פסקי דין על ורוניק דדו | פסקי דין על ברנרד דדו פטריק | פסקי דין על אליהו לוי | פסקי דין על אורי לוי |
4143/08 תאמ 18/01/2012
תאמ 4143/08 ורוניק דדו, ברנרד דדו פטריק נ' אליהו לוי, אורי לוי
בית משפט השלום בנתניה
תא"מ 4143/08 דדו ואח' נ' לוי ואח'
תא"מ 2081/09 לוי אורי נ' דדו ורוניק
בפני
כב' השופטת
יעל קלוגמן
תובעים
1
.
ורוניק דדו
2
.
ברנרד דדו פטריק
נגד
נתבעים
1.אליהו לוי
2.אורי לוי
פסק דין
כללי
1.
שתי תביעות בגין יחסי שכירות, שהדיון בהן אוחד.
השוכרים הם בני הזוג ורוניק ופטריק דדו (להלן: השוכרים); והמשכיר הוא מר אליהו לוי
(הנתבע 1 בתביעת השוכרים), באמצעות מיופה כוחו, אחיו, מר אורי לוי
(הנתבע 2 בתביעת השוכרים).
אין מחלוקת כי מר אורי לוי
הוא שפעל אל מול השוכרים, בכל הנוגע ליחסי השכירות מושא המחלוקת, ובהתאם לכך אף הצהיר והעיד מטעם הנתבעים בתביעתם של השוכרים. לשם נוחות אשתמש להלן במונח המשכיר, בהתייחס הן למר אליהו לוי
והן למר אורי לוי
(או לחלופין: הנתבע 1 או הנתבע 2, לפי העניין).
בתיק א 4143/08 תבעו השוכרים, משני הנתבעים, החזר של סכומים שנגבו מהם, לטענתם, שלא כדין, וכן החזר הוצאות מעבר דירה ופיצוי בגין עוגמת נפש; ובסה"כ - 50,000 ₪ (אם כי בסיכומי ב"כ השוכרים הופחת הסכום לסך 43,378 ₪).
בתיק 2081/09 תבע המשכיר תשלום סכומו של שיק שנועד לתשלום שכר הדירה עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים. שיק זה, שנמשך על ידי גב' דדו (להלן: השוכרת), לא נפרע, לאחר שבוטל. המשכיר הגיש את השיק לביצוע בהוצאה לפועל, וניתנה לשוכרת רשות להתגונן. תביעתו של המשכיר היא על סך 25,863 ₪.
2.
השוכרים הם עולים חדשים מצרפת. הם שכרו מהמשכיר קוטג' בנתניה, לתקופת שכירות בת 11 חודשים, החל מיום 1.9.06, והשכירות הוארכה בשנה נוספת, על פי אופציה שניתנה בחוזה השכירות, באופן שהיתה צריכה להסתיים בסוף חודש יולי 2008.
חוזה השכירות מורכב מטופס "סטנדרטי" של חוזה שכירות, שבו מולאו פרטים רלבנטיים, ומ"נספח לחוזה השכירות" (להלן: הנספח לחוזה), שבו נכתבו תנאים ספציפיים לשכירות דנן.
השוכרים עזבו את המושכר ביום 30.4.08, לפני תום שנת השכירות הנוספת, בנסיבות שיפורטו להלן, ויש מחלוקת בין הצדדים במספר נושאים שנוגעים ליחסי השכירות.
כמו כן העלה הנתבע 2, שלוחו של המשכיר, טענה של העדר יריבות, כיוון שפעל בעניין השכירות כשלוח בלבד ולא חרג מתחום שליחותו. על כן נטען כי אין לשוכרים עילת תביעה כנגד הנתבע 2, אלא רק כנגד הנתבע 1, בעל הנכס ומשכירו.
3.
בנכס המושכר יש יחידת דיור נפרדת, במרתף הבית, אשר הושכרה לאחרים.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על תשלומים עבור ארנונה ומים, בגין היחידה הנפרדת.
בסעיף 3 של הנספח לחוזה נאמר: "על השוכרים לשלם את חשבונות המים, הארנונה והכבלים הכוללים בתוכם גם את החשבונות של היחידה הנפרדת כמפורט בסעיף הראשון לנספח" (בסעיף הראשון לנספח צויין קיומה של היחידה הנפרדת, שמושכרת לאחרים, וכי השוכרים מודעים ומסכימים לכך).
השוכרים טוענים כי לא תורגם להם ולא הובא לידיעתם התנאי שבסעיף 3 של הנספח לחוזה, שמחייב אותם לשלם גם עבור מים, ארנונה וכבלים של היחידה הנפרדת, וממילא - הם לא נתנו הסכמתם לכך ולא נטלו על עצמם התחייבות זו. על כן תובעים הם החזר של תשלומי מים וארנונה ששילמו עבור היחידה הנפרדת.
מנגד טוען המשכיר כי השוכרים ידעו והסכימו לתנאי האמור, ועל כן יש לדחות את תביעתם להחזר הסכומים הללו.
אין מחלוקת כי נגבו מהשוכרים גם תשלומים עבור אספקת חשמל ליחידה הנפרדת, שבהם לא היו השוכרים צריכים לשאת, וכי מגיע לשוכרים החזר בגין תשלומים אלה.
לגבי תביעתו של המשכיר, טוענים השוכרים כי אינם צריכים לשלם שכר דירה עבור התקופה שלאחר עזיבתם את המושכר, כיוון שעזבו בהסכמת המשכיר.
מנגד טוען המשכיר כי השוכרים עזבו את המושכר באופן חד צדדי, ללא הסכמתו, ועל כן חייבים הם לשלם את שכר הדירה עד תום תקופת השכירות המוארכת (תקופת האופציה).
התצהירים והעדויות מטעם הצדדים
4.
לקראת עלייתם של השוכרים ארצה, הם ביקשו לשכור בית למגוריהם. אמה של השוכרת, גב' אסטל וירוס (להלן: האם) שהתה בארץ בחודש מאי 2006 ובדקה עבורם את הקוטג' שהציע המשכיר.
גב' סילבי זוארי, עובדת משרד הקליטה ונציגה של הסוכנות היהודית, אשר סייעה לשוכרים בהכנות לעלייתם ארצה, נלוותה אל האם ואל המשכיר, בעת שהקוטג' המושכר הוצג לפני האם ובמעמד של חתימת חוזה השכירות על ידי האם, מטעם השוכרים.
אין מחלוקת כי במועד של חתימת החוזה לא ידעו השוכרים והאם כלל את השפה העברית, ואילו המשכיר לא ידע כלל צרפתית. על כן נעזרו הצדדים בגב' זוארי, לצורך תרגום לשתי השפות.
ביום 17.5.06 חתמה האם, מטעם השוכרים, על חוזה השכירות ועל הנספח לחוזה. תנאי החוזה תורגמו לאם, מעברית לצרפתית, על ידי גב' זוארי.
האם רשמה את עיקרי החוזה, כפי שתורגמו לה, על גבי דף נפרד (נספח א' לתצהירה), שעליו חתמו היא והמשכיר, בד בבד עם חתימתם על חוזה השכירות. מסמך זה ייקרא להלן: מסמך האם (תרגומים נוטריוניים של מסמך האם לעברית: המוצגים ת/ 1 ו- נ/
1).
האם מוסרת בתצהירה כי הוסבר לה שיש בנכס המושכר יחידת דיור נפרדת, שמושכרת לאחרים, דבר שהוסכם על ידי השוכרים; אך טוענת כי מלבד זאת לא נאמר לה דבר לגבי יחידת הדיור הנפרדת, וודאי שלא נאמר לה, שעל פי חוזה השכירות מתחייבים השוכרים לשלם חשמל, ארנונה ומים עבור היחידה הנפרדת.
5.
השוכרת מוסרת בתצהירה כי השוכרים עלו ארצה ביום 17.8.06. מספר חודשים לפני עלייתם הם ערכו בארץ "מסע הכנה", שבמהלכו נפגשו עם גב' זוארי, כנציגה של הסוכנות היהודית. גב' זוארי הבטיחה לסייע להם במציאת דירה למגוריהם. בחודש מאי 2006, כשהשוכרים היו בצרפת, הודיעה להם גב' זוארי שמצאה עבורם קוטג' להשכרה בנתניה, וכי עליהם להגיע ארצה על מנת לחתום על חוזה השכירות. אותה עת לא יכלו השוכרים להגיע ארצה, אך המשכיר לא היה מוכן להמתין עם חתימת החוזה, ועל כן ביקשו השוכרים מהאם, ששהתה אותה עת בארץ, שתראה את הקוטג' ותחתום על חוזה השכירות מטעמם.
השוכרת מוסרת בתצהירה כי בדיעבד הסתבר לשוכרים, שגב' זוארי עבדה גם במשרד תיווך, כמתווכת במקרקעין, אך בעת שסייעה להם במסע ההכנה שערכו, הם האמינו שהיא פועלת רק מתוקף תפקידה כנציגת הסוכנות.
כשהגיעו השוכרים ארצה, הם התבקשו לחתום בעצמם על חוזה השכירות, נוסף על חתימתה עליו, מטעמם, של האם. השוכרת מוסרת בתצהירה כי השוכרים חתמו על החוזה במשרד התיווך, שבו עבדה גב' זוארי, וזאת בנוכחותה ובנוכחות המשכיר. השוכרת טוענת כי באותה הזדמנות לא הביאו עמם השוכרים אף אדם אחר.
ביום 24.1.08 הודיעה השוכרת למשכיר במכתב (נספח ד' לתצהירה), על הבאת תקופת השכירות לסיום כעבור שלושה חודשים, בסוף חודש אפריל 2008. בתצהירה טוענת השוכרת, כי הסיבה לסיום השכירות טרם תום תקופתה היתה חשבונות חשמל ומים בסכומים גבוהים, אך הסיבה שנמסרה במכתבה בדבר סיום השכירות היתה: סיבות משפחתיות, ובאופן ספציפי: כי השוכרים נאלצים לעבור עם ההורים המבוגרים לנכס אחר.
השוכרת מוסרת בתצהירה כי בפברואר 2008 אירע פיצוץ בדוד המים במושכר. השוכרים סגרו את ברז המים הראשי, ואז קבלו לפניהם דיירי היחידה הנפרדת על הפסקת המים בדירתם. השוכרים טוענים כי רק בעקבות אירוע זה נודע להם, לראשונה, שהמושכר ששכרו והיחידה הנפרדת מחוברים, לגבי אספקת החשמל והמים, וכי לאורך כל תקופת השכירות הם שילמו עבור צריכת החשמל והמים, ואף ארנונה, גם עבור היחידה הנפרדת. השוכרים טוענים כי רק עם גילוי זה הם עמדו על הסיבה לסכומים הגבוהים של החשבונות שנדרשו לשלם.
בעקבות האירוע והגילוי האמורים נתגלעה המחלוקת בין הצדדים, שהביאה לידי ההליכים דנן.
כפי שצויין, השוכרים טוענים כי התחייבותם שבנוסח הנספח לחוזה, בעברית, לשלם בגין מים וארנונה גם עבור היחידה הנפרדת, לא הובאה לידיעתם בעת חתימת החוזה; לא לידיעת האם, בעת שחתמה על החוזה מטעמם, ואף לא לידיעת השוכרים עצמם, בעת שהם חתמו פעם נוספת על החוזה, לאחר עלייתם ארצה (לגבי התשלום עבור חשמל, אין כאמור מחלוקת כי השוכרים לא היו צריכים לשלם עבור היחידה הנפרדת, ומגיע להם החזר בגין תשלומי החשמל ששילמו).
השוכרים טוענים שהם לא היו מתקשרים בחוזה, לו ידעו שעליהם לשלם תשלומי ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת.
6.
המשכיר מאשר בתצהירו כי במעמד חתימת החוזה על ידי האם, הוא חתם גם על מסמך האם. המשכיר מצהיר כי חתם על מסמך זה "מבלי שידעתי את תוכנם המלא ופרטיו המלאים, שהרי אינני יודע ואינני מבין כלל את השפה הצרפתית" (בסעיף 10 לתצהירו).
המשכיר טוען כי באותו מעמד סוכם בינו לבין האם (הסכמה בעל-פה, באמצעות התרגום על ידי גב' זוארי), שאם יש סתירה או אי התאמה בין הנוסח העברי של החוזה לבין התמצית שרשמה האם בצרפתית במסמך האם - אזי הנוסח העברי הוא המחייב.
גב' זוארי והאם לא נשאלו בעניין זה במהלך עדויותיהן, ואין הסכמה מצד השוכרים לגבי טענה זו של המשכיר.
