פסקי דין על אברהם אלימלך

100/96 פ     03/06/2001




פ 100/96 מדינת ישראל נ' אברהם אלימלך





המאשימה
מדינת ישראל

בעניין:
- נ ג ד -
הנאשמים

1. אברהם אלימלך

2. פואד נסאר

עו"ד ש' למברגר

בשם המאשימה:
עו"ד פ' שטרק

עו"ד י' נויפלד
בשם הנאשם מס' 1:
בשם הנאשם מס' 2:
ג ז ר - ד י ן
הכרעת הדין:
1. הנאשם מס' 1, מר אברהם אלימלך
, עבד במשרד הפנים בירושלים וכיהן בתפקידים בכירים: מנהל המחלקה הארצית לרישוי ולפיקוח כלי ירייה ומפקח ארצי על החופים בישראל. ידידו, הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר (המכונה "פופו"), עבד כבוחן מצילים ושימש בתפקיד יו"ר ארגון המצילים הארצי.

2. לאחר שמיעת הראיות הורשע הנאשם מס' 1 בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-; ובעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק האמור. מנגד לכך, הוא זוכה משתי עבירות של לקיחת שוחד, מארבע עבירות של מרמה והפרת אמונים ומחמש עבירות של זיוף, לפי סעיף 418 סיפא לחוק. יצוין, כי בשלב הסיכומים הסכימה המאשימה לחזור בה מהאישום כלפיו, בעבירה של הכשרה מוקדמת למתן רשיון, לפי סעיף 5ג לחוק כלי הירייה, תש"ט1949-. קודם לכן היא חזרה בה מאישומים 2 ו3-, שייחסו לנאשם מס' 1 שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ועבירה אחת של לקיחת שוחד.
3. הנאשם מס' 2 הורשע בעבירה של מתן שוחד לפי סעיף 191 לחוק העונשין, אולם לא בנתינה ישירה, כפי שמלכתחילה יוחסה לו בכתב האישום, אלא בצוותא חדא עם אחרים, לאמור: בשילוב סעיף 29 לחוק האמור.

4. הכרעת הדין ניתנה ביום 10.10.99. מאז ועד עתה חלפו כשנה ושמונה חודשים. נסיבות מיוחדות חברו לדחיות חוזרות ונשנות בשמיעת הטיעונים לעונש. בתחילה התבקש שירות המבחן ליתן את חוות-דעתו ולשם כך נדרש לו, מטבע הדברים, פרק זמן לא קצר. לאחר מכן לקה הנאשם מס' 1 בלבו ואף נזקק לניתוח לב. משהחלים, נדרש תסקיר משלים בעניינו, או-אז לקה הנאשם מס' 2 בלבו ואושפז בבית החולים. שרשרת האירועים המצערים נמשכה כאשר בא-כוח הנאשם מס' 1, עורך-דין שניידשר ז"ל, לקה אף הוא בלבו ולדאבון לב הלך לבסוף לבית עולמו. נדרשה אפוא דחייה נוספת בכדי שהסניגור החדש יכנס לתפקידו.

כאן יהא ראוי לציין לשבח מיוחד את המאמצים הרבים שהשקיע עורך-דין שניידשר בתיק זה, הן בסוגיית ההרשעה והן במסכת הטיעונים לעונש. הכל בכשרון ובטוב טעם. יהי זכרו ברוך.

5. נשוב אל הדיון בנושא גזר הדין.

נסיבות העניין:
6. המאשימה ייחסה לנאשם מס' 1 קבלת שוחד בחמישה מקרים של הענקת רשיונות כלי ירייה, לבני מיעוטים המתגוררים בצפון הארץ. ההרשעה התייחסה לשלושה מהם. במקרה הרביעי, הקשור לנאשם מס' 2, ההרשעה הייתה רק בעבירת הפרת האמונים.

העבירות נוגעות לכך, שהנאשם מס' 1 נקט בעניינם של מבקשים אלה טיפול חריג ויוצא דופן, כאשר תוך תקופה קצרה ביותר אושרו לכולם רשיונות כלי נשק להגנה עצמית ולחלקם אף רשיונות נוספים. הבקשות הוגשו ישירות אל משרד הנאשם מס' 1 בירושלים ולא כמקובל, אצל פקיד הרישוי במחוז מגוריהם. הדיון בהם היה מקוצר וחרג מהנהלים ומהתבחינים - הכל כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין. מן הצד השני, המתת הייתה בכך שכל השלושה אשר בעניינם נקבעה קבלת השוחד בידי הנאשם מס' 1, יחד עם קבוצת אנשים נוספת ובכללם הנאשם מס' 2, ביצעו עבודות בחצר ביתו, זאת ללא תמורה עבור זמנם, למרות שהיה עליהם להגיע לשם כך מהצפון, לפחות במשך שלוש שבתות (חלקן מבוקר עד ערב). גם העלויות עבור הציוד והחומרים שסופקו למקום, נפלו מערכן הריאלי.

