פסקי דין על איילון - חברה לבטוח | פסקי דין על דרעי דוד | פסקי דין על שאהין עמאד

1410/04 א     08/07/2004




א 1410/04 איילון בע"מ - חברה לבטוח, דרעי דוד נ' שאהין עמאד




1
בתי המשפט
א 001410/04
בית משפט השלום ראשון לציון
08/07/2004
תאריך:
כבוד השופט איתן אורנשטיין

בפני
:

1 . איילון בע"מ - חברה לבטוח

2 . דרעי דוד

בעניין:
המבקשים
עו"ד שטיינר אליהו

ע"י ב"כ
נ ג ד
שאהין עמאד
המשיב
עו"ד גבעון עמוס

ע"י ב"כ
החלטה

1. פתח דבר
בפני
בקשה לדחיית תובענה בגין התיישנות.

המבקש 2 הוא עורך דין במקצועו (להלן "המבקש"). המבקש ייצג את המשיב בתביעתו נגד מעסיקתו בגין תאונת עבודה שבעטיה נגרמו לו נזקי גוף.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה לפיו הפיצוי עליו הוסכם ייפרע רק לאחר קבלת החלטה
סופית של המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל") אשר דוחה את תביעת המשיב.
ההסכם קיבל תוקף של

פסק דין
.

סופו של יום המל"ל לא דחה את תביעת המשיב אלא פסק לו פיצוי בגין 10% נכות.
מאחר ותביעתו לא נדחתה לחלוטין על ידי המל"ל, סירבה המעסיקה לשלם לו את
הסכום הנקוב בהסכם הפשרה בהפחתת הסכום שקיבל מהמל"ל.
בנסיבות אלה הגיש המשיב תביעה נגד המבקש וחברת הביטוח שלו ובמסגרתה נטען כי
המבקש התרשל כלפיו בניסוח הסכם הפשרה שכן לפי הוראותיו די בכך שמל"ל ישלם לו פיצוי סמלי כדי לאיין את חובת המעסיק לשלם לו את סכום הפשרה, כאשר הכוונה צריכה להיות שיש להפחית מסכום הפשרה את שישולם על ידי המל"ל .

2. תמצית העובדות

2.1 2.1 המשיב נפגע בתאונת עבודה אשר בעטיה נגרמו לו נזקי גוף. בעקבות התאונה הגיש המשיב בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעת פיצויים כנגד המעביד, חברת מתיתיהו ליפשיץ בע"מ והמבטחת שלה, חברת צור שמיר בע"מ (להלן "הנתבעות"). המבקש ייצג את המשיב בתביעת הפיצויים.

2.2 2.2 המבקשת 2 הינה חברת ביטוח אשר בה מבוטח המבקש בביטוח אחריות מקצועית הכולל גרימת נזק ללקוח (להלן "המבטחת").

2.3 2.3 במסגרת תביעת הפיצויים נחתם ביום 14.10.91 הסכם פשרה (להלן "ההסכם"), וניתן לו תוקף של

פסק דין
. בהסכם נקבע כי על הנתבעות לשלם למשיב סך של 130,000 ₪ בתוספת שכר טרחה בשיעור 15% ומע"מ (להלן "סכום הפשרה"). סעיפים 2,3 להסכם קובעים:
2. "התובע מצהיר כי הגיש תביעה למל"ל ענף נכות מעבודה בגין תאונת
העבודה מיום 8.9.85 וכי הוא מתחייב לפעול בתום לב למיצוי
זכויותיו בפני
המל"ל לרבות המצאת חוות הדעת הרפואית של ד"ר
זינגר שהוגשה מטעם התובע בתיק זה.
3. פסק הדין יעמוד לתשלום, אם בכלל, רק כאשר ולאחר שתומצא
לב"כ הנתבעים 1 ו-2, החלטה סופית ומנומקת של המל"ל הדוחה
את התביעה (ההדגשה אינה במקור - א' א') מסיבות אשר אינן
קשורות לתובע ובכפוף למילוי התחייבויותיו של התובע בפסקה 2."
2.4 2.4 המל"ל קבע למשיב ביום 8.3.93 נכות בשיעור 10%, ובגינה העניק לו פיצוי בסך 10,386 ₪ (להלן "החלטת המל"ל").

2.5 2.5 לאחר קבלת החלטת המל"ל פנה המשיב אל הנתבעות בדרישה שתשלמנה לו את סכום הפשרה בהפחתת הסכום שקיבל מהמל"ל. הנתבעות טענו כי אינן מחויבות לשלם דבר הואיל ולא התמלא התנאי הקבוע בהסכם לפיו הן חייבות לפצותו רק אם תדחה תביעתו על ידי המל"ל, וזו כאמור לא נדחתה.

