פסקי דין על יצחק אמיתי | פסקי דין על יהודית אמיתי | פסקי דין על ועדת הזכאות על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות

23433-06/11 וע     30/05/2012




וע 23433-06/11 יצחק אמיתי, יהודית אמיתי נ' ועדת הזכאות על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בירושלים



ו"ע 23433-06-11 אימתי ואח' נ' ועדת הזכאות
על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות






בפני

כב' השופטת
אנה שניידר

העוררים
1
.
יצחק אמיתי

2
.
יהודית אמיתי


נגד

המשיבה
ועדת הזכאות
על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות





פסק דין


הרקע והשתלשלות ההליכים

1.
לפנינו ערעור על החלטת המשיבה לפי חוק יישום ישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), שניתנה ברוב דעות ביום 13.3.11 (להלן – ההחלטה).

2.
המערערים, שהיו חברי ישוב גן אור במשך כ- 30 שנים עד לפינויו, הקימו בישוב את ביתם וכן עסקים שונים בגוש קטיף ובאזור התעשייה ארז, וביניהם חנות במרכז המסחרי בנווה דקלים, עסק חקלאי בנחלתם בישוב גן אור, וכן מבנה תעשייתי שהוקם בגן אור ושימש תחילה כמתפרה ולאחר מכן הושכר לצדדים שלישיים (להלן – מבנה גן אור).

3.
בחודש אוגוסט 2008 הגישו המערערים תביעות לפיצוי על פי החוק, ולגבי החנות והעסק החקלאי ניתנו החלטות המשיבה הקובעות כי אלה עסקים פעילים בשטח המפונה, כמשמעות מונחים אלה בחוק, ונקבע להם פיצוי.

4.
לגבי מבנה גן אור ניתנה החלטה ביום 16.12.09, ברוב דעות, לפיה זכאים המערערים לפיצוי הואיל והייתה
למערערים זכות במקרקעין במבנה והפעילות הפיננסית בו, וזאת לאור הצהרת המערער בשימוע שנערך בתיק כי ניהל את העסק מהבית, אשר לגביו הוכרה זכות במקרקעין.

דעת המיעוט בהחלטה האמורה הייתה,
כי אין זכאות לפיצוי בשל מבנה גן אור הואיל ולא הוכחה זכות במקרקעין של המערערים לגביו.

5.
בהחלטה האמורה
מיום 16.12.09 לא ניתן פיצוי בשל מבנה גן אור, על אף הקביעה בדבר הזכאות לפיצוי, הואיל והמערערים נדרשו להשלים מסמכים וכרטסות של הכנסות מלאות לעסק.


ביום 16.3.10 נמסרו המסמכים על ידי המערערים
אולם המשיבה קבעה, בהחלטה מיום 5.10.10, כי היא נוטה דווקא לדעת המיעוט לעניין העדר
הזכות במקרקעין,
וכי הכרה בזכאות לעסק שהתנהל רובו ככולו ממבנה אשר בו לא הייתה זכות במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, וה"מתיחה" שנעשתה בדעת הרוב לעניין השימוש בבית המגורים
של המערערים הינה מרחיקת לכת מדי,
ומשמעה -
"הכשרת" נכס ללא זכות במקרקעין כהגדרתה בחוק.


עם זאת, הוחלט על קיום שימוע נוסף ביום 14.12.10 בטרם תתקבל החלטה סופית.


יצוין, כי גם כאן הייתה דעת מיעוט, של נציג הציבור, עו"ד ושמאי מקרקעין יעקב ביר, אשר סבר כי משניתנה ההחלטה מיום 16.12.09 לפיה המערער הרים את נטל הראיה בדבר קיומה של
"זכות במקרקעין" לבית העסק, רופפת ככל שתהיה
- יש להותיר את ההחלטה האמורה על כנה.

6.
ביום 13.11.11 ניתנה ההחלטה הסופית, שהיא נשוא הערעור שלפנינו, לאחר שהמערערים הודיעו ביום 1.2.11 כי הם מוותרים על שימוע נוסף.


בהחלטתה קבעה המשיבה כי נפלה טעות בהחלטה מיום 16.12.09 והיא ראתה עצמה מחויבת לבחון מחדש את ההחלטה ולהימנע מהנצחת הטעות שנפלה בה.

