פסקי דין על icc industries inc | פסקי דין על icc handels | פסקי דין על ד"ר ג'ון פרבר ואח' | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרו כימיות (1952) בע"מ

20113-05/11 א     21/03/2012




א 20113-05/11 icc industries inc, icc handels, ד"ר ג'ון פרבר ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרו כימיות (1952) בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 20113-05-11 תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ נ' icc industries inc
ואח'

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
14


כב' הרשמת
תמר שרון נתנאל


המבקשים

1. icc industries inc
2. icc handels

3. ד"ר ג'ון פרבר, דרכון אמריקאי מס'
110640522
המבקשים 1, 2, 3,

6 ו-8
ע"י ב"כ עוה"ד זהר לנדה ואח'

רח' הסדנאות 8, הרצליה פיתוח
46728

4. אמיר אנדולט,
ת.ז.
056124894
ע"י ב"כ עוה"ד לימור קלהמר ואח'

רח' לינקולן 20, תל-אביב
67134

5. עודד איסבורנו, ת.ז.
28683142
ע"י ב"כ חיים צדוק ושות' עורכי דין
רח' לינקולן 20, תל-אביב
67134

6. ג'ון ל. אורם, דרכון בריטי מס'
140036362

7. שמואל רותם, ת.ז.
2029569

8. מיה פרבר, דרכון אמריקאי מס'
152434380

9. יונה יהב, ת.ז.
06008346
10. אמנון נויבך, ת.ז.
343243
11. דב גדות, ת.ז.
00380056
מבקשים 7, 9, 10
ו- 11,
ע"י ב"כ עוה"ד צבי אגמון ואח'

דרך אגודת ספורט הפועל 1, מלחה,
ירושלים 92149

12. מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד פגי שרון ואח'

רח' יגאל אלון 57, ת.ד.
9395, תל-אביב
67891


נגד


המשיב

כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרו כימיות (1952) בע"מ
(בפירוק),
ח.צ.
52-001942-3
ע"י ב"כ עוה"ד יאיר ליבוביץ ואח'

רח' מנחם בגין 52, תל-אביב
67137



החלטה


מונחות בפני
י בקשות כל הנתבעים לסילוק התובענה על הסף, הנדונות במאוחד.

רקע:

1.
חברת תעשיות אלקטרו כימיות (1952) בע"מ (בפירוק), (להלן: "החברה"), הינה חברה ציבורית הרשומה בישראל, ואשר עסקה בטרם פירוקה בתחום הפטרוכימיה ובעיקר ביצור ומכירת
p.v.c.
,
המשמש כחומר גלם בתעשיית הפלסטיקה (ומוצרי לוואי שלו), הן לשוק הישראלי והן לחו"ל.

תמצית הארועים שקדמו להגשת התביעה
:

2.
החל משנת 2000 נקלעה החברה להפסדים כספיים גדולים, אשר הלכו וגדלו, עד שבשנת 2003 יתרות החוב של החברה עמדו על כ-740,000,000 ₪.

ביום 3.7.2003 הגישה קבוצה של עובדי החברה,
בשיתוף עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה,
בקשה להקפאת הליכים נגד החברה (בתיק פש"ר 410/03). בתאריכים 7.7.03 ו- 9.7.03 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את הבקשה והורה על הקפאת ההליכים נגד החברה לתקופה של 60 ימים, אשר הוארכה מעת לעת. עו"ד צוריאל לביא ורואה חשבון גבי טרבלסי מונו כנאמנים לניהול החברה בתקופת הקפאת ההליכים.

ביום 5.5.04 הוגשה בקשת פירוק על ידי נושים של החברה (פש"ר 275/04) וביום 7.9.04 ניתן כנגד החברה צו פירוק. התובע, כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק קבוע של החברה (להלן: "המפרק").

בבש"א 9667/04 (בפש"ר 410/03), ביקשו עובדי החברה להורות למפרק הזמני לפתוח בחקירה נגד החברה, בעלי המניות בה ומנהליה וכן נגד המבקשות 1-2 (להלן: "
icc
") באשר לנסיבות קריסת החברה. בית המשפט נעתר לבקשה ונערכה חקירה, אשר הסתיימה רק בשנת 2009. תוצאות החקירה הביאו לכך שביום 4.7.10, הגיש המפרק לתיק הפירוק, בקשה למתן הוראות (פר"ק 61904-10-10) (להלן: "הבקשה למתן הוראות"), במסגרתה התבקש בית המשפט של הפירוק (בין היתר), להפעיל את סמכותו לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה") ולחייב את המבקשים בנזקים שנגרמו לחברה בגין מעשיהם ו/או מחדליהם במילוי תפקידם כדירקטורים ו/או כנושאי משרה בחברה.

3.
בתגובה לבקשה למתן הוראות, הוגשו חמש בקשות לסילוקה על הסף וביום 7.2.11, ניתנה החלטת כבוד הנשיאה גילאור, בה נקבע כי בשל ריבוי הפרשיות, ריבוי המשיבים, היקף הבירור הנדרש וסכום התביעה אין הענין מתאים לדיון בדרך של בקשה למתן הוראות ומוטב לבררו בדרך של תביעה רגילה. כבוד הנשיאה קבעה עוד, כי המפרק והמנהלים המיוחדים רשאים להגיש תביעה רגילה
נגד המשיבים כולם, או חלקם, וכי ראוי שהצדדים ינהלו מו"מ אינטנסיבי וענייני שאפשר ויביא כספים לקופת הפירוק.

על מנת לאפשר הידברות כזו, קבע בית משפט של פירוק כי המפרק יהיה רשאי להמתין שלושה חודשים בהגשת התביעה הרגילה, על הבקשות הכרוכות בה, אולם ההידברות (ככל שהיתה) לא נשאה פרי והמפרק הגיש תביעה זו.

כתב התביעה
:

4.
התביעה דנן הוגשה ביום 11.5.11 וסכומה הועמד על סך 150,000,000 ₪ (לצורכי אגרה).

בכתב התביעה מגולל המפרק את המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה ומעלה טענות קשות נגד המבקשים, אשר עיקרן יובא להלן, בקצרה.

5.
למען הנוחות אציין, כי כתב התביעה מתייחס לשתי "קבוצות" נתבעים. בקבוצה אחת נכללים המבקשים 1-4 (אשר ייקראו להלן: "המבקשים 1-4") ובקבוצה השניה נמצאים המבקשים 5-11 (שייקראו, להלן: "הדירקטורים").

6.
למבקשים 1-4 מייחס כתב התביעה ניהול עסקי החברה בתרמית, על פי סעיף 373 לפקודת החברות, לשם הוצאת כספי החברה ונטילתם לכיסיהם, תוך פגיעה בחברה ובנושיה, ביצוע פעולות לטובת האינטרסים שלהם, בניגוד מוחלט לאינטרסים של החברה, מעשי שוחד ועוד (סעיף 40 לכתב התביעה).

