פסקי דין על מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ | פסקי דין על נחת ניהול חינוכי תורני | פסקי דין על הרב חיים יהודה לייב פרג | פסקי דין על הרב יחיאל מנדלזון ואח' |

9524/09 תאק     23/03/2012




תאק 9524/09 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' נחת ניהול חינוכי תורני, הרב חיים יהודה לייב פרג, הרב יחיאל מנדלזון ואח'








בית משפט השלום בירושלים



תא"ק 9524-09 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ
נ' הרב חיים יהודה לייב פרג
ואח'






בפני

כב' השופטת
מרים ליפשיץ-פריבס

תובעת
מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יגאל עיני


נגד

נתבעים
1. נחת – ניהול חינוכי תורני

2. הרב חיים יהודה לייב פרג
3.הרב יחיאל מנדלזון
4.הרב מנחם מנדל אויירבך
5.הרב אחיקם שבח
ע"י ב"כ עו"ד מנחם ינובסקי



פסק דין


1.
התביעה שבפני
הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר, בעילה חוזית בגין הפרת הסכם שכירות, בה התבקש סעד של פינוי וסילוק יד של הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") מהמושכר שבבעלותה של התובעת , המצוי ברח' בר אילן 22 בירושלים (להלן-"המושכר") שהושכר לה להפעלת מוסד חינוך.

בנוסף, התבקש סעד כספי כנגד הנתבעת והערבים לקיומו של הסכם השכירות, הנתבעים 2-5 , בגין הפרת הסכם השכירות באי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות ואי תשלום דמי שכירות כמתחייב בהסכם.

2.
לאחר דיון בבקשתם של הנתבעים למתן רשות להתגונן, ניתנה החלטה ביום 3.5.10
ע"י כב' הרשם א' פוני לפיה ניתן

פסק דין
פינוי של המושכר ונדחה ביצועו עד ליום 30.7.10 . בסעיף 10 להחלטה נקבע :"באשר לחיוב הכספי ולחיובם של הערבים ניראה לי כי בנקודה זו יש להיעתר לבקשה". בסעיף 11.2 להחלטה, ניתנה לנתבעים 2-5 רשות להגן באשר לסעד הכספי בכתב התביעה. בפסיקתא ב

פסק דין
חלקי כנגד הנתבעת מיום 27.6.10 קבע הרשם כי עליה לפנות את המושכר עד ליום 30.7.10 וכי הוצאות לשכר טירחת עו"ד יקבעו בגמר ההליך.

טיעוני הצדדים:

3.

הסכם השכירות, נחתם בין התובעת לנתבעת לתקופה החל מיום 1.7.03 ועד ליום 30.7.04 (להלן-"ההסכם", נספח א' לכתב התביעה ) ותשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ. במסגרת ההסכם ניתנה אופציה לשכירות ל-4 תקופות נוספות, בת שנה כל אחת, עד ליום 30.7.2008. התובעת טוענת כי הנתבעת, הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את דמי השכירות כסידרם ולא פינתה את המושכר במועד בהמשיכה להחזיק בו, ללא הסכם וללא זכות על פי דין. נוסף על כן, הנתבעת לא פרעה את חובה בגין דמי השכירות. לפיכך, עליה לשלם לה את הפיצוי המוסכם לפי ההסכם בסך של 750$ בגין כל יום איחור. הנתבעים 5-2 ערבו בערבות אישית ובערבות אוואל , למילוי כל התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם.לפיכך, הם אחראים , ביחד ולחוד, לפרעון חובותיה של הנתבעת בגין ההסכם.

4.


התובעת טוענת כי פניותיה אל הנתבעת או מי מטעמה, בדרישה לפינוי המושכר ולתשלום חוב דמי השכירות לא נענו בחיוב (נספחים ב'1-ב'4 ו-ג' לכתב התביעה). הנתבעת, שלמה רק תשלום חלקי מדמי השכירות בחודש אוקטובר 2008 . מאז ועד שהוגשה התביעה המשיכה להחזיק במושכר, מבלי לשלם דמי שכירות או דמי שימוש ראויים (נספח ד' לכתב התביעה). משלוח שני מכתב התראה לא הועילו והנתבעת, טרם פרעה את חובה ולא פינתה את המושכר (נספח ה' לכתב התביעה).

מכאן התביעה.

5.
התובעת, דורשת סעד כספי, בחיובם של הנתבעת ויתר הנתבעים לשלם לה על פי סעיף 23(א) להסכם פיצוי מוסכם בסך של 750$ עבור כל יום איחור בתשלום של דמי השכירות, החל מיום 1.11.2008 ועד 20.8.2009 (סה"כ 293 ימים) סך כולל של 219,750$ לפי שער הדולר של 3.8 ₪, המגיע לסך של 835,050 ₪.

6.
הנתבעים דוחים את טענותיה של התובעת. לטענתם לא קיימת כל יתרת חוב בגין דמי השכירות וגם אם קיימת יתרת חוב, התובעת ויתרה עליה במשתמע או מכללא. הנתבעת, מחזיקה במושכר שלא על פי הסכם בכתב שכן, ההסכם פג ביום 30.7.08 והמשך השכירות נעשה לפי הסכמה בעל פה בינה ובין התובעת שתוקפה עד ליום 30.7.2010.

