פסקי דין על עזבון המנוח יהודה חיון ז"ל | פסקי דין על יצחק חיון | פסקי דין על חיים חיון ואח' | פסקי דין על סונול ישראל בע"מ

336/08 א     12/06/2012




א 336/08 עזבון המנוח יהודה חיון ז"ל, יצחק חיון, חיים חיון ואח' נ' סונול ישראל בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום באשדוד



ת"א 336-08 חיון נ' סונול ישראל בע"מ





בפני
כב' השופט אריאל ברגנר

התובעים
1. עזבון המנוח יהודה חיון ז"ל
2. יצחק חיון
3. חיים חיון
4. יורם חיון


נגד

הנתבעת
סונול ישראל בע"מ






פסק דין


בפני
י תביעה כספית על סך 726,799 ₪ וכן לסעד של סילוק יד.

בשלב מאוחר שלאחר הגשת התביעה, פונתה תחנת הדלק ע"י הנתבעת ועל כן, התייתר הצורך בסעד הפינוי ונותר הסעד הכספי.

כתב התביעה בתיק זה תוקן ואתייחס להלן לכתב התביעה המתוקן.

בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים בין היתר כדלקמן:

1.
כי עניינה של התובענה בהפרת חוזה שכירות של תחנת דלק במושב אמונים ובסירוב הנתבעת לפנותה לאחר תום תקופת השכירות.
2.
כי התובעים הינם יורשי המנוח יהודה חיון ז"ל (להלן:"המנוח") אשר החזיק בזכויות החכירה במקרקעין הרלוונטיים.
3.
כי לאחר שהמנוח קיבל רישיון להפעיל תחנת דלק, השכיר את התחנה לנתבעת בהסכם שנחתם ביום-1.3.90 לתקופה שבין 1.3.90 ועד 31.1.00 ובסה"כ 9 שנים ו-11 חודשים.
4.
כי לאחר הליכים שהיו בין המנוח לבין הנתבעת, ביום 5.11.96 נחתם הסכם ביניהם לפיו העביר המנוח את זכויות הפעלת התחנה לנתבעת לתקופה של 9 שנים החל מיום 16.6.96 ועד 15.6.05 (להלן:"תקופת ההסכם").
5.
כי ביום 17.7.05 נחתם הסכם נוסף לתקופה שבין 16.6.05 ועד 15.12.05. הנתבעת מסרה למנוח כי הרקע להחתמת ההסכם הנוסף לפרק הזמן הנוסף של חצי שנה הוא על מנת לאפשר לה לפרק את הציוד השייך לה מהתחנה.
6.
כי הנתבעת התחייבה לשפץ את התחנה ולשפר את מערך התדלוק אך הפרה התחייבויותיה
אלה. בביקורת שנערכה על ידי המשרד לאיכות הסביבה ביום 21.5.00, נמצא כי התחנה מתנהלת תוך הפרת חוק המים, ותקנות המים (מניעת זיהום מים) תחנות דלק, וגם לא התקינה מפריד דלק ולא ביצעה בדיקות אטימות תקופתיות למתקן ולאמצעי הניטור במיכל הדלק.
7.
כי למרות התחייבויות הנתבעת לקיים את הוראות החוק, לא תיקנה הנתבעת את הליקויים.
8.
כי ביום 22.7.01 פנה המנוח לנתבעת בדרישה, כי תמלא אחר הדברים וגם טען בפני
ה, כי העמידה בשטח התחנה מכולות מבלי לקבל על כך היתר מראש על פי החוק.
9.
כי לאחר שהנתבעת הציבה מכולות בשטח התחנה ולאחר שהמועצה המקומית הורתה על סילוקן, שכן הוצבו ללא היתר בנייה, הגישה הנתבעת ביום 11.1.99, בקשה להיתר בנייה.
כתנאי לקבלת היתר הבנייה נדרשה הנתבעת לביצוע פעולות ולתשלום היטל בסך של 7,245 ₪ עבור ההיתר. היטל זה לא שולם על ידי הנתבעת עד למועד הגשת התביעה והתובעים נאלצו לשלם את החוב למועצה ביום 29.8.06 בסך של 8,195 ₪ אשר שוערכו למועד הגשת כתב התביעה המתוקן בסך של 11,022 ₪.
