פסקי דין על "ידיעות אחרונות" ויורם ירקוני | פסקי דין על חדשות 10 ושלי טפיירו | פסקי דין על "וואלה" ויגאל גרוסמן ואח' | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על מרגלית צנעני | פסקי דין על מיכאל חזן |

44000-08/11 מת     18/03/2012




מת 44000-08/11 "ידיעות אחרונות" ויורם ירקוני, חדשות 10 ושלי טפיירו, "וואלה" ויגאל גרוסמן ואח' נ' מדינת ישראל, מרגלית צנעני, מיכאל חזן




לפני ד"ר עודד מודריק-שופט
, סגן נשיא

מבקשים 1. "ידיעות אחרונות" ויורם ירקוני

ע"י עו"ד רינת מודיאנו

2. חדשות 10 ושלי טפיירו

ע"י עו"ד לשם
ועו"ד אוגולניק
3. "וואלה" ויגאל גרוסמן
4. פנינה טמנו "ערוץ 1"; אלון שני "קול ישראל"
5. "ישראל היום" וצבי הראל
6. נעמה כהן פרידמן – ynet

נגד

משיבים 1. מדינת ישראל

ע"י עו"ד גיא גורן
ועו"ד עוז קליין
פמת"א – פלילי
2. מרגלית צנעני

ע"י עו"ד ששי גז
, עו"ד שחר חצרוני ועו"ד טליה גרידיש
3. מיכאל חזן

ע"י עו"ד תמיר סננס ועו"ד צח נצר
החלטה

ביום 27.11.11 ניתן גזר הדין בעניין המשיב מיכאל חזן
וביום 19.12.11 ניתן גזר הדין בעניין המשיבה מרגלית צנעני
(להלן: "הנאשמים" וכל אחד מהם בהתאמה: "צנעני" ו-"חזן"). גזרי הדין ניתנו בעקבות הודאתם של הנאשמים בכתב אישום מתוקן על פי הסדר טיעון שהושג בינם לבין המשיבה מדינת ישראל
כמאשימה (להלן: "המאשימה" וביחד עם הנאשמים: "המשיבים"). גזרי הדין עולים בקנה אחד עם הסדר הטיעון.

עוד לפני שהמשפט נפתח נערכה פניית של עיתונאים מאמצעי תקשורת שונים אל בית המשפט שתכליתה התרת פרסום חומרי חקירת הנאשמים. בית המשפט (כב' השופט צבי גורפינקל) אסר ביום 29.8.11 "פרסום חומר חקירה כלשהוא כל עוד לא הוגש לתוך תיק בית המשפט במסגרת הליך פומבי" (ביום 1.9.11 חזר השופט גורפינקל והחליט שאין לפרסם דבר מחומרי החקירה).

גזרי הדין ניתנו מבלי שחומרי החקירה הוגשו כראיות לבית המשפט. עם נתינתם חידשו אמצעי התקשורת את פנייתם להתרת פרסום חומרי החקירה. המשיבים הציגו התנגדות נחרצת לבקשה.
עיקר טעמי המבקשים
נראה כי בקשת המבקשים נשענת על שלושה טעמים עיקריים: (1) פומביות הדיון; (2) חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת; (3) שקיפות לשם קיום ביקורת ציבורית. אם תרצה, אמור ששלושת הטעמים הללו חד המה. שהרי נפסק (מפי כב' השופט עדנה ארבל) ש"שלושה רציונלים מרכזיים עומדים מאחורי עיקרון [פומביות הדיון]...זכות הציבור לדעת; תרומתו לשיפור איכות ההחלטות הניתנות בסוף ההליך; ואמון הציבור ברשויות הציבור" [ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מ"י (להלן: "עניין חברת החדשות הישראלית")].

פומביות הדיון
עקרון פומביות הדיון נטוע בחוק (סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט) ובהיותו מעוגן בחוק יסוד: השפיטה (סעיף 3 לחוק היסוד) מוקנה לו מעמד על-חוקי. המשמעות היא שבהעדר הוראה מפורשת בדין לא ניתן להחריג עניין מסוים מגדרו של דין פומביות המשפט. בדידן קיימת ההחרגה של תיעוד חזותי וקולי של חקירת חשודים. חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב – 2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים") קובע בסעיף 13 שלו אסור פלילי של פרסום תיעוד קולי או חזותי של חקירת חשוד בלי היתר של בית המשפט. אולם איסור זה סותם את הגולל על אפשרויות פרסום של חקירה מתועדת כאמור. שהרי אפשר שיינתן לכך היתר של בית המשפט אם יימצא שיש אינטרס גילוי ופרסום עדיף על אינטרס החיסוי שביסוד הוראת הדין האמורה.

