פסקי דין על אלי דיין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על מ.ד.חיימוביץ בע"מ

163336/02 א     28/06/2004




א 163336/02 אלי דיין, עו"ד נ' מ.ד.חיימוביץ בע"מ





אלי דיין
, עו"ד

בעניין:
התובע
מ. הופמן

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד
מ.ד.חיימוביץ בע"מ
הנתבעת
ש. צור

ע"י ב"כ עו"ד

פסק - דין
העובדות:
1. הנתבעת הינה "לשכה פרטית", כהגדרתה בסע' 62 לחוק שירות התעסוקה תשי"ט
- 1959, דהיינו, חב' מורשה להשמת כח אדם. הנתבעת עסקה בהבאת עובדים זרים לארץ לעבודה באתרי הבנין של לקוחות הנתבעת, קבלנים מורשים, שהגישו בקשות להקצאת עובדים זרים לאתרי הבניה על פי חוק (חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א - 1991). השיטה בה נעשו הדברים היתה בפני
ית הקבלנים המורשים ל"ממונה" על פי החוק הנ"ל, לקבלת היתרים, דהיינו - "בקשה להקצאת עובדים זרים". הממונה היה שוקל את הבקשה ובמידה והיה נעתר לה היה שרות התעסוקה, המשרד הראשי, מקצה את ההיתרים, כדוגמת נספח א' לתצהיר נ/1, תוך קביעת מספר העובדים המאושרים לאותו קבלן, המבקש. הנתבעת היתה דואגת להבאת עובדים זרים ארצה, על פי ההיתר, והעובדים נשלחו לעבודה עבור הקבלנים מקבלי ההיתר. במקרה נשוא תיק זה, פנו שתי חברות קבלניות, לקוחות הנתבעת, הן חברת אלעזרא יוזמה והשקעות בע"מ ואפג"ד, חב' לעבודות בנין והנדסה בע"מ (להלן: "הקבלנים"), וביקשו היתרים לעובדים זרים, 455 במספר, וזאת בנובמבר 2000. על פי נסיונם של מנהלי הנתבעת, הממונה היה דן, מחליט ומאשר את ההקצאה, בתוך כ- 9 חודשים. אולם בחודש יולי 2001, עדיין לא אושרו ההיתרים בהתאם לבקשות אלו.

2. התובע הינו עורך דין במקצועו, שהיה בעבר ראש עירית אשקלון (בשנים 1952-1978), חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה (בשנים 1996-1988), סגן שר החוץ (בשנים 1995/6) ואף היה יו"ר הקואליציה. בחודש יוני 2001, המועד בו פנו אליו מנהלי הנתבעת, כבר חלפו ועברו כ- 5 שנים מאז סיים את תפקידיו הציבוריים ובתקופה זו עסק בעריכת דין, כעצמאי.

3. בתאריך 31.7.01 נערך ונחתם הסכם, שכותרתו "הסכם שכר טרחה" (להלן: "ההסכם"), בין התובע והנתבעת, בכתב יד התובע, על עמוד אחד, ובו נאמר כדלקמן: -

"(הנתבעת) מתחייבת בזה כי שכ"ט בגין יצוג לקבלת היתרים לעובדים זרים - בנין יהא כדלקמן:
סך של 200 $ + מע"מ, בגין כל אשרה בהיתר, דהיינו, פר עובד.
התשלום יבוצע כדלקמן:
א. אם קבלת ההיתר, סך של 50% משכה"ט.
ב. היתרה בסך 50% תחולק בשני תשלומים חודשיים רצופים ושווים.
תשולם מקדמה שלא תוחזר בסך של 5,000 ₪ + מע"מ".

התובע קיבל את המקדמה והחל לפעול לקידום חלקו הוא בהסכם. ביום 4.9.01, כחודש וארבע ימים מאוחר יותר, הוצאו ההיתרים לקבלנים, לראשון ל- 81 עובדים זרים ולשני ל- 103 עובדים זרים, (ראה נספח ב' לתצהיר נ/1). התובע ראה בקבלת היתרים אלו את מימוש ההסכם ומכאן זכותו לשכר טרחתו השווה לסכום של - 200 דולר עבור כל אחד מ- 184 העובדים שאושרו, וסה"כ 36,800 דולר, בשקלים. היות והנתבעת מסרבת לשלם לו את שכרו, הוגשה התביעה שבתיק זה.

