פסקי דין על ליונל דוידסון | פסקי דין על יניב אלן | פסקי דין על גדעון דוד ו-יעל שרה דבורה דוידסון |

527/72 עא     09/05/1973




עא 527/72 ליונל דוידסון נ' יניב אלן, גדעון דוד ו-יעל שרה דבורה דוידסון




(פד"י כז (2) 11)

(פד"י כז (2) 20)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 527/72


השופטים:
כבוד השופט לנדוי
כבוד השופט ח' כהן
כבוד השופט מני

המערער:
ליונל דוידסון


ע"י ב"כ עו"ד ש' נסים

נ ג ד

המשיבים:
יניב אלן
, גדעון דוד ו-יעל שרה דבורה דוידסון


ע"י ב"כ עו"ד ס' ג'קסון


ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי, חיפה
(השופטת ל' פורטונה)
, מיום 18.6.72, ב-ב"ש 140/72, לפיה נדחתה בקשתו של המערער לדחות על-הסף, מחוסר סמכות עניינית, את תביעת ילדיו-המשיבים להעלאת דמי מזונות, שהוגשה בבית-המשפט המחוזי, חיפה, ב-תיק מזונות 25/72.


פסק דין

השופט ח' כהן
:



ושוב עלתה ובאה לפנינו הטענה שבית-המשפט המחוזי אינו מוסמך להיזקק לתביעת מזונותיהם של ילדים קטינים, באשר הוריהם התדיינו לעניין זה לפני בית-הדין הרבני, ועשו כן בתוקף תפקידם כאפוטרופסים טבעיים על ילדיהם.

מעשה שהיה כך היה, שההורים הגישו לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה "בקשה לגירושין", אשר שניהם חתומים עליה. נאמר בה שהחליטו להתגרש זה מזה, והגיעו ביניהם לידי הסכמה "בכל הקשור לחלוקת הרכוש המשותף ושאלת החזקת הילדים". אחרי הוראות בדבר דירתם המשותפת, באה הוראה זו בדבר מזונות הילדים:

הבעל ישלם לאשה דמי מזונות עבור ילדיו לרבות סכומי המשכנתא בסך כולל של 750 ל"י לחודש, עד שיגיעו הילדים לגיל 18 שנים. בעת שיגיע כל אחד מהילדים לגיל 18 שנים ירד רבע מסכום המזונות החדשי המוטל על הבעל.

למען הסר כל ספק מוצהר בזה על-ידי האשה שהסכם זה בקשר לדמי המזונות עבור הילדים נעשה בשמה היא ובשם הילדים הנ"ל כאפוטרופטיסם (!) הטבעית."

הדיבור "לרבות סכומי המשכנתא" מתייחס להתחייבות שקיבלה האשה על עצמה בסעיף קודם לשחרר "את הבעל מהחוב שבגינו נרשמה משכנתא על הדירה"; ופירושו הוא שבסכום המזונות אשר הבעל ישלם לאשה עבור ילדיהם, נכללו הסכומים אשר האשה תצטרך לשלם לבעל המשכנתה כדי לשחרר את הבעל מחבותו זו. ולא זו בלבד אלא הוסכם מפורשות שאם האשה לא תשלם את תשלומי המשכנתה, "ינוכה סכום תשלומי המשכנתא מתשלום המזונות החדשיים".

בית-הדין הרבני החליט ביום 17.10.68 לאמור: "מאשרים הסכמתם להתגרש, ומאשרים ההסכם שחתמו ונותנים לו תוקף חוקי של פסק-דין".

בינתיים הועלה סכום המזונות אשר הבעל משלם לאשה עבור ילדיהם, בהסכם הדדי, לסך 1,000 ל"י לחודש.

בתובענה הנוכחית תובעים שלושה מארבעת הילדים (הרביעי, הוא הבכור, עבר בינתיים מרשות האשה לרשות הבעל) את הגדלת מזונותיהם, והבעל ביקש למחוק תובענה זו על-הסף. בית-המשפט המחוזי לא נענה לו, ומכאן ערעורו לפנינו.

השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי ראתה עצמה, בדין ובצדק, קשורה בהלכה שנפסקה בבית-משפט זה ב-ע"א 404/70,
אליהו עברון, ואח' נגד חיים עברון; פד"י, כרך כה (1), ע' 373, 379, 380, 384-385
– והיא הלכה שיסודותיה הונחו עוד ב-ע"א 42/49,
היינריך משקה נגד רות משקה: פד"י, כרך ג, ע' 88; פי"ם, כרך ד, ע' 108
, ולאחריו ב-ע"א 17/60,
לאה דנש נגד ג'ורג' דנש וערעור שכנגד: פד"י, כרך יד, ע' 1107; פי"ם, כרך מה, ע' 376
. תמיד פסקנו שאין ההורים יכולים לחייב את ילדיהם בהסכמים שהם עושים בינם לבין עצמם לשם גירושיהם; ונתעוררה השאלה אם הוא הדין גם מקום ושעה שההורים כותבים בהסכם בלשון מפורשת שעושים אותו לא בשמם שלהם בלבד אלא גם בתוקף תפקידם כאפוטרופסים על ילדיהם. לעניין זה אומר
השופט ברנזון
ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל וזו לשונו:

"הלכה מושרשת של בית-משפט זה היא, שהסכם שהורים עושים ביניהם בנוגע לענייני ילדם מחייב את ההורים בלבד ולא את הילד. כאן נמצאה תחבולה נוחה לעקוף את ההלכה הזו על-ידי אמירה בהסכם הגירושין, המסדיר
בין ההורים
את העניינים הנוגעים לילדים, כי הדבר נעשה גם בשמם של הילדים. בעיני, אמירה כזאת בהסכם גירושין של ההורים היא, מבחינת הדאגה האמיתית לענייני הילדים, אמירה בעלמא שאינה מוסיפה ולא כלום. 'בהיות טבע האדם כפי שהוא', בהקשר של הסכם גירושין, הסכמה כביכול בשם הילדים אינה משנה את האפשרות הסבירה, שההורים יהיו מנועים על-ידי האינטרס שלהם יותר מאשר על-ידי החובה כלפי הילדים, ונוצר חשש רציני לקיפוח האינטרס של הילדים"
(שם, בע' 379-380
).

לדברים אלה מסכים אני בכל לב. השיקול המונח ביסוד פסיקתו הקודמת של בית-משפט זה, שבשעה שההורים מתרכזים בגירושיהם, אין דעתם נתונה כדבעי לאינטרסים של ילדיהם, חל על כל הסכמי הגירושין, בין אם מודים הם שעשו את ההסכם בשמם שלהם בלבד, ובין אם מוסיפים הם (כדי לצאת ידי חובת ההלכה הפסוקה) שעשו את ההסכם גם בשם ילדיהם.

בפסק-דינו ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל מוסיף
השופט ברנזון
ואומר שיכול והכל על מקומו יבוא בשלום אם ההסכם בין ההורים למזונות ילדיהם יידון בבית-הדין בתביעה נפרדת, ולא בכריכה אחת עם עניין הגירושין. אם כי גם אני אין אני שולל את האפשרות שבדיון נפרד ומיוחד שכזה יש והורים יוכלו לצאת גם ידי חובת אפוטרופסותם, אין אני כשלעצמי מוכן לקבוע מסמרות בדבר – ומה גם שלא בעניין שלפנינו ולא בעניין שהיה לפני בית-משפט זה ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל התקיים דיון נפרד כזה, ועל-כן לא היתה ההצעה לקיימו במקרים אחרים כי אם אימרת אגב בלבד.

