פסקי דין על ולרי טוקצוב | פסקי דין על אודי אמיר הובלות ומנופים בע"מ

3899/09 תעא     10/01/2012




תעא 3899/09 ולרי טוקצוב נ' אודי אמיר הובלות ומנופים בע"מ




בפני
:



בפני
:
כב' השופטת שרה מאירי
-אב"ד
נ.צ.: מר א. לוין (ע)

התובע
:
ולרי טוקצוב



ע"י ב"כ עו"ד מ. מנחם

נ ג ד

הנתבעת
:
אודי אמיר הובלות ומנופים בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד ח. סומך



פסק דין


1.
הרקע וההליך –
התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 5/12/2005 ועד ליום 6/11/2008 ושימש כנהג משאית וכמפעיל מנוף.
הצדדים חלוקים בנסיבות סיום עבודתו אצל הנתבעת.
התובע טוען כי יש לראות בו כמי שפוטר ממקום עבודתו ללא תשלום הודעה מוקדמת ועותר לתשלום פיצויי פיטורים
ופדיון הודעה מוקדמת וכן לזכאות לפדיון חופשה, תשלומים לקופ"ג ופיצוי על שהונתה אותו.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

הנתבעת טוענת כי יש לראות בתובע כמי שהודיע על התפטרותו לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת, משעה שנטש את מקום עבודתו ובכך גרם לנתבעת נזקים כלכליים ותדמיתיים.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהל הנתבעת ("המנהל") וסדרן העבודה ("סדרן העבודה").

בתום הדיון, סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם בע"פ.

2.
ולהכרעתנו –

א.
הפסקת עבודה
התובע טוען כי יש לראות בו כמי שפוטר ממקום עבודתו ביום 6/11/2008 וזאת לאלתר ובלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. התובע התייצב למשמרת בוקר לעבודתו, באזור פי גלילות בשעה 7:00, משמרת שהיתה אמורה להסתיים בשעה 10:00, אך התארכה מעבר לצפוי ובפועל נמשכה עד לשעה 15:00. התובע נדרש להתייצב למשמרת נוספת בשעה 20:00 באזור זכרון יעקב (משמרת שהייתה אמורה להסתיים בבוקר למחרת).

משהתארכה משמרת הבוקר ועקב עייפותו ונוכח האחריות הרובצת עליו בכל הנוגע לנהיגה ולביצוע עבודתו המסוכנת (בה נדרש הוא לערנות, דייקנות וזהירות) – לא יכול היה לבצע את המשמרת הנוספת. בנסיבות אלו, בתום משמרת הבוקר, נכנס התובע אל סדרן העבודה והודיע לו כי הוא מסרב לנסוע לזכרון יעקב לשם ביצוע המשמרת הנוספת. בתגובה לכך, כעס עליו סדרן העבודה והורה לו ללכת הביתה.

מאידך, טוענת הנתבעת (המנהל וסדרן העבודה) כי התובע נטש את מקום העבודה ביום 6/11/2008, על דעתו וביוזמתו, בלי שנתן הודעה מוקדמת ותוך שגרם לנזקים. סדרן העבודה נוהג למסור לעובדים את סידור העבודה שלהם כ- 24 שעות קודם ליום העבודה ובאשר למשמרות לילה, נהוג ליתן הודעה ארוכה יותר, ככל הניתן. בסופו של דבר – נאלצה לבצע העבודה, ע"י קבלן משנה ששכרה לכך.
כך, למחרת התפטרותו, נצפה התובע עובד במוסך באזור התעשיה בחולון. כן טענה הנתבעת כי התובע ביצע מספר עבירות משמעת במהלך עבודתו.

