פסקי דין על אמיר עמר

1069/09 פח     26/02/2012




פח 1069/09 מדינת ישראל נ' אמיר עמר




בפני
:
כב' סגן הנשיא ברוך אזולאי
– אב"ד
כב' השופט נתן זלוצ'ובר

כב' השופטת יעל רז-לוי

המאשימה
מדינת ישראל

ע"י ב"כ – עו"ד מזור


נגד

הנאשם
אמיר עמר

ע"י ב"כ – עו"ד אורי בן נתן
גזר דין
חל איסור פרסום על שמה של המתלוננת ושל כל פרט אחר אשר עלול להביא לזיהוי של המתלוננת.

פתח דבר וטיעוני הצדדים
הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירה של מעשה מגונה- עבירה לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(ב)(1)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "החוק").

מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הינו בן דודה של ע.ע., קטינה ילידת 24.3.2000 (להלן: "המתלוננת"). בסמוך לחודש דצמבר 2006, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הגיע הנאשם לביקור בביתה של המתלוננת ושהה עם המתלוננת בחדר של אחיה. הנאשם שכב במיטה ביחד עם המתלוננת, החל להוריד את מכנסיו ונותר בתחתוניו, כאשר הם מכוסים בשמיכה. הנאשם חיבק את המתלוננת, הצמיד אותה אליו, ליטף את חזה ואת בטנה מעל בגדיה, כאשר מכנסיה של המתלוננת היו מופשלים והיא נותרה בתחתוניה. המתלוננת כעסה על הנאשם ואמרה לו שילבש את מכנסיו, והנאשם עשה כן. במהלך המעשים האמורים לעיל, ביקשה המתלוננת מהנאשם שיפסיק את מעשיו.

במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי לאחר הודאת הנאשם בכתב האישום המתוקן, ישלח הנאשם לקבלת תסקיר בשל גילו הצעיר, אשר יתייחס לשאלת ההרשעה או אי ההרשעה וכן לקבלת חוות דעת מהמרכז להערכת מסוכנות, ולאחר קבלתם יטענו הצדדים, כאשר לא היתה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש.

ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. לטענתה, הגם שרף הענישה הינו גבוה במקרים מסוג זה וברגיל יש להשית מאסר בפועל, הרי שקיימות נסיבות מיוחדות בענייננו המצדיקות הקלה מסוימת עם הנאשם, ובין היתר העובדה שהעבירה בוצעה לפני למעלה מארבע שנים; הנאשם היה קטין בן 16 בעת ביצוע העבירה; הוא חסר עבר פלילי; לא עבר עבירות נוספות למרות שהיה משוחרר; והערכת המסוכנות שניתנה בעניינו הינה נמוכה-בינונית בלבד.

עם זאת, ציינה ב"כ המאשימה כי אין מקום להקל עוד עם הנאשם, ולפיכך אין לקבל את המלצת שירות המבחן בדבר הטלת של"צ, זאת בין היתר לאור חומרת העבירה, וכן נוכח העולה מתסקיר שירות המבחן, כי ההליך הטיפולי אותו עבר הנאשם לא צלח, הנאשם לא פנה לקבלת טיפול תרופתי למרות שזה הומלץ לו ואף בטיפול אשר החל, במסגרתו שולב בקבוצה לטיפול מיני, לא חלה התקדמות ממשית.

