פסקי דין על אלי רייך | פסקי דין על אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ

2274/10 תעא     15/04/2012




תעא 2274/10 אלי רייך נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ




בפני
:



st1\:*{behavior: }
בפני
:
כב' השופטת
שרה מאירי
-אב"ד
נציגת ציבור עובדים: הגב' שוש הורוביץ
נציג ציבור מעבידים: מר יעקב גונצ'רובסקי




התובע
:
אלי רייך


ע"י ב"כ עו"ד ש. בכור

נגד

הנתבעת
:
אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד גב' א. בירן
ועו"ד גב' ע. תורג'מן



פסק דין


1.
בפני
נו תביעה שהגיש (ביום 12.1.10) מי ששימש במשך 19 שנה כמבקר הפנימי של הנתבעת ועבד בה מ-15/12/89 ועד 25/11/09.


בין הצדדים נחתם הסכם (29/12/89) מכוחו אימצו את הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ("חוק") והובהר בו כי הוקנו לתובע זכויות מעבר למגיע על פי סעיף 14 לחוק (הואיל שני ושלישי, סעיף 1 ב' 1 ג') ("ההסכם").


ביום 25/11/08 הגיעו הצדדים להסכם פרישה, לפיו יפרוש התובע ב-25/11/09 ויקבל 175% פיצויי פיטורין (100% מהקופות השונות ו-75% מהנתבעת) ("הסכם הפרישה"). כך גם נאמר במכתב מנכ"ל הנתבעת מ-25/11/09 (ג' לתביעה; "המכתב").


הוראות הסכם הפרישה והמכתב ברורות וחד משמעיות:


התובע זכאי לכל כספי הפיצויים בקרנות השונות לרבות הרווחים (להם היה זכאי ממילא לאור ההסכם ואימוץ סעיף 14) ובנוסף זכאי ל-75% מהנתבעת.


75% הינם 683,725 ₪ (שכר קובע של 45,673 ₪
x
19.96 שנה

x
75%) ("הפיצויים הנוספים").


הנתבעת התנערה מחובתה לשלם הפיצויים הנוספים וניסתה למשוך מחברת מגדל, מהכספים השייכים לו – ובניגוד למוסכם.




משכך, עתר לחייב את הנתבעת כדלקמן:

א.
לשחרר לזכותו את כל כספי הפיצויים מקופות הפיצויים השונות לרבות אלו הנקובות בסעיף 3 לכתב התביעה, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורין על כל סכום שלא שוחרר או שולם לתובע במועד המחויב עפ"י הדין.

ב.
לאסור על הנתבעת למשוך כל סכום שהוא מקופות הפיצויים השונות כאמור.

ג.
לשלם לתובע (בנוסף לכספי הפיצויים בכל הקופות השונות) סך של 683,725 ₪ בצרוף פיצויי הלנת פיטורים מיום 25/11/09 ועד התשלום המלא בפועל.

2.
בכתב הגנתה מ-14/12/10 עתרה הנתבעת לדחיית התביעה, משהתובע קיבל כל המגיע לו.


התובע סיים בפועל עבודתו ב-25/11/08, לאחר שהודיע על סיום תפקידו משיקולים אישיים.

בנספח ב' להסכם (וכך גם בהסכמים אישיים של העובדים הבכירים) נקבע כי הדירקטוריון רשאי לאשר לו פיצויי פיטורים נוספים (חודש לשנה), כך שהשיעור המירבי יהיה 200%.


מטעמיה, הפרישה התובעת לקופות גם את הפיצויים הנוספים (לתובע ולבכירים אחרים).

פיצויי פיטורים (100%) הופרשו לכלל ולמגדל והפיצויים הנוספים הופרשו למגדל ולדש (וסה"כ 200%).


נספח א' להסכם (נספח 1 לתביעה) מתייחס לכל היותר להתחייבות עפ"י החוק (100% פיצויים).


להתפטרותו קדמו טענות קשות הנוגעות להתנהלותו האישית, טענות שהכחיש.

לאור נסיבות סיום עבודתו, הוסכם כי יקבל פ"פ בשיעור כולל של 175% עפ"י הסכם הפרישה.

התובע היה מיוצג כל העת ובכ"י העירו הערות לנוסח הסכם הפרישה, טרם חתימתו.


התובע יודע, גם בתוקף תפקידו, כי אף לא אחד מעובדיה הבכירים קיבל יותר מ-200% פיצויי פיטורים.


בהתאם, ודאי אינו זכאי, כעתירתו, ל-275% – שיעור שלא נדרש על ידו מעולם (ולא אושר ע"י הדירקטוריון).


