פסקי דין על זינקום סחר בע"מ | פסקי דין על ניסים חלפון

45003-08/10 עא     17/04/2012




עא 45003-08/10 זינקום סחר בע"מ נ' ניסים חלפון








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 45003-08-10 זינקום סחר בע"מ
נ' חלפון
17.04.12

בפני
כב' השופטת רות לבהר שרון


בעניין
:
זינקום סחר בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
אמנון וינר

המערערת


נ ג ד



ניסים חלפון
המשיב


ע"י ב"כ עוה"ד
צבי רוטנברג



פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מנחם קליין), שניתן בתא"מ 30531/08, ביום 06.06.10, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת והתקבלה חלקית התביעה שכנגד שהגיש המשיב (שני ההליכים נוהלו בסדר דין מהיר), והמערערת חוייבה לשלם למשיב סך של 18,214 ₪ בגין תשלומי ארנונה, סך של 2,928 ₪ בגין דמי שכירות לחודש דצמבר 2006, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.
ביום 14.05.06 נכרת בין הצדדים הסכם שכירות, לפיו שכרה המערערת, זינקום סחר בע"מ
(להלן: "המערערת" או "השוכרת") מהמשיב, ניסים חלפון
(להלן: "המשיב" או "המשכיר") נכס עסקי (להלן: "הנכס" או "המושכר") לתקופה של 12 חודשים, וזאת מיום 01.04.06 ועד ליום 31.03.07 (להלן: "תקופת השכירות המקורית").

על פי ההסכם התחייבה השוכרת (המערערת) לשלם את מסי הארנונה, באמצעות המשכיר (המשיב), כאשר לשם הבטחת התשלום הפקידה המערערת בידי המשיב 8 המחאות דחויות בסך של 1,600 ₪ כל אחת.




2.
לאחר שקיבלה את החזקה במושכר, התברר למערערת כי מצבו רעוע וכי הוא אינו מוגן מפני פריצות. משפנייתה למשיב לתקן את הליקויים נענתה בשלילה, ביטלה המערערת את ההמחאות שמסרה למשיב בגין דמי השכירות (יודגש כי ההמחאות בגין הארנונה לא בוטלו).

3.
בהמשך הוסכם בין הצדדים כי המושכר יפונה ביום 31.12.06, דהיינו שלושה חודשים לפני תום תקופת השכירות המקורית. המערערת מסרה למשיב המחאות חלופיות עבור דמי השכירות לחודשים אוקטובר - נובמבר 2006, כאשר בגין דמי שכירות לחודש האחרון - חודש
דצמבר 2006, סך בשקלים השווה ל- 600 דולר שולם במזומן. בנוסף, הוסכם כי המערערת לא תחוייב בדמי שכירות וארנונה בגין התקופה בה בוטל ההסכם, דהיינו חודשים ינואר - מרץ 2007.

אין חולק כי אין כל ראיה בכתב לגבי ההסכמות הנ"ל לפינוי מוקדם של המושכר.

4.
לאחר פינוי המושכר, גילתה המערערת כי בספריי העירייה היא נרשמה כ"מחזיק" לגבי התקופה שמיום 01.10.06 ועד ליום 31.03.07, ועל כן חוייבה בארנונה עבור תקופה זו, כל זאת לטענתה, בניגוד להסכם, לפיו כאמור, הארנונה אמורה להשתלם ע"י המשיב, באמצעות השיקים הדחויים שקיבל לשם כך, וכי מהמועד בו ביקשה המערערת לקצר את תקופת השכירות, (אוקטובר 2006), לא שילם המשיב את הארנונה לעירייה.
משכך, נאלצה המערערת לשלם את כל הסכום בו חוייבה בגין ארנונה, עבור התקופה הנ"ל, בסכום מצטבר של 13,742 ₪, והגישה תביעה כנגד המשיב להשבת הסכום, בטענה שעל פי ההסכם המשיב הוא שהתחייב לשאת בתשלומי הארנונה - זו התביעה נשוא הערעור.

