פסקי דין על "החקלאי" באר יעקב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ | פסקי דין על שמעון מזרחי

3073/03 עא     12/07/2004




עא 3073/03 "החקלאי" באר יעקב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שמעון מזרחי






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3073/03

בפני
:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערת:
"החקלאי" באר יעקב אגודה שיתופית
חקלאית בע"מ



נ ג ד

המשיב:
שמעון מזרחי


ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.2003 בה"פ 200086/98 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג

תאריך הישיבה: י"ג בסיון תשס"ד (2.6.2004)
בשם המערערת: עו"ד אבנר מנוסביץ

בשם המשיב: עו"ד אשר נוטוביץ
פסק-דין

השופטת ע' ארבל
:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, (סגן הנשיא, כב' השופט קלינג) בה.פ. 200086/98 מיום 13.2.03, לפיו נדחתה בקשתה של המערערת לתת

פסק דין
שיצהיר כי המשיב רכש ממנה חלקה א' בת 9 דונם, חלק יחסי בפרדס הכולל 7 דונם ושטח לבניית בית מגורים של 1/2 דונם, וכי לא רכש מהמערערת כל שטח נוסף. המחלוקת נשוא הערעור עניינה האם התחייבה המערערת ליתן למשיב בנוסף לכך 6 דונם מהחלקה הרזרבית של המושב.
עיקרי העובדות והמחלוקת בין הצדדים

2. המערערת הינה אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את בעלי הנחלות המצויים בתחום משבצת המושב. המערערת חוכרת קרקעות ממנהל מקרקעי ישראל ומקצה אותן לחברים באגודה. בשנת 1980 החליטה המערערת להחזיר לידיה את הזכויות בנחלות הידועות כמשקים 38 ו- 39 שהוחזקו על-ידי מפעל "שפע בר", על-ידי מר שרף חיים ועל ידי יעקב ודבורה רביב ומר בנימין שחר, ולצורך זה הגישה המערערת תביעה לפינוי משקים 38 ו- 39. בעקבות התביעה פונה מר שרף ממשק 39 ואילו הזוג רביב פונה ממשק 38. כמו כן הוסכם כי מפעל שפע בר ישאר על שטח של 6 דונם, שהיוו עד להסכמה זו חלק ממשק 39. בשנת 1981 או בסמוך לכך הוציאה המערערת מכרז למכירת הזכויות בנחלה מס' 39 ונחלה מס' 38. נחלה מס' 39 כללה: חלקה א' – 9 דונם; חלק יחסי בפרדס המשותף – כ-7 דונם; אפשרות לבניית בית מגורים בעתיד על שטח של 1/2 דונם; חלקה ב'- במחלוקת בין הצדדים. לטענת המערערת לא היה מצוין במכרז שטח ליד חלקה ב'. לטענת המשיב צוין שטח של 9 דונם. בשנת 1981 נחתם הסכם בין המערערת למשיב, ובו נמצא בסיס המחלוקת בין הצדדים. בהתאם להסכם רכש המשיב מהמערערת את נחלה 39 תמורת 125,000 ש"ח. נחלה 38, ששטחה הכולל היה 25.5 דונם, ואשר הוצעה במכרז נמכרה תמורת 360,000 ש"ח.

3. לטענת המערערת על פי הסכם זה רכש המשיב שטח של 9 דונם חלקה א'; חלק יחסי בפרדס של 7 דונם; 1/2 דונם לבניית בית מגורים. לטענת המערערת, בסופו של דבר קיבל המשיב שטח של כ- 3 דונם לבניית בית מגורים, וזאת בשל דרישת מנהל מקרקעי ישראל, לפיה חלקה א' אינה יכולה להיות בגודל של 1/2 דונם. המערערת הציגה את ההסכם שנחתם, לטענתה (סומן מע/8).