טענות הנתבעת
4. בפי ב"כ הנתבעת טענות רבות כנגד התביעה. ראשית, כי התובע הציג בפני
הנתבעת מצג שווא, והוא שלאור תפקידיו הציבוריים בעבר, הוא יוכל לקבל עבור הקבלנים את מלוא ההקצאה המבוקשת לעובדים זרים תוך קיצור זמן ההמתנה, ומתברר כי אין כל בסיס למצג דברים שכזה. שנית, כי הסכם הינו הסכם פסול, בלתי חוקי, ועל כן - בטל, וזאת בגין היותו הסכם תיווך, תחום בו חל איסור על התובע, כעורך דין, לעסוק. שלישית, כי החוזה לא השתכלל, בהעדר גמירות דעת. רביעית, כי התובע לא עשה דבר בעקבות כריתת החוזה ולא סיפק את מלוא השירותים להם התחייב, כך שאינו זכאי לשכר. חמישית, כי ההסכם דן בהקצאת עובדים בגין בקשות עתידיות, ולא בגין שתי בקשות הקבלנים כאמור לעיל, ושישית כי ההסכם בטל בגין היותו נוגד את תקנת הציבור.

אתייחס עתה לכל אחת ואחת מטענות אלו.

מצג שווא
5. טענה זו תמוהה בעיני, יותר מכל. אין, לדעתי, כל ספק כי הנתבעת פנתה לתובע דווקא בגין אותם תפקידים ציבוריים אותם מילא בעבר, מתוך תקווה שכישוריו אלו כאיש ציבור לשעבר, הם שיביאו להשגת התוצאה המקווה - זירוז קבלת ההיתרים. כדברי מנהל התובעת - "ידעתי כי צריך לשים שמן בגלגלים" (!) (עמ' 6 לפרוטוקול). הרי התובע לא התבקש להגיש עתירה לבג"צ או לפתוח בהליכים משפטיים אחרים כל שהם. במצב זה, הטענה כי אין לתובע את אותם קשרים אשר יפתחו בפני
ו את דלתות האחראים למתן ההיתרים, לא תוכל להישמע. הרי לתובע כל קשריו משנותיו הארוכות כ"משרת הציבור", ואלו הם כישוריו, המיוחדים דווקא לו. גם הטענה כי התובע נמנע בהסכם מלציין כי הוא מעמיד לרשות הנתבעת, הלקוח, את כישוריו כאיש ציבור לשעבר ועל כן אין בחוזה כל ממש ואין הוא זכאי לדרוש את שכרו בגין "מצג" שכזה, אינה במקומה. מנהל הנתבעת מספר בתצהירו כי ההתקשרות עם התובע נולדה לאור ה"מצג" כי התובע, במעמדו כאיש ציבור לשעבר - "יש לו מהלכים וקשרים במשרד העבודה באופן שיש בידו להשפיע על החלטות ועדת ההקצאות...". כלומר, תנאי זה להסכם היה ידוע והיווה את הבסיס להתקשרות, אף אם הדבר לא נרשם מפורשות בהסכם.

הסכם תיווך
6. בסע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1963 נאמר כדלקמן:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".

לטענת הנתבעת, ההסכם הינו הסכם תיווך, ולאור האמור בסע' 60 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, בניסוחו שהיה בתוקף במועד חתימת ההסכם, חל איסור על עורך דין לעסוק בעסקי מסחר, או עיסוק אחר שנקבע בכללים כעיסוק שאינו הולם מקצוע עורך הדין, כולל בעסקי תיווך. ובכללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך) תשל"א - 1971, שהיו בתוקפן במועד חתימת ההסכם, נקבע בסעיף 1 כדלקמן:

"לא יעסוק עורך דין בשכר או בתמורה אחרת בעיסקי תיווך בקניה או מכירה של מקרקעין ומטלטלין ולא ישתף עצמו ברווחי עיסקת תיווך".

על כן, כך לטענת ב"כ הנתבעת, ההסכם הינו למטרה בלתי חוקית, לתיווך, ומכאן - שההסכם בטל. טענה זו לא תוכל להישמע. ההסכם, לטעמי, כלל אינו הסכם תיווך. "תיווך" פירושו הפגשה בין שני צדדים, או יותר, לשם התקשרות בעיסקה (ראה למשל, סע' 1 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996). במילים אחרות, המתווך הוא יוזם המפגש בין הצדדים, הזרים זה לזה, כמו מוכר וקונה, ובפעילותו עוזר להתגבשות העסקה כ"גורם היעיל" אשר הביא להתקשרות הצדדים. (ראה, ע"א 275/76 קלוגמן נ' לוי, פד"י ל"א(1) 405). בפרשתנו, כל אשר התבקש התובע היה לזרז את קבלת ההיתרים. התובע לא נדרש לחפש למצוא צד להתקשרות כלשהי, ולא התבקש להביא לגיבוש עיסקה בין אותם צדדים, כך שהוא ה"גורם היעיל" להתקשרות. בפרשתנו הקבלנים פנו ל"ממונה", הגורם המתאים על פי חוק, לקבלת היתרים, והנתבעת ביקשה, באמצעות העסקת התובע, להתגבר על העיכובים במתן ההיתרים, מתוך חשש לסירוב בבקשתם להקצאת עובדים זרים. פעולה זו אינה תיווך, אלא, כפי שעוד יאמר בהמשך פעולת שתדלנות, בתחום המסחר. גם אם הנתבעת הינה "מתווך" בין הקבלנים ובין העובדים הזרים, התובע לא התבקש לסייע בפעולת התיווך. הנתבעת כבר היתה קשורה, מחד עם הקבלנים ומאידך עם הפועלים הזרים הממתינים להייתר להבאתם ארצה.

