פסקי דין על דנה יפה | פסקי דין על חיה יפה | פסקי דין על מייקל יפה | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד החינוך | פסקי דין על ב"יס דמוקרטי ע"ש יעקב חזן | פסקי דין על ענבל חברה לביטוח ואח' |

2930/08 א     22/04/2012




א 2930/08 דנה יפה, חיה יפה, מייקל יפה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, ב"יס דמוקרטי ע"ש יעקב חזן, ענבל חברה לביטוח בע"מ ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בכפר סבא



22 אפריל 2012

ת"א 2930-08 דנה יפה
ואח'
נ' מדינת ישראל-משרד החינוך ואח'







בפני

כב' סגנית הנשיאה
רחל קרלינסקי

התובעים
1
.
דנה יפה

2
.
חיה יפה

3
.
מייקל יפה


נגד


הנתבעים

1. מדינת ישראל - משרד החינוך
2. ב"יס דמוקרטי ע"ש יעקב חזן

(נמחק)
3. ענבל חברה לביטוח בע"מ
4. עיריית כפר סבא
5. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ



פסק דין


1.
עניינה של התביעה שבפני
בנזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 (להלן:
"התובעת"
) ילידת שנת 1994, בתאונה מיום 5.9.02 עת שהיתה תלמידת כיתה ג' בבית הספר הדמוקרטי ע"ש יעקב חזן בכפר סבא (להלן: "בית הספר"). התובעים 2 ו-3 הם הוריי התובעת המבקשים להתפצות על נזקיהם.

2.
לגרסת התובעים התאונה ארעה במהלך המתנת התובעת להסעה מאורגנת עת שנתלתה על סככה אשר היתה במקום, נפלה ונחבלה ביד שמאל (להלן: "
התאונה"
) .

3.
הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וגובה הנזק .

התאונה

4.
על פי מסכת הראיות הוקם בית הספר בשנת 1998 בתוך שטח חווה חקלאית הקיימת משנת 1980. אין חולק כי בסיומו של יום הלימודים המתינו תלמידי בית הספר להסעות תחת הסככה העשויה ונתמכת ע"י עמודי ברזל, רצפתה בטון ובה ספסלים.
באשר לאופן התרחשות התאונה הצהירה התובעת בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי ראתה ביום התאונה תלמידים מתנדנדים על קורות הברזל התומכים בסככה כפי שארע בעבר והצטרפה אליהם. לפתע נפלה על רצפת הבטון ונחבלה. התובעת חזרה על גרסה זו בחקירתה הנגדית ותארה את התאונה (עמ' 11 לפר'):

"למיטב זכרוני, כמה מהחברים וגם ילדים שאני לא מכירה, הייתי בכיתה ג', על הקורות שתמכו בגג הסככה, זה דבר שהיה נהוג לעשות מידי יום אפילו, ופשוט הצטרפתי אליהם וגם נתלתי על הקורות, ההבדל הוא שאני נפלתי. נפלתי על הפנים, באופן עקרוני הייתי אמורה ליפול על הפנים, פשוט חסמתי עם היד ולכן שברתי את שורש כף היד".

הנתבעים ביקשו לדחות את גרסתה העובדתית של התובעת 1 בהיותה עדות יחידה של בעל דין ולאור הימנעותה מהעדת עדים נוספים. לטענתם, לא הוכח כי הסככה לא היתה תקינה או בטיחותית ולא הוגשה חוות דעת מומחה לתמיכת טענה זו.

5.
ממסכת הראיות עולה כי אף לא אחד מעדי ההגנה סתרו את גרסת התובעת אודות נסיבות התאונה. עד ההגנה היחיד שנכח במקום מר קנטור לא ראה את התאונה עצמה אלא נודע לו על כך מתלמיד שהסב את תשומת לבו לנפילת התובעת. למעשה הנתבעים לא חלקו על אופן קרות התאונה כי אם על אחריותם להתרחשותו ועל שאלת מיקומו של מורה במקום.

6.
אני מקבלת את גרסת התובעת לאופן התרחשות התאונה. אמנם אכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכי אכן היה מקום לעשות מאמץ להביא עדים נוספים אולם מצאתי כי ניתן למצוא לה סיוע בדו"ח התאונה עליו חתומה מנהלת ביה"ס, גב' בונה לוי, המאשר את התרחשותו באופן כללי.

טענות הצדדים


7.
לטענת התובעת,
הנתבעת 1, אשר מעסיקה את מורי בית הספר, אחראית כלפיה מכח עוולת הרשלנות בהפרת חובת הזהירות עת שלא דאג להשגחה על התלמידים בזמן שהמתינו תחת הסככה. יצוין כי בהחלטתי מיום 20.1.09 נמחקה התביעה כנגד בית הספר ותחתיו נותרו הנתבעים 1 ו-3. כמו כן מבקשת התובעת להטיל אחריות על הנתבעות 4 ו-5 – מכח תחזוק הסככה, וזאת בטענה כי
במועד התאונה הסככה לא היתה בגובה תקני.

