פסקי דין על אליעזר כהן |

7438/01 בשפ     08/10/2001




בשפ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

בש"פ 7438/01 - ב'

בפני
: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העורר: אליעזר כהן
נגד

המשיבה: מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.9.01 בתיק ב.ש. 21880/01 ת.פ. 2263/01 שניתנה על ידי כבוד השופט ברוך אזולאי
תאריך הישיבה: י"ז בתשרי תשס"ב (4.10.01)

בשם העורר: עו"ד אלון קוצר


בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר


החלטה

1. לפני ערר על מעצרו של העורר המבקש להורות על שחרורו. זה הרקע לבקשה:

נגד העורר הוגש ביום 13.9.01 כתב אישום לבית משפט השלום באשדוד המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 380 + 382(ג) וכן הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הם כי תקף את המתלוננת, שהיא גרושתו מזה שנתיים, ומעוצמת התקיפה היא נחבלה ונגרם לה שבר בכף ידה אשר הצריך טיפול רפואי וגיבוס. כן מיוחס לו כי הפר צו בית משפט לענין מעצר בית שהושת עליו בתיק אחר במובן זה שיצא מביתו בניגוד להוראה חוקית והפר איסור שהוטל עליו ליצור קשר כלשהו עם גרושתו.

2. עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה את בית משפט השלום (כב' השופטת מרוז) לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביום 16.9.01 ניתנה החלטה המורה על שחרורו מן המעצר. החלטה זו נתקבלה חרף ממצאיו של בית המשפט, לפיהם קיימות ראיות לכאורה בידי התביעה שיש בהן כדי לבסס את הרשעת העורר בדין; כי קיימת עילת מעצר כנגדו משמדובר במעשי אלימות בין בני זוג ונוכח העובדה כי העורר הפר צווי בית משפט שהטילו עליו איסורים שונים ונקשרו גם הם ליחסיו עם בת-זוגו. בית המשפט ציין כי היה מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים אלמלא מצא כי כתב האישום שהוגש נגדו פגום עד כדי היותו חסר תוקף ועל שום כך אין הוא יכול לשמש מקור סמכות למעצרו של אדם, ומשכך, יש לשחרר את העורר לאלתר.

הביסוס המשפטי שנתן בית משפט השלום למסקנה זו מושתת על המסקנה כי כתב האישום הוגש ונחתם בידי גורם בלתי מוסמך לכך, קרי: תובע משטרתי, להבדיל מפרקליט מוסמך מפרקליטות המחוז. הטעם לדבר הוא שהעבירה הראשונה בה מואשם העורר בכתב האישום הינה עבירת פשע מסוג אשר לא הועבר במסגרת תיקון מס' 33 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982- לסמכות התביעה המשטרתית. מכאן, שהוא נותר בסמכותה של הפרקליטות אשר עליה להחליט על העמדה לדין, ולפעול להגשת האישום וניהול המשפט. משכתב האישום במקרה זה הוגש על ידי תובע משטרתי ולא על ידי פרקליט מוסמך, יש לבטלו, וכך נעשה. אי לכך שחרר בית המשפט את העורר ממעצרו, אך ניאות לעכב את ביצוע החלטתו למשך 24 שעות כדי לאפשר ערר על החלטתו.

3. המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובמסגרת ערר זה עלו שתי טענות בעלות היבט עקרוני: הראשונה מפי המדינה נוגעת לשאלה האם, בנסיבות הענין, צדק בית משפט השלום בקובעו כי יש לבטל את כתב האישום משהוא הוגש על ידי גורם בלתי מוסמך ובשחררו את הנאשם על יסוד קביעה זו. השניה מפי בא כוח העורר עוסקת בשאלה בעלת אופי דיוני והיא - האם הבקורת הערעורית על החלטת בית משפט השלום דינה כדין ערר על החלטת מעצר או שמא יש לראותה כהחלטה המסיימת את ההליך הפלילי שאז דינה כ

פסק דין
הנתון לזכות ערעור. שאלה זו משליכה על ההרכב האמור לדון בענין, קרי: האם הרכב שלושה כמקובל לגבי ערעור על

פסק דין
, או הרכב דן יחיד כנהוג ביחס לעררים על החלטות מעצרים.