בין היתר נטען, כי
icc
שלטה בחברה, באמצעות המבקש מס' 3 (להלן: "פרבר"), באמצעותו נתנה הוראות לעובדי החברה, בניגוד לאינטרסים של החברה ושלשלה לכיסה, שלא כדין, כספים של החברה וכן הנחתה לקוחות של החברה להעביר סכומי כסף גבוהים ששולמו על ידם עבור סחורה שרכשו מהחברה ואשר סופקה להם ישירות ממחסני החברה, ישירות לחשבונות הבנק של
icc
. עוד נטען, כי
icc
העבירה כספי שוחד, דרך קבע ובמחשכים, ישירות לחשבונות המבקש 4 (להלן: "אנדולט"), בחו"ל, כך שהוא הפך להיות תלוי ב-
icc
. כל זאת
- תוך הצגת מצג שווא, כלפי כולי עלמא, של צמצום בשכרו של אנדולט ושל היותו, כביכול, גורם בלתי תלוי ב-
icc
. עוד נטען, להונאת נושי החברה והבנקים המממנים בכל הנוגע למימון יצוא, רכישת חומרי גלם מ-
icc
במחירים מופרזים ולביצוע שינויים והתאמות, שלא כדין, בדוחות הכספיים של החברה ושל חברות הבת שלה, למתן בונוסים והעברות כספים שלא כדין, חלק במסווה של "תרומות", ועוד ועוד.

כן נטען להונאת נושי החברה, לרבות הבנקים באמצעות מצגי שווא, בין היתר לשם קבלת מימון לייצוא שלא נעשה, בין היתר באמצעות חשבוניות פיקטיביות, עבור מכירות ללקוחות בחו"ל, שלא בוצעו, מכירות ל"גורם קש", שעה שהמשלוחים הועברו לחברות הבנות של החברה, רכישת חומרי גלם במחירים מופרזים, עריכת שינויים בדוחות הכספיים ועוד.

7.
למבקשים 5-11 לא מיוחסים מעשי תרמית או שוחד, אלא הפרת חובות, על פי סעיף 374 לפקודת החברות. נטען, שהם הפרו חובותיהם כלפי החברה בכך שנהגו ברשלנות, "בחרו לעצום את עיניהם ולהתנהל כרגיל... והתעלמו משורת נורות אזהרה שהיו צריכות לדלוק לנגד עיניהם", לא קיימו פיקוח סביר ובקרה סבירה על החברה ועל הנהלתה, לא נקטו אמצעים סבירים לבדיקת פעולות שהובאו לאישורם ו/או לקבלת מידע, כלכלי ואחר, בקשר לאותן פעולות ולא פעלו ברמת המיומנות הסבירה שהתחייבה בנסיבות הענין וכי אילו נהגו באופן סביר, היו נזקי החברה ונושיה מצטמצמים באופן ניכר (סעיף 41 לכתב התביעה).

בנוגע למבקשים 5 ו- 6 נטען, כי, לאור תפקידיהם בחברה, היה עליהם, לכל הפחות, לדעת על הפעולות החמורות המיוחסות למבקשים 1-4. נטען, כי הם, לפחות, התרשלו במילוי תפקידיהם בחברה, "עצמו עיניהם ולא נקטו בפעולות מתחייבות נוכח האורות האדומים שהיו לנגד עיניהם".

8.
גם לגבי המבקשים 7-11 נטען, כי הם אפשרו את מעשי המבקשים 1-4, בין היתר, בכך שעצמו עיניהם, התרשלו בבקרה, בפיקוח ובביצוע תפקידיהם הספציפיים בחברה, במיוחד לאור המצוקה אליה נקלעה החברה החל משנת 2000, התעלמו מאירועים ומליקויים שהיו לנגד עיניהם, לא עמדו על כך שהמלצותיהם, שלהם עצמם, יקויימו, התעלמו מחוו"ד משפטית שהם עצמם הזמינו וכן התעלמו ממסקנות שהתחייבו מבדיקת וועדת ביקורת, מדו"חות ביקורת, מהתראות רואי החשבון בישיבת וועדת הביקורת ועוד. לא מצאתי מקום לפרט את כל הנטען, שכן סבורתני כי די באשר צויין על ידי עד כה, כדי ליתן תמונה ברורה באשר לטיב הטענות הנטענות בכתב התביעה, נגד המבקשים 5-11.

נטען, כי המבקשים 1-4 אחראים מכח סעיפים 373(א) לפקודת החברות וכי המבקשים 5-11 אחראים מכח סעיף 374 לפקודת החברות ומכח סעיף 252(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

לגבי כל המבקשים צויינו עילות תביעה נוספות מכח דינים אחרים (ראו סעיף 261 לכתב התביעה) והובהר מהו, על פי הנטען, גדר אחריותה של חברת הביטוח, היא
הנתבעת 12 בכתב התביעה.

הבקשות לסילוק על הסף
:

9.
הוגשו מספר בקשות לסילוק על הסף, בהן נטענות טענות רבות ומפורטות, אשר בחלקן הגדול דומות בכל הבקשות. אביא להלן, בקצרה, את עיקרן של הבקשות.

הטענה העיקרית המועלית בבקשות, הינה טענת התיישנות. בנוסף נטען שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר, אשר גרם למבקשים נזק ראייתי רב וכי הגשת התביעה כעת, לאחר שהמבקשים שינו מצבם לרעה והמשיכו בחייהם ובעבודתם, אף פוגעת קשות בשמם הטוב.

10.
בטרם אדון בטענות, אציין, כי המפרק לא הבהיר, בכתב התביעה, מתי נולדה עילת התובענה (וכפועל יוצא מכך - מדוע היא לא התיישנה), כפי שראוי היה שיעשה, במיוחד בנסיבות הספציפיות של מקרה זה [ראו: תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 וכן ע"א 2167/94 - בנק למסחר בע"מ נ' דן שטרן ו-3 אח' . פ"ד נ(5), 216, עמ' 218-219], אולם טענותיו בענין ההתיישנות פורטו, בהרחבה, בתשובתו לבקשות ודי בכך כדי שאדרש לטענות הצדדים, לגופן.

כן אבהיר, כי טענות המבקשים בענין ההתיישנות מתייחסות לתקופה שעד להגשת הבקשה למתן הוראות וכי אין חולק, שאילו היה מדובר בתביעה "רגילה", שלא חל עליה שום חריג של דיני התיישנות, המועד ממנו היתה נמנית תקופת ההתיישנות היה, לכל המאוחר, יום 3.7.03, בו הוגשה הבקשה להקפאת הליכים.

11.
אפתח בטענה "טכנית", היא טענת המבקשים, לפיה מאחר שהתביעה הראשונה (היא הבקשה למתן הוראות, שהוגשה לביהמ"ש של הפירוק), הוגשה ביום 4.7.10 ומאחר שמאז 3.7.03 ועד למועד הגשת הבקשה למתן הוראות, עברו מעל 7 שנים התיישנה התביעה.