7.
בסעיף 12 להחלטה נאמר, בין היתר:

"עפ"י חוות הדעת מיום 25.07.06 של היועץ המשפטי למנהלת התנופה, מותנית הזכאות לפיצול הפיצוי במספר תנאים ובהם שייכותן של הפעילויות העסקיות לענפים שונים והפרדה ביניהן בניהול חשבונאי של העסק. בענייננו לא ניתן לקבוע זכאות לפיצול הפיצוי לעסקים הנטענים ע"י התובעים,
שכן בהעדר אישור מטעם רואה החשבון של העסק איננו יכולים לקבוע איזו גרסה של דו"חות, מאלו המצויות בתיק, היא הגרסה הנכונה והאמיתית של דו"חות שהוגשו לרשויות המס... אין בפני
נו גם כרטסות מלאות, אשר אילו הומצאו, יתכן כי היינו יכולים לאמת את ההכנסות שבדו"חות ולזהות אלו דו"חות הוגשו בזמן אמת לשלטונות המס... לפיכך, נבצר מאיתנו לקבוע זכאות העסק לפיצול הפיצוי בכלל ולפיצוי נפרד בגין העסק הנטען שכונה בהחלטת הזכאות "המבנה בגן אור והפעילות הפיננסית שבו".

בסעיף 13 להחלטה, ציינה המשיבה
סיבה נוספת לאי ההכרה בפיצוי והיא - כי לא הומצאו לגבי מבנה גן אור כרטסות מלאות מהן ניתן לזהות דיווחי מע"מ לפעילויות השונות והעסקת עובדים בתקופה הנדרשת על פי החוק, כאמור
בהגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע".

8.
לנוכח המסקנות אליהן הגיעה המשיבה, בוטלה ההחלטה מיום 16.12.09 לגבי מבנה גן אור ונקבע כי אין למערערים זכאות לפיצוי בשל עסק זה.

9.
נציג הציבור בועדת הזכאות
שב והביע דעת מיעוט לפיה המערערים
הרימו
את נטל הראיה ( המינימאלי) לעניין היותם בעלי זכות במקרקעין, וזאת מכיוון שהמערער השתמש בביתו לצורך תפעול העסק, גם אם לא שימוש עיקרי.

המסגרת הנורמטיבית

10.
על פי סעיף 64 לחוק, עסק שהיה פעיל ביום הקובע יהיה זכאי לפיצוי לפי שווי הנכסים או לפי השווי הפיננסי, לפי בחירת הזכאי.

11.
בסעיף 62 לחוק נקבעה הגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע", ובה נקבע כי מדובר ב"עסק בשטח מפונה" שנתקיימו לגביו כל אלה באופן מצטבר:
(א)
הוא העסיק
כדין עובדים או שבעליו פעל בו כעצמאי, בשטח מפונה, בתקופה של 6 חודשים לפחות מתוך 12 החודשים שבתכוף לפני היום הקובע;
(ב)
הוא הגיש דוחות תקופתיים למע"מ
לתקופה הרלבנטית.


12.
"עסק בשטח מפונה" מוגדר כך:

"עסק שעיקר פעילותו במועד כלשהו לפני היום הקובע, היה בשטח מפונה, ושביום הקובע
התקיימו לגביו שני אלה:

"(1) בעל העסק היה ישראלי;
(2) לעסק, לבעל העסק או לתאגיד בשליטת מי מהם הייתה זכות במקרקעין
בשטח מפנה, ששימשו
לצורכי העסק"


13.
"זכות במקרקעין" מוגדרת כך:

"זכות חכירה, הרשאה או
שכירות, לגבי מקרקעין שהוקנתה לפני היום הקובע מאת הממונה או מכוח הקניה מאת הממונה".

14.
לאור ההגדרות האמורות שבחוק, עמדה בפני
המשיבה השאלה האם הייתה למערערים בנסיבות העניין, "זכות במקרקעין" לגבי מבנה גן אור על מנת שייחשב כ"עסק שהיה פעיל ביום הקובע" לצורך פיצוי לפי סעיף 64 לחוק.

טענות המערערים

15.
המערערים טוענים כי התנאי המצוין בסעיף 62 לחוק לגבי זכות במקרקעין הינו תנאי סף בלבד. עמידה בתנאי זה אינה מקנה בפני
עצמה פיצוי כספי כלשהו אלא המדובר בתנאי המיועד לאפשר "כרטיס כניסה" לאפשרות להגשת תביעה לפיצוי, כאשר המטרה היא להבחין בין עסקים שבפועל התנהלו באזור המפונה לבין עסקים שהתנהלו מחוץ לאזור המפונה.

16.
לטענת המערערים, לא בכדי בחר המחוקק הגדרה אחרת של המונח " זכות במקרקעין" מההגדרות הקיימות על פי חוק המקרקעין, ואיפשר להכיר גם במתן רשות (הרשאה) כזכות במקרקעין, ואף לא דרש הוכחת הרשאה כזו במסמך בכתב אלא הסתפק בהוכחה בעל פה. לטענתם, המחוקק בחר רף נמוך ומינימאלי, ואילו המשיבה התעלמה מכוונת המחוקק וגם מהחלטות קודמות שלה בעניין זה.

