פסקי דין על התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ | פסקי דין על יובל מהרשק | פסקי דין על שלמה שרגא | פסקי דין על רוני לרנר ואח' |

40958-11/11 א     15/01/2012




א 40958-11/11 התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ נ' יובל מהרשק, שלמה שרגא, רוני לרנר ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 40958-11-11 התכוף תעשיות ( מקבוצת ברנד) בע"מ נ' מהרשק ואח'

לפני
כב' השופט איתן אורנשטיין



המבקשת

התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שלום גולדבלט ואח'


נגד

המשיבים
1.
יובל מהרשק
2.
שלמה שרגא
3.
רוני לרנר
4.
תעשיות צבאיות מאוחדות (1996) בע"מ
5.
גאיה תעשיות רכב בע"מ

1-5 ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא

6.
שמעון שחם – נמחק

7.
יונתן רוגל

ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא

8.
גיל מהרשק

9.
engineering solutions ltd

10.
דוד קליין

11.
mandol enterprises itd

12. metals and engineering corporation


החלטה
המבקשת הגישה ביום 22.11.11 תובענה נגד המשיבים למתן צו מניעה, צו למתן חשבונות וכן חיוב כספי בסך של 3,000,000 ₪. לעמדתה, המשיבים 1 ו-2 (להלן: "

המשיבים"),

שעה שהם היו נושאי משרה בחברה המבקשת, בעצמם וביחד עם המשיבים האחרים, גזלו ממנה את נכסיה, את קניינה הרוחני, את סודותיה המקצועיים וניצלו לטובתם הזדמנויות עסקיות שלא כדין. זאת עשו, כך נטען בין היתר בסעיף 1 לכתב התביעה, תוך הפרת חובת אמון, חובת זהירות כמו גם הפרות של ההסכמים בינם לבין המבקשת, ושלא כדין.
בקליפת האגוז יצוין כי המבקשת הינה חברה ציבורית שעוסקת בין היתר בפיתוח וייצור מוצרים לשימושים צבאיים. בגדר זאת יצור ותחזוקה של כלי רכב ממוגנים המיועדים לשימוש אזרחי וצבאי. המשיב 1 (להלן: "מהרשק") שימש במועדים הרלוונטיים כסמנכ"ל שיווק של המבקשת, כאשר תנאי ההתקשרות ביניהם הוסדרו בהסכם מיום 31.12.06.
המשיב 2 (להלן: "שרגא"

) שימש כסמנכ"ל ההנדסה של החברה וההתקשרות בינו לבין החברה הוסדרה בהסכם מיום 1.10.04.

המשיב 3 (להלן:

"לרנר"

) שהינו גם הבעלים של מניות המשיבה 4, שימש כסוכן מכירות עצמאי שנטען כי פעל לאתר עבור המבקשת עסקאות באפריקה.

המשיבה 5 הינה חברה המצויה בשליטת המשיבים אשר נטען כי ביצעו בין היתר באמצעותה, את המיוחס להם בכתב התביעה.
המשיב 6 (להלן: "שחם") שימש בתקופה הרלבנטית לתביעה כמנכ"ל המבקשת. לאחר הגשת התביעה, נמחקה התביעה כנגדו ולאחר שהוגש תצהיר מטעמו התומך בגירסת המבקשת.
המשיב 7 (להלן: "רוגל"

) הינו מהנדס שעבד במבקשת ועסק בעיקר בתוכנה ייחודית שנקראת בשם "אינבנטור" ונטען שהוא מחזיק ב"פלאג" של המבקשת בקשר לתוכנה האמורה (להלן: "הפלאג"