הנתבעים 2-5 טוענים כי לא קמה עילת תביעה כנגדם עם סיום תוקפו של ההסכם הכתוב שהביא לביטולה של הערבות שניתנה בגינו. הם לא היו ערבים להסכמות שהושגו בעל פה בין התובעת לנתבעת כי אם להסכם בכתב בלבד בידיעתם כי דמי השכירות מכוסים מכספי משרד החינוך המשולמים לנתבעת. כפועל יוצא, הערבות בטלה בתום 90 יום מתפוגת ההסכם ואין לתבוע אותם בגין הערבות ואין לחייבם בתשלום כלשהו בגינו.

7.

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי בהחלטה שניתנה ע"י הרשם אין משום קביעה לפיה השימוש במושכר לאחר תום תקופת ההסכם לא היה כדין, הואיל והתובעת השלימה עם ישיבתה בו ואין דבר בין ההחלטה בדבר היעדר הסכם בעל פה ובין המשך השימוש במושכר, שנעשה כדין. תוקף ההסכם, הוארך ע"י הרשם לפי פסק הדין שהורה על פינויו רק ביום 30.7.10. בהיעדר קביעה בהחלטתו של הרשם, בדבר חיובה של הנתבעת בסעד הכספי נימצא כי הרשם "הניח את שכה"ד שנקבע בהסכם כשכר הדירה הראוי, כדי לאפשר לנתבעת להשאר בנכס במחיר שהיה מוסכם על ידה"( (סעיף 2ח. לסיכומים). הנתבעים טוענים, כי שתיקתו של הרשם לעניין קיומו של חוב לדמי שכירות של הנתבעת, מהווה הכרעה ואין לדון בתביעה לחיובה בתשלום לתובעת .


דיון:
8.

לפי החלטתו של הרשם כאמור בסעיף 11 , הורה הרשם על פינוי המושכר וניתנה רשות להתגונן לנתבעים 2-5 כנגד התביעה לסעד הכספי. בהחלטה נקבע כי הנתבעת, לא הציגה תשתית עובדתית בתמיכה לטענתה כי ההסכם הוארך בעל פה בהסכמת הצדדים ולפיכך, ניתן

פסק דין
לפינוי, שביצועו עד ליום 30.7.2010. לעניין התביעה למתן סעד כספי נאמר בסעיף 10 להחלטה (בפיסקה האחרונה) כי יש להיעתר לבקשה בעניין החיוב הכספי ולחיובם של הערבים והוסף, כי יש לבחון את חיוביהם של הערבים בהיעדר כתב ערבות חדש עם סיום ההסכם ובשים לב לתשלומים, אשר שילמה הנתבעת למשיבה לאחר הגשת התביעה.

9.
בהחלטתי מיום 10.2.2011 קבעתי כי התביעה תוכרע במתן

פסק דין
בתביעה כנגד הנתבעת בשאלת התשלומים ששולמו על ידה לאחר הגשת התביעה ובקשתה למתן רשות להתגונן, על מנת לקבוע אילו סכומים יש לקזז מחיוביה בשים לב להחלטתו של הרשם לפיה לא הוארך הסכם השכירות בעל פה ע"י הצדדים.

ביחס לנתבעים 5-2 קבעתי כי התביעה תידון רק ביחס לחבותם כערבים, לאחר שהסתיים הסכם השכירות בבחינת הגנתם, לפיה פגה הערבות שלהם.

קביעותיי על גדרי הדיון בתביעה לפי החלטתי ניתנו בהתייחס להחלטת הרשם לפיה נבחנה טענתם של הנתבעים בדבר קיומו של הסכם בעל פה (ראו: תצהירו של הרב מנדלסון ותצהירה של הגב' רידנר, בתמיכה לבקשת רשות להתגונן) ונקבע כי קיימת עילת פינוי משלא הובאו ראיות מספיקות להוכחת קיומו של הסכם בעל פה.

פסק הדין החלקי כנגד הנתבעת, הוא בנוגע לסעד הפינוי ולא הוגש ערעור בזכות לגביו ואילו על החלטה למתן רשות להתגונן, אינה החלטה חלוטה וניתן לערער עליה במסגרת ערעור על

פסק דין
, בהיותה נבלעת בו אם ניתן כבר

פסק דין
(ראו: בר"ע 511/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פד"י ל"ט (3)727; ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פד"י מו (4)411, 415-416; ד' בר אופיר,סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, עמ' 146; רע"א (חיפה)16182/08/09 הסל ואח'
נ' נחשוני ואח'
, פורסם בנבו ).