לענין השאלה השניה קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בהליך הנוגע למעצר ולכן גם אם אגב כך נדונה השאלה אם כתב האישום הוגש על ידי הגורם המוסמך, עדיין מדובר בהליך מעצר ולכן השגה בערכאה ערעורית היא על דרך ערר בדן יחיד ואין מקום להעבירו להרכב. אשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט כי מדובר בנושא עקרוני מורכב המחייב דיון מעמיק ולפיכך הורה על המשך מעצרו של העורר עד למתן החלטה בענין זה והורה כי בינתיים יוגש תסקיר מעצר בעניינו. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפנינו.


4. טענותיו של בא-כוח העורר נוגעות לשני העניינים שהועלו בפני
בית המשפט המחוזי. עיקר טענתו היא כי טעה בית המשפט משלא הורה לשחרר את העורר לאלתר ממעצרו, משנקבע על ידי בית משפט השלום כי כתב האישום נגדו הוגש בלא סמכות ועל כן הוא מבוטל, שכן משהחליט כך מקור הסמכות למעצר אינו קיים ושחרורו המיידי של העצור הינו תוצאה מתבקשת מאליה, כל עוד לא יוכרע אחרת. שנית, נטען כי להחלטת בית משפט השלום בדבר העדר תוקפו המשפטי של כתב האישום מעמד של

פסק דין
המסיים את ההליך הפלילי בעניינו של העורר ולכן נתונה לגביה זכות ערעור שיש לדון בה בהרכב שלושה, ואין מדובר בערר שהסמכות לדון בו נתונה לדן יחיד.

בא-כוח המדינה התנגד בטיעוניו לשני קווי הטיעון של הסניגור. לענין מעמדו המשפטי של כתב האישום נטען על ידו, בתמצית, כי יש לראותו כאילו הוגש בסמכות. לדבריו, תיקון 33 לחוק סדר הדין הפלילי לא הביא עימו שינוי במצב הדברים שהיה קיים קודם לחיקוקו בכל הנוגע לעבירות פשע שלא הועברו במפורש מכוח התיקון האמור לסמכותה המלאה של התביעה המשטרתית. על פי המצב הקיים קודם לתיקון חומר שהושג בחקירת פשע היה על המשטרה להעבירו לפרקליט מחוז. על הפרקליט היה להחליט בדבר העמדה לדין או סגירת התיק. אם החליט להעמיד לדין, ניתן היה להעביר את המשך הטיפול בתיק, קרי: הגשת כתב האישום וחתימה עליו, וייצוג המדינה בבית המשפט לתביעה המשטרתית, וזאת בעניינים שתובעים משטרתיים מוסמכים לנהלם בהתאם לסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי. על פי הטענה, פרקטיקה זו, המבחינה בין סמכות העמדה לדין הנתונה לפרקליט, לבין סמכות הגשת כתב האישום וייצוג במשפט הנתונה לתביעה המשטרתית בעבירות פשע המצויות בסמכות בית משפט השלום, נוהגת מזה שנים, ותיקון 33 לחוק סדר הדין הפלילי לא התכוון להכניס בה כל שינוי. בענייננו, מוסיף בא כוח המשיבה ואומר, הוגש כתב האישום על ידי תובע משטרתי בחתימתו ובכך לא היה פגם אילו נתקבלה מראש החלטת פרקליט מוסמך בדבר העמדה לדין. בכך יש לראות משום ריפוי הפגם ויש לראות את כתב האישום כאילו הוגש כדין.

אשר לשאלה הדיונית הנוגעת לאופי הביקורת הערעורית על החלטת בית משפט השלום טוענת המדינה כי יש לראות את הענין כהליך הנוגע למעצר גם כאשר מתלווה לו היבט הנוגע לתקפות כתב האישום. משכך, אין מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך הפלילי אשר דינה כ

פסק דין
, אלא בהחלטה בענין מעצר שההשגה עליה היא כדרך ערר בפני
דן יחיד.

5. שני היבטים לערר שלפני: היבט מהותי - העוסק בשאלת תוקפו של כתב האישום על רקע בחינת מיהות הגורם המוסמך להגישו, והיבט דיוני - הנוגע לשאלה האם החלטת בית משפט השלום הינה נושא לערר בפני
דן יחיד או דינה כ"פסק-דין" העומד לערעור בפני
הרכב שלושה.