4. לטענת המשיב, מאחר שמחלקה א' נגרעו 6 דונם בעקבות הסכם עם מפעל שפע בר, לפיו המפעל ישאר על שטח זה, הוסכם בינו לבין המערערת כי המשיב יקבל 6 דונם נוספים מתוך ה"אדמה הרזרבית" של המושב. המשיב הציג הסכם שלטענתו הוא ההסכם המקורי שנחתם בינו לבין המערערת (סומן מש/2). בהסכם זה מופיע סעיף 2.ד בכתב יד, אשר אינו מופיע בהסכם שהוצג על-ידי המערערת. סעיף זה קובע כי: "המשק כולל שטח נוסף של כ- 6 דונם מחלקה רזרבית, כפי שיקבע על ידי וועד המושב, וכהשלמה לחלקה א'". מלבד סעיף זה אין הבדלי תוכן בין שני ההסכמים.

כאמור, על 6 דונם אלו ועל סעיף 2.ד זה עומדת המחלוקת בין הצדדים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי דחה ביום 13.2.03 את התובענה שהגישה המערערת, בו עתרה, כאמור, ל

פסק דין
שיצהיר כי המשיב רכש ממנה חלקה א' בת 9 דונם, חלק יחסי בפרדס הכולל 7 דונם ושטח לבניית בית מגורים של 1/2 דונם, וכי המשיב לא רכש מהמערערת כל שטח נוסף. בית משפט קמא סמך את פסק דינו בעיקר על עדותו של עו"ד מיכאלי, שהיה עורך דינה של המערערת עת נחתם ההסכם ב- 1981. עו"ד מיכאלי העיד כי עותק ההסכם שהוצג על ידי המשיב הוא ההסכם שנערך על ידו ונחתם על ידי הצדדים במשרדו. כמו כן העיד עו"ד מיכאלי כי כתב היד בו נכתב סעיף 2.ד העומד בבסיס המחלוקת הוא כתב ידו. בית משפט קמא העדיף עדות זו על פני עדותו של מר זכריה כלף שהיה חבר הוועד בתקופה הרלוונטית ושהיה חתום על ההסכם. מר כלף העיד כי החוזה שעליו חתם היה "נקי נטו נטו". בית משפט קמא קבע כי עדותו של מר כלף ניתנה שנים רבות לאחר מועד החתימה, ולכן אין לייחס לעדותו על חזות המסמך משקל רב מזה שניתן לעדותו של עו"ד מיכאלי.

טענותיה של המערערת בערעור

6. עיקר טענותיה של המערערת בערעור שבפני
נו התייחסו לעדותו של עו"ד מיכאלי. לטענת המערערת בימ"ש קמא הסתמך על עדותו של עו"ד מיכאלי בחקירתו הראשית, אך לא התייחס לסתירת עדותו בחקירתו הנגדית. לטענתה, בחקירה הראשית העיד עו"ד מיכאלי כי למושב באר יעקב היתה חלקה משותפת שלא היתה שייכת לאף אדם באופן ספציפי, והיא החלקה הרזרבית שסעיף 2.ד עוסק בה. עם זאת, בחקירתו הנגדית העיד עו"ד מיכאלי, בתגובה לדברים שמסר בעדותו מר כלף, כי נזכר כי באותו זמן נאמר לו על-ידי מר כלף כי למושב אין אדמה רזרבית אך ייעשה ניסיון למצוא מקום, אולי בפרדס, וזאת הסיבה שלא נרשם באופן ספציפי בהסכם מיקומו של השטח המדובר.

7. בנוסף העלתה המערערת בפני
נו שורה של טענות עובדתיות המתייחסות לחוזה שהוצג על-ידי המשיב, לתמורה ששולמה על-ידי המשיב למערערת, למסמכים מאוחרים לחוזה זה העוסקים בהעברת החלקה לידי המשיב, לאינטרסים של עו"ד מיכאלי, ולעדויות שניתנו על-ידי עדי התביעה וההגנה כאחד.