לתובע שוחררו 100% פיצויי פיטורים על פירותיהם (916,996 ₪ במקום 911,583 ₪) וכן 75% פיצויים נוספים (683,687 ₪). יתרת הפיצויים הנוספים הוחזרה לנתבעת.


אם יקבע, שלא כדעתה – אין מקום לפיצויי הלנה.

3.
ביום 2/11/10 התקיים דיון מוקדם בפני
כבוד השופטת ח. טרכטינגוט.

ההליך נקבע בפני
כבוד השופטת ד"ר א. גילצר-כץ, שפסלה עצמה בהחלטתה מ-30/12/10.


ביום 22.11.11 הוגש תצהיר התובע, ותצהיר מר חיים חכם (לשעבר סמנכ"ל הנתבעת, חברו הטוב של התובע; "חכם") וביום 28/2/11 הוגשו תצהירי הנתבעת (מר ראובן וירובניק, סמנכ"ל משאבי אנוש; "הסמנכ"ל"; רו"ח יאיר רבינוביץ, דירקטור חיצוני בנתבעת, "הדירקטור").


ביום 20/9/11 הגישה הנתבעת פרוטוקולים ותמלילים מישיבות ועדת ביקורת וישיבות דירקטוריון (שהוגשו במעטפה סגורה ונשלחו לב"כ התובע).


ביום 24/11/11 נשמעו בפני
נו עדויות הצדדים ובתום הדיון סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם.

לאחר הדיון הוגשה בקשת התובע להוספת ראייה, בקשה שנדחתה.

ביום 12.3.12 התייצבו הצדדים לתזכורת פשרה ומשהודיעו כי לא הושגה הסכמה – נתאפשר לתובע להגיש סיכומי תשובה (כבקשתו).

ביום 1.4.12 הוגשו סיכומי תשובה.

4.
ולהכרעתנו –

א.
בהליך שבפני
נו קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר להסכמתם.

בנסיבות אלה – לא היה מקום לחייב בפיצויי הלנה, תהא אשר תהא תוצאות ההליך.

יצויין כי בפועל הגיש התובע את תביעתו, תוך שעתר לכאורה אך לצווי עשה ובעתירתו השלישית עתר כי ישולמו לו "הפיצויים הנוספים".

כך גם, באשר לעתירה א', ב' ברי כי אין מקום לחיוב בפיצויי הלנה – מקום שנמנע, מטעמיו, לנקוב בסכום ספציפי (ולשלם בגינו אגרה).

ב.
ממסמכי הנתבעת (ישיבות ועדת ביקורת/ישיבות דירקטוריון) למדנו כדלקמן:

ועדת הבדיקה שמינתה הנתבעת (עו"ד נחום פיינברג, שצרף אליו את עו"ד אורה לוין סלע) הגיעה למסקנה כי לא היתה הטרדה מינית אך קבעה כי במחלקה (מחלקה שהתובע היה הממונה בה), שררה אווירה בלתי ראויה, אווירה כללית פסולה. נמצאו ממצאים לא טובים (מבחינת התובע) של אי אמינות שעות נוכחות, היעדרות רבה בצורה לא אמינה וכו', כשמסקנתה של ועדת הבדיקה היא כי יש להביא הנושא לועדת הביקורת ולדירקטוריון על מנת שישמעו ויחליטו ואולי אף יקבלו המלצה לסיים עבודתו. התובע ביקש לפרוש ונחתמה עמו טיוטת הסכם.

ועדת הבדיקה המליצה כי הואיל והתובע פורש – אין צורך להמשיך בבירור והתלונה על כל בדיקותיה – תִגָנז וכך תסתיים הפרשה.

צויין כי התובע "משלם מחיר" בעצם עזיבת החברה, מחיר כל כך כבד, איים בהתאבדות, כל המשפחה (של התובע) הייתה אצל עו"ד פיינברג, התובע מאד נסער.
ועדת הבדיקה מציינת ("גם לאור פסיקה" מחמירה של ביה"ד) כי "נותר בלבנו ספק אם מדובר ברמה של ... או באוירה פסולה במחלקה". בהתאם, "מאפשרים" לתובע לפרוש.
נמצאו כשלים בתפקודו, עד כדי שועדת הבדיקה הייתה מוכנה להמליץ בפני
הדירקטוריון לפתוח בהליך שימוע לקראת פיטורי התובע (המבקר הפנימי בנתבעת, "נושא משרה" בה) ובשלב זה, פנה התובע לנתבעת ולוועדת הבדיקה וביקש לסיים עבודתו, משיקוליו, תוך שהוא כופר בממצאי הבדיקה.