ב"כ הנאשם מנגד עתר לביטול הרשעת הנאשם מכוח סעיף 192א' חרף המלצת שירות המבחן, אשר המליץ להרשיעו. לטענתו, מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות ביטול ההרשעה והטלת של"צ. הנאשם עשה מעשה חד פעמי, כשהיה בן 16, ומאז למרות שהיה משוחרר, לא עבר עבירה נוספת. זאת ועוד, המעשה נשוא כתב האישום, אינו מצוי ברף העליון מבחינת חומרתו. עוד יש ליתן משקל מכריע להתמשכות ההליכים, כאשר כתב האישום הוגש שנתיים וחצי לאחר המעשה,כאשר המעשה בוצע כאשר הנאשם היה קטין כבן 16, מה שהצריך אישור היועץ המשפטי לממשלה. הגשת כתב האישום בשלב כה מאוחר אף גרמה לכך שהנאשם נשפט כבגיר במקום כקטין, והוא נפגע מכך. האמור לא רק גרם לעינוי דין לנאשם, אלא התמשכות ההליכים גרמה למתח נפשי רב. מעבר לכך, הנאשם לא התגייס לצה"ל בשל ההליך המשפטי ומעוניין לעשות כן. עוד ציין, כי על פי תיקון לחוק הנוער, היום הנאשם היה נידון בבית משפט לנוער כקטין, ויש לתת לכך משקל.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי הטיפול התרופתי שהומלץ לנאשם לא היה קשור לעניין מיני, אלא נועד למנוע חרדות מן ההליך השיפוטי. לפיכך העובדה שהנאשם בחר שלא לקבלו, אינה צריכה לפעול כנגדו. באשר להערכת המסוכנות ציין, כי בעניינו של הנאשם הוגשו שתי הערכות מסוכנות, כאשר בראשונה נקבע כי הנאשם לוקח אחריות למעשיו ומביע אמפתיה לקורבן, ואילו בשניה לפתע נקבע כי לוקח אחריות חלקית בלבד ונעדר אמפתיה. דבר זה עומד בסתירה להערכה הראשונה, ולכך שהנאשם לקח אחריות למעשיו כבר בתחנת המשטרה והביע חרטה.

מכל האמור עתר לביטול ההרשעה, ואף הגיש פסיקה לתמיכת טענותיו. מעבר לכך הדגיש, כי אין מקום להשית על הנאשם עבודות שירות אלא לכל היותר שירות לתועלת הציבור, בשל כל הנימוקים שלעיל. עוד ציין כי נוכח העובדה שבשל חוסר במקומות עבודה מתאימים לנאשם, העבודה שנמצאה אמורה להתחיל רק ביוני 2012, מה ששוב יגדיל את עינוי הדין ולא יאפשר לנאשם להניח העניין מאחוריו.

הנאשם, במסגרת המילה האחרונה, אמר כי הוא מתחרט ומתבייש במעשיו והוסיף כי חייו נהרסו בעקבות האירוע נשוא כתב האישום, הוא לא גויס לצה"ל, ואינו מצליח להתקבל למקומות עבודה.

התסקירים והערכות המסוכנות בעניינו של הנאשם
בעניינו של הנאשם הוגשו מספר תסקירים של שירות המבחן. מן התסקירים עולה כי הנאשם, יליד 1990 כבן 21 כיום, רווק המתגורר עם הוריו בדימונה, סיים 12 שנות לימוד בבית ספר עמל, השלישי מבין 4 ילדים, כאשר משפחתו מתוארת כנורמטיבית. הנאשם לקח אחריות למעשיו והביע צער וחרטה, אשר שירות המבחן התרשם כי הם כנים. עם זאת, התקשה לשתף באופן מעמיק, בכל הקשור לתכנים הקשורים להתפתחותו המינית, ולגישתו למין ומיניות כיום.

בעקבות המלצת השירות, הנאשם שולב בקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין, בה לקח חלק כמעט שנה. שירות המבחן ציין, כי לא התרשם שהנאשם נתרם מן התהליך באופן משמעותי, או כי חל שינו בעמדותיו, כאשר צוין כי יתכן שהדבר היה גם בשל גילו הצעיר. לאור האמור, לא בא השירות בהמלצה טיפולית.

נוכח חומרת העבירה, חוסר התקדמותו בהליך הטיפולי, חוסר מוטיבציה לשינוי, והערכת המסוכנות שעמדה על רמה נמוכה-בינונית, המליץ השירות שלא להימנע מהרשעה. עם זאת, נוכח גילו הצעיר של הנאשם, והעובדה שביצע העבירה כשהיה קטין, המליץ על של"צ בהיקף של 250 שעות, מאסר מותנה, אשר יהווה גורם מרתיע ומציב גבולות, וכן פיצוי למתלוננת.