עפ"י עדויות הנתבעת, ביום 5/11/2008 נמסר לתובע כי ביום 6/11/2008 יהיה עליו להתייצב לעבודה באזור פי גלילות
בשעה 7:00 ועד לשעה 10:00. לאחר שישהה במנוחה בביתו, נדרש התובע עפ"י סידור העבודה להתייצב למשמרת נוספת בשעה 22:00 באזור זכרון יעקב. הלכה למעשה, משמרת הבוקר התארכה מעבר לצפוי ונמשכה עד לשעה 12:00 או 12:30. בתום משמרת הבוקר, התייצב התובע אצל סדרן העבודה (בחולון) והודיע לו, כי בנסיבות אלו, הוא אינו מוכן לבצע את משמרת הלילה (ואף החזיר את הציוד שקיבל מהנתבעת).
התובע לא טען כי אין בכוונתו להתייצב בעבודה מחמת עייפותו ואולם בכל מקרה, סדרן העבודה, שוחח עם הלקוח (שעבורו היתה צריכה להתבצע העבודה באזור זכרון יעקב) וסוכם כי העבודה תחל באיחור, כך שניתנה לתובע אפשרות לאַחֵר בכחצי-שלושת רבע השעה למשמרת (בזכרון יעקב), עובדה שאפשרה לו זמן מנוחה בין המשמרות של 10.25 שעות. על אף ניסיונותיהם של המנהל וסדרן העבודה לשוחח עם התובע בעניין זה, סירב התובע להתייצב לעבודה והוא אכן לא הגיע לעבודה.

השתכנענו ממהימנות עדויות הנתבעת ובכלל זאת, הטענה לפיה ביום 6/11/2008 הסתיימה עבודתו של
התובע בשעה 12:30 בקירוב (ולא בשעה 15:00, כנטען ע"י התובע בעלמא ובלי שנתמכה טענה זו בראיות כלשהן). השתכנענו גם מכך כי ניתנה לו אפשרות להגיע למשמרת הלילה באיחור של כחצי שעה לפחות, דבר שהיה מאפשר לו זמן מנוחה של כ- 8 שעות בין משמרת למשמרת. בעניין זה יוער, כי עדויותיה של הנתבעת עלו בקנה אחד ותמכו אחת בשניה [למעט בעניין זמן התייצבותו של התובע במשמרת הנוספת אשר עפ"י עדותו של המנהל נקבעה לשעה 21:00 ואילו על פי הסדרן נקבעה לשעה 22:00. המנהל בעדותו ציין כי התובע "לא היה חייב לדייק"; משמע – אין ממש סתירה ביניהם! ומנגד, סדרן העבודה בעדותו מדבר על 20:30/20:45 (ולא 22)].

עם זאת, אין סתירה זו מעלה או מורידה, שכן שוכנענו כי ניתן לתובע זמן מנוחה עפ"י דין בין משמרת למשמרת.
ואולם, בכך לא סגי.
נציגי הנתבעת ניסו ליצור קשר עם התובע ולבקשו לחזור לעבודה ביום המחרת.
התובע אומנם טען בעדותו כי לא היה כדבר הזה ואולם, גם בעניין זה לא תמך טענתו בראייה כלשהי.
התובע טען, כי לא נכח עובד אחר, בעת שהורה לו המנהל ללכת הביתה. התובע לא טען (אף לא ברמז), כי כשנאמר לו ללכת הביתה – ניסה להפיס את דעתם של מנהליו, ניסה לשכנע אותם כי מדובר באי הבנה, או כי ביקש הזדמנות נוספת. התובע גם לא טען כי למחרת ניסה
לאיין את פיטוריו/ לבטלם, או כי התייצב אצל הנתבעת. התובע אף לא התייחס בתצהירו לטענת הנתבעת לפיה, מיד השאיר במשרדיה הציוד שקיבל!
דווקא מעובד, הטוען כי היה חייב לעבוד וכי לא אדם במצבו מוותר על פרנסתו – מצופה היה שלא להעלם ולנתק קשר עם מקום העבודה!
הלכה היא, כי גם במקרים ברורים, בהם אין חולק כי נאמר לעובד כי הוא מפוטר וכי עליו ללכת לביתו, הרי אם כך נאמר בעידנא דריתחא – ניתן לתקן (לאיין) המעשה.
אלא שבענייננו, לא רק שהתובע לא יצר קשר עם הנתבעת, אלא שמייד בסמוך לסיום עבודתו (לטענתו, כיומיים בלבד אח"כ) – אף התחיל לעבוד במקום אחר!
ונזכיר – התובע לא מצא להתייחס בתצהירו לטענת הנתבעת בהקשר זה אלא רק בח.נ. וגם אז, ללא כל אסמכתא!
בנסיבות אלו, וכך שוכנענו, לא פוטר התובע ממקום עבודתו והוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים, כל שכן להלנת פיצויי פיטורים.