המערערים טוענים כי
כבר הוחלט בהחלטה העקרונית בתיק 3984/2006 כי דרישת החוק אינה מתייחסת לקרקע עליה בנוי כל מבנה ברשות העסק אלא די בקרקע כלשהי ששימשה את העסק נשוא התביעה, וכי לצורך כך גם הוכרע שבית מגורים אשר לגביו בעל העסק
קיבל זכאות – עומד בתנאי סף זה,
שהוצב על ידי המחוקק.

17.
המערערים טוענים עוד,
כי במקרה דנן אין ספק שעסקם היה מבין העסקים שגם נפגע ישירות מהפנוי וגם שייך לקטגוריית העסקים אותה סבר המחוקק כי חובה לפצותם על מנת שהפגיעה בקניין הפרט תיחשב למידתית.

לפיכך טוענים המערערים,
כי שגתה המשיבה כאשר שינתה את ההחלטה מיום 16.12.09, התעלמה מהלכות שנקבעו לפיהן חייבת להיות גישה ליבראלית, גמישה ומרחיבה ליישום תוכנית ההתנתקות, כפי שנעשה בדעת המיעוט, ובחרה בדרך מצמצמת ודווקנית כדי לחסום בפני
המערערים את האפשרות לקבלת פיצוי.

18.
עוד נטען,
כי מסקנת המשיבה לפיה
עסקינן במקרה בו המערער "הביא עמו עבודה
הביתה", ולא "ניהל את העסק מביתו" הינה מסקנה מרחיקת לכת ובלתי מידתית,
אשר אינה תואמת את עובדות המקרה.

כן
נטען,
כי שגתה המשיבה כאשר החליטה כי הכרה ב"זכות במקרקעין" על סמך הזכות בבית מגורים הינה "מרחיקת לכת"
ו"מתיחה" של החוק, שעה שקביעה כזו נקבעה זה מכבר בהחלטה קודמת של ועדת הזכאות אשר אומצה בעשרות מקרים דומים.
לטענת המערערים, שגתה המשיבה כאשר לא הסיקה את המסקנה שדווקא להרחיק עסק שמתנהל בתחום המשבצת של גוש קטיף מהאפשרות לקבל פיצוי על פי החוק מהווה "מתיחה",
ופועלת בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק.

19.
המערערים טוענים עוד, כי שגתה המשיבה כאשר הגיעה למסקנה שעסק,
אשר ממנו התנהלו עסקים נוספים ששכרו את הנכס וזכו לפיצוי על פי הוראות החוק,
לא זכאי בפני
עצמו לקבל פיצוי על פי אותן הוראות חוקיות,
בהתבסס על הזכות במקרקעין של המערערים כחלק ב"שרשרת" הזכויות מהממונה ועד אליהם.

20.
כמו כן טוענים המערערים, כי לא ניתן היה לנהל את העסק מהמבנה עצמו
הואיל ובפועל כבר נמסרה החזקה בו לשוכרים, ולמערערים לא נותרה ברירה אלא לנהל את עסק השכירות מבית מגוריהם, הנמצא בסמוך למקום.

21.
עוד נטען, כי שגתה המשיבה גם כאשר לא הכירה בהסכמת מושב גן אור (אשר אין חולק כי החזיק בקרקע עליה הוקם המבנה מכוח הרשאה מאת הממונה) כעמידה בתנאי הסף המינימאלי אותו הציב המחוקק בהוראות ובהגדרות סעיף 62 לחוק.

טענות המשיבה

22.
המשיבה טוענת כי הסיבות שהובילו אותה למסקנה כי לגבי מבנה גן אור לא היו למערערים זכויות במקרקעין היו:

א.
המערערים עצמם ציינו כי הפעילות של העסק המדובר הייתה במבנה ולא בבית המגורים.
ב.
לא נמצאו כל ראיות בבית המגורים לעניין הפעלת העסק, פרט לאמירה כללית וסתמית של ב"כ
המערערים בהקשר זה.
ג.
המערער אמר בשימוע בפני
הועדה כי היה לו משרד באזור התעשייה ארז (עמ' 15 לפרוטוקול), ומכאן משתמע
כי ניהול העסק, אם אכן
היה, לא בוצע מהבית אלא מהמשרד האמור.
ד.
כשנשאל המערער מה בדיוק כלל ניהול העסק מהבית, השיב:

".... להשכיר את המקום, צריך להרים טלפון לזה.... חוזר הביתה בערב וגומר חשבונות...".

ה.
התברר
מהנתונים כי עיקר הכנסות העסק היו דווקא מפעילות מתפרה, שהנה פעילות יצרנית, ואשר התבצעה במבנה עצמו ולא בבית המגורים, וממילא לא הוכיחו המערערים פעילות ניהול כלשהי של העסק מהבית.