עיון (ולו) בטיוטא מישיבת ועדת בקורת מ- 12.11.08 ומתמליל דירקטוריון מ- 17.11.08 מלמד ובמפורש כי אין מדובר אלא בהפסקת עבודה, בהסכמה, בנסיבות בהן לא ראתה הנתבעת (הדירקטוריון/ ועדת הבקורת) להעניק לתובע כמקובל לבכירים – אלא פחות מכך!

מצאנו להזכיר כל אלה, משטוען התובע כנגד הנתבעת על "אמירות מרומזות" בהגנתה – ולא היא: אין חולק כי הועלו טענות קשות כנגד התובע, אין חולק כי התובע הודיע על רצונו לסיים עבודתו בנתבעת, "משיקולים אישיים", תוך שהוזכרו במפורש בהסכם הפרישה הן התלונה על הטרדה מינית והן הטענות בהתייחס להתנהלותו האישית ותפקודו [כמו גם כי מוכן הוא כיום (אז) להוכיח צדקתו].

דא עקא, בהליך זה אין עוסקים אנו – כלל ועיקר – ב"רמיזה", אלא באמירה ברורה ומפורשת בהסכם הפרישה, לכך כי היו טענות כנגד התובע, טענות שקשה להגדירן כסתמיות או קלות – ודאי בשים לב לתפקידו (כמבקר פנים) ומעמדו (כנושא משרה)!

כאמור, נדרשנו לעניין זה – אך לאור טענות התובע, שטוב היה לולא הועלו.

לטעמנו, ראוי היה העניין לאזכור – ולו על מנת להבין הרקע להסכם הפרישה.

ודאי, יש חשיבות למושא הדיון הן לכך שהתובע בחר לסיים עבודתו, הן לרקע לבחירתו זו (כעולה מפורשות מ"הואיל" 1, 2 ומסעיפים 7 ג', 5-2) והן להסכמת הנתבעת לבקשתו (לסיים עבודתו).

וברקע לכל אלה – הדברים שנשמעו בועדת הבדיקה/דירקטוריון.
אין חולק גם כי עסקינן היה בהתפטרות ובגינה התאיין הצורך בנתבעת, לבחון המשך העסקתו, מה שכונה בועדות "התפוטרותו" של התובע.

אין חולק כי הנתבעת, כעולה מהפרוטוקולים, לא נדרשה, לאור בקשתו, להחליט על הפסקת עבודתו.

[למעלה מן הצורך, נציין כי "לא ברורה" המסקנה של ועדת הבדיקה ומאידך, מתבטא עו"ד פיינברג כי ספק אם זו המסקנה!
בל נשכח כי עסקינן במסקנות בענין שעפ"י החוק – שאינן גוזרות תוצאה ושאף הן בספק].

ג.
לא נסתרה טענת הנתבעת כי הפרישה לקופות שונות 200% פיצויי פיטורים. בפועל, משמעות התביעה היא כי אף התובע יודע כי הופרשו לקופות 200% והוא מבקש לקבל איפוא את "הקופות" + 75%. מכל מקום, ידע כי הופרש לקופות (ולא יש "פירות" להן) יותר מאשר עבור 100% פיצויי פיטורים! (אלא, שאינו טוען כך, ולא בכדי, בתביעתו).



בכך מבקש הוא "להצניע" מביה"ד את כוונתו.

תמוה כי התובע הגיש את נספח ג' לתביעה – שברור כי הינו טיוטא של מכתב, שהוכן מבעוד מועד ושאינו חתום ע"י המנכ"ל (ואף לא ע"י התובע).

כך, טוען הוא בתביעתו כי חלק מהפיצויים הופרש למגדל וכלל, וחלק נוסף למגדל ולדש.

כך, מצרף הוא את נספח 1 לתביעתו (צורף, כנספח א', "ההסכם") ולפיו לטענתו, אימצו הצדדים את הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים וכי עפ"י ההסכם הוקנו לתובע "זכויות מעבר למגיע עפ"י סעיף 14 לחוק פ"פ" – אלא, משום מה, אינו מצרף את ההסכם העיקרי ואינו מפרט במה ה"ההסכם" מקנה לו זכויות עודפות על סעיף 14 לחוק.

[ולנו לא נותר אלא לתמוה, היכן תם הלב, שהרי התובע השיב כי בידיו כל החוזים שלו – אך לא צרף את אלה!].

חרף טענות הנתבעת בהגנתה בהקשר זה – ההתייחסות היחידה לכך בתצהירו היא כי הנתבעת המשיכה להפריש במהלך השנה (בין הסכם הפרישה לסיום יחסי העבודה) "את מלוא ההפרשות המתחייבות באופן שוטף. מדובר כמובן בהפרשה של 200% פיצויים כפי שבוצע לכל ראשי האגפים וכפי שהופרש עבורי מיום תחילת עבודתי" (ונזכיר – הפרשות של 200% אינן מחוייבות! לא עפ"י החוק ולא עפ"י הסכמה איזשהי).
(ההדגשה במקור; ההדגשה בקו הוספה).

