פסקי דין על מרים חכמוב | פסקי דין על מרגלית בללי | פסקי דין על מזל לוי-צוריאנו | פסקי דין על אהרון צוריאנו | פסקי דין על ד"ר אברהם צוריאנו | פסקי דין על אביבה יניב | פסקי דין על עזבון המנוחה פנינה צוריאנו ז"ל | פסקי דין על ד"ר פנחס גולדשטיין | פסקי דין על עו"ד מפרק חברת יחיאל ומנהל עזבון המנוח יצחק צוריאנ |

7984/02 דנא     12/07/2004




דנא 7984/02 מרים חכמוב,מרגלית בללי,מזל לוי-צוריאנו נ' אהרון צוריאנו,ד"ר אברהם צוריאנו,אביבה יניב,עזבון המנוחה פנינה צוריאנו ז"ל,ד"ר פנחס גולדשטיין, עו"ד מפרק חברת יחיאל בע"מ ומנהל עזבון המנוח יצחק צוריאנ




בבית המשפט העליון

דנ"א 7984/02

בפני
:
כבוד המשנה לנשיא א' מצא
העותרות:
1. מרים חכמוב
2. מרגלית בללי
3. מזל לוי-צוריאנו



נ ג ד

המשיבים:
1. אהרון צוריאנו
2. ד"ר אברהם צוריאנו
3. אביבה יניב
4. עזבון המנוחה פנינה צוריאנו ז"ל
5. ד"ר פנחס גולדשטיין
, עו"ד מפרק חברת יחיאל
בע"מ ומנהל עזבון המנוח יצחק צוריאנ
ו ז"ל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון
מיום 4.9.02 בע"א 7380/99 וברע"א 7831/99 שניתן על-ידי
כבוד השופטים ד' דורנר, ד' ביניש וע' ר' זועבי

בשם העותרות: עו"ד י' עזריאלי ועו"ד מ' גרון

בשם המשיב 1: עו"ד ש' סגל

בשם המשיב 2: עו"ד ר' דרור

בשם המשיבה 3: עו"ד א' יוסף
בשם המשיב 4: עו"ד י' טלמון
בשם המשיב 5: עו"ד פ' גולדשטיין

החלטה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ובו נקבע כי עיזבונה של המנוחה פנינה צוריאנו (המנוחה) כולל את מחצית רכושה בלבד. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2. בשנת 1990 חתמה המנוחה על מסמכים שבהם העניקה את כל רכושה במתנה לשני בניה, המשיב 1 (אהרון) והמשיב 2 (אברהם). כן חתמה המנוחה על צוואה שבה ציוותה לבניה, אהרון ואברהם, את כל רכושה. בכך הדירה המנוחה מנכסיה ומירושתה את ארבע בנותיה: שלוש העותרות והמשיבה 3 (אביבה). בעקבות העברת חלק מרכושה של המנוחה לאהרון ולאברהם, הגישה אביבה לבית-המשפט המחוזי תובענה נגד אימה ושני אחיה, בה ביקשה כי יוצהר על בטלות המתנה. בית-המשפט המחוזי הציע לעותרות להצטרף להליך כתובעות נוספות, אך הללו דחו את הצעתו. ביום 27.1.1994 - בעוד ההליך תלוי ועומד לפני בית-המשפט - הלכה המנוחה לעולמה. בסיומו של ההליך (ביום 11.4.1996) קיבל בית-המשפט המחוזי את תביעתה של אביבה והכריז על המתנה כבטלה (להלן: פסק-הדין המבטל). אהרון ערער על פסק-הדין המבטל לבית-המשפט העליון ובמקביל הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לקיום צוואתה של המנוחה. אברהם, לעומתו, סירב להצטרף לערעור ואף חזר בו מבקשה לקיום צוואה שהגיש, תוך שהבהיר כי הוא עושה כן במטרה לחסוך בהוצאות ולשמור על "שלום בית". במסגרת הדיון בערעור (ע"א 3783/96) הודיעו אהרון ואביבה לבית-המשפט, בכתב, כי הגיעו להסכם פשרה, על-פיו הסכימו כי תביעת אהרון לקבל במתנה מחצית מרכוש המנוחה תתקבל, ובתמורה לכך הוא יחזור בו מבקשתו לקיום הצוואה וכן ישלם לאביבה סכומים מסוימים. בהודעתם לבית-המשפט הבהירו, כי להסכם הפשרה שאליו הגיעו יהיה תוקף מחייב רק ביחסים שבין שניהם בלבד. ולבקשתם המשותפת נתן בית-המשפט להסכם הפשרה שכרתו ביניהם תוקף של פסק-דין (להלן: פסק-הדין שלערעור).