המשכיר מוסר בתצהירו כי החתימה על חוזה השכירות על ידי השוכרים עצמם, לאחר עלייתם ארצה, נעשתה בביתו שבסמוך לבית המושכר, בנוכחות קרוב משפחה של השוכרים, מאשדוד, שהוא דובר עברית וצרפתית. לטענתו, אותו קרוב משפחה תרגם לשוכרים באופן מלא את חוזה השכירות, על נספחו, שבו מצוי התנאי שבמחלוקת בדבר תשלום מים וארנונה גם עבור היחידה הנפרדת.
באותו מעמד מילא קרוב המשפחה של השוכרים את הפרטים הדרושים, על גבי טופס נוסף של חוזה שכירות "סטננדרטי", והשוכרים חתמו עליו. השוני היחיד בין חוזה זה לבין קודמו הוא במשך תקופת השכירות שנרשמה בו: 12 חודשים, לעומת 11 חודשים בחוזה הראשון.
שינוי זה נעשה על מנת שהשוכרים יוכלו לרשום עצמם בעירייה כמחזיקים בנכס, וזאת לצורך קבלת הנחה בארנונה, כעולים חדשים. לשם כך יש צורך שתקופת השכירות תהיה בת 12 חודשים לפחות. באותו מעמד נערכה אף קריאת מונים של חשמל ומים, שנרשמה בשולי טופס החוזה.
חוזה שכירות נוסף זה צורף כנספח ג' לתצהירו של המשכיר, והוא ייקרא להלן: החוזה הנוסף.
חתימתו של החוזה הנוסף על ידי השוכרים, בנוכחות קרוב המשפחה, אינה שנוייה במחלוקת; אך כפי שצויין, השוכרת טוענת שהשוכרים חתמו על חוזה השכירות גם זמן מה קודם לכן, במשרד התיווך קדם, בנוכחות המשכיר וגב' זוארי, וללא נוכחותו של קרוב המשפחה מאשדוד.
המשכיר טוען כי הסיבה לעזיבתם של השוכרים את המושכר לא היתה חשבונות גבוהים של מים, ארנונה וחשמל, אלא "סיבות משפחתיות", כפי שכתבה השוכרת בהודעתה אליו, מיום 24.1.08. המשכיר טוען כי כבר ביום 30.1.08 שכרו השוכרים בית אחר. לתצהירו של המשכיר צורף חוזה השכירות לגבי אותו בית אחר (נספח א' 5).
האירוע של הפיצוץ בדוד המים - אשר לטענת השוכרים גרם ל"גילוי", על ידם, כי הם משלמים את חשבונות המים, הארנונה והחשמל עבור היחידה הנפרדת - אירע רק בחודש פברואר 2008, היינו - לאחר שהשוכרים כבר הודיעו על רצונם לסיים את השכירות לפני תום תקופת האופציה, ולאחר שכבר שכרו בית אחר. המשכיר טוען כי נסיבות אלה מפריכות את טענת השוכרים, כאילו הפסיקו את השכירות בעקבות הגילוי כי הם משלמים גם עבור היחידה הנוספת.
המשכיר טוען (בסעף 24 לתצהירו), שהשוכרים ידעו ופעלו על פי תנאים שנקבעו בנספח לחוזה: האופציה של שנת שכירות נוספת; העלאת דמי השכירות בתקופת האופציה ב- 200 דולר; עריכת ביטוח למושכר; וזאת למרות שתנאים אלה אינם נזכרים במסמך האם, ומכאן שידעו אף על התחייבותם לשלם ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת.
טענה זו אינה נכונה, כיוון שהתנאים הללו נכתבו גם במסמך האם, בשונה מהתנאי של תשלומים עבור היחידה הנפרדת, שלא נכתב בו.
המשכיר טוען (בסעיף 32 לתצהירו), כי השוכרים קיבלו הנחה בתשלומי הארנונה, כעולים חדשים, בסכום של 440 ₪ לחודש, סכום שעולה בהרבה על סכום הארנונה ששילמו עבור היחידה הנפרדת. לטענתו, המושכר והיחידה הנפרדת רשומים בעירייה כיחידה אחת, לעניין הארנונה, ועל כן לא היו השוכרים יכולים לקבל הנחה זו מבלי לשלם עבור היחידה בשלמותה, היינו - גם עבור היחידה הנפרדת. על פי נסיבות אלה טוען המשכיר כי בסופו של דבר, השוכרים הרוויחו, כיוון שתודות לתשלום גם עבור היחידה הנפרדת הם זכו להנחה, שהעמידה את תשלומי הארנונה על סכום נמוך מזה שהיו משלמים, אלמלא שילמו גם עבור היחידה הנפרדת. המשכיר טוען כי גם מטעם זה אין לשוכרים בסיס להלין על תשלומי הארנונה גם עבור היחידה הנפרדת.
עוד טוען המשכיר כי אין הצדקה לדרישתם של השוכרים כי ישלם להם גם את הוצאות מעבר הדירה, הן מהטעם שממילא שכרו דירה אחרת, עוד בינואר 2008, והן מהטעם שתקופת האופציה עמדה להסתיים בסוף יולי 2008, כך שגם לו המשיכו השוכרים לגור במושכר עד תומה, ממילא היו צריכים לשאת בהוצאות מעבר הדירה שלושה חודשים בלבד לאחר שעזבו בפועל את המושכר.
המשכיר מפרט בתצהירו סכומים שונים, אשר לטענתו חייבים לו השוכרים, נוסף על תשלום שכר הדירה, מושא תביעתו-שלו כנגד השוכרת, ומבקש לקזז סכומים אלה כנגד תביעתם של השוכרים, ככל שתתקבל.
7.
בעדותה בביהמ"ש, באמצעות מתורגמן, מסרה השוכרת כי השוכרים למדו את תנאי חוזה השכירות על פי מסמך האם בלבד.
בעת שחתמו בעצמם על החוזה, כשבועים לאחר בואם ארצה, בנוכחות המשכיר וגב' זוארי, לא תורגמו להם תנאי החוזה. לגבי מסמך האם, שנכתב בצרפתית, הם לא נזקקו לתרגום; ואילו על החוזה ועל הנספח לו הם חתמו, מבלי שהללו תורגמו להם כלל מעברית לצרפתית, וזאת בהסתמך על כך שהתנאים שנכתבו במסמך האם משקפים נכונה את תנאי החוזה.
לשאלה לשם מה, אם כך, הביאו עמם את גב' זוארי, השיבה השוכרת כי אותה עת הם לא ידעו מילה בשפה העברית ונזקקו לגב' זוארי לצורך תקשורת עם המשכיר. עוד ציינה כי גב' זוארי סייעה להם אף בעניינים רבים פרט לחוזה השכירות.
השוכרת העידה כי באותו מפגש לא דובר מחדש על תנאי החוזה, אלא "זה היה יותר חברותי, ידידותי. פטפטנו והתבדחנו" (בעמ' 8 לפר').
השוכרת העידה כי בניגוד לטענת המשכיר, לא נכח באותו מעמד קרוב משפחה שלה, אלא רק השוכרים, המשכיר וגב' זוארי. השוכרת מסרה כי קרוב המשפחה (או קרובת המשפחה כפי שציינה, בעמ' 6 לפר') היא מנהלת חשבונות, שהגיעה אל הבית המושכר רק כעשרה ימים לאחר שהשוכרים כבר נכנסו אליו (הם נכנסו למושכר ביום 1.9.06). מנהלת החשבונות הגיעה על מנת לבדוק את המושכר, ובאותו מעמד מילאה, בעברית, טופס נוסף של חוזה השכירות (החוזה הנוסף), שעליו חתמו אז השוכרים.
השוכרת העידה כי נמסר לה שיש בנכס יחידת דיור נוספת, שמושכרת לצד שלישי (הדבר נכתב במסמך האם), אך רק בדיעבד נודע לה ששתי יחידות הדיור רשומות בעירייה כיחידה אחת. הדבר נודע לה לאחר הפיצוץ בדוד המים, שאירע בפברואר 2008, ואשר בעקבותיו פנתה לעירייה על מנת לבדוק את הרישום לגבי היחידה הנפרדת.
השוכרת חזרה על טענתה, כי לא נאמר לה, והדבר לא תורגם - לא לה ולא לאם - כי על פי הנספח לחוזה מתחייבים השוכרים לשלם ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת. לטענתה, לו ידעה מראש על תנאי זה, היא לא היתה חותמת על החוזה.
לשאלה מדוע לא תבעה את גב' זוארי, לנוכח טענתה כי היא לא תרגמה, לא לה ולא לאם, את התנאי האמור, השיבה השוכרת כי גב' זוארי תרגמה מה שהמשכיר אמר לה.
השוכרת טוענת כי המשכיר רימה את השוכרים והוליכם שולל, בכך שהפגין כלפיהם יחס ידידותי מאד ונכונות לסייע להם, אך מנגד - לא דאג לתרגם להם את התנאי האמור שבנספח לחוזה. השוכרת העידה כי בשל תרמית זו, שהיא מייחסת למשכיר, תבעו השוכרים החזר של מחצית הוצאות המים, הארנונה והחשמל, למרות שהבית ששכרו גדול בהרבה מהיחידה הנפרדת, כך שאלמלא אותה תרמית, הם היו צריכים לשלם יותר ממחצית התשלומים הללו.
8.
אף האם, גב' וירוס, העידה באמצעות מתורגמן.
האם אישרה כי היא ובעלה התגוררו בבית המושכר, ביחד עם השוכרים, במשך כחמישה חודשים, מראשית נובמבר 2007 עד מרס 2008.
לגבי הנספח לחוזה, העידה האם כי לא נמסר לה תרגום שלו לצרפתית, וכי היא אמנם חתמה עליו, אך מבלי להבין את הכתוב בו. מעדותה של האם עלה, כי היא הסתמכה, לגבי הבנת תנאי חוזה השכירות, רק על הדברים שנאמרו לה על ידי גב' זוארי.
האם אישרה כי כאשר הסתבר, שבנספח לחוזה יש תנאי שמחייב את השוכרים לשלם תשלומי ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת, היא באה בטרונייה אל גב' זוארי על שלא תרגמה לה דברים אלה, אך גב' זוארי טענה כי היא תרגמה לאם את הדברים שהמשכיר אמר לה.
האם העידה כי הסיבה להפסקת השכירות היתה גילויו, בדיעבד, של אותו תנאי בדבר התשלום עבור היחידה הנפרדת, דבר שהשוכרים רואים כתרמית כלפיהם. האם עומתה עם כך, שבמכתב מיום 24.1.08, שבו הודיעו השוכרים למשכיר על הפסקת השכירות, ציינה השוכרת כי הסיבה לכך היא "סיבות משפחתיות". האם השיבה כי אינה יודעת באילו "סיבות משפחתיות" היה מדובר. היא אישרה כי בעלה היה אז חולה מאד (בעלה נפטר, למרבה הצער, ביום 7.6.08), אך טענה כי מלכתחילה לא היו ההורים אמורים להתגורר ביחד עם השוכרים.
לגבי האפשרות להפסיק את השכירות לפני תום תקופתה, העידה האם כי אפשרות זו סוכמה עם המשכיר, בהתחשב בכך שהאם חתמה על החוזה מטעם השוכרים, טרם שהם עצמם ראו את הבית, והיה צורך בהסדרת אפשרות עבור השוכרים להפסיק את השכירות לפני תום תקופתה. בסוף עדותה אישרה האם כי הסכמה זו התייחסה לשנת השכירות הראשונה (בעמ' 24 לפר').
9.
גב' סילבי זוארי העידה כי במועד חתימת החוזה (הן על ידי האם והן על ידי השוכרים), היא עבדה במשרד הקליטה כמלווה של עולים מצרפת. גב' זוארי שללה בתוקף את הטענה, כאילו במקביל לעבודתה במשרד הקליטה, היא עבדה גם - באופן "סמוי" ותוך ניגוד אינטרסים - במשרד התיווך קדם, שבאמצעותו הושכר המושכר דנן. היא העידה כי את רישיונה כמתווכת במקרקעין קיבלה בשנת 2007, לאחר שנחתם החוזה שבו עסקינן; וכי במסגרת עבודתה במשרד הקליטה בליווי של עולים מצרפת, היא עמדה בקשר עם כשבעה משרדי תיווך, ולא רק עם משרד קדם. העדה אישרה כי היתה בקשרי עבודה עם משרד זה, בשנים 2008 - 2009, אך במועד הרלבנטי לענייננו פעלה רק כנציגת הסוכנות שמלווה את העולים, וכעובדת משרד הקליטה.
גב' זוארי הכחישה בתוקף את הטענה כאילו קיבלה ממשרד קדם טובת הנאה כלשהי עבור יצירת קשר בינו לבין עולים שחיפשו דירה להשכרה: "אפילו זר פרחים לא. אני עבדתי במשרד הקליטה וקיבלתי משכורת" (בעמ' 32 לפר').