10.
כי הנתבעת לא סיימה את ההליכים לקבלת היתר הבנייה למרות הדרישות.
11.
כי בעקבות הפרת הנתבעת את הוראות המשרד לאיכות הסביבה וסירובה לתקן את הליקויים זימנה המשטרה הירוקה את התובע 2 לחקירה בקשר לביצוע עבירה על פי חוק רישוי עסקים.
12.
כי ביום 22.1.04, נשלח למנוח מכתב לפיו תוקפו של רישיון העסק לתחנה מותנה במילוי תנאים ביניהם, בניית תעלת ניקוז. הנתבעת התחייבה בפני
המשרד לאיכות הסביבה, כי תבנה את תעלת הניקוז, אך ביקשה ארכה לשם כך. גם לאחר שחלפה שנה נוספת לא עשתה כן הנתבעת.
13.
כי בניית תעלת הניקוז כרוכה בהוצאה בסך של 169,383 ₪ אותם חייבת הנתבעת לשלם לתובעים.
14.
הנתבעת התחייבה לשלם למנוח בגין שכירות התחנה סך של 16,500 ₪ לחודש כתשלום בסיסי עד רמת מכירות של 200,000 ליטר דלק הכולל בנזין וסולר וכן 15% מהיקף מכירות השמן בתחנה (להלן:"דמי השימוש"). הנתבעת התחייבה עוד כי דמי השימוש יהיו צמודים למרווח השיווק של דלק 96 אוקטן כאשר הבסיס לחישוב הינו- 169.97 ₪ ל-1000 ליטר (להלן:"מרווח השיווק").
15.
כי הסתבר שמחודש אפריל 03 הפסיקה הנתבעת להצמיד את תשלום דמי השכירות למרווח השיווק והצמדה אחרונה הייתה למרווח שיווק חודש אוקטובר 2002. בעבור הפרשי הצמדה מאוקטובר 2002 ועד מועד הגשת התביעה חייבת הנתבעת לתובעים את הסך של 506,155 ₪.
16.
כי בנובמבר 2005 פנתה הנתבעת אל המנוח בבקשה להאריך את הסכם השכירות פעם נוספת לתקופה מ- 1.1.06 ועד 30.6.06 אך המנוח לא הסכים לכך לאור הפרות ההסכם ע"י הנתבעת.
17.
כי מתום הסכם השכירות (16.12.05) מחזיקה הנתבעת בתחנה ללא כל זכות שבדין ויש להורות על פינויה.
18.
כי אין לקבל את טענת הנתבעת לזכות סירוב ראשונה וזאת לאור סירוב התובעים לחתום על הסכם חדש עם הנתבעת לאור הפרות ההסכם על ידה.
19.
כי זכות הסירוב היתה עומדת לנתבעת לו היתה מבקשת לחתום על הסכם חדש ל- 9 שנים נוספות וכן הנתבעת סירבה להשוות את דמי השכירות להצעת חברת סולגז שנתקבלה.
20.
כי לאור דחיית הנתבעת את הצעת סולגז ואי תשלום דמי השכירות בהצמדה למרווח השיווק, יש לחייבה בהפרש שבין דמי השכירות בפועל בסך של 23,000 ₪ לחודש לבין התשלום שהיו מקבלים התובעים אילו היתה הנתבעת מצמידה את דמי השכירות למרווח השיווק ומשווה את הצעתה לזו של חברת סולגז 50,375 ₪ לחודש ובסה"כ 18,666 ₪ לחודש. על הנתבעת לשלם לתובעים בסה"כ ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, את הסך של 205,326 ₪ (עבור 11 חודשים).
21.
כי יש להוסיף סך של 27,375 ₪ בגין כל חודש עד למתן פס"ד לאור העובדה כי הנתבעת ממשיכה להחזיק בתחנה.
22.
כי מסכום התביעה יש לקזז סך של 24,074$ שהם, למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, בסך של 158,097 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה בין היתר כדלקמן:

1.
כי מדובר בתביעת סרק, נעדרת תשתית עובדתית או משפטית.
2.
כי החל ממועד החתימה על הסכם ההפעלה קיימה הנתבעת את התחייבויותיה במלואן אך עובדה זו לא מנעה מהתובעים לנסות ולערוך "מקצה שיפורים אסור" להסכם ההפעלה.
3.
כי בסוף שנת 2005 הוארך הסכם ההפעלה – על דעת הצדדים – ב- 9 שנים נוספות ובמשך השנים שחלפו המשיכו התובעים לקבל לידיהם את דמי השכירות עבור הפעלת התחנה מבלי שטענו כי הסכם השכירות הסתיים. כמו כן התובעים לא השיבו לנתבעת סך של 65,000$ שאותו היה עליהם להשיב לו נכונה היתה טענתם בדבר פקיעת ההסכם בדצמבר 2005.
4.
כי התובעים פעלו בשיהוי של שנתיים.
5.
כי במסגרת הסדר פשרה בין המנוח לנתבעת (בהליכי תביעה בביהמ"ש) נחתם ביום 5.11.96 הסכם ההפעלה בגדרו הועברו זכויות ההפעלה בתחנת התדלוק לידי הנתבעת ל- 9 שנים מ- 16.6.96 ועד 15.6.05.
6.
כי קיימה את מלוא התחייבויותיה, שילמה למנוח ולתובעים את דמי השכירות החודשיים במלואם ובמועדם, הצמידה את דמי השכירות לעמלת המפעיל (שערכה הבסיסי נכון למועד חתימת ההסכם עמד בסך של 169.97 ₪ לק"ל בנזין) בהתאם לסע' 10ד להסכם ההפעלה, נסעה בהוצאות ובתשלומים השוטפים הכרוכים בהפעלתה של התחנה ואף עמדה בדרישות הרשויות השונות.
7.
כי במסגרת ניסיונות המנוח לערוך מקצה שיפורים להסכם, כאשר פנתה הנתבעת אל המנוח ביום 26.7.00 בדרישה כי יקים מקלט בשטח התחנה, בתשובתו מיום 6.8.00 לא התכחש לחובתו זו אך התנה זאת בתוספת תשלום לדמי השכירות החודשיים, דרישה שנדחתה ע"י הנתבעת.
8.
כי גם הדרישה כי הנתבעת תבצע עבודות בתחנה, חסרות בסיס והחובה לבצע עבודות אלה מוטלות היו על המנוח כבעל המקרקעין שכן מדובר היה על עבודות השקעה הונית שאינן חלק מהתחזוקה השוטפת של התחנה.
9.
כי בסוף שנת 2005 הוארך הסכם ההפעלה – על דעת הצדדים – ב- 9 שנים נוספות. בחודש מרץ 2005, 3 חודשים בטרם הגיע הסכם ההפעלה לסיומו, פנתה הנתבעת אל המנוח והציעה לו להאריך את תוקף ההסכם לתקופה נוספת של 9 שנים. לאחר מו"מ בין הצדדים ובהעדר כל הצעה עסקית מצד ג' כלשהו שהוצגה לנתבעת, הוסכם על הארכת תוקף ההסכם ל- 9 שנים נוספות. יחד עם זאת הסכימה הנתבעת כי המנוח יוכל במשך 6 חודשים להציע הצעה ממתחרים וזאת עד 3 חודשים לפני תום התקופה של חצי השנה.
10.
כי במסגרת הסכמות הצדדים נחתמה ביום 17.7.05 תוספת להסכם לפיה הוארכה התקופה ב- 6 חודשים נוספים עד ליום 16.12.05 וזאת מבלי לפגוע בהוראות האחרות שבסע' 12 בהסכם ההפעלה. כלומר זכות הסירוב הראשונה של הנתבעת נותרה בעינה גם לתקופת המעבר של 6 החודשים.
11.
כי המנוח לא הגיש כל הצעה מתחרה והנתבעת לא נדרשה לממש את זכות הסירוב ולכן הוארך תוקף ההסכם ל- 9 שנים נוספות באותם התנאים ובמשך שנים אחר כך המשיכו המנוח והתובעים לקבל את דמי השכירות ואף הוציאו חשבוניות בגין תשלומים אלה. וכן התובעים לא החזירו לנתבעת את הסך של 65,000$ אשר היה עליהם להשיב לו הסתיים ההסכם לגרסתם.
12.
כי בחודשים שקדמו להגשת התביעה התנהלה התכתבות ענפה בין הצדדים אשר לא הוזכרה בתביעה ושיש בה כדי להראות את כוונת התובעים לבצע "מקצה שיפורים" לתנאיו של הסכם ההפעלה.
13.
כי חרף טענת התובעים לקבלת הצעה של חברת סולגז, הצעה זו לא הוצגה בפני
הנתבעת והיא התוודעה לה רק במסגרת המרצת הפתיחה (ה"פ 67/08) שהגישו התובעים קודם להגשת התביעה. מכל מקום הצעה זו הוגשה באיחור של למעלה משנתיים ולאחר שההסכם כבר הוארך ב- 9 שנים נוספות.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 21.12.10 בה העיד בפני
המומחה מר מנחם זר כבוד, בישיבה מיום 31.3.11 העיד התובע 2 ובישיבה מיום 11.12.11 העיד מר שלמה רנצלר.