משחזר בו אהרון - לפי המוסכם - מבקשתו לקיום הצוואה, הוציא בית-המשפט המחוזי צו ירושה, המכריז על ששת צאצאיה של המנוחה כיורשיה על-פי דין. אלא שבין היורשים קמה מחלוקת ביחס להיקפו של העיזבון. אהרון ואביבה טענו, כי העיזבון כולל רק מחצית מרכושה של המנוחה, שכן מחציתו האחרת ניתנה לאהרון במתנה, כעולה מפסק-הדין שלערעור. ואילו אברהם והעותרות טענו, כי פסק-הדין שלערעור אינו מחייב את מי שלא היה צד לו, ומכאן שעיזבון המנוחה כולל את כל רכושה, כפי שנקבע בפסק-הדין המבטל. לנוכח המחלוקת בין היורשים פנה מנהל עיזבונה של המנוחה לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות בדבר אופן חלוקת העיזבון. בית-המשפט המחוזי פסק כי עיזבונה של המנוחה כולל את כל רכושה. על החלטה זו ערער אהרון לפני בית-המשפט העליון, ולשם הזהירות הגיש גם בקשה למתן רשות ערעור.

3. בית-המשפט העליון - אשר סבר כי הערעור טעון קבלת רשות - החליט לדון בבקשת רשות הערעור של אהרון כבערעור שהוגש לאחר מתן רשות וקיבל, ברוב-דעות, את הערעור. הן השופטת דורנר, אשר כתבה את חוות-דעת הרוב (לה הסכים השופט זועבי), והן השופטת ביניש (בעלת דעת המיעוט) סברו, כי השאלה שאותה יש לבחון אינה אם אברהם והעותרות מושתקים מלטעון נגד פסק-הדין שלערעור - שבגדרו אושר הסכם פשרה שלא היו צד לו - אלא אם רשאים הם ליהנות מממצאי פסק-הדין המבטל. הן שופטת הרוב והן שופטת המיעוט ביקשו ליישם את הכללים הנוהגים בשיטתנו ביחס לסוגיית מעשה בית-דין. ביחס לשלוש הנחות-מוצא משפטיות לא הייתה ביניהן כל מחלוקת: האחת, שלפסק-דין גברא יש כוח מחייב רק כלפי מי שהיו צדדים להתדיינות וכן כלפי זרים להליך שיש להם "קירבה משפטית" למי שהיו בעלי-דין. השנייה, גבי תוקפו של כלל ההדדיות - שלפיו "אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן פסק הדין נגדו" (ע"א 143/51, 55/52 עיריית רמת-גן נ' פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1812) - ובדבר כוחו של בית-המשפט לחרוג מכלל זה במקרים המצדיקים זאת (נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 379-367, 561-525). והשלישית, כי העלאת טענת השתק כפופה לעקרון תום הלב ולכלל האוסר שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט. אלא שיישומם של כללים אלה, בנסיבות המקרה נשוא הדיון, הביא כל אחת מן השופטות להכרעה שונה.