8.
מנגד בקשו הנתבעים 1 ו-3 לדחות את התביעה כנגדם וטענו להעדר אחריות שכן הסככה אינה ממוקמת בשטח בית הספר כי אם בשטח החווה החקלאית הצמודה לו ועל כן אין זו חובתם של מורי בית הספר להשגיח על התלמידים במהלך שהותם תחת הסככה והדבר נעשה בהתנדבות. בכל מקרה ההסעות מאורגנות על ידי הורי התלמידים ולטענתם יש להטיל רשלנות תורמת ואחריות על התובעים 2-3 הם הורי התובעת 1. עוד טענו הנתבעות 1 ו-3 כי במקום נכח מורה וכי התלמידים הוזהרו מלטפס על הסככה בעבר הגם שבכל מקרה לא ניתן היה למנוע את התאונה בהיות המעשה פתאומי ובלתי צפוי. באשר לחובת הנתבעת 3 טענו כי היא אינה מבטחת את הנתבעת 1 ויש למחוק התביעה כנגדה על הסף.
לטענת הנתבעות 4 ו-5 ה"פגם" בסככה היה למעשה העדר השגחת בית הספר על התלמידים ואין לצפות מעירייה כי תדע על הצורך בעריכת שינוי במבנה הסככה כאשר לא הודע לה על כך. ועת שפעלה כרשות סבירה וערכה בדיקה פיסית לסככה במסגרת תחזוקה שוטפת של מוסדות החינוך בעיר.

הראיות

9.
בין הצדדים ניטשו מספר מחלוקות עובדתיות בין היתר בשאלת מיקום הסככה – האם בשטח בית הספר או בשטח החווה החקלאית ובשאלת מיקומו המדויק של גורם חינוכי במקום.
באשר למיקומה של הסככה העידה התובעת (עמ' 9 לפר'):

"ש. המקרה קרה כשאת יצאת משטח בית הספר, ובתוך החווה החקלאית יש סככה עם ספסלים, וחיכית להסעה, נכון?
ת. לא נכון. לא יצאתי משטח בית הספר. הסככה שחיכיתי בה נמצאת גם בשטח של החווה החקלאית וגם בשטח בית הספר.....
ת. הגדר שמקיפה את חצר בית הספר מכילה בתוכה חצר בית הספר וגם את הסככה שנמצאת בתוך תחום בית הספר.
ש. הסככה נמצאת בתוך תחום בית הספר?
ת. כן".



עוד העידה התובעת בהקשר זה (עמ' 10 לפ'):

"ת. ...כל התלמידים שלמדו בבית הספר שלה חיכו בסככה הנ"ל תחת השגחתה, משמע אחריות שלה היתה עלינו. זה היה בשטח בית הספר".



וכן (עמ' 11 לפ'):

"ת. ...מהעובדה שהמורים והמנהלת אמרו לנו, כשהייתי בבית ספר, לחכות בסככה. וגם הגדר המקיפה את בית הספר זה בתחום. מכלילה את הסככה בתחומה.
...
ת. ילדים מגיעים לסככה בהפסקה, וגם לספסלים הקרובים לסככה. כן".

לדברי התובעת, לא נכח מורה במקום ביום התאונה ואף לא באופן סדיר (עמ' 12, 14 לפ'):

"ת. ...אבל התחום של הסככה זה אומר שמורה משגיח, הוא לא היה בתחום הזה. הוא לא השגיח".

עוד העידה, כי טיפוס תלמידים על הסככה והיתלות על עמודיה היתה תופעה שכיחה (עמ' 14 שורה 10 לפ'):

"ש. זה היה די נורמה שם, כשהילדים חיכו להסעות, הם היו משתובבים שם, נכון?
ת. נכון. לא הייתי ראשונה ולא אחרונה שנפלה".

תמיכה להעדרו של גורם חינוכי במקום נמצאת גם בעדותה של התובעת 2, אמה של התובעת 1, ממנה עלה כי היתה מגיעה פעם ביומיים להסיע את התובעת 1 ותלמידים נוספים לביתם. לדבריה, לא זכור לה כי ראתה מורים משגיחים תחת הסככה.

10.
מטעם הנתבעת 1 העידה תחילה גב' בונה לוי, מנהלת בית הספר. לדבריה לא מזמן הוחלפה הסככה כיון שהיתה במצב לא תקין (חלודה וריקבון של הברזל). עפ"י עדותה (עמ' 21 לפ'):

"ש. היא שימשה את בית הספר בהמתנה להסעות לכל אורך השנים האלה?
ת. כן. ילדים המתינו להסעות, אלא שהסעות מגיעות יותר מאוחר בד"כ המתינו בה. גם ילדי החווה כמובן".