נתתי דעתי להיבטים אלה ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר ולאפשר לבית המשפט המחוזי, בדן יחיד, להמשיך ולבחון את שאלת המשך מעצרו של העורר על רקע תסקיר מעצר העומד להיות מוגש בעניינו.

אלה טעמיי:

תוקפו של כתב האישום

6. כתב האישום מיום 13.9.01 מייחס לעורר עבירה של פשע ועבירה של עוון. על כתב האישום חתום תובע משטרתי. ביום 14.9.01, יום לאחר הגשת כתב האישום, נתן פרקליט מוסמך בפרקליטות מחוז הדרום אישור להעמדתו של העורר לדין באישומים הנדונים. בנסיבות הענין יש לראות את כתב האישום כאילו הוגש כדין באופן הבא:

חוק סדר הדין הפלילי קובע בסעיף 12 מי הם התובעים המוסמכים בהליך הפלילי. הוא מונה בהקשר לכך את היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו בפרקליטויות המדינה והמחוזות ומי שהוסמך על ידי היועץ המשפטי לממשלה, דרך כלל או לעניינים מסויימים, לשמש תובע. כן הוסמכו אנשי התביעה המשטרתית לשמש תובעים. תובע משטרתי כאמור מוסמך לייצג את המדינה בבית משפט השלום, בתי משפט עירוניים ובהליכים בבתי משפט אחרים, ככל שהורו הגורמים המוסמכים. על פי הוראה זו, הותקנו תקנות סדר הדין הפלילי (כשירות שוטר תובע וסמכויותיו), התשכ"ו1966-, הקובעות בסעיף 2 כי תובע משטרתי מוסמך בכל הליך לשמש תובע בבתי משפט השלום ובבתי משפט עירוניים.

על פי סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- לבתי משפט השלום סמכות עניינית לדון בעבירות פליליות המסווגות כעוונות וכן בפשעים, בכפוף לתנאים מסויימים שפורטו באותה הוראה הנוגעים לסוגי פשעים ולאורך תקופת המאסר הקבועה לצידם בחוק. יוצא, איפוא, כי תובעים משטרתיים מוסמכים לשמש תובעים בבתי משפט השלום גם בעבירות המסווגות כפשעים, ככל שהן מצויות בסמכותה העניינית של אותה ערכאה על פי סעיף 51 לחוק בתי המשפט.

סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי קבע, טרם תיקונו בתיקון 33, כי חומר חקירה בעבירה שהיא פשע, תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, ואילו בעבירה אחרת - לתובע המוסמך לנהל את התביעה, הכל כפי שנקבע בסעיף 12 לחוק. סעיף 62 לחוק טרם תיקונו הוסיף וקבע כי אם ראה תובע אליו הועבר חומר החקירה כאמור בסעיף 60, כי הראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, כי אז יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור, אולם אם הועבר חומר חקירה לתובע משטרתי, טעונה החלטה שלא להעמיד לדין מהטעם האמור אישור קצין משטרה.


מהי המשמעות המעשית משילוב הוראות אלה טרם תיקון 33 לחוק?

חומר חקירה בכל עבירות הפשע למיניהן לעולם הועבר על ידי המשטרה לפרקליטות כדי שבמסגרתה יוחלט על העמדה לדין של חשוד או על סגירת התיק, לפי הענין. חומר חקירה בעבירות שאינן פשע הועבר על ידי המשטרה ישירות לתובע המשטרתי כדי שיחליט הוא על העמדה לדין או על סגירת התיק (בכפוף לאישור גורם מוסמך במקרה הצורך). עם זאת, מאחר שמכח סעיף 51 לחוק בתי המשפט חלק מעבירות הפשע שולבו לסמכותו העניינית של בית משפט השלום ונתונות לסמכות הייצוג של התביעה המשטרתית, נוצרה בפרקטיקה חלוקת-המשנה לגבי עבירות הפשע: עבירות הפשע המצויות בסמכות בית משפט השלום הנתונות לסמכות הייצוג של תובעים משטרתיים, ועבירות הפשע שנותרו בסמכותם העניינית של בתי המשפט המחוזיים, הנתונים לסמכות הייצוג של הפרקליטות.

