פסקי דין על ידיעות אחרונות בע"מ | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על הילל צ'רני | פסקי דין על אביגדור קלנר ואח' |

10291-01/12 פ     27/01/2012




פ 10291-01/12 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מדינת ישראל, הילל צ'רני, אביגדור קלנר ואח'




בקשה מס' 2
לפני
ד"ר עודד מודריק-שופט
, סגן נשיא

המבקשת

ידיעות אחרונות בע"מ

ע"י עו"ד פז מוזר
ועו"ד ירון חנין
נגד
המשיבה

1. מדינת ישראל

ע"י עו"ד ליאת בן ארי שווקי
ועו"ד ירון גולומב
–פמת"א (מסוי וכלכלה)
2. הילל צ'רני

ע"י עו"ד גיורא אדרת ועו"ד אורן אדרת
3. אביגדור קלנר
4. אמנון ספרן
5. שמעון גלאון
ע"י עו"ד יעל גרוסמן
6. מאיר רבין
ע"י עו"ד יובל גבעון
7. אורי לופוליאנסקי
8. אורי שטרית
ע"י עו"ד פרופ' דוד ליבאי
9. אהוד אולמרט
ע"י עו"ד אלי זוהר, עו"ד נוית נגב, עו"ד משה מזור
10. שולמית זקן
11. אליעזר שמחיוף
ע"י עו"ד אירית באומהורן
12. אברהם פנר
ע"י עו"ד פרופ' דוד ליבאי ועו"ד פרופ' קנת מן
13. דן דנקנר
ע"י עו"ד נבות תל צור, עו"ד יוסף בנקל ועו"ד רותי ליטבק
14. יעקב אפרתי
15. חברת הולילנד תיירות 1992 בע"מ
16. חברת הולילנד שרות לנופש (ישראל) בע"מ
17. חברת הולילנד פארק בע"מ.
החלטה
ביום 5.1.12 הוגש כתב האישום דנן. משהוגש כתב אישום מיהרה המבקשת, "ידיעות אחרונות בע"מ
", להגיש "בקשה דחופה להתרת פרסום" המכוונת לפרסום פרטי זהותו ותצלום דמותו של עד המדינה בתיק זה.

ביקשתי את תגובת המאשימה והנחתי בידי 16 הנאשמים רשות להגיב או להימנע מתגובה כחפצם. המאשימה השיבה בהתנגדות נחרצת. שמונה נאשמים (אביגדור קלנר, אמנון ספרן, אורי לופוליאנסקי, שולמית זקן יעקב אפרתי ושלושת החברות הנאשמות) לא הגיבו לבקשה; ארבעה נאשמים (הילל צ'רני
, שמעון גלאון, אליעזר שמחיוף ודן דנקנר) הותירו את תוכן ההחלטה לשיקול דעתי. ארבעה נאשמים [מאיר רבין, אורי שטרית, אהוד אולמרט ואברהם פנר (להלן: הנאשמים תומכי הבקשה")] הגיבו וטענו במלוא ענות גרונם לכך שיש לקבל את הבקשה.

טיעון המבקשת
בפי המבקשת שלושה ראשי טענה: (א) שינוי ב-"נקודת האיזון"; (ב) המידע החסוי להלכה, גלוי למעשה; (ג) פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

שינוי נקודת האיזון
צו איסור פרסום פרטי זהותו של עד המדינה ובני משפחתו הוצא לראשונה במרץ 2010 , בידי בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט אברהם היימן). הדבר היה בעיצומה של החקירה הגלויה בפרשיות השונות הגלומות בכתב האישום. המבקשת פנתה לבית המשפט בבקשה להסרת הצו. הבקשה נדחתה והמבקשת ערערה לפני בית המשפט המחוזי מרכז. הערעור נדחה ובית המשפט המחוזי (כב' השופט אברהם טל) פסק כי כיון שהחקירה מתנהלת , אינטרס ראשון במעלה הוא שזו תתנהל ביסודיות וביעילות מרבית ללא הפרעה. לשם כך נחוצה, בין היתר, מניעת חשיפת זהות עד המדינה.