).
המשיב 8 הינו בנו של מהרשק שנטען שעבד בשירות אביו ובאמצעות חברה בשליטתו היא המשיבה 9.
המשיב 10 שהינו גם הבעלים של החברה, המשיבה 11, אינם מוכרים למבקשת אך נטען שהם שיתפו פעולה עם המשיבים לקניין נכסיה.
המשיבה 12 הינה חברה אתיופית (להלן: "החברה האתיופית") שנטען כי התקשרה עם המשיבים באמצעות לרנר והחברה שבבעלותו, תוך כדי גזילת קניינה הרוחני של המבקשת.
המבקשת נקלעה לקשיים כלכליים, וברבעון הראשון של שנת 2011, נכנסה להליך של "הקפאת הליכים", ומונתה לה נאמנת מטעם בית המשפט. הנאמנת מכרה את הבעלות בחברה המבקשת לצד אשר קיבל את השליטה במבקשת בחודש אפריל 2011. במסגרת העברת השליטה במבקשת לבעלים החדש, הסתיימה העסקת המשיבים על פי ההסכמים שבין הצדדים, ובמקום אלה נחתם עימם ביום 20.4.11 "הסכם סוכנות".
לעמדת המבקשת, סמוך לאחר העברת השליטה במבקשת, התגלה לה כי המשיבים פעלו במבקשת תוך שימוש בעובדיה, נכסיה וקניינה על מנת לבצע עסקאות פרטיות ותוך גזל הזדמנויות עסקיות של המבקשת, וכנטען בין היתר בסעיף 45 לכתב התביעה.
התביעה מושתתת בנוסף לגזל של סודות מסחריים גם על גזל של הקניין הרוחני של המבקשת, וזאת בצד עילות נוספות.
המבקשת טוענת כי יש בהתנהלות המשיבים משום הפרת הוראות ההסכמים המחייבות אותם לשמירת סודיות, לאי-תחרות, להימנעות מקשירת קשר עם אחרים, כמו גם הפרות הוראות חוקיות כגון: סעיפים 252 ו-254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"

), לפי
שהמשיבים הפרו את חובת הזהירות וחובת האמון החלה על נושאי משרה בחברה.
בד בבד עם הגשת התביעה, עתרה המבקשת למתן סעדים זמניים ובכללם, צו מניעה זמני האוסר על כלל המשיבים לעשות שימוש בידע ובסודות של המבקשת לרבות באשר לפיתוח כלי הרכב וכל מידע טכנולוגי. עוד התבקש צו מניעה זמני המורה למשיבים שלא לעשות כל פעולה בקשר עם עסקת מכירת רכב או הקמת קו ייצור לחברה האתיופית, וכנחזה מטיוטת הסכם מחודש מאי 2011 שצורפה כנספח 11 לבקשה (להלן "הסכם אתיופיה"

). לעמדת המבקשת, נודע לה באקראי על הסכם אתיופיה משדר אלקטרוני שלא היה מיועד למי מטעמה. סעד נוסף הינו, לחייב את רוגל וכן את המשיבים מלעשות כל שימוש בפלאג.
עם הגשת התביעה, הורתי לב"כ המבקשת מדוע התביעה על כל סעדיה הוגשה לבית המשפט המחוזי, שעה שלכאורה עולה כי הסמכות לדון בה מוקנית הדין לעבודה. סמוך למתן ההחלטה, הוגשה עמדת ב"כ המבקשת לפיה לדעתו הסמכות לדון בכל עילות התביעה מוקנות לבית המשפט המחוזי.
בהחלטתי מיום 22.11.11 הוריתי כי לא ראיתי מקום ליתן צו זמני במעמד צד אחד, ולו מחמת השיהוי בהגשת התובענה, שכן זו הוגשה בחלוף חודשים מאז נודע למבקשת לטענתה על ההפרות הנטענות. עוד ציינתי כי אין בהחלטה כדי להביע עמדה באשר לסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתובענה ולמצער לגבי חלק מהמשיבים וכי עניין זה יתברר בפתח הדיון.
הבקשה הועברה לתגובות כלל המשיבים. הוגשה תגובה של מהרשק, שרגא, לרנר המשיבה 5 ורוגל. עם שחם הושגה הסכמה כאמור לפיה יימחק כנתבע ואילו לגבי יתר המשיבים, טרם נעשתה המצאה, ולחלקם התבקש היתר המצאה מחוץ לתחום, הנדון לפני כב' רשמת בית המשפט.
המשיבים 1-5 ו-7 הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתם, אין לה לתביעה על מה שתסמוך, בין היתר מחמת שהסכמי ההעסקה שבין המשיבים לבין המבקשת פקעו עם מכירת השליטה במסגרת הסדר הנושים שאושר בהליך הקפאת ההליכים. מכאן לטעמה גם סעיפי איסור התחרות ושמירת הסודיות החלים על המשיבים כקבוע באותם הסכמים, בטלים. לחלופין נטען שאין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעילות התביעה, ואלו מצויות בסמכות בית הדין לעבודה. עוד נטען בבקשה שאין מקום שבית המשפט בישראל ידון בתביעה, בין היתר מחמת שאינו הפורום המתאים לכך, בצד הוראות בהסכם אתיופיה . המשיבה התנגדה לבקשה לסילוק על הסף ועמדה על קיום דיון בבקשות, במעמד הצדדים. בהחלטתי מיום 25.12.11 קבעתי דיון כמבוקש על ידי המבקשת, תוך שציינתי כי תחילה תידון הבקשה לסילוק התביעה על הסף ורק לאחר מכן ובכפוף להכרעה בה, תתברר הבקשה לסעדים הזמניים.
בדיון חזר כל אחד מבעלי הדין על עמדתו וכאמור בפרוטוקול. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את ההלכה הפסוקה, הבהרתי כי ככל הנראה לא יהיה מנוס אלא להורות על מחיקת אותן עילות תביעה שאינן בסמכותו של בית משפט זה, ובגדר זאת גם להורות על מחיקת התביעה כנגד רוגל לפי שנראה שכל אלה מצויים בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. סברתי כי ניתן יהיה בשלב ראשון להסתפק בהכרעה עקרונית בשאלת הסמכות, ואת הנימוקים לכך ליתן בהמשך, ולעבור לדון בבקשה לצו מניעה זמני. ב"כ המשיבים טען כי על בית המשפט להכריע תחילה לגוף טענות הבקשה לסילוק על הסף ולגדר את המחלוקת בין הצדדים המתבררת בבית משפט זה, כמו גם מיהם הנתבעים הנכונים, כך שהמשיבים יוכלו להיערך בהתאם לדיון בבקשה לסעדים זמניים. ב"כ המבקשת, הסכים במהלך הדיון כי אכן ככל שמדובר בעילות החוזיות הנובעות מיחסי עבודה גרידא, מקומן להתברר בבית הדין לעבודה. עם זאת, לדעתו של ב"כ המבקשת, אין מניעה לקיים דיון וחקירות בבקשה לסעדים זמניים גם בבית משפט המחוזי, וזאת בכל עילות התביעה לרבות העילות החוזיות המצויות בסמכות בית הדין לעבודה, בלי צורך להמתין להכרעה סדורה בבקשה לסילוק על הסף. לעמדת ב"כ המבקשת, בית משפט מוסמך ליתן צווים זמניים גם אם אין לו סמכות עניינית לדון בתביעה, וככל שייתן את הצווים, אלה יועברו לבית המשפט המוסמך.