גב' זוארי הציגה באופן גלוי את מצוקתה בעניין מתן עדותה בהליך דנן: מחד, במועד הרלבנטי היא ליוותה את השוכרים, כעובדת משרד הקליטה, וסייעה להם בסידורים שהיו כרוכים בעלייתם ארצה (היא הזכירה, בין היתר, הסדרת בית הספר לילדים, ופרטים נוספים). מאידך, יש לה קשרים טובים עם המשכיר, שעבד בזמנו במשרד התיווך קדם.
בנסיבות אלה מצאה עצמה גב' זוארי - בנוגע לסכסוך דנן - נתונה בין הפטיש לסדן. היא חזרה, מספר פעמים, על הביטוי: "לא נעים לי".
גב' זוארי הבהירה כי ראתה את המחלוקת כסכסוך בין השוכרים לבין משרד התיווך קדם. לפיכך, כשהתבקשה על ידי המשכיר להעיד מטעמו, היא הודיעה זאת למנהל משרד התיווך, מר אמנון קדם. לדבריה, מר קדם אמר לה שעליה להעיד מה שהיא זוכרת שאירע.
אשר לעניין שבלב המחלוקת: התנאי שבנספח לחוזה, כי על השוכרים לשלם ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת - העידה גב' זוארי את הדברים הבאים:
היא עצמה עלתה ארצה כשבע וחצי שנים לפני מועד עדותה, היינו - בשלהי שנת 2002.
לדבריה, במועד חתימת החוזה, בשנת 2006, היתה רמת הידיעה שלה בשפה העברית נמוכה בהרבה מאשר בעת מתן עדותה. אותה עת היא לא היתה מסוגלת לקרוא ולהבין מסמך משפטי בעברית, לא את חוזה השכירות ולא את הנספח לחוזה. לדבריה, אין היא מתורגמנית מקצועית. נכון למועד הרלבנטי, היא יכלה לתרגם לצרפתית דברים שנאמרו בעברית, בעל-פה, אך לא היתה מסוגלת לתרגם מן הכתב מסמכים כמו החוזה או הנספח לחוזה.
גב' זוארי העידה כי המשכיר אמר לה, בעברית, את תנאי החוזה, והיא תרגמה לאם, לצרפתית, את הדברים שהמשכיר אמר לה בעל-פה. גב' זוארי זכרה את מסמך חוזה השכירות (המסמך המודפס "הסטנדרטי"), אך לא זכרה שראתה את הנספח לחוזה (בעמ' 34 לפר').
על כל פנים, העידה, היא לא החזיקה בידה את הנספח לחוזה ולא תרגמה אותו, מהכתב, מילה במילה, אלא תרגמה רק את הדברים שהמשכיר אמר לה:
"ש.
מפנה שוב לנספח בעברית א' 2
(הנספח לחוזה): האם אורי הראה לך את המסמך הזה בעברית וביקש ממך לתרגם אותו מילה במילה?
ת.
לא. אורי הסביר לי את התנאים, ואני תרגמתי לגב' וירוס. לא היה מצב שאורי נתן לי מסמך בעברית וביקש שאקרא אותו ואתרגם מתוכו מילה במילה"
(בעמ' 30 - 31 לפר').
לגבי מסמך האם העידה גב' זוארי, כי אין הוא תרגום של החוזה. כך, האם רשמה בו תיאור של הבית, שאינו מופיע בחוזה. העדה אישרה כי מסמך האם אינו כולל את החוזה במלואו, אלא נרשם בו רק תקציר של תנאי החוזה: "נכון. לדעתי רשמנו מה שהיה הכי חשוב. לפי מה שאני רואה במסמך, תרגמנו וכתבנו מה שחשבנו שהכי חשוב" (בעמ' 36 לפר').
לשאלה אם תרגמה את מסמך האם למשכיר, מצרפתית לעברית, השיבה העדה כי אינה זוכרת.
גב' זוארי לא זכרה, שהמשכיר אמר לה את התנאי כי על השוכרים של היחידה הגדולה לשלם ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת אשר במרתף הבית: "כל הבעיה, שאני לא זוכרת את הקטע הזה. אני לא חושבת שאורי אמר לי מה שאתה אומר" (בעמ' 37 לפר').
העדה אמרה כי לו ידעה על תנאי זה, וודאי שהיתה מתרגמת אותו לאם. עוד העידה, כי לו היתה מודעת לתנאי זה, היתה מביעה התנגדות לו: "אם אני הייתי שומעת דבר כזה, הייתי מתנגדת לחתימת החוזה, כי זה לא נראה לי הגיוני. זה נגד הליווי שלי ממשרד הקליטה, להגן על הזכות של העולה החדש, שבדרך כלל מנסים לסדר אותו כשהוא מגיע לארץ" (בעמ' 38 לפר'; העדה טענה כי כך אמרה גם למשכיר, כשביקש ממנה לתמוך בגירסתו; ראו בעמ' 39 לפר').
עם זאת, טענה כאמור גב' זוארי כי לו היתה מודעת לדרישה של התנאי האמור, היא היתה מתרגמת אותו לאם (בעמ' 30 ובעמ' 38 לפר').
גב' זוארי העידה כי רק כאשר השוכרים הגיעו למשרד התיווך קדם והתלוננו בחריפות, לאחר שהתגלה להם דבר קיומו של התנאי האמור - רק אז היא למדה, בדיעבד, כי תנאי זה היה כתוב בנספח לחוזה.
10.
המשכיר העיד כי הקוטג' המושכר, ששייך לאחיו, צמוד לקוטג' שלו, שמשמש למגוריו, וכי בתקופת מגוריהם של השוכרים במושכר הם היו שכנים, ושררו ביניהם יחסים מצויינים.
המשכיר העיד כי כאשר הוצג הקוטג' המושכר לפני האם, הוא לא הראה לה את היחידה הנפרדת אלא רק הבהיר לה את עצם קיומה, והיותה מושכרת לאחרים: "הסברנו לה שיש יחידה נפרדת שלא נכלל במושכר שאנו מציעים לה, ולא בדמי השכירות" (בעמ' 43 לפר').
המשכיר העיד כי לשם השכרת הקוטג' של אחיו לא היה די בתנאים שבטופס "הסטנדרטי" של חוזה השכירות, ועל כן ביקש מבעל משרד התיווך, מר אמנון קדם, להדפיס מסמך נפרד, הלא הוא הנספח לחוזה, שבו פורטו תנאים ספציפיים שדרש, נוסף על אלה שבטופס הסטנדרטי של חוזה השכירות. המשכיר העיד כי מר אמנון קדם ישב עם האם ועם גב' זוארי והסביר לגב' זוארי בהרחבה את התנאים הללו, על מנת שתתרגם אותם לאם.
המשכיר הדגיש את רישום דמי הארנונה, בסך 3,200 ₪ לחודשיים, בשוליו של הנספח לחוזה.
המשכיר הסביר כי סכום הארנונה נרשם, על מנת להדגיש כי מדובר בארנונה עבור שתי היחידות גם יחד, וכי הוא ומר קדם ביקשו מגב' זוארי להסביר זאת לאם.
המשכיר אישר כי חתם על מסמך האם, מבלי שמסמך זה תורגם לו מצרפתית לעברית.
כאמור, המשכיר התגורר בשכנות לשוכרים, ושררו ביניהם יחסים טובים מאד. לשאלה אם במהלך תקופה זו שוחח עם השוכרים על התנאי, כי עליהם לשלם ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת, השיב המשכיר: "לא יצא לי לדבר אתם. הכל היה מובן" (בעמ' 45 לפר').
המשכיר אישר כי שתי יחידות הדיור רשומות בעירייה כיחידה אחת, לעניין החיוב בארנונה ובמים. הוא הדין גם לעניין צריכת החשמל, כיוון שיש מונה אחד של חברת החשמל, משותף לשתי היחידות. עם זאת, ביחידה הנפרדת מותקן מונה חשמל נפרד, דבר שמאפשר לחשב בדיוק את צריכת החשמל שלה ולהפחיתה מהחיוב המשותף עבור צריכת החשמל, ועל כן אין השוכרים של היחידה הגדולה נדרשים לשלם גם עבור צריכת החשמל של היחידה הנפרדת. המשכיר העיד כי כיוון שהשוכרים לא הפקידו ערבות בנקאית, בהתאם לחוזה, עבור שנת השכירות השנייה (עבור התקופה הראשונה שילמו מראש) - הוא התכוון להתחשבן עמם, בתום תקופת השכירות, לגבי החזר תשלומי החשמל שמגיע להם; אך אז נתגלעה המחלוקת בין הצדדים, והתחשבנות זו לא נערכה.
המשכיר כופר בטענת השוכרים כי הסכים לעזיבתם את המושכר בטרם תום תקופת השכירות השנייה (תקופת האופציה).
המשכיר טוען כי הסיכום בדבר האפשרות שניתנה לשוכרים לעזוב את המושכר בהודעה של חודשיים מראש, נסב רק על תקופת השכירות הראשונה, ולא חל על תקופת האופציה.
המשכיר העיד כי כבר סמוך לאחר תחילת תקופת האופציה, מספר חודשים לפני מכתב-העזיבה מיום 24.1.08, הודיעו לו השוכרים בעל-פה על רצונם לעזוב את המושכר, אך הוא דחה בקשה זו והבהיר לשוכרים כי משנכנסה תקופת האופציה לתוקף, הם חייבים לקיים את חוזה השכירות עד תומה. המשכיר העיד כי למרות זאת, ועל מנת ללכת לקראת השוכרים, הוא אמר להם שיסכים לעזיבתם, אם יימצא דייר חלופי, שישכור את המושכר באותם תנאים. המשכיר אף הסכים לסייע לשוכרים למצוא דייר כזה, אך השוכרים שכרו בית אחר ועזבו את המושכר באופן חד צדדי, מבלי להעמיד דייר חלופי, וללא הסכמתו.
האם התנאי שבמחלוקת נקשר כתנאי מחייב בחוזה השכירות
11.
לאחר שקילת העדויות וחומר הראיות שבכתב, אני מקבלת את טענת השוכרים כי במהלך השלבים של כריתת החוזה, הן באמצעות האם והן על ידי השוכרים עצמם, לא תורגם להם ולא הוסבר להם באופן ברור, כי הם נדרשים לשלם תשלומי ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת, שמושכרת לאחרים.
המחלוקת בעניין זה היא מקרה מובהק של "תקלת תקשורת": הצדדים אינם דוברים אותה שפה, ובקישור ביניהם, באמצעות תרגום, לא הועבר תנאי זה אל האם ואל השוכרים, וכפועל יוצא מכך - לא ניתנה הסכמתם של השוכרים לתנאי זה, ולא היה לגביו "מפגש רצונות" (או גמירות דעת).
מציאותן של שתי יחידות דיור נפרדות באותו בית, שבכל אחת מהן גרים דיירים שונים -
אינה דבר נדיר, ואמנם, אין מחלוקת כי זאת השוכרים הבינו, והסכימו לכך.
לעומת זאת, הדרישה כי השוכרים ביחידה אחת ישלמו תשלומי ארנונה ומים גם עבור יחידת הדיור השנייה, שמושכרת לאחרים - אינה דבר שבשיגרה ואינה בגדר "המובן מאליו" ביחסי שכירות. זאת - בשונה מדרישה לערבות, או לביטוח המבנה, דרישות שהן בגדר המקובל, והמתקבל על הדעת. אף עניין "נתיב היציאה" מיחסי השכירות, היינו - האם יש לשוכרים זכות להפסיק את יחסי השכירות לפני תום תקופת השכירות; ואם כן - מה הזמן של הודעה מראש אשר נדרש; אף אלה הם נושאים שכיחים ביחסי שכירות. לא כך, התנאי של תשלום תשלומי חובה עבור היחידה הנפרדת, שהוא יוצא דופן ואינו מצוי ב"סל הנושאים" השגרתיים שביחסי שכירות.
השוכרים טענו כי לו היו מודעים לתנאי זה, לא היו מתקשרים בחוזה השכירות, בין היתר - מהטעם שאין להם כל שליטה על צריכת המים ביחידת דיור נפרדת, שבה מתגוררים אחרים, והם לא היו מסכימים להתחייבות לשלם עבור צריכת מים כזו.
אני מקבלת אף את טיעונה של ב"כ השוכרים, בסיכומיה, כי מדובר בעולים חדשים, שאינם מכירים את הנוהגים בישראל, וכי בארץ מוצאם אין מוכר מצב שבו שוכרים משלמים עבור צריכת המים או החשמל של דיירים אחרים, בדירה נפרדת, צריכה שאינה בשליטתם.