המבקשים טוענים שהאינטרס החיסוי היחיד שיש לו שייכות לעניין הוא אינטרס ההגנה על פרטיותם וכבודם של הנאשמים (בעיקר צנעני). אלא שאינטרס זה מוקהה נוכח העובדה שהנאשמים הורשעו בדין והחומרים שבגינם מתבקש היתר הפרסום הם ראיות שהניבו את ההרשעה. יתר על כן כיון שפרסום חומרי התיעוד לא יכול עוד להשפיע על מהלכי המשפט, עולה ומתגברת חשיבותו של אינטרס הגילוי הן בהקשר של זכות הציבור לדעת והן בהקשר של שקיפות ההליך השיפוטי לשם בחינת תקינותו בידי הציבור. עמדה על כך כב' השופטת איילה פרוקצ'יה:

עם תום המשפט ולאחריו, שיקול פומביות הדיון מקבל משקל מיוחד, כאשר אל מולו ניצב אינטרס ההגנה על הפרטיות של הגורמים המעורבים בחקירה, והשפעת גורם זה על האפקטיביות של חקירות משטרתיות דרך כלל, מבחינת שיתוף פעולה של נחקרים פוטנציאליים עם גורמי החקירה. שיקולי הצורך בהגנה על תקינות ההליך השיפוטי התקפים בטרם הכרעה שיפוטית שוב אינם מהווים גורם בעל משקל בנקודת זמן זו. בנסיבות אלה, יש לאזן בעיקר בין אינטרס הפומביות של ראיות חשובות שהוצגו במשפט, לבין אינטרס ההגנה של הפרטיות של המעורבים בחקירה, המתמקד בשני עקרונות בעלי מעמד חוקתי, שהאחד נועד להגנה על זכות הציבור לדעת, והאחר – על זכות הפרט לצנעת פרטיותו. גורם ההשפעה האפשרית על נכונות עדים פוטנציאליים להיחקר במשטרה עשוי גם הוא להיות בעל נפקות מסוימת בשלב זה של הדברים.... עניין ציבורי שיסודו בצורך לחשוף התנהלות פגומה של המשטרה בחקירה הוא גורם בעל משקל רב בהפעלת שיקול הדעת לעניין הפרסום [ע"פ 10994/08 מ"י נ' תורג'מן (להלן: "עניין תורג'מן")].

סעיף 13 לחוק חקירת חשודים אוסר על פרסום של חומרי חקירה מתועדים בתיעוד קולי או חזותי. עיקר בקשת המבקשים נוגע להיתר לפרסום החומר שנקלט, בידי המשטרה, בהאזנת סתר מאושרת כדין, לשיחות בין המבקשים ובין צנעני לגורמים אחרים. מאחר שחומרי חקירה אלה אינם חוסים תחת האיסור של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, הריהם כפופים לעקרון הגילוי המגולם בכלל פומביות המשפט.

והא דטען הטוען שעקרון פומביות המשפט אינו חל על הליכים שאינם הליכי משפט (כגון הליכי החקירה שתוצריהם לא הוצגו כראייה במשפט) אף המבקשים השיבו שיש סימוכין בדין ובפסיקה לכך שכלל פומביות הדיון משתרע גם על הליכי החקירה. כך למשל חוק בתי המשפט מורה כי:

בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט
סבר כי יש להעדיף את מניעת הנק על פני העניין הציבורי שבפרסום... [סעיף
70(ה1)(1) לחוק (ההדגשה לא במקור)].

וכן מצינו, שבית המשפט העליון פסק, בהקשר של הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט האוסר על פרסום "דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות" ש"המונח 'דבר' אינו כולל בחובו רק את הפרטים שנדונו בפועל באולם בית המשפט אלא משתרע הוא גם על פרטים מהותיים נוספים אודות הדיון שהתנהל בדלתיים סגורות" [עניין חברת החדשות הישראלית].

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת
המבקשים סומכים יתדות בקשתם גם בעקרונות של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת שקנו להם שביתה בדין ובפסיקה שלנו. חזן הוא עבריין בעל "עומק" פלילי לא מבוטל. צנעני הוגדרה כ"אומנית מובילה", "זמרת ידועת שם", "דמות מובילה בתחום הזמר והבידור" ועוד כהנה וכהנה כתרים שנקשרו לראשה. והנה מתברר שדמות המופת חברה אל דמות נקלית ושפלה כדי לבצע יחדיו מזימה פלילית. ה"חיבור" הזה מגלם בחובו עניין ציבורי מן המעלה הראשונה. הציבור זכאי ואף צריך לדעת מהם פניה האמיתיים של מי שנחשבת כדמות מובילה בתחומה. למן הרגע שצנעני הייתה לדמות נודעת בציבור, שיש להתנהלותה בתחום האומנותי שבו היא פועלת השפעה על הציבור, זכאי הציבור לדעת מה טיבם של זרמים וכוחות מתחת לפני השטח שבהם או מכוחם מתנהלת צנעני. הציבור אינו זכאי לחדור אל ד' אמות הפרט ולהציץ אל נבכי העניינים האישיים של שום אדם, יהא זה אחד העם, מורם מעם, או משפלי העם. אך הציבור זכאי לבחון את דרכה של דמות ציבורית בהקשר לפעילותה הציבורית גם – ואולי בעיקר – בחלקי הפעילות הנסתרים מן העין , בבחינת "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה" (תהילים כד 6 )1.