העדר גמירת דעת
7. גם טענה זו חסרת בסיס. החוזה בין הצדדים, ההסכם, נכרת לאחר שהנתבעת ביקשה את שירותי התובע, כאיש ציבור לשעבר, לו הכרות קודמת עם אנשי המפתח בתחום הקצאת עובדים זרים, והתובע הסכים, בתמורה כספית כמפורט בהסכם, להעניק לנתבעת את שירותיו, בזירוז מתן ההיתרים. על כן, הטענה על העדר גמירת דעת, גורלה להידחות. אין כל חשיבות לכותרת אותה בחרו הצדדים להעניק להסכם, אלא לטיב השירותים שביקשה הנתבעת לקבל ושהתובע הסכים לתיתם. בענין זה, הצדדים גמרו היטב בדעתם והחוזר נכרת בהבנה מלאה בין הצדדים לו.

כשלון במתן השירותים לנתבעת
8. ב"כ התובע טוען כי התובע זכאי לשכר טרחתו, כשההסכם מותנה אך ורק בהשגת התוצאה, וללא כל קשר להשקעת העבודה, דהיינו, גם אם לא הושקעה כל עבודה, אך הושגה התוצאה המקווה, זכאי התובע לשכרו. טענה זו אינה מקובלת עלי, אולם ברור כי ההסכם אינו מתנה את תשלום השכר בהיקף ההשקעה. אם משיג התובע את מתן ההיתרים לקבלנים, לקוחות הנתבעת, שאף מסרו לתובע יפוי כח לייצגם ולפעול בשמם, בשיחת טלפון אחת, עדיין זכאי התובע לשכרו. מכל מקום, התובע פירט בעדותו את פעילותו בעבור הנתבעת והקבלנים, ולכאורה, השקיע לא מעט ממרצו ומזמנו. התובע מספר בתצהירו כי - "קיים ישיבות רבות, שיחות טלפון ונסיעות". פגישותיו היו על סמנכ"ל שירות התעסוקה, מר יעקב נזרי, מנהל האגף לעובדים זרים בשירות התעסוקה בירושלים, מר דוד אסולין, מנהלת הלשכה של האגף, גב' שדה רוזלן ומנהלת לשכת מנכ"ל שירות התעסוקה. במצב זה, וכאשר לא הובאה על עדות הסותרת את גרסתו זו של התובע, הטענה כי לא עשה דבר לקידום מתן ההיתרים - נדחית.

גם הטענה כי ההסכם אינו נוגע לבקשת הקבלנים להיתרים מנובמבר 2000, אלא לבקשות עתידיות, לא תתקבל. כל אשר היה על הפרק במועד ההתקשרות היתה בקשת הקבלנים לאותם היתרים שלבסוף ניתנו, ההיתרים נספח ב' לנ/1, 81 עובדים זרים לקבלן אחד ו- 102 עובדים לקבלן האחר. דרישת שכר הטרחה, כאמור בתביעה, הינה "פר עובד", כלשון ההסכם, בהתאם למספר ההייתרים שניתנו לבקשות אלו. לא נמסר לתובע כל מידע על בקשות נוספות, ומנהל הנתבעת לא צירף לתצהירו מסמכים בדבר בקשה נוספת, מעבר לשתי הבקשות שנענו, אף כי חלקית, בהיתר שניתן.

