ידי משרד הבריאות, בתקופה הרלבנטית, דהיינו בשנים 1992 – 1993...". (מתוך סעיף 21 לפסה"ד).
כלומר – התקופה הרלוונטית שנדונה באותו מקרה מתייחסת לשנים 1992 – 1993 בלבד!
בסיפא של סעיף 46 לפסה"ד נכתב:
"עוד יודגש כי השימוש בהזרקת סיליקון נוזלי, לצרכים קוסמטיים, לא אושר על ידי
משרד
הבריאות, בתקופה הרלבנטית. לפיכך, ברי כי לו היה משרד הבריאות,






אוכף את סמכויות הפיקוח הנתונות לו, היה בידו לפעול כנגד ביצוע פעולות רפואיות שלא קיבלו את אישורו ולמותר לחזור ולהפנות לחוזר משרד הבריאות מיום
4.6.06,
בו
נאמר
ברחל
בתך
הקטנה: "משרד הבריאות
אינו מאשר את השימוש בסיליקון הנוזלי למטרות אלה והליך הזרקתו לצרכים קוסמטיים אינו הליך רפואי מקובל. בשל כך ובשל הסיבוכים שתוארו לעיל אוסר משרד הבריאות את השימוש בסיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים"

- ומה משמעות האיסור, אם לא נעשה דבר לאכיפתו?".

ג)
אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים על כך, שביום 6/8/00 פרסם משרד הבריאות חוזר (נספח ד' לכתב התביעה), ולפיו הותרו טיפולי הסיליקון ובלבד שהמטופל יחתום על טופס הסכמה מדעת שבו פורטו, בין היתר, תופעות הלוואי האפשריות כתוצאה מהטיפולים הללו.
אין גם מחלוקת עובדתית על כך שבשנת 2006 לא ביטל משרד הבריאות את ההיתר לטיפולים, למרות שבפרסום טען הנתבע במפורש, כי בפסק הדין נקבע, כי משרד הבריאות אוסר שימוש בטיפולי סיליקון.


הנתבע אינו מכחיש את העובדה ולפיה נפלה טעות עובדתית בפרסום, אלא שהוא מסביר את מקור הטעות, לטעמו.

בסיפא של סעיף 46 לפסה"ד מציינת כב' השופטת טולקובסקי: "...חוזר משרד הבריאות מיום 24.6.06 בו נאמר ברחל ביתך הקטנה, משרד הבריאות אינו מאשר את השימוש בסיליקון הנוזלי למטרות אלה...".
ומכאן הוא הסיק, כי קיים חוזר משנת 2006, אשר ביטל למעשה את החוזר משנת 2000 אשר התיר את הטיפולים.
אלא, שהתברר לו לטענתו, לאחר הגשת התביעה דנן, כי נפלה טעות סופר בסעיף 46 לפסק הדין, ובמקום שתאריך חוזר משרד הבריאות ובו נאסר השימוש בטיפולי סיליקון יהיה 24.6.96, נכתב בטעות בפסה"ד 24.6.06.
הנתבע טוען, כי טעות סופר זו בפסק הדין היא זו שהובילה לפרשנותו של הנתבע ולדברים שאמר בפרסום, וכי האמין בנכונותם כאשר פורסמו.

ד)
ביום 6/11/08 בתוכנית "העולם הבוקר", נאמר ע"י המנחה אברי גלעד (נספח י"א לכתב התביעה):






"... אברי גלעד: בשבוע שעבר דיברנו כאן, אנחנו דיברנו, הוא דיבר, על הסכנות שבטיפולי הזרקת סיליקון לפנים. את דוקטור רוברט כהן ,ודוקטור אריק אינס, שעוסקים בטיפול בהזרקת סיליקון, ביקשו להגיב על הדברים, ולמסור כי הם חולקים על עמדתו של דוקטור בר, לדבריהם, מעטים הרופאים בישראל, המיומנים לבצע את טיפולי הזרקת הסיליקון, וטיפולים אלה, כשהם מבוצעים נכון, ועל ידי מומחים, עמידים לאורך שנים רבות. לדבריהם, משרד הבריאות, אישר טיפולים אלה בישראל, כבר לפני כתשע שנים, וכי הטיפול
מאושר
גם
בארצות
הברית, ובמרבית
מדינות
אירופה. הטיפול
לדבריהם,
אינו
גורם לתופעות לוואי, והם זניחות עד אפסיות. עד כאן תגובתם של דוקטור כהן, ודוקטור אריק אינס.
אנחנו רוצים לנכון לציין, כי בתאריך שלושה בינואר, אפס שבע, ניתן נגד דוקטור רוברט כהן,

פסק דין
, של כבוד השופטת טולקובסקי, שחייב אותו, ביחד ולחוד, עם אחר, לשלם לתובע אשר טופל בהזרקת סיליקון, סך של למעלה ממאתיים אלף שקל, כפיצוי בגין רשלנות מקצועית, וכדברי בית המשפט, בפסק הדין, דוקטור כהן התרשל בכך, שטיפל בתובע בהזרקת טיפות סיליקון, לצורך מילוי קמט, שהיה במיצחו, בעת שטיפול מסוג זה, לא אושר בישראל.
כן התרשל דוקטור כהן בכך, שלא העמיד את התובע על העובד שמדובר בטיפול, שלא אושר על ידי משרד הבריאות, ולא העמיד אותו על הסיכונים הכרוכים בו, ובכללם הסיכוי להתפתחות גרנולומות, שאינן ניתנות לטיפול ופיתרון יעיל.
הילה קורח" יש לנו זמן עכשיו, לדוקטור אודי בר, יועץ מומחה... לרפואה אסטטית? כעיקרון, טוב שבאת.
אברי גלעד: כל זה הוא נוסח שהוכתב לנו, על ידי היעוץ המשפטי שלנו.
הילה קורח: תשתה משהו.
אברי גלעד: וזה היה מאוד אורך, אבל מענין בו זמנית".