על כן איני מקבלת את טענתו של המשכיר, כי אין זה הגיוני שגב' זוארי תרגמה לאם את כל התנאים המהותיים שבחוזה השכירות ובנספח לחוזה, אך "החמיצה" את התנאי שבמחלוקת.
המשכיר טוען כי התנאי שבמחלוקת מצוי גם בחוזי שכירות לגבי הנכס, שערך עם שוכרים אחרים (נספחים ד' ו- ה' לתצהירו), אך ברור שאין בכך בלבד כדי לחייב את השוכרים דנן, אם תנאי זה לא הובא לידיעתם ולא הוסכם על ידם.
יש לציין כי נוסח התנאי עצמו, בסעיף 3 של הנספח לחוזה, אינו מקל על הבנתה של הדרישה לתשלום גם עבור היחידה הנפרדת. הסעיף פותח בהתחייבותם של השוכרים "לשלם את חשבונות המים, הארנונה והכבלים", התחייבות פשוטה וברורה מאליה, כשלעצמה. בהמשכו של אותו משפט - ללא ייחוד והפרדה - נאמר: "הכוללים בתוכם גם את החשבונות של היחידה הנפרדת כמפורט בסעיף הראשון לנספח".
גם אדם דובר עברית, שאינו משפטן, עלול "להחמיץ" את הבנת המשמעות של אותה סיפא, היינו - כי על שוכרי היחידה הגדולה לשלם את החשבונות האמורים, לרבות עבור חלקה של היחידה הקטנה, שכלול בתוכם. מקל וחומר - אדם שרמת ידיעתו בעברית אינה גבוהה, ואינו משפטן בהשכלתו, ועל כן אינו מיומן בהבנת טקסט כזה.
ואמנם, בהסכמי השכירות שבנספח ד' לתצהירו של המשכיר, שנערכו לאחר החוזה דנן, נוסח תנאי זה באופן שונה לחלוטין מאשר בנספח לחוזה דנן: "מוסכם באופן מפורש כי השוכר מתחיייב לשלם את חלקו בתשלומי הארנונה לעיריית נתניה בשיעור מלא עבור המושכר, וכן עבור היחידה הנוספת הנמצאת בקומת החניות, מאחר ותשלומי הארנונה עבור שתי היחידות מופיעים בעיריית נתניה ביחד (מוצהר בזאת על ידי השוכר כי בשל כך שהשוכר משלם את תשלומי הארנונה עבור שתי היחידות, ניתנה לו הנחה בדמי השכירות לפי מבוקשו)" (בסעיף 4.1 של חוזה השכירות; ההדגשה הוספה; דברים דומים כתובים בהמשך הסעיף, לגבי התשלום עבור צריכת המים של שתי היחידות גם יחד).
נראה כי לו כך נוסח התנאי שבמחלוקת, בנספח לחוזה דנן, ולו כך היה מועבר נוסחו מהמשכיר אל גב' זוארי - היא לא היתה מחמיצה אותו.
עוד עולה מהחוזים שבנספחים לתצהירו של המשכיר, כי כנראה הפיק לקח מהמקרה דנן, כיוון שבחוזה שכירות קודם (נספח ה' לתצהירו) נכתב התנאי שבמחלוקת באופן לאקוני וללא הסבר, בדומה לאופן שבו נכתב בנספח לחוזה דנן; ואילו בחוזים המאוחרים יותר הוא נכתב בהרחבה ובהדגשה, בתוספת הסברים, כפי שצוטט לעיל.
12.
בשולי הנספח לחוזה נכתב: "ארנונה היא 3200 שקל לחודשיים לפני הנחה".
המשכיר טוען כי גם רישום זה היה צריך להעמיד את גב' זוארי ואת האם על כך, שמדובר בתשלום ארנונה גם עבור היחידה הנוספת; מה גם שאת המספר 3200 יכול לקרוא גם מי שאינו קורא עברית.
איני מקבלת טענה זו. בנספח לחוזה לא נאמר כי שתי יחידות הדיור רשומות בעירייה כיחידה אחת (בניגוד למה שהוסבר ונכתב במפורש בנוסח המאוחר יותר של חוזי השכירות, שצוטט לעיל). כמו כן, הרישום בדבר סכום הארנונה מופיע בנפרד, בשולי הנספח לחוזה, ולא בצמידות לסעיף 3 שלו, שבו נקבע התנאי שבמחלוקת.
גם אדם שמבין וקורא עברית, אך לא עמד על משמעותו של התנאי שבסיפא של סעיף 3, לא היה מבין - רק מתוך אותו רישום בנפרד של סכום הארנונה - כי סכום זה הוא עבור שתי יחידות הדיור. הדבר לא צויין ברישום הנפרד של הסכום, בשולי הנספח לחוזה. על כן אין גם רבותא ביכולת לקרוא את הספרות 3200.
לפיכך אני דוחה את טענת המשכיר כי אותו רישום בדבר סכום הארנונה היה צריך להעמיד את גב' זוארי ואת האם על כך שמדובר בסכום הארנונה עבור שתי יחידות הדיור יחדיו, וכי משמעות הדבר: שהשוכרים מתחייבים לשלם את הארנונה גם עבור היחידה הנוספת.
למותר לומר שאותו רישום נפרד אינו מתייחס לתשלומים עבור מים. אדם שאינו תושב הארץ לא יקשר, בהכרח, בין תשלומי הארנונה לבין תשלומי המים.
13.
אני מאמינה לגב' זוארי, כי בעת שתרגמה לאם את תנאי החוזה היא לא היתה מסוגלת לקרוא ולהבין את מסמכי החוזה והנספח לו, מתוך המסמכים הכתובים, בעברית, אלא שאבה את התנאים מתוך הדברים שאמר לה המשכיר בעל-פה, ושאותם תרגמה לאם.
אני מאמינה לגב' זוארי כי מתוך הדברים שהמשכיר אמר לה, היא לא "קלטה" את התנאי האמור ולא היתה מודעת לו; וממילא - לא תרגמה אותו לאם.
אני מאמינה לדבריה, כי לו היתה קולטת את תוכנו ומשמעותו של תנאי זה - היא היתה מתרגמת אותו לאם.
אני מאמינה לשוכרים, כי רק לאחר האירוע של הפיצוץ בדוד המים, בפברואר 2008, הסתבר להם, לראשונה, שיש שעון מים ושעון חשמל משותף לשתי יחידות הדיור, וכך אף הרישום בעירייה לצורך הארנונה; ורק אז הסתבר להם שמתחילת השכירות, בספטמבר 2006, הם משלמים את החשבונות הללו גם עבור היחידה הנפרדת.
אני מאמינה גם לדבריה של גב' זוארי, כי אף היא נעשתה מודעת לקיומו של תנאי זה, לראשונה, רק לאחר שהשוכרים התלוננו בעניין זה במשרד התיווך.
איני מקבלת את טענת ב"כ המשכיר בסיכומיו, כי גב' זוארי לא העידה אמת, היינו: לא אישרה כי המשכיר אמנם אמר לה את דבר התנאי שבבמחלוקת, וזאת
- כיוון שבעל משרד התיווך, מר אמנון קדם, לא התיר לה לאשר זאת.
גב' זוארי העידה כי אמנם פנתה אל מר קדם, לאחר שהתבקשה על ידי המשכיר ליתן תצהיר מטעמו, וזאת כיוון שראתה את המחלוקת כנוגעת למשרד התיווך, אשר מר קדם הוא בעליו.
אולם היא העידה כי במענה לפנייתה השיבה מר קדם, "שאני צריכה לענות מה שהיה" (בעמ' 33 לפר'). מר קדם לא הציג איפוא לגב' זוארי כל "דרישה" בעניין עדותה, וודאי שלא "אסר" עליה לאשר את גירסתו של המשכיר, אלא אדרבא: הבהיר לה כי עליה להעיד את האמת.
האמת של גב' זוארי היא כי אינה זוכרת, שהמשכיר אמר לה את דבר התנאי שבמחלוקת, וכי לו היה אומר לה זאת (או אולי: לו היתה "קולטת" מדבריו את תוכנו ומשמעותו של תנאי
זה) - אזי היתה מתרגמת אותו לאם, כפי שתרגמה את יתר תנאי החוזה, על פי הדברים ששמעה מהמשכיר. אני מקבלת את דבריה של גב' זוארי כדברי אמת.
איני מקבלת את טענת השוכרים, כי המשכיר רימה אותם בעניינו של התנאי שבמחלוקת.
תנאי זה כתוב בנספח לחוזה. המשכיר ביקש מגב' זוארי לתרגם לאם את התנאים שבחוזה ובנספח לו, והגיוני שציין גם תנאי זה, אך גב' זוארי לא "קלטה" אותו, כהווייתו, מתוך הדברים שהמשכיר אמר לה. על כל פנים, לא היתה כאן תרמית או אי-גילוי נאות מצד המשכיר.
התקלה נוצרה מתוך כך שגב' זוארי לא הבינה ולא קלטה את התנאי האמור ואת משמעותו, מתוך הדברים שהמשכיר אמר לה, וכתוצאה מכך נוצר "נתק תקשורת" בין הצדדים, בעניינו של תנאי זה. גב' זוארי נתנה לכך ביטוי בעדותה אודות הויכוח שהתקיים בינה לבין המשכיר, לאחר שהמשכיר ביקש ממנה ליתן תצהיר מטעמו: "אמרתי לאורי שאם זה היה ידוע לי, הייתי מתנגדת לתנאי הזה. אז הוא אמר: אבל אמרתי לך. עניתי לו שאיני זוכרת. הוא ניסה כאילו לשכנע אותי, שהוא אמר לי את זה. זה לא נעים כי אני בקשרים טובים עם אורי" (בעמ' 39 לפר').
המשכיר, מצידו, "תרם" במידה מסויימת לכך שהתנאי האמור לא חודד ולא "נקלט" על ידי גב' זוארי, וכפועל יוצא - לא הועבר על ידה אל האם. המשכיר העיד כי כאשר המושכר הוצג לפני האם, לא הראו לה את היחידה הנפרדת, אלא - "הסברנו לה שיש יחידה נפרדת, שלא נכלל במושכר שאנו מציעים לה, ולא בדמי השכירות" (בעמ' 43 לפר').
ההדגשה, בהסבר שנתן המשכיר, כי היחידה הנפרדת אינה נכללת במושכר, ולא בדמי
השכירות - אפשר שתרמה לתמונת-הדברים שהתקבלה אצל גב' זוארי ואצל האם, ולפיה אין כל דרישה כלפי השוכרים בכל הנוגע לאותה יחידה נפרדת שמושכרת לאחרים.
"נקודת בקרה" חשובה, אשר הוחמצה, היתה כאשר המשכיר, מצידו, חתם על מסמך האם - שכתוב צרפתית, ואשר המשכיר לא יכול היה לקראו - מבלי שביקש מגב' זוארי שתתרגם לו את מסמך האם לעברית, על מנת שיוכל לוודא כי כל התנאים המהותיים שבחוזה אמנם תורגמו לאם ונכתבו על ידה במסמך האם.
לו ביקש המשכיר לתרגם לו את מסמך האם, היה עומד על השמטתו של התנאי שבמחלוקת, ואזי היה עניינו של תנאי זה עולה ונדון בינו לבין האם. אז היה המשכיר יכול לעמוד על כך, שהסכמה בעניינו של תנאי זה - ככל שהיתה מושגת באותו מעמד - תמצא ביטוי ברור במסמך האם, וכך היתה נמנעת המחלוקת בין הצדדים.
למרבה הצער, לא בוצעה "סגירת המעגל", על ידי תרגום מסמך האם לעברית, וכך נותר בעינו נתק- התקשורת בין הצדדים, בעניינו של התנאי שבמחלוקת.
14.
ב"כ השוכרים טוענת כי התנהלותו של המשכיר כלפי השוכרים מהווה עושק, כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים); בכך שניצל, ביודעין, את חולשתם של השוכרים, שהם עולים חדשים ואינם מבינים עברית. לטענתה, המשכיר ניצל זאת על מנת לקבוע בחוזה תנאי דרקוני של תשלומים עבור היחידה הנפרדת והחתים את האם על מסמכים בעברית, ביודעו שאינה יכולה לקרוא אותם. ב"כ השוכרים טוענת כי השוכרים היו זכאים לבטל את החוזה בשל העושק כאמור.
אני דוחה טענה זו: המשכיר הראה כי התנאי שבמחלוקת נקבע על ידו לא רק לגבי השוכרים דנן, אלא לגבי כל שוכר של המושכר (היחידה "הגדולה"), הן בחוזים שכרת לפני החוזה דנן, והן באלה שכרת אחריו. על כן אין בסיס לטענה כאילו המשכיר ניצל את היותם של השוכרים עולים חדשים, שאינם יודעים עברית, על מנת "להחדיר" לחוזה את התנאי האמור.