כן טוען הוא בתצהירו (להתרשמותנו, בהתממות מוחלטת) כי "אין בשחרור כספי הקופות שום חריגה כלשהי או הטבה כלשהי, כל בכירי החברה קיבלו באופן שגרתי את שחרור כל הקופות".

ומדוע אמרנו "בהתממות" – הן מש"נמנע" מלציין זאת בתביעתו והן משום שהעד מטעמו, חכם, מציין כי, כדבר שבשגרה, קיבלו הבכירים בנתבעת את "הכספים בקופות אשר היו בדרך כלל 200% פיצויים" ובהמשך, כי התובע הביע בפני
ו את שביעות רצונו מההסכם ולפיו יקבל התובע "את מלוא הכספים שנצברו בקופות ועוד 75% פיצויי פיטורין נוספים" (ההדגשה הוספה).

אלא, שחכם ידע (והרבה טרם עדותו/תצהירו) כי הוא עצמו קיבל 200% (ולא יותר) פיצויי פיטורים, כי אינו מכיר (אינו יודע על) בכיר שקיבל יותר מ-200% פיצויי פיטורין, כי התובע התכוון לפרוש עוד לפני שבכלל עלה על הפרק "איזשהו הסכם" וכי הוא עצמו קיבל 200% מכח הסכם שהיה בינו לנתבעת, כבכיר בה.

ונבהיר – חכם לא אישר כי קיבל יותר מ-200% פיצויי פיטורים ופרש (הגם שלא ציין זאת, מ-2 נתונים שבפני
נו, ברי כי פרש בגיל פרישה דאז, 65; כך, משסיים עבודתו בנתבעת לפני כ-10 שנים, קרי בסביבות 2001 ומנגד, סיים כהונתו כנציג ציבור לפני כ-5 שנים (כהונה שעפ"י המקובל הופסקה בגיל 70).

כך, דווקא המענה לפיו "איננו יודע" אם הנתבעת משכה לעצמה העודף מעל 200% (בעניינו) – והתנגדות התובע להצגה לעד של מסמך (שכנראה, אישש טענת הנתבעת) מלמדים לטעמנו על נכונות הטענה שהוצגה לחכם, מחד ועל אי הצגתה בפני
נו, חרף ידיעתו – מאידך.

אלא, שכל נושא העודף מעל 200% פיצויי פיטורים הינו לטעמנו, אך ברקע הדברים, להבנת הטענה "המתממת" שבתביעה (ובעדות חכם) – זה ותו לא.

ד.
התובע אינו טוען למקור נורמטיבי לזכאותו מעל 100% פיצויי פיטורים (או בכלל), למעט הסכם הפרישה.
גם הסתמכותו על נספח 1 לתביעתו – אין בה מקור נורמטיבי לזכאות לנטען בתביעה ולמען הדיוק – אף לא לעצם הזכאות לפ"פ!

יתר על כן, כאמור בנספח 1, בא הוא להוסיף על הסכם העבודה של התובע, מה שכונה בו "ההסכם העיקרי" או "התנאים" – ואת זה, משום מה, לא מצא התובע להציג בפני
נו, הגם שכאמור בח.נ. אישר כי הכיר אותו, ידע אודותיו ולא נסתר ממנו קיומו...

עוד יש לציין, כי חרף אזכורו (וצירופו) של ההסכם העיקרי בהגנה – חוזר התובע על טענתו שבתביעה, תוך הפנייה להסכם כמקור ולא להסכם העיקרי!

נוסיף ונזכיר כי בנספח 1 מוסכם במפורש כי ביטוח העובד עפ"י ההסכם העיקרי ונספח 1 יבוא במקום פ"פ ותגמולים ולא תהא לנתבעת כל חובה לתשלום במקום 2 אלה, לבד מהמפורט בהסכם העיקרי ובנספח 1.

הנה כי כן – הבסיס לתביעה (ולזכאות חכם/בכירים אחרים בנתבעת) הוא בסעיף 16 א' להסכם העיקרי בו נקבעה הזכאות לקופ"ג או לבעלות בפוליסת ביטוח המנהלים, לפי המקרה ובענייננו, נקבעה הפרשה לפוליסה (בהסכם העיקרי ובנספח 1 לפי 5% + 1/3% 8 + 1/2% 2), כשנספח 1 קובע כי ביטוחו כאמור, בא במקום פ"פ ותגמולים ותוך הבהרה כי ערך פדיון הפיצויים של הפוליסה הוא הפרמיות ששילם המעביד עבור פ"פ, צמוד (לפי תנאי הפוליסה).