אשר לסוג השני הנוגע לפשעים שבסמכות בית המשפט המחוזי, נתקיימה האחדה בין הגורם המוסמך להחליט בדבר ההעמדה לדין לבין בעל הסמכות ליישם את ההחלטה על דרך הגשת כתב האישום וייצוג התביעה במשפט. אשר לסוג הראשון, העוסק בפשעים שבסמכות העניינית של בית משפט השלום - נוצר פיצול בפרקטיקה בין הגורם המוסמך להחליט בדבר העמדה לדין, שהוא פרקליט מוסמך, לבין הגורם המוסמך ליישם את החלטת ההעמדה לדין בדרך הגשת האישום וייצוג במשפט, שהוא התובע המשטרתי. וכך, בענייני פשעים המצויים בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, נוצר שילוב תפקודי בין מערך הפרקליטות למערך התביעה המשטרתית באופן הבא: הפרקליטות מקבלת את חומר החקירה בעבירת הפשע מהמשטרה ומחליטה על העמדה לדין או על סגירת התיק, לפי הענין. אם החליטה על העמדה לדין, עובר הטיפול בהגשת כתב האישום ובייצוג השוטף במשפט בבית משפט השלום לתביעה המשטרתית. שילוב תיפקודי זה הותיר בידי הפרקליטות את ההכרעה הערכית בדבר העמדה לדין או סגירת התיק בכל סוגי עבירות הפשע בעוד הניהול השוטף של תיקי הפשע שבסמכות בתי משפט השלום הופקד בידי התובעים המשטרתיים המוסמכים כחוק. אכן, אפשרות קיומו של פיצול בין סמכות העמדה לדין לבין סמכות הגשת כתב אישום וניהול המשפט הינה תופעה מוכרת, וכבר נפסק כי סמכויות אלה אינן חייבות להיות מופעלות, בהכרח, בידי יד אחת. כך נפסק בבג"צ 687/87 לוי נ' השופט בוכויץ ואח', פד"י לג(1) 389, 392:
"הבחין החוק שלנו בין העמדה לדין, שאת ההחלטה לגביה מסר במקרה של פשע לפרקליט המחוז, ולו בלבד, לבין הגשת כתב אישום שהוא לפי סעיף 61 בסמכות 'התובע'. תובע לפי הגדרתו של מונח זה כולל הן את היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו.... והן שוטר שנתקיימו בו תנאי הכשירות הדרושים ונתמנה להיות תובע... במקרה דנן נשמרה ההפרדה בין שני התפקידים - חומר החקירה בעניינו של העותר הוגש לפרקליט המחוז וזה חתם באופן אישי על ההחלטה להעמידו לדין... אחרי החלטתו נמסרה הגשת כתב האישום לתובע, ואין חולק שרס"ר שפירא הוא בגדר של 'תובע' כהגדרת סעיף 10 לחוק...".

(ראו גם ע"פ 507/74 מרגורין נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל(2) 701).

7. על רקע דברים אלה ניתן להבין את משמעות תיקון 33 לחוק סדר הדין הפלילי ככל שהוא משליך על ענייננו.

ביום 7.8.01 נכנס לתוקף התיקון האמור ובמסגרתו תוקנו סעיפים 60 ו62- כדלקמן: סעיף 60 קובע מעתה:
"העברת חומר חקירה לתובע

(א) חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע תעבירו המשטרה לפרקליט המחוז.

(ב) חומר שהושג בחקירה בעבירה שאינה פשע, תעבירו המשטרה לתובע המוסמך לנהל את התביעה, כאמור בסעיף 12 (להלן - תובע מוסמך).

(ג) על אף הוראות סעיף קטן(א):
(1) פרקליט המדינה רשאי להחליט כי חומר, שהושג בחקירה בעבירות פשע המנויות בתוספת הראשונה א, כולן או חלקן, יועבר לתובע מוסמך;

(2) ...
(ד) החלטת פרקליט המדינה לפי סעיף קטן(ג)(1) תפורסם ברשומות".

סעיף 62 קובע מעתה:
"העמדה לדין וסגירת תיק

"(א) ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור; ואולם, החלטה שלא להעמיד לדין בשל העדר ענין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן:

(1) פרקליט מחוז או פרקליט בכיר שהוא הסמיכו לכך - בעבירות שהן פשע;

(2) קצין משטרה המכהן כראש יחידת תביעות או קצין משטרה המשמש כתובע והוסמך לכך - בעבירות שאינן פשע, כאשר חומר החקירה בהן הועבר לתובע מוסמך".



8. מהי משמעות התיקון האמור?