שקיפות לשם קיום ביקורת ציבורית
משפטם של צנעני וחזן החל על בסיס כתב אישום חמור והסתיים על בסיס כתב אישום מתוקן, "אנמי" ששורטט בהסדר טיעון. הפער הגדול בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן אומר דרשני. המבקשים, מבקשים לעיין בחומרי החקירה כדי להעמידם לעיון הציבור על מנת שזה יראה וישפוט האם הייתה הצדקה להסדר הטיעון המקל. הציבור זכאי לשקיפות ההליך כדי שיוכל לקיים ביקורת, באמצעות בעלי טור ופרשנים ומחוללי דעת קהל, על תקינות המהלכים שבמסגרתם התגבש הסדר הטיעון. הצורך הביקורתי הזה קיים דווקא משום שבית המשפט אימץ את הסדר הטיעון מבלי שחומרי החקירה הובאו לעיונו ומבלי שקיים בדיקה של המתאם הקיים בין ההסדר לבין התנהלות הנאשמים בפועל. מה שהחל כקול ענות גבורה הסתיים, לדעת המבקשים, בקול ענות חלושה ואולי הדבר משקף קול ענות2.

עיקר טיעוני המשיבים
המשיבים טוענים: (1) פרסום חומרי החקירה אסור על פי דין; (2) הפרסום לא נועד לממש אינטרס ציבורי זולת רכילות זולה וסרת טעם; (3) הפרסום יפגע באינטרסים ציבוריים חשובים.

פרסום חומרי החקירה אסור על פי דין
עיקר חומרי החקירה שהמבקשים מבקשים להתיר את פרסומם הוא משני סוגים; האחד תיעוד קולי וחזותי של חקירת צנעני והשני תמלילי האזנות סתר שקיימה המשטרה לשיחות טלפוניות שקיימה צנעני עם חזן ועם אחרים בהקשר לפעילות העבריינית המתוארת בכתב האישום. לכך אפשר להוסיף טיפוס נוסף של חומרי חקירה שהמבקשים לא הרחיבו אודותיו את הדיבור והוא תמלול החקירה החזותית והקולית של צנעני.

המשיבים טוענים כי קיימת מניעה חוקית להתיר את פרסום שני טיפוסי חומרי החקירה העיקריים וכי ההליך הנכון לפרסום שאר החומרים איננו על דרך של פנייה לבית המשפט שדן בתיק הפלילי.

מניעה לפרסום תיעוד חקירה קולית וחזותית
הכלל הוא שאין לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה בלא רשות בית המשפט (סעיף 13 לחוק חקירת חשודים). כיוון שפרסום כזה מצריך היתר של בית המשפט מתבקש שאי הפרסום הוא הכלל והתרת הפרסום הוא החריג. תכליתה של הוראת הדין היא הגנה על כבוד הנחקר ועל פרטיותו. ההנחה המונחת ביסוד החוק היא שחשיפת הנחקר בתמונתו ובקולו בשעה שהוא ברגעי שפל וביזיון מהווה פגיעה בלתי מידתית בפרטיותו של הנחקר [ע"פ 5127/11 רשות השידור הישראלית – ערוץ 1 נ' רוני רון (להלן: "עניין רוני רון")]. כיוון שהוראת הדין מתפרשת על פני מרחב הזמן שקודם להגשת כתב האישום, לדיון בו ואף לאחר הכרעת הדין, מתבקש שהדין מגן על פרטיותו של הנחקר גם לאחר שהורשע בדין ותויג כעבריין. לכן אין שחר לטיעון המבקשים שאינטרס ההגנה על פרטיות הנאשמים הוקהה נוכח הרשעתם בדין.

האפשרות ליתן היתר לפרסום חומרי חקירה כאלה מותנית בקיומו של אינטרס גילוי המתגבר על הזכות להגנה על הכבוד והפרטיות. ברי שהתעניינות הציבור כשלעצמה בצנעני – שלא לומר יצר המציצנות והרכילות – אינה יכולה להוות אינטרס גילוי מכריע. גם הטענה שהפרסום נחוץ על מנת שהציבור יוכל לדון ולשפוט את נאותות הסדר הטיעון אינה יכולה להוות אינטרס גילוי עדיף. שכן המאשימה העמידה לרשות הציבור את מלוא המידע הרלוונטי לשם קיום ביקורת כזאת. כתב האישום המקורי על הפרטים הכלולים בו גלוי לנגדו של הציבור. כך גם כתב האישום המתוקן בהסדר טיעון. המאשימה הביאה לידיעת בית המשפט ובאמצעותו לידיעת הציבור כולו הסבר מפורט בעניין נסיבות כריתת הסדר הטיעון. כל הרוצה לבקר חופשי לבקר ואין כל צורך לשם כך לחדור לנבכי פרטיותם של הנאשמים ולהציגם עירום ועריה כשהם במלוא עליבותם [ע"פ 10994/08 מ"י נ' תורג'מן (להלן: "עניין תורג'מן")].