המבקשת חזרה ושנתה את בקשתה פעם ופעמיים לאחר שפורסמה הודעה על העברת חומר החקירה מן המשטרה לפרקליטות ובעקבות פרסום הודעת הפרקליטות שנמצאה תשתית ראייתית מספקת כדי הגשת כתב אישום. בית המשפט דחה את שתי הפניות הללו בנימוק שהלכה למעשה טרם הסתיימה החקירה; שכן עד להגשת כתב אישום ייתכנו מהלכי חקירה משלימים שונים. על כן טרם שונתה נקודת האיזון שבין זכות הציבור לדעת לבין האינטרס החשוב של קיום חקירה סדורה ויעילה. איזון האינטרסים , באותו שלב, נמצא מגולם, מצד אחד, בפרסום העובדה שקיים עד מדינה שעדותו היא עוגן מרכזי של החקירה ומצד שני בהותרת חיסוי זהותו של העד על מכונה.

לעת הזאת, כך טוענת המבקשת, לאחר שהחקירה הסתיימה והוגש כתב אישום נגד אישי ציבור בכירים ובהם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, סרה המניעה של הפרעה לחקירה והוסטה נקודת האיזון אל עבר זכות הציבור למידע המגולמת בפרסום זהותו של עד המדינה.

המידע החסוי להלכה, גלוי למעשה
זהותו של עד המדינה כבר פורסמה בכלי תקשורת שונים בהקשר לחקירת פרשיות כתב האישום. אם יטען הטוען שהפרסום שנעשה קודם לצווי איסור הפרסום נזקו מוגבל ואין צורך להוסיף עליו, אף המבקשת תשיב, שכל החפץ בבירור זהותו של עד המדינה יכול להשיג את חפצו על נקלה, אפילו באמצעות פרטים הכלולים בכתב האישום. "מנועי החיפוש" לשם איתור מידע במרשתת (אינטרנט) מאפשרים לכל מאן דבעי את הדבר ללא כל מאמץ (פרט ל"מאמץ" הדרוש לשם הקשה על מקשי המקלדת להפעלת מנועי החיפוש).

בנסיבות כאלה נחיצותו של צו איסור הפרסום נחלשת מאד עד כדי היותו לצו ערטילאי סר טעם [בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מ"י (ההחלטה דנה בהסרת איסור פרסום שמו של חשודלאחר שפרטי הפרשה פורסמו באמצעי התקשורת. מקל וחומר שיש להתיר פרסום שם של עד מדינה);בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל
;ע"א 2430/06 ידיעות אחרונות נ' יואל גולדברג].

פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת
הלכה פסוקה היא שאין לפגוע בזכות הציבור לדעת אלא על דרך צמצום מרבי לאחר שקילה זהירה של נימוקים ממשיים. זכות הציבור לקבלת מידע על מהלכים שונים של רשויות השלטון חיונית היא לקיומו של משטר חוקתי תקין שכן הבאתו של מידע לציבור מאפשרת ביקורת ציבורית על התנהלות גורמי השלטון. פתיחת הליכי דיון ושפיטה לציבור מבטיחה את הוגנות ההליכים ומגבירה את אמון הציבור בהליכים הללו [בג"ץ 258/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון (מפי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה)]. משנה חשיבות יש לזכות הציבור לדעת ולפתיחת הליכי דיון ומשפט שעה שעל מדוכת הדיון ניצב עניין בעל חשיבות ציבורית ולאומית. הרשות השלטונית אינה אלא נאמן של הציבור המופקד על שמירת המידע עבור הציבור ולמענו. על כן בעניינים כאלה, בהיעדר מניעה הקבועה בדין, יש להעמיד את המידע לעיון הציבור (שם, מפי כב' הנשיאה דורית בייניש).

אין צורך להרבות אמרים בדבר חשיבותו של העניין הניצב על מדוכת הדיון. כתב האישום מקיף פרשיות שוחד ומרמה רחבות היקף שבוצעו, לפי הטענה, בידי אישים רמי מעלה הן מתחום רשויות הממשל המרכזי והמקומי והן מתחומי העסקים והכלכלה. בית משפט השלום הגדיר את הפרשיות נושא כתב האישום כפרשת השחיתות הגדולה ביותר שנחשפה עד כה. מנסיבות אלה נשקף האינטרס הציבורי שבגילוי המידע. שקיפות בהקשרו של עד המדינה נחוצה גם כדי להסיר חשש שמאחורי הסתרת המידע ניצבים טעמים שאינם ענייניים.