8. המערערת הפנתה את תשומת לבנו לפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה בת.א. 2931/94, אשר דן בתביעת נזיקין של המשיב כנגד חבר אחר במושב, אשר, לטענת המשיב, עקר עצים בשטח שעובד על-ידי המשיב, אותו שטח של 6 דונם העומד בפני
נו במחלוקת. בית המשפט קבע בפסק דינו כי החוזה בין המערערת למשיב לא כלל את 6 הדונם הנוספים. ערעורים שהוגשו על-ידי הצדדים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על פסק דינו של בית משפט השלום נדחו זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בתיק שבפני
נו על-ידי בית משפט קמא (ע"א 1782/00).

טענותיו של המשיב בערעור

9. המשיב מבקש לדחות את טענותיה של המערערת ומעלה מספר טענות משלו-
המשיב טוען כי הערעור הינו תיאורטי לאחר שהוכרע בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ברמלה כי לנתבע לא היתה זכות להיכנס למטע של המשיב ולהשחיתו וחייבו בתשלום נזקים מכוונים שנגרמו על ידו; כן מעלה המשיב טענת התיישנות. לטענתו יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות משנת 1981, שנת כריתת החוזה בין הצדדים, שכן כבר אז ידע המושב כי הוא מכר נחלה מלאה; לטענת המשיב טענות המערערת מצטמצמות לטיעונים עובדתיים ולא משפטיים ולפיכך יש לדחות את הערעור.

דיון

10. כידוע, ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. כפי שצוין על-ידי הנשיא ברק בע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(4) 947:

"כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים, ובחנה את תשתית הראיות לעומקה...יחד עם זאת, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון או על חומר 'אובייקטיבי', ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות".

11. הטענות שהועלו בפני
נו הועלו כולן בפני
בית משפט קמא, הוצגו בפני
ו המסמכים ונשמעו בפני
ו העדויות. בית משפט קמא בחן את החומר שבפני
ו, ולאחר מכן קבע ממצאים עובדתיים, מהם הסיק את מסקנותיו. טענותיה של המערערת הן רובן ככולן עובדתיות ועוסקות בשאלות של מהימנות עדים וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. לפיכך, לא יהיה זה נכון שערכאת הערעור תידרש להן. אציין רק, בהתייחס לטענותיו החוזרות של ב"כ המערערת באשר לסתירה כביכול בדבריו של עו"ד מיכאלי, כאשר בחקירתו החוזרת נזכר עו"ד מיכאלי כי למעשה נאמר לו שאין למושב כיום אדמה רזרבית אך ישנן אופציות לאדמה כזו, אולי בפרדס, וינסו למצוא מקום. לא מצאתי בדברים אלו סתירה לדברים שנאמרו בחקירה הראשית, אלא רק פירוט השתלשלות הדברים כפי שנזכר בה עו"ד מיכאלי לאור דבריו של מר כלף כפי שהוצגו בפני
ו בחקירתו הנגדית. מעבר לכך, דבריו בעדותו אף מחזקים את הסיבה וההסבר לניסוחו העמום של סעיף 2.ד שאינו מגדיר במדויק את מיקומם של 6 הדונם נשוא המחלוקת. בית משפט קמא לא ראה מקום שלא להאמין לעדותו של עו"ד מיכאלי שנתמכה אף בראיות אחרות, ולפיכך לא קיבל את טענות המערערת לעניין המסמכים והעדויות שהציגה בפני
ו. איני מוצאת כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא שבשלה על ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו.

12. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לטענת המערערת בדבר ההליך המקביל שהתנהל בבית משפט השלום ברמלה. אמנם גם טענה זו היא במסגרת טענות עובדתיות שערכאת הערעור לא תתערב בהן, אך מצאתי לנכון להידרש אליה ולו בשל החשש שמא יתקבל הרושם כי בית המשפט מדבר בשתי לשונות, מצב שלכל הדעות אינו רצוי. בהליך זה תבע המשיב בערעור שבפני
נו פיצוי בעבור נזקים שנגרמו לו על-ידי חברי מושב, חיים ומזל מסורי, שעקרו עצים מחלקה שהוא טען שהיא שלו, המצויה בגדרי 6 הדונם הנוספים נשוא המחלוקת בערעור שבפני
נו. הנתבעים באותו הליך טענו, בין היתר, להגנתם, כי 6 הדונם לא שייכים למשיב וכי לא נמכרו לו במסגרת ההסכם עם המושב. הטענה כי החוזה שהוצג על-ידי המשיב אינו החוזה האמיתי עליו חתמו הצדדים עלתה גם בהליך זה. בית משפט השלום ברמלה (ת.א. 2931/94, סומן מע/17) בפסק דינו מיום 5.3.00 קבע כי למשיב לא נמכרו 6 דונם נוספים בחוזה משנת 1981. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 1782/00, סומן מע/29) דחה את ערעורו של המשיב על

