פסקי דין על איסר הראל | פסקי דין על "דבר" | פסקי דין על עתון פועלי א"י | פסקי דין על יורם פרי | פסקי דין על העורך הראשי של העתון "דבר" | פסקי דין על דניאל בלוך | פסקי דין על העורך האחראי של העתון "דבר" |

1561/91 א     02/08/1994




א 1561/91 איסר הראל נ' "דבר" בע"מ, עתון פועלי א"י, יורם פרי, העורך הראשי של העתון "דבר", דניאל בלוך, העורך האחראי של העתון "דבר"




בבית המשפט המחוזי בתל אביב

ת"א 1561/91
השופטים: כבוד השופטת ש' סירוטה
התובע: איסר הראל

ע"י ב"כ עו"ד ש' ליבליך
נ ג ד

הנתבעים: 1. "דבר" בע"מ
, עתון פועלי א"י

2. יורם פרי
, העורך הראשי של העתון "דבר"

3. דניאל בלוך
, העורך האחראי של העתון "דבר"

ע"י ב"כ עו"ד י' לירז



פסק דין
חלקי (בשאלת החבות)
פסק-דין

השופטת ש' סירוטה
מבוא:

הדיון בתיק זה מזכיר את הסרטים הפופולריים של חזרה מן העתיד.

ראשיתם של הארועים עליהם סבה הכתבה המשמיצה של אחד דניאל בן-יעקב בשנות החמישים ובאשר חלק מהדמויות שהוזכרו במהלך המשפט כבר אינן בארצות החיים, העלו העדים רוחות רפאים, כשרוחו של רב-המרגלים ישראל בר מככבת. בינתיים געשה הארץ ומוסרות לאומים הוסרו והעמים שנאנקו תחת עולה של ברית המועצות, קראו דרור לעצמם. אולם, מתברר שלמילים יש משמעות ועוצמה שמעבר לזמן ולמקום. לשון הרע שמקורו בשנאה תהומית הוא במוקד של דיוננו. למרבה הצער, כוחה של שנאה גוברת כנראה של פגעי הגיל. מחבר הכתבה המשמיצה, שפגש לראשונה את התובע באולם בימ"ש זה, שנאו כמסתבר שנאת חינם. את הכתבה המשמיצה מושא הדיון כתב באש השנאה היוקדת בלבו.

לא בכדי אמרו חכמנו כי שנאת חינם שקולה כנגד כל המידות הרעות, והיא שהביאה לחרבן בית שני (יומא ט). יש להצטער על כך שהנתבעים לא ראו להתנצל ולסיים פרשה זו מחוץ לכתלי ביהמ"ש.

א. מהות התביעה:

התובע עמד בראש שירותי הבטחון הכללי, שהיה בין מיסדיו, מאז קום המדינה ועד 1952. משנת 1952 עד 1963 שימש התובע כראש המוסד המרכזי למודיעין ולבטחון כממונה על שירותי הבטחון של מדינת ישראל.

התביעה הוגשה בגין כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" בעריכתם של הנתבעים 2 ו-3 ביום 2.8.91. לטענת התובע, הכתבה, פרי עטו ורוחו של דניאל בן-יעקב, כללה דברי השמצה ודיבה חמורים ביותר, ובין השאר הואשם התובע בשני אלה: "בחיפוי על רב המרגלים ישראל בר במשך 11 שנים" וב"שימוש באמצעי אלימות בלתי חוקיים ובפיברוק האשמות נגד האיש שהאשים את ישראל בר". הכתבה צורפה כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה.

בכתבה אוזכרו שתי כתבות קודמות שפורסמו בג'רוזלם פוסט מיום 29.6.84 מפרי עטו של גודמן (נ/1) ומיום 16.1.88 מפי עטו של אותו מחבר, דניאל בן-יעקב (ת/2), מהן עולה שהמחבר הוא זה שחשף את ישראל בר 11 שנים לפני שהלה נאסר. באותן כתבות פרט המחבר אמצעי אלימות שננקטו כלפיו, כביכול, בתגובה לגילוי.

העתון או גודמן שהביא את סיפורו של בן יעקב בכתבה מיום 29.6.84 הסתייג ממנו והציגו כתמהוני שסיפוריו נראים פנטסטיים.

התובע פנה לנתבעים במכתב מיום 11.8.91 וביקש מהם להתנצל באשר אין יסוד לנאמר בכתבה, וכי מחבר הכתבה הוא אדם בלתי אמין. הנתבעים סרבו לפרסם התנצלות בנוסח שהציע התובע.

הואיל והעיתון מופץ בכל רחבי הארץ ויש לו ציבור קוראים מיוחד החשוב מאוד לתובע, הנזק שנגרם לו הוא גדול לאין שיעור. עם זאת, העמיד את תביעתו על סך 550,000 ₪ בשל מגבלות תקציב ועלות האגרה.

ב. טענות ההגנה

1. שלב ראשון: כתב ההגנה וראשיתו של הדיון:

דבר הפרסום הוא אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. בנוסף ולחילופין, טענו הנתבעים כי הפרסום היווה ביקורת על יצירה ספרותית ובמסגרת ביקורת זו הובעה דעה על עברו ומעשיו של התובע, ששימש מקור ליצירה (הכוונה לספרו של יאן בלק ובני מוריס). israel's secret wars כמו כן, נטען כי הנתבעים נקטו באמצעים סבירים להיווכח שהפרסום הוא אמת ופעלו בתום לב על פי חובתם המקצועית כלפי ציבור הקוראים מבלי שהיתה להם כל כוונה לפגוע בזדון או בדרך אחרת בתובע.

זאת ועוד, הפרסום איננו אלא חזרה על דברים שפורסמו בעבר, אשר התובע לא הכחיש אותם, ולפיכך לא נגרמו לו נזקים כל שהם. אשר לפרסום ההכחשה, נטען כי הנתבעים היו מוכנים לפרסם הודעה ונוהל מו"מ עם התובע, ברם הואיל והתובע עמד על פרסום התנצלות בנוסח שהוא הכתיב, שכלל לשון הרע נגד כותב הכתבה, סרבו להיענות לדרישתו.

2. צמצום טענות ההגנה:

בתום מהלך קדם-משפט בפני
הרשמת הוחלט לפצל את התביעה לשני שלבים: בשלב ראשון בשאלת החבות ובשלב השני בשאלת הנזק.

במהלך הדיון, חזרו בהם הנתבעים מהטענה של אמת בפרסום.

הנתבעים בקשו לחסות תחת ההגנות על פי סעיף 15 (4) ו(6) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

על אף ההתמקדות בהגנת תום הלב, הביאו הנתבעים שורה ארוכה של עדים וביניהם את התובע עצמו, וזאת הן משום שהחליטו בשלב מאוחר של המשפט לחזור בהם מן הטענה של אמת בפרסום והן כדי להוכיח שנקטו באמצעים נאותים בטרם פרסמו את הכתבה. עם זאת, הודו הנתבעים בסיכומיהם שלא היה בסיס לקביעה של "שימוש באמצעי אלימות בלתי חוקיים ובפיברוק האשמות נגד האיש שהאשים את ישראל בר". אולם, הטחת אשמת שווא זו נעלמה מעיניו של הנתבע מס' 3 בהיסח הדעת, נשזרה בדברי הביקורת האחרים והם משניים בחשיבותם ואין מקום להוציאם מן ההקשר.

הנתבע מס' 3, דניאל בלוך
, נטל על עצמו את האחריות לפרסום בהיותו העורך האחראי ובסיכומים ביקש בא כח הנתבעים, עו"ד לירז, לפטור את הנתבע מס' 2, יורם פרי
מאחריות.

ההגנה נסמכה על הוראות סעיף 15(6) של חוק לשון הרע לאמור:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(6)הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית אומנותית או אחרת שהנפגע פרסם הוא הציג ברבים או על פעולה שעשה בפומבי ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שנתגלו באותה יצירה או פעולה."
ג. הראיות:

העד דניאל בן-יעקב להלן: המחבר (ר' תצהיר כתחליף לח.ר. וע' 6-134):

התרשמתי כי המחבר הוא איש ריב ומדון ומהיר חימה ובלשון המעטה תמהוני ומוזר המגלה טפח ומסתיר טפחיים. הוא יוצר סביבו אוירת מסתורית וחשיבות מזויפת. יתכן וההסתרה באה משום שאין לו במה להתגאות. לאיש כשרון בלתי מבוטל והוא משכיל על אף שהנו אוטודידקט. יכולתו וידיעותיו בשטח ההסטוריה הצבאית, השכלה כללית רחבה וידיעת שפות, לא הקנו לו את המעמד שייחל לו כנראה.