ה)
ביום 2/7/09 ולאחר הגשת התביעה דנן, הופיע הנתבע בתוכנית "העולם הבוקר" והקריא התנצלות שזו לשונה:
"בתאריך 30.10.08 השתתפתי בתוכנית הזו וציטטתי מתוך

פסק דין
שניתן בבית משפט השלום
בתל אביב, בתיק ארז ניניו נ' ד"ר רוברט כהן
ואחרים. בדברי ציטטתי מפסק הדין






אשר מתייחס לחוזר משרד הבריאות שאסר על שימוש בסיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים. בקטע המצוטט נאמר שהחוזר פורסם ב- 2006.
לאחרונה התברר לי כי בקטע שציטטתי מתוך פסק הדין נפלה טעות סופר, וחוזר משרד הבריאות – עליו דובר בפסק הדין – פורסם למעשה ב- 1996 ולא ב- 2006.
כיוון שכך, עלי להבהיר, כי בשנת 2000 פורסם חוזר של משרד הבריאות, אשר ביטל את החוזר מ- 1996 וקבע שהזרקת סיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים אינה אסורה, בכפוף לסייגים מסויימים.
מסקנתי בשידור, לפיה ב- 2006 פורסם חוזר המבטל את החוזר מ- 2000 וקבע שהשימוש בסיליקון אינו חוקי, הינה אם כן, שגויה ומקורה בטעות סופר אשר בפסק הדין.
אני מתנצל בפני
ד"ר כהן ובפני
שאר הרופאים המשתמשים בסיליקון נוזלי על כך שמסרתי מידע שממנו ניתן היה להבין שהם פועלים בניגוד לחוק".

6.
תמצית טענות הצדדים:

התובעים טוענים למספר עילות תביעה: לשון הרע עפ"י חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע")' התערבות לא הוגנת לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999, שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין, רשלנות לפי סעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט.


הנתבע טוען למספר טענות עיקריות:
א)
הפרסום הוא פרסום מותר לפי סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע – דווח הוגן ונכון על מה שנאמר בפרסום על ידי שופט.

ב)
הפרסום לא מתייחס לתובעים אלא לכלל ציבור הרופאים המשתמשים בטיפולי הסיליקון – סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.

ג)
לחלופין: הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

ד)
הפרסום לא מקים עילת תביעה לפי סעיף 13 ו- 4 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך גם יתר עילות התביעה דינן להידחות, מה עוד, שיש לדחותן, לגופו של עניין.






7.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים שיפורטו:


8.
הסוגיה שבפני
נו היא משפטית בעיקרה, שכן המחלוקות העובדתיות שיש להכריע בהן במסגרת התובענה, מצומצמות.


אין חולק על הדברים שנאמרו ע"י ד"ר בר בפרסום. אין גם חולק על כך, שלאחר שכבר הוגשה התביעה, מאשר גם ד"ר בר, כי במועד הפרסום לא היה קיים בנמצא כל חוזר או הוראה אחרת של משרד הבריאות אשר ביטל את החוזר משנת 2000 – חוזר אשר התיר טיפולי סיליקון לצרכים קוסמטיים בתנאים שנקבעו.


כאשר הוגשה התביעה, לא ידעו התובעים על סמך מה הסיק ד"ר בר, את שהסיק בפרסום, כי משרד הבריאות אוסר שימוש בסיליקון נוזלי לצרכים קוסמטיים (ראה חקירותיהם הנגדיות של כל המצהירים מטעם התובעת).

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי מקורה של הטעות, שהובילה אותו להבנה מוטעית לפיה בשנת 2006 אסר משרד הבריאות את טיפולי הסיליקון, נובעת מטעות הסופר שנפלה בפסה"ד עצמו, כאשר כב' השופטת היפנתה בסעיף 46 לפסה"ד "לחוזר משרד הבריאות מיום 24/6/06"; שעה שמדובר בחוזר משרד הבריאות משנת 1996 – חוזר אשר אכן אסר על אותם טיפולים.

בסעיף 14 לכתב ההגנה נכתב:
"כעולה בבירור מהדברים הנ"ל, הנתבע לא ידע בעת שידור התוכנית שבסעיף 46 לפסק הדין נפלה טעות. הנתבע גילה טעות זו לאחר שפנה לח"מ על מנת שייצגו בתביעה דנן. מיד לאחר גילוי הטעות, פנה הנתבע למערכת התוכנית בבקשה לפרסם הבהרה והתנצלות בפני
התובעים והמערכת הסכימה לבקשה".

כלומר, בא כוחו הסב תשומת ליבו לאותה טעות, וסמוך לאחר מכן ד"ר בר פנה למערכת התוכנית והתנצל על הפרסום והסביר את מקור הטעות בפרסום באותה התנצלות.






9.
התובעים לא מקבלים את מקור הטעות של הנתבע ומייחסים לו אף כוונת זדון.
לטעמם, אין מדובר בטעות סופר שתוקנה בפסה"ד, (ואף אין אפשרות לתקן טעות שכזו, אשר התבררה בחלוף שנים בלבד ומבלי ששינתה למי מבעלי הדין באותו הליך את תוצאות פסה"ד וזאת לאור הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984) וכאשר קוראים את פסק הדין במלואו, ניתן להגיע למסקנה ברורה ולפיה בסעיף 46 לפסק הדין נכתב בטעות על חוזר משרד הבריאות מיום 24/6/06, במקום על חוזר משנת 1996.