לדבריה הסככה מצויה בשטח החווה החקלאית ולשיטתה מחוץ לשטח בית הספר בו קיימת
מחויבות של מורי בית הספר להשגיח על התלמידים. גב' בונה לוי העידה כי לא זכור לה מקרה קודם של נפילת תלמיד וכן ציינה כי בין התלמידים הממתינים להסעות ישנם תלמידים רכים בשנים. לאחר מכן התבקשה להתייחס לדו"ח התאונה אשר הועבר למשרד החינוך ונחתם על ידה (להלן:
"דו"ח התאונה"
). בדו"ח זה ציינה כי התאונה אירעה במסגרת שעות הלימוד ובאזור החצר וזאת בניגוד לכאורה לטענותיה. בעדותה הבהירה כי מדובר היה ב"קצה" יום הלימודים עת שהמתינו התלמידים להסעות לביתם. לדידה בשעה זו (עמ' 22 לפ'):

"ת. המורים צריכים לעמוד במרחק שבין הסככה ועד ההסעות, לפי הצורך. משום שלפעמים אין ילדים בסככה ויש פקק למטה".

כשנשאלה מדוע בדו"ח התאונה לא צוינו העדים לתאונה מטעם בית הספר השיבה כי בעת כתיבת דו"ח התאונה לא מצאו לנכון לדייק בדבר. אולם, במקום נכחו מספר מורים משגיחים אך לאור חלוף הזמן היה קושי לאתרם למעט המורה מר אורן קנטור אשר זכר את האירוע.

באשר לנוכחות מורה משגיח במקום העידה כי אין מורה אשר נוכח באופן קבוע תחת הסככה בעת ההמתנה להסעות (עמ' 23 לפ'):

"ש. באזור הסככה עצמה לא עומדים מורים.
ת. לפעמים יש...".

גב' בונה לוי הסכימה עם הטענה כי אם היה נוכח מורה במקום וודאי היה מזהיר את התלמידים שמא התנהגותם תגרום לנפילה וחבלה (עמ' 23 לפ'):

"ש. אם היה מורה כאן, ורואה תלמידים מטפסים על העמודים האלה, הוא לא היה צריך להזהיר את הילד שהוא עלול ליפול.
ת. היה צריך. יתרה מזה, אנו בתחילת שנה נוהגים לדבר עם הילדים בקבוצות החונכות..".

וכן חזרה על דבריה (עמ' 25 לפ'):

"ש. תסכימי איתי, שאם היה שם מורה ורואה את הילדים מתנדנדים, הוא היה מונע את זה אם ככה?
ת. בוודאי.
ש. הוא היה אומר לו מיד לרדת?
ת. כן...".

ביחס לאחריות העירייה העידה גב' בונה לוי כי לא זכור לה שנערכה פניה מצידה לעירייה לשם החלפת הסככה בשל התנדנדות התלמידים עליה ובכל מקרה כאשר נערכה פניה בשנת 2008 העירייה נענתה לבקשה. לאחר מכן התברר מפיה כי נערכה פניה לעירייה בשנת 2000 על ידי החווה החקלאית הסמוכה וככל הנראה העירייה נענתה לבקשה.

11.
מטעם הנתבעים 1 ו-3 העידה גם מנהלת החווה החקלאית, גב' ססיל רוזן (להלן: "גב' רוזן"). באשר למיקום הסככה הסבירה כי חרף העובדה שבית הספר והחווה החקלאית הציבו גבולות בין שני המוסדות החינוכיים הרי שלא היו גדרות בפועל וממילא קרה לעיתים כי ילדי בית הספר היו עוברים לשטח החווה החקלאית. עוד העידה כי הסככה הוחלפה במהלך שנת 2010 לאחר מקרה של נפילת תלמיד. לדבריה קודם לכן התבצע תיקון רק בשנת 2000 למרות שבשנת 2003 התפרסמו מסקנות לפיהם יש להגביה את הסככה לגובה של 2.5 מטר לפחות.
עוד העיד מטעם הנתבעים 1 ו-3 מורה אשר נכח במקום, מר קנטור, לגרסתו היה רחוק מהסככה (עמ' 31 שורה 6 לפ'):

"ת. באותו יום הייתי מחוץ לבית הספר, באזור ההסעות, איפה שהילדים עולים להסעות.
ש. מה הכוונה מחוץ לבית הספר?
...
ש. זאת אומרת...בהיותך בקרבת סככה ההמתנה שהם חיכו התלמידים, אחד התלמידים הסב את תשומת ליבך שהתלמידה נפלה ונפצעה. זאת אומרת שאתה לא ראית את הנפילה שלה?
ת. אכן, כן.
...
ת. ..לא ראיתי כי הייתי רחוק מהסככה, הייתי מחוץ לבית הספר ועסקתי בלוודא שהילדים עולים בצורה בטוחה להסעות".

מר קנטור לא זכר האם מתחת לסככה ממש היו מורים אם לאו. אך אישר כי תופעת הטיפוס על הסככה היתה מוכרת.