הפסיקה גם מציינת חזור ושנה שבהקשר של התרת פרסום ההיתר תלוי במידה לא מבוטלת בהסכמת הנחקר. בענייננו הנאשמים מתנגדים נחרצות להתרת הפרסום (למשל בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' זדורוב).

מניעת פרסום האזנת סתר
סעיף 2[ב] לחוק האזנות סתר תשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר") קובע איסור על שימוש ללא סמכות כדין בידיעה או בתוכנה של שיחה שהושגה על ידי האזנת סתר בין שנעשתה כדין ובין של נעשתה כדין. פשיטא שלמשטרה ולתביעה יש סמכות להשתמש בהאזנת סתר שנעשתה כדין לשם הצגתה כראיה בבית המשפט.

מכאן מתבקש שמקום שהמשטרה או התביעה אינם רואים לנכון להשתמש בהאזנת סתר שבוצעה כדין כראיה בבית המשפט, אין גם להן רשות לפרסום או להביא לידיעת מאן דהוא את תוכנה של האזנת הסתר [פרט לנסיבות כגון אלה שהתבררו ב-בג"צ 3815/09 מרדכי גילת נ' רוני מילוא שר המשטרה (להלן: "עניין גילת"). נסיבות אלה אינן כענייננו]. נמצא שהבקשה להתיר את הפרסום כמוה כהכשלה של המשטרה או של התביעה על ידי "דחיפתן" לפרסום א מה שהם מנועים על פי דין מלפרסמו.

בעניין זה אין לבית המשפט שיקול דעת. אי אפשר שבית המשפט יסטה מן ההוראה המנדטורית שבחוק האזנת סתר אפילו אם יש לכאורה אינטרס ציבורי חשוב בפרסום. בנקודה זו יצר המחוקק איזון אנכי שהציב את הגנת הפרטיות מעל לכל אינטרס אחר (זולת האינטרס של שימוש בהאזנה כראיה במשפט).

אילו הוגשה האזנת הסתר כראיה במשפט דנן, שוב לא היה חוק האזנת סתר עומד למכשול לפני הפרסום. זה משום שהאזנת סתר שהוגשה כראיה הופכת לחלק מן הראיות במשפט החשופות לכלל פומביות הדיון (עפ"א (ת"א) 80192 הוצאת עיתון הארץ נ' פמת"א מיסוי וכלכלה).

מניעה לפרסום חומרי חקירה אחרים
כל חומר חקירה אחר לבד מהתיעוד החזותי והקולי או האזנות הסתר, לכאורה אינו מוגן מפני פרסום שכן הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים והוראת סעיף 2[ב] לחוק האזנת סתר אינן חלות על חומר חקירה כזה.

אלא שסברת המשיבים היא שחומרים אלה אינם חלק מן ההליך השיפוטי בפרשה דנן ומשום כך לא חלה עליהם כלל פומביות הדיון. טענת המבקשים שכלל פומביות הדיון ישתרע גם על שלב החקירה המשטרתית מוטעית מיסודה. אכן, יש לבית המשפט סמכות המעוגנת בהוראת סעיף 70 לחוק בתי המשפט לאסור פרסום של פרטים מתיק החקירה. סמכות זו אינה הופכת את מהלכי החקירה ואת שלב החקירה לחלק מן ההליך השיפוטי. תכליתה של הוראת סעיף 70 היא לאפשר מניעת פרסום של חומר ש"דחף" מן החקירה אך אין היא משמיעה שבמצב הרגיל שבו אין הוראה על איסור פרסום לפי סעיף 70 לחוק בתי המשפט, מותר כל מאן דבעי לדרוש מן המשטרה או מן התביעה לפרסם חומרים מחקירה כלשהי.

נראה שעתירה לגילוי חומר חקירה מסוג אחרון זה. צריכה להתברר בהליך לפי חוק חופש המידע. בהליך כזה (שיש ליזום אותו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים) יהיה על בית המשפט לאזן בין אינטרס הגילוי לאינטרס החיסוי ולקבוע איזה משניהם עדיף.

בדידן, אמרו המבקשים במפורש שאין הם סומכים יתדות בקשתם על חוק חופש המידע.

הפרסום לא נועד לממש אינטרס ציבורי זולת רכילות זולה וסרת טעם
גם בלי להיאחז במניעה החוקית המפורטת בפרק הקודם, המשיבים סבורים שעתירת המבקשים נשענת על בלי-מה (או על אין-מה). כל תכליתה איננה אלא חיטוט רכילותי בענייניה של צנעני. המבקשים לא הצליחו להצביע על שום אינטרס גילוי חורג מעבר לעמודי רכילות של העיתון או אמצעי תקשורת אחרים. לא בכדי הודגש מעמדה של צנעני בציבור. היא אכן מעניינת את הציבור אולי אפילו מעניינת מאוד. אלא שעניין שיש לציבור באדם מסוים אינו יכול להוות מסד לחדירה לתחום הפרטיות של אותו פרט. גם מי שהציבור מגלה בו עניין גדול זכאי להגנה על פרטיותו ככל אדם אחר. לא למותר לציין שצנעני איננה "נבחר ציבור" או "ממלא תפקיד ציבורי". האחרונים ייתכן שהם חשופים מעט יותר מבחינת זכות הציבור לדעת את עניינם האישי. צנעני כמי שהציבור מגלה בה עניין אינה יוצאת מגדר אדם פרטי שיש קו גבול ברור החוסם את אפשרות החדירה של עין התקשורת מעבר לו.