בהתאם לכך , בחנתי את טענותיהם של הצדדים בנוגע לסעד הכספי מכוח ההסכם משקבע הרשם כי לא הוארך תוקפו, בהיעדר גמירות דעת לכך. אין בהחלטה ובפסק הדין החלקי משום קביעה במחלוקת הכספית ביריבות בין התובעת ובין כל הנתבעים בשאלת קיומו של חוב בגין ההסכם לפי קביעתו של הרשם (כאמור בסעיף 10 להחלטה) כי יש להיעתר לבקשה בנוגע לחיוב הכספי, אף שבחלק האופרטיבי, בסעיף 11 ניתנה רשות להתגונן לנתבעים 2-5. לפיכך, אין בידי לקבל את טענתם של הנתבעים לפיה הרשם "שתק" בעניין החיוב הכספי כנגד הנתבעת באופן המלמד כי הוכרעה המחלוקת עימה וכל התשלומים שולמו כדין על ידה
ואין לדון עוד בסעד הכספי הנתבע ממנה. אם כשיטתה, ניתן

פסק דין
מלא בעניינה אזי,
משלא ניתנה לה רשות להתגונן (בחלק האופרטיבי של ההחלטה בסעיף 11), היה בכך לכאורה כדי לחייבה במלוא סכום התביעה.

לא כך הם פני הדברים שכן, נקבע בחלקים אחרים של ההחלטה, כי ייבחנו הטענות לעניין תשלומיה של הנתבעת לתובעת . לפיכך, הדיון בתביעה הוא ביחס לסעד הכספי ולשאלת הקיזוז תשלומים ששולמו, לאחר שהוגשה התביעה. תימוכין לכך מצינו, בפסיקתא של פסק הדין החלקי לפיה החיוב בהוצאות לגבי הנתבעת 1, יקבע בסוף ההליך.


שאלת חיובם של הנתבעים 2-5 כערבים:
10.


בחנתי את טענתם של הנתבעים 2-5 כנגד אחריותם כערבים, אלא עד תום תקופת השכירות לפי ההסכם, עד ליום 30.7.08 . לטענתם, תוקפה של הערבות מכוח ההסכם פג ולא נחתמה
ערבות חדשה על ידם ואף לא יידעו אותם על המשך הערבות. בד בבד, אפשרה התובעת לנתבעת להישאר במושכר, מבלי לקבל את הסכמת הערבים . לפיכך לטענתם, ממועד סיום תקופת השכירות המקורית הסתיימה ערבותם (סעיף ה' 1-8 לתצהיר המשלים של הנתבע 3 ). עוד ניטען כי משנקבע מועד פינוי בהחלטה שניתנה ע"י הרשם נוצר בכך, הסכם חדש שתוקפו עד מועד הפינוי ולחילופין, הוארך בכך ההסכם המקורי . לפיכך טענו כלל הנתבעים, כי הנתבעת לא היתה חייבת לפנות מוקדם יותר את המושכר והערבים, אינם ערבים בגין חיוביה לתקופה הנוספת של השכירות עד מועד הפינוי שנקבע ע"י הרשם (סעיפים ד1-ד5 לתצהירו המשלים של הנתבע 3).

11.

ערבות , על-פי מהותה היא חיוב משני לחיובו של החייב העיקרי כלפי הנושה ( ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה חברה לביטוח, פ"ד מא(3) 746, 750). בעת שצדדים הגיעו להסכם בכתב בדבר מערכת החיובים ביניהם, יש לתת תוקף לרצונם בהתאם לעיקרון חופש החוזים (בספרו של ד"ר רוי בר קהן, ערבות, שירז הוצאות לאור בע"מ (2006) עמ' 15). כללי הפרשנות של כתב ערבות, הם לפי כללי הפרשנות הרגילים (ראו: ע"א 8822/04 יהודה גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו) ניתן ביום 9.11.05 וע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 641, 650). בספרו של ד"ר רוי בר-קהן , ערבות נאמר בעמ' 88: "...בחינה בפועל של המקרים בהם נזקקו בתי המשפט לפרשנות חוזה ערבות, מראה כי יישום כללי הפרשנות החוזיים הרגילים על הסכמי ערבות הביא, ברוב המקרים, לתוצאה המיטיבה עם הערב, בגלל ההקשר המיוחד במסגרתו נחתמים חוזים אלו".

12.
בכתב הערבות נאמר כי הערבים : "ערבים בזה ביחד ולחוד באופן אישי ובערבות אוואל כלפי המשכיר לקיים את כל התחייבויות השוכר עבור המושכר ברח' בר אילן 22 בתל ארזה, אותו קראנו והבנו את תוכנו, ויש לראות התחייבות השוכר כהתחייבות של כל אחד מאיתנו". בהמשך כתב הערבות שנחתם על ידם נקבע: "כדי להסיר ספק, מימוש האופציה איננו כרוך בכל הודעה כאמור. ערבותנו זו הינה בלתי מותנת, בלתי מוגבלת ואינה ניתנת לביטול" (כתב הערבות צורף להסכם, להלן-"כתב הערבות").
13.
לאור הסכמתם בפועל של הערבים כאמור בכתב הערבות, שמימוש האופציה איננו כרוך בהודעה כאמור בו, אין לקבל את טענתם של הנתבעים 2-5 לפיה ערבותם חלה רק על השכירות המקורית, שלא כוללת את הארכות בגין מימוש האופציות. על אומד דעתם, ניתן ללמוד באופן שאינו משתמע לשתי פנים, מכתב הערבות שקבע זאת במפורש. כך גם עולה מתצהירו של הנתבע 3 לפיו השכירות הסתיימה בתום תקופת האופציה, קרי: ביום 30.7.08 (סעיף 11 לתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להתגונן, להלן-"התצהיר הראשון" ).