2.6 2.6 המשיב הגיש באמצעות בא כוחו הנוכחי ביום 11.12.96 בקשה לביצוע פסק הדין שנתן תוקף של

פסק דין
לפשרה, בלשכת הוצאה לפועל בירושלים.
הנתבעות הגישו בקשה בטענת פרעתי בה הן טענו כי אינן חבות למשיב מאחר
והמל"ל לא דחה את תביעתו, דבר שהיווה תנאי לתשלום.
ביום 6.12.98 קיבל ראש ההוצאה לפועל את טענת פרעתי ואמץ את פרשנותן של
הנתבעות להסכם (להלן "ההחלטה").
המשיב הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט עדיאל) דחה ביום 18.2.99 את הערעור ואושרה ההחלטה (להלן "פסק הדין").

הבקשה להוצאה לפועל והערעור על החלטתו יכונו להלן "ההליכים המשפטיים".

2.7 2.7 בחלוף כחמש שנים מיום מתן פסק הדין, ביום 1.2.04, הגיש המשיב את התביעה נשוא הבקשה שבפני
ובה הוא מייחס רשלנות למבקש בניסוח ההסכם.

2.8 2.8 לטענת המשיב, שגה המבקש בהסכם לפי שלא יישם נכונה את הסכמת המשיב לפשרה ולא הסביר לו נכונה את הפשרה. משמעות ההסכם, כפי שאף נקבע בהליכים המשפטיים, היא שאף אם יכיר המל"ל בנכות זעירה של המשיב - ישלול הדבר זכותו לקבל פיצויים לפי ההסכם, שהינה תוצאה אבסורדית.

3. טענות המבקשים

3.1 3.1 יש לדחות את התביעה על הסף לפי תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מחמת התיישנות.

3.2 3.2 סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן "חוק ההתיישנות"), קובע כי התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה הינה שבע שנים, וסעיף 6 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. הואיל ומהיום בו נולדה עילת התובענה - היינו מועד ההסכם - ועד למועד הגשתה חלפו למעלה משבע שנים, יש לדחותה על הסף מחמת התיישנות. ביתר פירוט:
3.2.1 3.2.1 הסכם הפשרה נחתם ביום 14.10.91 ואילו התביעה הוגשה ביום 1.2.04.
3.2.2 3.2.2 גם אם התברר למשיב אודות הכשל בניסוח ההסכם, לגרסתו, רק במועד קבלת תביעתו במל"ל, היינו 8.3.93, הרי שממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו כ-11 שנים.
3.2.3 3.2.3 לכל המאוחר ביום 11.12.96, מועד בו נקט המשיב בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין, היה ידוע לו שהנתבעות כופרות בפרשנותו להסכם ולכן יש לראות במועד זה את מועד העילה. ממועד זה ועד הגשת התביעה חלפו 7 שנים וחודשיים.
3.2.4 3.2.4 בכל ניסיונות המשיב לגבות הפיצוי על פי הבנתו את ההסכם, הוא יוצג על ידי ב"כ הנוכחי עו"ד גבעון. הייצוג החל ביום 30.11.94, כאשר ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו 9 שנים ושלושה חודשים, כך שהוא ידע לכל המאוחר במועד זה על עילת התביעה וממועד זה ועד הגשת התביעה חלפו כעשר שנים.

3.3 3.3 אין יסוד לסברת המשיב באשר לחשיבות המועדים בהם ניתנו ההחלטות בהליכים המשפטיים. ההלכה קובעת כי מועד תחילת ההתיישנות הוא המועד בו נמנע מהתובע לזכות בהנאה שהובטחה לו בחוזה, ולא המועד בו קובע בית משפט את הזכויות לפי החוזה.

3.4 3.4 המשיב יכול וחייב היה להגיש את תביעת הרשלנות נגד המבקש לכל המאוחר בתוך שבע שנים מהמועד בו סירבו הנתבעות לשלם לו את הסכום שדרש. הואיל ולא פעל כך הרי שחלה התיישנות על תביעתו.