בתשובתו לטענה זו, טוען המפרק, כי מאחר שביום 21.6.10 החלה שביתה של מזכירויות בתי המשפט ומאחר שכתב התביעה הוגש עוד טרם הסתיימה השביתה, יש לראות את יום 21.6.10, כיום בו הוגשה התביעה, כך שהתביעה הוגשה מספר ימים לפני תום תקופת ההתיישנות.

צודק המפרק בטענתו. שביתת מזכירויות בתי המשפט החלה ביום 21.6.10 ולפיכך בהתאם להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ולהוראת סעיף 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת השבתה של העובדים), התשמ"א-1981, יש לראות במועד תחילת השביתה כיום בו הוגשה התובענה, קרי;
21.6.10 - לפני תום תקופת 7 שנות ההתיישנות.

12.
עיקר טענתם של המבקשים בענין ההתיישנות הינה, כי
במקרה דנן לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות מכח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") ולכן מתחיל מירוץ ההתיישנות, לכל המאוחר, מחודש מרץ 2003, כך שהתביעה התיישנה.

טענה זו מבססים המבקשים על כל אחת משתי הטענות דלהלן:

13.
האחת - "ידיעת הדירקטורים" - מהטענות הנטענות בכתב התביעה, נגד המבקשים 5-11, שהיו דירקטורים בחברה (להלן: "הדירקטורים"), עולה, לטענת המבקשים, כי הדירקטורים ידעו או, לכל הפחות, היו צריכים לדעת, על מעשיהם של המבקשים 1-4.

בשל כך טוענים המבקשים, כי מאחר שכתב התביעה אינו מייחס לדירקטורים הפרת נאמנות כלפי החברה (כך, על פי הנטען) ואף אינו מייחס להם חלק במרמה או במעל הנטענים, אלא רק התרשלות בפיקוח, היינו – כי היו צריכים לדעת ואף יכלו לדעת על מעשיהם של המבקשים 1-4, יש לראותם, על פי הלכת מרכז הארגזים ע"א 5017/92, מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (להלן: "הלכת מרכז הארגזים"), כ"גורם רלבנטי אחר" "שידו לא היתה במעל" ולכן יש לִמְנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו הדירקטורים היו צריכים לדעת, היינו, לכל המאוחר, מחודש מרץ 2003, ולקבוע שהתביעה התיישנה.

לאור כך נטען, כי בעצם הגשת התביעה נגד הדירקטורים, על הטענות הנטענות בה נגדם, "כרת התובע את הענף" עליו יושבת התביעה כולה – הן נגד הדירקטורים והן נגד המנהלים "שחטאו" וכי אף אין צורך בבירור עובדתי לשם קביעה כזו, שכן טענות המבקשים מבוססות על האמור בכתב התביעה, אשר האמור בו מוחזק, בשלב זה ולצורך טענת ההתיישנות, כנכון.

לשיטת המבקשים,
טענות הכונס בכתב התביעה, נגד הדירקטורים, לרשלנות ואף לרשלנות חמורה (טענות המוכחשות על ידי המבקשים), אינן עולות כדי מעשים בגינם יש לראות את הדירקטורים "כמי שחטאו" ולכן את ידיעתם בכח, של הדירקטורים, על מעשי המנהלים שחטאו, יש ליחס
לחברה. מכאן יש לומר, כי החברה ידעה או צריכה היתה לדעת על מעשי המנהלים שחטאו, עוד בשנים 2000-2003 ולכל המאוחר עד חודש מרץ 2003 ולכן התישנה התביעה.

בהקשר לכך נטען, כי בהעדר טענה בכתב התביעה, לפיה ידם של הדירקטורים היתה במעל, יש לראותם כמי שהיו צריכים לדעת על מעשי המבקשים 1-4, היינו – כמי ש"בזהירות סבירה" יכלו לדעת את העובדות המהוות את עילת התובענה (כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות) ולכן לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות מכח סעיף 8 ויש למנותה מהמועד האחרון בו "חטאו" המבקשים 1-4, היינו – חודש מרץ 2003.

14.
הטענה השנייה – ידיעת "גורם אחר" – נטען, כי קיימים גורמים נוספים "אשר יכלו להניע את גלגליו של הליך משפטי נגד החברה" והם קבוצה של עובדי החברה
(שהינם, מטבע הדברים, גם חלק מנושיה),
אשר הגישו (כבר ביום 3.7.2003),
בשיתוף עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה,
את הבקשה להקפאת הליכים.

המבקשים טוענים, כי כבר בבקשה זו הועלו הטענות המרכזיות נגד המשיבים ובכלל זה חשדות בדבר פגמים, לכאורה, בניהול החברה על ידי מנהליה. לפיכך נטען, כי עובדים אלה מהווים "גורם אחר", כאמור בפסק דינו של כב' השו' טל בהלכת "מרכז הארגזים" וכי, למעשה, כבר ביום 3.7.2003 "הניעו" העובדים, בפועל, את ההליכים המשפטיים.

15.
המפרק טוען, כי לא די בחשד שקינן בעובדים, כי בידי העובדים לא היו העובדות האמורות בכתב התביעה (ואף לא נטען כי היו) וכי
ממילא לא ניתן להכריע בבקשה בטרם ייערך הבירור הראייתי במסגרת ההליך העיקרי, גופו.

לטענתו, הכלל הינו, כי מרוץ ההתיישנות בתובענה של מפרק נגד נושא משרה בתאגיד מתחיל, לכל המוקדם, מיום מינויו של המפרק, ויש לִמְנותו החל מהיום בו נודעו למפרק העובדות המקימות את עילת התביעה ואילו החריג לכלל, שנקבע בפרשת מרכז הארגזים, צומצם בפסיקה מאוחרת ולשיטת המפרק, כמעט שאינו קיים כיום וכל שנותר ממנו הוא המקרה הנדיר (אותו יהיה צורך להוכיח במסגרת שמיעת הראיות בתיק), בו העובדות המקימות את עילת התביעה היו ידועות להנהלה חדשה, שהחליפה את האורגנים הנתבעים ואשר יכולה היתה להגיש את התובענה נגדם בעצמה.

בנוסף טוען המפרק, כי יש להחיל על התביעה את הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, הדוחות את מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות, בפרט נוכח הפרשנות המרחיבה אשר ניתנה להן בפסיקה.

המפרק מפרט בתגובתו לבקשות, את הטענות הספציפיות, המפורטות בתביעה, נגד כל אחד מהמבקשים. לטענתו, העובדות המלאות והראיות להוכחתן, נחשפו רק במהלך החקירה, שנעשתה בתיק הפירוק ונתגלו לו (למפרק), רק עם קבלת דו"ח החקירה ולכן, המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד תום החקירה, היינו – שנת 2009 ולכן התביעה לא התיישנה.