פסק הדין עוסק באירוע שאירע בשנת 1992 (סעיף 2 לפסה"ד).

בסעיף 21 לפסק הדין הגדירה כב' השופטת את המחלוקת:
"הצדדים נחלקו בשאלה האם הזרקת סיליקון נוזלי, לצרכים קוסמטיים, אושרה על ידי משרד הבריאות, בתקופה הרלוונטית, דהיינו בשנים 1992 – 1993"
(להלן: "התקופה הרלבנטית").

בסעיף 25 לפסק הדין אוזכרו חוזרי משרד הבריאות בעניין.
החוזר הראשון מיום 24/6/96, אשר אסר שימוש בסיליקון נוזלי לטיפולים קוסמטיים בלבד, והחוזר השני מיום 6/8/00, אשר התיר שימוש בסיליקון נוזלי לטיפולים קוסמטיים כפוף להחתמה על טופס הסכמה מדעת, כפי שהוגדר בחוזר.
בפיסקה השניה של סעיף 28 לפסק הדין נכתב:
"...על רקע הדברים האמורים, מובן הוא כי חוזר משרד הבריאות, מיום 24.6.96 (החוזר הראשון), מכריז על המצב הקיים, דהיינו כי השימוש בסיליקון נוזלי, לצרכים קוסמטיים, לא אושר על ידי משרד הבריאות (להבדיל משימושים שהותרו כגון; טיפול בהיפרדות רישתית ומשתלי סיליקון לשד) ולפיכך – אסור הוא. מאידך, החוזר מיום 6.8.00, מתיר את השימוש בתכשיר המכונה
medical graded silicone”
", הרשום באחת הארצות המנויות בחוזר, על פי שיקול דעת הרופא המטפל וללא התייחסות להתוויה שאושרה בפרטי הרישום, לרבות לצרכים קוסמטיים".

והסיכום בסעיף 30 לפסק הדין הוא:







"סופו של יום, נוכח האמור בחוזר משרד הבריאות מיום 24.6.96, ונוכח העובדה שד"ר כהן, בחר
שלא
להגיש
כראיה מטעמו את אישור הרישום המתייחס לתקופה הרלבנטית,
על מנת לסתור את האמור בחוזר משרד הבריאות בדבר איסור השימוש בסיליקון נוזלי, לצרכים קוסמטיים, באתי לכלל מסקנה כי השימוש בסיליקון נוזלי, למטרות קוסמטיות, לא אושר על ידי משרד הבריאות, בתקופה הרלבנטית".

גם בסעיף 46 לפסה"ד ובטרם נכתב התאריך השגוי 24/6/06 היפנתה כב' השופטת ל"תקופה הרבלנטית", אשר הוגדרה על ידה קודם לכן כשנים 1992 – 1993, ומכאן – שברור כי שנת 2006 לא היתה רלוונטית כלל לנסיבות פסה"ד בעניינו של ניניו, לא קיים בנמצא חוזר משרד הבריאות משנת 2006 בנוגע לטיפולי סיליקון לצרכים קוסמטיים, וברור שמדובר בפועל בטעות סופר אשר נפלה בסעיף 46 לפסק הדין בלבד.

10.
האם עסקינן בפרסום מותר לפי סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע?
א)
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, העוסק ב"פרסום מותר", קובע בסעיף (7), כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.
"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר על פי סעיף 21".

ב"כ הנתבע מפנה בסיכומיו לספרו של ב"כ התובעים, עו"ד שנהר, דיני לשון הרע בעמ' 205 ו – 206 שם נכתב:
"...לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע מיתנה הפסיקה את הדרישה להתאמה מוחלטת בין הפרסום הראשוני לבין הפרסום החוזר.
בעניין בן ציון נ' הוצאת מודיעין נקבע, כי פרסום חוזר ייחשב לנכון והוגן גם אם לא יהווה חזרה מילולית או מלאה על הפרסום הקודם, ודי בכך שהוא יבטא את רוח הדברים. זאת ועוד, ההגנה המוחלטת תחול גם כאשר קיימת אי התאמה מסוימת בין הפרסום המקורי לפרסום החוזר, כאשר אי ההתאמה אינו משנה את תוכן הדברים המשמיצים שבפרסום המקורי. נראה, כי בעניין זה בית המשפט החיל למעשה על סעיף 13 את הוראת סעיף 14 סיפא, אשר קובעת כי "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".






אותם דברים התבססו על הלכת ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין אזרחי בע"מ ואח'
,
פ"ד מב (1) 797, שם קיבל ביהמ"ש את טענת העיתון עפ"י סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע - דיווח נכון והוגן על דברים שנאמרו בכנסת, למרות שהמידע שעליו סמכו חברי הכנסת היה מוטעה.

בהלכת בן ציון נקבע במפורש בעמ' 802:
"תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת...".
כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם".