ממילא, קמה לתובע הזכאות לפ"פ אך לפי הפרמיות לפ"פ (ל-100%, ההפרשות שהתחייבו בהסכם העיקרי, בסעיף 14 לחוק ובנספח 1 – ה- 1/3% 8) והפירות של הפרשות אלה בלבד.

בהתאם להסכם העיקרי קמה לתובע הזכאות לקבל פ"פ כחוק, עפ"י ההפרשות והפירות וע"פ נספח ב' קמה לו הזכות כי הדירקטוריון יאשר לו, בנוסף לזכאות האמורה בהסכם העיקרי (100%), פ"פ של חודש לשנה – והכל גם אם יתפטר מעבודתו – כך עפ"י הסכמה ספציפית (כעדות חכם – זכות בהסכם ספציפי).

נציין כי כעולה מנספח ב' לתצהיר הסמנכ"ל פ"פ עומדים ע"ס 911,633 ₪ ו-75% מהם 683,724.8 ₪ (683,724.81 ₪ = 75%
x

911,633.08). עוד יצויין כי אין מחלוקת (ומכל מקום, לא נטען בפני
נו אחרת ע"י התובע, לא בהשלמת ח.ר., אלא רק בח.נ.) כי לא התקבלו אצלו פ"פ בשיעור 100% וכן התוספת בשיעור 75% לפ"פ (וסה"כ קיבל 1,595,358 ₪).
התובע לא התייחס כלל באלה לנספח ב' האמור. אגב כך נציין כי לחישובינו, קיבל התובע לפי 175% ששולמו לו יותר מהמגיע (כך כ-100% לפי חישוביו, קיבל 5,363 ₪ ביתר ומנגד, קיבל ב-75% בחסר 37.75 ₪ (סה"כ קיבל ביתר 5,325.25 ₪).

התובע לא רק שלא התייחס כלל לכך כי הסכומים שבנספח ב' לסמנכ"ל שוחררו לו (916,996 ו-683,687) והגם ש"התקשה" לאשר כי ראה את נספח ב' לפני שקיבל את מכתב רומנו – לפתע מספר הוא על מכתב אחר של המנכ"ל, וכך "התרחבה" החקירה בהקשר זה, כשנותן התובע יותר מתשובה אחת בהתייחסות לאותה עובדה.

כך אין לשכוח כי סעיף 14 לחוק מתייחס אך ורק לפ"פ עפ"י החוק, למשכורת לשנת עבודה, זה ותו לא.
ממילא, אם הופרש לקרנות, אם שולמה פרמיה העולה על כיסוי פ"פ שעפ"י החוק (100%) – ממילא, לא עליה חל סעיף 14 לחוק, והפרשות אלה ופירותיהם אינם בגדר פ"פ, אינם בהגדרת הזכאות שבחוק (חודש לשנה)!

כל טענות התובע בהקשר זה אינן מקובלות עלינו, לא שוכנענו באמיתותן ואף לא כי לכך כיוונו הוראות ההסכמים בין הצדדים.

ה.
הסכם הפרישה
אין חולק כי לולא ועדת הבדיקה והנושאים שנדונו בה – יש להניח כי עפ"י ההסכם העיקרי (נספח ב' לו) – היה התובע מקבל 200% פ"פ. כך מקובל היה בנתבעת לעובדים בכירים, משמע 100% פיצויים כחוק (משכורת קובעת
x

שנות עבודה) ועוד כזו (נזכיר – הזכאות הותנתה באישור הדירקטוריון).



אין חולק כי התובע לא פרש "סתם כך" ולא בנסיבות רגילות ולא בכדי התפטר.

כך, לא בכדי אינו טוען עפ"י "נוהג" לזכאות למשכורת נוספת לשנה – משכזו הגם שהייתה מקובלת, לא התאימה לנסיבות סיום יחסי העבודה שלו.

בהתאם – עיון בפרוטוקולים של ועדות הביקורת והדירקטוריון מלמד כי כוונת הגורמים השונים בנתבעת הייתה לסיים ההעסקה, בהסכמה, תוך תשלום מלוא פ"פ כחוק (משכורת לשנה) ובתוספת 75% ולא 100% (כפי שקיבל חכם וקיבלו בכירים אחרים...).

ממילא, ברי כי כוונת הדברים לא הייתה ליתן לתובע, בנסיבות פרישתו, רק כאחרים. אך ודאי לא – יותר מהאחרים.