סעיף 60 לחוק המתוקן ביקש להעמיד סייג להוראה הכללית שהיתה בתוקפה קודם לתיקון, לפיה כל חומר חקירה הקשור בפשע יועבר לפרקליט המחוז לצורך החלטה בדבר העמדה לדין או סגירת התיק. תיקון החוק נועד להסמיך את פרקליטת המדינה להחליט כי חומר חקירה בעבירות פשע מן הסוגים המפורטים בתוספת ראשונה א' לחוק המתוקן, כולן או חלקן, יועבר לתביעה המשטרתית. הפירוש המעשי של הוראה מתקנת זו הוא כי מעתה ניתנה סמכות לפרקליטת המדינה להורות כי חומר חקירה בפשעים מסוימים המצויים בסמכות העניינית של בית משפט השלום יועבר על ידי המשטרה ישירות לתביעה המשטרתית כדי שהיא תפעל לגביהם בכל שלבי ההליך - הן מתן החלטה בדבר העמדה לדין או סגירת התיק, הן הגשת כתב אישום והן יצוג בבית משפט השלום בהליך גופו. שוב אין צורך בסוג עבירות זה בהחלטת פרקליט בדבר העמדה לדין, ולגבי עניינים אלה נוצרה האחדה של מכלול הסמכויות הנוגעות להליך בידי התביעה המשטרתית. ואכן, פרקליטת המדינה הורתה על יישום התיקון כאמור בהחלטה שפורסמה ברשומות.


טעמי התיקון האמורים מוסברים בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 32) (העמדה לדין וסגירת תיקים), התשס"א2001-, (הצעות חוק 2997, תשס"א, עמ' 607)). ההצעה מבהירה כי התיקונים האמורים נועדו להשתלב עם תיקוני חקיקה שנעשו בשנים האחרונות באשר לחלוקת סמכויות בתי המשפט בעניינים פליליים, אשר הביאו לשינויים בפרקטיקה בכל הנוגע לטיפול בתיקי חקירה בידי תובעים. המגמה היא להתקדם לקראת יצירת האחדה בין הסמכות הנתונה לתביעה המשטרתית לייצג את המדינה בעבירות פשעים בבית משפט השלום שהיתה קיימת קודם לתיקון, לבין הסמכות להחליט באותן עבירות על העמדה לדין או על סגירת התיק, שהיתה נתונה קודם לכן לפרקליט מוסמך. אין מדובר בשלב זה ביצירת האחדה מלאה כאמור בכל עבירות הפשעים הנדונות בבתי משפט השלום, אלא בהתאמה חלקית בלבד לגבי סוגים מסוימים של עבירות פשע ואילו בפשעים אחרים הותיר המחוקק לעת זו את הפיצול הקיים בין סמכות ההעמדה לדין או סגירת התיק הנתונה לפרקליט מוסמך לבין הטיפול השוטף לאחר מתן החלטת העמדה לדין, הנתון לתביעה המשטרתית והמקיף הן את הגשת האישום והן את הייצוג במשפט.

וכך מסבירה ההצעה (שם, עמ' 608-9):
"סעיפים 60 ו62- לחסד"פ כנוסחם היום קובעים לאמור: ... משמעותם של סעיפים אלה היא שכאשר נחקרה עבירה שהיא פשע, מי שמוסמך להחליט בענין העמדה לדין או סגירת תיק הוא פרקליט המחוז... כך, אף שבאותן עבירות פשע אשר יידונו בבית משפט השלום מוסמך תובע משטרתי לנהל את ההליך בבית המשפט, ההחלטה להעמיד לדין או לסגור את התיק אינה נתונה בידו. אין הצדקה למצב זה ויש בו כדי לגרום לסרבול ההליכים ולהארכתם... על כן, מוצע לשמור על העיקרון לפיו ההחלטה בדבר העמדה לדין בעבירות פשע תהיה נתונה בידי פרקליט המחוז, ואילו בעבירות אחרות היא תהיה בסמכותה של התביעה המשטרתית. ואולם כדי לאפשר גמישות לכלל זה והתאמתו לחלוקה העדכנית של סמכויות בתי המשפט באשר לעבירות פשע מסוימות, מוצע לקבוע בחסד"פ רשימה של עבירות פשע שאינן בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי ושלגביהן רשאי פרקליט המדינה לקבוע כי הסמכות להחליט על העמדה לדין באותן עבירות, לרבות סגירת התיק אם לא נמצאו ראיות מספיקות, תימסר לתביעה המשטרתית" (הדגשה לא במקור).