ב"כ שני הצדדים מציינים את הלכת ביהמ"ש ברע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח'
, פ"ד נג (1) 26ג, שם נאמר לגבי סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע בסעיפים 14 ו-15 לפסק הדין:
"...אינו אחראי לאמיתות הדברים שנאמרו בדיון עצמו או להגינותם. הוא רשאי לפרסם את אותם הדברים, ללא חשש מפני חבות בלשון הרע, גם אם הוא יודע כי אינם אמת. הוא מוגן, גם אם הדברים שהוא מפרסם אינם "נכונים והוגנים", ובלבד שהדיווח על אודותם "נכון והוגן" (ראו

ע"א 348/85

בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ (להלן – עניין בן ציון [21]), בעמ' 801). על המפרסם אין מוטלת החובה "...לבדוק את נכונותו והגינותו של הפרסום הקודם..." (שם).
15.
ודוק: הוראת סעיף 13(7) אינה מניחה היעדר פגיעה בזכות לשם הטוב בפרסום על אודות הליכי המשפט. ההצדקה להוראה זו אינה מבוססת על הנחה, כי פרסום על אודות הליכי משפט אינו יכול לפגוע בשם הטוב. אדרבא, הניסיון מלמד כי בפרסומים לא מעטים על אודות הליכי משפט קיים פוטנציאל לפגיעה בשם הטוב. עצם הצורך בהוראה זו נובע מכך, שקיימת פגיעה בזכות לשם טוב. ההנחה שעליה מבוססת הוראה זו היא, כי התועלת הציבורית הטמונה בקבלת מידע על הליכים שיפוטיים עולה על הנזק האפשרי הכרוך בפרסום מנקודת מבטו של המתדיין, אשר שמו הטוב עלול להיפגע כתוצאה מן הפרסום. החסינות שבסעיף 13(7) מבטאת הכרעה נורמטיבית של המחוקק, שלפיה – כעניין של איזון כללי בין אפשרות הפגיעה בשם הטוב לבין סכנת הפגיעה בפומביות ההליכים אם אלה לא יובאו לידיעת הציבור – יש ליתן עדיפות לאינטרס של כלל הציבור".


שני הצדדים לא חולקים על העיקרון המשפטי לפיו הפרסום הוא מותר כאשר הדיווח הוא נכון והוגן, גם אם מתברר שהפרסום הקודם (עליו נעשה הדיווח) לא היה נכון / היה מוטעה.
ב)
האם בענייננו עסקינן ב"פרסום מותר" עפ"י סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע?
על מנת לבחון אם בענייננו, מדובר בדיווח נכון והוגן על פסה"ד בעניין ניניו, יש צורך לקרוא את פסה"ד כולו ולא רק את סעיף 46 לפסה"ד, ורק אז ניתן להשיב לשאלה - האם פרסומו של הנתבע הוא "נכון והוגן" בנוגע לפסה"ד.

התשובה לשאלה היא שלילית באופן מובהק.

כפי שפירטתי לעיל (בסעיף 9 ל

פסק דין
זה), כאשר מעיינים בפסה"ד בעניין ניניו, ניתן להיווכח, כי הוא מתייחס "לתקופה הרלונטית" (1992 – 1993), שאין לה כל קשר לשנת 2006.
התביעה הוגשה בשנת 1999 ובוודאי שחוזר זה או אחר של משרד בריאות משנת 2006 לא יכול להיות רלוונטי לגביה.
כאשר מעיינים בסעיפים 21 – 25, 30 ואף באותו סעיף 46 לפסה"ד, מובן וברור, שבימ"ש לא מתייחס כלל לחוזר משנת 2006 אלא לחוזר משנת 1996; אשר שונה בשנת 2000, ומאז – לא יצא חוזר נוסף בעניין.
במקרה דנן, אמנם נכתב בסעיף 46 לפסה"ד, התאריך 24/6/06, אך אין מדובר בדיווח הוגן ונכון על מה שנאמר בפסק הדין.
פסק הדין אינו רק סעיף 46 סיפא במנותק מכלל כל הכתוב בו, ועובדתית לא מדובר בדיווח נכון על פסק הדין, והדיווח אינו משקף את פסק הדין.
במקרה דנן, ד"ר בר לא רק מצטט מפסק הדין, אלא מפרש אותו ומסיק מסקנה, אשר לא נכתבה בפסק הדין ולפיה שימוש בסיליקון נאסר ע"י משרד הבריאות לאחר שנת 2000.
עובדתית – פירוש זה של פסק הדין אינו פירוש נכון, ובוודאי שאינו הוגן, וזאת לאור הדברים שפירטתי בסעיף 9 לפסק הדין דנן בנוגע ל

פסק דין
ניניו, ולפיכך לא ניתן לטעון, כי עסקינן ב"פרסום מותר".
לסיכום עניין
זה:
משהגעתי למסקנה, כי הפרסום לא היה דיווח נכון והוגן על

פסק דין
ניניו, הרי שלא חלה הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ואין לקבל את טענת הנתבע ולפיה יש לדחות את התביעה על כל עילותיה השונות כבר מטעם זה.





11.
האם הפרסום חסין לאור סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע:
סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

סעיף 1 מחייב שבמוקד הדברים העשויים להיות "לשון הרע", יעמוד אדם ונקבע: "אדם – יחיד או תאגיד".

סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, מדגיש, כי ההתייחסות לנפגע אינה חייבת להלמד במישרין מהפרסום אלא יכולה גם להשתמע ממנו או מנסיבות חיצוניות או משילוב שני הדברים.

ביהמ"ש העליון בע"א 8345/08 עופר בן נתן ואח'
נ' מוחמד בכרי בסעיפים 33 ו- 34 לפסק הדין מרחיב בעניין דרישת הזיהוי של התובע:
"33 . אף אם שורשיו של כלל זה נעוצים במסורת המשפט המקובל, לכלל זה הצדקה אף במישור התכליתי. דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי - אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. באותם המקרים, בהעדר פגיעה בשם הטוב של הפרט, אין כל מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב.

34. דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות
....
כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם (השוו: עניין אפל, בעמ' 617-616; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 408 בו מובא סעיף 3(א) לנוסח החוק המוצע על ידם).