אין ספק שהתסכול שהנו בן לויתו הקבוע הפכוהו למר נפש ומלא שנאה (ר' ע' 90: "אני לא מסתיר את השנאה הזאת" – לאיסר הראל
). המחבר קנה לו מספר ידידים עימם נפגש מחוץ לכותלי ביתו ואסף מדי פעם חסידים שוטים מזדמנים בבתי הקפה בהן נהג ללהג. ידידיו, מר מצליח ומר אביעד וחבר מסתורי נוסף הגדילו לעשות בהביאם את מר גודמן, עתונאי של הג'רוסלם פוסט, בטרם פרסום הכתבה בשנת 1984 לביתו של החבר השלישי תוך יצירת אוירת מסתורין כפי שתארה גודמן בכתבתו, וזאת כדי לחזק את הרושם שענין לו באנשי בטחון לשעבר, שיודעים כמה סודות אפלים ומסמרי שיער. למעשה זוהי חבורה של ידידים שבקשו לסייע למחבר להוציא את דבריו לאור.

המחבר ציין (אולי בהומור), כי ציפה להיות ראש שירותי הבטחון (ע' 121 ש' 16), אולם אין ספק כי תסכולו נעוץ בכך שלא מצא את המקום הראוי לו, להשקפתו, במערך המודיעין, הוא ניסה להציג את עצמו בעבר וגם בהווה כמי שנפצע במלחמת השיחרור, אולם מתברר כי גם בעניין זה קיימות סתירות בגירסאותיו השונות, באשר פעם טען שנפצע בראשו ופעם טען שחלה בשחפת (גם בביהמ"ש חזר על ספור הפציעה בע' 63). ראוי להדגיש כי המחבר הגיע לארץ בחדש יוני 1948 ולדבריו נפצע ביולי ובכך תמה תרומתו במלחמת הקוממיות. כשרונו הגדול נעוץ בפיו. הוא הצליח בספורי מעשיו, להניע כפי שעולה מתיק המסכים ת/24 אנשים שונים להתערב למענו כדי שיוכר כנכה צה"ל. בסופו של דבר, לאחר התערבות חיים גורי בסיועו הנמרץ של מר אביעד שעוד ידובר בו, הכירו בו כנכה צה"ל (ראה ת/24, ת/25). בעבר עת בטלו את קצבת הנכות תלה הקולר בתובע ובאנשיו. יש להצטער על כך שהזכות להמנות על נכי צה"ל נתנה לאיש כלאחר יד ובהתערבות פרוטקציוניסטית ללא בסיס עובדתי. עם זאת צויין בת/25, שמכירים בנכות של 30% על אף העדר הוכחות לנכות נוירולוגית בשל העובדה שהמחבר מעורער בנפשו.

עברו, בטרם הגיעו ארצה על אניית "אלטלנה" לוט בערפל והעד סרב להשיב על שאלות בעניין עברו כולל תאריך לידתו, בטענה כי דלת זו נסגרה (ר' ע' 60) בעת שעזב את אנגליה. מדברי העדים ומדבריו עלה כי נולד כנראה בגרמניה והגיע לאנגליה בינקותו בלוית מטפלת.בח.ח הבהיר את סיבת השתיקה: "יהודה שאל אותי את השאלה, אמרתי לו – אם אני אשיב לך על השאלה הזאת, יותר לא תאמין בי אף פעם באיזה ענין בטחוני". 'יהודה' הוא יהודה ארבל ז"ל, איש משטרת ירושלים – עמו היה המחבר מיודד לדבריו.

למעשה יכולתי לחסוך ולדלג על נתוח עדותו של המחבר וחבריו, באשר עו"ד לירז הודיע במהלך הדיון וחזר על הודעה זו בע' 545 לפרטיכל – כי הנתבעים חוזרים בהם מן הטענה של אמת בפרסום. ברם, הואיל וב"כ הנתבעים תולה חלק מהגנת תום הלב בדברי עדים אלה – אין מנוס מלהתיחס אליהם ואעשה זאת בקליפת אגוז.

לענין ההתנכלויות כביכול של התובע או אנשיו: עו"ד לירז הודה כי היתה טעות לייחס דברים אלה לתובע. עם זאת ראוי להדגיש כי מעדותו של המחבר עצמו לא ניתן היה ללמוד,כי התובע עמד מאחורי התנכלויות גם אם היו כאלה. סביר להניח שהסתבך בעצמו. דוגמה להסתבכות מסוג זה ניתן ללמוד מדבריו על מעצרו בקפה "אלסקה", וזאת לאחר שהחל מתקוטט עם אנשים שישבו בשולחן סמוך. לא הוברר מדוע לא ראה לעמוד על תלונותיו לאחר שהובא למשטרה. המחבר הודה כי מעולם לא פגש בתובע, ומעולם לא נאמר לו כי איסר הראל
שומר צעדיו. חרף זאת, הסיק המחבר כי מי שעומד מאחורי ההתנכלויות הם אנשי שירות בטחון.

הוא הודה כי הוא רדוף פרנויה, אך לטענתו בנסבות כשלו זה טבעי.

כאמור המקור להאשמותיו הפרועות של המחבר היא חשיפתו המאוחרת של ישראל בר, שנידון בשעתו ונשפט בגין מעשי ריגול וגילוי סודות רשמיים לסוכנים סוביטים. ישראל בר נפטר תוך כדי ריצוי עונשו.

המחבר אינו שומר טינה למנוח. מושא שנאתו הוא התובע. בענין מועד תחילת חשדותיו בישראל בר, סותר המחבר את דבריו הוא בתצהירו. מחד הוא טוען כי החל חוקר על ישראל בר לאחר שהוצע לו לעבוד במחיצתו בשנת 54 או 55 ומאידך הוא מדגיש כי החל חושד בו בשנת 50' (הוא חוזר ומדגיש זאת בח.ח. ע' 126 ש' 27). גם לאחר שעו"ד ליבליך הסב את תשומת לבו לסתירה זו, עמד המחבר על כך כי החל חושד בישראל בר בשנת 1950. הדברים תמוהים. באותה תקופה היה ישראל בר חבר מפ"ם.

מפ"ם דגלה באותם זמנים בקשרים עם מוסקבה ובמות סטלין במרס 53' פרסמו מודעת אבל ענקית ב"על המשמר" (ת/8) שבין השאר נאמר בה:

"מפ"מ נחרדה לשמע האסון הגדול (ההדגשה במקור), אשר ירר על עמי בריה"מ על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת בהלקח המנהיג הגדול "...

לימים שינתה מפ"ם את האורינטציה, ואנשיה אף שמשו כשרים בממשלת ישראל. לא יעלה על הדעת לפסול את העדה כולה ולהאשימם בריגול.

ישראל בר הגדיל לעשות, בעזבו את מפ"ם. הוא שימש כעתונאי ב"דבר" וב"הארץ" לאחר פרישתו ממפ"ם.

אין ספק שהכח המניע בחלוף השנים לכתיבת הכתבה נשוא הדיון הוא כח שנאת החינם של המחבר לתובע. על פניה אין בכתבה מאפיינים של בקורת על ספרו של בני מוריס.

ספרם של איאן בלק ובני מוריס משתרע על למעלה מ-600 עמודים.

הפרקים בספר העוסקים בהתפתחות וצמיחת השירות החשאי עוד לפני קום המדינה ולאחריה בתקופת כהונתו של התובע מר איסר הראל
מבוססים בחלקם על דבריו ועל מחקריו.פרקים עלומים רבים אותם האירו המחברים מבוססים על דברי מר הראל.

כל מה שמצא מר בן יעקב לומר על הספר במאמרו הנדון, הוא שהמקור שלו מזוהם ובדרך זו תקף הן את המחבר והן את המקור, שהוא התובע, וכל הכתבה מוקדשת איפוא, לפרשת ישראל בר,שהוא אחד הנושאים בספר, תוך ייחוס החשיפה המאוחרת מתוך מניעים פסולים של התובע שחיפה עליו על אף שידע שהנו מרגל. הגדיל המחבר לעשות בהסתמכו על מאמר ב"ג'רוסלם פוסט" כעל מקור ניטרלי מבלי לגלות לקורא כי הוא מפנה לדברים שנכתבו מפיו.