לא נסתרה אף טענת הנתבעת – בהגנתה – כי סיים עבודתו בבוקר בחולון, כשלטענתו, גר הוא בבת-ים – מה שבהכרח סותר הטענה בתצהירו, כביכול, נדרש לפחות לשעה נסיעה לביתו!! (ס' 11 לתצהירו).
הנטל על התובע להוכיח טענותיו בענייננו ונקל היה להציג ראיות בענין זה – ולמצער, ניתן היה להציג בפני
נו טכוגרף של הרכב (הכבד) הנדון.

משקבענו לעיל, כי התובע לא פוטר – אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת.

הנתבעת עתרה לקזוז הודעה מוקדמת, שלא נתן, משנטש לאלתר העבודה.
עוד טענה כי לא נענה לפניותיה, כי נצפה למחרת עובד במקום אחר ובשל עזיבתו הפתאומית – נדרשה לבצע העבודה ע"י ששכרה קבלן משנה לבצוע העבודה.

התובע לא מצא להתייחס בתצהירו כלל לטענות הנתבעת ולמצער, אף לא העלה הטענה כי עשה איזשהו נסיון מצדו לשנות פטוריו הנטענים!
מנגד, לא הוכחו בפני
נו, כדבעי, נסיונות נטענים כאמור של הנתבעת, לא נדע מי צפה בתובע עובד (הגם שהתובע מאשר בח.נ. כי יומיים אח"כ החל לעבוד) ואף לא – כי (ומיהו) קבלן משנה ביצע העבודה הנטענת! (למצער, אף לא מתי באמת החלה ומתי הסתיימה משמרת הלילה הנדונה). הנתבעת אף לא הוכיחה כי פנתה לתובע וביקשה כי ישוב לעבודה לתקופת ההודעה המוקדמת (בהתפטרות).
עוד נזכיר כי באשר לסכום לקזוז טענה הנתבעת ל- 2 סכומים שונים (ראה סעיף 31 מול סעיף 48 להגנה).

אין חולק כי הנטל על התובע להוכיח כי פוטר. נטל זה כאמור, לא הורם.
הנתבעת לא הוכיחה מי הוא זה ש"צפה" בתובע למחרת, עובד במוסך באז"ת חולון – ומנגד, חרף טענה זו שלה בהגנתה – לא מצא התובע להציג איזשהי אסמכתא (שיכול היה בנקל להציגה, ודאי לאור תשובתו בח.נ.).
כך, איננו עוסקים בהפרות משמעת קודמות (שממילא, אינן רלוונטיות כלל להליך).

לאור כל אלה – משלא שוכנענו כי התובע פוטר – נדחית התביעה לפיצויי פיטורין וחלף הודעה מוקדמת.
משלא הוכיחה הנתבעת טענתה לקזוז – נדחית אף טענת הקזוז.




ב.
שכר
טוען התובע כי קיבל משכורת חודשית קבועה וכן תשלום עבור "פרק" (בשל פירוק והרכבה של חלקי המנוף) ועבור פרמיה (לפי הקף העבודה בחודש הקודם), כי עסקינן בתוספת שכר שיש לחשבה, כמתחייב מתקנה 9 (וכך, שכרו הקובע עומד ע"ס 9,941.27 ₪).

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי עסקינן ברכיבים משתנים (הגם בסכום קבוע) המשולמים לפי מספר הפעמים שנדרש להרכיב פרק על המנוף ("פרק") ןאחוז קבוע מהכנסות שמקבלת הנתבעת מהובלות שביצע התובע ("פרמיה") ואין עסקינן בחלק מהשכר הקובע (הנתבעת מפנה להוראות הפרק החמישי להסכם הקבוצי בענף ההובלה). בתצהירו התייחס התובע ל- 2 הרכיבים, תוך שעיין בתלושים אותם, משום מה, לא הציג.
המנהל בתצהירו חזר על טענות הנתבעת.
למעלה מן הצורך נציין כי ממיעוט התלושים שהוצג לנו – הוכחה טענת הנתבעת כי עסקינן ברכיבים משתנים.