כמו כן, ייתכנו מקרים בהם על אף ששמו של אדם לא נזכר או שתמונתו לא הופיעה בדברים שפורסמו, אלא ההתייחסות הייתה לקבוצה שעליה נמנה הפרט - ייקבע כי הפגיעה הייתה למעשה בשמו הטוב של היחיד. באופן גס, ניתן לחלק מצבים אלו לשני סוגים: הסוג האחד, בו הדברים נאמרים על הקבוצה אך נסיבות אמירתם או פרסומם מובילים למסקנה כי הכוונה היא לאדם מסויים. כך למשל, הצהרה במסיבת עיתונאים המייחסת מעשה מסויים לקבוצה (100 עובדים) בה חולקה לכל הנוכחים רשימה שבה מנויים שמותיהם של כל יחידי הקבוצה [
ball v. taylor 416 f.3d 915 (8th cir. 2005)
]. דוגמא אחרת היא אמירה ששוטרים הם מושחתים הנאמרת בפני
קהל כאשר מכוונת אצבע כלפי שוטר מסויים שנוכח שם או שברקע הדברים מופיעה תמונתו (ראו למשל:
gately
, בעמ'
(222-220
. הסוג השני הם מקרים בהם מושא הדברים הוא הקבוצה, אך נסיבות המקרה כולן היו מביאות את האדם הסביר לסבור כי הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה מתייחסות לכל אחד מחברי הקבוצה (ראו: גנאים, קרמניצר, שנור, בעמ' 166); שנהר, בעמ' 125). העיקרון לפיו ניתן לייחס לפרט דברים שנאמרו ביחס
לקבוצה הוכר על ידי בית משפט זה ואומץ לשיטת המשפט הישראלית (עניין שטרנהל, בעמ' 124;
ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים אגודה עותומנית רשומה נ' ארנון, פ"ד לב
(2) 183 (1978) (להלן: עניין ועד עדת הספרדים)]...".
באותו פס"ד קובע כב' השופט דנציגר (סעיף 47 לפסה"ד), כי אין לקשור בין דרישות הזיהוי בסעיף 1 ו-3 לעניין סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.
ב"כ הנתבע טוען, כי בענייננו, הנתבע דיבר על קבוצת רופאים העוסקת בטיפולי הסיליקון אך לאו דווקא על התובעים.

ולענייננו
:
אין מחלוקת גם ע"י ד"ר בר, כי בזמן אמת הוא ידע כי ד"ר כהן עוסק בהזרקת סיליקון (עמ' 13 שורה 18 לפרוטוקול).
בא כוח הנתבע בסיכומיו מציין, כי לא נסתרה טענת הנתבע בסעיף 24 לתצהירו, לפיה קבוצת הרופאים העוסקת בטיפולי הסיליקון מונה כ- 30 רופאים.
אלא, שהנתבע בחקירתו הנגדית אישר במפורש, כי אין מדובר בקבוצה של עשרות רופאים, ומלבד התובעים או חלקם, רק רופא אחד נוסף ידוע, עוסק בטיפולים אלו.





כאשר נשאל: "היום, מי הם הרופאים הידועים בישראל בתחום הזרקת הסיליקון", השיב
:
"היום אני יודע בוודאות שמדובר בד"ר איימס, ד"ר כהן, ואני חושב שבהחלט הם הפכו את הנושא לדגל שנושאים אותו בגאווה רבה"
(עמ' 13 שורות 27 – 30 לפרוטוקול). לטענתו, לא ידע כי ד"ר שביט וד"ר קליין עוסקים בהזרקת סיליקון.
בין כך ובין כך, התברר עובדתית, כי אין מדובר בעשרות רופאים העוסקים בתחום, אלא אלו שעוסקים בטיפולי הסיליקון המדוברים, הם התובעים בלבד, ולדעת התובע גם רופא אחד נוסף.
"נתגלה לי בדיעבד שיש פלסטיקאי אחד שמזריק סליקון וזה ד"ר מסקונה".
(עמ' 12 שורה 11 לפרוטוקול).

קהל הצופים והצופות של התוכנית, אשר כבר קבעו תור לטיפול אצל התובעים או מי מהם, או כבר טופלו על ידי מי מהם, יכלו להבין במדויק במי מדובר, וזאת גם אם נקבל את גרסת הנתבע ולפיה, אכן לא ידע כי חלק מהתובעים עוסקים בהזרקת סיליקון. דרישת הזיהוי במקרה דנן התקיימה עובדתית ולפיכך, אין מניעה עקרונית בהגשת תביעה על ידי התובעים.
יצוין, כי חלק מהתובעים, הן חברות השייכות לד"ר כהן, ד"ר קליין וד"ר איימס.
חברות אלו רשאיות אף הן לתבוע, כיוון שקיימת זהות ברורה בין החברות ובין בעל המניות / מנהלי אותן חברות, עד אשר קיימת זהות בין הרופאים לבין החברות בעלותם, ולפיכך קיימת זכות תביעה (ראה לעניין זה, ספרו של עו"ד שנהר, שם, בעמ' 127).

לאור האמור לעיל, אין מניעה בהגשת התביעה ע"י התובעים מכוח הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.

12.
הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע – תום הלב.
א)
על מנת שתקום הגנת תום לב מפני פרסום המהווה הוצאת לשון הרע נדרש המפרסם לעמוד בשני תנאים מצטברים:
האחד
- שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
והשני
- כי הפרסום נעשה בתום לב.
ב"כ הנתבעים בסיכומי התשובה הדגיש את טיעונו לפיו "רשלנות" של
מפרסם אינה מילה נרדפת ל"חוסר תום לב".
לטענתו – קריאה שטחית של פסה"ד אינה בהכרח רשלנות, אך גם אם נצא מהנחה ולפיה מדובר ברשלנות, אזי רשלנות אינה שווה ערך לחוסר תום לב, וכי לא כל התנהגות רשלנית היא התנהגות בחוסר תום לב.