מעת שבקופות מצוי היה יותר מ-100%, כשהסכום העודף נובע לא מפרמיה של 100% או פירותיה של זו אלא, מפרמיה עודפת/נוספת לפרמיה שבחוק (זו המקנה זכאות לפ"פ כחוק) – לא כיוונו הצדדים ולא כיוונה הנתבעת להיטיב מצבו של התובע לעומת בכירים אחרים; הסכמת הצדדים לא התייחסה לכך.



הצדדים חלוקים על פרשנות סעיף 8 א' (1) ונביא איפוא הסעיף כולו, כלשונו:

"8.
א.
לא יאוחר משלושים יום לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד, יהיה מר
רייך זכאי לקבל פיצויי פיטורים בשיעור של 175% כדלקמן:
(1)
100% פיצויי פיטורים יחשבו כמשולמים במלואם בדרך של שחרור כל כספי הפיצויים המופקדים בקופות הגמל השונות.
(2)
75% פיצויי פיטורים ישולמו על בסיס החישובים המקובלים בחברה לענין זה.
ב.
מר רייך קיבל מכתבי שחרור לקרן ההשתלמות ולקופות הגמל, על כל חלקיהם, וכן טופס 161"
.

(ההדגשות הוספו).

לטעמנו, אין נדרש הסעיף לפרשנות, אלא הוראתו ברורה (הגם, שלטעמנו, ניתן היה לנסחו באופן שימנע "המחלוקת" שנפלה בין הצדדים ...).

נקבע בהסכם הפרישה באופן מפורש כי התובע יהיה זכאי לקבל פ"פ בשיעור 175%. זוהי ההוראה הברורה והעיקרית וסעיפי המשנה לה, אין בהם להקנות יותר מקביעה עיקרית זו (גם ללא הרקע להם, כמפורט בהרחבה לעיל בפסה"ד!).

בהתאמה להוראה זו, מובהר כיצד ישולמו 175% פ"פ. כך קובע סעיף משנה (1) כי 100% פיצויי פיטורים יחשבו כמשולמים (באיזה אופן?:) ע"י שחרור כספי הפיצויים שהופקדו בקופות השונות ... ולכך יש משמעות אחת – הפקדות ל- 100% פ"פ, הפקדות שיהא בהן כדי כיסוי 100%/ שכר קובע! (כמשמעם בחוק, בסעיף 14).

בהתאם, 100% ופ"פ יכול שיפורשו אך ורק בדרך אחת כחישוב שבחוק: משכורת קובעת במכפלת שנות העבודה.



סעיף זה קובע כי בשחרור יהא כדי 100%.

משמע, עפ"י הדין, עפ"י סעיף 14 לחוק, אם הפרמיות/הפרשות הנתבעת לפ"פ בוצעו במלואן, יש בכך כדי תשלום פ"פ [בין אם בפירותיהם נגרע מהחישוב הרגיל (שכר כפול ותק כתוצאה מהמצב
במשק/בהשקעות – כטענת התובע) ובין אם בפירותיהם עלו על החישוב הרגיל].

זוהי ההסכמה וזו משמעותה. התובע זכאי היה ל-100% פ"פ (בהנתן כי בוצעו הפרשות במלואן + פירות, או משכורת לשנה) ולתוספת של 75% (לפי שכר קובע
x
0.75 לחודש).

לפי "הגיונו" של התובע, לפי פרשנותו לסעיף 8 א (1) – היה ראוי לגזור את ה-75% (שבסעיף 8 א (2), שמא מ"מלוא" הכספים בקופות הגמל השונות – אלא ש"אף" הוא אינו טוען כך (אלא טוען ל- 0.75 שכר קובע
x
ותק) ומה לנו יותר מכך, כדי לדחות עתירתו שבתביעה ...

הגיונה של הוראה זו בהסכם, ברור מההסכם עצמו (ואף ממלוא נסיבותיו).

עוד יש להזכיר כי התובע מגיש ההסכם, הנושא (עדיין) ההסתייגות כי טרם נדון וטרם אושר ע"י הנתבעת, תוך שצויין בו (סעיף 15 א) כי יכנס לתוקפו לאחר אישורו במוסדות הנתבעת.

כך, גם מכתב המנכ"ל (ג' לתביעה) ברי כי הינו מכתב שנכתב מראש, כנוסח המקובל בנתבעת לפורש בכיר (בהתאמה להסכמה שעם התובע) – והוא אינו חתום ע"י המנכ"ל ואף לא ע"י התובע, בשונה מנספחי ג' לסמנכ"ל.

(ואגב כך, התובע אינו חולק כי נספח ג' אינו מלא, שהרי חרף האמור בסעיף ג' בו – שוחררו לתובע גם קופ"ג דש).