לטעמי, אין מנוס אלא להכריע לגופם של דברים בשאלת הסמכות, ורק לאחר מתן החלטה סדורה ומנומקת, שתגדור את המחלוקת ואת הנתבעים הראויים, יהיה מקום לדון בבקשה לסעדים הזמניים.
ככל שהדבר לא יעשה לפי המתווה האמור, יתקשו הצדדים, במיוחד המשיבים כמו גם בית המשפט לכלכל את צעדיהם ולפסוק נכונה בבקשה לסעדים הזמנים. אמנם, כטענת ב"כ המבקשת, ההלכה הפסוקה מורה כי בית משפט רשאי לתת סעדים זמניים גם אם אינו מוסמך לדון בתביעה, אך לא ראיתי מקום לעשות כן בנסיבות העניין. בהקשר זה אבהיר, כי השימוש שעל בית המשפט לעשות כן, הוא רק שעה שקיימת דחיפות במתן הסעדים הזמניים, ועלול להיגרם נזק שאינו בר תקנה, או במקרה וקיימת עמימות בשאלת הסמכות העניינית של בית המשפט, אך אין לעשות כן בשגרה. שעה שבית המשפט מודע להעדר הסמכות העניינית לדון בעילות התביעה ולמצער בחלקן, לרבות אלה עליהן מושתתים הסעדים הזמניים, ואף ב"כ התובעת היא המבקשת שלפני, בדעה שאין מקום שבית משפט זה ידון בעילות החוזיות, עדיף שבית המשפט ימנע לדון בסעדים הזמניים ביחס לעילות שאינן בסמכותו, ומוטב שאלה יתבררו לפני הערכאה המוסמכת. אדגיש, כי לו סברתי שהייתה דחיפות ליתן סעדים זמניים, לא היה בהעדר הסמכות העניינית כדי למנוע את הינתנם של אלה, אך לא כך סברתי.