ב"כ המשכיר מדגיש בסיכומיו, כי אחד התנאים לביטול החוזה על בסיס טענת עושק, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים, הוא כי "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל".
השוכרים לא הוכיחו גם תנאי זה. אציין בהקשר זה את עדות המשכיר (בעמ' 50 לפר'), כי הוא נתן לשוכרים הנחה ניכרת בדמי השכירות, הן בשל כך ששילמו עבור התקופה הראשונה מראש והן בשל התשלום על ידם של ארנונה ומים גם עבור היחידה הנפרדת. דברים אלה לא הופרכו, והם מצביעים על כך שתנאי החוזה לא היו גרועים מהמקובל; מה גם שהדרישה, על פי סעיף 18 לחוק החוזים, היא למידת חריגה בלתי סבירה מהמקובל.
אשר לקשיי השפה - הם היו הדדיים, ואף המשכיר עצמו נפגע כתוצאה מתקלת התקשורת שנבעה מהם.
מהראיות שלפני עולה כי האם ניהלה עם המשכיר משא ומתן ענייני. הן גב' זוארי והן המשכיר העידו כי המשא ומתן נמשך זמן רב (כשעתיים). במשא ומתן זה הצליחה האם להשיג את הסכמת המשכיר להפסקת השכירות לפני תום תקופתה, בשנה הראשונה, דבר שהמשכיר אינו מסכים לו בדרך כלל, כפי שיפורט בהמשך.
אין זה נכון להציג את הדברים, כאילו המשכיר החתים את האם, שלוחת השוכרים, על מסמכים בעברית, תוך ניצול העובדה שלא יכלה לקראם. המשכיר סמך על תרגום תנאי החוזה, על ידי גב' זוארי, והאם עצמה רשמה את שתורגם לה במסמך האם, שמהווה "מסמך מפתח" לענייננו.
יתרה מזאת, המשכיר עצמו חתם אף הוא על מסמך האם, מבלי שיכול היה לקראו, תוך שסמך על כך, שהדברים שמסר לגב' זוארי תורגמו במלואם ומצאו ביטוי הולם במסמך זה.
זאת ועוד: המשא ומתן בין הצדדים, שאינם דוברים זה את שפתו של זה, ואשר נערך בעזרת התרגום על ידי גב' זוארי, הניב בסופו של דבר הבנה והסכמה לגבי כל תנאי החוזה. התנאי היחיד, שלגביו אירעה "תקלת התקשורת", הוא התנאי בדבר תשלומי הארנונה והמים עבור היחידה הנפרדת. תקלה זו, והסכסוך שנתגלע בעקבותיה, הם אמנם מצערים, אך מדובר בטעות הדדית.
על פי מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, לא התקיימו בענייננו התנאים לביטול החוזה מחמת עושק, על פי סעיף 18 לחוק החוזים.
15.
מסקנתי היא איפוא כי איש מהצדדים לא הונה את הצד השני: התנאי שבמחלוקת נכתב מלכתחילה בנספח לחוזה; המשכיר סבר כי הוא תורגם לאם; אך גב' זוארי לא קלטה תנאי זה ולא תרגמה אותו לאם, והוא לא נכלל במסמך האם.
השוכרים, מצידם, למדו את תנאי החוזה ממסמך האם וסמכו על כך שנכתבו בו כל התנאים המהותיים. השוכרת העידה כי במפגש עם המשכיר, אשר לדבריה נערך במשרד התיווך כשבועיים לאחר עלייתם של השוכרים ארצה - "הראו לי את שלושת המסמכים ביחד ואמרו לי לחתום, ושכל מה שכתוב במסמכים מצוי בדף שכתוב בצרפתית בכתב יד וסומן א' 3 בנספחים לתצהיר של אורי לוי
" (בעמ' 4 לפר'; שלושת המסמכים הם החוזה, הנספח לחוזה ומסמך האם, שהוא ה"דף שכתוב בצרפתית").
השוכרת העידה כי באותה פגישה לא נדונו שוב תנאי החוזה, וכי היא היתה בעיקרה בעלת אופי "חברתי" וידידותי.
אשר לחתימת החוזה הנוסף: חתימה זו נעשתה, לאחר שהשוכרים כבר נכנסו לגור במושכר.
השוכרת העידה כי קרובת המשפחה מאשדוד (מנהלת החשבונות) הגיעה על מנת לבדוק את הבית, ובאותו מעמד מולא טופס חוזה השכירות ואף נערכה קריאת מונים.
המשכיר הדגיש כי טופס החוזה הנוסף מולא על ידי קרוב משפחתם של השוכרים, ונעשה בו שינוי, לגבי תקופת השכירות, כפי שצויין לעיל. המשכיר הדגיש אף את עניין קריאת המונים, שנרשמה בשולי החוזה הנוסף, ושנעשתה בנוכחותו של אותו קרוב משפחה (או קרובת המשפחה).
עריכתו של החוזה הנוסף נדרשה בעיקר לצורך רישום תקופת השכירות כבת 12 חודשים, במקום 11 חודשים, בחוזה המקורי, וכן לצורך תיעוד קריאת המונים. לא חל שינוי בתנאי החוזה, שעליו חתמה האם מטעם השוכרים, ואף השוכרים עצמם, בפגישתם עם המשכיר במשרד התיווך.
התרשמתי כי בעת ביקורה במושכר של קרובת המשפחה, שאז נחתם החוזה הנוסף, לא עלה עניינו של התנאי שבמחלוקת, והשוכרים נותרו בלתי מודעים לו.
ואמנם, לאורך תקופת השכירות סבר כל אחד מהצדדים, כי כל תנאי החוזה ידועים ומוסכמים (כך, עדות המשכיר, בעמ' 45 לפר', כי לא שוחח עם השוכרים, שהיו שכניו, אודות התנאי שבמחלוקת, כי "הכל היה מובן").
מסקנתי היא כי המשכיר, מצידו, לא הונה את השוכרים; ואילו השוכרים, מצידם, לא היו מודעים כלל לתנאי שבמחלוקת, ואין זה נכון שתחילה הסכימו לו ואחר כך ניסו להתנער ממנו. היתה כאן טעות הדדית, שנבעה מתקלת התקשורת, כאמור לעיל.
מצאתי איפוא כי השוכרים לא היו מודעים לתנאי שבמחלוקת, וממילא - לא נתנו הסכמתם לו. לגבי תנאי זה לא היה "מפגש רצונות" בין הצדדים, ועל כן הוא לא נקשר ביניהם, כתנאי מחייב.
בהתאם לכך, זכאים השוכרים להחזר של סכומים, מתוך תשלומי הארנונה והמים, ששילמו עבור היחידה הנפרדת. לגבי תשלומים בגין חשמל עבור היחידה הנפרדת, אין כאמור מחלוקת כי השוכרים זכאים להחזרתם. חישוב סכומי ההחזר יידון להלן.
מרכיבים נוספים של תביעת השוכרים
16.
נוסף על החזר התשלומים, ששילמו עבור היחידה הנפרדת, תבעו השוכרים החזר הוצאות מעבר הדירה, בסך 5,000 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש, בסך 20,000 ₪.
17.
המשכיר טוען כי אין לקבל את התביעה להחזר הוצאות מעבר הדירה, כיוון שתקופת האופציה עמדה להסתיים שלושה חודשים לאחר עזיבת השוכרים, כך שממילא היו צריכים לשאת בהוצאות מעבר הדירה.
ב"כ השוכרים טוענת כי אלמלא הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, היו השוכרים מאריכים את השכירות, ולא היו צריכים לעבור דירה.
טענה זו אינה משכנעת, ממספר טעמים:
ראשית, השוכרים שכרו את הבית האחר עוד ביום 30.1.08, טרם שגילו כי הם משלמים גם עבור היחידה הנפרדת, היינו - טרם שנתגלע הסכסוך בין הצדדים, וללא כל קשר אליו. כפי שצויין, השוכרת אישרה זאת בעדותה (בעמ' 11 לפר').
מכאן, שהשוכרים התכוונו ממילא לעבור לבית אחר ולא להאריך את השכירות במושכר דנן.
שנית, על פי חוזה השכירות ניתנה לשוכרים אופציה להאריך את השכירות בשנה אחת. לא נקבע בו כי אופציה זו תחזור ותעמוד לרשותם גם בשנים נוספות. אפשר אמנם שהצדדים היו מגיעים להסכם בדבר הארכה נוספת של השכירות, אך זו לא נקבעה בחוזה הקיים.
על כן אין השוכרים יכולים להסתמך על אפשרות כזאת, כבסיס לחיובו של המשכיר לשאת בהוצאות מעבר הדירה.
לפיכך אני דוחה מרכיב זה של תביעת השוכרים.
18.
אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש: פיצוי זה נתבע בשל התרמית שהשוכרים ייחסו למשכיר.
כפי שפורט לעיל, לא מצאתי כי המשכיר רימה את השוכרים. המחלוקת בין הצדדים, בדבר התנאי של תשלום גם עבור היחידה הנפרדת, נוצרה כתוצאה מ"תקלת תקשורת" שנבעה מקשיי השפה והתרגום.
מחלוקת זו היתה "נסתרת" מעיניהם של שני הצדדים גם יחד. המשכיר סבר כי התנאי האמור, שכתוב בנספח לחוזה, תורגם על ידי גב' זוארי לאם והיה מקובל עליה, ולא היה מודע לכך שתנאי זה לא נמסר לה ולא נרשם במסמך האם. לעומת זאת, האם והשוכרים לא היו מודעים כלל לקיומו של תנאי זה בנספח לחוזה, והדבר הסתבר להם רק בדיעבד.
כתוצאה מכך נהפכו על פיהם יחסי הידידות והחיבה, ששררו בין הצדדים לאורך כל תקופת מגוריהם של השוכרים במושכר, והפכו למחלוקת מרה. הדבר גרם עוגמת נפש לשני הצדדים: השוכרים זעמו על כי המשכיר רימה אותם, על פי תחושתם; ואילו המשכיר חש כי השוכרים, שהיו כה חביבים, "תקעו לו סכין גב", כפי שהתבטא (בעמ' 48 לפר').
המחלוקת אמנם מצערת, אך מדובר בטעות הדדית, שגרמה כאמור עוגמת נפש לשני הצדדים כאחד.
על כן אני דוחה את מרכיב התביעה שעניינו פיצוי בגין עוגמת נפש.
האם זכאי המשכיר
לקיזוז
19.
נוסף על תביעתו של המשכיר לתשלום שכר דירה עבור שלושת החודשים האחרונים של תקופת האופציה, מבקש הוא לקזז כנגד תביעת השוכרים סכומים בגין מרכיבים שונים, כמפורט בכתב ההגנה ובסעיף 30 לתצהירו.
המרכיבים של דרישת הקיזוז הם:
א.
דמי ארנונה בסך 8,027 ₪ עבור החודשים מרס עד יולי 2008.
ב.
נזקים אשר לטענת המשכיר גרמו השוכרים לנכס: קריעת רשתות של חלונות, נזקים לדוד שמש, נזק למערכת האזעקה, נזק לאינטרקום, תיקוני צבע וסיד, שבירת מרצפות בחדר הילדים, שבירת חלקים של מקלחות, נזק ללוח החשמל. סכומם הכולל של הנזקים הנטענים הללו: 6,450 ₪.
ג.
תשלום בסך 1,000 ₪ עבור טיפול בגינה, לחודשים מרס עד יולי 2008.
ד.
דמי שימוש ראויים עבור מגוריהם של הורי השוכרת במושכר, במשך חמישה חודשים, בשיעור של שליש מדמי השכירות, בסך 13,008 ₪.
20.
קיבלתי את תביעתו של המשכיר, לגבי יתרת תקופת האופציה, מהטעמים שיבוארו להלן, בפרק שכותרתו "תביעת המשכיר".
בהתאם לכך, זכאי המשכיר לקזז כנגד תביעת השוכרים תשלומים של דמי ארנונה, ותשלום עבור גינון, לתקופה שעד תום תקופת האופציה (סוף יולי 2008).
לגבי הארנונה, אין המשכיר זכאי לקיזוז מלוא סכומה, אלא רק חלק יחסי, כיוון שקיבלתי את טענת השוכרים כי אינם חייבים לשלם את הארנונה גם עבור היחידה הנפרדת.
21.
המשכיר טוען כי השוכרים חדלו לשלם ארנונה בחודש מרס 2008. השוכרת בעדותה לא זכרה אם אמנם חדלו לשלם את הארנונה במועד זה, או ששילמו עד סוף אפריל (בעמ' 7 לפר').