הנה כי כן, משמעות תיקון החוק בענייננו היא הסמכת פרקליטת המדינה להורות על העברת חומר חקירה בעבירות פשעים מסוימות ישירות לתביעה המשטרתית כדי שזו תחליט על העמדה לדין או על סגירת התיק (בכפוף לאישור גורם מוסמך כמפורט בתיקון לחוק). סמכות זו מצטרפת לסמכות התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום ולייצג במשפט. אין מטרת התיקון לחוק לשנות מהפרקטיקה שהיתה נקוטה קודם לו ככל שהיא נוגעת לפשעים שלגביהם נותרה חובת המשטרה להעביר את חומר החקירה לפרקליט המחוז כדי שהוא יקבל החלטה בדבר העמדה לדין. ברי, כי גם כיום, לאחר שהחליט על העמדה לדין, רשאי הוא להעביר את המשך הטיפול בהגשת אישום וייצוג במשפט לתביעה המשטרתית, והוא - מקום שמדובר בפשעים שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

פרקטיקה זו מתיישבת עם שיקולי מדיניות המבקשים בשלב זה, מצד אחד, להותיר את ההחלטה הערכית בדבר העמדה לדין בפשעים רציניים בידי פרקליט המחוז, ומצד שני מבקשת להעביר את הטיפול השוטף בניהול התביעה בפשעים אלה לידי התביעה המשטרתית משיקולים של מערך כח האדם המקצועי וחלוקת התפקידים בין הפרקליטות למשטרה. תפיסה תיפקודית זו שהיתה שלטת טרם התיקון לא השתנתה גם לאחריו ביחס לעבירות הפשע שלגביהם ביקש החוק להותיר את סמכות ההעמדה לדין בידי הפרקליטות, אך בד בבד איפשרה את הפיצול התיפקודי שהסמיך את התביעה המשטרתית ליישם את החלטת ההעמדה לדין בדרך ניהול שוטף של התביעה בבית משפט השלום.

ראוי, עם זאת, להעיר כי הפרשנות האמורה לחלוקת הסמכויות בין גורמי התביעה הפלילית, המתבססת על בחינת מטרת התיקון לחוק על רקע המציאות החקיקתית הקודמת והפרקטיקה המעשית שהתפתחה, אינה מובנת מאליה מקריאת סעיפי החוק כשלעצמם, כפי שהיה מתבקש לגבי נושא העוסק בסמכויות הגורמים המוסמכים בפלילים. מכאן גם מגוון הגישות הפרשניות המשתקפות בפסיקת בתי המשפט לערכאותיהן השונות שניתנו בעת האחרונה בסוגיות אלה. אכן, טוב היה אילו נושא זה לא הושאר לפרשנות מסתברת של הוראות החוק ואילו הובהרה בנוסח החוק מסגרת הסמכויות הברורה הנתונה לפרקליטות ולתביעה המשטרתית הן במצבים בהם מאוחדות כל סמכויות ההליך בידי גורם תביעה אחד והן מקום שאפשרי פיצול בסמכויות ובתפקידים בין גורמי תביעה שונים, וכל זאת, כדי למנוע אי בהירות ותקלות אפשריות.

מן הכלל אל הפרט

9. בענייננו, מדובר בכתב אישום המייחס לעורר עבירת פשע אחת ועבירה אחרת שהיא עוון. עבירת הפשע נתונה לסמכות העניינית של בית משפט השלום אך אינה נכללת בגדר העבירות אשר מכח תיקון 33 לחוק מועבר בעניינן חומר החקירה ישירות לתביעה המשטרתית לצורך העמדה לדין. החלטה בדבר העמדה לדין בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות של בן זוג נותרה בשלב זה בסמכות פרקליט המחוז. עם זאת, משהחליט פרקליט בדבר העמדה לדין, ניתן להעביר את הכנת כתב האישום וייצוג המדינה במשפט לתביעה המשטרתית, משמדובר בעבירה הנתונה לסמכות העניינית של בית משפט השלום. אלא שבמקרה זה כתב האישום הוכן והוגש על ידי תובע משטרתי ורק יום לאחר מכן, ב14.9.01-, ניתן אישור פרקליט מוסמך בדבר העמדה לדין.