4. השופטת דורנר הניחה, כי העותרות היו זרות להליך שבגדרו ניתן פסק-הדין המבטל - משמע כי לא הייתה להן "קירבה משפטית" לצדדים לו - וכי לפי כלל ההדדיות אין הן זכאיות להסתמך על ממצאיו. לפיכך נפנתה לבחון אם נסיבות המקרה מצדיקות לסטות מן הכלל ולאפשר לעותרות ליהנות מפירותיו של פסק-הדין המבטל. לשאלה זו השיבה בשלילה. בניסיונן של העותרות להסתמך על ממצאי פסק-הדין המבטל, במסגרת ההליך שהתנהל בבקשת מנהל העיזבון למתן הוראות, ראתה השופטת דורנר משום טענת השתק התקפית - טענה שבגדרה מבקש בעל-דין להסתמך על ממצא שנקבע בהליך שהוא היה זר לו לשם תקיפה (להבדיל מהתגוננות); זאת, למצער, לנוכח בקשתן "להתפרץ לסכסוך (במובנו הרחב) שהובא זה מכבר על-ידי אהרון ואביבה להכרעת בתי-המשפט". בהסתמכה על הכלל שאומץ בפסיקה האמריקאית - ולפיו טענת השתק התקפית המועלית על-ידי זר להליך לא תתקבל אלא בנסיבות יוצאות-דופן - סברה השופטת דורנר כי בנסיבות המקרה הנדון אין טעם המצדיק סטייה מכלל זה, וזאת "במיוחד לנוכח ויתורו של אהרון בגדר הסכם הפשרה על תביעתו לקיום צוואת המנוחה". טעם נוסף לכך שהעותרות ואברהם אינם יכולים ליהנות מממצאי פסק-הדין המבטל נמצא לשופטת דורנר במצגם כלפי אהרון, כי אינם מבקשים להשיג על תוקפה של המתנה. אהרון, שהסתמך על מצג זה, שינה את מצבו לרעה והסכים לפשרה בהליך הערעור שהגיש, שבגדרה שילם כספים לאביבה וויתר על ההכרעה בערעור לגופו ועל תביעתו לקיום צוואת המנוחה. לפיכך מושתקים אברהם והעותרות מלטעון עתה לבטלותה של המתנה. מסקנת שופטי הרוב הייתה, אפוא, כי עיזבונה של המנוחה כולל רק מחצית מרכושה.

השופטת ביניש, לעומת זאת, גרסה כי בנסיבות העניין יש לאפשר לעותרות ליהנות מממצאי פסק-הדין המבטל. לגישתה, לעותרות הייתה "קירבה משפטית" להליך שיזמה אביבה, הן משום שהיה להן אינטרס כספי ממשי בתוצאותיו והן משום ששתיים מהן אף העידו במשפט ותמכו בגרסתה של אביבה. בהתנהגות העותרות לא היה, לדעתה, משום יצירת מצג כי אין הן משיגות על תוקפה של המתנה שהעניקה המנוחה; ואת סירובן להצטרף לתביעתה של אביבה, כתובעות נוספות, יש לפרש כוויתור מצידן רק על הזכות להתדיין - להבדיל מן הזכות המהותית ברכושה של המנוחה - תוך קבלה מראש של כל הכרעה משפטית אפשרית. אילו דחה בית-המשפט את תביעתה של אביבה, היו ממצאי פסק-דינו קושרים גם את העותרות. מכאן שדרישת ההדדיות מתקיימת ופסק-הדין המבטל פועל גם לזכותן של העותרות. ואולם, אף בהנחה שדרישת ההדדיות אינה מתקיימת ניתן, לדעת השופטת ביניש, לאפשר לעותרות להסתמך על פסק-הדין המבטל. זאת, מאחר ומשטענת ההשתק שהעלו העותרות הועלתה במסגרת בקשת מנהל העיזבון למתן הוראות, ניתן לראות בה משום טענת השתק הגנתית, העשויה להצדיק חריגה מדרישת ההדדיות. ביחס לאברהם נקבע, כי משהשלים עם פסק-הדין המבטל ונמנע מלערער עליו, אין דינו יכול להיות שונה מדינן של אחיותיו. הואיל ולדעתה, בשאלת בטלות הצוואה לא קם השתק פלוגתה נגד אהרון, הציעה השופטת ביניש לאפשר לאהרון, אם ירצה בכך, לבקש לחזור בו מוויתורו על בקשתו לקיום צוואתה של המנוחה. בנתון לכך, סברה, יש לקבוע כי עיזבונה של המנוחה כלל את כל רכושה ולהורות למנהל העיזבון להתעלם מן המתנה ומהסכם הפשרה שאושר בפסק-הדין שלערעור, ולחלק את העיזבון כולו בין ששת יורשיה של המנוחה.