לטענת המשיבה , המערער, כמו אנשים רבים, נהג מדי פעם להביא עמו עבודה הביתה,
ומכאן ועד המסקנה כי ניהל עסק מהבית – המרחק
רב.

23.
המשיבה מדגישה כי היא מעולם לא קבעה שלמערערים הייתה זכות במקרקעין בהם פעל, לפי הטענה, העסק של הפעילות הפיננסית, וכי גם בהחלטה מיום 16.12.09 לא נקבע כך.

כל שקבעה המשיבה בהחלטתה מיום 16.12.09 היה,
כי לפי הצהרת המערער הוא עבד בבית ומשם ניהל את העסק, והמשיבה הייתה מוכנה אז לראות בזכות בבית המגורים, כזכות במקרקעין הרלוונטית לצורכי העסק.
אלא, שבהמשך התברר כי למעשה המערער "לקח הביתה עבודה", הא ותו לא, וכי לא הוכחה כל זכות במקרקעין המדוברים.

24.
עוד נטען, כי השוכרים אשר לגביהם טוענים המערערים כי קיבלו פיצוי, לא פוצו בהתבסס על זכות במקרקעין של המערערים,
וגם לו הייתה טענתם זו נכונה – הרי שפיצוי השוכרים אינו יכול לסייע למערערים ואינו מייתר את הצורך בראיות פוזיטיביות אשר יוכיחו כי למערערים עצמם היו זכויות במבנה גן אור.




דיון והכרעה

25.
השאלה שעומדת בפני
נו הינה - האם שגתה המשיבה כאשר ביטלה את ההחלטה מיום 16.12.09, אשר לדעתה ניתנה בטעות, וקבעה כי המערערים לא עמדו בתנאי ההגדרה של "עסק שהיה פעל ביום הקובע" (בהעדר זכות במקרקעין לגבי מבנה גן אור),
ולכן אינם זכאים לפיצוי בשל העסק האמור.

26.
ראשית ייאמר, כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה לא הייתה המשיבה מוסמכת לתקן טעות בהחלטתה ולבחון פעם נוספת את ההחלטה מיום 16.12.09.

כאשר המשיבה, כמו כל רשות מנהלית, מגלה
כי החלטה שקיבלה התקבלה בטעות - הרי שמחובתה לבחון את העניין פעם נוספת והיא רשאית, ואף חייבת , לשנות את החלטתה אם התברר כי אכן נפלה טעות (ראה למשל וע/104/09 אבוביץ נ. ועדת הזכאות).

27.
לכך יש להוסיף,
כי במקרה דנן ההחלטה "המתקנת" מיום 5.10.10 לא הייתה סופית,
וניתנה הזדמנות למערערים להגיש ראיות נוספות לעניין טענתם בדבר קיומה של זכות במקרקעין במבנה גן אור , ואף נקבע להם שימוע נוסף, אולם המערערים, מסיבות השמורות עמם, בחרו לוותר על ההזדמנות שניתנה להם.

בנסיבות אלה, אין למערערים להלין אלא על עצמם כי לא הוגשו על ידם ראיות נוספות וכי המשיבה בחנה שנית את הראיות שהיו בפני
ה, כפי שפורטו בפסקה 22 לעיל, והגיעה למסקנה כי למערערים לא הייתה "זכות במקרקעין" במבנה גן אור, וכי
המערער לא ניהל את העסק מהבית אלא כל שהיה בפועל הוא שהמערער "לקח הביתה עבודה ", מדי פעם, והדבר אינו מגיע לכדי הוכחת קיומה של זכות במקרקעין.

28.
בנסיבות אלה, לא נפל פגם בהחלטת המשיבה, ולא ראיתי
אף לקבל את דעת המיעוט.

אמנם נכון הדבר כי ברע"א 8803/08 אביחי כהן נ. ועדת הזכאות נקבע כי ראוי לפרש את הכתוב בחוק לעניין זכות במקרקעין

בצורה מרחיבה וגמישה , באופן שתתאפשר הצגת ראיות המלמדות על קיומו של חוזה שכירות או על קיומה של זכות – אולם יש גבול גם להרחבה ולגמישות, במיוחד כאשר המערערים לא הגישו למשיבה כאמור
כל ראיה נוספת המצדיקה את אותה הרחבה וגמישות.



סוף דבר

29.
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המערערים ישלמו למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד
בסך של 5,000 ₪.
סכום זה יישא הפרשי
הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין
לצדדים.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ב, 30/5/2012, בהעדר הצדדים.










וע בית משפט שלום 23433-06/11 יצחק אמיתי, יהודית אמיתי נ' ועדת הזכאות על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות (פורסם ב-ֽ 30/05/2012)