ראוי לציין כי ב"ג'רוסלם פוסט" לא נקבו בשמות הנוגעים בדבר.

ההיכרות שלו עם דניאל בלוך
היתה באחד מבתי הקפה בירושלים, בו נהג לשבת. התיאור החוזר של עדים שונים שפגשוהו בבתי קפה – יוצרים את הרושם כי המחבר הוא יושב קרנות אוהב מלל. לאנשים מסוג זה קשה לייחס אמינות גבוהה. מי שבאמת יודע אינו מדבר. הוא נהג להרצות לבאי בית הקפה ולהביע את השקפותיו. הסטודנטים הצעירים סבבוהו ושתו את דבריו בצמא. כאמור, התברך המחבר בכושר ביטוי בכתב ובעל-פה .

בכתבה בג'רוזלם פוסט, עליה הוא מסתמך בכתבה המשמיצה, סיפר על נסיונות השירות החשאי לחסלו. אולם, במהלך החקירה בפני
הוברר כי הבסיס לטענה כי השירותים החשאיים נטפלו אליו, הוא פרי דמיונו של העד, והוא נבע מהתקלויות שהיו לו עם הסובבים אותו. הוא מסתמך בעיקר על אנשים שכבר הלכו לעולם, כמו יהודה ארבל, כדי לבסס את טענותיו אלה.

לטענתו, סיפר על חשדותיו ליהודה ארבל שעבד במשטרת ישראל בתפקיד ראש אגף לתפקידים מיוחדים וציין את סבת החשדות: היותו של ישראל בר קומוניסט, שקרים בביוגרפיה: והעדר בסיס לטענתו של בר שהשתתף במלחמת ספרד – משמע שהמחבר העלה חשדות ותו לא. טרוניתו מופנית כלפי התובע שלא שם לב לסתירות אלה, אלא, לאחר שבר נחשף. ממה נפשך אם, התובע לא שם לב לא מדובר במעשה זדוני של חיפוי.

אשר לגרסתו, כי הציעו לו לעבוד אצל ישראל בר בשנת 1949 כשהוא שימש בתפקיד של היסטוריון צבאי של משרד הבטחון:

בהתאם לת/31 הועסק ישראל בר במשרד הבטחון מיום 1.6.55 ועד 31.3.61, משמע שסיפורו של בן יעקב בדבר ההצעה לעבוד במחיצתו של ישראל בר בשנת 1949-1950, אין לו אחיזה במציאות. נראה לי כי לוח הזמנים של מר בן יעקב משובש לחלוטין.

בשנת 1950 היה ישראל בר איש מפ"ם ולא עבד, כאמור במשרד הבטחון בענף ההיסטוריה. לשאלת עו"ד ליבליך על סמך מה הגיע למסקנה אז שהוא מרגל, אמר העד: "בגלל שהוא היה מקורב לשלטון גם אז הרבה קצינים דיברו איתו, קיבלו אותו" (עמ' 90 לספר).

העד עצמו לא הבהיר הקשר בין הידיעות שלו על ישראל בר לבין העברת המידע לשרותי הבטחון. גם אם חשד העד שישראל בר הינו מרגל בזמן אמת לפני שנחשף, הוברר מתוך דבריו הוא כי הוא לא יכול להצביע על העברת חשדות אלה לאנשי מודיעין בכלל או לתובע בפרט. התרשמתי כי העד נמנה כנראה עם אותו סוג של אנשים שהם "נגועים" בחיידק של ריגול ואפשר לכנותם כבעלי סינדרום ריגול או "ציידי מרגלים" בשפתו של התובע. אנשים אלה רואים מרגלים על כל צעד ושעל.

אם חשדותיהם מתאמתות אחת לעשרות חשודים הם משתבחים בכך ושוכחים לספור את המקרים בהם נתבדו. ההגנה ביקשה להדגיש עד כמה חדים חושיו של העד והביאה את תצהירה של הגב' אורה נוימן. על פי דבריה בילתה בחברתו של העד יחד עם אחרים, ביניהם המרגל שבתאי קלמנוביץ, בטרם נחשף, אחרי שיחה קצרה העד הטיח בפני
ו שהוא מרגל סובייטי, איש הק.ג.ב. תופעה מעניינת היא שהעד לא עשה שימוש במידע זה ולא העבירו לאחרים. לטענתו, הוא נשמע שהוא לא מסתבך יותר (ראה ע' 110). נראה לי, שזו דגם התנהגות שבוודאי אפיינה אותו גם בעבר.

מכל מקום, לא ראיתי להעמיק ולבחון אם באמת מר דניאל בן יעקב הסיק את המסקנות בדבר היותו של ישראל בר מרגל בשנת 1950 או בשנת 1956 או מאוחר יותר, באשר גם לדבריו הוא את הגילוי הזה לא הביא לידיעתו של התובע. לטענתו, שאיננה מהימנה עלי, העביר את המידע לקציני מודיעין. כאמור, פרט ליהודה ארבל ז"ל, לא הזכיר שמות של אותם קציני מודיעין, שלהם מסר כביכול את דבר חשדותיו.יתר על כן גם לידידו מצליח לא אמר שהוא חושד שבר הנו מרגל. חברו פרופ' מיכאליס – שעמו חלק את סודותיו לא טען כי המחבר אמר לו שישראל בר הוא מרגל.

גם אם העד האמין שישראל בר הוא מרגל הרבה לפני שנחשף, וגם אילו היה ממש בטענתו כי העביר את המידע לקציני מודיעין, לא היה מקום גם על פי דבריו הוא לייחס לתובע חשד של חיפוי על מרגל.

ראוי לעצור כאן ולהפנות את הזרקור על פעילותו של התובע בעניין חשיפתו של ישראל בר.

אחת ההאשמות הנתעבות ביותר של העד בכתבה בג'רוזלם פוסט היתה ההאשמה שלויצה (עיקב לוי) היה מרגל סובייטי והתובע חיפה עליו באשר הסוביטים התנכלו למשפחתו של לויצה וכל זאת כדי שלא יפגעו בישראל בר. לויצה לא הספיק להעיד בבית המשפט, באשר הלך לבית עולמו בטרם נחקר על תצהירו אותו הכין בכתב ידו בה הוא דחה בשאט נפש את האשמותיו הבלתי מבוססות של המחבר (ראה תצהיר בתיק הכללי).

מר לויצה מילא תפקיד של מפקד הש"י בירושלים עד אפריל 1948. בשנת 1964 מונה למנהל המפעל לתרגומי מדע, שם עבד המחבר. שירבובו של לויצה לפרשית הריגול,היא כנראה הדרך בה מביע המחבר תודתו למי שדאג למטה לחמו.

עדות התובע: (עמ' 592- 488) עו"ד ליבליך הודיע שלא יביא עדים מטעמו ועו"ד לירז בחר להזמין את התובע כעד מטעמו. כדי להאיר את הדברים בסדר הראוי, הנני רואה להביא את התרשמותי החיובית מעדות התובע כבר בשלב זה, על אף שהיה אחד העדים האחרונים של ההגנה.

התובע מתייחס לפרשת ישראל בר בספרו "ריגול סובייטי – קומוניזם בארץ ישראל" (ת/3), בפרק שני מע' 93 עד ע' 148 ואיני רואה אלא להתיחס לעיקרי הדברים.ישראל בר הגיע ארצה בשנת 1938 התגייס להגנה וגם במלחמת הקוממיות. הוא שמר על קשר עם צה"ל, במסגרת שירות המילואים. היה חבר מפ"ם ולימים עבר למפא"י. על אף חוות דעתו השלילית של התובע שובץ בענף הסטוריה במשרד הבטחון. בשנת 1961 – נחשפו מצפוניו: היותו מרגל סוביטי.

התובע איננו כותר לעצמו כתרים בחשיפת בוגדנותו של ישראל בר, אלא מספר את העובדות כהוויתם תוך ציון הנזק שנגרם בשל הגילוי המאוחר.