3.5 3.5 החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניין פרשנות ההסכם, כמו גם פסק הדין, הינו בגדר עובדה משפטית להבדיל מאי ידיעה עובדתית, וככאלה אינן יכולות לעצור את מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

4. טענות המשיב

4.1 4.1 המשיב ניסה לסיים את הפרשה ולהקטין את נזקיו על ידי נקיטת הליכי הוצאה לפועל ולאחריהן ערעור, אולם הדבר לא עלה בידיו ורק עם כשלון ניסיונותיו התגלה בפני
ו היקף הנזק שנגרם לו עקב ההסכם הרשלני שניסח עבורו המבקש, לגרסתו.
הליכי ההוצאה לפועל והערעור עוצרים את מרוץ ההתיישנות עד ליום 18.2.99 בו
ניתן

פסק דין
בגין הערעור. זאת לפחות ואף יש למנות את תחילת מרוץ
ההתיישנות מיום 18.2.99 ואילך.

4.2 4.2 מצירוף סעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן
"הפקודה") וההלכה שקבע בית המשפט העליון עולה כי רק לאחר יום 6.12.98 בו
נתקבלה ההחלטה ניתן היה לעמוד על היקף נזקי המשיב כתוצאה מההסכם,
ומכאן שרק אז התגבש והתגלה לו נזקו. כלומר, תחילת מרוץ ההתיישנות הינו
ביום בו התקבלה טענת פרעתי על ידי ראש הוצאה לפועל.

5. ההלכה

5.1 סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים...".
סעיף 6 לחוק זה קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה "עילת
התובענה".

סעיף 89 לפקודה מגדיר מהו היום בו נולדה "עילת התובענה" בתובענות שעניינן עוולות, ולשונו:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום
שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;
(2) (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

בנוגע לסעיף זה מסביר המלומד מ' ויסמן בספרו תביעות רשלנות,
בעמוד 939:
"כדי להבין לאשורה את הוראת 89 ככלל, יש להבחין בין
שלושה מועדים: מועד המעשה או המחדל, אשר מביא
לקרות הנזק, המועד בו אירע הנזק והמועד שבו הוא נתגלה.
אשר להוראת סעיף 89(2) יש חשיבות לשני המועדים
האחרונים, היינו ליום אירוע הנזק וליום גילויו. מאידך, יום
אירוע המעשה או המחדל חסר חשיבות."

5.2 5.2 סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה,
מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול
היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו
לתובע עובדות אלו."

בע"א 531/89, יחזקאל להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד מו(4), 719 קובע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל על שינוי דין:
"עם זאת, נראה לי כי לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות -
שעניינו "העובדות המהוות את עילת התובענה" - אין לראות
באי ידיעת הדין, אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין
קיים, משום אי ידיעה של "העובדות המהוות את עילת
התובענה."

5.3 5.3 סוגיית היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדונה בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535 (להלן "פרשת המאירי"). כבוד השופט ריבלין הגדיר את הבעייתיות בזו הלשון:
"סעיף 89(2) קובע הסכם הדוחה את "היום שבו נולדה עילת
התובענה" - במקום שלא נתגלה הנזק ביום שאירע - ליום שבו נתגלה,
וקובע גבולות זמן להגשת התובענה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס
למקרה בו נעלמו מן המערער, בנסיבות מסוימות, "העובדות המהוות
את עילת התובענה", וקובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו
נודעו למערער עובדות אלה."

לאחר שכבוד השופט ריבלין סוקר בקצרה את ההלכה בסוגייה, הוא קובע:
"סעיף 89(2) קובע...כלל גילוי מיוחד במקרים בהם רכיב
הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור...וגם תקופת
התיישנות מיוחדת באותם מקרים עצמם. הסכם זה דוחה
מפניו, באותם עניינים, את ההסכם הכללי שבחוק
ההתיישנות, אולם אין הוא בא לגרוע מן ההסכם הכללי
בעניינים אחרים, בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס
לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה.
באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו
בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפא לסעיף 89(2)."

6. מן הכלל אל הפרט

6.1 6.1 לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות יש לקבוע מהו המועד בו נולדה עילת התובענה.
התביעה נסובה סביב טענת המשיב לפיה המבקש התרשל בניסוח ההסכם, כלומר
המדובר בתביעה נזיקית ועל כן יש להיזקק להוראות סעיף 89 לפקודה.
סעיף זה מבחין בין שני סוגי עילות: עילת תובענה שכל כולה מעשה או מחדל,
ועילה בה הנזק - שנגרם על ידי מעשה או מחדל - הוא חלק מעילת התביעה.
בענייננו, הנזק אשר נגרם למשיב עקב רשלנותו הלכאורית של המבקש בניסוח
ההסכם, הוא חלק מעילת התביעה ומכאן שהסעיף לפיו יש לקבוע את מועד
ההתיישנות הינו סעיף 89(2) לפקודה.