13.
מטעם הנתבעות 4-5 העיד מר חיים אבן אשר הינו ממונה הבטיחות במוסדות החינוך מטעם העירייה (להלן: "מר אבן"). מר אבן לא ידע להעיד האם אישור העירייה על הגבהת הסככה משנת 2000 בוצע. ככלל העיד כי נערכת ביקורת מטעם העירייה מדי שנה לפני תחילת שנת הלימודים לאיתור מפגעים הטעונים טיפול דחוף וכן במהלך שנת הלימודים ביקורת מקיפה לכל מוסד חינוכי, הגם שלא העיד על ביקורת כנ"ל בתקופה הרלבנטית.

אחריות הנתבעות 1 ו-3

14.
התובעים
ביססו תביעתם לפיצוי על עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יצויין כי שאלת היפוך נטל הראיה נזנחה בסיכומי התובעים ועל כן לא מצאתי לנכון להתייחס אליה חרף האמור בסיכומי הנתבעים בעניין זה. למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי שהתובעים הוכיחו התקיימותם של התנאים הנדרשים לכך הן ביחס לסעיף 38 והן ביחס לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

הנתבעת 3

15.
כבר בכתב ההגנה נטען ע"י הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 3 משום שאיננה מבטחת הנתבעת 1 אלא משמשת כמנהלת הקרן הפנימית לביטוחי ממשלה. הנתבעת הנ"ל לא ביטחה את הנתבעת 1 ואף אין לה רשיון לעסוק בביטוח כנ"ל ועל כן בהעדר יריבות יש למחוק את התביעה כנגדה. על טענות אלו חזרו הנתבעים בסיכומיהם ואילו ב"כ התובעת השיבה בסיכומי התשובה כי הואיל והנתבעת 3 ניהלה את המו"מ מול התובעת ולא ציינה כי אינה מבטחת הנתבעת 1 יש להכיר ביריבות המשפטית.
אני סבורה כי לא הוכחה מעורבותה או אחריותה המשפטית של הנתבעת 3, ועל כן דין התביעה כנגדה להדחות.

הנתבעת 1

16.
כידוע - הוכחת התרשלות הנתבעים כרוכה בהוכחת - קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה וקיומו של נזק הנובע מהפרת החובה.

(ראה
ע"א 243/83, עיריית ירושלים

נ' אלי גורדון
, פ"ד לט(1), 113).
על מהותה של חובת זזהירות מושגית למדנו מע"א 2061/90,
אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח'
, פ"ד מז(1) 802, 808 שם קבע בית המשפט העליון כי:

"חובת זהירות "מושגית" היא נגזרת ממדיניות משפטית, ועיקרה קביעת היקף החובה בנזיקין בסוגי אירועים אלה ואחרים: "משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוואנטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה...".

ממשיך בית המשפט ומתאר את "מקבילית הכוחות", כדבריו, המתחרים זה בזה בתחימת גבולותיה של חובת הזהירות המושגית (עמ' 809):

"וכן הם דבריו של השופט ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח'
...שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות".

17.
על חובת הזהירות המושגית של מורה ומוסד חינוכי כלפי תלמידיו אין חולק ובעניין זה נקבע כי חובת מורה כלפי תלמידו הינה כחובת הורה כלפי ילדו. על כן לא יכולה להיות מחלוקת כי אחריות זו משתרעת גם לגבי שלב ההמתנה להסעות התלמידים לבתיהם.

(ראה ע"א 715/79, גדעון דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2), 764)
בית המשפט העליון מתווה את כללי הפיקוח החלים על בית הספר ביחס לשמירה על התלמיד והאחריות כלפיו משך הזמן שהוא תחת משמרתו. יפים דבריו (עמ' 771):

"(א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה.
(ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות...אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום.
(ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.
(ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח".

(וראה עוד בעניין זה ת"א (י-ם) 2074/00, ש. קטין נ' בית הספר כנסת יהודה, (פורסם בנבו) (19.5.03) וכן

פסק דין
שניתן במסגרת ע"א 10083/04, חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח'
(פורסם בנבו) (15.9.05).

בפס"ד מרצ'לי חזר בית המשפט העליון על הלכה זו והוסיף (עמ' 810):

"בקביעתה של חובת זהירות מושגית משמשים בערבוביה יסודות לבר משפטיים ויסודות משפטיים...ולעניין מורים-תלמידים עקרון היסוד הוא

בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון
:

"
בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לענין פיקוח"...על נוסחה זו חזר בית-משפט זה במספר רב של פסקי דין...חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית אפוא על חובת הזהירות של אב כלפי בנו...חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות:
שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה..."
.


18.
מונע הנזק הן במונחי חובה והן במונחים כלכליים נקבע גם כן ע"י ביהמ"ש העליון באמרו
(שם, עמ' 813):

"חובתו הכללית של מורה כלפי תלמידו כוללת, כעיקרון, חובת משנה לנקוט מבעוד מועד אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה ואחרים היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר חובת המורה לנקוט אותם. ... לעתים די יהיה בנוכחותו של המורה במקום בו נצפה הנזק..."
"
.