טיעון נוסף מפי הנאשמים תומכי הבקשה
פרקליטי הנאשמים תומכי הבקשה החרו-החזיקו אחר טיעוני המבקשת וטעמיה. בהקשר של הטענה שצו איסור הפרסום התייתר באורח מעשי, הוסיף עו"ד אלי זוהר, סנגורו של הנאשם אהוד אולמרט, ציטוטים משני ראיונות באמצעי תקשורת שונים שנערכו עם עו"ד אמנון יצחקניא בא כוחו של עד המדינה. בראיון מיום 13.1.12 (לדני קושמרו, "אולפן שישי" חדשות ערוץ 2 ) אמר עו"ד יצחקניא שאיסור הפרסום אינו יוזמה שלו אלא של המדינה ושלא ירחק היום שאיסור הפרסום יוסר שכן זכות הציבור לדעת מיהו עד המדינה. בראיון מיום 19.1.12 (למיכה פרידמן "בוקר טוב ישראל",גלי צה"ל ) נשאל עו"ד יצחקניא אם שולחו (עד המדינה) מתנגד לפרסום זהותו. תשובת עורך הדין הייתה שלילית וששיקול הדעת בעניין זה הוא של מערכת האכיפה, הפרקליטות והמשטרה. עד המדינה אינו מוזמן להביע את עמדתו כאשר הדבר נשקל.

לשורת הטעמים שהציג עו"ד מוזר בשם המבקשת הוסיפו, עורכי הדין אלי זוהר, פרופ' דוד ליבאי ויובל גבעון, באי כוח הנאשמים תומכי הבקשה, טיעון משלהם. כיון שעד המדינה הוא נוכל רב פעלים, סביר מאד שפרסום תמונתו ופרטי זהותו, יולידו זרם של מידע מן הציבור על מעלליו. הנאשמים יוכלו לעשות שימוש במידע זה כדי להצביע על חוסר אמינותו של עד המדינה. אחד הפרקליטים אמר שעל אף איסור הפרסום מתקבל במשרדו מדי יום מידע מצטבר אודות התנהלות של עד המדינה החותרת מתחת לפני בסיס האמון בדבריו. התרת הפרסום תרחיב את חוג מקורות המידע בעניין זה. על כן התרת הפרסום חיונית היא להגנת הנאשמים.

עיקר טיעון המאשימה
טיעון המשיבה מורכב משלושה ראשי טענה: (א) מדיניות ההגנה על עדי מדינה; (ב) יישום המדיניות על עד המדינה; (ג) צו איסור הפרסום לא התייתר.

מדיניות ההגנה על עדי מדינה
בשנת 2008 נחקק חוק להגנה על עדים תשס"ט – 2008 (להלן: "חוק ההגנה על עדים") שתכליתו ליצור מנגנוני הגנה על עדים שהסכימו לשתף פעולה עם גורמי החקירה והתביעה הפלילית ואשר נתונים או עשויים להיות נתונים לאיום שתכליתו למנוע את עדותם, לשבש אותה או להרתיע עדים בכוח (בפוטנציה).

החוק מבחין בין "עד מאוים" ל"עד מוגן". הראשון הוא עד שלפי הערכה מקצועית של משטרת ישראל נתון או עלול להיות נתון לאיום על חייו שלומו או בריאותו בקשר עם עדותו. השני הוא עד מאוים שנכלל בתוכנית הגנה של הרשות להגנת עד.

משטרת ישראל רואה בכל עד מדינה "עד מאוים". יש מדרג של איום ולעניין כל עד מדינה נערכת הערכה פרטנית כדי לקבוע את רמת האיום. כפועל יוצא מגישה זו הנחתה המשטרה את גורמי החקירה לבקש צווי איסור פרסום על זהותם של עדי מדינה בכל מקרה שמתקיים על העד איום העשוי להוליך לפגיעה בו, בפרטיותו או לשיבוש אורח חייו התקין.