אין ספק שהתובע הזהיר את הנוגעים בדבר, כולל את ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מפני ישראל בר ומנע ממנו מינוי בצבא בשנת 1954, אולם הוא לא הצליח להניא את הנוגעים בדבר מלמנותו כראש ענף היסטוריה במשרד הבטחון. ישראל בר ניצל לרעה את האמון שנתנו בו תומכיו, ביניהם שאול אביגור ואח' ואסף חמר מסווג ומסרו לסוביטים. דוד בן גוריון ז"ל התייחס לאזהרותיו של התובע ביומנו שקטעים ממנו הוגשו במהלך הדיון (ראה ת/33).

דוד בן גוריון ז"ל הדגיש כי שאול אביגור דיבר בזכותו של בר ובניגוד לדעתו של משה דיין, החליט שר הבטחון דאז, פנחס לבון לקבל אותו לפו"מ להורות היסטוריה צבאית, ומאז התחילו להזמינו לכנסים צבאיים שונים. במיוחד מודגשים ביומן דבריו של התובע שחשדותיו התחזקו לאחר שנתפס א' כהן וכן מוזכרת הפגישה של התובע עם בר בקשר לביקור של בר בגרמניה.

לא זו בלבד שהתובע לא חיפה, כנטען בכתבה, על המרגל, אלא שעשה כל מה שביכולתו להצר את צעדיו של ישראל בר על אף מליצי היושר הרבים שנחלצו לעזרתו של ישראל בר. בין הממליצים כאמור, שאול אביגור (ת/27- מכתבו של שאול אביגור לפנחס לבון בזכותו של ישראל בר) ונחום זיו- אב (ראה ת/26). מעמדו של ישראל בר היה כה איתן עד שהתיר לעצמו להלין על התובע בפני
דוד בן גוריון (ראה מכתבו מ- 13.6.60 – ת/29).

עו"ד לירז ניסה לשנות את כיוון ההגנה בטענה שהתובע לא נקט באמצעים נאותים כדי להצר את צעדיו של ישראל בר, וזאת בהתבסס על חשדותיו של התובע. לשאלה מדוע לא הוטל פיקוח ומעקב צמודים על ישראל בר, השיב התובע כי אכן נקט באמצעים לאחר שנודע לו שבניגוד להוראות ניצל בר את ביקורו בגרמניה ונפגש עם גאלן, שהיה ראש שירתי הבטחון בגרמניה ויעד נכסף של הסובייטים.

במהלך הדיון הוברר, בין השאר, שדעתו של התובע לאסור את נסיעתו של בר לחו"ל לא נתקבלה.

התובע הסביר כי גם כאשר חשד בישראל בר שהוא סוכן סובייטי לא הוציא מכלל אפשרות שאולי הוא טועה (ראה עמ' 548). לשאלה מדוע לא עשה שום דבר לאשש את ההנחה שישראל בר סוכן סובייטי השיב דברים שראוי להביא במלואם: "קודם כל אני רוצה להסביר לך, אנחנו לא היינו מדינה טוטליטרית והיו לנו כללים לגבי טיפול גם לגבי 'חטאים' של אנשים או בחשדות נגד אנשים. בשום אופן לא העלתי על הדעת שאנחנו נכתים אנשים, לפני שיהיה לנו בטחון מוחלט שאפשר להעמיד את האנשים למשפט על הדברים האלו...". (ראה עמ' 548 ש' 25 ואילך). מאוחר יותר בשנת 61 הוטל על ישראל בר פיקוח מבצעי מובהק אולם הוא נתפס באקראי. במעקב אחרי הסוכן הסוביטי סוקולוב כאשר נערכה חקירה לגבי חשוד אחר גילו שהוא נפגש עם ישראל בר. התובע הזכיר כי לאחר פרסום הכתבה בעיתון "דבר" חיפש את הנתבע 2 ומשלא מצאו הופנה לנתבע 3. בשיחה עם מר בלוך התרשם שהוא לא הכיר את דניאל בן יעקב (ראה עמ' 564, 565). ואלה דברי העד כלשונם: "הוא לא אמר לי שהוא הכיר אותו, הוא אמר לי שבכלל שלחו את הכתבות והוא לא יודע איך זה התפרסם ומשהו כזה. התחמק לחלוטין, בצורה הייתי אומר בלתי ציבורית". התרשמתי לחיוב מעדות התובע והאמנתי לדבריו אלה בעניין תגובתו של הנתבע 3.

עדי התמיכה לדברי בן יעקב:

ב"כ הנתבעים הביא שורה ארוכה של עדים שלטענתם שמעו מדניאל בן יעקב את חשדותיו שנים רבות לפני שישראל בר נחשף. אתייחס לכל אחד מעדים אלה לפי סדר הופעתם בביהמ"ש:

יחזקאל מצליח (ראה תצהירו כתחליף לעדות ראשית וכן מתוקן ת/20 ועמ' 399- 325): על אף שהתיימר להיות איש מודיעין בעת שהכיר את בן יעקב בשנת 49 הוברר ששירת בחיל המודיעין כחייל סדיר החל משנת 1950 עד שחרורו כעבור שנה וחצי. משמע בשעה שהכיר את בן יעקב טרם התגייס לצבא. הוא נהג לפגוש את המחבר בהזדמנויות שונות ושוחח אתו על ישראל בר לאחר שהוא סיפר לו שהציעו לו עבודה במשרד הבטחון.

הוא סיפר לו על כך שישראל בר הוא איש מזוייף בשנת 51 או 52 (ראה עמ' 341). לדבריו נראה לו מוזר שאדם שנמצא במחיצת בן גוריון יהיה מרגל ולכן לא העביר את דבריו של המחבר לידיעת אחרים. העד אישר שבן יעקב סיפר שמתנכלים לו וזאת בשנות ה 50. כן ידע שמצבו הכלכלי קשה והוא עסק בתרגום. על אף שניסה להרחיק את עצמו מבן יעקב הוברר כי המחבר הציג אותו בפני
כתב ג'רוזלים פוסט מר הירש גודמן כחברו הטוב (עמ' 355). ראוי לציין שבכתבה בג'רוזליים פוסט סיפר מר גודמן כי התרשם מאוד מהפגישה המסתורית שקיים עם המחבר וחבריו המסתוריים באווירה מיוחדת במושבה הגרמנית בירושלים. האדם הנוסף שנכח באותה פגישה היה מר שמואל אביעד אתייחס אליו בהמשך. היתה זו פגישת שכנוע, באשר מר גודמן היסס לפרסם הכתבה. הפגישה נועדה כדי לחזק את מהימנותו של בן יעקב ששני ידידיו מאשרים את סיפורו. לא מצאתי בדברי העד חיזוק ממש לטענת הרדיפה של מר בן יעקב. כל מה שסיפרו מפיו של בן יעקב. העד לא אישר את טענתו של מר דניאל בן יעקב לפיה הוזהר בנוכחותו על ידי אדם בשדם וורנמברנט כי שרותי המודיעין מחפשים אותו (עמ' 391). וזאת בניגוד לטענת בן יעקב בס' 10 לתצהירו.

שמואל אביעד (ראה תצהירו וכן עמ' 457 - 403) ראוי לציין שתצהירו של העד הוגש לאחר שהחלה שמיעת הראיות. עובד משרד הבטחון משנת 63.

לטענתו הכיר את המחבר בשנת 86 ולא היו לו קשרים קודמים אתו. הוא שמע את דבריו בבית קפה טעמון בהיותו סטודנט בשנת 56. דניאל בלוך
התקשר אתו לפני פרסום הכתבה ב"דבר" ושוחח אתו פעמיים. כמו כן שוחח בשעתו עם הירש גודמן. הוא נשאל ע"י בלוך עם הוא שמע מפי המחבר כי ישראל בר הוא סוכן סובייטי והשיב בחיוב (ראה עמ' 406).