פסק דין
זה ביום 24.3.03, מעט אחרי שניתן פסק דינו של בית משפט קמא בתיק שבפני
נו. מעיון בפסקי דין אלו עולה כי בית משפט השלום ברמלה, ובית המשפט המחוזי בתל-אביב, בחנו באופן מפורט את העובדות, המסמכים והעדויות שעמדו בפני
הם. בית משפט השלום דן בסוגית זכויותיו של המשיב על 6 הדונם, אמנם כסוגיה משנית בפסק הדין שעסק בשאלת פיצויים נזקיים, אך באופן נרחב למדי, והסתמך על קביעתו בסוגיה זו על מנת להגיע לתוצאה בפסק דינו.

13. מצב בו בית המשפט מדבר בשתי לשונות אינו מצב רצוי (ראו ע"פ 3427/91 שכיב אבו סלאח נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3) 444). מצב זה יש בו כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט וליצור חוסר יציבות, חוסר וודאות וחוסר יעילות בהליך המשפטי (ראו בג"צ 8497/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-על 2003(1) 773, 781; רע"א 3765/01 הפניקס נ' קפלן, תק-על 2002(1) 860). שיטת המשפט מפתחת כללים פרוצדורלים שונים על מנת להימנע, בין היתר, ממצב של הכרעות סותרות באותו עניין (ראו דנ"פ 4971/02 זגורי משה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לשם דוגמא ניתן להביא את כללי מעשה בית-דין; תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה איחוד הדיון בתובענות- ראו בש"א 10752/03 מריאנה לויטס נ' מיכאל דנצקר ואח', תק-על 2004(1), 364; התביעה הייצוגית- ראו רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים, פ"ד נז(3) 220, 266; סמכות בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות- ראו רע"א הפניקס, שם). מאידך, מניעת התדיינות נוספת והכרעה שונה באותה סוגיה עלולות להנציח טעויות ולמנוע עשיית צדק (ראו למשל בהקשר של כללי מעשה בית-דין בספרה של נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א), בעמ' 4). לעיתים אף עומדים שיקולים נוספים המאזנים את הרצון להימנע מהכרעות סותרות (כגון הפגיעה באמון הציבור כאשר משולח עבריין לחופשי חרף קיומן של ראיות מוצקות נגדו. לפיכך קבעה הפסיקה, למשל, כי אין לדבר על 'שתי לשונות' במצב בו זיכויו של קושר לדבר עבירה אחד אינו משמיט את הקרקע מתחת הרשעתו של האחר- ראו ע"פ 144/92 קבלרו נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 407). עם זאת "קיימות נסיבות שבהן קיומן של הכרעות סותרות מעורר קושי מיוחד" (דברי השופט ריבלין בדנ"פ זגורי הנ"ל).