המשכיר מבקש, בסעיף 30.2 לתצהירו, לקזז בגין הארנונה, עבור שתי היחידות, סכום של 8,027 ₪. הוא מסתמך על קבלות שצורפו כנספחים ח' 1 ו- ח' 2 לתצהיר. הראשונה בהן היא קבלה בגין ארנונה, מיום 3.8.08, על סכום גבוה יותר (9,627 ₪), והשנייה היא קבלה של חב' מי נתניה (2003) בע"מ, אך בדרישות הקיזוז לא נכלל סכום עבור מים. בהתאם לכך, אתייחס לסכום שהמשכיר ביקש לקזז בגין הארנונה, כאמור לעיל.
השוכרים לא המציאו קבלה בדבר תשלום ארנונה על ידם, לחודשים מרס-אפריל 2008.
המשכיר זכאי איפוא לקיזוז של חלק יחסי מהסכום שביקש לקזז בגין הארנונה. החישוב לעניין זה יובא בהמשך.
22.
אשר להוצאות החזקת הגינה: בסעיף 15 של החוזה נקבע כי על השוכר לשלם למשכיר את חלקו היחסי בהוצאות שונות שכרוכות בהחזקת המושכר, ובין היתר - החזקת הגן.
בסעיף 2 של הנספח לחוזה נאמר כי הקוטג' המושכר הוא עם גינה מטופחת, ועל השוכרים להמשיך ולדאוג לטיפוח הגינה.
המשכיר טוען בכתב ההגנה כי הגינה טופלה על ידי גנן שטיפל במשותף בגינת המושכר, ביחד עם גינת ביתו הצמוד של המשכיר. חלקם של השוכרים בתשלום לגנן עמד על סך
200 ₪ לחודש. המשכיר טוען כי השוכרים חדלו לשלם עבור הגנן, החל מחודש מרס 2008 (שאז חדלו להתגורר במושכר). בהתאם לכך מבקש הוא לקזז סך 1,000 ₪, חלקם של השוכרים בתשלום לגנן, לחודשים מרס עד יולי 2008.
השוכרים אינם חולקים על חובתם לשלם עבור הגינון, והם לא הביאו ראייה לסתור, לגבי הסכום שנדרש.
על כן אני מקבלת את דרישת הקיזוז של המשכיר לגבי סכום זה.
23.
טענות המשכיר בדבר נזקים שונים, שהשוכרים גרמו למושכר, נטענו בעלמא, ללא כל הוכחה. השוכרים כופרים מכל וכל בטענות הללו, כפי שנטען בסיכומי באת-כוחם.
לא זו בלבד שהמשכיר לא המציא כל ראייה לנזקים הנטענים, אלא שהשוכרת לא עומתה כלל, בחקירתה הנגדית, עם הטענות אודות הנזקים הללו.
מהעדויות עלה כי לאורך כל תקופת מגוריהם של השוכרים במושכר היו היחסים בינם לבין המשכיר טובים ואף ידידותיים, ולא נתגלעה כל מחלוקת ביניהם. אף השוכרת כתבה במכתב-העזיבה שלה, כי השוכרים נהנו ממגוריהם במושכר.
הנזקים הנטענים לא הוכחו איפוא כלל, ועל כן אני דוחה את דרישת הקיזוז של המשכיר לגבי מרכיב זה.
24.
אשר לדמי שימוש ראויים בגין מגוריהם במושכר של הורי השוכרת:
בסעיף 5 של חוזה השכירות מתחייב השוכר, בין היתר, שלא להרשות לאחר להשתמש במושכר או בחלק ממנו מבלי לקבל רשות בכתב מראש מאת המשכיר.
אין מחלוקת כי הורי השוכרת התגוררו עם השוכרים במושכר במשך מספר חודשים.
ב"כ השוכרים טוענת בסיכומיה כי הדבר נבע ממצב בריאותו הקשה של האב (אשר נפטר, למרבה הצער, ביום 7.6.08), וכן בשל כך שההורים המתינו למטען שלהם שהיה צריך להגיע מצרפת. ב"כ השוכרים טוענת כי תקופת מגורי ההורים במושכר נמשכה שלושה חודשים בלבד, אך על פי עדותה של האם (בעמ' 21 לפר'), היא נמשכה כחמישה חודשים, החל מראשית נובמבר 2007 עד מרס 2008 (היינו, בחודשים האחרונים למגוריהם של השוכרים במושכר).
השוכרים לא ביקשו, אמנם, את רשותו של המשכיר לארח את ההורים במושכר, אך אין מחלוקת כי המשכיר, שהתגורר בשכנות לשוכרים, ידע על כך. המשכיר לא הלין לפני השוכרים על מגורי ההורים עמם ולא דרש להפסיקם.
התרשמתי כי אלמלא הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, זמן קצר לפני שהשוכרים עזבו את המושכר, לא היה המשכיר דורש מהם תשלום עבור אירוח ההורים במושכר.
ההסבר שהמשכיר מסר לדרישה זו: "אנו טוענים כי תקופת מגורים של ההורים במשך חמישה חודשים חורגת מגדר אירוח ומהווה העברת חלק מזכויות השוכרים לאחרים, ללא אישור" (עדות המשכיר, בעמ' 51 לפר').
ב"כ המשכיר טוען בסיכומיו כי על ידי מגורי ההורים במושכר, במשך חמישה חודשים, נחסכו ההוצאות של מגורים נפרדים עבורם, ואף מטעם זה יש לקבל את דרישת המשכיר, על דרך קיזוז, בעניין דמי שימוש ראויים עבור מגורי ההורים במושכר.
25.
התנאי שאוסר על שוכר לאפשר לאחר מגורים במושכר הוא תנאי שכיח ומקובל בחוזי שכירות.
השאלה אם בן משפחה קרוב, שהשוכר אירח אותו במושכר, צריך להיחשב כ"אחר", לעניין סעיף האיסור האמור, נדונה בפסיקה.
ב-ע"א 4100/97 רינדר ואח' נ. ויזלטיר, ביחד עם ע"א 4133/97 דרור נ. תדמור (פ"ד נ"ב (4), 580; להלן: עניין רינדר) נסבה אמנם המחלוקת על חוזי שכירות בדיירות מוגנת, אך נפסק שם, מעבר להקשר של דיירות מוגנת, כי אין לפרש את האיסור לתת ל"אחר" להשתמש במושכר כאוסר על השוכר לאפשר מגורים לבן משפחה קרוב; והכל על פי הנסיבות שמתקיימות בכל מקרה ספציפי. בין היתר, נאמר בפסק הדין כי על אף נוסחו הגורף של תנאי-האיסור האמור, כפי שהוא מנוסח בדרך כלל, הרי ביישומו יש להתחשב בנסיבות החיים, ובכך שטבעי הדבר שהשוכר יארח במושכר בן משפחה קרוב, אפילו לתקופה ארוכה.
ב-ת.א. 50312/05 סטרץ נ. פורמן (בימ"ש השלום בתל-אביב; להלן: עניין סטרץ) יישם כב' השופט טובי את העקרון הכללי, שנפסק בעניין רינדר, ופסק כי מגוריה במושכר של בת השוכרים, סטודנטית שסמוכה על שולחן הוריה, אינם מהווים הפרת האיסור האמור שבחוזה השכירות.
בענייננו, ההורים הם אמנם בגדר "בן משפחה קרוב" לשוכרים, אם כי אינם שייכים באופן מובהק לתא המשפחתי "הגרעיני", כמו בן או בת שעדיין סמוכים על שולחן הוריהם וטרם הקימו בית עצמאי משלהם.
ואמנם, האם העידה כי מלכתחילה לא היתה כוונה, שההורים יתגוררו במושכר ביחד עם השוכרים. אולם כשההורים אך הגיעו ארצה, ובעודם ממתינים למטען שלהם מצרפת, הידרדר מצב בריאותו של האב, ובנסיבות אלה אירחו השוכרים את ההורים בביתם במשך כחמישה חודשים, תקופה שאינה קצרה.
אין מחלוקת כי המשכיר, שהיה שכנם של השוכרים, ידע על כך ולא מחה בפני
השוכרים, ואף לא דרש שההורים יעזבו את המושכר.
עצם הכנסתם של ההורים למושכר, במצב שנקלעו אליו, הוא בגדר התנהגות אשר השופטים בעניין רינדר ראו אותה כטבעית וכאנושית, ובתור שכזו - כמצוייה במתחם הציפיות של הצדדים לחוזה.
מעדויותיהם של האם ושל המשכיר עולה כי אף הצדדים להליך דנן ראו זאת כך.
האם נשאלה, לגבי תגובת המשכיר למגורי ההורים במושכר:
"ש.
הוא מחה על זה, אמר שזה לא בסדר, שתצאי מהדירה?
ת. לא. זו הבת שלי" (בעמ' 24 לפר'; ההדגשה הוספה).
אף המשכיר, בדבריו שצוטטו לעיל, ראה את מגורי ההורים במושכר כ"אירוח", שהיה מוכן לקבלו, וטרונייתו לגביו נסבה רק על משך התקופה של אותו אירוח, שלדעתו היה מופרז.
אולם המשכיר לא מחה כלל על מגורי ההורים במושכר, ולא דרש להפסיקם, לאורך כל אותה תקופה, למרות שהיה מודע להם.
איני רואה צורך לקבוע מסמרות בשאלה: האם מגורי ההורים במושכר היוו הפרה של החוזה על ידי השוכרים; או שבנסיבות הספציפיות של המקרה דנן אין לראות את ההורים כ"אחר", לעניין תנאי-האיסור שבחוזה השכירות (כפי שנפסק בעניין רינדר ובעניין סטרץ).
הטעם לכך הוא כי גם אם נאמר שהיתה בכך הפרת החוזה, הרי יש לראות את המשכיר כמי שויתר על דרישת פיצוי בגין אותה הפרה; לנוכח אי-העלאת כל טענה לגביה, לאורך כל תקופת מגוריהם של ההורים, למרות שידע על כך.
על כן אני דוחה את דרישתו של המשכיר לדמי שימוש ראויים עבור מגורי ההורים במושכר.
26.
מתוך טענות הקיזוז של המשכיר קיבלתי איפוא את טענותיו לגבי הארנונה ולגבי השתתפות השוכרים בהוצאות הגינון, ודחיתי את טענותיו לגבי נזקים נטענים למושכר ולגבי דמי שימוש ראויים עבור מגורי ההורים במושכר.
תביעת המשכיר
27.
תביעת המשכיר היא לתשלום שכר הדירה עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים (מאי עד יולי 2008), על פי השיק המעותד, שהשוכרת משכה לתשלום זה, ואשר ביטלה כשהשוכרים עזבו את המושכר.
שתי שאלות-מחלוקת טעונות הכרעה לעניין זה:
א.
האם היו השוכרים זכאים לסיים את השכירות לפני תום תקופתה.
אין מחלוקת כי זכות זו הוענקה לשוכרים לגבי תקופת השכירות הראשונה. המחלוקת היא: האם זכות זו הוענקה להם גם לגבי תקופת האופציה, כטענתם; או שלא הוענקה להם לגבי תקופה זו, כטענת המשכיר.
ב.
האם המשכיר הסכים לעזיבת השוכרים את המושכר לפני תום תקופת האופציה.
28.
אין מחלוקת כי הזכות לסיים את השכירות לפני תום תקופתה אינה כתובה בחוזה השכירות, ואף לא בנספח לחוזה, אלא היא סוכמה בעל-פה, במשא ומתן שנערך בין המשכיר לבין האם.
שני הצדדים נסמכים לעניין זה על מסמך האם. שם נכתב: "אם השכירות לשנה אחת, אם הפינוי מוקדם יותר, עלינו להודיע לבעל הדירה חודשיים מראש ולעזוב חודש לפני ה- 12 חודשים" (מתוך התרגום הנוטריוני ת/ 1. בתרגום הנוטריוני נ/ 1 הנוסח זהה במהותו).
בחקירתה הנגדית של האם, הציג לה ב"כ המשכיר, כי היא ביקשה להסדיר אפשרות להפסקת השכירות בשנה הראשונה, כיוון שהשוכרים טרם הגיעו אז ארצה, והאם חפצה להשאיר פתח להפסקת השכירות, אם יתברר שהדירה אינה מתאימה לבתה. האם אישרה דברים אלה: "זה כמו כל החוזים, אני חושבת. נכון חתמתי, אבל אם זה ימצא חן בעיניה או לא, זו החלטה שלה להפסיק או לא. לא הסכמתי עם מר אורי. אמרתי שהבת שלי תגיע, ואם ימצא חן בעיניה, היא תמשיך בשנה הראשונה בחוזה" (בעמ' 21 לפר'; ההדגשה הוספה).
בהמשך עדותה נשאלה האם (בחקירה החוזרת ובשאלה של ב"כ המשכיר):
"ש.