הרוח החיה והפעילה במסכת עבודות זו היה הנאשם מס' 2, שאין חולק כי נמנה על ידידיו הטובים ביותר של הנאשם מס' 1. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הלה פעל מתוך כוונה אמיתית וכנה לסייע לחברו. לשם כך הוא ארגן את קבוצת העובדים ואף הצליח להשיג בעלי מקצוע לביצוע העבודות השונות, בעלויות נמוכות ביותר. מכיוון שהנאשם מס' 2 מוכר וידוע במחוז מגוריו, בעלי מקצוע שונים הסכימו לעבוד עבורו במחיר מוזל. הוזלות אלו לא הובאו כלל בחשבון ההרשעה, שכן מקורן בהיכרות בין הנאשם מס' 2 לבין אותם בעלי מקצוע, ללא זיקה לתפקידו של הנאשם מס' 1. לא כן לגבי שלושת מקבלי הרשיונות, שבעניינם נמצאה זיקה ישירה בין עבודתם חינם אין כסף, לבין קבלת הרשיונות לכלי הירייה בסמוך לכך.

מכיוון שהנאשם מס' 2 נמנה על ידידיו הטובים של הנאשם מס' 1, נקבע בהכרעת הדין שהוא לא היה צריך ליתן לחברו שוחד כדי לקבל רשיון לכלי ירייה. הרשעתו נבעה מן העובדה ששימש הרוח החיה והפעילה, בבחינת ציר מרכזי בתהליך קבלת הרשיונות של האחרים. הוא היה המוציא והמביא, הגיש את הטפסים אל לשכת הנאשם מס' 1 ועשה את כל שנדרש כדי לסייע לחבריו, אשר נאותו לבצע יחד עמו את העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1.

7. להלן נעמוד על עניינו של כל אחד מהנאשמים בנפרד.
הדיון לגבי הנאשם מס' 1:
8. הערך המוגן בעבירות השוחד והפרת האמונים נועד להבטיח את קיומו של מנהל תקין, באופן שפקיד הציבור יפעיל את שיקול דעתו לגופו של עניין, מבלי שעניינים אחרים יגרמו לו לסטות מכך. חשיבות הדבר מובנת מאליה, שכן קיים אינטרס ציבורי מובהק בקבלת החלטות נקיות משיקולים פסולים. בכך גם ישמר אמון הציבור במערכות המנהל ובנושאי המשרות השלטוניות (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 777 מול ה'; ע"פ 4148/96 מ"י נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, 387-386). עיני הציבור נשואות אל משרתיו. לכן קבלת החלטות מנהליות כנגד קבלת שוחד או תוך מרמה והפרת אמונים, פוגעת במישרין בטוהר המידות, מקלקלת את השורות, מכתימה את השירות הציבורי ויוצרת הפליה פסולה כלפי אנשים הפועלים כחוק.

9. בשל חשיבותן של העבירות האמורות לשמירה על תקינותה של המערכת הציבורית, וההשלכות שיש לדבר בחיי היום יום בכל אתר ואתר, מורה הפסיקה באופן עקבי וברור, כי על עבירות כגון אלו מן הראוי להטיל עונשים חמורים. ברגיל, אין להסתפק בעונש שאיננו מאסר בפועל ממש (ע"פ 419/92 מ"י נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 835 מול ג'; ע"פ 67/89 קלמן נ' מ"י, פ"ד מג(2) 551, 553 מול ב'-ג'). יתר-על-כן, הפסיקה אף מורה כי ברגיל עונש של מאסר בעבודות שירות אינו הולם הרשעה בעבירת שוחד, זאת בשל אלמנט השחיתות הטמון בה. לפיכך "אין זה ראוי לאפשר לנאשם לרצות את עונשו בעבודות שירות ומטרת הענישה תושג דווקא אם ירצה הנאשם את עונשו בכלא, על הסטיגמה המתלווה לכך, שהרי מדובר בעבירות שבמהותן הן עבירות שיש עמן קלון ויש להרתיע מפניהן, לא רק את הנאשם עצמו, אלא את הציבור בכללו" (רע"פ 1884/94 נתן עובדיה נ' מ"י, דינים עליון, כרך לד, 889).