הסמכות העניינית
המבקשת טענה כי התביעה מתמקדת אך ורק בעילות אזרחיות מובהקות ביותר, מכוח דיני החברות וחיוב נושאי משרה, וכי אין התובענה מעוררת שום שאלה בקיומם של יחסי עבודה וכל עילה ביחסי העבודה, אך דומני שדין טענתה זו להדחות. עיון בכתב התביעה וכן בבקשה לסעדים זמניים, מצביע בעליל על קיומן של עילות מתחום יחסי העבודה המצויות בסמכות השיפוט הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. אמנם, בהסכמי העסקה שבין המבקשת לבין המשיבים, נקבע שאין הם עובדי החברה אלא קבלנים עצמאיים אך לכאורה קביעה זו אינה אלא כסות שאין בה כל ממש. לצורך ההחלטה שלפניי, אינני נדרש להכריע האם המשיבים הינם מי שעבדו בחברה או שהיו קבלנים עצמאיים, שכן ההכרעה בשאלה זו מסורה לבית הדין לעבודה, ודי לצורך ההחלטה אם על פני הדברים עולה כי הם בגדר עובדים. לעניין זה קיימות לפניי די והותר ראיות המטות את הכף לקיומם של יחסי עבודה, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין. אסתפק שבהסכמי ההעסקה עצמם מצויות הוראות שיש בהן כדי להצביע על סממנים מובהקים של יחסי עובד-מעביד, כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה, לצורך שאלת הסמכות העניינית. לדוגמא הן הוראות בהסכם העסקה של המשיב שרגא, לפיהן הוא זכאי לימי חופשה ומחלה (סעיף 5.1); הוא מקבל רכב מהמבקשת (סעיף 6.1.) גם בהסכם עם המשיב מהרשק הוראות דומות; הוא זכאי לקבל מהמבקשת רכב וטלפון (סעיף 4.6); הוא עובד ממשרדי המבקשת; הוא זכאי לעלויות אירוח (סעיפים 4.6.4). לא זו בלבד, שבכל אחד מההסכמים צפו הצדדים אפשרות לפיה חרף האמור בהם, ייקבע בית המשפט שמדובר ביחסי עובד-מעביד, קביעה המצביעה על היות הצדדים מודעים לבעיות שהגדרת היחסים כאחרים. הצדדים אף השכילו לקבוע בהסכמים הוראות למקרה שאכן יקבע שחלים על היחסים דיני עבודה, מצב שבניגוד לנטען בהם, והתאימו את הוראות תנאי ההעסקה לאפשרות של חלות יחסי עובד- מעביד. גם בכך יש להצביע על היחסים הנכונים בין הצדדים. מעל ומעבר, המשיבים בתגובתם, כמו גם בבקשה לסילוק על הסף, טוענים במפורש כי חלו עליהם יחסי עובד-מעביד, ואין כל תצהיר של מי מטעם המבקשת שהיה צד להתקשרות האמורה שיכול לסתור זאת. ככל שנדרש אני להנמקה נוספת אציין כי מהרשק שימש כסמנכ"ל השיווק של המבקשת ושרגא כסמנכ"ל ההנדסה שלה, תפקידים של מי שעובדים בחברה, ולא של קבלנים עצמאיים, ובניגוד לטענת המבקשת.
מכאן המסקנה כי נראה שעל היחסים שבין המבקשת לבין המשיבים, חלים יחסי עובד-מעביד, לצורך הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעות שעילתן מהקשר האמור.
ההלכה הפסוקה מורה כי כאשר קיימות עילות מתחום יחסי עבודה, גם אם מדובר באירועים שקרו לאחר סיום יחסי העבודה, הסמכות לדון בהפרות של התחייבויות הצדדים, מוקנית לבית הדין לעבודה וזאת בהסתמך על סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"

).

סעיף22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"