לטעמנו, ולו עפ"י סעיפים 11-12 לתצהירו של התובע – עולה ברורות כי "הסכים" לפְרוש בתנאים הפחותים מהמקובל לבכירים כמוהו, משלא קיבל 200% אלא הוסכם על 175% ועל סמך זה הסכים לפרוש ... כך, גם העובדה שהנתבעת המשיכה (בשנה שבין הסכם הפרישה לסיים יחסי העבודה) להפריש לפי 200% איננה מלמדת כי הצדדים כיוונו לכך כי יקבל את כל ההפרשות (200%).

עוד נציין כי התובע בתפקידו – ודאי וודאי ידע כי הנתבעת הפרישה לבכירים לקופות השונות במהלך השנים 200% – ולא שמענו כי במהלך המו"מ טרם הסכם הפרישה – הִפנה התובע מאן דהוא לעובדה מהותית זו.

לטעמנו, ולו בדבריו בח.נ. (עמ' 11 שורות 19-8) ברור כי התובע לא גילה עובדה מהותית זו למי שניהל עימו המו"מ (ולטעמו, לא היה זה רבינוביץ – כך בעמ' 11, הגם שעולה מהמשך דבריו כי דווקא כן ניהל עימו מו"מ!).

גם תשובתו לפיה בנובמבר 2008 היו נפילות של 40% אינה יכולה לעמוד לו, למהות, שהרי לפי מענה זה בביצוע ההפרשות לפ"פ (100%), אם איבדו מערכן 40% (או שיעור אחר) היה זכאי, עפ"י נספח 1 לתביעתו,
ולשיטתו, ל-60% משכר קובע
x

ותק) – אלא שלא כך נהגה בו הנתבעת [כזכור, קיבל התובע (מעט) יותר משכר קובע

x
ותק כ- 100%] – ולנו לא נשאר אלא לתמוה לטענתו זו!!

גם תשובתו לפיה "הראש שלי לא היה בכסף" אלא רק שלא יענש, ולא אכפת היה לו אם יש פחות או יותר – מלמדת יותר מכל כי אף הוא ידע, כי לא סיכם כי יקבל יותר מ-175%, כשה-100% אין משמעו כל מה שבקופות, אלא הפיצויים שבקופות והפיצויים שבקופות הם רק הפרשות ל- 100% פצויי פיטורים ופירותיהם. הנתבעת נתנה לו בהקשר זה את מלוא הזכאות.

אם עפ"י נספח ב' לסמנכ"ל משכה הנתבעת סך של כ-500,000 ₪, משמע כי בקופות, בשל הפרשות ל-100% פ"פ ופירותיהם לא היה כדי שכר קובע

x
שנות ותק (שהרי לקופות הופרש כדי 200%; אליבא ד'תובע 100% פ"פ שיעורם יותר מ- 900,000 ₪)!

משמע, הנתבעת לא ביקשה, חרף ההסכם וסעיף 14 – "להסתפק" בשחרור קופות – אלא, דאגה כי לא יחסר וכי התובע (חרף ההפסד בקופות, לוֹ טען בפני
נו) יקבל כדי 100% פ"פ (שכר
x
ותק)!

רבינוביץ בעדותו הבהיר כי ניהל מו"מ עם התובע על פ"פ (שרצה לקבל 200% כמו בכירים אחרים ולא להפגע לא כספית אלא רגשית), וכי המו"מ התייחס לשיעור הפיצויים שיקבל וסיכם כי יקבל 175%, כך המליץ לדירקטוריון וכך התקבל בדירקטוריון.

ואם היה ספק בלבנו כי כך קבע הסכם הפרישה (ולא היה), או כי כך נהגה הנתבעת (גם ביחס לבכירים אחרים) – הבהיר הסמנכ"ל בח.נ. במפורש כי ה-100% הוא זה שבהפרשות ל-100%, כמתחייב מסעיף 14 לחוק!

ועוד – הגם שהסמנכ"ל הוא שניסח את המכתב
והגם שהבהיר בח.נ. כי המנכ"ל לא ידע על קיום קופה נוספת לפ"פ הנוספים – דוקא מכך ניתן ללמוד, מח.נ. של עדי הנתבעת – כי לא כיוון המו"מ, לא כיוונו ההמלצות ולא הסיכומים (גם לא בין התובע לעו"ד פיינברג) לכך כי התובע יקבל כל מה שבקופות (בהתעלם מכמה הם: 100% או 200%) ועוד 75%.