כתב התביעה מייחס לדירקטורים גם הפרת חובות כלפי החברה, לרבות הפרת חובות אמון (ראו, למשל, סעיפים 4, 32 לכתב התביעה). בהקשר לכך טוען המפרק, כי כאשר עסקינן בהפרת חובת נאמנות, לא חלה התיישנות כל עוד לא התגלתה הפרת הנאמנות וכי יחסי הנאמנות של הדירקטורים כוללים גם חובה שלא להתרשל, בהתאם לאמור בסעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979.

דיון ומסקנות
:

דיון בטענה הראשונה - ידיעת הדירקטורים
:

16.
טענה זו של המבקשים נראית, על פניה, במבט ראשון, כטענה שובת לב.

לכאורה, משמעות טענת המבקשים, לפיה הדירקטורים הינם "גורם אחר", אשר צריך היה (על פי האמור בתביעה עצמה), לדעת על מעשי המבקשים 1-4, הינה, כי, בכל מקרה, בין אם תתקבל הטענה שהם התרשלו (המוכחשת על ידם) ובוודאי אם טענה זו תידחה, לא ניתן יהיה לקבל את התביעה נגדם ולכן אין כל צורך לשמוע ראיות בעניינם.

זאת, מאחר שלפי טענה זו, אם ייקבע שהדירקטורים התרשלו, הרי יש לראותם כמי שידעו בכח על מעשי המבקשים 1-4 ואת ידיעתם זו (כך על פי הנטען), יש לייחס לחברה. ואם כך הוא - יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מעשי המבקשים 1-4 ולקבוע (בהתאם למוסבר לעיל), כי התביעה התיישנה.
מנגד - אם ייקבע שהדירקטורים לא התרשלו, ממילא תידחה התביעה נגדם, לגופה.

מצב דברים כזה (אם נכון הוא), מצדיק, על פי תקנה 101 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דחיית התביעה, כבר כעת, נגד הדירקטורים.

אלא, שלא כך הדבר.

17.
בטענותיהם, לא עשו המבקשים הבחנה בין עילות התביעה השונות, האמורות בסעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, בין תנאי הוראות ההתיישנות שבסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות ובין שתי קבוצות המבקשים (הנתבעים). כולן – שתי עילות התביעה ושתי הוראות ההתיישנות, יחד עם שתי קבוצות המבקשים, הונחו להן, על ידי כל המבקשים, בסל אחד, כמעט ללא כל הבחנה ביניהן, תוך עירוב מין בשאינו מינו; הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוחלה על העילה לפי סעיף 373 לפקודת החברות, טושטשה ההבחנה בין שתי קבוצות המבקשים והלכת "מרכז הארגזים" הוחלה על המבקשים 1-4, למרות שהם נתבעים בעילת מרמה.

בכך שגו המבקשים, כפי שיובהר להלן.

המסגרת הנורמטיבית
–

18.
סעיפי עילות התביעה -

עילת התביעה העיקרית נגד המבקשים 1-4, מבוססת על סעיף 373(א) לפקודת החברות, שעניינו מרמה.
כותרתו: "ניהול עסק בתרמית", ולשונו:

"נתן בית המשפט צו פירוק, יקבע דיון בשאלה אם עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או
לכל מטרת מרמה התברר בדיון כאמור, או לאחר מכן במהלך פירוקה של החברה, כי עסק של החברה התנהל כאמור, רשאי בית המשפט..."

למען הסדר הטוב אציין, כי גם בין שאר העילות הנזכרות בתביעה, לגבי המבקשים 1-4, מצויות עילות תרמית המבוססות על חוקים שונים.

לעומת זאת, עילת התביעה העיקרית נגד הדירקטורים מבוסס על סעיף 374 לפקודת החברות, שעניינו אינו מרמה, אלא התנהלות בלתי כשירה. כותרתו: "עבירות שנתגלו בפירוק" ולשונו:

"התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה...".

עילות התביעה הנוספות הנזכרות בתביעה, בנוגע לדירקטורים, אף הן אינן עילות תרמית.

19.
סעיפי ההתיישנות -

הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדנה ב"התיישנות שלא מדעת", קובעת אמת מידה של "זהירות סבירה" בגילוי העובדות המהוות את עילת התובענה וזו לשונה:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

הוראת סעיף 8 לחוק, חלה על כל העילות, למעט עילות תרמית והונאה, להן ייחד חוק ההתיישנות סעיף ספציפי, הוא סעיף 7 לחוק, הקובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה".

הלכה היא, כי הוראת
סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה. היא איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ותחת כנפיה חוסות כלל עילות התרמית והאונאה, יהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן - חוזי, מנהלי, או אחר. ראו דברי כבוד השופט אנגלרד בע"א 4958/99 - עין גב ו-5 אח' נ' מקורות חברת מים בע"מ . (21.12.2000). ודוק: בין עילות המרמה, נמצא סעיף 373 לפקודת החברות, אך לא סעיף 374 לפקודה.

משמדובר בתביעה שעילתה מרמה, יש לבחון את שאלת ההתיישנות על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות ולא על פי סעיף 8 לחוק, שהרי אם האמירה "נודעה לתובע התרמית" תתפרש ככוללת מצב בו יכול היה התובע לדעת את העובדות המהוות את עילת התובענה, אולם התרשל בהשגתן, לא היה כל צורך בסעיף 7 לחוק ההתיישנות ודי היה בסעיף 8 לחוק.
מכאן ברי, כי קיים הבדל מהותי ויסודי בין ההסדר אשר בסעיף 7 להסדר אשר בסעיף 8. משום כך נקבע, כי: "מקום שסעיף 7 חל – סעיף 8 איננו יכול לחול". הדברים ידועעים וברורים ואינני רואה צורך להרחיב בכך. אסתפק, איפוא, בכך שאפנה אל פסק הדין שניתן בע"א 675/87 - מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ . פ"ד מג(4), 861, עמ' 870-871 (להלן: "פרשת מידל איסט"), לרבות הנימוקים שפורטו שם וההפניות שהוזכרו, שם, במיוחד בסעיפים 8 ו- 9 לפסק הדין.

פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, שעל תביעות שעילתן בסעיף 373 חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות וסעיף 8 אינו חל, ואילו על תביעות שעילתן בסעיף 374, חל סעיף 8 לחוק.

20.
ודוק: בשני הסעיפים, הן בסעיף 7 לחוק ההתיישנות והן בסעיף 8 לחוק, נדרשת "ידיעה" של העובדות המהוות את עילת התובענה, אולם חשוב להדגיש, כי קיים הבדל מהותי בין מהות הידיעה אשר בכל אחד מהסעיפים, טיבה והיקפה.