ב"כ הנתבעת מוסיף וטוען כי ההיתרים שניתנו לבסוף הפכו לחסרי תועלת לקבלנים, כאשר על אף הענקת ההיתרים, סירבו השלטונות לאפשר את כניסת העובדים הזרים ארצה וזאת מהטעם כי חלפה ועברה תקופת ה- 30 יום שרק במסגרתה נותר ההיתר בתוקפו. הקבלנים נאלצו לעתור לבג"ץ (בג"ץ 8256/01 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואח' נ' שר העבודה והרווחה, מר שלמה בניזרי ואח' - נספח ג' לנ/1), בטענה כי התקופה חלפה עקב תקופות החגים שנפלו בה, כך שהאיסור בהבאת העובדים הזרים על פי ההייתר שניתן, בגין האיחור, אינה סבירה. רק בעקבות העתירה, הורשו הקבלנים להביא ארצה את העובדים הזרים, באמצעות הנתבעת. אולם גם טענה זו אינה במקומה, באשר התחייבותו של התובע היתה לזרז ולאפשר את קבלת ההיתרים ולא יותר, ולכאורה הוא זכאי לשכרו אם יעמוד בכך. ואכן, ההיתרים התקבלו וגם מכשולים נוספים שהניחו נציגי משרד העבודה והרווחה ושירות התעסוקה בדרכם של הקבלנים, סולקו, וההיתרים מומשו בהבאת העובדים הזרים. תפקידו של התובע הסתכם בהסדרת הוצאת ההיתרים ותו לא. מימוש ההייתרים בהבאת העובדים, חורג מתחום הסכם ומצפיות הנתבעת משרותי התובע.

חוזה פסול
9. ההסכם שנכרת בין הצדדים, עשוי להתבטל הן בגין היות מטרתו "בלתי חוקית", או בהיות "נוגד את תקנת הציבור". אי החוקיות הינה בעיסוקו של התובע, כעורך דין, בעיסוק האסור מכח הוראת חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א 1961, (להלן: "חוק הלשכה"). הפגיעה ב"תקנת הציבור" הינה בגין מתן יד התובע לעיסוק במסחר ובשתדלנות עבור הנתבעת, ובאמצעותה בעבור הקבלנים, מול פקידי ציבור הפועלים מכח חוק, תוך ניצול קשריו כשליח ציבור נבחר בעברו.

10. על פי האמור בס' 22 לחוק הלשכה, עורך דין רשאי לייצג כל אדם המיפה את כוחו, בפני
כל רשויות המדינה, כולל בפני
אחרים, הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין. בנוסף לכך, הרי מכח זכות היסוד לחופש העיסוק, כעקרון "על" וכזכות בסיסית במשטר דמוקרטי, רק בגין חקיקה ברורה, מוסמכת ומפורשת, ניתן להגביל חופש זה, (ראה, למשל, בג"ץ 338/87 מרגלית נ' שר המשפטים ואח', פד"י מ"ב(1) 112). עקרון כללי זה יחול, בהגבלות האמור בחוק הלשכה, גם על העוסקים במקצוע עריכת הדין. אולם בסע' 53 לחוק הלשכה מוטלת הגבלה כללית על העיסוק בעריכת דין: -

"עורך הדין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת הדין יימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע".

ובסע' 60 נקבעה הגבלת העיסוק, על כל אותם עיסוקים העלולים, לדעת המחוקק, לפגוע בכבוד המקצוע: -

"עורך דין לא יעסוק -
(1) ...
(2) בעסקי מסחר כל שהם אלא במידה והדבר הותר בכללים.
(3) בעיסוק אחר שנקבע בכללים כעיסוק שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין".

בהתאם לסעיף חוק זה הותקנו הכללים, כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א - 1971, וכן כללי לשכת עורכי הדין (עיסוקים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין) תשמ"ז - 1987, (שבוטלו בינתיים בכללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר) תשס"ג - 2003, דהיינו, לאחר מועד כריתת ההסכם), הקובעים את האיסור בעיסוק כמתווך, כחוקר פרטי, שמאי מקרקעין ושמאי רכב. כך היה המצב החוקי, ערב כריתת ההסכם נשוא תובענה זו.

הסמכות להתקין כללים על פי סע' 60(3) הנ"ל, נתונה לגוף המתאים בלשכת עוה"ד - המועצה הארצית, ובאישור שר המשפטים. "זהו הגוף הפרופסיונאלי שהוסמך על ידי המחוקק לקבוע בכללים מהו עיסוק שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". אל לו לבית המשפט לנסות ולהכנס לנעלי הגוף המקצועי הקובע את הכללים על פי סמכותו בחוק. (ראה בג"ץ 338/87 הנ"ל עמ' 16).

אולם, האם השירותים שהתבקש והסכים התובע ליתן לנתבעת, כאמור בהסכם, על התנאים הנוספים שסוכמו בעל פה בין הצדדים, אינם אלא "עסקי מסחר" האסורים כאמור בכלל 60(2) לכללים הנ"ל?

נראה לי כי התשובה לכך הינה חיובית.

