פסקי דין על שלמה יוסף אילוז | פסקי דין על משה קול

7916-06/11 תאמ     02/02/2012




תאמ 7916-06/11 שלמה יוסף אילוז נ' משה קול








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 7916-06-11 אילוז נ' קול






בפני

כב' הסגן נשיאה
ראובן שמיע


תובעים

שלמה יוסף אילוז


נגד


נתבעים

משה קול




פסק דין


בפני
בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין ומטעמים של מניעות והשתק.
המשיב הגיש תביעה שעניינה חיוב המבקש בתשלומים בהם חוייב המשיב כלפי עיריית ירושלים בגין חובות ארנונה ששולמו על ידו , לדידו, בכפל והוצאות נלוות (כולל פיצוי בגין עוגמת נפש).
המבקש הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף.
לטענתו של המבקש התנהל הליך מקביל לזה שבפני
כב' השופטת אבמן מולר מבית משפט זה במסגרת ת.א. 11513/08 (להלן:"ההליך הראשון") .
בהליך הראשון ניתן

פסק דין
,בהתאם להסכמת הצדדים, ולפיו נדחתה התביעה על הסף (להלן:"פסק הדין").
פסק דין
זה מקים אליבא דמבקש מעשה בית דין ומשתיק את התובע מלשוב ולתובעו באותה עילה שהוכרעה במסגרת ההליך הראשון.
מנגד טוען המשיב במסגרת תגובתו כי אין מדובר באותה עילה, שכן בעוד שבהליך הראשון עסקה התביעה בתשלום ארנונה אותה שילם המשיב בהיותו מחזיק בנכס, כעת נתבע החזר של תשלום הארנונה
אותה שילם המשיב
לאחר שעזב את הנכס. לדידו עילת תביעה זו לא הועלתה ולא התבררה בהליך הראשון ועל כן יש לבררה במסגרת הליך זה.
המבקש הגיש תשובה לתגובה במסגרתה חזר והדגיש את טענותיו.

דיון
בית המשפט סבור כי עסקינן באותה עילה ולכן פסק הדין שניתן בהליך הראשון יצר מעשה בית דין שמשתיק את המשיב בתביעה זו ומביא לתוצאה לפיה יש לדחות את התביעה על הסף.
ראשית
, קריאה של 2 כתבי התביעה : כתב התביעה בהליך הראשון וכתב התביעה שבפני
, מלמדת כי עסקינן בתביעות זהות כמעט לחלוטין בהו נפרשת מסכת עובדתית זהה. משלא ביקש המשיב בקשה לפיצול סעדים מלכתחילה חסומה בפני
ו הדרך מלשוב ולתבוע בגין ארנונה על תקופה מאוחרת יותר ודאי כאשר המשיב לא מפרט מהי התקופה המאוחרת יותר שנתבעת במסגרת התביעה כאן ומהו סכום הארנונה ששולמה המיוחס לה.
ודוק, בכתב התביעה שבפני
לא מוזכר ולו ברמז כי המשיב דורש לחייב את מבקש בתשלומי ארנונה שחוייב בהם לאחר שעזב את הנכס נשוא ההליך הראשון. השנים אליהם מופנה הקורא במפורש בשני כתבי התביעה מתייחסות לתקופת השכירות שבין השנים 2000-2004 ומובן על פניו, כי על תקופה זו לכאורה נאלץ המשיב, לשיטתו, לשלם ארנונה כפולה .
אפילו הפרט היחיד שנראה על פניו שונה מלכתחילה והוא סכום התביעה (אם משווים אותו לסכום התביעה המופיע בכתב התביעה בהליך הראשון) אינו שונה , כאשר קוראים היטב ממה מורכב כל סכום.
עיון מעמיק מלמד כי בתביעה בהליך הראשון תבע המשיב סך של 45,000 ₪ ששילם לעיריית ירושלים באופן הבא: 35,000 ₪ במסגרת הסכם פשרה מול העירייה
מיום 5.3.08 וכן 10,039 ₪ ששילם לב"כ העירייה עו"ד מיכאל כשכר טרחה(ראה תצהיר המשיב בהליך הראשון).

גם בכתב התביעה שמונח בפני
היום בסעיף 11-12 ובעיקר בסעיף 16 דורש המשיב החזר בגין
45,000 ₪ ששילם לעיריה (שהוא צירוף של שני הסכומים שפורטו בכתב התביעה הראשון) בתוספת הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש.

שנית,
פסק הדין בהליך הראשון ניתן ביום 13.9.2010.
ברור איפוא שהעובדות המקימות כביכול את העילה החדשה לה טוען המשיב היו ידועות לו קודם שניתן פסק הדין.
משכך המשיב יכול וצריך היה להעלות טענותיו אלה במסגרת הדיון בהליך הראשון.