בעוד שעל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, "ידיעה" נחשבת גם ידיעה שהיתה מושגת "בזהירות סבירה", או ב"שקידה סבירה", על ידי התובע (ובמקרה של תביעת חברה בפירוק –על ידי "גורם אחר" שהינו מנהלים ש"לא חטאו", נושים וכו'), כפי שיוסבר להלן, הרי במקרה בו חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הידיעה אודות התרמית צריכה להיות ממשית וסוביקטיבית ואין די ברשלנות או במחדל אחר בהשגת "הידיעה". כך הובהר בפרשת מידל איסט (שם, בעמ' 870-871): "באמירה 'נודעה לתובע', בהקשרו של הסעיף הנדון [הוא סעיף 7 לחוק ההתיישנות], לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי. פרשנות זו מתחייבת מהשוואת הוראותיהם של הסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות." ראו, בהמשך פסק הדין, פירוט הטעמים המונחים בבסיס קביעת ההסדר המיוחד להתיישנות עבירות מרמה.

הלכת "מרכז הארגזים"
:

21.
לפי תורת האורגנים, יש לראות בידיעתם ומעשיהם של מנהלי החברה (ה- "
ego

alter
") של החברה, ידיעה של החברה עצמה. עם זאת, אין חולק, שלפי הלכת "מרכז הארגזים", כאשר מדובר בתביעה המוגשת נגד המנהלים "שחטאו", אין לראות בידיעתם ידיעה של החברה, שאם לא תאמר כך, לעולם לא תהא תחולה לסעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות.

בפרשת מרכז הארגזים נקבע, כאמור, כי הידיעה אינה ידיעתם של המפרקים דווקא, אלא ידיעתו של כל גורם אחר, אשר יכול היה לגלות את המעשים של "המנהלים שחטאו", בשקידה ראויה, כמו, למשל, מנהלים "תמימים" "שידם לא היתה במעל" וכך נאמר:

"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים, אינה ידיעה שממנו תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צרכה בבית משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלבנטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא היתה במעל, ואם כן - אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ."

22.
אציין, כי בפסקי דין נוספים מצאו בתי המשפט גורמים אחרים, שונים, לגביהם נקבע, כי ניתן לראות בידיעתם, משום ידיעה של החברה, כגון נושה או משתתף, אשר סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות העניקו להם זכות לפנות לביהמ"ש [ראו: ת"א פש"ר 399/96 אילמקו חברה ישראלית לייצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ. דב הלבץ רו"ח ואח'
(20.2.2004)] והובהר, כי אבן הבוחן היא, האם מדובר בגורם אשר "היה בידו להניע את גלגליו של הליך משפטי". ראו גם: ת"א (מחוזי, תל-אביב-יפו) 580/97 - עו"ד ישי גלעדי ואח'
נ' משה זינגל, עו"ד ואח'
. (25.1.2006) (להלן: "פרשת זינגל"), אשר אושר בע"א 2293/06 - עו"ד משה זינגל ואח'
נ' עו"ד ישי גלעדי ואח'
. (4.4.2008).

בפרשת זינגל, היה מדובר בתביעה הן על פי סעיף 373 והן על פי סעיף 374, אולם שם מצאה הערכאה הדיונית, כי ידיעה מלאה וממשית על מעשי המרמה כבר היתה קיימת ואף הוגשו תביעות בתקופה העולה על תקופת ההתיישנות ולכן קבע ביהמ"ש העליון, בערעור שהוגש על ההחלטה, כי: "מדובר במקרה יוצא דופן מבחינת הידיעה שהיתה קיימת עוד לפני הליכי הפירוק, באשר למעשיהם הנטענים של המשיבים (הנתבעים)".

עיון בפסקי הדין השונים מעלה, כי לא תמיד נעשתה הבחנה בין סעיפים 373 ו- 374 ובהתאם - בין סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות. לטעמי, בשל ההבדל המהותי במהותן של עילות התביעה השונות אשר בסעיפים 373 ו- 374 ובשל ההבדל המהותי במהות הידיעה הנדרשת ובהיקפה, בין סעיף 7 לסעיף 8 לחוק ההתיישנות (כפי שהובהר לעיל), הבחנה זו הינה חיונית להכרעה בסוגיית ההתיישנות.


ובענייננו
:

23.
כאמור, כאשר מדובר בתביעת מפרק, התובע בשמה של החברה שבפירוק, יש לבחון את ידיעתה של החברה על פי ידיעת מנהליה ואף ראוי, כשאלה של מדיניות משפטית, לקבוע, כי גם ידיעת "גורם אחר", שהיה בכוחות להניע גלגליו של הליך משפטי, תחשב לידיעת החברה.

אולם - לאחר שנמצא "גורם אחר" כזה, יש לבחון את שאלת ההתיישנות, על פי סעיף 7 או סעיף 8, בהתאם לעילת התביעה ובהתאם לסעיף החל, תשתנה "מידת" הידיעה הנדרשת, כפי שהוסבר לעיל.

כאמור, לא כך נהגו המבקשים בבקשותיהם, בהן נבחנה הידיעה, גם כלפי המבקשים 1-4 (ולא רק כלפי הדירקטורים), במבחנים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בהסתמך על הלכת "מרכז הארגזים", בהתעלם מכך שעילות התביעה נגד המבקשים 1-4 הינן עילות מרמה ומכך שעילת התביעה בפרשת "מרכז הארגזים", היתה סעיף 374 לפקודת החברות (ולא סעיף 373 לפקודה).

בחינת התיישנות התביעה נגד המבקשים 1-4
-

24.
מאחר שעילת התביעה נגד המבקשים 1-4, הינה מרמה (על פי סעיף 373 לפקודת החברות), יש לבחון אם התביעה נגדם התיישנה, במבחניה של הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

כאמור, סעיף זה דורש ידיעה סוביקטיבית וממשית. לא די בחשד ואף לא די ברשלנות (
"בעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי
"). יתירה מזאת - לא די בידיעה ערטילאית או כללית, אלא הדרישה הינה, כי יהיו בידי אותו "גורם אחר" ראיות שעל בסיסן ניתן להגיש תביעה.