הפרסום יפגע באינטרסים ציבוריים חשובים
המאשימה מבקשת באמצעות מניעת הפרסום לגונן על שני אינטרסים ציבוריים חיוניים. האחד, שכבר הורחב עליו הדיבור, הוא ההגנה על פרטיותו של אדם. המאשימה רואה עצמה כמי שתפקידה לעמוד על משמר קיום החוק הן בהקשר של פרסום תיעוד קולי או חזותי של חקירה והן של האזנות סתר. אילו הניחה התביעה לנאשמים בלבד לעמוד ולהתנגד לבקשה היה בכך משום הפקרת אינטרס ציבורי ראשון במעלה המגולם בהוראות החוק הנזכרות.

המאשימה מבקשת להגן על אינטרס ציבורי חשוב נוסף. אחד השיקולים החשובים שעמדו ביסוד הסדר הטיעון הוא בקשתה הנחרצת של צנעני למנוע את פרסום חומרי החקירה. המאשימה הסכימה לכך, היא הבטיחה לצנעני שתנקוט בכל צעד שהדין מקנה לה כדי לחסום את הפרסום המבוקש. המאשימה נהגה כך לא מפני שצנעני נושאת חן מיוחד בעיניה. היא נהגה כך משום שהשתכנעה שאין אינטרס גילוי מצדיק. לכן הבטיחה את מה שהבטיחה.

אם תוסר מניעת הפרסום כעת יהיה בכך משום מכה חזקה מאוד למוסד הידוע כהסדר טיעון. יש מידה רבה של הסכמה ציבורית (קונצנזוס) בדבר חיוניותו של מוסד זה. פשוט וברור הוא ששמיטת הקרקע מתחת לפני ההסכמה עם צנעני, שאין לה צידוק ענייני חשוב, כמוה כשמיטת הקרקע מתחת למוסד הסדר הטיעון בכלל.

דיון
אחרי שפרטתי את הטענות מכאן ומכאן (וגם "נטעתי" בדברי הצדדים קצת מתוך התובענות שלי את משמעות טיעוניהם) אוכל לדון בקיצור יחסית בטענות הללו.

אינני רואה צורך להרבות אמרים בדבר ערכם וחשיבותם של עקרונות כגון חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת ובדבר תפקידה החשוב של התקשורת בעמידה על שקיפות החלטות ומהלכים הננקטים בידי רשויות הציבור והצגת ביקורת עניינית על מהלכים אלה. חשיבותם של העקרונות הללו אינה נתונה במחלוקת והיא תשמש כנקודת מוצא כמו אקסיומטית לדיון דנן.

אצטרך אם כן, לבחון האם בגדרה של הבקשה המונחת לפני מצויים אינטרסים, בעיקר אינטרסים מוגני חוק, העשויים לקצץ בכנפיהם של העקרונות החשובים הללו. לשם כך אבחן את: (1) השלכות סעיף 13 לחוק חקירת חשודים; (2) השלכות סעיף 2[ב] לחוק האזנת סתר; (3) היקף התפרשותו של כלל פומביות הדיון.

השלכות סעיף 13 לחוק חקירת חשודים
מקצת אמצעי התקשורת שהגישו את הבקשה דנן גילו עניין בהתרת פרסום התיעוד הקולי והחזותי של חקירת צנעני (אמצעי תקשורת אחרים לא גילו עניין בכך3). תחום זה מוסדר בחוק. סעיף 13 לחוק חקירת חשודים מורה כי:

המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית המשפט, דינו – מאסר שנה...

הוראת דין זו זכתה לבירור פעמים הרבה בפסיקתנו לרבות בפסיקת בית המשפט העליון. מן הפסיקה עולה ההדרכה הבאה:

א. הכלל הוא שפרסום תיעוד קולי או חזותי של חקירה אסור. היתר עשוי להינתן בנסיבות חריגות;
ב. הוראת הדין משקפת הגנה על זכות לפרטיות והגנה על כבוד האדם. הגנה מקיפה זו פרושה גם על מי שהורשע בדין והוגדר כעבריין. החוק כמו מציב סייג וגדר לפגיעה בפרטיותו של אדם גם אם הוא שפל ונקלה. הפגיעה מותרת כדי להציג תכלית ציבורית (למשל כדי לחקור את אותו אדם וכדי להביאו לדין), אך היא אינה מותרת אך ורק משום שיש עניין לציבור לדעת את הפרטים החסויים הללו.
ג. היתר כי יינתן צריך להיות מושתת על אינטרס ציבורי חיוני ברור ומבורר.
ד. בגדרה של בחינת קיומו של אינטרס גילוי חיוני צריך בית המשפט לבדוק אם יש הסכמה מצד הנחקר לפרסום וכן לברר אם הפרסום הקיים מעמיד לרשות הציבור מידע מספיק כדי לאפשר את מימושו של אותו אינטרס גילוי.
לעניין ההלכה הפסוקה ראו עניין רוני רון, עניין תורג'מן, עניין חברת החדשות הישראלית, עניין זדורוב).
אני מתקשה לראות בפרשה דנן אינטרס גילוי שיש בכוחו להסיג את הכלל אחור ולקדם את היוצא מן הכלל לפנים. כאמור העניין שיש לציבור בהתנהלותה של צנעני נוכח מעמדה המיוחד בציבור איננו בגדר אינטרס גילוי מיוחד. אינטרס גילוי מיוחד עשוי להימצא בטענה לחוסר תקינות בהתנהלות המשטרה או בהתנהלות הפרקליטות (השווה עניין תורג'מן). בדידן טוענים המבקשים שברצונם להעמיד לבירור ציבורי את נאותות הסדר הטיעון וכן הם טוענים שזכותם לשמש כשופר לציבור וכי הם נושאים מכח תפקידם את דגלו של חופש הביטוי.
אינני שולל את זכותם של אמצעי התקשורת להעביר תחת שבט ביקורתם את מהלכי רשויות השלטון. בכלל זה גם עשויה לבוא גם ביקורת על הסדר טיעון שנכרת ואפילו על החלטת בית משפט לקבל או לדחות הסדר כזה. ייתכן שזכות כזו היא אף בגדר חובה של אמצעי התקשורת. אולם אינני סבור שכדי לממש את האפשרות הזאת מן הראוי בכל מצב לאפשר לאמצעי התקשורת להיחשף למה שסמוי מן העין או ביתר דיוק אל מה שהחוק קבע שראוי שיהיה סמוי מן העין.
ברור שהמחוקק בחוקקו את הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים ביצע "הכרעה נורמטיבית". הוא קבע כלל שדרג בעיקרון את הזכות לפרטיות מעל חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ככל שמדובר בתיעוד קולי או חזותי של חומר חקירה.
במצב דברים כזה גילוי של חומר החקירה לשם בחינת נאותות הסדר הטיעון ייתכן רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים. האחד, שהמציאות מראה על פניה שיש בעייתיות מרובה בהסדר הטיעון. השני, שהחומר שהובא לבית המשפט וניתן לפרסום פומבי אינו מספק ולו כדי מינימום נחוץ את היכולת לבקר את הסדר הטיעון. השלישי, שהגורם שפרטיותו נפגעת, היינו הגורם הנחקר הביע הסכמה ואפילו עניין בפרסום המבוקש (המעיין ודק בעניין תורג'מן ובעניין חברת החדשות הישראלית עשוי למצוא סימוכין להתקיימות התנאים הללו שם).
בעניין דנן, כך נראה לי, עשוי ההסבר המפורט שנתנה המאשימה להסדר הטיעון וחשיפת הפרטים בכתב האישום המקורי (שלכאורה בו לא היה עדיין עניין להסתיר את הפרטים הרלוונטיים להתנהגות העבריינית של הנאשמים) ובכתב האישום המתוקן מאפשרים לראות שאין בעייתיות בולטת בהסדר הטיעון ואין צורך בחשיפת פרטים רכילותיים ובגילוי מלא עליבותם של הנאשמים בשלב החקירה. כאמור, גם הסכמה כלשהי מצד הנאשמים אינה מצויה.
השלכות סעיף 2[ב] לחוק האזנת סתר
פרסום תמלילי האזנות הסתר הוא נקודת עניין מרכזית של כל המבקשים. בעניין זה, כמדומה לי, המניעה החוקית ברורה ודווקנית יותר מזו הנוגעת לפרסום התיעוד הקולי והחזותי.

סעיף 2(ב) לחוק האזנת סתר מורה:

המשתמש ביודעין ושלא כדין בידיעה או בתוכנה של שיחה שהושגו על ידי האזנת סתר, בין שנעשתה כדין ובין שנעשתה שלא כדין, או מגלה ידיעה או תוכן שיחה כאמור ביודעין לאדם שאינו מוסמך לקבלה – דינו מאסר חמש שנים

המעיין בחוק ימצא שהשימושים המותרים בהאזנת סתר הם לתכלית להגנה על ביטחון המדינה או לשם מניעת עבירות וגילוי עבריינים. סמכויות השימוש בהאזנות סתר בתכליות הללו מוקנית לגורמים מסוימים שהחוק נוקב בזהותם התפקודית. החוק מתיר לשימוש לתכליות מסוימות גם בהאזנות סתר שבוצעו שלא כדין. גם בעניין זה החוק קובע את מיהות הגורמים המוסמכים להאזין ולתמלל האזנות כאלה.

ברי שהאזנת סתר שהוצגה כראיה לבית המשפט חוסה – אם אין סיבה חסיונית מיוחדת – תחת כלל פומביות הדיון. אולם, האזנת סתר שבוצעה הדין ולא הושגה כראיה לבית המשפט נותרת תחת מטריית איסור השימוש הגלומה בהוראת סעיף 2[ב] לחוק.