כן נשאל אם הוא נרדף בשל כך ועל כך השיב שהוא אינו יודע אבל ידוע לו שהמחבר חושב שהוא נרדף. העד הכחיש את הדברים שנרשמו בג'רוזלם פוסט לפיהם הוא זה שייזם את הפנייה את העיתונאי הירש גודמן. הוא אישר שאכן סיפר שבן יעקב הוא שהצביע בשלב מאוד מוקדם על ישראל בר ואולם לטענתו הוא לא אמר שבשל כך הוא נרדף (ראה עמ 409). הנני שותפה לתמיהות שהעלה עו"ד ליבליך ביחס למהימנות העד באשר לדבריו לא הכיר את המחבר עד שנת 86 לעומת זה הוא זה שפעל ודאג שיכירו בו כנכה צה"ל. הסברו של העד לפיו המליץ לבן יעקב על אף שלא ידע את שמו בשעתו בשנת 56. במכתבו של העד ת/21 מיום 3.8.86 מציין כדלהלן: "איש זה דניאל בן יעקב הגיע עד פת לחם וחי מתרומות ונדבות חברים. הוא מבריק מאוד וגם גאה בתרומתו למערכת הביטחון כמתנדב. יש בו ללא ספק "ניצוץ" ואולי גם "שגעון גדלות" זה או אחר. איני רוצה לחוות דעה בעניין זה...". מכתב זה נשלח לחיים ישראלי מנכ"ל משרד הבטחון כדי לסייע למחבר לקבל חזרה את זכויותו כנכה צה"ל. על אף שהעד מציין שהטיפול שלו בעניין היה על סמך פניות אחרות עולה ממכתבו של חיים גורי באותו עניין כי העד הניע את חיים גורי להתערב בעניין חיים גורי מציין במכתבו: "נועצתי רבות בנושא עם חיים אביעד המודע היטב לפרשה זו, והמתואם אתי בפני
יתי אליך" (עמ' 421). הסברו של העד הוא שהוא פנה לחיים ישראלי לאחר שחיים גורי פנה ליצחק רבין. לאחר מכן התקשר העד חיים גורי ונועץ בו. בעת שפנה אליו המחבר כבר לא נמצאו התיקים שמהם ניתן ללמוד על שרותו במלחמת העצמאות ועל כן הוא חיפש בתיקי גדודים וחטיבות שונים. התרשמתי שהעד היה מיודד עם בן יעקב וניסה לעזור לו ומשום מה בחר להרחיק עצמו ממנו. נושא ההכרה בנכותו של המחבר מפוקפק בעיני באשר לא היו עדויות של ממש שהוא אכן נפצע במלחמת העצמאות ואלמלא הקשרים שהופעלו שבין מפעיליהם היה העד לא היה זוכה המחבר בהכרה כנכה צה"ל (ראה תכתובת בעניין בתיק ת/24 שמכיל מס' מכתבים בנדון). צר לי לקבוע כי התנהגותו של העד והשתתפותו בהצגה שנערכה להירש גודמן מעוררת תמיהה אם לא רחמים.

העד מילא תפקיד רציני במשרד הביטחון והצורה שניצל את מעמדו לטובתו של ידידו בן יעקב הן בעניין הענקת הנכות והן בעניין ביום ההצגה בפני
גודמן אומרת דרשני. מכל מקום לא מצאתי בדבריו חיזוק לטענת החיפוי של התובע ולטענת ההתנכלות.

העד מר דוד חורש (ראה תצהיר ופור' עמ' 469 - 488) הוא זוכר את המחבר מישיבה בבית קפה ניצן בירושלים עוד לפני שהמרכז נדד לקפה טעמון. הוא לא ראה אותו במשך השנים ופגש בו שוב בשנת 75. הוא לא זוכר כיצד עלה נושא ישראל בר אולם זכור לו שהמחבר סימן אותו עוד לפני שישראל בר נעצר. הוא לא נתן הסבר כלשהו באיזה דרך עלתה השיחה בענינו של ישראל בר (עמ' 476).

לטענתו דיברו על דברים אקטואלים. האקטואליה היתה כנראה היתה בעת שישראל בר נתפס בשנת 61. נראה לי שהעד אינו זוכר בדיוק את התאריכים. יכול להיות שהוא זוכר משהו שהנושא היה באמת אקטואלי באפריל 65 בעת שישראל בר נתפס.

פרופ' מיכאליס (ראה תצהירו ופור' עמ' 324- 279) עו"ד ליבליך ניסה לכפור במהות הפרופסורה של העד והגיש את המסמכים ת/16, ת/17, ת/18 מהם עולה שהאוניברסיטה העברית לא העסיקה את העד כפרופ' מן המניין. על אף האמור במסמכים אלה יצאתי מתוך הנחה שמר מיכאליס הוא אכן חוקר בכיר וכי ניתן לו תואר של פרופ' אלא שלא כבארצות אחרות נוהגים נושאי תפקידים לשעבר לשאת בתואר פרופ.'

שאלת היותו פרופ' מן המניין או לאו לא הטרידה אותי במיוחד.

התייחסתי לעדות לגופה. בתצהירו ציין שהכיר את ישראל בר לראשונה בשנת 55 בהגיעו למטכ"ל והחליף את ישראל בר בענף היסטוריה. לטענתו ישראל בר לא השתייך לענף ההיסטוריה הוא היה במחנה מטכ"ל וכתב מאמרים בנושא היסטוריה צבאית. העד התרשם כי ישראל בר הוא שקרן, רברבן ושרלטן. הוא לא העלה על דעתו שהאיש מרגל (עמ' 299). הוא שירת שנה אחת בענף היסטוריה ואחר כך נקרא מידי פעם למילואים עד שנת 64 אז עבר להג"א. הוא שימש כמרצה אורח בפו"ם. את המחבר הכיר בשנת 55 באמצעות שכן שערך ביניהם הכרות ונעזר בו בעבודת תרגום בשנים 56 או 57. לטענתו נודע לו מפי אלוף אבישר ז"ל שאין ממש בטענה שישראל בר למד באקדמיה בוינה בין השנים 36-34. כן שמע שהוא לא היה בבריגדה הבינלאומית. הוא לא עשה שימוש באינפורמציה שלילית ולא ראה להביא את הנתונים למשרד הביטחון באשר סבר שהוא בסך הכל אזרח שמשרת במטכ"ל ויש מספיק קצינים שיכולים לטפל בדבר. אולם הוא שיתף את המחבר בן יעקב במידע זה מפני שידע שגם לא יש דיעה שלילית על ישראל בר (עמ' 306). למען האמת קשה לשקול מה האנשים אמרו בזמן אמת לאחר שישראל בר הורשע בריגול אין תימה שכל מיני אנשים זוכרים שמחשידים שלטענתם ארעו לפני שהוא נתפס. קשה לקבוע אם אכן סדר הארועים היה כפי שהם זוכרים אותו ומאמנים שכך היה או שברבות השנים התערבבו להם התאריכים ומוקדם הפך מאוחר. אני מוכנה להניח שלמר מיכאליס היתה דיעה שלילית על ישראל בר אולם הוא עצמו מודה שמכאן ועד להחשדתו של ישראל בר בריגול הדרך היתה רחוקה. העד מאשר שבן יעקב לא אמר לו אף פעם שהוא חושד שישראל בר הוא מרגל (עמ' 316 ש' 20).

דניאל בלוך
(ר' תצהיר ועמ' 279- 133) הנני רואה להביא את דבריו של העד בתצהירו שהיווה תחליף לת.ר.:

"1. אני משמש כעורך אחראי של עתון "דבר".

2. בקשר לפרשת ישראל בר, יכול אני להעיד, כי בסמוך למועד תפיסתו של ישראל בר הזדמנתי לבית קפה "אלסקה" בירושלים, עת ניגשו אנשים שונים לדניאל בן יעקב וביקשו את סליחתו על כך שלא האמינו לו בנוגע לישראל בר."

אין בדבריו מילה וחצי מלה לביסוס טענות ההגנה. הוא אינו מעלה טענה של בדיקת הכתבה לפני מסירתה לדפוס. או אימותה בדרך כל שהיא.

רק במהלך החקירה הנגדית העלה גרסה לפיה, בדק ושוחח עם אנשים שונים בטרם הדפסת הכתבה כדי לוודא אמיתותה (וזאת תוך שינויי גרסה כשטען תחילה שבדק את אמינות מחברה בלבד). חסד עשה עמו עו"ד ליבליך על שחקרו חקירת שתי וערב. בחקירתו טען שהעביר את בחירת הכתבה לשיקול דעתו של מר שלמה גינוסר (אשר לא העיד). העד לא התכחש לכך שאישר את פרסום הכתבה. לכאורה עפ"י עדותו הראשית על סמך אותה הכרות מלפני 30 שנה.

מר דניאל בלוך
הודה כי האמין בדברי המחבר באשר הכירו עוד בתקופת לימודיו (ע' 171). לא היה בפי העד הסבר סביר לפשר האמון שנתן בו.