בעניינו של הנאשם הוגשו שתי הערכות מסוכנות, אשר עיקריהן יובאו בתמצית, מטעמי צנעת הפרט. מהערכת המסוכנות הראשונה מיום 1.3.10, עולה כי הנאשם לקח אחריות למעשיו והביע אמפתיה לקורבן. עם זאת, השתמש במנגנוני מינימליזציה ועסק רבות במצוקתו הוא, עקב ההליך המשפטי. צוין כי הערכת המסוכנות מבוססת על שקלול של פקטורים סטאטיים, ופקטורים דינאמיים, כאשר קיימים נתונים מגבירי סיכון כמו העובדה שהוא צעיר. עוד צוין, כי הינו בעל סף תסכול וגירוי גבוהים והעדר יכולת לדחות סיפוקים. בנוסף, נעדר תובנה לגורמי סיכון עבורו ולמציאת פתרונות למניעת מעידות בעתיד. מנגד,קיימים גורמים מפחיתי סיכון, כמו העובדה שאין לו עבר פלילי,ללא רקע התמכרותי, עובד באופן קבוע, ולא ידוע על עבירות נוספות שביצע לאחר האירוע. בשקלול כל האמור צוין, כי ההערכה היא שקיימת אצל הנאשם, רמת מסוכנות נמוכה-בינונית.

בהערכת המסוכנות השניה מיום 14.11.11, צוין כי הנאשם נמצא כיום במערכת זוגית, שנמשכת כבר פרק זמן משמעותי. עוד נאמר, כי לא ניכרה כל הפנמה של התכנים הטיפוליים, ויתכן שאף קיימת נסיגה, מאחר שבניגוד לפעם הקודמת, לא הפגין כל אמפתיה לקורבן. הנאשם ניסה להתחמק בכל דרך, מתיאור המעשים ולמעשה סירב לתארם, השליך אחריות על הקורבן, ולקח אחריות חלקית בלבד למעשיו וההתרשמות הינה מקווי אישיות בלתי בשלה ותלותית, כאשר בשל הקושי לשתף בתכניו הפנימיים, קשה להבין את האטיולוגיה של מעשיו. בנוסף, לא ניכרה מוטיבציה לשינוי והטיפול הופסק עקב רצונו להפסיקו. כל אלו מצביעים על מאפייני אישיות נוקשים וחוסר מוטיבציה לשינוי. סופו של דבר, הערכת המסוכנות נותרה כשהייתה, כרמת מסוכנות, נמוכה-בינונית.

דיון
השאלה הראשונה אותה יש לבחון הנה האם יש מקום בנסיבות העניין דכאן לקבל עתירת ב"כ הנאשם ולבטל את הרשעתו של הנאשם, אם לאו.
הכלל הוא כי משהוכחה אשמתו של אדם בפלילים - יש להרשיעו. את ההלכות לעניין אי הרשעה התוותה כב' השופטת דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 342, אשר אף קבעה את שני השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול בבוא בית המשפט להכריע, אם להימנע מהרשעה, אם לאו:
"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".ראה גם ע"פ 847/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל
(לא פורסם).
במסגרת השיקולים אותם שוקל בית המשפט בבואו להכריע בשאלה האם יש להימנע מהרשעה, עליו לשקול מחד שיקולים של מדיניות אכיפה שוויונית, שיקולי הרתעה, חומרת העבירה, נסיבותיה והנזק שנגרם כתוצאה ממנה. מאידך, יש לשקול את השיקולים האינדיבידואליים של הנאשם, ובכלל זה עברו הפלילי; גילו; הסבירות שיעבור עבירה נוספת; האם מדובר בדפוס התנהגות או שמא באירוע חד פעמי; האם הנאשם לקח אחריות למעשיו והביע חרטה; ומה תהיה השפעת ההרשעה על עיסוקו, מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) וכן עניין כתב, בעמ' 343-344). בית המשפט שוקל מחד שיקולים של, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, ומנגד, שוקל הוא את נסיבותיו האישיות של הנאשם.
במקרה זה, לאחר ששקלנו כל האמור, הגענו לכלל מסקנה, כי אין מקום להימנע מהרשעת הנאשם, ומכאן אין להורות על ביטול ההרשעה, וזאת מן הנימוקים הבאים:

ראש וראשית, מעשיו של הנאשם הינם חמורים, בשים לב לעובדה שבוצעו בקטינה, שהייתה באותה עת בת שש שנים בלבד. על ההחמרה שיש לנקוט כלפי מי שהורשעו בביצוע עבירות מין בקטינים יורחב בהמשך, אך יאמר כבר עתה , כי נסיבה זו כשלעצמה, יש בה כדי להטות את הכף, שלא להימנע מהרשעת הנאשם.

אכן הנאשם היה אף הוא קטין בעת ביצוע העבירה. עם זאת, קיים פער משמעותי, בינו לבין המתלוננת, כאשר הנאשם היה בן 16, ואילו היא בת שש בלבד.

מעבר לכך, בבוחנו את מגוון השיקולים הנוגעים, ללקיחת האחריות על ידי הנאשם, ולשיקולי שיקומו, נמצאנו למדים, כי אף בחינת אלו, אין כדי להטות את הכף לטובת ביטול ההרשעה. כך יש לזכור כי שירות המבחן, סובר שאין מקום להימנע מההרשעה, בשים לב לחומרת העבירה, חוסר התקדמותו בהליך הטיפולי, חוסר מוטיבציה לשינוי והעולה מהערכת המסוכנות.

ובמה דברים אמורים: הנאשם אמנם הביע חרטה בפני
שירות המבחן ובפני
עורכת חוות הדעת הערכת המסוכנות. עם זאת, מהערכת המסוכנות השנייה, אשר הוגשה לאחר למעלה משנה וחצי, עולה כי חלה אצל הנאשם נסיגה, הוא לא הפגין אמפתיה לקורבן, ולקח אחריות חלקית בלבד למעשיו. האמור מצטרף להתרשמות מעריכת המסוכנות, כמו גם שירות המבחן, כי ההליך הטיפולי אותו עבר הנאשם, במסגרתו צורף לקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין, למעשה לא צלח.למרות השתתפותו בקבוצה, לא חלה כל התקדמות ממשית שלו בטיפול, הנאשם לא נתרם ממנו באופן משמעותי, לא הפנים תכניו ואף הביא למעשה לסיום הטיפול. מכאן נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית.

לא נעלמו מעינינו עברו הנקי של הנאשם, העובדה שלא חזר על מעשיו, כמו גם העובדה שבעת ביצוע המעשים היה קטין, וכי כתב האישום הוגש באיחור רב, מה שהביא לכך שהנאשם נשפט כבגיר במקום כקטין. עדיין, אף בהינתן האמור, אין מקום להימנע מהרשעתו, אף מהטעם שלא הוכח כי הרשעה תביא לפגיעה חמורה בנאשם. אמנם הנאשם הביע רצון להתגייס לצה"ל ואכן הדעת נותנת כי, הרשעתו, מטבע הדברים, תפחית הסיכוי לגיוסו, אם כי לא הובאה כל ראיה לעניין זה. עם זאת, על מנת להימנע מהרשעה, נדרשת פגיעה ממשית וקונקרטית בנאשם, או בשיקומו, ולא מצאנו פגיעה כזו בעניינו, מעבר לפגיעה הקיימת מעצם ההרשעה לכל אדם.

סופו של דבר מצאנו כי באיזון נסיבותיו האישיות של הנאשם אל מול כל שציין, ובמיוחד חומרת העבירה, כמו גם שיקולי הרתעה, אין לומר כי מדובר בנסיבות המצדיקות אי הרשעה; האמור נכון במיוחד לאור העולה מתסקיר שירות המבחן אשר סבר שאין מקום להימנע מהרשעה, לאור חוסר התקדמותו בהליך הטיפולי, וכל העולה מהערכת המסוכנות העדכנית. יחד עם זאת, לנסיבותיו האישיות הללו של הנאשם יינתן משקל בבואנו לבחון מהו העונש הראוי לנאשם זה.