מר נסים, שטען לפנינו למערער בבהירות ובקיצור הראויים לשבח, ניסה לשכנענו שמן הראוי הוא שאנו – שאין אנחנו קשורים בהלכה שנפסקה בבית-משפט זה – נלך אחר דעת המיעוט ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל, היא דעתו של
מ"מ הנשיא (זוסמן)
, מן הטעמים המבוארים באר היטב בחוות-דעתו החולקת
(שם, בע' 380 ואילך)
. שתי תשובות לבקשה זו, אחת כללית ואחת מיוחדת לעניין שלפנינו; ואלה הן:

(א) כשלעצמי, תמיד מוכן אני ומזומן לעיין מחדש בהלכה שנפסקה בבית-משפט זה, בין אם פסקתיה אני ובין אם פסקוה חברי, ולהשתכנע מן הנימוקים שהניעו שופט המיעוט לחלוק על דעת הרוב. ואולם נראה גם לי שבעניינים הנוגעים לסדרי הדין ולסמכויות השיפוט, חייבת ההלכה להיות ולהישאר יציבה ככל האפשר – ובפרט כשעל-פי הפסיקה נוצר נוהג הנהוג הלכה למעשה. והנה ההלכה הנדונה כאן נוגעת לסמכויות השיפוט, ואם כי איני יודע אם אמנם נוהגים לפיה גם בתי-הדין הדתיים הלכה למעשה, הרי על-כל-פנים בעלת ותק רב היא, שיסודותיה הונחו כאמור עוד לפני עשרים שנה ומעלה (ואף אושרו בבית-משפט של חמישה שופטים:
ע"א 47/62, דב בייטר נגד לינה בייטר, קטינה, באמצעות אמה; פד"י, כרך טז, ע' 1541
). התוספת שהוסיף פסק-הדין ב-ע"א 404/70,
[1],
הנ"ל להלכה הקודמת היא שלעניין פסלות הורים לחייב ילדיהם על-ידי הסכמי מזונות שעשו אגב גירושין, אין נפקא מינה שהתיימרו לפעול כאפוטרופסיהם: ואמנם מתבקשת תוספת זו, כמעט כדבר המובן מאליו, מכל הרציו המונחת ביסוד כל הפסקים הקודמים ההם. נמצא שגם יציבות ההלכה – אך לא רק יציבותה בלבד – מחייבת שלא נסטה עתה מפסיקה עקבית זו.

(ב) בעניין שלפנינו קיימים שני נתונים אשר לא היו קיימים בעניין שהיה לפני בית-משפט זה ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל, ויש בהם כדי לאבחן עניין זה מן העניין ההוא ולא להחיל עליו את טעמיו של
מ"מ הנשיא (זוסמן)
שנאמרו נוכח פני העובדות שהוכחו שם; ואלה הם:

(1) ההורים כאן לא התיימרו כלל לפעול כאפוטרופסים על ילדיהם, אלא הם פעלו אך ורק כבני-זוג הבאים להתגרש זה מזה. רק "למען הסר כל ספק", כלומר לסתום פי האשה, דרש וקיבל הבעל את הצהרתה שהיא, האשה, הסכימה לעניין מזונות הילדים לא רק בשמה כי אם גם בשם הילדים – "הצהרה" שערכה כקליפת השום, כל עוד לא פורש שהילדים הם צד לחוזה (כפי שפורש פעמים אחדות בהסכם שנדון ב-ע"א 404/70,
[1]
, הנ"ל).

(2) כריכת מזונות הילדים וסילוק חוב המשכנתה ביחד מצביעה על כך שלא היה כאן הסדר מצד הילדים ומטעמם כל עיקר, כי אם הסדר כספי כולל בין ההורים בלבד.

טענת מר נסים שהאשה מנועה מלטעון שלא טובת הילדים בלבד היתה לנגד עיניה שעה שהסכימה על מזונותיהם, ולפחות לשם יצירת מני
עות זו דייה בהצהרתה שהיא הסכימה גם בתוקף תפקידה כאפוטרופא – יכול וטענה נכונה היא; אך אין היא רלבנטית, מפני שהתובעים לפנינו הם הילדים, ולא הם מנועים.