בתום הישיבה הוריתי כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב, וכך עשו.

הכרעה:

בהתאם לאמור לעיל, לאור העדר הצורך בדיון בסעד של פינוי התחנה, כל שנותר לדון בו הוא הסעד הכספי המבוקש בשל הפרות ההסכם כנטען ע"י התובעים, של הנתבעת.

התובעים טוענים כי על הנתבעת לשלם להם את הסכומים כדלקמן:

11,022 ₪ בגין היטל בקשה להיתר בניה.
162,393 ₪ עלות בנית תעלת ניקוז.
506,155 ₪ הפרשי הצמדה למרווח השיווק.
205,326 ₪ בגין ההפרש בין ההצמדה למרווח השיווק והשוואה למה שהיה מתקבל מחברת סולגז.
בקיזוז חוב התובעים לנתבעת בסך של 158,097 ₪.
סה"כ – 726,799 ₪.

אדון עתה בסעדים הכספיים המבוקשים.

היטל בקשה להיתר בניה

התובעים טוענים כי מדובר בהיטל בגין בקשה להיתר בניה שהנתבעת הגישה בגין הצבת מכולות בשטח התחנה וכי הנתבעת היתה צריכה לשלם את ההיטל, לא שילמה אותו והתובעים נאלצו לשלם את ההיטל במקום הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי אין עליה לשאת בתשלום זה, כי מדובר בדרישת תשלום הוצאות סלילה וביוב ובהיטל המוטל על בעליהם של הנכס ומכל מקום דרישת התשלום מופנית כלפי המנוח, התובע 1.

דע עקא כי המצהיר מטעם הנתבעת, מר שלמה רנצלר, לא אמר דבר לעניין זה בתצהירו ובחקירתו בביהמ"ש השיב כי אינו זוכר את הדברים לאחר שעברו 13 שנה (עמ' 33 לפרוטוקול בשורות 8-10).

סע' 5 להסכם מיום 5.11.96 (להלן – "ההסכם") קובע כי על הנתבעת לשאת "בכל ההוצאות והתשלומים השוטפים ללא יוצא מן הכלל הכרוכים בהפעלת התחנה והחזקתה, לרבות תשלומי מסים לרשות המקומית ..." וכן "חיון ישא בתשלום המסים הממשלתיים המוטלים ו/או אשר יוטלו על תחנת התדלוק וכל מס אשר יוטל בעתיד ואשר מעצם טיבו מוטל על בעלים של נכסים..".

אמנם, לא יכול להיות חולק כי ההיטל הנדרש אינו מהווה "הוצאות ותשלומים שוטפים" ויכול להוות "מס" המוטל על בעלי נכסים, אך יש לקרא גם את סע' 11 להסכם ובמיוחד:

"חיון מתחייב לחתום לסונול על כל בקשה להיתר בניה אשר תזדקק לה סונול ..." (ההדגשות שלי – א.ב.).