משלא עשה זאת ומשלא ביקש לפצל סעדיו הרי שהוא עצמו בהסכמתו לדחיית התביעה,
חסם את דרכו מלשוב ולהעלות טענות הקשורות במסגרת העילה בהליך הראשון.
בית המשפט העליון התייחס שוב ושוב לאי מיצוי כביכול של מכלול הטענות הצומחות מעילה מסויימת (אם טענות ממש ואם עתירה למתן סעדים נוספים הצומחים מאותה עילה) במסגרת הליך אחד וקבע כי גם כשלא נדונו מלוא הטענות הצומחות מעילה אולם היתה אפשרות להעלותם, הרי שההכרעה שתינתן בסיום ההתדיינות תהיה הכרעה סופית וממצה באותה עילה אף אם לא נשמעו כל הטענות, שאם לא כן לא יהיו סוף לדיונים ולהתפלמסויות וכל אימת שתוכרע העילה ב

פסק דין
,צד אחר להתדיינות שלא יהיה מרוצה מתוצאות פסק הדין, ייזכר כי לא השמיע בפני
בית המשפט טענה כזו או אחרת ביחס לאותה עילה .
הדבר יביא לחתירה תחת הרציונל של סופיות הדיון, יוביל לחוסר יעילות במערכת המשפט ויביא להטרדתם של בעלי דין בהתדיינויות כפולות ומשולשות שלא לצורך.
סוגיה זו זכתה להתייחסות כבר בע"א 8/83 גורדון נ' מונאש:
"
מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה"
(פד"י ל"ח (4) 797).

סוגיה זו אף נידונה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון :
"על פי המבחן הרחב של "זהות העילות" בדיני מעשה בית דין, מדובר בעילות זהות אם כי בסעדים שונים. המבחן לכך הוא כי מהבחינה המושגית יכול היה המערער לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תביעה אזרחית רגילה לאכיפה ההתחייבות או, לחלופין, להשבה ולפיצוי כספי אם לא תיאכף ההתחייבות. שתי תביעות באותה פרשה עובדתית ועניינית אינן מוחזקות כתביעות בנות עילות שונות רק על שום השוני בסעדים הנדרשים בכל אחת מהן:


"כלל זה המדגיש את "אותה עילה" או "עילה אחת" הוא למעשה ביטוי אחר לכלל השתק העילה על שני מצביו הטיפוסיים, לאמור, משניתן

פסק דין
סופי בתביעה הראשונה, בין שזכה התובע ובין שתביעתו נדחתה, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני
תביעה נוספת של התובע על יסוד אותה עילת תביעה, ואין נפקא מינה אם מבקש התובע חלק אחר מאותו סעד שתבע בתביעתו הקודמת או שהוא תובע סעד אחר"
(זלצמן, שם, עמ' 89).


ההוראה בדבר פיצול סעדים בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי
משתלבת ברעיון זה בכך שהיא מונעת, דרך כלל תביעה נוספת בגין אותה עילה גם אם כלול

בה סעד נוסף, או שונה מזה שנתבע בתביעה הראשונה, אלא אם כן ניתן היתר מיוחד לפיצול סעדים
"
(
פד"י נז(5) 166).

הרציונלים העומדים בבסיסו של הכלל בדבר מעשה בית דין שבו ועלו בפסיקה:
"
מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי המשפט. פיתוחו של הכלל מצוי בספרות ובפסיקה, אך ניתן למצוא לו עקבות אף בחקיקה (ראו סעיפים 21 ו-23 ל
חוק הבוררות
; תקנות 46-44, ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984
). "מעשה בית דין" מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות:
השתק פלוגתא
המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, ו
השתק עילה
היוצר מחסום בפני
בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית
" (
ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה
(1) 92 (1980) וכן ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ פורסם במאגר המשפטי של נבו).

יוצא איפוא כי כתב התביעה שבפני
אינו מכיל עילת תביעה חדשה שלא הוכרעה במסגרת ההליך הראשון. ההבחנה שהוצעה ע"י המשיב הינה מלאכותית ואינה מבוססת על נסיבות המקרה ועל העובדות העומדות בבסיס המחלוקת ואף לא על לשון כתב התביעה.
פסק הדין בהליך הראשון הינו

פסק דין
סופי וחלוט היוצר מעשה בית דין והמונע מהמשיב מלשוב ולהתדיין באותה עילה באופן מחודש.
אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.
המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך
1500 ₪.






ניתן היום,
ט' שבט תשע"ב, 02 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 7916-06/11 שלמה יוסף אילוז נ' משה קול (פורסם ב-ֽ 02/02/2012)