5. בעקבות פסק-הדין הגישו העותרות את העתירה לדיון נוסף שלפניי. אברהם, מצידו, הגיש עתירה נפרדת לדיון נוסף (דנ"א 8349/02), ועימה בקשה לביטול פסק-הדין שלערעור, שבו, כזכור, ניתן תוקף להסכם הפשרה. בקשה זו באה לפני המשנה לנשיא אור - שישב בראש ההרכב שנתן את פסק-הדין שלערעור - והוא ניסה להביא את הצדדים להסדר מוסכם. בהחלטתי (מיום 24.11.02) הוריתי כי הטיפול בשתי העתירות לקיום דיון נוסף יושהה עד למיצוי הניסיונות לפתור את מכלול הסכסוכים שבין הצדדים. לבסוף, לנוכח פשרה שהושגה בין אברהם לבין אהרון ואביבה, חזר בו אברהם מבקשתו לביטול פסק-הדין שלערעור ומעתירתו לדיון נוסף. נותרה אפוא להכרעה העתירה שהוגשה מטעם העותרות. יצוין, כי במסגרת עתירתן הגישו העותרות בקשה להוספת מסמך ושתי טענות, הנוגעים לנוסח המקורי של הסכם הפשרה שהובא לאישור בית-המשפט במסגרת ההליך שבו ניתן פסק-הדין שלערעור. לאחר עיון בבקשה ובתגובות לבקשה הגעתי למסקנה, כי במסמך ובטענות הנוספות אין כדי להשפיע על ההכרעה הראויה בעתירה. יוער, כי המשיב 5 הודיע שאין לו עניין בהליך המתנהל בגדר עתירה זו.

6. בעתירה שלפניי נטען כי "התוצאה של פסק-הדין נשוא העתירה היא פגיעה בקניינן [של העותרות]... בגין ישום הלכת השתק פלוגתא"; ולפיכך נדרש קיומו של דיון נוסף שמטרתו (כטענת העותרות) "לגבש ולקבוע הלכה בדבר תחולת כללי מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא ביחס לזכות הקנין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו על-פיו קיבלה זכות הקנין יתרון על פני תקנות סדרי דין ו/או אף על פני הלכה דיונית שגובשה בפסיקה". כן טוענות העותרות כי בפסק-הדין נפסקה הלכה ולפיה "הסכם פשרה שנעשה בין שני בעלי דין וקיבל תוקף של פסק-דין, בינם לבין עצמם, יחייב בעלי דין אחרים סמוכים ואף יפגע בזכות הקניין שלהם". הלכה זו - לטענת העותרות - לא רק שתביא לפגיעה ביישומם של הכללים הנוגעים לצירוף צדדים להליכים המתנהלים בבתי-המשפט, אלא היא אף "סותרת הלכות קודמות של בית משפט נכבד זה, בין השאר, בשאלת התוקף של הסכם שאושר ב

פסק דין
לגבי מי שלא היה צד להסכם, בשאלת היווצרות מעשה בית דין כלפי מי שלא היה צד להתדיינות הראשונה ובשאלת הדרישה להדדיות לצורך יצירת מניעות מכוח מעשה בית דין".

7. אין בידי לקבל את טענת העותרות, שבפסק-הדין נשוא העתירה נפסקה הלכה חדשה. כפי שכבר צוין, בין השופטת דורנר לבין השופטת ביניש לא נפלה כל מחלוקת ביחס להנחות המוצא המשפטיות, ומחלוקתן התייחסה רק ביחס לדרך יישומן של הלכות אלו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה שהובא להכרעתן. גם ביחס לשאלה אם בהתנהגותם של העותרות ושל אברהם יש לראות משום מצג, המונע מהם מלהשיג על תוקף המתנה, נחלקו ביניהן השופטות אך במישור היישומי. הוא הדין ביחס לשאלת החלתו של הסכם הפשרה שנכרת בין אביבה לאהרון - ושאושר בפסק-הדין שלערעור - גם על יתר היורשים, וזאת על אף שהובהר בו כי הוא לא מחייב את מי שאינו צד לו. אולם גם בעניין זה לא פסק בית-המשפט כל הלכה בעלת תחולה כללית והכרעתו התייחסה לנסיבותיה המיוחדות והחריגות של הפרשה שנדונה לפניו.

8. מן הטעמים שפורטו אני מחליט לדחות את העתירה. בנסיבות העניין החלטתי להימנע מעשיית צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג באב תשס"ד (12.7.04).

המשנה לנשיא

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02079840_f03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.








דנא בית המשפט העליון 7984/02 מרים חכמוב,מרגלית בללי,מזל לוי-צוריאנו נ' אהרון צוריאנו,ד"ר אברהם צוריאנו,אביבה יניב,עזבון המנוחה פנינה צוריאנו ז"ל,ד"ר פנחס גולדשטיין, עו"ד מפרק חברת יחיאל בע"מ ומנהל עזבון המנוח יצחק צוריאנ (פורסם ב-ֽ 12/07/2004)