עורך הדין אמור להעניק שירותים ללקוחותיו על פי כישוריו המשפטיים ובתחום עבודתו המקצועית כעורך דין. בע.א 6181/93 עו"ד
סולומונוב נ' שהרבני ואח' פד"י נ"ב(2) 289, אומרת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעמ' 299, כדלקמן:

"אין צורך להכביר במלים על טיבו של מקצוע עריכת הדין, ועל חשיבות השמירה על אמינותו, רמתו, יוקרתו ומקצועיותו של תחום זה. יחסי עורך דין ולקוח מושתתים על יחסי אימון ונאמנות ברמה גבוהה ביותר. אמון זה תלוי ברמה האתית הגבוהה של המקצוע. מעורבות מסחרית אישית של עורך הדין בעיסקאות שבהן הוא מטפל עבור לקוחו, עד כדי הפיכה כצד לאותן עסקאות, או טיפול בעיסקה שלא במעמד של נותן שירותים משפטיים אלא במעמד של מתווך, עלולים להביא לניגוד עניינים בין תפקידו של עורך הדין כמייצג לקוח, לבין האינטרס האישי של עורך הדין ולפגוע ביוקרת המקצוע ואמינותו. ראוי להעמיד את האתיקה המקצועית של עורכי הדין בראש מעייננו ויפה שעה אחת קודם. ראוי להבהיר הבהר היטב את הגבולות שבין המותר והאסור, לא באופן סתמי, לאקוני ומעורפל, אלא באופן ברור, כדי להתוות דרכי התנהגות נאותה בתחום עריכת הדין. כל אלה דרושים למען הלקוחות, למען עורכי הדין עצמם, למען מערכת המשפט המהווה עמוד תווך של החברה, ולמען תקנת הציבור ". (הדגשות שלי - ד.מ.).

העיסוק במסחר, היה תחום עיסוק האסור על עורכי הדין, גם במועד עריכת ההסכם וגם כיום. דברי כב' הש' שטרסברג-כהן היו חזרה וציטוט מדברי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר, בבג"ץ 248/81 ווליס נ. הועד המחוזי של לשכת עוה"ד, פד"י ל"ז(3) 553, המדבר על אי ההבנות ואי הבהירויות הנובעות מערבוב התחומים שבין העיסוק המקצועי כעורך דין ובין שותפות עיסקית עם לקוח, אשר לשכה יכולה היתה למנוע מראש בהשלטת כללים ברורים וקפדניים - יותר מאלה שאותם ראתה צורך להנהיג (ראה שם, פיסקה 14).

הלשכה בחרה לפרסם את כללי לשכת עוה"ד (עיסוק מותר במסחר), תשס"ב - 2001, שפורסמו ב- 14.11.01, שם נאמר, לקונית, כדלקמן:

"עיסוק במסחר שמותר לעורך דין הוא עיסוק שאין בו כדי: -
(1) ליצור ניגוד עניינים עם עיסוקו כעורך דין; או
(2) לפגוע בכבוד המקצוע".

חקיקת משנה זו למעשה לא שינתה דבר. עדיין העיסוק במסחר, בדרך שיש בה כדי לפגוע בכבוד המקצוע - אסורה. אולם המועצה הארצית של הלשכה סברה שאף בהגבלה מעורפלת זו יש מן הפגיעה בחברי הלשכה, בהצרת צעדיהם, ועל כן בוטלו כללים אלו בכללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר), תשס"ג-2003, שם נמנעת המועצה הארצית אף מלהזכיר את העיסוק במסחר כעיסוק אסור.

במצב זה, כיום, כל אשר בפני
עורך הדין המבקש לברור את דרכו, המגבלה על עיסוקו, כולל בעסקי מסחר, הינה הפגיעה האפשרית בכבוד המקצוע, כאמור בסע' 53 לחוק הלשכה. במועד כריתת ההסכם (31.7.01), חלו על חברי הלשכה אף המגבלה שבסע' 60 (3) לחוק הלשכה, שבינתיים בוטל, האוסר עיסוק במסחר - "אלא במידה והדבר הותר בכללים".

11. לדעתי, שכירת שירותיו של עורך דין לצורכי שתדלנות, על מנת לעזור לחברה מסחרית להעצים את הכנסותיה, הינה הן עיסוק במסחר והן עיסוק שיש בו כדי לפגוע בכבוד המקצוע.