14.
מוסיף הנתבע 3 וטוען כי הוא סרב , כשנה לפני הגשת התצהיר, קרי: בחודש אוקטובר 2008, לבקשתה של מזכירתה של הנתבעת , לחתום על כתב ערבות חדש להסכם חדש הואיל וכדבריו "קיימות בעיות בתשלום שכה"ד ע"י משרד החינוך" (סעיף 11 לתצהיר הראשון של נתבע 3 וסעיף 5 לתצהירו המשלים).

כאמור לעיל, איני נידרשת לשאלת קיומו של הסכם חדש או הסכם בל פה, משנדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן בשאלה זו וניתן

פסק דין
לפינוי לפי אותה החלטה.

לפיכך, תיבחן השאלה אם משהסתיים תוקפו של ההסכם ביום 30.7.08 ועד מועד הפינוי ביום 1.9.10 , אין הנתבעים 2-5 ערבים עוד להתחייבויותיהם לקיום ההסכם, לפי כתב הערבות.

15.

עיון בכתב הערבות מלמד, כי הערבות אינה מתוחמת בזמן ובאה "לקיים את כל התחייבויות
השוכר עבור המושכר" .

סעיף 1(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן-"חוק הערבות") קובע כי ערבות היא להבטחת חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב עתידי. בענינינו, הערבות, היא עבור חיוב קיים או עתידי בנוגע למושכר עצמו .

16.

בסעיף 22(א) להסכם , התחייבה הנתבעת להחזיר את המושכר לתובעת כאשר תקופת השכירות מגיעה לקיצה, כשהוא פנוי. סיום תקופת השכירות , עם תום ארבעת תקופות האופציה, הוא ביום 30.7.2008 ואין מחלוקת כי מועד הפינוי בפועל, היה רק ביום 1.9.2010 ונקבע בהחלטת הרשם, כי לא היה הסכם שכירות אחר כי אם ההסכם שנחתם ע"י הנתבעת וכי לא היתה גמירות דעת, להארכת תקופת השכירות.


לאור האמור, היה על הערבים להבטיח את קיומו של ההסכם ע"י הנתבעת בהחזרת המושכר לתובעת בתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם.





סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע: "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו". גם לפיכך, היה על הנתבעים לבצע פעולה אקטיבית של החזרת החזקה במושכר למשכיר , בתום תקופת ההסכם ביום 30.7.08 משלא נקבעה בהסכם ובכתב הערבות התנייה על הוראות חוק השכירות והצדדים, לא שינו ממנה (ראו: ת"א (ת"א) 56344/04 יחיאל שולץ נ' משמור משה , פורסם בנבו)
.
17.


בסעיף 26 להסכם נקבע כי הפרה של סעיף 22 באי פינוי המושכר, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. סעיף 23 (א) להסכם קובע כי ישולמו דמי שימוש יומיים בסך של 750$ בגין כל יום איחור בהחזרת המושכר למשכיר ובס"ק ב' הוסכם כי דמי השימוש היומיים נקבעו בהסכמה "כפיצוי מוסכם וקבוע מראש כשהצדדים הביאו בחשבון את הנזק הממשי העשוי להיגרם למשכיר כתוצאה מהאיחור האמור...".

הנתבעת לא פינתה את המושכר במועד לגביו התחייבה בהסכם . ערבותם של הנתבעים, נוגעת להבטחת התחייבויותיה ובכלל זה לפינוי המושכר במועד שנקבע בהסכם ולתשלום פיצוי מוסכם כאמור בסעיף 23 בו, כתוצאה מאי פינוי במועד.

החיוב לתשלום פיצוי, הוא לפי טיבו טבעו חיוב עתידי, עם תום תקופת השכירות לפי ההסכם .גם לגבי חיוב זה ניתן כתב הערבות ולא רק על חיוביה של הנתבעת בתקופת ההסכם. אם לא כן, מה תכליתו של הסכם בנוגע לחיובים עתידיים ומה תכליתה של ערבות אם לא, להבטחת קיומו של ההסכם וקיומם של תנאים שהוסכם עליהם בנוגע להפרתו אם לא יפונה המושכר בתום תקופת ההסכם. ההסכם והערבות נסובו גם על מועדים מאוחרים לתום תקופת השכירות, במידה ולא פינתה הנתבעת את המושכר ונועדו להבטיח פינוי המושכר במועד שנקבע בהסכם.

טענתם של הערבים, בדבר פקיעת כתב הערבות יכולה היתה לעמוד להם, אילו נכרת
הסכם חדש בין הנתבעת לתובעת ללא מתן כתב ערבות לגביו. אך לא כךל בעניינינו משנקבע כי לא נכרת הסכם בעל פה, כאמור בהחלטת הרשם.

18.
בתצהירו של הנתבע 3 נאמר כי הוא היה מודע לקשיים בתשלום שכר דירה ע"י משרד החינוך ו "ברגע שהתאפשרו התשלומים שולמו הדברים". לדידו, הדבר היה בהסכמת התובעת ולא היה בכך משום הפרה ( עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפני
הרשם מיום 8.4.10 ) ומפעם לפעם ערבו אותו לגבי הכספים ( עמ' 21 שורות 27-28
לפרוטוקול מיום 10.2.11 ). בהיותו ערב, הוא מתעניין כי יש לו אחריות (עמ' 22 שורות 10-11).