ועוד – התובע "בא טרוניה" משהו לעו"ד פיינברג בחקירות הנגדיות של עדי הנתבעת ... דא עקא, "נמנע" התובע מהעדתו של עו"ד פיינברג, כעד מטעמו, בין מראש ובין למצער (לו כך ביקש), לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעת.

ונזכיר – הסכם הפרישה הושג במטרה ולתכלית משותפת לצדדים שבפני
נו.
לשונו ברורה ולפיה, יקבל התובע 175% פ"פ ובהתאם, "אומד דעתם" המשותף של הצדדים לו – ברורה מלשונו!

התכלית, המטרה, המהות של הסכם הפרישה, נסיבות כריתתו, הגיונו (משפטי-כלכלי), נוהגי הנתבעת וההסברים – כל אלה מובילים למסקנה אחת והיא כי אין התובע זכאי ליותר מ- 175% וכי האופן שבו פעלה הנתבעת, קרי 100% פ"פ (שכר
x
ותק) + 75% מאלה – הוא בלבד מה שסוכם. המשך הסעיף אינו יכול להוסיף ואינו מוסיף להסכמה משותפת זו.
מוצאים אנו להבהיר עוד ובקצירת האֹמר – הן עפ"י הלכת אפרופים והן עפ"י הלכת ביהמש"ע בעקבותיה – עדיין נדָרש, קודם לכל, ללשון ההסכמה החוזית, ללשונו המפורשת של ההסכם.
בענייננו, אף אם נדרשנו לפרשנותו לפי לשונו וכלל הנסיבות – התוצאה המשפטית – זהה היא.

פרשנות התובע לאמד דעת הצדדים ולנסיבות החצוניות – דוקא מובילה למסקנה כי הצדק עם הנתבעת, שהרי ברי כי לא התכוונו להיטיב עם התובע יותר ממנהל בכיר שפרש בנסיבות רגילות (כדוגמת העד מטעמו, חכם שקיבל רק 200%).
התובע מבקש לקבל יותר מ- 200% מה שמלמד כי לא זה היה אמד דעת הצדדים!

לאור כל האמור – אין קמה לתובע זכאות נוספת כלשהי, משקיבל מהנתבעת כל שהוסכם.


ו.
כללית
*
עדות חכם הייתה מגמתית מאד, לא משכנעת ו"מתחכמת" משהו. שוכנענו כי היה ער לפרטי ההסכם ונסיבותיו והעובדות הידועות לו, רבות מאלה שנכון היה לאשר. עיקר הדברים הוא כי שוכנענו מעדותו שלא סיכם התובע (והנתבעת לא העניקה, אי פעם) יותר מ-200%!

*
לא נהיר לנו מדוע "הסתתר" התובע מאחורי הטענה, כביכול, הסכם הפרישה נוסח רק ע"י הנתבעת – טענתו נסתרה מיניה וביה, למשל, מ- ד' 2 (מפי עו"ד פיינברג) והעיקר – מעדותו בפני
נו, לפיה יוצג עוד טרם חתימתו ע"י 3 משרדי עו"ד (שונים), שאף העירו הערותיהם!

* ודאי אין להבין מדוע מצא התובע, חרף כך כי החזיק בכל ההסכמים שלו – להגיש רק את חלקם. כאן ראוי להזכיר כי התובע צרף את נספח א' לתביעה, ש"ניכר" בו כי הוא רק נספח למסמך משפטי מלא (שלא צורף!).

* ובהקשר זה – לא שוכנענו מטענת התובע, כביכול, בתוקף תפקידו כמבקר פנים בנתבעת – לא ידע כי בכירים הפורשים בנתבעת "מקובל" כי יקבלו תוספת 100% לפ"פ – ודאי כך, לאור חברותו עם העד מטעמו!
לא נוכל שלא להעיר כי, לטעמנו, התנהלות ראויה לנתבעת, למניעת מכשלות וטעויות מיותרות, מחייבת צבירה של 100% הנוספים בקופה נפרדת, שמא לכלל בכיריה יחדיו.

* אין כאן יישום פרשנות כנגד המנסח – שהרי התובע (ובכ"י השונים) היו חלק מ"מנסח" של ההסכם!


ז.
סיכום
לאור כל האמור – נדחית התביעה על כל עתירותיה. אנו קובעים כי הנתבעת ביצעה ההסכם כמתחייב.


משנדחתה התביעה ומשלא נתבקש – אין ניתן צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג ניסן, תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.





נ.צ.: גב' ש. הורוביץ (ע)

שרה מאירי

,שופטת-אב"ד

נ.צ.: מר י. גונצ'רובסקי (מ)


נחתם ע"י נ.צ. ביום 30.4.12.







תעא בית דין אזורי לעבודה 2274/10 אלי רייך נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/04/2012)