הקבלנים הינם חברות מסחריות העוסקות בבניה ושיווק המבנים הנבנים על ידם. על מנת לקדם את עסקיהם, הקבלנים מתקשרים הן עם בעלי המקרקעין והן עם אנשי מקצוע הבניה, כולל עובדי הבנין. את עובדי הבנין הם מביאים ארצה, באמצעות לשכות פרטיות כנתבעת. מטרת הנתבעת הינה להגדיל את הכנסותיה, בקבלת עמלה בגין כל עובד זר המגיע באמצעותה ארצה ונשלח לעבוד בעבור הקבלנים. מאמץ מסחרי זה, התנפץ מול הבירוקרטיה ממשלתית ואולי אף אינטרסים זרים כל שהם, של אנשי המשרד הממשלתי המתאים ושירות התעסוקה. כדי להתגבר על מכשול זה בניהול עסקיהם, שכרו הקבלנים והנתבעת את שירותי התובע, כעורך דין. התובע דורש ומקבל שכר, על פי האמור בהסכם שניסח במו ידיו - "פר עובד". כלומר, התובע הופך לשותף לעסקיה של הנתבעת, ובאמצעותה, לעסקי הקבלנים. התובע, במעורבותו העיסקית האישית, אינו מתפרנס מכישוריו המשפטיים, אלא הופך לשלוח הנתבעים בפעילותה המסחרית. התובע הופך לצד לעיסקה המסחרית וכשותף בהכנסות הנתבעת. הוא אינו מטפל בעיסקה כנותן שירותים משפטיים, אלא כצד השותף לעיסקה - הנתבעת מקבלת הכנסותיה מהעמדת העובד הזר לשרות הקבלנים, בניכוי הסכום השווה ל - 200 דולר, פר - עובד, שהיא משלמת לתובע, העובד עבורה במגעיו מול הגופים הממשלתיים העוסקים בהבאת עובדים זרים ארצה. שירותים אלו יכול היה כל אדם אחר, שאינו עורך דין, לספק לנתבעת, אלא שהתובע נבחר בגין כישוריו כאיש ציבור לשעבר. על כן, כאמור בדברי כב' הש' שטרסברג-כהן בע.א. 6181/93 הנ"ל, עניננו בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות האתיקה של מקצוע עריכת הדין, והתובע אכן עוסק במסחר, ובדרך הפוגעת בכבוד המקצוע. בעיסוק שכזה אף חבוי ניגוד ענינים בין עצם היות התובע עורך דין ובין עיסוקו במסחר, כשותף לעיסקאת מרשיו. החלטות עורך הדין, תהיינה מושפעות מהאינטרסים הכלכליים של שולחו, להם הוא הופך לשותף. חובת הנאמנות של עורך הדין אמורה להיות משוחררת משותפות בהכנסות הלקוח בעסקי המסחר. הנתבעות עצמן פועלות כשהן משוחררות מכל כפיפות לכללי האתיקה של עורכי הדין.

חוק הלשכה קובע אף את ייחודיות המקצוע (סע' 20). הפן האחר של הוראה זו הוא כי אסורה כל שותפות בין עורך הדין למי שאינו עורך דין, בגביית כספי הלקוח (סע' 58). בפרשתנו, התובע מתחלק עם הנתבעת בתמורה העיסקית, המסחרית, שמקבלת הנתבעת מהקבלנים. עיסוקו של התובע, בפרשה זו, יש בה ניסיון לעקוף את כללי האתיקה בענין יחוד המקצוע, כך שעורך הדין נוטש את תפקידו ההיסטורי בייצוג לקוחותיו בתחום המשפטי, והופך לשלוחם בעסקאות המסחריות, ללא קשר למקצועיותו, תוך חשש מניגוד ענינים (ראה, לאחרונה, בג"ץ 9596/02 פיצוי נמרץ נ' שר המשפטים ואח', (לא פורסם)).

גם ללא שאביע דעתי על תחום עיסוקה של הנתבעת, הרי במתן ידו כשותף לעסקים אלו, עיסקי מסחר במהותם, וזאת שלא במתן שירותים משפטיים כעורך דין, חרג התובע מהראוי והמותר כאמור בסע' 53 לחוק הלשכה - שמירת כבוד המקצוע.

על כן, לטעמי, עניננו בחוזה בלתי חוקי וככזה, ההסכם - בטל. התובע אינו זכאי לממש את המובטח לו, כשכר טרחתו, על פי הסכם שכזה. בית המשפט לא יאכוף את הוראות ההסכם על הנתבעת, ואף לא יחייב את התובע בהשבת כל אשר שולם לו על פי האמור בהסכם.
פגיעה "בתקנת הציבור"
12. גם אם יחשוב הקורא כי עמדתי, כמפורט לעיל, מחמירה עם עורך הדין ומגבילה את חופש עיסוקו מעבר לסביר, הרי לטעמי ההסכם הינו חוזה פסול אף בגין היותו פוגע, במטרתו, בתקנת הציבור.