מכאן אני למדה, כי הערב ידע על קשייה של הנתבעת לקבל במועד את תשלומי משרד החינוך. דווקא בשל כך, היה עליו לדאוג לקיום ההסכם ע"י הנתבעת בפינוי המושכר במועד,
על מנת שלא להתחייב בדמי שימוש יומיים במקרה של אי פינוי המושכר ובהיעדר הסכם חדש, שיביא לפקיעת כתב הערבות.

19.

אני דוחה את טענתם של הנתבעים לפיה קביעת מועד פינוי בפסק הדין שניתן ע"י כב' הרשם, היה בו משום יצירת הסכם חדש, המאיין את כתב הערבות. חבותם של הנתבעים 2-5 לפי כתב הערבות היא , להבטיח את פינוי המושכר בתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם. אין בניהול ההליך להוכחת הגנתם במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן כמו גם במתן ההחלטה לפיה על הנתבעת לפנות את המושכר, משום יצירת הסכם חדש הפוטר את הנתבעת או הערבים מקיום ההסכם. נכונים הדברים, בפרט משקבע הרשם כי לא היתה הסכמה בין הצדדים על הארכת תקופת ההסכם או תקופת השכירות.

20.
הערבות במהותה, חלה על סעיף יסודי וספציפי שהוסכם בין הצדדים בנוגע למועד הפינוי מבלי שהותנה או הוחרגה בה חובתם של הערבים, להבטיח קיומו של
אותו סעיף ולהבטיח תשלומים לפי ההסכם, אם הפינוי לא יהיה במועד.

סיכומו של דבר, משלא דאגו הנתבעים 2-5 לקיום התחייבותה של הנתבעת לפינוי המושכר על פי ההסכם, קמה להם אחריותם כערבים, לחובות ולהתחייביויות של הנתבעת בנוגע למושכר. לא נידרש כתב ערבות חדש מהנתבעים שכן, אחריותם לפי כתב הערבות היא מכוח ההסכם החתום ובהיותו ההסכם היחיד המחייב את כלל הנתבעים.

לאור זאת, נדחית טענתם של הנתבעים 5-2 לפיה ערבותם פקעה . לפיכך, ערבותם שרירא וקיימת להבטחת קיום סעיפים 22-23 להסכם בנוגע לפינוי המושכר ותשלום בגין התקופה, שלאחר מועד הפינוי.

21.
יחד עם זאת, עומדת לערבים הזכות בהתאם לסעיף 7(א) לחוק הערבות,
לטעון כנגד גובה הפיצוי המוסכם הואיל ו "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב" (ראו: ע"א 118/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ ואח'
, פ"ד מח(4) 463).

חיוביהם
של הערבים, הם כחייבים משניים ונקבעים בהתאם לחיוביה של הנתבעת, לאחר בחינת מלוא טענותיהם של כלל הנתבעים.
החיוב הכספי:
22.

הנתבעת, פינתה את המושכר בפועל ביום 1.9.2010 ומועד סיום תקופת האופציה האחרונה היה ביום 30.7.2008.


הוכח כי לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובעת תשלומים שונים, בסך כולל של 576,173 ₪ (עמ' 7 שורה 23 וסעיף 11 לסיכומים של התובעת).


התובעת טענה כי לפנים משורת הדין, היא ניאותה לראות בתשלומים ששולמו לה החל ממועד הפינוי לפי ההסכם ביום 30.7.08 ועד לחודש נובמבר 2008 כדמי שכירות ולא כדמי שימוש ראויים לפי סעיף 23 להסכם. מנגד, ממועד משלוח הדרישה לפינוי המושכר ביום 5.11.08 ועד מועד הפינוי היא עומדת על דרישתה לתשלום דמי שימוש ראויים לפי סעיף 23 להסכם. לפיכך, טענה התובעת כי הסעד הכספי המגיע לה עד מועד הפינוי בפועל הוא בסך
של 1,881,000 ₪ וממנו יש לקזז סך של 576,173 ₪ ששולמו לה ובסה"כ: 1,290,262 ₪ (סעיפים 12-13 לסיכומיה).


23.
בסעיף 11 לכתב התביעה נידרש סעד כספי בגין 293 יום, החל מיום 1.11.08 ועד יום 20.8.09 בשיעור של 750$ לפי סעיף 23(א) להסכם ובשערוך לשקלים לפי שער הדולר של 3.8 ₪ המגיע לסך של 835,050 ₪. בשונה מכך, בסעיף 13 לתצהיר מטעם התובעת, נדרש סעד כספי בסך
של 1,290,262 ₪ בגין 660 יום (החל מיום 1.11.08 ועד ליום 1.9.10).

הנתבעים טענו בדין, כנגד הארכת התקופה בגינה הוגשה התביעה למשך שנה נוספת (עמ' 6 שורה 14).