כשחתמת על חוזה השכירות, מה אמרו לך לגבי האפשרות לסיים את תקופת השכירות באמצע?
ת.
שאם אני רוצה לעזוב, צריך להודיע מראש לפני חודש יולי, שאז הוא רוצה להשכיר את הדירה לנופשים בתקופת הקיץ. לא נכנסתי לפרטים כמה זמן מראש צריך להודיע.
ש.
האם מה שאמרת כעת מתייחס לשנת השכירות הראשונה?
ת. כן" (בעמ' 24 לפר').
על פי האמור במסמך האם, בצירוף דברי האם בעדותה - שמשקפים את כוונת הצדדים לגבי ההסכמה שהושגה בעניין העזיבה המוקדמת - עולה כי הסכמה זו נסבה, אמנם, על שנת השכירות הראשונה בלבד.
29.
ב"כ השוכרים טוענת בסיכומיה כי יש לפרש את האמור במסמך האם: "אם השכירות לשנה אחת" - כדיבור שמשמעו כי האפשרות לסיים את השכירות לפני תום תקופתה חלה גם על תקופת האופציה. עוד טוענת היא כי הסדרת "נתיב יציאה" מקובלת בחוזי שכירות, וכי מקובל כי אם השכירות מוארכת, אזי חלים כל תנאי החוזה גם על תקופת ההארכה, למעט אולי שכר הדירה שמועלה (כפי שסוכם גם בחוזה דנן). עוד טוענת היא כי אין כל היגיון בכך שהאפשרות לסיים את השכירות לפני תום התקופה תינתן רק לגבי התקופה הראשונה, ולא לגבי תקופת ההארכה.
איני מקבלת טענות אלה, לגבי החוזה שבו מדובר במקרה דנן: אין כמובן מניעה לכך שהצדדים יסכימו כי התנאי בדבר "נתיב יציאה" מהשכירות יחול הן בתקופה הראשונה והן בתקופת הארכה, אולם הסכמה כזאת אינה בהכרח "אוטומטית".
מהחומר שלפני עולה כי המשכיר דנן אינו מעוניין כלל לאפשר לשוכר הבית "נתיב יציאה" מהשכירות לפני תום תקופתה. כך, בחוזה השכירות עצמו, ובנספח לו, לא הוענקה לשוכרים זכות לסיים את השכירות לפני תום תקופתה. הדבר נכתב רק במסמך האם, לאחר ההסכמה שהושגה בעניין זה במשא ומתן בינה לבין המשכיר.
בחוזי שכירות עם שוכרים אחרים, שצורפו לתצהירו של המשכיר, נקבע במפורש: "השוכר לא יהיה זכאי להביא הסכם זה לידי סיום לפני תום תקופת השכירות כאמור בסעיף 2 לעיל" (סעיף 10.7 לחוזה שצורף כנספח ד' 1 לתצהיר המשכיר; סעיף 2 שאליו ההפנייה הוא הסעיף שקובע את משך תקופת השכירות).
עצם ההסכמה ל"נתיב יציאה", במקרה דנן, עומדת איפוא בניגוד לעמדתו הבסיסית של המשכיר. המשכיר נתן הסכמתו לכך, לבקשת האם, בהתחשב בנסיבות המיוחדות שהיו במקרה זה, קרי: כי השוכרים עצמם טרם הגיעו ארצה וטרם ראו את הבית, אך ייפו את כוחה של האם לחתום מטעמם על חוזה שכירות מחייב, לפני שראו בעצמם את הבית.
בנסיבות אלה, הסכים המשכיר להתחשב בכך כי אפשר שחרף התרשמותה החיובית של האם מהבית, השוכרים עצמם לא ימצאוהו מתאים וירצו לעזבו לפני תום תקופת השכירות הראשונה.
יתרה מזאת, האם עצמה אישרה בעדותה כי אלה היו נסיבות ההסכמה בדבר "נתיב היציאה", וכי הסכמה זו התייחסה לתקופת השכירות הראשונה. משמע, אם הבית ימצא חן בעיני השוכרים עצמם, והם ירצו להאריך את תקופת השכירות, אזי אין הסכמה זו עומדת, על פי מה שסוכם עם האם.
30.
מהטעמים האמורים אני מקבלת את טענת המשכיר, כי הזכות לסיים את השכירות לפני תום תקופתה לא הוסכמה לגבי תקופת האופציה, אלא רק לגבי תקופת השכירות הראשונה.
בהתאם לכך, צודק המשכיר בדרישתו לתשלום שכר הדירה עבור תקופת האופציה במלואה; אלא אם הסכים לעזיבתם המוקדמת של השוכרים, למרות שלא הוענקה להם זכות לעשות כן, לגבי תקופת האופציה.
31.
איני מקבלת את טענת השוכרים, כי הסיבה לעזיבתם המוקדמת את המושכר היתה הגילוי כי המשכיר הונה אותם - לשיטתם - בעניין תשלומי הארנונה והמים גם עבור היחידה הנוספת.
השוכרים טוענים כי הדבר התגלה להם בעקבות האירוע של הפיצוץ בדוד המים, שאירע בחודש פברואר 2008; אולם כבר ביום 30.1.08 חתמו השוכרים על חוזה שכירות לגבי מושכר אחר, וזאת לאחר שכשבוע קודם לכן כתבו את מכתבם אל המשכיר בדבר רצונם לעזוב את המושכר בשל "סיבות משפחתיות".
אף השוכרת אישרה בעדותה (בעמ' 11 לפר'), כי אותו גילוי של התרמית אירע לאחר שכבר הודיעה על רצונם של השוכרים לעזוב את המושכר, וכי הודעה זו נמסרה ללא קשר לגילוי האמור. אין איפוא בסיס לטענת השוכרים, כאילו עזיבתם המוקדמת נעשתה בשל התרמית שהתגלתה (מנקודת מבטם).
לא שוכנעתי גם מטענתם האחרת של השוכרים, כי עזבו את המושכר בשל הסכומים הגבוהים שנדרשו לשלם עבור חשמל ומים. הרי לפני שגילו, כי הם משלמים גם עבור היחידה הנפרדת, לא היתה להם סיבה לחשוב שבמושכר דומה אחר בנתניה הם יחוייבו בסכומים נמוכים יותר עבור צריכת חשמל ומים, ולמרות זאת שכרו בית אחר בנתניה עוד בחודש ינואר 2008.
במכתב העזיבה של השוכרת, מיום 24.1.08, נאמר כי למרות שביעות רצונם מהמגורים במושכר, הם נאלצים לעזוב מסיבות "משפחתיות" (ולא בשל התשלומים הגבוהים עבור חשמל ומים).
ב"כ השוכרים טוענת כי המשכיר הפר את חוזה השכירות, במרמה שנהג כלפי השוכרים, וכי
לנוכח הפרה זו על ידי המשכיר, היו השוכרים רשאים לבטל את החוזה ולעזוב את המושכר לפני תום תקופת האופציה. על כן יש לראות את עזיבתם כהפסקת החוזה כדין, ואין לחייבם לשלם את שכר הדירה עבור יתרת תקופת האופציה.
משדחיתי את טענת המרמה מצד המשכיר, נשמטת הקרקע מתחת לטענה זו של ב"כ השוכרים; מה גם שכאמור, אין מחלוקת כי החלטתם של השוכרים לעזוב את המושכר, ואף חתימת חוזה שכירות אחר על ידם, נעשו עוד לפני שגילו כי הם משלמים גם עבור היחידה הנפרדת.
32.
ציינתי לעיל את דברי המשכיר בעדותו, כי השוכרים ביקשו לעזוב את המושכר כבר מספר חודשים לפני מכתב הודעתם מיום 24.1.08, אך הוא הבהיר להם כי האפשרות לעזוב לפני תום תקופת השכירות אינה חלה לגבי תקופת האופציה.
המשכיר לא הגיב, אמנם, בכתב על מכתב-הודעה זה של השוכרים, אך לדבריו - "לא. דיברנו. הילדה שלה היתה שם, שהיא דוברת עברית קצת יותר טוב. שלושה חודשים לפני 1/08, בערך באוגוסט, (כ)שהם רצו לעזוב, אני הבהרתי להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם קשורים בחוזה ולא יכולים לעזוב. אמרתי שאם היא רוצה, אני יכול לעזור לה למצוא שוכר בתנאים שהיא שוכרת. מעבר לזה לא הסכמתי" (בעמ' 48 לפר').
השוכרים חדלו להתגורר במושכר במרס 2008 (עדות השוכרת, בעמ' 15 לפר'), אך הם המשיכו להחזיק חפצים שלהם במושכר, ופינו אותו בסוף חודש אפריל 2008. אותה עת כבר עמד בעינו הסכסוך בין הצדדים, לאחר שהשוכרים גילו כי הם משלמים בגין ארנונה, מים וחשמל גם עבור היחידה הנפרדת, ולא התקיימה עוד תקשורת ישירה ביניהם.
ב"כ השוכרים טוענת כי אי-תגובה, מצד המשכיר, על מכתב העזיבה של השוכרים היא שתיקה שכמוה כהסכמה, אך איני מקבלת טענה זו.
כאמור, המשכיר התנגד מלכתחילה למתן אפשרות לשוכרים לסיים את השכירות לפני תום תקופתה. הוא הסכים לכך, לבקשת האם, אך זאת - לגבי תקופת השכירות הראשונה בלבד, בשל הנסיבות שצויינו לעיל. המשכיר לא הסכים למתן אפשרות כזאת לגבי תקופת האופציה, היינו - לאחר שהשוכרים היו מרוצים מהמושכר וביקשו לממש את האופציה להארכת השכירות.
אני מאמינה למשכיר, כי הוא לא הסכים לעזיבה חד צדדית של השוכרים במהלך תקופת האופציה. על מנת ללכת לקראתם, היה המשכיר מוכן לסייע במציאת דייר חלופי, אך לא הוצע דייר כזה.
השוכרים סברו, אמנם, כי הזכות לעזוב את המושכר באופן חד צדדי, תוך הודעה מראש, עומדת להם גם לגבי תקופת האופציה (עדות השוכרת, בעמ' 11 לפר'); אך כאמור - דחיתי טענה זו.
33.
ב"כ השוכרים טוענת כי המשכיר לא פעל כנדרש להקטנת נזקו, בכך שלא השכיר את הבית לאחר, מייד לאחר עזיבת השוכרים, ועל כן אינו זכאי לתשלום שכר הדירה עבור יתרת תקופת האופציה.
מנגד טוען ב"כ המשכיר כי עניין הקטנת הנזק מתעורר, רק מקום שנתבעים פיצויים בגין הפרת החוזה (סעיף 14 לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], התשל"א - 1970); ואילו תביעתו של המשכיר היא לתשלום שכר הדירה, שמגיע לו על פי החוזה, ואינה תביעה לפיצוי בגין הפרת החוזה. אני סבורה כי ב"כ המשכיר צודק בטענה זו.
אזכיר עוד לעניין זה כי המשכיר, מצידו, היה מוכן לקבל דייר חלופי, ואף הציע לסייע במציאתו.
השוכרים הם שעזבו את המושכר, בניגוד לתנאי החוזה, ועל כן אין להם להלין על המשכיר בעניין אי מציאת דייר חלופי לתקופה בת שלושת החודשים שנותרה עד תום תקופת האופציה.
ב"כ השוכרים טוענת עוד, כי העובדה שהמשכיר הגיש את שיק שכר הדירה להוצאה לפועל, רק לאחר שהשוכרים הגישו את תביעתם כנגדו, מצביעה על כך שידע כי הזכות לעזיבה מוקדמת עומדת לשוכרים גם בתקופת האופציה, והמשכיר הסכים לעזיבתם.
המשכיר עומת עם טענה זו בחקירתו הנגדית והשיב כי התכוון להגיש כנגד השוכרים תביעה בגין כל הסכומים שמגיעים לו מהם, נוסף על יתרת שכר הדירה, ואין זה נכון שלא התכוון לתבוע על פי השיק של שכר הדירה. ואמנם, בכתב הגנתו, שהוגש מספר חודשים לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל, פירט המשכיר - על דרך של דרישת קיזוז - את הסכומים אשר לטענתו מגיעים לו מהשוכרים, נוסף על יתרת שכר הדירה.
על כן איני סבורה כי יש בעיתוי של הגשת שיק שכר הדירה לביצוע בהוצאה לפועל כדי להצביע על הסכמה של המשכיר עם טענת השוכרים, כי זכות העזיבה המוקדמת חלה גם בתקופת האופציה, או על הסכמתו לעזיבתם המוקדמת באופן חד צדדי, מבלי להעמיד דייר חלופי.
34.
משלא נתן המשכיר את הסכמתו לעזיבה המוקדמת בתקופת האופציה, על השוכרים לעמוד בהתחייבויותיהם על פי חוזה השכירות, לגבי כל תקופת האופציה.