בת.א. (השלום ת"א) 113351/01 דב תבורי נ' עזבון המנוחה אסתר דרוקמן ואח', מיום 12.3.03, אמרתי את הדברים הבאים:

"אם מתקשר אדם, בתחום המשפט הפרטי, בהסכם עם אדם אחר, על מנת שזה יפעיל את הכרויותיו הקודמות וקשריו, אותם רכש כנבחר ציבור, על מנת שבעל תפקיד שלטוני וציבורי מכוח חוק, יטה את שיקוליו השילטוניים לטובת האינטרסים של בעלי הענין, גם חוזה שכזה יהיה בטל, הן בגין הניסיון להביא בדרך זו בפני
בעל התפקיד השלטוני את עמדותיו של בעל הענין הפרטי, והן בגין ניצול מעמדו של הנציג. המבחן הוא בהפעלת סמכויותיו של בעל התפקיד השלטוני. אם השיקול העיקרי בהפעלת סמכויותיו על פי הדין הוא האינטרס הציבורי, ובמסגרת זו ניתן להתחשב גם בעמדותם של שולחיו של השתדלן, באיזון המתאים והנכון, שיקוליו של בעל הסכמות הינם עניניים. אולם כאשר ממילא, בעל התפקיד הציבורי מחויב לאיזון בין השיקול הציבורי ובין האינטרס של בעלי הקרקע, וכוונת המתקשר בחוזה השתדלנות הינה לקבל עדיפות לאינטרס פרטי, תוך ניצול קשרים חברתיים או מקצועיים של השתדלן, האיזון מופר, וללא כל קשר לתוצאות הניסיון, בית המשפט לא יתן ידו לאכיפת חוזה שכזה.

שם מדובר היה בראש עיר וחבר בועדה מחוזית לתכנון ובניה לשעבר אשר התקשר בחוזה עם בעלי מקרקעין, על מנת לנסות ולשפר את תנאיהם במסגרת הליכי שינוי ייעוד הקרקעות מחקלאות לפיתוח עירוני. אדם זה לא היה עורך דין. במסגרת פעילותו עבור שולחיו, נפגש נבחר הציבור לשעבר עם ראשי עיר ועם חברי ועדות תכנון. השירותים שהתחייב ליתן היה לנסות ולקבל עדיפות לאינטרסים של שולחיו, תוך ניצול הכרותו וקשריו עם נציגי הציבור העוסקים בשינוי היעוד בסמכותם על פי חוק, ובכך להפר את האיזון, לו מחוייבים אותם בעלי תפקיד ציבורי, בהפעלת שיקול דעתם. בפרשתנו הדברים אינם זהים אולם בעקרון, רב הדומה על השונה.

התובע לא נבחר על ידי הנתבעת בגין כישוריו המשפטיים, אף שאין לבית המשפט כל בסיס להטיל ספק בכישוריו אלו, כעורך דין. כישוריו אלו כלל לא הועמדו במבחן. התובע נבחר - והוא לא יכול היה שלא להבין זאת - בגין קשריו והכרותו עם בעלי התפקידים הציבוריים, העוסקים במתן ההייתרים, או דווקא עם נבחרי הציבור הממונים על פקידים אלו. עורך דין מן השורה, לא יכול היה להפגש, תוך זמן קצר ביותר, עם העומד בראש שירות התעסוקה, שהשר הממונה עליו הינו מר בנזרי, אותו מכיר התובע אישית משרותם יחדיו כחברי כנסת או בממשלה. התובע העיד, בצניעותו, כדלקמן:

"לפי דעתי, בגלל המוניטין שלי כאיש ציבור לשעבר, הייתי חבר כנסת וראש העיר מטעם העבודה, ברור שאני מכיר את מר בנזרי והוא יזהה אותי כחבר כנסת לשעבר".