על כך השיבה התובעת כי התביעה נכונה מבחינה עובדתית ואריתמטית נכון ליום הגשתה (עמ' 6 שורות 24-23) וככל שיידרש, הוא יגיש תביעה נפרדת על היתרה (עמ' 7 שורה 3). יחד עם זאת טענה, כי התשלומים ששולמו לאחר הגשת התביעה, בסך 576,173 ₪ הם בגין דמי שימוש ראויים ולא בגין דמי שכירות כניטען ע"י הנתבעת (עמ' 6 שורות 26-27).

24.

מר יעקב עטר, העיד מטעם התובעת כי לאחר ייעוץ ולאור המחלוקת המשפטית, כסף שהתקבל מהנתבעת לאחר הגשת התביעה נרשם בחשבונית שהוצאה 'עבור דמי שימוש ראויים' (עמ' 9 שורות 22-21). משהוצג בפני
ו מכתבה של הנתבעת לתובעת (סומן נ/1) לעניין רישום התשלומים של דמי השכירות לפי תקופות השכירות שצויינו ע"י הנתבעת השיב , כי הדבר לא הובא לידיעתו (עמ' 9 שורה 33). לדבריו, גם בגין דמי שכירות ראויים לא צויין עבור אילו תקופות התקבל התשלום (עמ' 9 שורה 29).

25.

הגב' דבורה רינדר העידה מטעם הנתבעים ואמרה כי התשלומים של הנתבעת לא היו בהתאם להסכם שכירות אלא, כאשר היה ברשותם כסף שהתקבל ממשרד החינוך, אז הם היו מעבירים לתובעת (עמ' 13 שורות 7-5 ושורה 33). לגבי סוג התשלום העידה כי זה עבור דמי שכירות ולא עבור דמי שימוש ראויים (עמ' 14 שורות 9-7). לדבריה, היא שלחה מכתב בו היא מבקשת שהתשלומים יהיו בגין החודשים כפי שפורטו במכתב נ/1 (עמ' 15 שורה 23). משהוצגו בפני
ה החשבוניות, מהן עולה כי התובעת לא נענתה לבקשת הנתבעת לגבי אופן הרישום וסוג התשלומים ונירשם בהן כי התשלומים הם בגין 'דמי שימוש ראויים' (עמ' 16 שורה 5 ונספח ו לתצהירו של
יעקב עטר) השיבה העדה, כי התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת לדמי השכירות, הם בהתאם לתמיכה התקציבית של משרד החינוך. תחילה, משלמים עבור חוב קודם
ולא חוב מאוחר (עמ' 17 שורה 3) ולא משאירים "חורים" (עמ'16 שורה 32).

26.


סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע:
50.
"סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי

החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה

זאת, רשאי הנושה לעשות כן."



על פי הוראה זו, עומד לחייב הכוח לקבוע בעת מתן התשלום, לאיזה חוב מחובותיו הוא

זוקף את התשלום. רק במידה והחייב לא קבע את זקיפת התשלום לחוב ספציפי, אזי עובר

הכוח לנושה להחליט, כיצד ייזקפו התשלומים לחובותיו של החייב.
מאחר ולנושה יש אינטרס לדעת, האם החייב מבקש לעשות שימוש בזכותו לזקוף את

התשלומים, על החייב לבטא באופן ברור ומפורש את רצונו, במתן הודעה בכתב או בעל-פה

לנושה או בהבעת רצונו בדרך אחרת, באופן חיצוני וברור. כמו כן, ניתן ללמוד על כוונתו של



החייב בנידון, מהתנהגותם של הצדדים לפי נסיבות התשלום וטיבם של החובות (ע"א

7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865).




יתירה מכך, בהעדר ראיה לפיה הצדדים מימשו את זכותם לזקיפת תשלומים, ניתן להניח כי




ברצון הצדדים כי כל תשלום שישולם, ייזקף תחילה בגין החיוב המוקדם ביותר.



בע"א 359/68משה הולצמן נ' בנק הפועל המזרחי בע"מ, פ"ד כב(2) 884 נקבע:




"בקיצור לשון, הכלל הוא: מקום שחייב אחד חב לנושה אחד חובות אחדים, זכותו היא



לייחס כל תשלום שהוא פורע לנושה לחוב פלוני; לא השתמש בזכותו אלא עשה תשלומו

על
דרך הסתם, זכותו של הנושה היא לייחס את התשלום שקיבל לחוב פלוני שהוא יבחר

בו;לא השתמש גם הנושה בזכות זו, מייחסים כל תשלום שנכנס לחוב שנוצר קודם לכן,

לפי סדר המועדים של החיובים והזיכויים."

27.
יפים לענינינו הדברים שנאמרו בת"א (י-ם) 6301/04 שמעון לוי נ' ששון לוי, עמ' 17 , פורסם בנבו: "כי הזקיפה הינה פעולה משפטית חד צדדית המשתכללת בדרך כלל עם קליטתה על ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה וכי יש צורך בגיבוש גמירות דעת פנימית של החייב ("הזוקף") ביחד עם ביטוי חיצוני לאומד הדעת, אשר יקלט על ידי הצד השני (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פד"י נג(4) 804, 810; ת"א 22647/03 הנ"ל, פסקה 14)."