רמת ענישה זו כוללת בחובה את העובדה, כי המדובר בסוג מיוחד של עבריינים: אנשים שלרוב אין להם עבר פלילי כלשהו, פקידים בשירות הציבור, שלאחר ההרשעה (ולעתים אף לאחר ההעמדה לדין) מאבדים את מקור פרנסתם ובן לילה חרב עליהם כל עולמם. זה כשלעצמו נטל עונשי בלתי מבוטל, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינות המשפחתית והחברתית. בפשוטם של דברים: מאיגרא רמה לבירה עמיקתא. היטיב לתאר זאת בית המשפט בע"פ 355/88 לוי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 221, 265 מול ו':
"אמנם כן, אנשי ציבור ועברייני צווארון לבן בדרך כלל, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מובאים למשפט ונדרשים לתת את הדין על מעלליהם, מוצאים עצמם פגועים, מושפלים ומבוזים. אולם אין להם אלא להלין על עצמם, שכך אונה להם, שהרי דווקא מהם מצפים, שבאישיותם, בהתנהגותם ובדרך חייהם ישמשו אות, דוגמא ומופת לאחרים. כגודל האמון הניתן בהם כן גדולה האכזבה, כאשר הם מועדים ומתדרדרים. ככל שהם ראויים לתודה ולהערכה על פעולות חיוביות שעשו למען הכלל, כך הם ראויים לגינוי ולסלידה, כאשר הם מנצלים לרעה את המעמד, את האמון, את הסמכות".
בנסיבות אלו, ההתחשבות בשיקולים האינדבידואליים של הנאשם הקונקרטי, צריכה להיעשות רק לגבי טענות אישיות המיוחדות לאותו הנאשם, שהן מעבר לפגיעה בו בשל העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ביחס לעבירות כגון אלו, ברור גם למדי שהעבריין לא ישוב עוד לסורו, שכן בדרך-כלל השירות הציבורי לא ישוב ויקבלו אל שורותיו. עיקר מטרת הענישה נוגעת אפוא להרתעה הכללית. לו היה עלינו להסתפק בהרתעה האישית, ניתן היה לשלוח את רוב העבריינים הללו לחופשי לאחר ההרשעה, שהרי די בה - על כל הכרוך בה כמפורט לעיל - כדי שלא ישובו לבצע עבירות כגון אלו או דומות להן. את הלקח הם בוודאי כבר הפיקו. ואולם, משהאינטרס העיקרי הוא הרתעת הכלל, אין מנוס זולת מלהטיל עונשים כבדים, גם אם הנאשם הפך לשבר כלי בעקבות העבירה. אין אפוא כל תימה, כי מלאכת ענישתם של נאשמים אלה היא קשה מנשוא, שכן בדרך-כלל הנם אנשים מן הישוב, נורמטיביים לאורך שנים רבות, בעלי משפחות ומעמד. אף-על-פי-כן, שומה עלינו לעשות הכל למען יושם הדגש על הצורך לעקור את נגע השחיתות מן השורש, לאפשר סדרי חברה וממשל תקינים ולבסס את אמון הפרט בשלטון, מתוך כבוד והערכה (השוו: בג"ץ 7074/93 סויסא הנ"ל, בעמ' 777 מול ו'). לפיכך, כל אימת שמדובר בעבירות של נושאי משרות ציבוריות, גוברים השיקולים הציבוריים והכלליים על אלה האישיים. בהינתן עדיפות זו אין אלא להורות על ענישה משמעותית ומרתיעה, שבעיקרה תבוא לידי ביטוי בהטלת מאסר בפועל (ע"פ 291/81 פלוני נ' מ"י, פ"ד לה(4) 438, 443 מול ו'; ע"פ 150/88 לושי נ' מ"י, פ"ד מב(2) 650, 660 מול ב').