19.
גם גילו של התלמיד הינו גורם אשר יש להתחשב בו. כך, ככל שמדובר בתלמיד רך בשנים יש לראות בו חלש ופגיע מבחינה פיסית ובעל מנגנוני הגנה בוסריים. ואולם, משעסקינן בתלמיד בוגר נדרשת רמת פיקוח גבוהה באשר פעולותיו ופעולות חבריו עלולות להיות הרסניות יותר. בית המשפט
מתייחס לפרמטר של "מקור הנזק" אשר עניינו גורמים חיצוניים לילד המצויים בעולם סביבו הצופן בחובו סכנות שונות. יחד עם זאת, חובת הזהירות הנדרשת ממורה במהלך שיעור פרונטאלי אינה דומה לחובת הזהירות במהלך הפסקה או פעילות לא פורמלית אחרת אשר הסיכוי להשתובבות במהלכה רב יותר.

20.
ככלל ,חובתו של המוסד החינוכי משתרעת על קשת זמנים רחבה ועל נציגים שונים של המוסד החינוכי הכל בהתאם לנסיבות העניין, וכפי שקבע ביהמ"ש העליון בע"א 310/89
אליהו כהן

(קטין) נ' מאיר לנטוש
ואח'
פ"ד מו(1) 402, 405
כי:

"אין מחלוקת שמורים בבית הספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, וזאת גם שעה שנמצאים הם בהפסקה בין השיעורים בשטח בית הספר מחוץ לכיתות הלימוד. אחריות זו מוטלת, לפי הנסיבות, לעיתים על המורה המחנך, לעתים על המורה התורן בחצר, לעתים על מורה אחר ולעיתים על מנהל בית הספר, אשר אחראי אחריות מינהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים..".

21.
באשר לחובת הציפיות הקונקרטית יש לעשות שימוש במבחן הציפות ולשאול האם בנסיבות שהוכחו היה על הנתבעים לצפות את התרחשות התאונה והנזק או שמא מדובר היה בסיכון בלתי סביר. בפס"ד מרצ'לי מציין בית המשפט (עמ' 816):

"הכול מסכימים כי הצפיות (הטכנית) הנדרשת – "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו... הצפיות הרלוואנטית איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו...".

22.
בהקשרים אלו רלבנטית אמנם המחלוקת בין הצדדים בדבר מיקומה של הסככה כאשר לטענת הנתבעת 1 הסככה אינה בשטח בית הספר – דבר הפוטר אותה מאחריות לתלמידים בשעה זו. ברם, משהוכח כי הסככה היתה המקום המקובל והמוסכם על בית הספר להמתנת התלמידים להסעות באופן שגרתי ויומיומי וכי תלמידי בית הספר עושים במתקן הסככה שימוש והכל בידיעת בית הספר אין הנתבעת הנ"ל פטורה מחובת זהירות בנסיבות. אף אם מיקום הסככה הינו מחוץ לגבולותיו הפורמליים של בית הספר הרי משידעו נציגי בית הספר כי המקום משמש את התלמידים באופן קבוע לצורך המתנה להסעות וידעו – בהתאם לעדותה של גב' בונה לוי - כי התלמידים נוטים להיתלות על הסככה וכי יש בכך סכנה – שומה קמה לנתבעת 1 חובת זהירות מושגית כלפי תלמידי ביה"ס אף במהלך שהותם תחת הסככה. בנוסף, מעדותן של גב' בונה לוי וגב' רוזן עלה כי קיים קושי אובייקטיבי לזהות את הגבולות הברורים בין בית הספר לחווה החקלאית שכן אין גדר המקיפה את בית הספר לבדו כי אם גדר המקיפה את שטח בית הספר והחווה החקלאית יחד כולל הסככה. גם מעדותו של מר אבן עלתה התחושה כי גבולות המוסדות החינוכיים היו מטושטשים. במצב דברים זה היה על הנתבעת 1 לדאוג להשגחה גם תחת הסככה ולא לצפות מהתלמידים או הוריהם ליטול אחריות החל מיציאת התלמידים מגבול שאינו ברור כלל. לא למותר לציין כי מעדותה של התובעת עלה שהתלמידים שחקו באזור הסככה גם בשעות ההפסקה. דהיינו, לא מדובר בשטח הייחודי לשימוש התלמידים רק בשעות ההמתנה להסעות וברי כי זו ראיה לכך כי בפועל הסככה היתה חלק ממתקניו של בית הספר. בנוסף, התובעת העידה כי התלמידים לא הורשו לצאת אלא רק לאחר ששער בית הספר נפתח באישור הנהלת בית הספר ובזמן ההמתנה כאמור חיכו תחת הסככה. יוצא אפוא כי אין המדובר בשלב בו יצאו התלמידים מהשגחתו ופיקוחו של בית הספר לחלוטין שהרי היציאה הסופית משטחו הייתה תלויה בפתיחת השער על ידי נציג בית הספר.