5.
מנגד, טען המשיב, כי ייעוד הנכס שונה על ידי המחזיק הקודם בנכס [מר שלמה זינו, שהוא קרוב משפחה של מנכ"ל המערערת], ועל כן הועלה גם תעריף הארנונה, והוא נאלץ לשלם לעירייה ארנונה מיום 01.04.06 - מועד תחילת השכירות על ידי המערערת - סך של 49,352 ₪ לפי תעריף הארנונה הגבוה לאחר ששונה סיווג הנכס. בנוסף, טען המשיב כי המערערת נותרה חייבת דמי שכירות עבור חודשים דצמבר 2006 - מרץ 2007, וכן חוב חשמל בגין תקופה זו בסך 5,177 ₪, ובסה"כ סך 65,437 ₪ - זה סכום התביעה שכנגד
שהוגשה על ידי המשיב - גם היא נשוא הערעור.

6.
בית משפט קמא ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת התחייבה לשלם את תשלומי הארנונה בתקופת השכירות, ולשם כך העבירה אף המחאות נפרדות מההמחאות עבור דמי השכירות (בהתאם לסעיף 11.5 להסכם), וסבר כי כוונת הצדדים והפרשנות הנכונה של ההסכם הינה כי המשיב "היווה רק צינור להעברת תשלומי הארנונה לידי העירייה ותו לא. לו הכוונה הייתה כי תשלומים אלה יושתו על הנתבע - אזי נוסח הסעיף היה משתנה ודאי לכך ש'תשלומי הארנונה ישולמו על חשבון המשכיר והם כלולים בדמי השכירות'". בית המשפט הסיק שלא לכך התכוונו הצדדים, ולכן קבע כי יש להשית על המערערת את חובות הארנונה לגבי התקופה בה הנכס היה בחזקתה. על קביעה זו לא הוגש ערעור, והמחלוקת בענין הארנונה מתמקדת למעשה רק בהתחשבנות בין הצדדים לגבי גובה הסכום שצריך לחול על המערערת.

בית משפט קמא קיבל את טענת המערערת כי בהתאם להסכמה בעל פה בין הצדדים החזיקה בנכס מיום 01.04.06 ועד ליום 06.01.07 בלבד, ולא עד ליום 31.03.07, כפי שטען המשיב. קביעה זו, ביסס בית משפט קמא, בין היתר, על ממצאיי בדיקת פוליגרף שערכו הצדדים בהסכמה, ושלפיה נמצאה המערערת דוברת אמת והמשיב דובר שקר. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי על המערערת לשאת בדמי השכירות ובדמי הארנונה, לפי קביעת העירייה, בגין התקופה הנ"ל בלבד.

לגבי גובה הארנונה, בית המשפט קיבל את שתי הקבלות שהציג המשיב, לפיהן הוא שילם סך של 49,352 ₪ בגין ארנונה עבור כל תקופת השכירות על פי ההסכם, ובית המשפט קבע כי על המערערת לשאת בסכום יחסי בלבד עבור התקופה בה החזיקה בנכס, דהיינו סך של 37,014 ₪. מסכום זה, קבע בית המשפט, כי יש להפחית הן את סכום ההמחאות הכולל שנתנה המערערת למשיב עבור תשלומי הארנונה, שנפדו, בסך של 12,800 ₪, וכן סכום נוסף של 6,000 ₪, לגביו הציגה המערערת קבלה על תשלום לעירייה בגין תקופת ההחזקה. בסה"כ קבע ביהמ"ש כי על המערערת לשלם למשיב בגין תשלומי ארנונה סך של 18,214 ₪.
לגבי דמי השכירות, בית המשפט קבע כי מדובר בטענת "פרעתי" של המערערת וכי לכן נטל ההוכחה עליה. בית המשפט קבע כי המערערת הוכיחה כי אינה חבה בדמי שכירות עבור ינואר - מרץ 2007, משלא החזיקה בנכס באותה תקופה, אך מנגד קבע, כי המערערת לא הוכיחה כי שילמה את דמי השכירות בגין חודש דצמבר 2006 במזומן, כפי שטענה, וכי על כן עליה לשלם בגינם סך 2,928 ₪.

בית המשפט דחה את תביעת המשיב בגין חוב לחברת חשמל בהעדר קבלה על ביצוע התשלום.

לאור כל זאת, דחה בית המשפט את התביעה העיקרית של המערערת, וקיבל בחלקה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב, תוך שחייב את המערערת לשלם לו סך של 21,142 ₪ בגין ארנונה ויתרת דמי השכירות.