), מורה כי הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעילתן הפרה של הפרק הדן בגזל סודות מסחריים שבחוק עוולות מסחריות, מוקנית לבית הדין לעבודה, גם אם מדובר במערכת יחסים שהסתיימה וככל שהדבר קשור לשמירה על סודות, גם באשר לצד ג'.
בע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנס סולויושנס) בע"מ ואח'
נ' ליפקונסקי ואח'
(2004), קבע בית משפט העליון כי מקום שכתב התביעה כולל עילות שחלקן בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה, וחלקן בבית המשפט האזרחי, אין מנוס אלא להורות על פיצול הדיון בתובענה. בית המשפט העליון היה ער לקושי בהחלטתו בדבר הפיצול בהתדיינות, לרבות אפשרות של בירור של אותן עובדות בשתי הערכאות, אך שעה שכך נקבע ע"י בית משפט העליון, יש לפעול לפי הלכה זו גם אם יש בה כדי לגרום לעיתים להתדיינות כפולה בשתי ערכאות, ולא ניתן לשלול אפשרויות של פסיקה סותרת במקרים מסוימים.
סבורני כי התביעה כוללת עילות שחלקן בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, שעניינן בין היתר הפרת חובות חוזיות, הנשענות בין היתר על הסכמי ההעסקה של המשיבים, ואלה אף צוטטו בהרחבה בכתב התביעה ובבקשה. חלק אחר של עילות התביעה, ביחס להפרת חובות של נושאי משרה בחברה, מצויות בסמכות בית משפט המחוזי.
שעה שהמבקשת בחרה לתבוע את המשיבים הן מכוח הפרת חובות חוזיות ואחרות שעליהם חלים יחסי עובד-מעביד, אלה מצויות כאמור בסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה, והן מכוח עילות של הפרת חובות של נושאי משרה בחברה המצויות כאמור בסמכות ייחודית של בית משפט המחוזי, אין מנוס לפי הילכת ע"א 2618/03 הנ"ל, אלא להורות על פיצול הבירור.
המשיב רוגל
; מדובר במי שעבד בחברה, אין כל טענה ששימש נושא משרה, וכל עילות התביעה נגדו מושתתות אך ורק על הפרות יחסי עובד-מעביד, ולפיכך אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה נגדו, שכן הסמכות מוקנית לבית הדין לעבודה.
הבקשה לסילוק התביעה על הסף
ל
א ראיתי מקום להיעתר לבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולכל היותר יש להורות על העברת עילות התביעה שמצויות בסמכות בית הדין לעבודה, לערכאה זו וכמצוות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, המורה כי יש להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך חלף מחיקתה. במיוחד נכון הדבר שעה שב"כ המבקשת הבהיר שמרשתו עומדת על העילות האמורות.
אין בידי לקבל את הטענות האחרות של המשיבים באשר לסילוק התביעה על הסף.
דין טענת המשיבים שלפיה הסכם הסוכנות שבא במקום הסכמי ההעסקה, אינו מפקיע את אותם סעיפי אי תחרות ושמירת סודיות בהסכמי ההעסקה. שעה שהסכם כולל התחייבויות מסוג אלה, אזי הן נשארות בתוקפן ביחס לתקופת חיות ההסכם, אף אם בוטל בשלב מסויים. הביטול אינו מפקיע את אותן התחייבות שהיו תקפות במהלך ההסכם. משכך, התחייבויות המשיבים בכל הנוגע לשמירת סודיות ואי תחרות, עומדות על תוקפן, גם לאחר פקיעת ההסכם.
גם לא ראיתי מקום לדון בטענות המשיבים באשר למחיקת התביעה נגד המשיבים האחרים שטרם נעשתה להם מסירת כתבי בית דין וטרם הגישו תגובה. את הטענות האמורות, אם בכלל, על אותן משיבים להעלות, לאחר המצאה כדין, לרבות הטענה של פורום לא מתאים, במיוחד שהטענה מבוססת על תניות שיפוט שהסכם שבין המשיבים לבין עצמם, שהמבקשת אינה צד לו, וממילא אינה מחויבות בהוראות ותניית השיפוט שבו.
סוף דבר
אין מנוס אלא להורות על פיצול התביעה, בין העילות המוקנות באופן ייחודי לבית הדין לעבודה, שיידונו לפני ערכאה זו, לבין עילות התביעה המצויות בסמכות בית המשפט המחוזי.
משכך, על המבקשת להגיש תוך 10 ימים כתב תביעה מתוקן, אשר בו יימחקו כל עילות התביעה והסעדים המתחייבים, ככל שאלה מבוססים על יחסי עבודה בין המבקשת לבין המשיבים. כמו כן יש למחוק מכתב התביעה את רוגל כנתבע ואת הסעדים המתבקשים נגדו.
בהתאם, וככל שהמבקשת תהיה סבורה שיש מקום שבית המשפט המחוזי ידון בסעדים הזמניים, עליה להגיש תוך התקופה האמורה בקשה מתוקנת לסעדים אלה, וכמתחייב מכתב התביעה המתוקן.
תזכורת מזכירות ליום 25.1.12.
ניתנה היום
כ"ד טבת, תשע"ב
,
19 ינואר, 2012
, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.















א בית משפט מחוזי 40958-11/11 התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ נ' יובל מהרשק, שלמה שרגא, רוני לרנר ואח' (פורסם ב-ֽ 15/01/2012)