אני מקבלת איפוא את תביעתו של המשכיר לתשלום שכר הדירה עבור שלושת החודשים האחרונים של תקופת האופציה.
חישוב הסכומים
35.
השוכרת אישרה בעדותה (בעמ' 7 ו- 10 לפר') כי דרישתם של השוכרים להחזר של מחצית הסכומים בגין הארנונה, המים והחשמל נעשתה בשל המרמה, כטענתם, מצד המשכיר כלפיהם; וכי אלמלא מעשה המרמה הנטען היו מגיעים להם סכומי החזר באופן יחסי לשטח ולהוצאות החשמל והמים של היחידה הנפרדת, ולאו דווקא מחצית הסכומים שבהם מדובר. משדחיתי את טענת המרמה, ייערך חישוב הסכומים בהתאם.
36.
לגבי תשלומי הארנונה: אין מחלוקת כי יש לחשבם על פי השטח היחסי של שתי יחידות הדיור.
לתצהירו של המשכיר צורף תרשים של הנכס, אך קשה לעמוד מתוכו על המידות המדוייקות של שתי היחידות.
השוכרים טוענים כי שטח המושכר ששכרו (היחידה הגדולה) הוא 300 מ"ר, ואילו המשכיר טוען ששטחה 256 מ"ר.
השוכרים טוענים כי שטח היחידה הנפרדת הוא 60 מ"ר, ואילו המשכיר טוען ששטחה
42 מ"ר. לעניין זה אישרה השוכרת בעדותה (בעמ' 8 לפר') כי לא ערכה מדידות, וכי נקיבת שטח היחידה הנפרדת כ- 60 מ"ר היא על פי השערתה בלבד.
לעניין שטחיהן של שתי היחידות מקבלת אני את הנתונים שמסר המשכיר, כיוון שהוא בנה את הבית (ביחד עם ביתו שלו, שצמוד למושכר), וחזקה עליו שהוא בקיא בנתונים אלה יותר מהשוכרים, שכאמור לא ערכו מדידות.
חישובי הסכומים שלהלן נערכו בעיגול לשקלים שלמים.
על פי הנתונים שמסר המשכיר, שטחן של שתי היחידות יחדיו הוא 298 מ"ר. שטח היחידה הגדולה (המושכר) מהווה 86% מהשטח הכולל, ושטח היחידה הנפרדת - 14%.
בהתאם לכך, זכאים השוכרים להחזר של 14% מסכומי הארנונה ששילמו, והמשכיר זכאי לקזז 86% מסכום הארנונה שביקש לקזז כנגד תביעת השוכרים.
השוכרים טוענים ששילמו עבור הארנונה, בסך-הכל, סכום של 24,430 ₪. המשכיר לא כפר בסכום זה. לפיכך זכאים השוכרים להחזר בשיעור של 14% מהסכום האמור, היינו -
3,420 ₪.
המשכיר ביקש לקזז בגין הארנונה סך 8,027 ₪, עבור החודשים מרס עד יולי 2008, שעבורם לא שילמו השוכרים את הארנונה. המשכיר זכאי לגבות מהשוכרים 86% מסכום זה שהם 6,903 ₪.
יתרת חובם של השוכרים בגין הארנונה עולה איפוא על סכום ההחזר שמגיע להם בגינה.
בקיזוז סכום ההחזר מיתרת החוב - עומדת יתרת החוב של השוכרים בגין הארנונה על סך 3,483 ₪.
37.
לגבי התשלומים עבור אספקת מים: השוכרים טוענים כי שילמו, בסך הכל, 6,000 ₪ עבור צריכת המים. המשכיר לא כפר בסכום זה.
המשכיר טוען, בסעיף 25 לתצהירו, כי צריכת המים של היחידה הנפרדת עמדה על סך 70 ₪ לחודש, בתקופת השכירות הראשונה, ועל סך 90 ₪ - בתקופת השכירות השנייה, אולם בהעדר מונה מים נפרד ליחידה זו, לא ברור על פי מה נקב המשכיר סכומים אלה.
המשכיר טוען כי ביחידה הנפרדת גרו רק שני אנשים, ואילו השוכרים טוענים כי גרו בה שלושה אנשים.
המשכיר טוען כי יש להביא בחשבון גם את אספקת המים לגינה הצמודה למושכר, אשר השוכרים התחייבו לשאת בה, בעוד שדיירי היחידה הנפרדת לא היו צריכים לשלם עבור אספקת המים לגינה, אשר לא שירתה אותם.
עוד יש להביא בחשבון את מגוריהם של ההורים במושכר במשך כחמישה חודשים, היינו - שני דיירים נוספים, דבר שמעלה את צריכת המים ביחידת מגוריהם של השוכרים.
על פי הנתונים הללו, אני סבורה שיש להעמיד את שיעור צריכת המים על ידי השוכרים על שלושה רבעים מסך כל הצריכה של שתי יחידות הדיור.
בהתאם לכך, השוכרים זכאים להחזר של רבע מהסכום ששילמו עבור המים, היינו - סך של 1,500 ₪.
38.
לגבי התשלומים עבור החשמל: כאמור, אין מחלוקת כי השוכרים שילמו עבור החשמל בגין שתי יחידות הדיור גם יחד, וכי מגיע להם החזר של חלק הסכום ששולם עבור היחידה הנפרדת.
השוכרים טוענים כי שילמו עבור החשמל, בסך-הכל, 20,985 ₪, והם תובעים החזר של מחצית סכום זה, בסך 10,492 ₪.
המשכיר טוען כי צריכת החשמל ביחידה הנפרדת הסתכמה בעלות של 3,207 ₪, וזאת על פי קריאת מונה החשמל הנפרד שהיה ביחידה זו. המשכיר טוען כי ערך את קריאת המונה בנוכחות עד, אך הוא לא המציא פרטים לגבי קריאת המונה הנטענת, והיא לא נערכה בנוכחות השוכרים.
המשכיר טוען כי צריכת החשמל ביחידה הנפרדת עמדה על סך 364 ₪ לחודש, בחודשי הקיץ, כשמופעל מזגן; ובחודשי החורף היתה פחותה מכך; אך הוא לא המציא אסמכתא לסכום שנקב, ואף לא המציא כל אסמכתא לגבי הצריכה ביחידה הנפרדת בחודשי החורף.
על כל פנים, נתון זה, שהוצג על ידי המשכיר עצמו, אינו מתיישב עם טענתו כי צריכת החשמל ביחידה הנפרדת הסתכמה, לאורך כל תקופת מגוריהם של השוכרים, בסך 3,207 ₪ בלבד: על פי צריכה בסך 364 ₪ לחודש, כפי שטוען המשכיר, בהכפלה ב- 18 חודשים (בערך), שבהם גרו השוכרים בפועל במושכר - הרי צריכת היחידה הנפרדת היתה בסך של
כ- 6,552 ₪. גם אם נפחית מסכום זה, לגבי חודשי החורף, עדיין הוא גבוה מהסכום של 3,207 ₪, שהמשכיר טוען לו.
לעומת זאת, לתצהירה של השוכרת צורף חשבון חשמל דו חודשי, על סך 1454 ₪ (בעיגול לשקלים שלמים), לחודשים מרס-אפריל 2008, תקופה שבה השוכרים כבר לא גרו במושכר, ועל כן טוענים הם כי חשבון זה משקף את הצריכה ביחידה הנפרדת בלבד.
על פי החשבון הדו-חודשי האמור, עמדה צריכת החשמל ביחידה הנפרדת על סך 727 ₪ לחודש, וזאת לא בחודשי הקיץ. מסמך זה הוא הראייה הטובה ביותר שמצוייה לפני, בעניין צריכת החשמל על ידי היחידה הנפרדת.
מכפלת הסכום האמור ב- 18 חודשי מגוריהם של השוכרים במושכר היא: 13,086 ₪, סכום שעולה על הסכום שהשוכרים דרשו.
על פי חומר הראיות שלפני, זכאים איפוא השוכרים לפחות לסכום שדרשו, בסך 10,492 ₪, ואני פוסקת לזכותם סכום זה.
39.
סך-כל סכומי ההחזר שמגיעים לשוכרים הם איפוא:
א.
עבור מים - 1,500 ₪.
ב.
עבור חשמל - 10,492 ₪,
ובסה"כ - 11,992 ₪.
בגין הארנונה נותרה יתרת חוב לשוכרים, בסך 3,483 ₪.
כמו כן, קיבלתי את טענת הקיזוז של המשכיר, לגבי השתתפות בהחזקת הגינה,
בסך 1,000 ש"ח .
סכומי הקיזוז שמגיעים למשכיר מסתכמים איפוא בסך 4,483 ₪.
לאחר קיזוז הסכום האמור מהסכום שמגיע לשוכרים, עומד הסכום שמגיע לשוכרים על סך
7,509 ₪.
קיבלתי איפוא את תביעתם של השוכרים רק בחלקה, כדי הסכום האמור.
טענת העדר היריבות של הנתבע 2
40.
הנתבע 1 הוא, כאמור, בעל הנכס המושכר. בהיותו מתגורר דרך קבע בארה"ב, הוא ייפה את כוחו של אחיו, הנתבע 2, לשמש שלוחו לעניין השכרת ביתו.
"שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי
צד שלישי" (סעיף 1 (א) לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק השליחות).
סעיף 2 לחוק השליחות קובע:
"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח".
לפיכך, כל עוד פועל השלוח בגדר תחומי שליחותו והרשאתו, פעולתו היא כפעולת השולח.
בענייננו אין כל טענה כי השלוח, הנתבע 2, חרג מתחום הרשאתו כשלוחו של הנתבע 1.
אין אף מחלוקת כי השוכרים ידעו, שהמשכיר הוא הנתבע 1, והנתבע 2 פועל כשלוחו.
בנסיבות אלה, בעל דברם של השוכרים הוא הנתבע 1 (השולח), ולא הנתבע 2 (השלוח).
41.
ב"כ השוכרים טוענת בסיכומיה כי השוכרים לא פגשו כלל בנתבע 1, וכי כל עניין השכרת המושכר נוהל, מתחילתו ועד סופו, על ידי הנתבע 2 בלבד. עוד מדגישה היא כי הנתבע 2 הוא שהגיש את השיק של השוכרת לביצוע בהוצאה לפועל.
בדברים אלה אין רבותא, כיוון שלמטרה זו בדיוק נועד מוסד השליחות. על כן אין בעובדה, שהשוכרים פגשו רק בנתבע 2, ורק עמו התנהלו כל המגעים בקשר ליחסי השכירות; או כי הנתבע 2, במסגרת שליחותו, הוא שהגיש את השיק לביצוע - כדי להקים יריבות משפטית בינם לבינו, בנוגע ליחסי השכירות.
42.
אפשר שפני הדברים היו שונים, לו הוכיחו השוכרים את טענת המרמה שהעלו כלפי
הנתבע 2. מרמה מצד השלוח כלפי צד שלישי עשוייה להוות חריגה מהרשאתו, ואזי יחול סעיף 6 לחוק השליחות שמקים, בתנאים שנקבעו בו, יריבות משפטית ישירה בין הצד השלישי לבין השלוח.
ואמנם, בסיכומיה מבססת ב"כ השוכרים את היריבות כלפי הנתבע 2 על טענת המרמה ועל העושק, אשר לטענת השוכרים נהג כלפיהם הנתבע 2.
משדחיתי טענה זו, נשמטת הקרקע מתחת לטענת היריבות, כלפי הנתבע 2.
43.
על פי האמור, צודק הנתבע 2 בטענת חוסר היריבות שהעלה.
לפיכך אני דוחה את תביעת השוכרים כנגד הנתבע 2, והיא עומדת רק כנגד הנתבע 1.
סיכום
44.
תביעת השוכרים כנגד הנתבע 2 נדחתה. התביעה התקבלה כנגד הנתבע 1 בלבד, וזאת -
על חלק קטן מסכומה: 7,509 ₪.
אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים בתביעה זו 7,509 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 27.5.08, ועד לתשלום בפועל.
עוד ישלם הנתבע 1 לתובעים 15% מהוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
45.
תביעת המשכיר כנגד השוכרת התקבלה במלואה. בהתאם לכך אני מחייבת את הנתבעת בתביעה זו לשלם לתובע את סכום החוב, כפי שהוא עומד בתיק הוצל"פ מס' 1626882087 אשר אני מורה לשפעלו.
הנתבעת בתביעה זו תשלם לתובע אף את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
46.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
כ"ג טבת תשע"ב, 18 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.
תאמ בית משפט שלום 4143/08 ורוניק דדו, ברנרד דדו פטריק נ' אליהו לוי, אורי לוי (פורסם ב-ֽ 18/01/2012)