בפרשת המאירי הסביר כבוד השופט ריבלין את חלות הסעיף:
"מרוץ ההתיישנות ייתקל אז בשני מחסומי זמן: אין להגיש תובענה
בעבור שבע שנים מיום בו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה
בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר."
[ההדגשה אינה במקור - א' א'].

6.2 6.2 לאור ההלכה דלעיל יש לקבוע מהו המועד בו אירע נזקו של המשיב ומהו המועד בו הוא נתגלה;
6.2.1 6.2.1 יום אירוע הנזק הינו יום 8.3.93 בו החליט המל"ל כי למשיב נכות בשיעור 10% אשר בגינה הוא יפוצה בסך של 10,386 ₪. הואיל והמל"ל לא דחה את תביעתו אזי לפי סעיף 3 להסכם הופטרו הנתבעות מפיצוי המשיב.
סעיף 89(2) לפקודה קובע כי בתום עשר שנים מיום אירוע הנזק תחול
התיישנות על עילת התובענה, ולפיכך העילה התיישנה ביום 8.3.03.
הואיל והתביעה הוגשה ביום 1.2.04 הרי שחלה עליה התיישנות ועל כן
דינה להידחות בהתאם לתקנה 101(3) לתקנות סד"א.

6.2.2 6.2.2 מחסום הזמן השני הקבוע בסעיף 89(2) הינו גילוי הנזק ולפיו המגבלה היא שבע שנים מיום גילוי הנזק;
באם אניח כי דין טענת המשיב בנוגע לאופן בו הוא סבר כי יש לפרש את
ההסכם להתקבל, הרי שהמועד בו התגלה לו נזקו הינו לכל המאוחר
היום בו סירבו הנתבעות לשלם לפי ההסכם.
אין חולק כי לאחר קבלת החלטת המל"ל פנה המשיב אל הנתבעות
בדרישה לממש את ההסכם כהבנתו אותו, אולם הן דחו את הדרישה.
ברור כי שעה שהמשיב הגיש לביצוע את פסק הדין ביום 11.12.96 היה
מודע לסירוב הנתבעות לשלם, הרי שהמועד בו מתיישנת העילה מבחינת
הידיעה על גילוי הנזק הינו יום 11.12.03. מכאן התיישנות של עילת
התביעה.
6.2.3 6.2.3 יש לציין כי על פי ההלכה שנקבעה בפרשת המאירי, יש להתחשב במועד המוקדם מבין שני המועדים המנויים בסעיף 89(2) לפקודה. במקרה שבפני
אין לכך חשיבות רבה שכן ממילא מתיישנת התביעה על פי כל אחד מהמועדים.

6.3 6.3 אין בידי לקבל את טענתו של ב"כ המשיב לפיה נעצר מרוץ ההתיישנות עם פתיחת הליכי ההוצאה לפועל או הטענה לפיה תחילת המרוץ הינה עם מתן פסק הדין בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל;
את טענתו מבסס ב"כ המשיב על שילובם של המקורות הבאים: סעיף 8 לחוק
ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודה וההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בפרשת
המאירי. הסתמכות זו בטעות יסודה:

ראשית, צודק ב"כ המבקשים בטענתו כי ההלכה הפסוקה קובעת שסעיף 8 לחוק
ההתיישנות עוסק במצב בו נתגלו עובדות חדשות, בעוד שבענייננו אין המדובר
בעובדות חדשות אשר נתגלו עקב ההליכים המשפטיים אלא בקביעת הפרשנות
המשפטית של ההסכם, ועל כן אין הצדקה להחלת הסעיף.
שנית, היתרון שבהחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות טמון בעובדה שסעיף זה בניגוד
לסעיף 89(2) לפקודה אינו קובע מגבלת זמן לעניין ההתיישנות מקום שנתגלו
"עובדות חדשות המהוות את עילת התובענה".

לעניין היחס בין הסעיפים המוזכרים לעיל קבע בית המשפט העליון בפרשת
המאירי, כי כאשר הגילוי המאוחר מתייחס לנזק יגבר סעיף 89(2) לפקודה, בעוד
שההסכם הכללי המצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות יחול רק כאשר הגילוי
המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים של עילת התביעה.