אין חולק כי הנתבעת היא זו שהגישה את הבקשה להיתר בניה לו היתה זקוקה ולכן אני סבור כי כל פרשנות אחרת של ההסכם לפיה על התובעים לשלם את ההיטל עבור הבקשה אותה הגישה הנתבעת לצרכיה, אינה מתאימה ואינה זו אליה התכוונו הצדדים כאשר כרתו את ההסכם ביניהם.

כמו כן אין לקבל את טענת הנתבעת כי היטל זה לא היה עבור המכולות אלא עבור תשלום הוצאות סלילה וביוב גרידא. ברי כי היטל זה נובע מהצבת המכולות ע"י הנתבעת בשטח התחנה לרבות החיבור לחשמל וכיוצ"ב.

לפיכך אני מקבל את טענת התובעים כי מי שהיה צריך לשאת בתשלום ההיטל היא הנתבעת ולכן התובעים, ששילמו היטל זה, זכאים לשיפוי מלא בגין התשלום מהנתבעת.

עלות בנית תעלת ניקוז

התובעים טוענים בסע' 23 לסיכומיהם כי על הנתבעת היה לשלם עבור בנית תעלת הניקוז ומצטטים את הסעיף הרלוונטי מההסכם (סע' 3).

דע עקא כי הציטוט של סע' 3 להסכם, אינו מלא והתובעים החסירו את המילים: "ביחסים שבין סונול לחיון".

כלומר סע' 3 להסכם מתייחס להתחייבויות ולאחריות ביחסים שבין התובעים לנתבעת ולא שבין התובעים לרשות המקומית וכיוצ"ב.

מר רנצלר מפרט בתצהירו (סע' 34 על תתי סעיפיו) כי כשהמנוח פנה אל הנתבעת בעניין זה הנתבעת השיבה כי מדובר בהשקעה הונית שבאחריות בעלי הנכס ושאין לה כל חבות בעניין זה כי אין המדובר על הוצאה שוטפת.

מר רנצלר לא נחקר על דברים אלה בחקירתו הנגדית.

סע' 5 להסכם קובע מפורשות כי על הנתבעת לשאת "בכל ההוצאות והתשלומים השוטפים ללא יוצא מן הכלל הכרוכים בהפעלת התחנה והחזקתה, לרבות תשלומי מסים לרשות המקומית ..." וכי "חיון ישא בתשלום המסים הממשלתיים המוטלים ו/או אשר יוטלו על תחנת התדלוק וכל מס אשר יוטל בעתיד ואשר מעצם טיבו מוטל על בעלים של נכסים..".

לפיכך אני קובע כי לא הוכח בפני
שבמסגרת הסכמות הצדדים הנתבעת התחייבה לשאת בהוצאות עלות בניית תעלת הניקוז ועל כן אני דוחה את עתירתם של התובעים לחיוב הנתבעת לשלם להם כספים אלה.

הפרשי הצמדה למרווח השיווק

התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלמרות שהיה עליה להצמיד את דמי השכירות ל- "מרווח השיווק" היא לא עשתה כן החל מחודש אוגוסט 2002 וכי בכך גרפה הנתבעת לכיסה 100% ממרווח השיווק.

התובעים טוענים כי עפ"י חוו"ד מומחה שהגישו מטעמם חייבת להם הנתבעת סך של 506,155 ₪.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי הצמידה את דמי השכירות כראוי לעמלת המפעיל, כפי שנקבע, לטענתה, בסע' 10ד להסכם ההפעלה, כאשר ערכה היה, לטענת הנתבעת, למועד עריכת ההסכם סך של 169.97 ₪ לק"ל בנזין.

עוד טוענת הנתבעת כי מחודש אוקטובר 2002 ועד הגשת המרצת הפתיחה (67/08) לא פנו התובעים אל הנתבעת בטענה כי לא משולמים להם כביכול דמי ההצמדה.

סע' 10ד להסכם קובע כדלקמן:

"דמי השימוש המפורטים לעיל יהיו צמודים למירווח השיווק של בנזין 96 אוקטן כפי שישתנה מעת לעת כשמחירו הבסיסי של בנזין זה לצורכי החישוב הינו 169.97 ₪ ל- 1,000 ליטר" (ההדגשות שלי – א.ב.).