האם מתן החלטה כאמור לאחר הגשת כתב האישום הכשירה את הפגם?
ככלל, מקומה של החלטה בדבר העמדה לדין קודמת בזמנה להגשת כתב אישום, ומקום שקיים פיצול בין הגורמים המוסמכים המופקדים על שני מהלכים אלה, חשוב במיוחד להקפיד על נוהלי סדר הזמנים הנכון. החלטה להעמיד לדין הינה, מעצם טיבה, ראשונה מבין המהלכים האמורים וכורכת עמה שיקולים שונים, ובהם עניינים שבמדיניות, ויש לקבלה באורח עצמאי לאחר עריכת מכלול האיזונים הראויים. הגשת כתב אישום היא פועל יוצא מהחלטת העמדה לדין, והחלפת הסדר במקרה שארעה תקלה עלול להעלות חשש כי החלטה מאוחרת בדבר העמדה לדין נועדה להכשיר למפרע מהלך הגשת אישום שנעשה קודם זמנו ובלא שנשקלו השיקולים הצריכים לענין באורח מלא ועצמאי. בענין אחד לא היה נכון בית משפט זה להכיר בתוקף הסכמת הגורם המוסמך שנדרשה לצורך הגשת כתב אישום, כאשר ההסכמה נתבקשה ונתקבלה לראשונה בשלב הערעור ופסק כי בנסיבות אלה לא היה באישור בדיעבד כדי לרפא את הפגם. (ע"פ 6/80 חסקלה נ' מדינת ישראל
, פד"י לד(4) 725). עם זאת, המצב בענייננו שונה, לאור סמיכות הזמן הקרובה ביותר בין הגשת כתב האישום לבין אישור ההעמדה לדין שניתן יום לאחר מכן, ובטרם נעשה כל צעד דיוני בהליך הפלילי. סמיכות הזמנים כאמור, וההנחה שלא הופרכה כי שיקולי ההעמדה לדין כאן נשקלו לגופם ובאורח עצמאי מביאים אותי למסקנה כי אישור כאמור הועיל לרפא את הפגם. בהקשר זה יצויין כי בענין אחד ראה בית משפט זה בהעדר קיום החלטה בדבר העמדה לדין של פרקליט מחוז שנדרשה משום פגם בכתב האישום כמשמעותו בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (רע"פ 10/97 חג'בי נ' מדינת ישראל
, תק-על 97(2), 4). הוא מצא כי משלא עלתה טענה מיקדמית בענין זה בשלב תחילת המשפט, לא יישמע הטוען בשלב מאוחר יותר כי כתב האישום פגום, ומשלא נמצא עיוות דין בהליך. בענייננו בודאי ניתן לומר כי בתיקון התקלה בפער של יום אחד לאחר הגשת האישום לא נגרם עיוות דין לנאשם.

לאור האמור, יש לראות את כתב האישום כנגד העורר כתקף, משהוגש על ידי הגורם המוסמך - התביעה המשטרתית - וניתנה בהקשר לכך החלטת פרקליט מוסמך לענין העמדה לדין, אשר אף שניתנה באיחור קל, יש להכיר בתוקפה.

ההיבט הדיוני - מעמד החלטת בית משפט השלום בערכאת הביקורת הערעורית


10. נטען כי החלטת בית משפט השלום לבטל את כתב האישום דינה כ"

פסק דין
" המסיים את ההליך הפלילי, ולפיכך השגה על החלטה זו צריכה להיות בדרך של ערעור בפני
הרכב שלושה בבית המשפט לערעורים ולא בדרך ערר בדן יחיד, כמקובל לגבי החלטת מעצר.
גישה זו אינה נראית לי. נכון הדבר כי מקובלת העמדה לפיה הגדרת המושג "

פסק דין
" הנתון לערעור בזכות והנשמע בפני
הרכב שופטים מתרחבת גם על פני החלטה במשפט אשר הכריעה סופית בענין מסוים באופן שבעקבותיה הליך המשפט הסתיים (ב"ש 3049/95 אבו עדרה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(4) 146, 149; רע"פ 1509/91 כדורי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3) 652, 655). אבן הבוחן לענין זה היא האם ההליך נסתיים כולו עם מתן ההחלטה, או שמא נותר עדין לעשות דבר מה. אם סיים השופט לחלוטין את מלאכתו, קמה זכות הערעור. אם נותר עוד על מה לדון, לא קמה זכות הערעור.