הפוך בחוק האזנת סתר והפוך בו ולא תמצא מקור עיגון להתרת פרסומה של האזנת סתר בין שבוצעה כדין ובין שבוצעה שלא כדין. אכן, אילו התיר בית המשפט את פרסום האזנות הסתר ואילו כפה על רשויות אכיפת החוק את הפרסום הזה ספק רב אם אמצעי התקשורת היו באים על בסיס הפרסום, לכלל עבירה. אולם, התנהגות "מותרת" זו לא הייתה יותר מאשר התנהגותו של נבל ברשות התורה.

היקף התפרשותו של כלל פומביות הדיון
תמלילי חקירתה המתועדת חזותית וקולית של צנעני ואולי חומרי חקירה נוספים4 יוצאים מגדר המניעה החוקית שבחוק חקירת חשודים ובחוק האזנת סתר. על כן נשאלת השאלה האם ראוי שבית המשפט יתיר לכל הפחות את פרסום התמלילים הללו.

התשובה לכך נעוצה לדעתי במענה לשאלה האם חומרי חקירה שלא הוגשה כראיה לבית המשפט הם חלק בלתי נפרד מן הדיון הפומבי.

השקפתי היא שלכל הפחות חומרי החקירה הנדונים כאן אינם בגדר חלק מן הדיון הפומבי וכלל הפומביות אינו חל עליהם. עמד על כך המלומד ד"ר איתן לבונטין:

פרסומים על שלב חקירה או על שלבי טרום חקירה ... אינם נובעים מדיון בבית המשפט משום שדיון כזה טרם התקיים. ממילא אין לחשוד "כתובת" או הליך משפטי מוגדר שבמסגרתם יוכל לבקש הגבלת פרסום. מקרים אלה אינם שייכים אפוא במישרין לעקרון פומביות הדיון המשפטי, אלא לעקרונות הרחבים יותר של חופש המידע, חופש הביטוי וחופש העיתונות.

המבקשים סברו שהוראת סעיף 70[ה1] לחוק בתי המשפט מוכיחה שמצודת עקרון פומביות הדיון פרושה גם על שלב החקירה קודם לכל דיון בבית המשפט. אין הדבר כן. הוראת דין זו מתירה לבית המשפט לאסור פרסום פרטים מחומר החקירה. היא משמיעה שבהעדר צו לאיסור פרסום, הפרסום מותר (כלומר, מותר לפרסם כל דבר ש"דלף" מחומר החקירה). אין היא משמיעה שבהיעדר צו לאיסור פרסום קיימת חובה (מכוח כלל פומביות הדיון) על המשטרה או גורמי החקירה לפרסם את חומרי החקירה.

המבקשים הצביעו על חוות דעתה של כב' השופט עדנה ארבל בפרשת חב' החדשות כמקור עיגון לטיעון שגם חומרי חקירה שלא הוגשו לבית משפט עשויים להיחשב כחלק מן הדיון ולפיכך כלולים בכלל פומביות הדיון. בפרשה ההיא קוים מהלך שיש לו דמיון מסוים לענייננו. הוגש כתב אישום בעבירות אינוס ומעשה סדום ולאחר שניתן

פסק דין
מרשיע נערכו מספר מפגשים ושיחות בין המתלוננת לבין חוקרת פרטית שיחות שתועדו ואשר מהן עלה שהמתלוננת שיקרה בעדותה. המשטרה ערכה חקירה משלימה ובעקבות החקירה הודיעה הפרקליטות לבית המשפט שיש מקום לזכות את הנאשם מחמת הספק. התביעה באותו משפט הודיעה לבית המשפט שהמתלוננת עומדת על עדותה ואינה מסכימה לכך שתלותה הייתה שקרית. בית המשפט זיכה את הנאשם מבלי שעיין בראיות החדשות, הזיהוי נעשה על סמך פנייתם המשותפת של הצדדים. בעקבות החלטת בית המשפט באה לפניו פנייה של אמצעי תקשורת מסומים לחשוף את חומרי החקירה שהוליכו את הפרקליטות לנסיגה מן האישום והוא על מנת לבקר את המהלך הזה.

בית המשפט העליון בחן את מעמדם של הקלטות שאת פרסומם בקשו אמצעי התקשורת על רקע כלל פומביות הדיון וכך כתבה השופטת ארבל:

"הקלטות לא הוצגו לפני בית המשפט המחוזי עובר לפסק הדין המזכה. ... ועל כן לא היוו במישרין את הבסיס ל

פסק דין
זה. בית המשפט ביסס את פסק דינו על הבקשה המוסמכת של [הנאשם] והמדינה לזיכוי מחמת הספק. עם זאת, לא ניתן לנתק את קיומן של הקלטות מההליכים שהביאו לזיכוי. הקלטות עמדו בבסיס החלטת הפרקליטות להורות על חקירת משטרה משלימה ... וביסוד החלטת פרקליטות המחוז לעתור לזיכויו של [הנאשם] שהביאה לפסק דינו המזכה של בית המשפט המחוזי. על כן, כאמור, מניעת פרסומה של הקלטת פוגעת בעקרון החוקתי של פומביות הדיון (עניין חב' החדשות הישראלית).