בפני
נו, לא ממש הצליחו הצדדים להוסיף על האמור – ומכל מקום, משלא הוכח כי עפ"י ההסכם הקבוצי החל בענף הנדון עסקינן ברכיב שהינו חלק מהשכר הקובע ("השכר המשולב") – מחד, או כי עסקינן ברכיב ובשעור קבוע (או פיקטיבי), מאידך – אין לנו אלא לדחות טענת התובע בהקשר זה.

בהתאם, אף נדחית טענת התובע ל- 5% גמל בגין 2 רכיבים אלה.

ג.
כספי קופ"ג שנוכו ולא הועברו
התובע צירף לתביעתו הודעת הפניקס (1.8.09) בדבר הפסקת תשלומים וכיסוי ביטוחי עבורו, כתמיכה לטענתו לפיה, החל מחודש יולי 2007 לא התקבלו עבורו דמי גמולים.
הנתבעת טענה כי הפרישה המתחייב אך בשל טעות של הפניקס, טעות שנבעה ברישום ת"ז שגוי, לא נרשמו ההפרשות על שמו – טעות שתוקנה והכספים הועברו באופן רטרואקטיבי.
בפועל, אין בפני
נו ראיות (עדכניות) המתמודדות עם טענות הנתבעת – ומכל מקום, כל שטען התובע הוא כטענתו בתביעה; אף הנתבעת כך נהגה, תוך שטענה כי שילמה המתחייב בהמחאה לחברת הפניקס מיוני 2009 (ומשום מה – לא צורפה כזו, או אישור עדכני של הפניקס כי הושלם המתחייב).
משלא הוכח להנחת הדעת כי נותר חוב לנתבעת בחברת הפניקס בשל הפרשות ע"ש התובע ומשטענותיה בהגנה לא נסתרו – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

ד.
פדיון ימי חופשה
טוען התובע ל- 42 ימי חופשה, מתוכם קיבל 9 ימים ולכן, עתר לפדיון ל- 33 יום (ולהפרש בגין 9 יום שפדה) וסה"כ 13,182.85 ₪.

זכאות התובע לחופשה שנתית הינה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הקובעות מכסה זהה לימי חופשה אשר עובד זכאי לה עפ"י חוק חופשה שנתית.
בענייננו, צירף התובע תלוש שכר אחרון ובו פדיון 9 ימי חופשה בסך 264 ₪ ליום.
הנתבעת צירפה העתק של פנקס החופשות של התובע אשר לא נסתר.
כך למשל, התובע לא צירף תלושי שכר כלשהם, המעידים על כך כי הרישומים בהם אינם תואמים את הרישומים בפנקס העבודה, או כל ראייה אחרת (ובכלל כך, לא הוכיח טענתו בח.נ. כי לא קיבל תשלום בעת חופשתו בחו"ל).
לעדי הנתבעת לא הוצגה ולוּ שאלה בהקשר זה, בחקירתם הנגדית.

נכון הוא, כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, עבור חופשה שנתית יש לשלם תוספת 50% מהשכר המשולב, כאשר השכר המשולב הינו כקבוע בסעיף 47 להסכם הקיבוצי, למעט פרמיות תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות וכדומה.


בתלושי השכר שהוצגו לנו – לא התנהל כלל פנקס חופשה.
בהתאם, משהתובע לא סתר חישובי הנתבעת עפ"י ההסכם הקבוצי או כי קיבל כשיעור הזכאות (כחוק/ כהסכם הקבוצי) ואף לא את הפנקס שהוגש – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

ה.
הפרשות סוציאליות
משקבענו לעיל כי אין עסקינן ברכיבי שכר המחייבים תשלום הפרשות סוציאליות – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

ו.
עוגמת נפש


לא נהיר לנו הבסיס המשפטי לתביעה ברכיב זה.
לא הוכחו בפני
נו מרמה או הונאה, ודאי לא עגמת נפש, או נסיבות חריגות שיצדיקו פיצוי בעילה זו.
הנה כי כן – נדחית התביעה גם ברכיב זה.

3.

לאור כל האמור – נדחית התביעה על כל רכיביה.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום,
ט"ו טבת תשע"ב, 10 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.





נ.צ.: מר א. לוין (ע)

שרה מאירי
, שופטת-אב"ד
נחתם ע"י נציגי ציבור ביום 13.2.12.






תעא בית דין אזורי לעבודה 3899/09 ולרי טוקצוב נ' אודי אמיר הובלות ומנופים בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/01/2012)