הנה כי כן סע' 10ד' להסכם קובע כי יש להצמיד את דמי השימוש "למרווח השיווק".

ההסכם אינו מגדיר מהו "מרווח השיווק" והצדדים הביאו ראיות לעניין זה.

בסע' 28 לסיכומי התובעים נטען כי מרווח השיווק הוא:

עמלת תחנה + מרווח חברת הדלק = מרווח השיווק.

מנגד, הנתבעת, הציגה את תצהירו של מר רנצלר אשר טען בסע' 37 כי דמי השימוש הוצמדו לעמלת המפעיל ולא למרווח השיווק וכי המונח מרווח השיווק נרשם בטעות.

בסע' 38 לתצהירו מבהיר מר רנצלר, כדלקמן:

"...מרווח השיווק, בשונה מעמלת המפעיל אודותיה אפרט להלן, הינו ההפרש בין המחיר, שבו קונה הצרכן את הדלק, לבין המחיר, שבו קונות חברות הדלק את הדלק מבתי הזיקוק. מרווח השיווק הוא, למעשה, המרווח שמשווקי הדלק – חברות הדלק ומפעילי התחנות – מקבלים עבור מכירת הדלק. מרווח השיווק נתון בסך שקלי ביחס לאלף ליטרים של מוצרי דלק".

בהמשך תצהירו מפרט מר רנצלר כי עד לשנת 1993 מרווח השיווק היה מחולק לשני סכומים נפרדים: עמלת המפעיל הינה ההפרש בין המחיר לצרכן לבין המחיר שמפעיל התחנה רוכש את הדלק מחברות הדלק ומרווח חברות הדלק הוא ההפרש בין המחיר שחברות הדלק רוכשות את הדלק מבתי הזיקוק ומוכרות אותו לתחנות.

מר רנצלר מפרט את ההשתלשלות העובדתית בעניין זה ומציין כי כוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם היתה לעמלת המפעיל ולכן נרשם בסע' 10ד הסך של 169.97 ₪ ל- 1,000 ליטר (אוקטן 96) שהוא למעשה היה סך עמלת המפעיל לאותה עת.

מר רנצלר צירף לתצהירו את נספח 5 המפרט את שיעור עמלות המפעיל לתקופות השונות.

מנגד הגישו התובעים חוו"ד של המומחה מנחם זר כבוד (להלן – "מומחה התובעים").

מומחה התובעים מציין בחוות דעתו כי עד לחודש אוגוסט 2002 שילמה הנתבעת את דמי השימוש כשהם צמודים למרווח השיווק כמוסכם אך מאותו מועד ואילך שילמה הנתבעת את אותו סכום מבלי להצמידו למרווח השיווק של בנזין אוקטן 96 כפי שהשתנה מעת לעת.

מומחה התובעים מציין בחוות דעתו (עמ' 3 פסקה אחרונה) כי בשיחת טלפון עם מר דרור אהרוניאן מאגף תכנון וכלכלה במשרד התשתיות מסר לו האחרון את מרווח השיווק לחודש יוני 1996 שהוא 425.16 לק"ל. מומחה התובעים קובע כי הנתבעת קבעה את חלקן של התחנות ל- 169.97 ₪ לק"ל שהם 40% מתוך סל הוצאות השיווק. על כן עשה מומחה התובעים שימוש בשיעור 40% זה לחישוב ההפרש שבין דמי השכירות ששולמו לבין אלה שהוצמדו למרווח השיווק המתפרסם מידי חודש באתר האינטרנט של משרד התשתיות.

לאחר שקילת הדברים אני מקבל את טענת התובעים בעניין זה.

עפ"י הראיות שהוצגו בפני
עולה כי קיים הבדל ברור בין עמלת המפעיל לבין מרווח השיווק.

סע' 10ד להסכם קובע מפורשות כי ההצמדה תהיה למרווח השיווק ואין כל אזכור לעמלת המפעיל.