25.
דוגמא טובה להיקף "הידיעה" הנדרשת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות וטיבה, ניתן למצוא בע"א 9800/01 - יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן (25.3.2004) (להלן: "פרשת שאוליאן"). בפרשה זו נטען, כי פסק בוררות, שניתן בשנת 1984 בנוגע למקרקעין, ניתן בתרמית ומעשה שהיה כך היה;

עוד בשנת 1982, במהלך הליכי הבוררות, התעורר אצל שאוליאן חשד בדבר קיומה של תרמית ובסמוך לאחר סיום הבוררות הוא שכר שירותי משרד חקירות, במטרה לחשוף את התרמית. החקירה שנערכה לא העלתה דבר, אולם רק שנים רבות לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים שכר המערער שירותיו של משרד חקירות אחר ודו"ח ממצאי חקירה זו, שהוגש לו ביום 10.5.1993, אימת, לראשונה, את חשדותיו וסיפק לו את הראיות הנדרשות להוכחת תביעתו. ביהמ"ש פסק, כי יש לִמְנות את תקופת ההתיישנות מיום המצאת הדו"ח השני (10.5.1993), באמרו:

"כבר נפסק, שכאשר עילת התובענה היא תרמית יחול סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע דין מיוחד, 'ומקום שסעיף 7 חל - סעיף 8 איננו יכול לחול' (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870) [...] רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, בפרשה הנזכרת, כ'ידיעה ממשית וסובייקטיווית' (שם, בעמ' 869). גם אם נניח [...] כי החשד שהתעורר אצל שאוליאן עוד בשנת 1982, בדבר קיומה של תרמית, שקול ל'ידיעה' סובייקטיווית, לא יהיה בכך כדי לייחס למועד זה את תחילת מרוץ ההתיישנות, שכן לעת ההיא בוודאי לא הייתה ידיעתו 'ממשית'. כידיעה 'ממשית' ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. [...] יישום דין זה לענייננו מוביל לאישור מסקנתו המוצדקת של בית-המשפט המחוזי, כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות של תביעת שאוליאן חל בשנת 1993, במועד שבו קיבל שאוליאן לידיו את דו"ח החקירה, שכן רק במועד זה הגיעו לידיו - ואף נודע לו כי יש בידיו - הראיות הדרושות להוכחת התרמית. נמצא כי תביעתו, שהוגשה לבית-המשפט במהלך אותה השנה, לא התיישנה."

עוד לגבי רמת הידיעה הנדרשת אצל המרומה, לשם תחילת מנין תקופת ההתיישנות והטעמים לכך ראו: ע"א 3752/09 - לוטפי סלים המאם ואח'
נ' עזבון המנוח איברהים המאם - על ידי יורשיו ואחרים (17.1.2010); ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישנות שתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (21.12.2000).

26.
לפיכך, אין די ברשלנות אשר מייחס כתב התביעה לדירקטורים (גם אם תוכח), כדי להתחיל את מנין ההתיישנות בנוגע לתביעה נגד המבקשים 1-4 ואף אין די, לשם כך, בחשדות שעלו אצל העובדים ואשר באו לידי ביטוי בבקשה להקפאת הליכים, כל אלה אינם מספיקים לצורך התיישנות על פי סעיף 7 לחוק.

27.
לא נעלם מעיניי, שכתב התביעה מייחס לדירקטורים "עצימת עיניים", השקולה, על פי הפסיקה כ"ידיעה", אולם גם בכך אין כדי להועיל למבקשים 1-4, לא רק משום שלא ניתן לקבוע, בשלב זה, שידיעתם של הדירקטורים (ככל שהיתה), היתה סוביקטיבית וממשית ושהיו בידיהם הראיות הדרושות להגשת התביעה, אלא משום שגם אם ניתן היה לראות בדירקטורים שעצמו עיניהם כמי שהיתה בידם ידיעה סוביקטיבית וממשית, כבר בעת ביצוע המעשים ע"י המבקשים 1-4,
ודווקא אם אכן היתה להם ידיעה כזו, לא ניתן יהיה לייחס ידיעה זו לחברה.

אבהיר את דבריי, תוך שימוש בהלכת "מרכז הארגזים" וכן בפסיקה שבאה לאחריה, שהתייחסה למהותו של "המנהל התמים", אולם אקדים ואדגיש, כי כל האמור בהלכת "מרכז הארגזים" מתייחס לעילה שאיננה מרמה (עילה על פי סעיף 374 לפקודת החברות) ולפיכך יש לקרוא את האמור בהלכה זו, כמתייחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות (ולא לסעיף 7 לחוק).

28.
תוך שהבחנה זו לנגד עינינו אומר, כי
דעת הרוב בפרשת מרכז הארגזים ערכה חלוקה דיכוטומית בין מנהלים "שידם היתה במעל", לגביהם נקבע כי ידיעתם איננה יכולה להוות ידיעה המתחילה את מירוץ ההתיישנות, לבין "מנהלים תמימים", אשר יכלו "בשקידה סבירה" (סעיף 8 לחוק ההתיישנות), לגלות, לפני הפירוק, את העובדות המעמידות את עילת התביעה.

בהלכת "מרכז הארגזים", התייחס ביהמ"ש לשני הקצוות של רֶצֶף (סקלת) המוּדעוּת והאחריות. טענות בדבר מצבים אחרים של אחריות, כגון רשלנות רבתי או עצימת עיניים לא נטענו שם ולכן לא היה צורך להתייחס לכך. אולם, בענייננו, נטען (כאמור), נגד הדירקטורים, כי הם "עצמו עיניהם".

29.
האם מי שעצם את עיניו יכול להחשב כמנהל "תמים"? האם כל מנהל שידו לא היתה במעל ייחשב, אוטומטית, למנהל תמים?

נסיבות החיים משיבות על שאלה זו בשלילה, כפי שהסבירה כבוד ס. הנשיאה, השופטת ורדה אלשיך בפש"ר (תל-אביב-יפו) 225/97 - עו"ד עובדיה בלס בתפקידו ככונס נכסים של חברת מגדלי השמש מ.ה.(1990) בע"מ ואח'
נ' מרדכי קליין ואח'
(14.3.2004) (להלן: "פרשת בלס"), שהתייחס לעילה על פי סעיף 374 לפקודת החברות,
וכך אמרה, בנוגע ל"מיהות המנהל ה"תמים":

"... מראייה מפוכחת של חיי המעשה, עולה כי אין לערוך חלוקה דיכוטומית של בעלי שליטה בחברות ל"מעוולים" ו"תמימים". יתכנו מקרים לא מעטים, בהם מנהל או בעל שליטה פלוני בחברה אינו מעורב, מחד גיסא, במעשה הפסול שנעשה ואינו מפיק ממנו תועלת אישית או תועלת ישירה, אולם חרף זאת, לא יטה לחשוף אותו. במקרים כאלו, הסיכוי לחשיפת המעשה האסור הינו תאורטי בלבד - משום שאותו צד, חרף היותו לא מעורב לכאורה במעשה, לא יחשוף אותו ולא יגיש תביעה בגינו. אי לכך, הרי שבפועל דומה מצב זה במידה רבה למצבים בהם כל מנהלי החברה מעורבים במעשה האסור - ופעם נוספת, לא ניתן יהיה לחושפו באופן סביר עד למועד הקריסה (או חילופי הנהלה מאוחרים יותר).