הוא הכיר את האיש בבית קפה, משמע הכירו כיושב קרנות, האם די בהכרות שטחית מסוג זה כדי לשמש תשתית לפרסום כתבה משמיצה? זאת ועוד לאחר שהודה שקרא את הכתבה של גודמן בג'רוסלם פוסט על הסתיגויותיו של גודמן, לא הסביר מדוע ראה להתעלם מהסתיגויות אלה (ע' 178, 179).

ראוי להדגיש כי בן-יעקב שלח 4 כתבות למר בלוך לאחר שפגש אותו באקראי. מתוך 4 הכתבות שלדברי המחבר עסקו בהסטוריה צבאית ונושאים כלליים אחרים, ראה מר בלוך לבחור דווקא הכתבה "המשמיצה". שלוש האחרות לא פורסמו והעורך לא גילה בהן ענין. מר בלוך ציין כי את הבדיקות הטיל על מר גינוסר. הוא הודה כי הביטוי "חיפוי" היה חריף מדי (ע' 188) והיה מוחק את המלים של אמצעי אלימות בלתי חוקיים (ע' 205). כן הודה כי הצבת התמונה של התובע מעל לכתבה ונוסח כותרת המשנה, שהן בסמכותו של עורך העמוד, היו פעולות שלא במקומן.

הוא מצא תירוץ לכותרת המשנה, שהיא ציטוט מתכן המאמר, וזו לשון כותרת המשנה של המאמר המשמיץ: "אם מקור-המידע מזוהם, כל המידע מפוקפק. אבל אם אפשר להוכיח שהמחבר בחר ביודעין במקורות מזוהמים, או מאבד את אמינותו לצמיתות". כאמור, העד לא התכחש לכך כי הכותרת נבחרה ע"י עורך העמוד (ע' 209).

גם אם יאמנו דבריה עד כי, בדק ושאל אנשים שונים אם בן ישראל חשד בישראל בר, לפני חשיפתו, אין בכך כדי להצדיק מסקנה שהתובע חיפה עליו. בן-יעקב עצמו לא הצליח להבהיר על סמך מה ביסס קביעה זו. אם נצרף את הודיותיו של העד בשגיאות שנעשו, ניתן להגיע למסקנה כי נהג בחסר מקצועיות ובשטחיות. לכך יש להוסיף הודאתו של העד, כי לא עיין בספר המבוקר ולא ידע, כי ענינו של ישראל בר, הוא פרק בן 10 עמודים מתוך 600 עמוד. בספר התיחסות לארועים קרובים לזמננו שהם הרבה יותר מענינים ואקטואליים וקרובים ללב הקורא: פרשת פולארד, פרשת נאפסו ואנונו הנחיות ועדת לנדוי ועוד (ר' שאלות ותשובות בנידון בע' 202- 200 לפרטיכל). איך מתישבת הטענה של ביקורת על ספר עם הצמדות לנושא אחד מיני רבים ופסילת המחברים בשל "המקור" באותה פרשה? טענה כזו היא לעג לאינטליגנציה. העובדה שהעורך לא עיין בספר המבוקר, מצביע על חסר איכפתיות מחד, ומאידך, כי הספר הזה לא עמד במוקד ההתענינות הצבורית. צא וראה, מר בלוך, עורך דבר, הסטוריון עפ"י תוארו אינו מגלה ענין בספר איזה ענין יש לקורא הרגיל בספר זה? דבר זה מצביע על המגמתיות של הבחירה. אלמלא הוזכר התובע, לבטח היה גורלו של מאמר זה כגורל שלושת המאמרים האחרים של המחבר, שאף את שמם לא זכרו המחבר והעד. השיחה המוקדמת עם העורך, שמשו זרז לפרסום כתבה זו. אולם, תמיהה נוספת מתעוררת לשמע תשובותיו המתחמקות של מר בלוך, כשהוא מעומת עם תוכן הכתבה. מסתבר שהוא לא בדק אותו באופן קפדני, וזאת הוא טוען להגנתו! נראה לי כי מר בלוך השקיע מאמצים רבים ואם קיים שיחות מעמיקות עשה כן לקראת ההופעה בביהמ"ש. הוא הודה במענה לשאלון שהוא סמך על העובדות של המחבר (תשובה 5 (ת/10). ובדקו העובדות אצל מספר אנשים. ובמענה לשאלה 10 השיב: "לא ראינו צורך לבדוק את מהימנותו ואישיותו של כותב הכתבה". כאמור הוברר כי הבדיקות שנעשו כביכול הן: שיחה עם אביעד ועם גודמן. מחקירתו הנגדית של העד, עלה כי הוא לא הבין את ההסתייגויות של גודמן כפשוטן. גודמן שואל האם מדובר בהמצאה של מוח פרנואידי מבריק, או שהספור אמין, והוא אכן מסיים בשאלה, לשם מה להמציא? איך מתחילת הכתבה אתה חש בהסתיגותו של גודמן ובריחוק שהוא שומר. הוא מתייחס למר בן-יעקב כאל קוריוז. אם אכן קרא מר בלוך כתבה זו, ראוי היה, שישקול אם ראוי בכלל לפרסם הכתבה, ובודאי שצריך היה לשקוד על בדיקת תכנה. המחבר מסתמך בכתבה זו על דברים שנכתבו בג'רוסלם פוסט, בהאי לישנא: "ארבע שנים לפני כן, ב- 29 ביוני 1984, במאמר בג'רוסלם פוסט על-פני שני עמודים, הואשם איסר הראל
בחיפוי על רב- המרגלים ישראל בר במשך 11 שנים, וכו'...." המחבר לא ציין כי הוא היה המאשים וכי שמו של איסר הראל
לא הוזכר שם וכי לא נכתב דבר על חיפוי. אם מר בלוך קרא את הכתבה בג'רוסלם פוסט כפי שטען, חייב היה לעמוד על ההגזמה ואי הדיוק, ואולי דבר זה לכשעצמו צריך היה להדליק נורה אדומה.

תמיהה נוספת בדבריו, שמחד היה מוכן לפרסם התנצלות ומאידך נמנע מכך בשל דברי לעז שכלל התובע במכתבו נגד המחבר (ע' 240). עמדה זו לא מתיישבת כמובן, עם נוסח כתב ההגנה ועם הטענה של אמת בפרסום בה דבקו הנתבעים עד לשלב מאוחר של שמיעת הראיות, ועל כך לא היה מענה בפי העד (ע' 240). הסברו, כי "חיפוי" הוא תוצאה בדיעבד, לא בזדון או בכוונת מתכוון". פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם הדברים במאמר. ואם זאת דעתו של העד היום, צריך היה לדאוג בשעתו לא לפרסם המאמר, הכולל מלים חריפות אלה, שאין להן אחיזה בחמר הבדוק והבלתי בדוק של העורך. העד לא הסביר כיצד לא נתן דעתו לסימני האזהרה במאמרו של גודמן (ע' 212- 223) צר לי לקבוע, כי העד סתר עצמו לא אחת. במיוחד בשאלת הבדיקות שערך לפני פרסום הכתבה בישיבה הראשונה ציין כי הבדיקות שעשה נגעו למהימנותו של המחבר. ברם בישיבה שלאחריה שינה טעמו וטען שבדק אמיתות הדברים הכתובים בכתבה. למותר לציין כי לעד אביעד, עמו שוחח ולמר גודמן, לא היה מידע לחיזוק טענת החיפוי וההתעמרות (ר' ע' 179 ש' 17 ...."הכתבה של הירש גודמן העלתה סימני שאלה, אבל הוא בהחלט לא קבע שום קביעות"). כאמור בתצהירו הקצר, כתחליף לח.ר. לא טען מר בלוך שהיה בסיס לכל אלה.

כל מה שאמר ששמע שמברכים את המחבר לאחר מעצרו של ישראל בר. מדברים אלה הבין כי הלה הקדים לזהותו כמרגל. מכאן ועד לחיפוי של ראש שירותי הבטחון הדרך ארוכה. כלם חכמים לאחר תפיסת מרגל שהצליח להוליך שולל את המופקדים על שירותי הבטחון. בעניננו, קשה לסמוך על זכרונם של העדים לענין התאריכים. ובמקרה זה לתאריכים משמעות רבה. דוגמה להגזמות, ניתן למצוא בדברי בן-יעקב כי הכיר את מר בלוך מתש"ח. מר בלוך הודה כי בתקופה זו היה בן 7 (ע' 180).