ברע"א 10520/03
איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר
,


[פורסם בנבו]
מונה כב' השופט ריבלין בסעיף 32 בפסק הדין, מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר בודקים אם הפרסום נעשה בתום לב.
כך למשל בודקים את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום. את נושא הפרסום ומושאו. מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת.
באותו

פסק דין
ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה (סעיף 22 לפסק הדין) כי משמעות "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינה אחידה והיא מצטטת מתוך ספרו של
שנהר,
דיני לשון הרע


בעמ' 260:
"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע
קובע, חזקות באשר לתום הלב.
כאשר הפרסום נעשה באחת הנסיבות הכלולות בסעיף 15 ולא חרג מהסביר באותן נסיבות, חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב.
על פי סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע, חזקה על נתבע שהוא עשה את הפרסום שלא בתום לב אם מתקיים בפרסום אחד מאלה:
1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו.
2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא ואם לא.
3. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.


ב)
יש לבחון, האם במקרה דנן התקיימה הגנת תום הלב.








לאחר הגשת התביעה התברר, כי ד"ר בר הסתמך על טעות סופר, בסעיף 46 לפסק הדין ממנה הסיק, ככל הנראה, כי קיים חוזר משרד הבריאות משנת 2006, אשר מבטל בפועל את המצב הקיים, החל משנת 2000 ולפיו אושרו טיפולי סיליקון לצרכים קוסמטיים בתנאים שנקבעו בחוזר משנת 2000.
אין מחלוקת עובדתית על כך שד"ר בר לא קרא את פסק הדין במלואו ובעיון, למרות שעוה"ד האזרחי שלח לו לטענתו, במייל את מלוא פסק הדין.
(ראה עדותו עמודים 15 – 16 לפרוטוקול).
לטענתו, הוא סבר, שאם שופט ב

פסק דין
כותב על חוזר משרד הבריאות משנת 2006, משמע – שקיים חוזר שכזה.
ד"ר בר לא ביקש מעו"ד האזרחי להסביר לו דבר בנוגע לפסק הדין.
הוא קרא בסעיף 46 לפסק הדין מה שנכתב לכאורה לגבי חוזר משרד הבריאות משנת 2006, והבין, לטענתו, כי מדובר ב

פסק דין
, אשר נקבע בו, כי בשנת 2006 הוציא משרד הבריאות חוזר אשר אוסר טיפולי סיליקון לצרכים קוסמטיים.

ד"ר בר טוען להגנת סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע שזה נוסחה:
"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
כמו כן להגנת סעיף 15 (4) העוסק בהבעת דעה, אלא שבמקרה דנן לא מדובר על הבעת דעה. בכל הקשור לפסה"ד ניניו, לא הוצגו הדברים כהבעת דיעה אלא נטען, כעובדה בדבר קיום חוזר משרד הבריאות משנת 2006 האוסר את טיפולי הסיליקון לצרכים קוסמטיים. (הגם שמדובר בעובדה שגויה ולא נכונה).

הן מגרסת התובעים והנתבע בתיק שבפני
והן מטיעוני הצדדים כפי שבאו ידי ביטוי בתיק ניניו נ' כהן ניתן להיווכח כי קיימת מחלוקת מקצועית בין הרופאים העוסקים בתחום האסתטיקה.
מחלוקת מקצועית היא לגיטימית וכל צד יכול להביע דעתו המקצועית לגבי טיפולי הסיליקון גם בתוכניות טלוויזיות, אך הפרסום דנן אינו הבעת דעה אלא הצגת עובדה.
ד"ר בר טוען, כי במסגרת תפקידו / עיסוקו בתקשורת כמי שמופיע בתוכניות בוקר ואחרות, עליו להביא חדשות רפואיות עדכניות (ראה עמ' 17 לפרוטוקול).





כאשר הובא לידיעתו פסק הדין, אשר נכתב בו לכאורה, כי בשנת 2006 קיים חוזר משרד בריאות אשר אוסר על הטיפולים השנויים במחלוקת, הוא סבר כי תפקידו להביא לידיעת הציבור את העובדה הזו. (עמ' 17 שורה 15 לפרוטוקול).
לפיכך, לטענתו ולאחר שהוא הבין את אשר הבין מאותו

פסק דין
, הוא מצא לנכון לדבר על אותה פסיקה בתוכנית.
כפי שהוא ציין בעדותו, אם היה מבין שמדובר בטעות, הוא לא היה יושב בשידור ומשדר עובדה מופרכת (עמ' 17 שורות 1 – 2 לפרוטוקול).
בנסיבות המקרה דנן, יש לבחון את טענת תום הלב, על פי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.

במקרה דנן,
יש לבחון, אם התקיימו תנאי סעיף 16 (ב) (2) לחוק איסור לשון הרע.
שכן, לא חל בענייננו סעיף 16 (ב) (1) לחוק כיוון שהנתבע האמין בפרסום כאשר הוא פורסם למרות שהתברר בדיעבד, כי לא מדובר ב"אמת" ואף סעיף 16 (ב) (3) לא חל בענייננו לטעמי. (וזאת לאחר שהתרשמתי בעניין זה מעדותו של הנתבע).

נשאלת השאלה – האם הנתבע נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם מדובר בפרסום שהוא אמת, אם לאו.

לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע. התרשמתי באופן מובהק, כי התשובה לשאלה זו שלילית , אף היא.

שוכנעתי, כי גם הנתבע ראה בפסק הדין כפי שהוא הבין אותו, כמצב אשר משנה מקצה לקצה את המצב החוקי שהיה קיים משנת 2000 ואילך, אז יצא חוזר משרד הבריאות אשר התיר טיפולי סיליקון לצרכים קוסמטיים.
כלומר – לו אכן היה קיים באמת חוזר משרד בריאות משנת 2006 שאוסר טיפולי סיליקון, כי אז היה מדובר ב"רעידת אדמה" או "מהפך" של ממש בתחום הרפואה האסתטית.
כאשר נשאל, אם לא היה נראה לו מוזר, שאף אחד חוץ ממנו לא יודע על כך שה"קערה התהפכה" שנתיים לפני שידור התוכנית, עוד בשנת 2006, הוא השיב, כי פסק הדין הגיע אליו על ידי עורך דין שמהווה סמכות בכירה מבחינתו בנושא רפואה ומשפט בישראל.
הוא לא ביקש מאותו עורך דין לקבל הסבר על פסק הדין (עמ' 17 שורה 17 לפרוטוקול).





לא מצא לנכון לפנות לד"ר כהן אשר היה נתבע בתיק שבמסגרתו ניתן פסק הדין ולשאול, הכיצד הוא ממשיך להזריק סליקון לצרכים קוסמטיים למרות שלכאורה מדובר בטיפול אסור על פי הוראות משרד הבריאות.
לא מצא לנכון לפנות למשרד הבריאות בעניין או לערוך בדיקה באתר האינטרנט של משרד הבריאות על מנת לאתר בעצמו את אותו חוזר משנת 2006.
הוא אישר, שהוא אף לא קרא את כל פסק הדין אלא רק את הקטע שעניין אותו.
כתוצאה מכך שהוא לא קרא את כל פסק הדין, הוא גם לא יכל להבין, שמדובר בטעות סופר וכי אותו משפט שנכתב בסעיף 46 לפסה"ד,
לא מתיישב כלל עם הדברים שנכתבו בפסק הדין לפני סעיף 46 ואחריו.
לו היה קורא את פסק הדין, הוא יכל להבין בקלות, כי פסק הדין מתייחס לתקופה רלוונטית של השנים 1992 – 1993 ובימ"ש לא מתייחס עניינית לחוזר כלשהו משנת 2006.

נכון הוא שכאשר קוראים במנותק את סעיף 46 לפסק הדין, אזי הדיוט, שאינו בקי בקריאת פסקי דין, עשוי לקבל רושם ולפיו קיים חוזר ממשרד הבריאות משנת 2006.
אך כאשר קוראים את כל פסק הדין או לפחות את חלקו ולא רק פיסקה אחת בודדת מתוך מכלול פסה"ד, אשר הנתבע כינה אותו ארוך ומייגע (עמ' 16 שורות 5 – 10 לפרוטוקול), ניתן להגיע למסקנה אחת ויחידה, ולפיה כב' השופטת הסתמכה בפסק הדין על שני חוזרים בלבד: חוזר ראשון משנת 96 וחוזר שני משנת 2000, ולא ציינה דבר לגבי "מהפכה" שארעה בשנת 2006 ולפיה שינה משרד הבריאות בשנת 2006 את המצב שהיה קיים החל משנת 2000, ואין מדובר בעניין של מה בכך ,אלא במהות המחלוקת.
עובדתית, יתכן בהחלט שהנתבע סבר כי הוא מפרש את פסק הדין בצורה נכונה כאשר קרא את סעיף 46 לפסק הדין בלבד ולא את כל פסק הדין.
יתכן והוא לא סבר שיש יכולת טכנית לבית משפט להקליד מס' שגוי (06 במקום 96), אך כאשר בודקים אם הוא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום על מנת להיווכח אם מדובר בפרסום אמת, אם לאו, ניתן להגיע למסקנה חד משמעית, ולפיה הוא לא נקט באמצעים הסבירים, וזאת בלשון המעטה.

הנתבע הוא רופא ולא משפטן ואין תפקידו לנתח פסקי דין.






יתכן שלו היה טורח לקרוא את

פסק דין
מראשיתו ועד סופו, הוא היה מבין את כל האמור בפסק הדין על כל השלכותיו השונות,
הגם שאינו משפטן, שכן אין לי פקפוק ברמת האינטלגנציה שלו.
אך בפועל, כאשר הנתבע שהוא רופא, בוחר לדבר בתוכנית בנושא בריאות על

פסק דין
, והוא קורא רק חלק מפסק הדין – חלק קטן ולא את פסק הדין כולו, חלק, שלא משקף את פסה"ד ולו באופן חלקי, כאשר מקריאת פסק הדין במלואו ברור שאין מדובר על חוזר משרד בריאות משנת 2006, לא ניתן לומר, שהוא יכול "להיבנות" מטעות הסופר שנפלה בסעיף 46 לפסק הדין אשר מתבררת על פניה כטעות דפוס כאשר קוראים את פסק הדין.

הנתבע ראה בקיומו של פסה"ד, פסיקה שיש בה שינוי של מצב קיים ולמעשה, עפ"י הבנתו את פסה"ד, ניתן היה על בסיסו להגיע למסקנה מרחיקת לכת ולפיה קיימים רופאים בישראל אשר בראש חוצות וללא כל הסתרת מעשיהם, ממשיכים ליתן טיפולים של הזרקת סיליקון לצרכים קוסמטיים למרות שלכאורה שונה המצב החוקי ומשרד הבריאות אסר על טיפולים אלו.
כאשר מדובר על פרסום כה מרחיק לכת, יש לצפות ממנו ולו לקריאת פסק הדין, בטרם יפרסם בתוכנית טלוויזיה קטע מזערי מפסק הדין, אשר לא משקף את מהות פסק הדין את "רוח" פסה"ד ואת המצב החוקי הקיים.