חרף העובדה שבפרשת בלס, היה מדובר במנהלים חדשים, נקבע, כי אין לקבל את העמדה, כי מינויו של מנהל חדש (לצד מנהלים אחרים החשודים במעשה הפסול) מתחיל אוטומטית את מרוץ ההתיישנות, אלא כי יש לאזן, באופן מושכל, בין השיקולים השונים ובכלל זה יש לבחון לא רק האם היה סיכוי אוביקטיבי שהמנהל שלא חטא יגלה את המעשה, אלא גם את הסיכוי הסובייקטיבי שהוא יהיה מוכן בפועל "לשבור את הכלים" ולצאת למאבק משפטי.

דווקא משום שאין מדובר בתביעה "רגילה", אלא בתביעת מפרק נגד דירקטורים ובייחוס ידיעת המנהלים לחברה ודווקא משום ניגוד עניינים אפשרי, בין נושאי המשרה לבין החברה, ראוי לפרש את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בהתחשב במידה בה ניתן היה לצפות, לאור הנסיבות הספציפיות של המקרה, לרבות האינטרסים של המנהלים "האחרים", שהם אמנם יפעלו להגשת תביעה בשם החברה.

30.
בערעור שהוגש על ההחלטה הנ"ל של כבוד השופטת אלשיך - ע"א 4845/04 - מרדכי קליין ואח'
נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח בתפקידו ככונס נכסים ואח'
. (14.12.2006), אישר כבוד הנשיא גרוניס את קביעות הערכאה הדיונית באמרו:

"בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי אין לצפות שדירקטורים אשר לכאורה פעלו אף הם שלא כהלכה (בהנחה שכך הוא), ינקטו צעדים משפטיים כנגד דירקטור אחר להשבת טובת הנאה או נכס שנלקח שלא כדין מן החברה" והבהיר, כי במקרה כזה "אין למנות בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שעד למינויו של כונס הנכסים, ואולי אף עד למינויו של המפרק."

יודגש, כי ביהמ"ש העליון ביסס עמדתו זו, במפורש, על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בקבעו, כי בהקשר זה יש לראות "חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ"בעיית הנציג". הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה [...] כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן?"

ועוד נאמר: "ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה. במאמר מוסגר נציין, כי לא ניתן לעשות שימוש בתביעה נגזרת בגדרם של הליכי פירוק". חשוב לציין, כי כבוד הנשיא גרוניס מדגיש, כי דבריו אלה נאמרים לגבי סעיף 374 לפקודת החברות וכי אין הוא מביע דעה אם ניתן לעשות שימוש בכלל זה במקרים נוספים.

31.
ההשלכה של דברים אלה על ענייננו ברורה.

על רֶצֶף המודעות והכוונה, מצוי המצב של "עצימת עיניים", השקול לידיעה, בקרבה יתירה למודעות מלאה. ראו בענין זה דברי כבוד השופט מצא בפרשת מידל איסט, שם, בעמ' 871-872.

לאור היקף הידיעה, הנדרש על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות (כפי שהוסבר לעיל), ברי, כי ידיעה על פי סעיף 7 לחוק, איננה יכולה להיות ידיעתו בכח של מנהל "תמים". מנגד - אם יש למנהל ידיעה ממשית וסוביקטיבית והוא אינו פועל, הוא איננו "תמים" ולא ניתן לייחס את ידיעתו לחברה.

מי שבוחר, מסיבה כזו או אחרת, לעצום את עיניו ו"לא לראות" את מעשי המבקשים 1-4 (בהנחה שכך הדבר), איננו מי שיש לצַפּות ממנו שיחשוף את מעשי המרמה ויפעל, בשם החברה, להגשת תביעה ולכן אין לייחס את ידיעתו לידיעת החברה, לצורך ההתיישנות.

32.
לפיכך, ככל שבידי הדירקטורים היתה ידיעה סוביקטיבית וממשית (כזו הנדרשת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, החל על עילת התביעה נגד המבקשים 1-4), אין לראות בידיעה זו ידיעה של החברה.

ככל שידיעת הדירקטורים היתה פחותה מהנדרש לצורך סעיף 7 לחוק ההתיישנות, היא יכולה, לכל היותר, להוות ידיעה בכח לענין סעיף 8 לחוק, אולם בידיעה כזו לא סגי, להתיישנותה של עילת מרמה.

רוצה לומר – בכל מקרה, ידיעת הדירקטורים (תהא אשר תהא), אינה יכולה להביא להתיישנות התביעה. או שידיעת הדירקטורים הינה בדרגה הנדרשת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות – ואז, בשל היותם דירקטורים ובשל הפרת חובת הנאמנות כלפי החברה, הגלומה בכך, לא נייחס את ידיעתם לחברה. אולם, אם ידיעתם אינה מגיעה לכדי זו הנדרשת בסעיף 7 לחוק, הרי גם אם מדובר בידיעה המאיינת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ולכן לא ניתן להאריך, מכוח סעיף 8, את תקופת ההתיישנות, אין לכך כל נפקות לענין התישנות התביעה נגד המבקשים 1-4, שכן עילתה של התביעה נגדם הינה מרמה וסעיף 8 לא חל עליה.

33.
המסקנה מכל האמור לעיל הנה, כי דין טענת ההתיישנות נגד המבקשים 1-4, ככל שהיא מבוססת על המיוחס לדירקטורים, להידחות, כבר בשלב זה, ללא צורך בבירור ראייתי.

בחינת התיישנות התביעה נגד הדירקטורים
-

34.
מאחר שעילתה של התביעה נגד הדירקטורים, איננה מרמה (אלא עילה על פי סעיף 374 לפקודת החברות), הבחינה אם התביעה נגדם התיישנה, תיעשה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, היינו – על פי המבחן של "זהירות סבירה", שקידה סבירה.

אלא שה"גורם האחר" בבחינת התיישנות התביעה נגד הדירקטורים איננו יכול להיות הדירקטורים עצמם, שאם תאמר כך, לעולם לא ניתן יהיה להגיש תביעה על פי סעיף 374 לפקודה.

שהרי, אם אמנם פעלו הדירקטורים בניגוד לסעיף 374 לפקודת החברות, הרי הם הם "המנהלים שחטאו". כך, על פי הילכת מרכז הארגזים עצמה, אשר דנה, כזכור, דווקא בתביעה שעילתה סעיף 374 לפקודה (ולא בתביעה שעילתה סעיף 373). ברי שהדירקטורים לא יגישו תביעה נגד עצמם בעילה על פי סעיף 374, ולפיכך אין לייחס את ידיעתם בכח, לידיעת החברה. לכן, אין למנות את תקופת ההתיישנות, לגביהם, מהמועד בו הם היו צריכים לגלות את מעשיהם של המבקשים 1-4, אלא רק מהמועד בו גורם אחר, שאיננו הדירקטורים, יכול היה לדעת את העובדות הנוגעות למעשיהם ומחדליהם של הדירקטורים (המהווים את עילת התביעה על פי סעיף 374 לפקודת החברות), לו פעל בשקידה סבירה.