חוק ההגנה על עדים אוסר באורח החלטי פרסום פרטי זיהוי של "עד מוגן". מכאן אין להסיק שלא ניתן לאסור פרסום של פרטי זיהוי של "עד מאוים". המקור הנורמטיבי של מתן צו איסור פרסום לעניין זהות עד מאוים מעוגן בחוק בתי המשפט. החוק קובע כלל של פומביות הדיון אך מסייג אותו, בין היתר ,"לשם הגנה על עד מוגן...או עד מאוים כמשמעותם בחוק להגנה על עדים..." (סעיף 68(ב)(10) לחוק בתי המשפט). עוד מורה החוק שלבית המשפט סמכות לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט אם הוא רואה צורך בכך "לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד...או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם..." (סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט).

המאשימה אינה חולקת על קיומה וחיוניותה של זכות הציבור לדעת ועל ערכו הרב של דין פומביות הדיון. אלא שעולם הזכויות החוקיות והעל חוקיות מכיל בחובו מיני ניגודים. מימוש זכות אחת עלול לפגוע במימושה של זכות אחרת. כך מימוש זכות הציבור לדעת או יישום בדרך קפידה של כלל פומביות הדיון עלול לגרום לפגיעה חמורה בזכות הפרט להגנה על פרטיותו או להגברת האיום על שלומו ובטחונו.

בכל מצב של התנגשות זכויות מחוייבת הרשות בבחינת אפשרויות איזון. תכלית האיזון היא לספק לנאשמים מידע מספיק כדי שלא ישובשו מהלכי הגנתם ולספק לציבור מידע מספיק כדי לאפשר לבחון ולבקר את מהלכי הרשות השלטונית ולקיים את אמון הציבור בה.

יישום המדיניות על עד המדינה
עניינו של עד המדינה דנן בא בגדרה של מדיניות רשויות האכיפה בדבר מעטפת ההגנה המוענקת לעד מדינה. עד המדינה הוגדר על ידי גורמי המשטרה המוסמכים כ"עד מאוים" ברמה מסוימת. הגדרה זו נובעת מחשש מסוים לאיום על שלומו ובטחונו ובעיקר מחשש לפגיעה בלתי נסבלת בפרטיותו עד כדי שיבוש אורח חייו.

למשטרה חשש מבוסס שהתרת פרסום פרטי זהותו של עד המדינה תגרום ל"הסתערות" חסרת מעצורים של אמצעי התקשורת על העד, תוך עקיבה בלתי פוסקת על דרכו, תנועותיו ומעשיו עד כדי מיאוס כדי כך שלא יוכל לצאת את ביתו לשם ביצוע פעולות פשוטות. לכך עשויים להצטרף מעקבים של חוקרים פרטיים, מטעם מי מן הנאשמים, שתכליתם לפרסם פרטים שונים על מעשיו ואורחותיו. הפרסומים הללו, גם אם לא כוונו לכך, עשויים להעמיד את עד המדינה למשל ולשנינה בעיני הבריות כך שהוא לא יעז לגלות פניו ברחוב.

גורמי המשטרה מעריכים שבתנאי גילו המתקדם של עד המדינה ומצב בריאותו שאינו תקין עלולה מציאות זו של פגיעה בפרטיותו ושיבוש אורחות חייו לגרום ל"שבירתו" ולהשפיע על אופי עדותו, חופשיותה ותאימותה.

בגדרו של האיזון המתחייב פעלה המאשימה לשם גילוי מכלול המידע הנחוץ להגנת הנאשמים (שממילא זהותו של עד המדינה ידועה להם) וכן הביאה לידיעת הציבור את כל פרטי ההתנהלות של עד המדינה בהקשר למעשי העברה שבכתב האישום. גילוי פרטי זהות העד אינם נחוצים לציבור לשם ביקורת על מהלכי רשויות האכיפה או פיקוח על הוגנות ותקינות הליכי המשפט. הציבור יודע מיהו ואיזהו האדם שעמו נסכמה המאשימה בהסכם עד מדינה. הציבור יודע, או יידע, את עיקרי הנסיבות שהוליכו לכריתת הסכם זה ובכך יימצא בידי הציבור כל הנחוץ כדי לבחון את מהלכי הרשות ובית המשפט בהקשר של עד מדינה זה. השם והתמונה של העד אינם נחוצים לאיש זולת למי שמבקש לפגוע בפרטיות העד ולמוטט אותו בדרך זו.