לסיכום עניין זה:
משלא נקט הנתבע באמצעים סבירים מינימליים על מנת לבדוק את אמיתות הפירסום, קיימת חזקת חוסר תום הלב והוא אינו יכול ליהנות מהגנת תום הלב עפ"י סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

13.
סוגיית ההתנצלות:
משנכח הנתבע לראות, לאחר הגשת התביעה ובטרם הגיש כתב הגנה, כי הפרסום היה שגוי, הוא התנצל בתוכנית, אך סוגיית ההתנצלות יכולה להילקח בחשבון ע"י בימ"ש כאשר נשקל סוגיית הנזק ולא כאשר דנים בסוגיית האחריות. (ראה סעיף 19 (4) לחוק איסור לשון הרע).
ההתנצלות לכשעצמה לא מאיינת את נושא האחריות, ולפיכך, במסגרת

פסק דין
זה בסוגיית האחריות לא ארחיב בנוגע לסוגייה זו.






14.
באשר לעילות התביעה הנוספות:
ב"כ התובעים בסיכומיו (סעיף 86 ואילך) מציין, כי בכתב התביעה נטען כטענה חילופית שהדברים שאמר הנתבע בשידור מגבשים עוולות נזיקיות מפקודת הנזיקין – עוולת רשלנות ושקר מפגיע, וכן עוולות מחוק עוולות מסחריות.
עוולות אלו לא מצריכות זיהוי של תובע לצורך התגבשות עילה ודי בכך שלתובע נגרם נזק מהפרסום כדי שתתגבש עילת תביעה.
נטען, כי כיוון שהנתבע התרשל כאשר שידר דברים שפגעו בתובעים, הרי שהוא ביצע כלפיהם עוולה של רשלנות, וזאת גם אם בימ"ש יגיע למסקנה שהתובעים, או חלקם, אינם ניתנים לזיהוי, (דרישה
נחוצה בעילה עפ"י חוק איסור לשון הרע בלבד).
כמו כן, טען, כי הנתבע עשה עושר ולא במשפט, שכן בדברים שאמר בשידור, הוא ביקש לתאר את התובעים, כמי שמבצעים טיפולי סיליקון מסוכנים בניגוד לחוק, וביקש לגרום לכך שהמטופלים הפוטנציאליים והקיימים יפנו אליו במקום לתובע, הרי בשידור הוא תיאר איזה טיפול הוא מבצע וכי מדובר בטיפול בטוח ומקלטת השידור ניתן להתרשם חד משמעית, כי מטרת הדברים היא לצורך הסטת לקוחות אליו – מקרה מובהק של עשיית עושר ולא במשפט.
ב"כ הנתבעים טען, כי בשל הוראת סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, לא ניתן לתבוע את הנתבעים בגין כל עילות התביעה וכן טען, כי החברות התובעות 2, 4 ו-7 לא הוכיחו ואף לא טענו, כי נגרם להן נזק שונה מזה שנגרם לתובעים 1, 3 ו-6 שהם תובעים יחידים.
כמפורט
לעיל, לא קיבלתי את טענת ההגנה של ב"כ הנתבע לפיה הפרסום היה "פרסום מותר" עפ"י סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, וגם לא פרסום חסין עפ"י סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, ועל כן, אין מניעה עקרונית לתבוע גם בגין העילות הנוספות. (אציין, כי מדובר בעילות תביעה חלופיות).
יחד עם זאת, עסקינן בעילות, השלובות בשאלת הנזק.
כך למשל, עוולת הרשלנות, אשר קיומה מותנה בהוכחת נזק וקשר סיבתי בין המעשה או המחדל ובין הנזק (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) וכן סעיף 58 לפקודת הנזיקין בעוולת "שקר מפגיע" כרוכה בהוכחת נזק ממון ועוד.
במסגרת

פסק דין
חלקי זה העוסק רק בסוגיית האחריות, אין אפשרות עדיין להכריע בנוגע לעילות אלו.







15.
לסיכום:
א)
הנתבע אחראי
כלפי התובעים בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

ב)
באשר להליך המשפטי בסוגיית הנזק ובנוגע לחבות שבין הנתבע וצד ג':

הצעתי לצדדים היא לייתר הצורך בניהול הליכים מקדמיים (הכרוכים בתיק מעין זה בגילוי מסמכים נרחב – ויש לזכור, כי מדובר במתחרים עסקיים), הגשת תצהירי עדות ראשית וקיום שלב הוכחות בשאלה הנזק, ולהסכים למתן פס"ד עפ"י סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, עפ"י גבולות מינימום ומקסימום שיוסכמו ביניהם.
בהעדר הסכמה כאמור, יועבר התיק לכבוד סג"נ השופטת גרוסמן, לצורך קביעת מותב אחר אשר ידון בשאלת הנזק.

ד)
הצדדים יודיעו עמדתם בנוגע להצעתי זו עד ליום 15/1/12.

ה)
תז"פ ליום 16/1/12.


ו)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ג' בטבת תשע"ב, 29 בדצמבר 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 166751/09 ד"ר רוברט כהן, חברת ד"ר כהן רוברט, ד"ר דב קליין ואח' נ' ד"ר אורי בר, הראל חברה לבטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/12/2011)