23.
המסקנה היא אם כן, כי היה על הנתבעת 1 לצפות את התרחשות התאונה. כפי שהוכח הן התובעת והן עדיה העידו כי מדובר היה בתופעה שכיחה באופן קבוע ולכן היתה צפיות בסבירות גבוהה לכך כי יתרחש נזק כאמור ובודאי בהעדרו של מורה משגיח תחת הסככה ולא די בנוכחותו באיזור. אינני מקבלת את טענת הנתבעים, כי מדובר היה
באירוע פתאומי ובלתי צפוי אשר יש בו כדי לשלול את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית.
מעדות גב' בונה לוי עלה בבירור כי מורי בית הספר ידעו או היה עליהם לדעת שמדי יום מתקבצים תחת הסככה קבוצה של למעלה מ-10 תלמידים בגילאים שונים וכי קיימת תופעה של היתלות התלמידים על עמודי הסככה. התפתחות אירוע כפי שקרה לתובעת אינו כה חריג עד כי ניתן לומר שאינו צפוי בנסיבות אלו או כי מדובר באירוע פתאומי ובלתי נמנע. בנוסף אין להתעלם מגיל הנפגעת. התובעת היתה בכיתה ג' במועד התאונה ועמה שהו במקום תלמידים נוספים בגיל זה ובגילאים אחרים. ברי כי חרף העובדה שבית הספר דאג להזהיר את התלמידים מלהיתלות על עמודי הסככה, לא ניתן היה לסמוך על שיקול דעתם בהיותם כה צעירים. בנוסף, ראינו כי עדי הנתבעת 1 הסכימו בחקירתם הנגדית כי ניתן היה למנוע את הנזק בהקצאת משאבים זולה ופשוטה על ידי הצבת מורה משגיח במקום אשר וודאי היה מונע מהתלמידים לעשות כן.
מכלול שיקולים אלו מוביל אותי למסקנה כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת.

24.
עוד אני סבורה כי הוכח בראיות דבר קיימו של קשר סיבתי בין הפרת החובה מצד הנתבעת 1 לבין הנזק שאירע לתובעת. גב' בונה לוי העידה ברוב הגינותה כי נוכחות מורה תחת הסככה הייתה וודאי מונעת את אירוע התאונה ויש להניח שעם ניסיונה של התובעת לטפס על הסככה היה המורה המשגיח מונע זאת ממנה. לא הוכח כאמור כי מר קנטור שהה מתחת לסככה כי אם עמד רחוק ממנה ובסמוך לאזור ההסעות עצמן וזאת חרף ידיעת בית הספר על תופעת טיפוס התלמידים על הסככה. היה על מורי הנתבעת 1 לדאוג למנגנון מנע ראוי או להצבת מורה מפקח ומשגיח במקום. משלא נעשה כך, אני מוצאת כי נהגה ברשלנות באדישותה למתרחש תחת הסככה. על המצב הרצוי מתוך השוואה למצב שלאחר התאונה העידה הגב' רוזן כי אף היום, לאחר הגבהת הסככה, נוהגת החווה החקלאית להציב שני מורים משגיחים תחת הסככה
(עמ'
28 לפ'):

"ש. אתם מציבים מורה שישגיח על הילדים?
ת. כן. שניים.
ש. איפה הוא עומד?
ת. זה מורה שעושה את הפעילות עם הילדים, יורד איתם, וממתינים איתם בסככה. יש מורה נוסף שעומד ליד השער, והוא מכוון אותם אל האוטובוס".
אחריות הנתבעות 4 ו-5

25.
אין חולק כי עירייה חייבת בחובת זהירות מושגית כלפי מי העושים שימוש במתקנים המוחזקים על ידה. חובה זו מבוססת הן על יכולתה הפיסית לצפות נזק לאדם העושה שימוש במתקן פגום השייך לה והן על שיקולי מדיניות בדבר הגורם בעל היכולת האופטימאלית למניעת הנזק. ביטויה של חובה זו הוא בין היתר בעריכת בדיקה שגרתית ע"י מומחה של מצב המתקנים ועליה לפעול לתיקון הקלקול.

(ראה ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו) (7.9.10) וכן
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז
(3) 757 (1983))