באשר לעונש- הנאשם הורשע בעבירה של מעשה מגונה כלפי קטינה מתחת לגיל 14 שלא בהסכמתה. חומרה יתרה קיימת בכך, שהמעשה נעשה בקטינה רכה בשנים.

בתי המשפט קבעו, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי יש לנקוט מדיניות מחמירה בנאשמים שביצעו עבירות מין כלפי קטינות, זאת בין היתר לאור שיקולי גמול והרתעה הן כלפי הנאשם עצמו והן כלפי הציבור בכללותו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, מיום 18.4.07) נאמר:

"יש להעביר מסר חד וברור, לכל מאן דהוא, וזאת יעשה בדרך הענישה, כי בתי המשפט יתייחסו בחומרה יתירה למי שמטמא גופה של אישה ומבזה את כבודה וכי לא יירתע מלמצות את הדין עם עברייני מין. ראוי כי הענישה תהא מוגברת, כל שכן, כאשר עסקינן בעבריינות מין כלפי קטינים."

ראה גם ע"פ 5484/09 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, מיום 17.11.09):

"התכלית החברתית והמוסרית ביסוד דיני העונשין היא גם להגן על ערכי החברה ובראש ובראשונה על שלומם ושלמותם הגופניים והנפשיים של הקטינים חסרי הישע. העונשים שבית-המשפט גוזר על נאשמים צריכים לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים המבחילים ולהרתיע כאמור עבריינים פוטנציאליים אחרים...
... תפקידו של בית-המשפט הוא להגן על ציבור הקטינים מפני עבריינות שבכוחה לטמא את גופם ולחלל את נפשם."

חומרה נוספת מצויה בעובדה שהנאשם ביצע את המעשים כלפי בת דודו, אשר הכירה אותו מיום היוולדה, סמכה עליו ובטחה בו. במעשיו, הנאשם לא רק ניצל לרעה את היכרותו עם המתלוננת ואת העובדה שבטחה בו ולא חששה מפניו, אלא אף עשה זאת בביתה אשר אמור להיות מקום המבטחים שלה.

אין צורך להכביר מילים על הפגיעה העולה מעצם טיבם של המעשים, אשר נעשו במתלוננת בגיל כה צעיר, בביתה, על ידי בן משפחתה אותו הכירה ועליו סמכה.

לחובת הנאשם עומדת גם העובדה ששירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית לגביו, לאחר שהנאשם לא נתרם מן ההליך הטיפולי בו לקח חלק. גם מהערכת המסוכנות השניה עולה כי הנאשם לא הפנים התכנים הטיפוליים.

זאת ועוד, שירות המבחן ציין בתסקירו כי הנאשם הביע חרטה, אשר השירות התרשם כי הינה כנה, וכך גם עלה מהערכת המסוכנות הראשונה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן האמור בהערכת המסוכנות השניה, שהיא העדכנית ביותר, ממנה עולה כי חלה נסיגה אצל הנאשם, אשר לוקח אחריות חלקית בלבד למעשיו. יתרה מכך, הנאשם לא הביע אמפתיה כלל למתלוננת, תוך שציין כי ראה אותה באירועים משפחתיים וכי לא נראה לו שקרה לה משהו. (ראה בעמ' 6 להערכת המסוכנות מיום 14.11.11).

מנגד,יש ליתן משקל לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. ראש וראשית יש לזכור, כי המדובר בנאשם אשר היה אף הוא, קטין בעת ביצוע העבירות. רק בשל שיהוי ממשי בהגשת כתב האישום- למעלה משנתיים לאחר האירוע, הוגש כתב האישום כנגדו בבית משפט זה ולא בבית משפט לנוער, כיון שבגר כבר.