יתרה מזאת גם גרסתו של מר רנצלר בעניין זה נסתרה בראיותיו שלו.

מר רנצלר מצהיר בסע' 42 לתצהירו כדלקמן:

"...כוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם ההפעלה – ככל שהדברים אמורים במנגנון ההצמדה של דמי השכירות – הייתה כי דמי השכירות שתשלם סונול למנוח יוצמדו לעמלת המפעיל. כוונה זו קובעה בסעיף 10(ד) להסכם ההפעלה, שהרי שיעור המרווח המצוין בסעיף – 169.97 ₪ לאלף ליטר – היה שיעור עמלת המפעיל באותו מועד לבנזין אוקטן 96 ..".

דע עקא כי מעיון בנספח 5 לתצהירו של מר רנצלר, המפרט את שיעור עמלות המפעיל לתקופות השונות, עולה כי עמלת המפעיל הידועה של בנזין אוקטן 96 למועד עריכת ההסכם (5.11.96) היתה 178.06 ₪ ולא 169.97 ₪.

טענת הנתבעת בעניין זה מהווה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב ולא רק שהנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמוך בגרסתה, הראיה שהביאה דווקא סותרת גרסתה זו.

לפיכך אני מקבל את טענות התובעים כי יש להצמיד את דמי השכירות למרווח השיווק.

משהנתבעת לא הציגה חוו"ד נגדית לזו של מומחה התובעים ומשמומחה התובעים נחקר וחוו"ד לא נסתרה ו/או הופרכה, יש לקבל את חוות דעתו של מומחה התובעים בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל אני מקבל את טענת התובעים כי על הנתבעת לשלם להם את הפרשי מרווח השיווק עפ"י חוו"ד מומחה התובעים בסך של 506,155 ₪.

דע עקא כי התובעים עותרים בסע' 26-27 לכתב התביעה המתוקן לסכום של 216,664 ₪ בלבד. אמנם מומחה התובעים קובע סכום אחר בסך של 506,155 ₪, אך מאחר שהתובעים לא ביקשו לתקן תביעתם בהתאם לחוו"ד המומחה מטעמם, לא ניתן לפסוק להם סכום הגבוה יותר מזה שנתבקש בכתב התביעה.

על כן יש לחייב את הנתבעת בסכום התביעה בגין הפרשי מרווח השיווק בסך של 216,664 ₪ בלבד.

ההפרשים להצעת סולגז

בסע' 41-43 לכתב התביעה עותרים התובעים לחיוב הנתבעת בהפרשים להצעת חברת סולגז בסך של 328,000 ₪.

דע עקא כי התובעים בסיכומיהם לא טענו כל טענה בדבר הפרשים אלה ובדבר הצעתה של חברת סולגז ולכן יש לקבוע כי התובעים זנחו וויתרו על טענותיהם בעניין זה.

יתרה מזאת, גם לגופה של הטענה, מלבד צירוף נספח יז', מכתב של חברת סולגז, הכולל הצעה לשכירת התחנה, לא הביאו התובעים כל ראיה שהיא ולא הביאו למתן עדות את מי שערך את נספח יז' על מנת שניתן יהיה לחקור אותו עליו.

לאור כל האמור לעיל אין לקבל את עתירתם של התובעים להפרשים אלה.

קיזוז

הנתבעת טוענת כי היא זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לתובעים סך של 65,000$.

התובעים בסיכומיהם לא טענו כל טענה בעניין זה ולכן אני מקבל את טענת הנתבעת באופן חלקי.

ברי כי הנתבעת נשארה בתחנה מעבר לתקופת ההסכם עד שפינתה את התחנה ביום 24.8.11. לפיכך אני מקבל את טענת התובעים בסע' 46 לכתב התביעה כי ממלוא הסכומים שנפסקו לטובתם יש לקזז את הסך של 160,336 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי ולסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך הכולל של 67,350 ₪ (227,686-160,336) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה המתוקנת ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום,
כ"ב סיון, תשע"ב, 12 ליוני 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 336/08 עזבון המנוח יהודה חיון ז"ל, יצחק חיון, חיים חיון ואח' נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/06/2012)