26.
לעניין קיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרתה היה על התובעת להצביע לפחות על קיומו של מפגע, כשל בתחזוקה או פגם במתקן הסככה או לפחות ידיעה על קיומם.
בנספחים ב-ג לתיק מוצגים מטעם הנתבעים 1 ו-3 ישנם שני מסמכים משנת 2000 מהם ניתן ללמוד כי העירייה אישרה את "שיפוץ סככת הישיבה" הכולל הגבהה של 15 ס"מ וכן עבודות צבע.
כמוכח נעשו שתי פניות מתועדות של גורמי החינוך לנתבעת 4 בעניין הסככה.
פניה ראשונה נעשתה בשנת 00' והעיריה אכן אישרה את ההגבהה ב-15 ס"מ, שעל אף פי עדות מנהלת החווה החקלאית הגב' ססיל רוזן בוצעה בהגבהת התקרה והחלפת העמודים.
הפניה השניה נעשתה בסמוך לשנת 08' בעניין תחזוקתה הירודה של הסככה שאף הוחלפה.
אין חולק, כי בתקופת הביניים שבין 00' ל-08' לא נעשה דבר ע"י הנתבעת 4.
לטענת האחרונה, חובה היה על מנהלת ביהס לדווח לה על מפגעים ומשהודתה כי לא עשתה כן, ממילא לא חלה עליה כל חבות שהיא. מנגד טענו התובעים, כי חלופת מכתבים בין הנתבעת 4 למנהלת החווה מעידה כי הנתבעת היתה אחראית על תחזוקת הסככה וכשנמסרה לה פניה בעניין אף לאחר התאונה ובעקבותיה של תאונה אחרת, לא פעלה לתיקון המפגע. גם הנתבעות 1 ו-3 טענו, כי עדותו של נציג הנתבעת 4 כי בכל הביקורות שנערכו לא היו הערות לגבי הסככה, סותרת את עדויות מנהלת ביה"ס והחווה אשר העידו כי התריעו פעמים אחדות על הסכנה שבהותרת הסככה הישנה במצבה הרעוע.
ואכן עפ"י עדותה של הגב' ססיל רוזן התריעה בפני
הנתבעת 4 על היתלות תלמידים על הסככה הנמוכה ועל קורות שלדת הברזל אך לא נענתה.
למול עדותו הבעייתית של מר אבן שבחר להתפס לססמאות כלליות מאשר להעיד על המקרה הפרטי, ובהעדרן של עובדות שידע להעיד מידיעתו, עמדו עדויות הגורמים החינוכיים, אולם בלא שימקדו את תלונותיהם למועד הרלבנטי.
אמנם התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה ואף לא נדרשה לטענות שבמומחיות בעניין, ואילו מצבה הרעוע של הסככה כ-5 שנים לאחר התאונה לא משליך בהכרח על מחדלי הנתבעת 4. ברם, דווקא ממסמכי הנתבעת הנ"ל ניתן ללמוד כי אופן ביצוע הבדיקה הבטיחותית השגרתית הנטענת על ידה לקתה בחסר. זאת אני למדה ממוצג ה', הוא מכתב של העד אבן חיים מיום 13.1.03 לאחר שקיבל דווח של תחקיר נפילת ילדה ביום 6.11.02 – מקרה זה אירע לאחר נפילת התובעת. כמפורט במכתב הנ"ל המופנה אל סגן גזבר העיר מציין מר אבן במסקנותיו:

"סככת המתנה להסעות המותקנת בכניסה לחווה החקלאית נמוכה מאוד 1.50-1.80 מ' וניתן בקלות לטפס עליה. הדרישה: גובה סככת צל המותקן בחינוך המוסך החינוכי יהיה בגובה מינימלי של 2.50 מ' לפי חוזר מנכ"למשרד החינוך/התשס"ב."

ממסמך זה יש ללמוד כי הנתבעת 4 שבנתה את הסככה לא פעלה כנראה כמתחייב מלכתחילה – אולם בעניין זה לא נטען דבר ע"י הצדדים, ועל כן אינני סבורה כי יש להטיל עליה אחריות מכוח מחדל זה. יחד עם זאת, מחדלה של הנתבעת 4 בקיום וגילוי הכשל עובר לתאונה מהווה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. לו אכן היתה מבצעת תפקידה כראוי, יכול היה הנזק להמנע. מובן שיכולה היתה לצפות כי אי תיקון הליקוי הבטיחותי עלול לגרום לתאונה. במאמר מוסגר יצוין כי גם לאחר גילוי הליקוי לא הזדרזה לתקנו אלא כעבור שנים, וזאת עפ"י הודאת העד מטעמה.
מכאן שמוטלת על הנתבעת 4 אחריות מסוימת לתאונה.

חלוקת האחריות

27.
נראה עפ"י עובדות המקרה, כי המקרה שבפני
מתאים למקרה שבו מעוולים בנפרד החבים בחובת זהירות משותפת כלפי הניזוק גרמו לנזק אחד. (ראה ע"א 7008/09 הנ"ל).
על כן, במבחן האשמה ההדדית יקבע כי הנתבעת 1 נושאת בעיקר האחריות, לכן יש לחייבה באחריות ישירה בשיעור של 80%, ואילו את הנתבעות 4 ו-5 לאור טיב הרשלנות המיוחס להן יש לחייב באחריות בשיעור של 20% בלבד.