לעניין זה אמר
מ"מ הנשיא (זוסמן)
בפסק-דינו החולק ב-ע"א 404/70,
[1]
, שהאשה –

"שקיפחה אתמול אינטרסים של ילדה, לא מן הראוי הוא שתתעטף היום באיצטלה דנאמן לילד, ותתבע את זכותו..... מן הדין שתפנה לבית-המשפט המחוזי, כדי שיפקיד עניינו של הילד בידי אפוטרופוס לשעה, לצורך תביעת המזונות. אם בזמנו לא מילאה תפקידה בנאמנות, מני
ין לנו שתעשה כן עכשיו?"
(שם, בע' 384-385).

ואולם אינה דומה אשה-אפוטרופא הטרודה אותה שעה בגירושיה, לאשה-אפוטרופא שאינה טרודה עוד אלא בגידול ילדיה בלבד; ומה שעיוותה אז, יכול ומסוגלת היא עצמה לתקן עתה.

טענתו החלופית של מר נסים, שהילדים מנועים מלטעון שהסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי ולא בידי בית-דין רבני, באשר ביקשו וחזרו וביקשו בבית-דין רבני דוקא לעכב את יציאת הבעל מן הארץ, לא היתה ראויה להישמע – ומה גם שהבקשות החוזרות ונשנות לעניין זה הוגשו לבית-הדין הרבני, כנראה על פניהן, לא על-ידי הילדים או מטעמם אלא על-ידי האשה.

אשר-על-כן לא היה בבקשה המשותפת לגירושין שהוגשה על-ידי שני ההורים לבית-הדין הרבני ושהכילה את ההסכם ביניהם גם לעניין מזונות הילדים, כדי לחייב את הילדים, ולא הוקנתה סמכות לבית-הדין הרבני על-ידי שהסכם זה אושר על-ידיו וקיבל תוקף של פסק-דין; ופתוחה לפני הילדים דרך התובענה בבית-המשפט המחוזי.

השופט מני
:
אני מסכים.

השופט לנדוי
:
אם כי נימוקיו של
מ"מ הנשיא
בחוות-דעתו החולקת ב-ע"א 404/70,
[1]
, נראים לי כבדי משקל, מוכן גם אני, למען יציבות ההלכה, ללכת על-פי הלכת הרוב שם, לאמור שהורה יכול לייצג את ילדו כאפוטרופוס בתביעת מזונות רק כשהתביעה מוגשת כתביעה נפרדת, ולא בכריכה אחת עם תביעת גירושין בין ההורים
(שם, בע' 379, ד-ו).

בנוגע לפניות החוזרות של האם אל בית-הדין הרבני, כדי שזה יאריך את צו-עיכוב הנסיעה שנתן בית-הדין להבטחת מזונותיהם של הילדים, אני מסכים שגם בהן אין כדי למנוע הגשת תביעת מזונות בשם הילדים לבית-המשפט המחוזי, כי פניות אלה אל בית-הדין הרבני לא היו אלא אמצעי לביצוע החלטתו המקורית של בית-הדין בעניין מזונות הילדים. בקשת ההארכה האחרונה הוגשה עוד לפני הגשת התביעה בבית-המשפט המחוזי. אמנם השתרעה תקופת ההארכה הזאת מעבר לתאריך הגשת התביעה בבית-המשפט המחוזי. אבל אין אני רואה פסול בכך שהאם אינה מוכנה לזנוח את צו-המזונות של בית-הדין הרבני, בטרם נתן בית-המשפט המחוזי לפחות צו לתשלום מזונות זמני
ים עבור הילדים.

לפיכך אני מסכים לדחיית הערעור.

הוחלט לדחות את הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבים מס' 1-3 בערעור זה בסכום כולל של 1,500 ל"י, יהיו אשר יהיו תוצאות המשפט.

ניתן היום, ז' באייר תשל"ג (9.5.1973).









עא בית המשפט העליון 527/72 ליונל דוידסון נ' יניב אלן, גדעון דוד ו-יעל שרה דבורה דוידסון, [ פ"ד: כז 2 20 ] (פורסם ב-ֽ 09/05/1973)