מעדותה של
הגב' רינדר (עמ' 14 שורות 7-9) ומעיון בנ/1 עולה כי
הנתבעת הביעה את דעתה, כי ברצונה לזקוף את התשלומים עבור דמי השכירות ולא עבור דמי שימוש ראויים. הדברים נאמרו 'ברחל בתך הקטנה' בפירוט שהובא במכתב נ/1 לעניין תקופות השכירות בגינן מועבר כל שיק . ברישא לאותו מכתב נאמר: "רצו"ב שיקים ע"ח דמי שכירות לתקופה 11/2008 ועד 8/2009". בדומה לכך, בנספח לתצהירה של הגב' רינדר שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להתגונן, נאמר כי התשלום הוא בגין דמי שכירות לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009 ונרשם בו, שניתן לפרוע את השיק אך ורק כנגד הנפקת חשבונית עבור שכירות לחודשים הנ"ל.

בהתאם לכך, הוכחה כוונתה של הנתבעת בזקיפת התשלומים ע"ח דמי שכירות ולא עבור דמי שימוש ראויים לפי זכותה של הנתבעת לעשות כן בהתאם להוראות חוק החוזים.
לפיכך, אין בהחלטה חד צדדית של התובעת לזקוף את אותם תשלומים בגין דמי שימוש יומיים (עמ' 16 שורות 5-6) כדי לאיין את ההודעה שניתנה כדין ע"י הנתבעת.

לפי סעיף 50 לחוק החוזים,
זקיפת התשלומים הינה פעולה משפטית חד צדדית של הנתבעת ומשתכללת,
עם קבלתה אצל התובעת. בכך, אין כדי להכריע בשאלת זכותה של התובעת לקבלת דמי שימוש יומיים כי אם בשאלת זקיפת אותם תשלומים לכיסוי חובות העבר לפני חובות מאוחרים, שניטען כי התובעת זכאית להם.
28.

התובעת, תבעה דמי שימוש ראויים במושכר שלא פונה במועד לפי סעיף 23(א) להסכם, בסך של 750$ עבור כל יום החל מיום 1.11.2008 ועד 20.8.2009 (293 ימים) ובסך כולל 219,750$ שערכם בשקלים (לפי שער דולר בסך 3.8 ₪) מגיע לסך של 835,050 ₪.

מנגד, טענו הנתבעים, כי אין מדובר בפיצוי מוסכם כי אם בקנס ועונש, הנוגד את תקנת הציבור (סעיפים 2-3 לתצהירו המשלים של הנתבע 3). לדידם, מדובר בתשלום המגיע לכדי 333% מדמי השכירות הרגילים (סעיף 6 לסיכומיהם) .

29.
לשון ההסכם בעניין שיעור הפיצוי אם לא יפונה המושכר במועד ברור. הנתבעים, לא הביעו את התנגדותם במהלך תקופת השכירות לרבות בתקופת מימוש האופציה או עובר למימושה לגובה הפיצוי המוסכם.
סעיף 15(א) חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע:
15.
(א)
הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

לפי הפסיקה הרווחת, התערבותו של בית משפט בפיצוי מוסכם, תיעשה רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה (ע"א 4481/90 אהרון ואח'
נ' פרץ מ' בן גיאת חב' להנדסה ולבניין בע"מ, פד"י מ"ז(3)427,433).

היחס בין הפיצוי המוסכם לנזק צריך שיהיה סביר. כאמור בע"א 3846/98 דהן ואח'
נ' ביטון ואח'
, תקדין עליון 2000 (3) 1870 :
"נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, ומימלא מפרשים הם בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה. כך למשל, מדגישים בתי המשפט את קביעת המחוקק, כי ניתן להפחית שיעור פיצויים שנקבע רק אם אותם פיצויים נקבעו ' ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש '- דגש על היעדר כל יחס סביר. בשלשונה של השופטת בן פורת בע"א 300/77 רוזנר ואח'
נ' בנייני ט.ל.מ חברה לבניין ופיתוח בע"מ [5] בעמ' 686: 'הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת במקרה חריג , בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש.
המילה כל שהודגשה על ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה...".
בסעיף 10 לחוק חוזים תרופות, נקבע נזק "שהמפר ראה אותו, או שהיה עליו לראותו מראש".
בסעיף 15 לחוק, יש לבחון אם מבחינה אובייקטיבית, ניתן היה לראות את אותו נזק מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה. שאלת הסבירות במועד כריתת ההסכם נבחנת לאור ההפרה דהיום, לפי מהותה , מראש, בעת כריתתו (ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי , פד"י מח(2)359,363).

30.
בחנתי את שיעור הפיצוי המוסכם, בהתחשב במיהותה של הנתבעת , בהיותה מוסד חינוך ולפי מטרת השכירות (כאמור בסעיף 5 להסכם לבי"ס לבנות) ולפי מקור מימון תשלומיה, מכספי משרד החינוך. כך גם, מהתנהלותה של התובעת, בהתייחס לטענתה כנגד פיגור של הנתבעת בתשלום דמי השכירות החודשיים (כמובא לעיל בעדותה של הגב' רינדר , עדותו של הנתבע 3 ולפי הקבלות לתשלום דמ"ש) אני למדה כי בידיעתה, כי עסקינן במוסד חינוך ובמקור מימון התשלומים מכספי משרד החנוך, נהגה באורך רוח כלפי הנתבעת ולא אכפה עליה את הוראת סעיף 6(ו) להסכם לפיו עליה לשלם 550$ לכל יום פיגור.