טענות הצדדים בערעור

7.
לטענת המערערת, המשיב לא הוכיח כי הסך של 49,352 ₪ ששילם לטענתו לעירייה בגין ארנונה מתייחס לתקופת השכירות נשוא הערעור, ולטענתה, מהקבלות שהציג המשיב עולה כי מדובר על חוב ארנונה ישן, משנים קודמות. לכן, שגה בית משפט קמא כשקבע שסכום זה שולם עבור התקופה שבה החזיקה המערערת בנכס.

עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט כשקבע כי לא הוכח על ידה כי דמי השכירות עבור חודש דצמבר 2006 שולמו במזומן, והיה על ביהמ"ש לקבל את עדותו של מנהל
המערערת, מר ארז זינו, שלא נסתרה, ואשר לפיה הוא שילם את הסכום הנ"ל במזומן, ודי היה בכך כדי לקבל את הטענה, מה גם שממצאי הפוליגרף עולה כי הוא מהימן, גם אם לא נשאל ספציפית בעניין זה.

לבסוף, טוענת המערערת, כי לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיב לאור העובדה כי בית המשפט קיבל חלק מטענותיה, ורוב תביעתו של
המשיב נדחתה.

8.
לטענת המשיב בצדק קבע ביהמ"ש כי תשלום הארנונה ששולם על ידו בסך של כ-49,000 ₪ הינו בגין תקופת השכירות, מה גם שהמערערת לא טענה ולא הוכיחה כי מדובר בתשלום בגין תקופה אחרת, וערכאת הערעור אינה מקום לביצוע "מקצה שיפורים".

לטענת המשיב, שגה בית משפט קמא בחישובים שערך, שכן החישובים נערכו בהנחה שמועד הפינוי היה ביום 31.12.06, בעוד שבפועל הנכס פונה, כפי שקבע בית משפט קמא, רק ביום 06.01.07, ומדובר בטעות המסתכמת בסך של 820 ₪ בגין תשלום ארנונה.

לטענת המשיב, קביעת בית המשפט לפיה המערערת לא הוכיחה כי שילמה את דמי השכירות בגין חודש דצמבר 2006 - מבוססת ומנומקת היטב. לטענתו, פרט לעדות מנכ"ל המערערת, אין כל ראיה תומכת לביצוע התשלום, ואין ללמוד על מהימנות המנכ"ל מבדיקת הפוליגרף, במסגרתה כלל לא עלתה הסוגיה הנ"ל.

לבסוף טוען המשיב כי אין מקום להתערב בפסיקת ההוצאות, שכן בית המשפט דחה את תביעת המערערת, ובכל מקרה הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות.

ד י ו ן

9.
עיקר המחלוקת מתייחסת לחוב הארנונה. אין חולק כי בהתאם להסכם התחייבה המערערת, היא השוכרת, לשאת בכל תשלומי הארנונה בגין תקופת השכירות, כאשר הוסכם כי תיתן למשיב המחאות דחויות על סך 1,600 ₪ כל אחת עבור ביצוע התשלום, וזאת בנפרד מתשלום דמי השכירות. כאמור, בית משפט קמא קבע כי הסכום ששילם המשיב לעירייה בסך 49,352 ₪ הינו בגין תקופת השכירות, ומתוכו חייב את המערערת בסכום יחסי בגין 9 חודשי החזקתה בנכס. כמפורט לעיל, הפחית בית המשפט סכומים נוספים ששילמה המערערת למשיב ולעירייה ישירות בגין ארנונה, כך שבסופו של יום נקבע כי המערערת חייבת לשלם למשיב סך של 18,214 ₪ בגין ארנונה.
10.
אלא שהמערערת טוענת, כי לא היה לבית המשפט על מה להתבסס בקביעתו כי הסך של 49,352 ₪ שולם בגין תקופת השכירות, ולטענתה מדובר בחוב בגין שנים קודמות, בהם לא הוחזק הנכס על ידה, וכן בסכום ששולם בגין נכס אחר, שצמוד למושכר ולא היה חלק מהמושכר. המשיב טוען כי מדובר בטענה שלא נטענה בפני
בית משפט קמא. ואכן, מבדיקת תיק בימ"ש קמא עולה כי הדבר לא נטען בכתב ההגנה וגם לא בסיכומים. גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, לפיה לא נסתרה טענתו כי מדובר בסכום ששולם בגין תקופת השכירות, וכפי שקבע בית משפט קמא: "הנתבע הציג 2 קבלות ששולמו על ידו לעירייה בסך כולל של 49,352 ₪ על חשבון דמי הארנונה, מים ואגרות כשהוא טוען (טענה שלא הופרכה) שהמדובר בתשלום עבור התקופה של החוזה" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.).