14. במקרה שבפני
נו, לאחר עיון בפרוטוקולים של בית משפט קמא, נחה דעתי כי אין בהליך המקביל כדי לעקר את פסק דינו של בית משפט קמא. ראשית ובהערת אגב יצוין, כי מן הראוי היה כי בית משפט קמא יתייחס בפסק דינו לסוגיה זו. עם זאת, לגופו של עניין, מהפרוטוקולים של בית משפט קמא עולה כי הצדדים ובית המשפט היו מודעים להליך שהתנהל ברמלה ולפסק דינו של בית המשפט שם. מעבר לכך, הצדדים אף הסכימו על הגשת כל התיק של בית המשפט ברמלה כראיה בתיק שבפני
נו. בחקירות שניהלו באי כוחם של הצדדים בבית משפט קמא עומתו העדים עם דברים שנאמרו בהליך בבית המשפט ברמלה (ראו למשל עמ' 48 לפרוטוקול בו מעומת מר זכריה כלף עם דברים שאמר בעדותו בבית משפט השלום ברמלה; עמ' 83 לפרוטוקול בו מוצגת בפני
העד סקיצה מתוך תיק בית המשפט ברמלה). כמו כן המערערת הציגה את טענותיה אודות פסק הדין של בית משפט השלום ברמלה בסיכומים שהגישה לבית משפט קמא. בית משפט קמא עצמו נתן החלטה (עמ' 91 לפרוטוקול), לפיה "לשם הסרת ספק אין באמור בהחלטתי זו משום קביעה כלשהי באשר לאמינותו של המסמך ולא באשר ליכולת של מי מבעלי הדין להסתמך על פסק הדין שניתן ברמלה. בעלי הדין יוכלו לטעון בעניינים אלה בסיכומיהם". בנוסף, יש לשוב ולהדגיש כי ההחלטה בעניין 6 הדונם ניתנה בבית משפט השלום ברמלה כהחלטה בסוגיה משנית, בעוד שבתיק שבפני
נו עומדת סוגיה זו להכרעה כסוגיה המרכזית והיחידה. כמו כן ראוי להזכיר את ההלכה לפיה העובדות והמסקנות בעניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחד אינן קבילות במשפט אחר (ע"פ 2309/90 סבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 91(4) 324).

15. לפיכך, עולה כי בפני
בית משפט קמא עמד כל החומר הדרוש להחלטתו, והוא היה מודע לכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, כולל הטענה בדבר פסק הדין שניתן בבית משפט השלום ברמלה. למרות זאת החליט בית משפט קמא לסמוך את פסק דינו על עדותו של עו"ד מיכאלי שהיתה אמינה בעיניו, ולפסוק כפי שנראה צודק בעיניו, תוך שהוא מודע להכרעתו של בית משפט השלום ברמלה בסוגיה המשנית שעמדה בפני
ו ואשר בפני
נו היא עומדת כסוגיה המרכזית. בית משפט קמא מציין בפסק דינו במפורש כי הצדדים העלו בפני
ו טענות רבות נוספות, אך הוא לא רואה צורך להכריע בהן לאור דרכי הכרעתו בתובענה. לאור כל זאת, איני סבורה שיש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ולו דעתי תישמע, הייתי מציעה לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין
:

אני מצטרף למסקנתה של חברתי השופטת ע' ארבל
כי דין הערעור להידחות.

המעיין בפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה למד כי קביעתו, לפיה ההסכם שבין המערערת לבין המשיב לא כלל את התנאי העוסק בששת הדונמים הנוספים, לא הייתה חיונית לתוצאה הסופית של אותו

פסק דין
, שהרי, על אף קביעתו כי המערערת לא מכרה למשיב את אותם שישה דונמים, סבר בית משפט השלום כי המשיב זכאי לסעד שתבע במסגרת אותו הליך. לפיכך, לא יצרה קביעה זו השתק פלוגתא והמשיב לא היה מנוע מלהעמיד את הסוגיה לדיון חדש בפני
בית המשפט קמא. כך, איפוא, אין הסתירה שבין קביעתו של בית המשפט קמא לבין קביעתו של בית משפט השלום ברמלה, אפילו אינה רצויה, מהווה עילה לביטולו של פסק הדין נשוא ערעור זה.

ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל
.
ניתן היום, כ"ג באב תשס"ד (12.7.2004).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03030730_b07.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 3073/03 "החקלאי" באר יעקב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שמעון מזרחי, [ פ"ד: נח 6 419 ] (פורסם ב-ֽ 12/07/2004)