וכאן מגיעים אנו לדיון
בטענה השניה, היא ידיעת העובדים
-

35.
מדובר, כזכור, באותם עובדים, שהגישו, ביום 3.7.03, את הבקשה להקפאת הליכים ואשר נטען לגביהם, שהם מהווים "גורם אחר, שהיתה לו ידיעה והיה לו "כח" להניע את גלגלי ההליך המשפטי".

אבחן, איפוא, את ידיעת העובדים בהקשר להתיישנות התביעה נגד כל אחת מקבוצות המבקשים.


ההתיישנות בנוגע למבקשים 1-4
-

36.
על פי האמור בבקשת ההקפאה לא ניתן לראות את העובדים כמי שידעו את העובדות המהוות את עילת התובענה, במובנה של הידיעה הנדרשת על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

בבקשה להקפאת הליכים נטען, בין היתר, כי עובדי החברה איבדו את האמון בהנהלת החברה ובבעלי המניות, כי יש להם חשד ממשי
שהיקף החובות הגדול נגרם בשל פעילות הנהלת החברה ובעלי המניות, שלא לטובת החברה, תוך ניגוד עניינים מובהק ומובנה בין החברה לבין חברות אחרות, הנמצאות בשליטת בעלי המניות של החברה וכי כל הרווחים מהעסקאות, שנעשות באמצעות חברות וגופים בשליטת בעלי המניות, מגיעים, במקום לחברה, לכיסם של בעלי המניות.

לא ניתן למצוא בניסוח הנ"ל ידיעה סוביקטיבית וממשית, בין היתר(אך לא רק), מאחר שמדובר בניסוח כללי, המעלה חשדות, אך לא יותר מכך. בנוסף, מעצם הצורך בחקירה במסגרת תיק הפירוק ובמיוחד מתוצאותיה של החקירה, אשר הביאו להגשת התביעה, ברי שבעת הגשת הבקשה להקפאת הליכים לא היו בידי העובדים ראיות להגשת התביעה. למעשה, המבקשים עצמם לא טענו שהיו בידי
העובדים ראיות כאלה, או שידיעתם הגיעה לרף הנדרש בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. כל טענתם, בענין זה היתה, כי היה בידי העובדים "חשד", "קצה חוט", היכול להספיק לאיון תחולתו של סעיף 8 לחוק ובכך, כאמור, אין די.

37.
לפיכך ולאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הבקשות בהתייחס למבקשים 1-4.

ההתיישנות בנוגע לדירקטורים
–

38.
לענין התיישנות התביעה נגד הדירקטורים, יש לבחון את ידיעת העובדים במשקפיים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדורש "זהירות סבירה". מהבקשה להקפאת הליכים נראה, אמנם, לכאורה, כי עלה בלב העובדים חשד למעשים לא כשרים, אשר ייתכן שיכול היה להוות "קצה חוט", כנדרש לשם איון תחולתו של סעיף 8 לחוק (כנטען ע"י המבקשים). אולם, לא ניתן להכריע בכך בשלב זה, בטרם שמיעת ראיות.

39.
לא נעלמה מעיניי טענת המבקשים, לפיה סביר שהחשד קינן בלב העובדים (או מי מהם), עוד קודם להגשת הבקשה להקפאת הליכים וכי לכן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מוקדם מזה בו הוגשה הבקשה להקפאת הליכים ואם כך הוא, הרי שהתביעה התיישנה.

ספק בעיניי אם זה המצב המשפטי ומכל מקום בוודאי שלא ניתן לקבוע קביעה עובדתית כזו, ללא שמיעת הראיות בתיק. זאת, בין היתר, לאור המועד בו הוגשה הבקשה להקפאת הליכים ושאר האמור לעיל.

עוד אציין, כי בשלב מקדמי זה, בטרם נשמעו ראיות, לא ניתן לקבוע, כלפי מי מכוונים הדברים שנאמרו בבקשה להקפאת הליכים, האם רק כלפי המבקשים 4-11, או גם כלפי המבקשים 5-11. גם משום כך לא ניתן לקבוע, כבר כעת, כי העובדים מהווים "גורם אחר" לענין התיישנות התביעה נגד הדירקטורים.

40.
לגישה לפיה ראוי להשאיר הכרעה כגון זו לסוף ההליך, דווקא, אפנה אל ע"א 2517/08 - קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' נפטא חברה ישראלית לנפט בע"מ . (15.10.2009) (להלן: "פרשת קווי אשראי"), שם הבהיר כבוד הנשיא גרוניס (אז - כשופט), כי:

"כאשר מועלית טענת התיישנות נגד תובענה שמגישים מפרקים עשויות להתעורר שאלות מורכבות באשר למניין תקופת ההתיישנות וחישובה. כך יש לבחון, בין היתר, האם הדירקטורים, כולם או חלקם, שכיהנו בחברה, היו מעורבים במעשים שבגינם הוגשה התובענה, האם הם היו מודעים למעשים והאם היה ביכולתם או באפשרותם להגיש תובענה בגין המעשים עוד טרם פתיחתם של הליכי פירוק. הסוגיות האמורות יצריכו, דרך כלל, בירור עובדתי."

כן ראו:
רע"א 3032/08 - אפרים רייך ואח'
נ' עו"ד אבנר כהן . (2.9.2009).

אעיר, כי לא נעלמו מעיני הנסיבות המיוחדות שהיו בפרשת קווי אשראי, אולם ברי, כי לאור כל אשר הובהר לעיל, גם בענייננו, ראוי להשאיר את ההחלטה בהתיישנות התביעה נגד הדירקטורים לסיומו של ההליך.

41.
גם שאלת השיהוי, מצד אחד וטענת העדר התיישנות תביעות שעילתן הפרת חובת נאמנות, מהצד האחר, ראוי שיידונו לאחר שמיעת הראיות בתיק ולאחר שכל העובדות הרלבנטיות תונחנה בפני
בית המשפט.

התוצאה
:

42.
סיכומו של דבר –

אני דוחה את טענות ההתיישנות נגד המבקשים 1-4, כבר בשלב זה.

לגבי הדירקטורים נדחית ההכרעה בטענת ההתיישנות, בהתייחס ל"ידיעת" העובדים ולשאלה אם יש, בהקשר זה, תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לסיומו של ההליך העיקרי.

טענת השיהוי, נגד כל המבקשים שמורה למבקשים והם יוכלו להעלותה, שוב, אם ימצאו שיש מקום לעשות כן, בסיומו של ההליך העיקרי.

בנסיבות הענין לא אעשה צו להוצאות בהליך זה ואלה ייפסקו במסגרת ההליך העיקרי.


(הערה
: כל ההדגשות בציטוטים, שבהחלטה זו, אינן במקור).

ההחלטה ניתנה על ידי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, כ"ז
אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 20113-05/11 icc industries inc, icc handels, ד"ר ג'ון פרבר ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרו כימיות (1952) בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/03/2012)