10. עם זאת, לשיקולים האישיים ולנסיבות המיוחדות של הנאשם הקונקרטי - מעבר להשפעת העבירה עליו, כפי השפעתה על כל יתר מבצעי עבירות מסוגים אלה - ישנו משקל הנוגע לרמת הענישה בתחום המאסר בפועל. בל נשכח, כי כללי הענישה האינדבידואלית לפי שיטת משפטנו חלים, בסופו של דבר, גם על עבירות אלו (ע"פ 389/72 זוקאים נ' מ"י, פ"ד כז(2) 487, 490 מול ב'-ג'), כאשר משקלם משפיע כאמור בתוך מרווח מתחם ההלימות של העונש. ודוק: חרף ההנחיה הברורה דלעיל, נמצאו מקרים שבהם הסתפק בית המשפט העליון בעונש נמוך יותר מאשר מאסר בפועל בין כותלי הכלא ממש, והטיל או אישר מאסר בעבודות שירות ואף עונש נמוך יותר (למשל: ע"פ 842/98 ונונו נ' מ"י, דינים-על, כרך נו, 217; ע"פ 6857/93 מ"י נ' מוזס, דינים-על, כרך לח, 361; ע"פ 3165/97 זילברמן נ' מ"י, פ"ד נב(3) 465; ע"פ 1869/93 מ"י נ' ווסטפריד, דינים-על, כרך ל, 632; ע"פ 1000/90 רוזן נ' מ"י, תק-על 91(2), 2057).

11. על יסוד המצב המשפטי החל ברגיל על עבירות אלו, עותרת התביעה להטיל על הנאשם מס' 1 עונש מאסר בפועל שלא ירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על-תנאי. לעניין זה הדגיש בא-כוחה המלומד, עורך-דין ש' למברגר, כי עסקינן בעבירות שוחד מובהקות של לקיחה ונתינה ברורים, תוך ניצול מעמדו של הנאשם מס' 1. אכן, המאשימה איננה מתעלמת מהנסיבות האישיות המיוחדות, כפי שיפורטו להלן, ומקובל עליה שמתקיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים הקלה עם הנאשם הנ"ל. ואולם לדעתה בנסיבות אלו, כשלעצמן, אין עדיין כדי לשלול את עונש המאסר ממש. אלה הם פני הדברים, גם אם תקופת המאסר שתיקבע תפחת מששה חודשים. עוד נטען על-ידה, כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות (1993) ועד עתה איננו גורם בעל משמעות, כשם שאין נותנים משקל ניכר לנסיבות האישיות, זאת בשל משקל האינטרס הציבורי הגובר בעבירות מסוג אלו על-פני שיקולים אחרים (גם אם טענה זו מקובלת עלי, יש מקרים חריגים שבהם חלוף הזמן מובא בחשבון לקולא, בהצטברו לגורמים נוספים: ע"א 842/98 ונונו הנ"ל).

12. הנאשם מס' 1 הנו בן 55, נשוי בשנית ואב לשניים. מאז גילוי הפרשיה וזולת תקופות ביניים קצרות, הוא מושעה מעבודתו. בצבא שרת שירות מלא ובמילואים תפקד כמג"ד בחיל רפואה. במלחמת יום הכיפורים נפצע משאיפת עשן והוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10%. הוא גם סובל מבעיות בלב כבר כעשר שנים ולאחרונה אף לקה, כאמור, באירוע לב חמור נוסף ונזקק לעבור ניתוח מעקפים. בנוסף לחולי זה ארע במשפחתו אסון, כאשר בתו הבכורה, ענת ז"ל, נרצחה על-ידי חברה לחיים (יוטעם, כי עובדת ההמתה תוך ביצוע עבירת הרצח לא הוכחה משפטית, אלא שלצורך הדיון שלפנינו, הדבר לא היה נתון במחלוקת). אירוע זה הפך את הנאשם מס' 1 לשבר כלי ממש, הרבה מעל ומעבר להשפעת גילוי הפרשיה וניהול ההליך כלפיו. כפי המפורט בתסקיר שירות המבחן, לאחרונה עברה דיקלה, בתו הצעירה מנישואיו הקודמים, להתגורר עמו. למעשה, הוא היחידי המסוגל לטפל בה. זאת, כמבואר שם, לאור מסכת היחסים בינה לבין רעייתו הנוכחית. בנוסף לכך מטפל הלה בזוג הוריו הקשישים והחולים. על-כל אלה ניתן להוסיף את המצוקה הכלכלית הקשה אליה נקלע, הגם שחלקה הוא בעטיו.
13. הנה-כי-כן, משבר רודף משבר וטראומות קשות פוקדות אותו. לא רק שמצב בריאותו רופף ועליו לטפל בבתו ובהוריו, ולא רק שבשל ההשעיה הממושכת מומשו כל חסכונותיו, אלא שבתו הבכורה גם נלקחה באירוע קשה, שהפר אצלו את האיזון לחלוטין. אכן, אלו הן נסיבות קשות, שכאמור אף המאשימה מצאה בהן עילה להקלה בעונש.