צו איסור הפרסום לא התייתר
המאשימה לא ידעה להסביר את פשר הראיונות שהעניק בא כוח עד המדינה לאמצעי התקשורת. היא גרסה שטיבה של מעטפת ההגנה על עד מאוים נתון לשיקול דעת רשויות האכיפה ודעתו של העד אינה שוקלת לעניין זה. אולם תצהיר מעד המדינה – שהתקבל לפי הנחייתי – מעיד באורח חד משמעי שעד המדינה חושש מאד מן ההשלכות של ביטול צו אי הפרסום על האפשרות שלו לנהל אורח חיים סביר. עמדתו היא שככל שניתן להותיר את הצו על כנו יהיה בכך כדי להקל עליו ועל בני משפחתו.

באת כוח המאשימה ונציגי המשטרה ערים לעובדה שזהותו של עד המדינה ידועה לרבים (לא רק לנאשמים ולסובבים אותם) ושכל החפץ בכך יכול לאתר את זהותו גם לעת הזאת. אף על פי כן סברתם היא שצו איסור הפרסום אינו מיותר שכן אם יבוטל הצו עשויים "גדודים של עיתונאים, צלמים וסתם סקרנים" לעוט על עד המדינה, ללוותו באשר ילך, לעקוב אחר תנועותיו ולהפוך את שגרת חייו לבלתי נסבלת. גם במציאות של קיום הצו נעשים ניסיונות כאלה אך היקפם מצומצם.
דיון
התשתית הנורמטיבית ומדיניות רשויות האכיפה – איזון ברמה העקרונית
בנקודת המוצא של ענייננו ניצבים שני עקרונות שעל חשיבותם בשיטתנו החוקתית לא ניתן לחלוק; עקרון פומביות המשפט וזכות הציבור לדעת. הראשון נטוע בחוק יסוד: השפיטה והשני נגזר הן משיטת המשטר הדמוקרטית והן מזכות היסוד של הפרט להגנה על כבודו.

עקרונות אלה לא ניצבים בדד במרחב הזכויות וחרויות היסוד. לצדם חגים, במעגלות מקבילים ולעתים מתנגשים עקרונות ואינטרסים שווי דרגה ומעמד אחרים. העקרונות של פומביות המשפט וחשיפה ציבורית של מידע בנוגע למשפט אינם עקרונות מוחלטים. חוק יסוד: השפיטה הניח שייתכנו נסיבות המצדיקות את הגבלת הפומביות. על כן נקבע בו כי: " בית המשפט ידון בפומבי זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק" (סעיף 3 לחוק היסוד). נוכח ההגבלה הזאת (וגם בלעדיה) זכות הציבור לדעת עשויה לסגת אחור מפני אינטרסים וזכויות חיוניות לא פחות.

הדין גיבש מטרייה נורמטיבית שעליה ניתן להשתית צו המונע פרסום זהותו של עד. חוק בתי המשפט מורה כי:

"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם" (סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט).

כיוצא זה מתיר חוק בתי המשפט לבית המשפט להורות על קיום דיון בדלתיים סגורות , בין היתר "לשם הגנה על עד מוגן ...או עד מאוים כמשמעותם בחוק להגנה על עדים" (סעיף 68(ב)(10) לחוק).

לי נראה שפרסום פרטי זיהוי, לרבות תמונתו, של עד מצוי בגדרו של "פרסום בקשר לדיוני בית המשפט" גם לפני שהמשפט נפתח. שהרי פרסום בקשרלדיוני בית המשפט, נאמר; פרסום של דיוני בית המשפט, לא נאמר. זה ועוד זה אם יוגבל איסור פרסום שמו של עד במשפט רק לדיוני בית המשפט אזי תסוכל ההגנה על ביטחונו או על פרטיותו של העד ולצו איסור הפרסום של דיוני בית המשפט לא יהיה ערך מעשי.

עד מדינה הוא בוודאי "עד" ובית המשפט רשאי לאסור פרסום מזהה שלו אם הדבר נחוץ להגנה על ביטחונו או כדי למנוע פגיעה חמורה בפרטיותו. ודוק. החוק אינו מגביל את בית המשפט רק למניעת פרסום פרטים מתוך או מתוכן העדות שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות, אלא מותרת ממנו מניעת פגיעה בפרטיות מלבר העדות.