והתובע נפגש עם סמנכ"ל שירות התעסוקה, מר נזרי, וזה הבטיח לו כי "יבדוק את הענין". התובע מוסיף כי: -
"לא אמרתי לנתבעים שאני מתכוון לפנות לרבנים. אני לא פניתי לרב עובדיה ולא לרב אלבז" (עמ' 4 לפרוטוקול).
כידוע, רבנים אלו הינם הסמכות הדתית והפוליטית של מר בנזרי, השר הממונה, באותם ימים, על שירות התעסוקה. לעד חימוביץ מריאן, מנהל הנתבעת, גירסה מעט שונה: -
"הובהר לי שהוא (התובע - ד.מ.) מקושר לרב עובדיה והוא יכול להגיע לבנזרי (השר הממונה - ד.מ.) מתי שהוא רוצה. מר אלי דיין
עצמו אמר לי זאת. פניתי אליו שהוא היה סגן ראש חוץ לשעבר והוא מקושר לש"ס. הוא היה יו"ר הקואליציה. ידעתי שצריך לשים שמן בגלגלים" (עמ' 6 לפרוטוקול).
אלו היו הנסיבות שבגינן פנתה הנתבעת דווקא לתובע. התובע מודה בכך בדבריו בדבר "המוניטין שלו", כאמור לעיל. תפקידו היה לנצל את המוניטין שהושג בתפקידו כנבחר ציבור, לשם זירוז הטיפול בבקשות הקבלנים להייתרים, על פני הטיפול השוטף בבקשות האחרות ובשאר עניני שירות התעסוקה המונחים על שולחנם של אותם פקידים. שוב, מצב דברים בו מתבקשים עובדי ציבור ליתן עדיפות ללקוחו של השתדלן, בגין יחסיו וקשריו עם השר הממונה עליהם או עם הפוליטיקאים הקשורים אליו.
הסכם שכזה נוגד את תקנת הציבור. כבר אמרתי כי: -
"סוגיית תקנת הציבור הינה בבואה לתפיסות עולם ולהשקפת חיים המיוחדת במסגרת חברתית לאומית נתונה... תקנת הציבור משקפת את אשיות היסוד של הסדר הציבורי... על כן השאלה היא מהי השקפת העולם, על פי אמות המידה של חברתנו, ומהו האינטרס הציבורי, לענין הפעלת סמכות שלטונית של בעל תפקיד על פי חוק". (ת.א. (שלום ת"א) 113351/01 הנ"ל).
על כן, חוזה שנועד לקדם את מטרותיהם האישיות המסחריות של השולח, תוך ניסיון להשפיע על תפקודם של עובדי ציבור, האמורים להפעיל את שיקול דעתם בהתאם לסמכותם על פי חוק, וזאת בניצול קשרים אישיים והכרויות שמקורם בתקופת היות השלוח נבחר ציבור, הינו חוזה הנוגד את תקנת הציבור, על פי אמות המידה הראויות של חברה דמוקרטית, חברה הפועלת תחת עקרונות שלטון החוק. על התובע היה שלא ליתן ידו לחוזה שכזה.
13. ב"כ התובע טוען, בענין זה, שתי טענות. ראשית, כי הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה להסכם הנדון כבטל בגין אי החוקיות שבפגיעה בתקנת הציבור. בית המשפט דוחה טענה זו באשר אין זה ראוי וסביר כי התובע יבקש מבית המשפט לאכוף הוראותיו של חוזה פסול הפוגע בתקנת הציבור. בנוסף לכך, בית המשפט, בהערותיו במהלך המשפט, הבהיר לב"כ הצדדים כי הם נקראים להשמיע טענותיהם בסוגיה זו.
טענתו השניה היא - כי - "לא יעלה על הדעת שעורכי דין רבים וטובים כשר האוצר לשעבר או שר המשטרה לשעבר, לא יוכלו לטפל עבור לקוחותיהם בהשגת הייתרים מכל סוג, רק בגלל עברם". התשובה לטענה זו ברורה - כאשר השירותים שמעניקים עורכי דין אלו ללקוחותיהם הינם בתחום המשפטי, אין כל רע בכך. אף אין כל פסול בייצוג לקוחות על ידי עורכי דין ששימשו שרים בעבר, בפני
עובדי ציבור הממלאים תפקיד על פי חוק. אולם אם יתבקשו עורכי דין אלו לנצל את קשריהם והכרויותיהם על מנת להשיג טובת הנאה למרשיהם, תוך ניסיון להסיט את שיקולי דעת עובדי הציבור, ובכך להטיב עימם, הדבר חמור, פסול ופוגע בתקנת הציבור. אמנם, תהיה זו תמימות מלהאמין כי דברים אלו אינם מתרחשים שוב ושוב במקומותינו, אולם אל לו לעורך הדין המתקשר בהסכם פסול שכזה לחפש לו סעד ותרופה בתביעה בפני
בית משפט.
האם ב"כ התובע אינו סובר כי במדינה מתוקנת, מדינת חוק, הציבור מצפה כי ממלאי תפקידים על פי חוק לא יטו חסד למקורביהם ומכריהם, ובמיוחד בגין עברם כנבחרי ציבור, ובכלל זה שאותם פקידים וממלאי תפקיד ימנעו מלהעדיף את אותם נבחרי ציבור לשעבר, או מקורביהם, בקביעת פגישות עימם, בזירוז ענינים או במתן עדיפות כזו או אחרת ללקוחותיהם.
סוף דבר
11. לאור כל זאת, התביעה נדחית.
מוטב שחברי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין יעיינו בדברים ויתקנו כללים מתאימים בנושא, כקריאת שופטי בית המשפט העליון.
בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום: ____________בנוכחות:
ב"כ התובע: _________________
ב"כ הנתבעת: ________________

דן מור
, שופט
163336/02א 120 גלית רז
1
בתי המשפט
ת.א 163336/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
28/06/2004
תאריך:
כב' השופט דן מור

בפני
:








א בית משפט שלום 163336/02 אלי דיין, עו"ד נ' מ.ד.חיימוביץ בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/06/2004)