שעה שעורך דין ליבליך חקר את מר בלוך, בנסיון לבסס, טענה של זדון ממש- תמהתי עליו. קשה להעלות על הדעת שמר בלוך ינצל את סמכותו בדרך הנלוזה שייחס לו עו"ד ליבליך. אולם לאחר שקילת עדותו, עלו בלבי ספקות, אם אין ממש בדברי עו"ד ליבליך כי העד שמר טינה למר הראל בשל התנגשות קודמת, בה אולץ להתנצל בפני
ו ע"י העורכת של דבר דאז, הגב' חנה זמר, בגין מאמר בקורת שחבר בשנת 1976 (ר' ת/11).

גישתו העוינת של מר בלוך משתקפת גם ממאמרו: "חשבון נפש מודיעי", מיום 28.9.90 (ר' ת/12). מר בלוך דחה טענות אלה כלאחר יד, וטען שאמנם הוא סבר שלא היה מקום להתנצל. אולם לייחס לו כוונת זדון "אני חושב שאתה מדבר פה דברי הבל ומעלה דברים שאינם קשורים לענין, זו שטות מוחלטת, קשקוש, אם מותר לי לצטט את ראש הממשלה, קשקוש" (סוף עמוד 206).

אולם בחינת הכתבה, חסר האקטואליות שלה והכנסת התמונה של התובע במקום שהוכנסה, בתוספת כותרת משנה משמיצה בעליל, מעוררים את השאלה שאין לה מענה- אלא בהשערתו של עו"ד ליבליך. בבחינת חמר הראיות מצאתי כי תמונתו של התובע המתנוססת בצד הכתבה של מר בלוך משנת 28.9.90 (ת/12), הכוללת בקורת על התובע- שלכשעצמו הוא דבר לגיטימי- היא אותה תמונה שמלווה את הכתבה המשמיצה. אין להתפלא על כך בוודאי חפשו בארכיון ומצאו התמונה.

דבר זה מצביע בעליל שעורך העתון הזמין חמר ארכיוני מעתונו בטרם פרסום. מכאן שאין לקבל את טענת מר בלוך כי הנזיפה של העורכת וההתנצלות, נשכחו מלבו. הערותי אלה באו אגב, אורחא, באשר בתביעה אזרחית עסקינן, והתובע אינו צריך להוכיח כוונה לפגוע (סעיף 6 לחוק). מר בלוך הוא עורך מוכשר מודע לכללי האתיקה ולפלא בעיני שהם נשכחו ממנו בנסבות הפרסום מושא הדיון.

הוא עצמו הטיף למיצוי כללי אתיקה ומתן אפשרות למותקף להגיב וזאת במאמר בקורת על כל-בו'טק מיום 2.3.76 (ת/15). לא ירדתי לסוף דעתו מדוע אצה לו הדרך לפרסם הכתבה המשמיצה מבלי לקבל תגובת התובע.

ראוי להדגיש, כי קיים הבדל בהתיחסות לעורך בפרסמו כתבה של עתונאי שהוא מכיר מעבודתו בעתון ובין פרסום כתבה של אדם שאינו נמנה על ציבור העתונאים עמם הוא רגיל לעבוד. במקרה האחרון, הוא חייב לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. ההכרות החטופה של מר בלוך עם המחבר שראשיתה בבהיה בו בהיותו סטודנט- לא זו בלבד שלא יכלו לחזק האמון בו, אלא להיפך, כיצד הוא סומך על יושב קרנות?

ממצאים: אין חולק כי לא היה יסוד לדברי ההשמצה ולשון הרע בכתבה בענין החיפוי של התובע על רב המרגלים ישראל בר במשך 11 שנה, והן בענין רדיפת המחבר בשל "גילוייו". הנתבעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה בדבר עריכת בדיקות ובחינת דברי המחבר בטרם פורסמו.

בנסבות המיוחדות של המקרה, פרסמו הנתבעים כתבה במסווה של בקורת על ספרם של איאן ומוריס, שכל כלה רחוקה מבקרת כרחוק שמים מארץ.

המחבר השתמש בלשון שלוחת רסן ותקף את התובע. דבר העולה מן השורות שצוטטו ברישא של פסה"ד ומכותרת המשנה, שהנה באחריות העורך, הרוח הרעה נשבה גם בבחירת תמונתו של התובע לקישוט רשימה שהתימרה להיות "בקורת" על ספר שכתבו מחברים אחרים. לא היה זה סוד כי המחבר שונא את התובע ומבקש לפגוע בו. לא מצאתי ממש בטענה נוספת של הנתבעים לפיה הסתמכו על פרסום קודם. עובדתית: בפרסום הקודם לא הוזכר שמו של התובע. הכתבה סבה סביב המחבר וטרדותיו, כאשר מר גודמן כתב הג'רוסלם פוסט מסייג את דבריו בהפנותו זרקור לאישיותו המוזרה של המחבר. משפטית: אין בהסתמכות על פרסום קודם משום הגנה: ר' בנידון ע"א 34/71 פד"י כו(1) בע' 529; ע"א 492/89, מו(3) 827 (סלונים נגד דבר ואח'). נסיונם של הנתבע מס' 3 ושל ב"כ המלומד עו"ד לירז, בחקירת התובע, להעלות טענת הגנה שלא עלתה בכתבי הטענות, לפיה- גילה התובע אזלת יד ורשלנות בחשיפת רב המרגלים ישראל בר- לא צלח.

וזאת הן מן הטעם הפרוצדורלי: הטענה לא עלתה בכתבי הטענות, והן מן הטעם המהותי: אי אפשר להתגונן בטענה כגון זו כאשר תוכן הכתבה המשמיצה מיחס לתובע זדון וחיפוי על רב מרגלים במשך 11 שנה.

הפן המשפטי: הפירוש של ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק נדונו בתקדים ד"נ 9/77 (חברת החשמל נ. הארץ) פד"י ל"ב 337. דעת הרב של כב' השופט לנדוי (שאמץ את דעת המיעוט של כב' השופטת בן-פורת בערעור) לא שונתה עד עצם היום הזה וביהמ"ש העליון הלך בדרך זו, לא מכבר (בדעת רוב נגד דעתו החולקת של כב' הנשיא שמגר) בע"א 334/89 פד"י מו(3) 555 ובע"א 259/89 פד"י מ"ו (3) 48, 54 ראיתי להדגיש זאת באשר עו"ד לירז תמך יתדותיו בדעת המיעוט של השופט שמגר (כתוארו אז). עו"ד לירז קלע מבלי משים, לדעתו של עמיתי הנכבד, כב' השופט קלינג בענין ת"א 2382/90 פס"מ תשנ"ג(2) בע' 37:

"נראה לי, כי הכרת בית המשפט העליון במעמד הבכורה של חופש הביטוי, משמעה, כי דעת המיעוט של כב' הנשיא שמגר בענין חברת החשמל משקפת כיום את רוח ההלכה בדבר אפשרות קיומה של חובה חברתית של עתונאי לענין טענת ההגנה של תום לב."

כאמור הנני נשענת על דעת הרב בד"נ 9/77. דברים כדרבנות שהשמיע בשעותו, כב' השופט לנדוי הולמים את המצב החוקתי עוד ביתר שאת בימינו. דבריו נאמרו בטרם חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך אזכור הצעת החוק. היום ניתנה בכורה בחוק חרות לזכותו של אדם לחרותו ולכבודו, ר' סעיפים 2 ו-4 לחוק היסוד: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" (סעיף 2). "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו" (סעיף 4). אין הוראה מפורשת בענין חופש הביטוי או החפש לשם טוב, אולם במונח "כבודו של אדם" כלולים שני אלה כאחד. איני כופרת במעמד הבכורה שייחדו לחפש הביטוי, זכות זו מעוגנת עגון היטב בפסיקת ביהמ"ש העליון עד כדי כך שניתנה חירות בשם עקרון זה גם לפרסומת מסחרית שיש בה ניבול פה מרומז (ר' בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות נגד רשות השידור ואח' תקדין עליון כרך 1 (93) 1667). לכשעצמי, הלכתי שבי אחר דעת המיעוט של כב' השופט מ. חשין. אולם, חופש ביטוי ככל חירות מטיל גם אחריות שלא להפכו לחופש ביזוי. הסכנה האורבת לחירויות השונות מפני הסילוף, הודגמה היטב בשירו הנהדר של נ. אלתרמן "תחרות לנסיון" ומוסר ההשכל:

"ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ (הכוונה לחפש הסילוף)/ הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ/ לעבור כל תקווה לאמים, כל חלום/אל מטרות השלום!/ הנותנים לו לגשת לשדה התחרות/ מנחילים למפרע תבוסה לחרות"!