יתירה מכך, שיעור הפיצוי שנקבע לכל יום איחור בפינוי המושכר לדמי שימוש בסך של 750$ הוא שיעור גבוה ביחס לכל שוכר קל וחומר, למוסד חינוך. פיצוי בשיעור זה, אינו סביר בכל אמת מידה בשים לב לגובה דמי השכירות החודשיים בסך 25,000 ₪ שמן הסתם נקבע לפי מחירי השוק המעמיד את גובה דמי השכירות החודשיים (לפי שער דולר 3.8 ₪) בסך של 85,500 ₪ .

קביעתי זו, מתיישבת גם עם התנהלותה של התובעת שלא מיהרה לדרוש ממנה פיצוי בשיעור זה באופן המלמד, כי הוא אינו פיצוי סביר.


אמת כי הנתבעת, לא הלינה כנגד תניית פיצוי זו בתוך תקופת ההסכם, אך בכך אין כדי למנוע ממנה שתיבחן סבירותה של התנייה, כאמור בסיפא של סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות. צריך כאמור שיהיה יחס סביר, בין גובה דמי השכירות לפי ההסכם שעמד ע"ס של 25,000 ₪ לחודש ובין הפיצוי המוסכם לצורך בחינת הנזק, שניתן היה לראותו מראש.


כאמור, השתכנעתי כי דמי שימוש יומיים בסך של 750$ הם ללא יחס סביר לנזק שהיה ניתן לצפותו מראש בכריתת ההסכם בגין הפרתו. חיזוק לקביעתי בדבר חוסר הסבירות של הפיצוי לפי ס"ק (א) בסעיף 23 להסכם, מצאתי בסעיף 23(ג) בו לפיו "תשלום הסכומים עפ"י (א) הינם בנוסף ולא במקום תשלום דמי השכירות". ערה אני לכך כי בס"ק ב' להסכם הצהירו הצדדים כי "הביאו בחשבון את הנזק הממשי העשוי להיגרם למשכיר כתוצאה מהאיחור" ולמרות זאת, לא השתכנעתי לאור הנסיבות ולאור אופן ביצוע ההסכם ע"י הצדדים להסכם, כי ראו בכך נזק ממשי .





31.

ההפחתה של שיעור הפיצוי, היא בסמכותו של בית המשפט כאמור לפי אומדנא דדינא לפי נסיבות ההתקשרות, אני מעמידה אותו בסך של 500 $ לכל יום איחור בצירוף מע"מ .

צפוי היה שהנתבעת, תיערך די זמן מראש לפינויו של המושכר ולמציאת מבנה חילופי על מנת לא להשבית את הלימודים. משנמנעה מלדאוג לכך במשך כשנתיים למרות התניות בהסכם בגין איחור בפינוי, אין לה להלין כנגד חיובה בפיצוי בגין דמי שימוש יומיים ואין
בקשייה להסדרת מימון לשכירות ממשרד החינוך, כדי לפטור אותה מתשלום לתובעת לדמי שימוש ראויים.
32.
התובעת מודה כי יש לקזז מדרישתה לתשלום לדמי שימוש ראויים את תשלומיה של הנתבעת בסך של 576,173 ₪, ששולמו לאחר שהוגשה התביעה (כאמור בסעיף 11 לסיכומיה).

אין בידי התובעת לטעון לזכותה לתשלום דמי שימוש יומיים לאחר מועד הגשת התביעה , שלא נכללו בכתב התביעה.

לפיכך,חיובה של הנתבעת לדמי שימוש יומיים, הוא ממועד דרישתה לסילוק ידה של הנתבעת מהמושכר ביום 1.11.08 ועד מועד הגשת התביעה ביום 14.9.09 (סה"כ 315 יום) . לאור זאת, חיובה הוא בסך של 157,500 $ בצירוף מע"מ. החיוב, יועמד לפי שער דולר יציג בממוצע של 3.8 ₪, עליו לא חלקו הנתבעים ( ראו: סעיף 23(א) סיפא להסכם המתיישב איתו).
לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 598,500 ₪ , עליו יש להוסיף מע"מ כאמור בהסכם ובסה"כ מגיע לסך של 694,260 ₪ . מסכום זה, יש לקזז את תשלומיה של הנתבעת לאחר שהוגשה התביעה כאמור, באופן המביא לחיובה בסך של 118,087 ₪ בגין דמי שימוש ראויים.

33.
לאור קביעותי, אני מחייבת את הנתבעת וכן את הנתבעים 2-5, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 118,087 ₪ בגין ערבותם לחיוביה של הנתבעת.

34.
על כלל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בתביעה לפינוי המושכר ולסעד כספי וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ בהתחשב בביצוע תשלום חלקי ע"י הנתבעת רק לאחר שהוגשה התביעה.

35.
התשלומים, ישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.
עותק יישלח לצדדים.
ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ב, 23 במרץ 2011, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 9524/09 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' נחת ניהול חינוכי תורני, הרב חיים יהודה לייב פרג, הרב יחיאל מנדלזון ואח' (פורסם ב-ֽ 23/03/2012)