14. כשירות המבחן, כן גם אנו התרשמנו מהנאשם מס' 1 כאדם נעים הליכות, בעל מידות טובות, הנכון תמיד לסייע ולעזור לאחרים, בין באופן כללי ובין במסגרת תפקידיו דאז. ניכר ששלטה אצלו גישה פקידותית אנטי ביורוקרטית. הן במהלך הדיון לקראת הכרעת הדין והן במהלך הראיות לעונש, העידו אנשים על העזרה והסיוע שהוענקו על-ידי הנאשם לגורמי בטחון שונים, מעל ומעבר לנדרש מפקיד רגיל, יהא בכיר ככל שיהא. אין ספק שהלה ניחן באחריות ואכפתיות, ברצון לסייע לכל הגורמים האפשריים, ובעיקר לגורמי הביטחון. לפיכך, אין תימה שרבים הסכימו לבוא ולהעיד בבית המשפט (11 עדים בטיעונים לעונש ועוד אחדים בדיון לפני הכרעת הדין). שוכנעתי, כי הם עשו כן כדי להחזיר לנאשם מס' 1 טובה על התנהגותו כלפיהם במהלך מילוי תפקידו, ללא לאות ומתוך אחריות ומסירות. שירות המבחן ציין בתסקירו, כי ניתן להסביר את ביצוע העבירות כנובע מתוך טשטוש גבולות מסוים אצל הנאשם הנ"ל, על רקע אישיותו ורצונו לסייע ולעזור לאחרים. זו הייתה גם התרשמותי במהלך הדיונים, שכן הנאשם מס' 1 רצה, בין היתר, לסייע לבני המיעוטים בצפון על רקע טענותיו להפליה כלפיהם. הוכח שלפחות במקרה אחד הוא נקט בגישה דומה עוד לפני ביצוע העבודות בדירתו. אכן, בהכרעת הדין נשלל הקשר בין רצון זה לבין פעולות חריגות מול המשטרה, אולם מטרותיו לנסות ולסלק את הקיפוח אליבא דדעתו, התקבלו. כישלונו נבע מטשטוש התיחומין בין תפקידו לבין צרכיו האישיים. על-כך עליו לתת את הדין, אולם בבוא יום פקודה לא נשלול ממנו את מצבור נקודות הזכות הנמנות לטובתו.
15. בשולי תסקירו המליץ שירות המבחן על הטלת מאסר בעבודות שירות. להמלצה זו הצטרף עורך הדין פ' שטרק, הסנגור המלומד. המאשימה כאמור, מתנגדת לכך ועומדת על הטלת מאסר בפועל ממש, אפילו אם תקופת המאסר תפחת משישה חודשים. לעיל גם ראינו, כי הפסיקה דוחה את חלופת המאסר בעבודות שירות כמתאימה לעבירות כגון אלו, אולם לכל כלל יש גם את היוצאים הימנו. סבורני שזהו המקרה דנן. לאור הנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן שגם המאשימה מסכימה לקיומן; ולאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות והאסונות שפקדו את ביתו ואת משפחתו של הנאשם מס' 1 - מצאתי, כי סטייה מן הכלל בעניינו תתיישב יותר עם מידת הדין.

16. בנסיבות אלו, ולאחר לא מעט לבטים, החלטתי להטיל על הנאשם מס' 1 את העונשים הבאים:

(א) שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל בעבודות שירות, שיבוצעו במטה הארצי של משטרת ישראל, לפי החלופה הראשונה בחוות-דעתו של הממונה על עבודות שירות, מיום 6.3.01. הנאשם מס' 1 יתייצב לביצוע העבודות האמורות ביום 17.6.01 בשעה 08:00, זולת אם יתואם מועד אחר עם הממונה על עבודות שירות;

(ב) תשעה חודשי מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהנאשם מס' 1 לא יעבור בפרק זמן של 3 שנים עבירה מן העבירות שבהן הורשע.

הדיון לגבי הנאשם מס' 2:
17. למרות שלנותן השוחד אין כל זיקה לשירות הציבורי, יש בהתנהגותו כדי להביא להשחתתו או להעמיד את פקיד הציבור בפני
דילמה, בשל הפיתוי לקבל את השוחד. במצב דברים זה ראה המחוקק להרחיב את גבולות עבירת השוחד ולהחיל על נותן השוחד דין הדומה למקבלו (רע"פ 5905/98 רונן נ' מ"י, פ"ד נג(1) 728, 736 מול ב'). כפי שהובהר בפסק הדין הנ"ל: "...המחוקק ביקש להעניש, לא רק על מעשה השחיתות עצמו, אלא גם על פעולות הכנה המכשירות את מעשה השחיתות" (עמ' 739 מול א'. הדגש מצוי במקור - מ' ג'). המטרה היא אפוא, לנסות ולהרחיק את עובד הציבור, ככל הניתן, מחשיפתו לפיתויים של לקיחת שוחד. מטרה זו תתאפשר אם הנותן או המציע שוחד יהיה חשוף לעונש ממשי ומוחשי.