כיוון שזו חוות דעת הכלולה ב

פסק דין
של בית המשפט העליון, אינני רואה מקום להסתייג ממנה. אלא שנראה לי שאפשר לאבחן את העניין ההוא מהעניין דנן. ניתן לומר שמקום שראיה מסוימת עמדה ביסוד של החלטת בית משפט, הופכת אותה ראיה להיות חלק בלתי נפרד מן הדיון בבית המשפט ובשל כך חל עליה כלל פומביות הדיון. אולם, מקום שראייה כלשהי שלא הוגשה לבית המשפט, לא שימשה את בית המשפט בהחלטה או ב

פסק דין
אי אפשר לראותה חלק בלתי נפרד מן הדיון וממילא כלל פומביות הדיון אינו חל עליה.

הגע בעצמך. אילו הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המקורי בישיבה הראשונה או בישיבה כלשהי לפני שהחלה פרשת הראיות במשפט ובית המשפט סבר שההודאה, הודאת אמת היא והרשיע את הנאשמים, כלום ייראה לך סביר שחומרי החקירה ייחשבו לחלק מן הדיון במשפט? הרי חומרי חקירה אלה, בעליל אינם עומדים ביסוד פסק הדין. ענייננו אינו שונה. טרם שהחלה פרשת ההוכחות במשפט. ערכה התביעה בכתב האישום שינויים מסוימים והנאשמים הודו בעובדות ובאישומים.

בית המשפט בחן את טיבה של ההודאה וקיבל אותה כהודאת אמת. שמע מינה שפסק הדין נסמך על הודאת הנאשמים ולא על ראיות שנאספו בחקירה. אין אם כן, זיקה בין אותן ראיות לבין החלטת בית המשפט ממין הזיקה שבית המשפט העליון מתייחס אליה בעניין חברת החדשות הישראלית.

כיון שחומרי החקירה אינם חוסים בצילו של כלל פומביות הדיון הדרך לחושפם לעין הציבור עוברת דרך מהלך חוקי דיוני שונה; הפרוצדורה הקבועה בחוק חופש המידע. ההחלטה דנן אינה מונעת מן המבקשים לנקוט מהלכי גילוי לפי חוק חופש המידע. בעניין הזה לא התבקשתי לנהוג כאילו הייתי בית משפט לעניינים מנהליים היושב לדין בפני
ה על פי חוק חופש המידע. אילו התבקשתי כך הייתי מסרב והוא בשל הפרוצדורה המיוחדת הקבועה באותו חוק.

התוצאה
התוצאה היא שרוב מניין ובניין חומרי החקירה הכלולים בבקשה להתיר את פרסומם נתונים תחת מניעה לפי חוק (סעיף 13 לחוק חקירת חשודים) ואפילו תחת חסימה לפי חוק (סעיף 2[ב] לחוק האזנת סתר). המניעה והחסימה האמורות אינן מתייחסות למקצת חומרי החקירה שהתרת פרסומם התבקשה (כגון תמלילי הודעת הנאשמים בחקירה) אולם לפי שחומרים אלה אינם חלק מן הדיון ואינם פומביים מכוח כלל פומביות הדיון המבקש לפרסמם יואיל לנקוט בהליך של גילוי לפי חוק חופש המידע.

הבקשות נדחות.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ב, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.
ד"ר עודד מודריק ,סגן נשיאה
1 הגמרא עוסקת ביחס שבין המנהיגות לבין הדור: "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה/ - פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן, חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר: פרנס לפי דורו..." (בבלי, מסכת ערכין יז, א). בין כך ובין כך חשוב שהציבור יידע מי הם פרנסיו ומה מעשיהם.
2 משה היורד מהר סיני ובידו לוחות הברית שומע קול מן המחנה והוא אומר: " אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שמע" (שמות לב 18). שני "ענות" הראשונים הם ביטוי המשקף את עוצמת הקול ואילו ה"ענות" השלישי משקף עינוי והשפלה. אף בדידן מבקשים המבקשים לבחון אם הפער שבין עוצמת קולו של האישום בראשונה לבין מתינות קולו בשנייה מגלמים התנהלות לא תקינה.
3 חומרים אלה עניינו בעיקר את המדיה המשודרת.
4 המבקשים לא ציינו את דבר קומם של חומרים נוספים שיש להם עניין בפרסומם.
??

??

??

??
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
18 מרץ 2012
מ"ת 11-08-44000 מדינת ישראל
נ' צנעני ואח'
עמוד 1 מתוך 13








מת בית משפט מחוזי 44000-08/11 "ידיעות אחרונות" ויורם ירקוני, חדשות 10 ושלי טפיירו, "וואלה" ויגאל גרוסמן ואח' נ' מדינת ישראל, מרגלית צנעני, מיכאל חזן (פורסם ב-ֽ 18/03/2012)