אפנה עתה למחלוקת החכמים שנפלה בין מ"מ הנשיא כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) לבין דעתו של השופט שמגר (בעל דעת הרוב בע"א 723/74 פ"ד לא(2) 281 שבענינו הוגשה העתירה לד.נ.): כב' השופט שמגר סבר שיש ליתן בכורה לחפש הביטוי: "חפש הביטוי והוראות חוק הבאה להגבילו אינם בעלי מעמד שווה-ערך וזהה, אלא במידה והדבר מתיישב עם הכתוב יש להעדיף את קיומה של הזכות בכל עת על הוראת חוק בה טמונה מגמה להגבלתה. סיכומו של דבר, אמת-המידה על פיה יש להציב את השמירה על חופש הביטוי כראש וראשון בשיקולים כאשר זכות זו מתנגשת עם רעותה, מן הראוי שתבוא לידי ביטוי מלא לא רק עת מתווה המחוקק הוראותיו של החוק, אלא גם בפרשנות של החוק וביישום הוראותיו של הדין לנסיבות בהן נבחנת מהותו והפעלתו הלכה למעשה" (ע' 358). מכאן נגזרת גישתו של כב' השופט שמגר בבואו לפרש את סעיף 15 (4) לחוק:

"לפי שיטתי אין צורך בחיפוש סימוכין, בנקודה מיוחדת זו, במילותיהם של סעיפים 15 או 16. אמות המידה שהובאו בסעיף 15 לחוק, מן הנכון שיתפרשו לפי מהותן ומגמתן הגלויה על פניהן ובדרך שאין בה כדי לנסוך לתוכן חומרות שאינן מתבקשות. זאת ועוד, החזקות שנוצרו ע"י המחוקק בסעיף 16 והטלת חובת ההוכחה העולה מהן יש בהן רק כדי לתמוך בסברה כי המחוקק נתכוון להקל על המפרסם, שפעל שלא בזדון. השתרבבותו של פרט עובדתי לתוך פרסום שהוא במהותו הדומיננטי בגדר הבעת דעה איננה חייבת על-כן להתפרש באופן מצמצם דוקא, וכפי שנראה בהמשך הדברים התייחס גם חברי הנכבד באותו אופן לפרטי לוואי שבפרסום..."

לעומתו סבר כב' מ,מ הנשיא לנדוי, כי אין להתיחס אל חופש הביטוי כזכות-על: "אם נדייק, עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח, דהיינו חירותו להשמיע אשר עם לבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע, כנגד זכותו שלא להפגע בכבודו ובשמו הטוב, האם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים, הייתי מעמיד את הזכות מעל לחירות... נראה שכך מציגים את הדברים מנסחי הצעת חוק יסוד: זכויות האדם והאזרח ... (ע' 344). בהמשך מובא נוסח הצעת החוק שכללה זכות הבעת דעה ואת הזכות לשמו הטוב וכבודו של אדם (המונח "כבודו" בדומה לנוסח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)... ומסקנתו: "הנוסח המעמיד את הזכות לשם טוב באותו מעמד כמו הזכות לחיים מזכיר לנו את מאמר קדמוננו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". בימינו קוראים לזה "רצח אופי"... ולפי זה אם הזכות לחופש הביטוי היא "זכות על", כיצד נכנה את זכותו של אדם להגנה על כבודו ושמו הטוב? בשבילי אך מדגים הדבר את הבעייתיות של מגילת זכויות חרותה כלשהי ומוכן אני להסתפק במשל נחמד שמצאתי בספרו... (של שפי: חפש הביטוי בארה"ב- בתרגום חפשי. ש.ס.), על אדם שהובא לפני שופט מפני שהניף את זרועותיו ופגע בחוטם חברו. הוא שאל אם אין לו זכות להניף זרועותיו כרצונו בארץ חפשית, והשיב לו השופט: "זכותך להניף זרועותיך נגמרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוטם חברך". השופט לנדוי מציע שלא לילך אחר ההלכה האמריקאית ניורק טיימס (ע' 344) שאצלה מרוחה על כב' השופט שמגר. באותו תקדים הוחלט שאין מחייבים בהוצאת שם רע מפרסם שפרסם דברים על איש ציבור תוך הצגת עובדות כוזבת, כל עוד נעשה הפרסום בתום לב, המחוקק הישראלי ביקש למצוא את האיזון הנכון בהוראות סעיף 15 ו-16.

בענין פירוש סעיף 15 (4) לחוק השקפתו של מ"מ הנשיא היא:

"את ההוראה הזאת שהמחוקק קבע שומה עלינו לפרש ככתבה וכרוחה, ואסמכתאות מארצות אחרות יכולות להאיר את עינינו, אך מבלי שנייחס להם יותר ממשקלם הראוי. חברי הנכבד פרש את החוק בדרך הצמצום ובזה אני חולק עליו, כאמור. לדעתי יש לפרש סעיף זה, כמו כל הוראה אחרת של החוק החרות, בראש ובראשונה עפ"י משמעותן הרגילה של מילותיו" (ע' 347).
נוסח הסעיף 15(4) (ברישא: "במשפט פלילי או אזרחי בלשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסבות האלו:) "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או צבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות."

עפ"י פירושו של השופט לנדוי חייבת להיות התייחסות לעובדות ועליהם להיות נכונות. לענין הבעת הדעה ניתנת למפרסם הגנה בתנאים מסוימים אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה. "עצם הערעור בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך- ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה..." (ע' 350).

ההשלכות לעניננו:

אין חולקין כי לא הוכחה אמיתות הפרסום. כיצד ניתן לטעון שקביעות עובדתיות הן בעת ובעונה לא אמת ומאידך הם בבחינת הבעת דעה שהגנת תום הלב חלה עליהם?

לא ניתן להרחיק לכת ולפטור את הנתבעים בטענת תום לב, באשר לא נקטו אמצעים סבירים לפני הפרסום להיווכח אם אמת הוא אם לאו- כלשון סעיף 16(ב) לחוק.

שוכנעתי כי הנתבעים לא פרסמו את האמת ולא נקטו באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הדברים (ר' בנידון ע"א 134/67 פד"י כ"א 527, 528).

ההלכה היא כי שאלת תום הלב נבדקת עפ"י מקורות המידע שנבדקו ע"י המפרסם: בנוסף למובאה דלעיל ר' ע"א 640/85 פד"י מד (1) 594, ע"א 259/89 שאוזכר כבר קודם..

אשר להגנה הקבועה בסעיף 15(6) "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית... או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת- הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". הבעתי דעתי כי לא בבקרת של ספר עסקינן, אלא שמר בן יעקב, במסווה של בקורת, הוציאו לעז ודיבה על התובע שהיה אחד מגבורי הספר.

לסיכום: הנתבעים לא הוכיחו הגנת תום לב בפרסום. לפיכך, הנני רואה לקבל את תביעת התובע ולחייב כל אחד מהם לחוד וכלם ביחד בהוצאת לשון הרע על התובע. בנידון דידן לא ראיתי מקום לאבחן בין מר בלוך לבין מר פרי. שניהם נושאים באחריות. יתר על כן, מר פרי יכול היה לתקן את המעוות ע"י פרסום התנצלות. אם הנוסח שהציג התובע לא נראה בעיניו ובעיני מר בלוך, יכלו ליזום נוסח מתון יותר, אך לא זו בלבד שלא פרסמו התנצלות אלא שבחרו כקו הגנה בטענה של "אמת בפרסום", וחזרו בהם מטענה זו רק במהלך שמיעת הראיות.

נותרה לדיון שאלת גובה הנזק אשר תידון במועדים שיקבעו.

ניתן והודע היום 2.8.94 בנוכחות ב"כ הצדדים.








א בית משפט מחוזי 1561/91 איסר הראל נ' "דבר" בע"מ, עתון פועלי א"י, יורם פרי, העורך הראשי של העתון "דבר", דניאל בלוך, העורך האחראי של העתון "דבר" (פורסם ב-ֽ 02/08/1994)