18. בנסיבות אלו עותרת המאשימה להטיל עונש מאסר בפועל ממש, גם על הנאשם מס' 2. לעניין זה היא מסתמכת על רמת הענישה, כפי שנקבעה בפסיקה (למשל: דעת הרוב בע"פ 389/72 זוקאים הנ"ל; ע"פ 341/73 מ"י נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610). ואכן, מציע השוחד או המשתתף בנתינתו מהווה חוליה מרכזית בעבירה של פגיעת עובד הציבור בטוהר המידות. עונשו צריך אפוא להיות בהתאם.

19. הנאשם מס' 2 פעל כפי שפעל, מתוך מטרה כנה ואמיתית לעזור לחברו הטוב, הנאשם מס' 1; ומנגד לכך, לעזור לידידיו האחרים אשר סייעו לו בביצוע העבודות בחצר הבית. דא-עקא, שהרצון לעזרה ולסיוע עבר כאן את הגבולות, תוך טשטוש מוחלט בין המותר והטוב לבין האסור והפסול.

נאשם זה הנו בן 49, נוצרי בדתו, נשוי ואב לשלושה ילדים ומתגורר בחיפה. בעבר שרת בצבא שירות צבאי מלא. גם בנו התגייס לצבא ואף נפצע במהלך שירותו. המדובר במשפחה בעלת רקע בטחוני עשיר, למרות כל הקשיים הכרוכים בדבר לבני הלאום הערבי. בבואנו לדון בעונשו, שומה עלינו לזקוף עובדות אלו לזכותו. גם נאשם זה לוקה בבריאותו וכיום אינו עובד במקום עבודתו הקודם, אף אם אין לכך קשר ישיר לאירועים דנן. יצוין שוב, כי הלה לא הורשע במתן שוחד באופן ישיר, אלא בפעילות והשתתפות בטיפול בענייני השלושה האחרים, שקיבלו את הרשיונות לכלי ירייה מהנאשם מס' 1. אומנם, גם נאשם מס' 2 נהנה מקבלת רשיונות, אולם כפי שפורט בהכרעת הדין, הוא לא היה צריך להציע שוחד לשם כך, בשל יחסי החברות ההדוקים בינו לבין נאשם מס' 1. על רקע הנתונים האמורים ביקש הסניגור המלומד, עורך הדין י' נוייפלד, להקל עם מרשו ולהסתפק בענישה מתונה.

20. מובן, כי חייב להישמר יחס בין עונשו של נאשם מס' 1 לבין זה של נאשם מס' 2, אולם לאור הנימוקים יוצאי הדופן שחלו לגבי נאשם מס' 1, היחס אינו יכול להיות ישר. על רקע מכלול האמור לעיל, לאמור: רמת הענישה לעומת הנסיבות המקלות החלות גם לגבי נאשם מס' 2, החלטתי להטיל עליו את העונשים הבאים:

(א) שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל בעבודות שירות, שיבוצעו במרכז נכים וספורט אילן, לפי החלופה הראשונה בחוות-דעתו של הממונה על עבודות שירות, מיום 13.2.01. הנאשם מס' 2 יתייצב לביצוע העבודות האמורות ביום 17.6.01 בשעה 08:00, זולת אם יתואם מועד אחר עם הממונה על עבודות שירות;

(ב) חמישה חודשי מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהנאשם מס' 2 לא יעבור בפרק זמן של 3 שנים עבירה של מתן שוחד.

21. לנאשמים זכות ערעור לבית המשפט העליון, תוך 45 יום.

ניתן והודע בפומבי היום, י"ב בסיוון תשס"א (3.6.01), במעמד בא-כוח התביעה, הסניגורים והנאשמים בעצמם.
מ' גל
, שופט
2

ת"פ 100/96
ת"פ 100/96
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כבוד השופט מ' גל










פ בית משפט מחוזי 100/96 מדינת ישראל נ' אברהם אלימלך (פורסם ב-ֽ 03/06/2001)