11.
בדיון שנערך לפניי ביום 14.04.11, ולאחר שהוצגו קבלות של המשיב על התשלום, הוסכם, לפנים משורת הדין, ועל מנת להוציא הצדק לאור, לאפשר לב"כ המערערת לברר בעירייה בגין איזה נכס ובגין איזו תקופה שולמו הסכומים הנטענים על ידי המשיב, זאת לאחר שב"כ המערערת הצהיר כי היה וסכום החוב מתייחס לנכס שהשכירה המערערת, היא תחזור בה מהערעור.

12.
בעקבות הבדיקה טען ב"כ המערערת כי מדובר בחוב בגין שני נכסים צמודים שבבעלות המשיב, אשר רק אחד מהם הוא המושכר נשוא הדיון, בו החזיקה המערערת, וכי רק סך של 30,932 ₪ מתייחס לנכס שהושכר למערערת.

טענות אלה לא נתמכו באישור רשמי מהעירייה, אלא רק ב"הודעה" מיום 19.05.11 שביקש להגיש.

אומנם לכאורה, עולה מבדיקת ב"כ המערערת כי הסכום ששילם המשיב בסך 49,352 ₪, שולם לא רק בגין הנכס שהושכר למערערת, כאשר לכך הסכים גם ב"כ המשיב במהלך הדיון שנערך לפניי ביום 10.11.11, ולא רק בגין התקופה בה החזיקה המערערת בנכס.

ואולם, "ההודעה" שהגיש ב"כ המערערת, אותה ביקש המשיב להוציא מתיק בית המשפט, איננה אישור רשמי מטעם העירייה, ובוודאי שאיננה בגדר תעודת עובד ציבור. לו רצה ב"כ המערערת להוכיח טענותיו היה עליו לפנות לבית המשפט ולבקש להגיש ראיה נוספת בערעור, אך הוא לא עשה זאת. ויודגש, מתן רשות להוספת ראיה בערעור תינתן רק במקרים חריגים, ועל המבקש להוכיח שלא יכול היה להשיג הראיה קודם לכן [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), בעמ' 616 - 617], ועולה השאלה מדוע לא ערכה המערערת את הבדיקות הנ"ל והגישה ממצאיה אלה בפני
בית משפט קמא?!

13.
בסיכומו של יום, אני סבורה כי המערערת לא הוכיחה כנדרש טענתה בעניין הסכום ששילם המשיב לעירייה בגין חוב הארנונה, ומסיבה זו לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בהקשר זה.

14.
בכל הנוגע לטענת המערערת לגבי דמי השכירות לחודש דצמבר 2006 - דין הערעור להידחות. בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה ששילמה את דמי השכירות הנ"ל. מדובר בקביעה עובדתית שאין להתערב בה. עיון במסמכים שהוגשו לבית משפט קמא מלמד כי המערערת הציגה חשבוניות המס בגין תשלום דמי השכירות עבור חודשים אפריל - נובמבר 2006, ואולם לא הציגה חשבונית בגין חודש דצמבר 2006. זאת ועוד, משלא נשאל מנכ"ל המערערת בסוגיה זו במסגרת בדיקת הפוליגרף, אין בה כדי להשליך על ההכרעה בהקשר זה.

15.
גם באשר לפסיקת ההוצאות דין הערעור להידחות. פסיקת ההוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של הדיון, והלכה היא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת [ראה למשל: רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (פורסם בנבו, 17.08.05); רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 14.0.09)], אשר המקרה שבפני
נו אינו נמנה עליהם. בענייננו, הסכום שפסק בית המשפט אינו בלתי סביר או קיצוני לכאן או לכאן, בהתחשב במכלול הנסיבות. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין להתערב בפסיקת ההוצאות ויש לדחות את טענת המערערת בהקשר זה.

סוף דבר

16.
לאור כל האמור דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין הנני מחייבת את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תוחזר לה, באמצעות ב"כ, לאחר אישור על תשלום ההוצאות הנ"ל.

ניתן היום כ"ה בניסן, תשע"ב (17.04.12), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.















עא בית משפט מחוזי 45003-08/10 זינקום סחר בע"מ נ' ניסים חלפון (פורסם ב-ֽ 17/04/2012)