הכוח לאסור פרסום המוקנה לבית המשפט מותנה בקיומה של "עילת איסור" (הגנה על ביטחון העד או מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו) ולפי שהוא מתקיים בתוככי מרחב שליטתם של עקרונות הפומביות וזכות הציבור לדעת, מתחייב איזון בין האינטרסים הנוגדים הללו.

בדרך כלל האיזון שראוי לעשותו הוא "אופקי". איזון כזה משמר את קיומם של כל הערכים אהדדי תוך פגיעה מסוימת בכל אחד מהם כך ששווי המשקל נותר בעיינו. אולם בעניינו של "עד מדינה" ובהקשר לשמירה על פרטיותו ניתן לשאול אם אין מקום ל"איזון אנכי" שבמסגרתו השמירה על הפרטיות נסוגה מפני עדיפותן של חובות הגילוי.

כל כך למה? ראשית מפני שחוק ההגנה על עדים קובע את סודיותו ואת חסיונו של "מידע הנוגע לפרטי זהותו של עד מוגן" [סעיף 28(א)(3) (ההדגשה הוספה)] ולא נקבעו בו סודיות וחסיון של פרטי זהות של עד (כגון עד המדינה דידן) אפילו הוא "עד מאוים". שנית, מהו מותר "עד מדינה" על "נאשם"? האפשרות לאסור פרטי זיהוי של נאשם מוגבלת ביותר ובהקשרה יש ייתרון "אנכי" ברור לחובת הגילוי. שכן זכותו של הציבור לדעת מיהו הנאשם על מנת שקלון מעשיו יופץ על שער בת רבים ושיידע הציבור להיזהר מפניו. כך, לכאורה, גם "עד מדינה" שהוא שותף למעשה העברייני והיותו נבל המוגן מעונש בחסדי הסכם עם פרקליטות המדינה אינה גורעת מקלון מעשיו ומן הצורך להזהיר את הציבור מפניו.

אכן יש מקום, לדעתי, להבחנה בין עד "רגיל" (מתלונן, קורבן עבירה או עד להתרחשות העבריינית) לבין "עד מדינה". הראשון זכותו לפרטיות גוברת על כל עניין שעשוי להיות לגילוי זהותו. השני, מניעה מוחלטת של גילוי זהותו עשויה להיות בלתי מידתית.
מדיניות רשויות האכיפה, בעקבות חוק ההגנה על עדים, כפי שהוסברה מפי באת כוח המאשימה היא שבמקרים המתאימים יש לבקש את איסור פרסום זהותם של עדי מדינה כדי לקיים את תכלית החוק שנועדה למנוע הרתעת עדים משיתוף פעולה עם רשויות האכיפה וממתן עדות. משמעות הדברים היא שאיסור הפרסום אינו ניתן כתמורה או תגמול לנכונות לשתף פעולה ואף לא כדי לספק את דרישות הנוחות של העד (אם כי לא מן הנמנע שהסכם עד המדינה יקנה לו טובת הנאה ממין זה). איסור הפרסום מיועד להבטיח סביבה שקטה ואורח חיים סביר כדי שלא תיגרם הפרעה לעדות.

נמצא שבדרך כלל , בהקשר להגנה על הפרטיות, לאחר מתן העדות לא יהיה עוד צורך באיסור הפרסום. גילוי מאוחר כזה יכול לשרת את האינטרס הציבורי של חשיפת זהותו של מי שהיה לשותף לעבירה פלילית חמורה ואת אינטרס האזהרה של הציבור מפניו.

אכן אפשר שהגילוי המאוחר יתעכב למשך שבועות ואפילו חודשים רבים. זה טיבו של של האיזון האופקי. מצד אחד הוא "מקצץ" באינטרס הגילוי (על ידי עיכוב מימושו) ומצד שני הוא מקיים את אינטרס השמירה על עדות חופשית, תקינה ותורמת לגילוי האמת.

עניינו של עד המדינה – איזון ברמה הקונקרטית
הונח לפניי דו"ח הערכה של משטרת ישראל המתאר את נסיבות הגדרתו של עד המדינה כ"עד מאוים" ואת ממשותו של החשש לפגיעה בלתי נסבלת בפרטיותו ובאורח חייו, בעיקר מחמת פעילות של אמצעי התקשורת, אם יינתן פרסום לפרטי זהותו ואם תינתן רשות לחשוף את תמונתו ודמותו.