בענייננו אין לראות את החלטת בית משפט השלום בענין המעצר משום סיום המלאכה לגבי ההליך הפלילי כולו וזאת מטעמים אלה: שאלת מעמדו של כתב האישום מבחינת תוקפו החוקי היא בודאי שאלה בעלת חשיבות, בין היתר, לצורך בירור קיום סמכות מעצר לגבי הנאשם, שהרי כתב האישום הוא המקור המשפטי המוליד את סמכות המעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם. בלעדי כתב אישום תקף אין סמכות כזו. מכאן, שבהליך מעצר, משנטענת טענה בדבר תוקפו של כתב אישום כאמור, יש להתייחס אליה ולבחון אותה. יחד עם זאת, הליך מעצר נועד לבחון בדחיפות את שאלת קיומה של סמכות מעצר ואופן הפעלתה במקרה נתון. מכאן, אף שיש מקום לבחון את שאלת תקפות כתב האישום משעולה טענה בענין זה, הבחינה הינה לכאורית בלבד כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו, בדומה לבחינה לכאורית בלבד של הראיות הנעשית באותו שלב. בחינה כזו נעשית בהקשר ישיר לשאלת המעצר, ורק בהקשר אליה. ממילא, החלטת בית משפט בדבר ביטול כתב אישום בשל פסול בו הניתנת בהליך מעצר כוחה יפה לצורך הליך זה בלבד. קביעה זו אינה מייתרת את קיום ההליך הפלילי העיקרי, ובכלל זה את האפשרות להעלות בתחילת המשפט טענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום במסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי. במסגרת המשפט גופו, עשוי בית המשפט לבחון לעומקן את הטענות המקדמיות הנוגעות לענין זה ואף לתת את דעתו לאפשרויות תיקון וריפוי הפגם בכתב האישום באורח שלא יפגע בהגנת הנאשם. דיון ובירור מעין זה ובהיקף כזה אינו מתרחש, מטבע הדברים, בהליך המעצר, משכל עניינו באותו שלב מתמצה בבחינה לכאורית בלבד של כשרותו של כתב האישום לצורך בירור קיומה של סמכות מעצר.

מכאן, יש לראות את החלטת בית משפט השלום כהחלטה שלא התיימרה לקבוע סופית את המצב המשפטי לגבי תוקפו של כתב האישום אלא ניתנה לצורך ענין המעצר בלבד. על החלטה זו נתונה זכות ערר לבית המשפט המחוזי בדן יחיד, כמקובל לגבי עררי מעצרים. שונה הדבר הוא אם תתקבל במשפט גופו טענת פסול בכתב האישום כטענה מיקדמית וכתב האישום בוטל, כי אז משמעות הדבר היא כי ההליך העיקרי במשפט אכן מסתיים. אזי קמה זכות ערעור למדינה על החלטת ביטול האישום בפני
הרכב שלושה, משההחלטה במשפט גופו קובעת סופית את המצב המשפטי בין הצדדים (ראה בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(1) 670, 676-7). אין זה המצב במקרה שלפנינו.

לאור זאת, צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לדחות את הטענה שהועלתה בפני
ו כי ההליך הנכון להשגה על החלטת השחרור של העורר הוא בערעור בהרכב שלושה, ובחר להמשיך בדיון בערר המעצר לגופו, כשהוא דן בו כשופט יחיד.
לסיכום הדברים

11. יש לדחות את הערר תוך קביעה כי, ראשית, כתב האישום נגד העורר הוגש כדין, והוא תקף מהבחינה המשפטית, ולכן עשוי לשמש מקור בר תוקף לסמכות מעצר. שנית, ההשגה על החלטת בית משפט השלום בהליך המעצר היא במסגרת ערר בדן יחיד ולא כערעור בפני
הרכב שלושה.
שאלת המשך מעצרו של העורר לגופה תלויה ועומדת עתה בפני
בית המשפט המחוזי, הממתין לתסקיר מעצר. מכאן, שלהיבטים הקשורים לענין זה אין מקום להיזקק במסגרת ערר זה.

הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשס"ב (8.10.01).

ש ו פ ט ת
________________
העתק מתאים למקור 01074380.r03
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
11









בשפ בית המשפט העליון 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נו 1 345 ] (פורסם ב-ֽ 08/10/2001)