כאשר מדובר בקטין, הרי אכן כפי שציין בא כוחו המלומד, סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) התשל"א – 1971, קובע כי אין להעמיד אדם לדון על עבירה שעבר בהיותו קטין, אם חלפה שנה מעת ביצועה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הסכמה שניתנה בסופו של דבר במקרה זה. עם זאת, עדיין ברי, כי עצם הגשת כתב האישום, כשנתיים וחצי לאחר המקרה, לאחר שהנאשם כבר בגר, גרמה לפגיעה בנאשם ובמובן מסוים אף הרעה את מצבו. ודוק, האיחור לא רק הביא להתמשכות ההליך הפלילי, אלא תוצאתו בכך שהנאשם נשפט כבגיר ולא כקטין בבית משפט לנוער, על כל המשתמע מכך.

יתרה מכך, לא מצאנו הסבר לשיהוי הרב בהגשת כתב האישום, מעבר לכך שהתיק הגיע לפרקליטות בשנת 2008. ברי כי מבחינת הנאשם, אין רבותא לשאלה האם התיק "המתין" בשלבי החקירה במשטרה, או בשלב בו הגיע כבר לידי הפרקליטות. כך או כך, הנאשם מצוי בהמתנה להכרעה בחקירה כנגדו, וכתב אישום, בכל אותה תקופה, אין. מכאן יש ליתן משקל לכל הנסיבות האלו , אשר יש בהן משום עינוי דין ממשי.

עוד יש לזכור, כי כיום אנו מצויים כחמש שנים לאחר המעשים נשוא כתב האישום, כאשר עננה מרחפת כל העת מעל ראשו של הנאשם, הן טרם הגשת כתב האישום והן במהלך ההליך המשפטי.

עוד יש לזכור כי מאז המקרה, לא מעד הנאשם פעם נוספת, למרות שחלף זמן רב מאז, דבר שניתן לו משקל אף בהערכת המסוכנות. לקולא שקלנו אף את העובדה כי הנאשם נעדר כל עבר פלילי, ותפקד באופן תקין , עד קרות האירוע, ואף לאחריו.

לאור כל האמור, מצאנו כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בהתחשב בעובדה כי הנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה ובכל שתואר לעיל ביחס לשיהוי הניכר בהגשת כתב האישום והתמשכות ההליכים, יש בכל אלו, כדי להצדיק השתת עונש מתון יותר על הנאשם. יצוין כי אף המאשימה הכירה בכך, וביקשה לפיכך להשית על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שירות, למרות שרף הענישה במקרים מסוג זה, דרך כלל , הינו מחמיר יותר, בדמות מאסר בפועל ממש.

לאור המקובץ, נראה לנו, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, יש מקום לאמץ המלצת שירות המבחן, להשתת שירות לתועלת הציבור, אם כי בהיקף משמעותי יותר מזה שציין שירות המבחן, יחד עם עונש מאסר מותנה צופה פני עתיד. נראה כי ענישה זו יש בה ביטוי לאיזון הראוי, בין נסיבותיו האישיות של הנאשם והשתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל, שיקולי שיקומו של הנאשם, לבין חומרת העבירה ונסיבותיה. מצאנו כי הטלת עונש מאסר מותנה צופה פני עתיד, יחד עם שירות לתועלת הציבור בהיקף משמעותי, יהא בו כדי להוות גורם מרתיע ומציב גבולות לנאשם.

לאור כל האמור ובהתחשב במכלול הנימוקים והטיעונים שהובאו לעיל, אנו דנים את הנאשם לעונשים הבאים:

א. מאסר מותנה של 18 חודשים, למשך שלוש שנים מהיום, והתנאי הוא שלא יעבור על העבירה בה הורשע או כל עבירת מין.

ב.. שירות לתועלת הציבור בהיקף של 400 שעות (שירות מבחן המליץ על 250) בהתאם לתוכנית שהוכנה על ידי שירות המבחן, כאשר זה יבוצע במשך שנה מהיום. הובהרה לנאשם משמעות צו השל"צ.

ג. פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, ל' שבט תשע"ב, 23 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ"ח 1069-09 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' עמר

26 פברואר 2012
עמוד 1 מתוך 9








פח בית משפט מחוזי 1069/09 מדינת ישראל נ' אמיר עמר (פורסם ב-ֽ 26/02/2012)