אשם תורם

28.
לטענת הנתבעים 1 ו-3 הורי התלמידים הם שהיו אמונים על ההסעות והם ברי אחריות על התלמידים מרגע עזיבתם את שטח בית הספר ועל כן יש לייחס להם רשלנות תורמת. יש לדחות טענה זו מעיקרא. כפי שעלה מעדויות הצדדים שהו תלמידי בית הספר תחת הסככה ולא הורשו לגשת לרכבי ההסעה אלא באישור מורה בית הספר אשר פתח את השער. השליטה והפיקוח על התלמידים בעת המתנתם להסעה היתה בידי בית הספר בלבד. על כן אין לזקוף כל אשם תורם לתובעת או הוריה.
הנזק


29.
כתוצאה מנפילת התובעת 1 על רצפת הבטון שברה את ידה השמאלית ונחבלה בשורש כף יד שמאל. התובעת פונתה על ידי בית הספר לבית החולים "מאיר" ושם נותחה ואושפזה עד ליום 7.9.02. ידה של התובעת גובסה והגבס הוסר ביום 17.10.02. לאחר האמור קבלה התובעת טיפולי פיזיותרפיה ונעדרה מבית הספר לתקופה של חודש וחצי. אין טענה לנכות ועל כן צמצמה ב"כ התובעת את טעוניה לנזק מיוחד בדמות עזרת צד ג', הוצאות וכן נזק כללי בדמות כו"ס.

עזרת צד ג'

30.
במהלך תקופת אי הכושר טענה התובעת כי נזקקה לליווי צמוד של הוריה ועל כן ביקשה פיצוי בגין עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בסך גלובלי של 20,000 ₪.
התובעת 2 אשר הינה מנהלת חשבונות וחשבת שכר העידה כי נאלצה לשהות ליד התובעת 1 כיוון שסבלה גם מפגיעה נפשית ונשארה בביתה. בהקשר זה העידה כי התובעת היתה מוגבלת במשחק ומצב רוחה היה ירוד. להוכחת עזרת צד ג' הגישה התובעת 2 -
תלושי שכר לחודשים 9-11/02 מהם עולה כי במהלך חודש 9/02 לקחה 5 ימי חופשה, במהלך חודש 10/02 לקחה 8 ימי חופשה ובמהלך חודש 11/02 לקחה 5 ימי חופשה. בנוסף, התובע 3 הגיש חשבוניות מהם עולה לטענתו כי הייתה ירידה בהכנסותיו במהלך חודשים 9-10/02.

איני סבורה כי בהגשת תלושי שכר התובעת 2 יצאה האחרונה ידי מלא חובתה להוכחת הפסדיה בתקופה זו שכן לא הוכח שוויו של יום חופשה כאמור. גם התובע 3 לא הוכיח את שיעור הכנסתו החודשית הממוצעת וודאי לא את הפסדיו ולכן הראיות שהוגשו חסרות הסבר או הקשר ישיר לתביעה. כמו כן ספק אם כל אלה חרגו ממשית ממתן עזרה המצופה מקרובי משפחה
(ראה ע"א 327/81
ברמלי נ' חפוז
פ"ד ל"ח (3) 580, ע"א 810/81
לוי נ' מזרחי
ל"ט (1) 477).
יחד עם זאת אין בלבי ספק כי נוכח גילה הצעיר של התובעת וודאי הפסידו הוריה ימי חופשה אשר נאלצו לממש עקב עובדת ניתוחה ואשפוזה וודאי בימים הראשונים שלאחר הניתוח עת ששהתה בביתה. בהתחשב בכך ובהוצאות נסיעה שהתחייבו אני סבורה כי סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪ הינו פיצוי ראוי והולם.

כו"ס


31.
התובעת עותרת לקבלת פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין כאב וסבל תוך התחשבות בגילה הצעיר, בניתוח, תקופת הגיבוס הארוכה וטיפולי הפיזיותרפיה. מנגד טענו הנתבעים כי אם תוכח אחריותם יאותו לשלם סך של 5,000 ₪ עבור כאב וסבל וזאת בהעדר נכות ולאור העובדה כי התובעת לא הפסידה ימי לימודים רבים שכן התאונה אירעה בסמוך לראש השנה ובחודש בו ימי החופשה בכל מקרה רבים. כמו כן, השתתפה התובעת בריקודי סוף השנה הנ"ל בהצגת הסיום ולימודיה לא נפגעו.
בהתחשב בגיל התובעת, העדר נכות צמיתה אשפוז ל-3 ימים ובעובדה כי התובעת נותחה וגובסה למשך תקופה של כחודש ימים, אני סבורה כי יש לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של
30,000 ₪.

לסיכום

32.

לאור האמור אני קובעת כדלקמן:

א.
הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 32,000 ₪, והנתבעות 4, 5 ישלמו סך של 8,000 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ והכל תוך 30 יום מהיום, שישולם בחלקים שווים ע"י הנתבעות.

ב.
התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, ולפנים משורת הדין, ללא צו להוצאות.


ניתן היום,
ל' ניסן תשע"ב, 22 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 2930/08 דנה יפה, חיה יפה, מייקל יפה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, ב"יס דמוקרטי ע"ש יעקב חזן, ענבל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 22/04/2012)