בענייננו, הגילוי המאוחר מתייחס לרכיב הנזק בלבד ועל כן הסעיף הרלוונטי הינו
89(2) לפקודה, ובעניין זה כבר קבעתי כי החלת הסעיף האמור בנסיבות המקרה
שבפני
מביאה לכלל מסקנה כי חלה התיישנות על עילת התובענה ולכן דינה
להידחות.

יתר על כן, בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ ואח' וערעור
שכנגד, פ"ד מג(4) 861 קבע בית המשפט העליון, שכאשר גילויו המאוחר של הנזק
האמור בסעיף 89(2) נובע מרשלנות הניזוק, לא ניתן להשתמש בהוראת סעיף 8
לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות.

6.4 6.4 ב"כ המשיב טוען כי המשיב ניסה להביא את הפרשה לכדי סיום ולהקטין את נזקו ועל כן נקט בהליכים משפטיים מתאימים. הואיל ורק לאחר שנסתיימו הליכים אלה התגבש נזקו ונתגלה לו, הרי שהמועד הקובע לעניין שאלת התיישנותה של עילת התביעה הינו יום 18.2.99 בו ניתן פסק הדין של כבוד השופט עדיאל בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל.
טענה זו נוגדת את ההלכה שנקבעה בע"א 220/84 בועז אגיוף נ' קיבוץ גבת -
אגודה שיתופית, פ"ד מ(1), 528:
"איזון עדין זה מופר כאשר המפתח לתחילתה של תקופת ההתיישנות
ניתן בידיו של הניזוק, אשר יכול על ידי פעולות שונות להקטנת הנזק,
לפתוח תקופת התיישנות חדשה, ובכך לשבש לחלוטין את ציפייתו
הסבירה של המזיק, ולהטיל עליו נטל חדש לשמירת ראיותיו. אכן,
הקטנת הנזק על ידי הניזוק, לא רק שאין בה כדי להפסיק את מרוץ
ההתיישנות, אלא יש בה כדי להעיד על מהלכה של ההתיישנות."

6.5 אוסיף ואבהיר כי אין בידי לקבל את הטענה האמורה לעיל גם מאחר והמשיב
יכול היה, במקביל לנקיטת ההליכים המשפטיים האמורים, לתבוע את המבקש
בתביעת רשלנות - דבר אשר היה מעיד על כך שהוא אינו מוותר על זכות התביעה
שלו כלפי המבקש (למרות ניסיונו להקטין את הנזק שזה גרם לו) ועוצר מרוץ
ההתיישנות.
יתר על כן, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל עם אירוע הנזק ולא עם
האפשרות לקבוע את היקפו: המועד בו אירע הנזק במקרה שבפני
הוא, כאמור,
היום בו ניתנה החלטת המל"ל.

6.6 אף אם היקף הנזק התגבש רק משניתן פסק הדין - הרי שפסק הדין אינו יוצר את
עילת התובענה ועל כן הוא חסר חשיבות לצורך קביעת מועד ההתיישנות, לעניין
זה ראה פרשת להבי:
"מלאכותי הוא לטעון כי הלכת בית המשפט הינה "עובדה משפטית"
- במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שאי ידיעתה משעה את תחילת
מרוץ ההתיישנות. אכן, קו הגבול בין "עובדה" לבין "משפט" דק הוא
וקיים "אזור דמדומים" שבין "הגרעינים" הקשים של שני המושגים.
עם זאת, נראה לי כי לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שעניינו
"העובדות המהוות את עילת התובענה" - אין לראות באי ידיעת הדין,
אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, משום אי ידיעה של
"העובדות המהוות את עילת התובענה".

6.7 לעניין ההבדל בין מועד אירוע הנזק למועד בו ניתן לקבוע את היקפו ראה ע"א
831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3), 122 בו קובעת כבוד
השופטת אבנור:
"...תקופת ההתיישנות לפי הסעיף [89(2) לפקודה - א' א'] איננה עשר
שנים מיום שנתגלה הנזק, אלא עשר שנים מיום "אירוע הנזק", דהינו,
יש לחזור ולבדוק מתי אירע הנזק."

ובהמשך:
"...נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-
הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש
להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו...".

7. סוף דבר

דין הבקשה להתקבל ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

המשיב יישא בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן והודע היום 8 ביולי 2004 (יט בתמוז תשס"ד) במעמד ________________________
איתן אורנשטיין
, שופט
001410/04א 126 ליא








א בית משפט שלום 1410/04 איילון בע"מ - חברה לבטוח, דרעי דוד נ' שאהין עמאד (פורסם ב-ֽ 08/07/2004)