אין לי צורך להידרש לפרטי האיום ומידת ממשותו. גם אין לי סמכות לבקר את החלטת המשטרה להגדיר את העד כ"עד מאוים". הגדרה זו היא נתון. אשר לחשש לפגיעה בפרטיות של העותר על דרך של הטרדה בלתי פוסקת מצד אמצעי התקשורת (ואולי גם גורמים אחרים שיינשאו על גלי היתרי הפרסום), מקובלת עליי הערכת המשטרה. זו הערכה שגובשה בידי הרשות המנהלית המוסמכת ואינו דין שאתערב בשיקול דעתה אם הוא מצוי בתוך ד' אמות הסבירות. כך הדבר בעיניי.

המבקשת הדגישה את העובדה ששמו של עד המדינה כבר זכה לפרסומים שונים ועל כל פנים לא קשה לכל החפץ בכך לאתר את שמו. העובדה הזאת הניעה אותי להציע שתוסר המגבלה על פרסום שמו של עד המדינה ותיוותר על מכונה מגבלת פרסום צילומים. אולם המשטרה שכנעה אותי שחרף הפרסומים שכבר נעשו, ניתן עדיין להבטיח סביבת עדות שקטה אם לא תינתן חרות מוחלטת לעסוק בעד בריש גליא.

הנאשמים תומכי הבקשה הציגו מצדם נימוק נוסף להתרת הפרסום. עניינו באפשרות שהפרסום יוליך לגילוי פרטי התנהלות לא חוקית נוספים של עד המדינה. פרטים אלה נחוצים להגנת הנאשמים1. טיעון זה נאמר בעלמא. אף שאחד הסנגורים אמר שמדי יום ביומו זורם מידע בעניין, לא נמסר לי שמץ מנהו. על כן אינני יכול להקנות משקל רב לטענה.

פרט לאותה טענה נוספת לא נטען ולא ניתן היה לטעון שאי הגילוי פוגם ביכולת הנאשמים להתגונן. שהרי בידם מצוי מלוא המידע הנחוץ להגנה.

בסיכומו של דבר לפניי "התנגשות" חזיתית בין זכות הציבור לדעת, שאינני מבטל אותה כל עיקר, לבין מסכת של נסיבות המעוררות חשש גדול לתקינותה של העדות במקרה של התרת הגילוי. לפיכך נראה לי שהאיזון הנכון נעוץ בהותרת צו איסור הפרסום על כנו לכל הפחות עד סיום עדותו של עד המדינה.

אני מקווה שלאחר העדות לא תהיה עוד התנגדות לפרסום. ממילא תקטן אז, לאין שיעור מידת העניין של אמצעי התקשורת בעד. מכל מקום העדות לא תושפע מכך. אלא שאינני רואה צורך לחרוץ דעה בהקשר להחלטה הראויה לאחר העדות.

ההחלטה
עולה מן המקובץ שבשלב זה אני דוחה את הבקשה לבטל את צו איסור הפרסום. החלטתי תקפה עד החלטה אחרת. אני סבור שבהעדר עילה קונקרטית מוקדמת יהיה מקום לשוב ולדון בסוגיית הפרסום לאחר סיום עדותו של עד המדינה.

אעיר שהחלטתי אינה נוגעת לשאלת פומביות הדיון. באורח כללי נראה לי שההחלטה יכולה לדור בצוותא חדא עם החלטה בדבר שמיעת עדות עד המדינה בדלתיים פתוחות (הכוללת צו למניעת פרסום זהות העד). אולם הדבר יהיה נתון לשיקול דעת בית המשפט שלדיון.

ניתנה היום, ג' שבט תשע"ב, 27 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.
1 אלמלא טענה זו קשה היה להבין מהו עניינם אותם נאשמים בהתרת הפרסום (השווה גישת רוב הנאשמים). באת כוח המאשימה טענה שיש לנאשמים, תומכי הבקשה, עניין רב בכך שהעד יחוש מצוקה רבה ושהדבר ישפיע על עדותו.
??

??

??

??
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
27 ינואר 2012
ת"פ 10291-01-12 מדינת ישראל
נ' צרני ואח'
עמוד 1 מתוך 11








פ בית משפט מחוזי 10291-01/12 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מדינת ישראל, הילל צ'רני, אביגדור קלנר ואח' (פורסם ב-ֽ 27/01/2012)