פסקי דין על בכר יהודה | פסקי דין על אריה חברה לביטוח בע"מ

14976/01 א     28/07/2004




א 14976/01 בכר יהודה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 014976/01
בית משפט השלום ירושלים
28/07/2004

כב' השופט ר' כרמל

סגן-נשיא
לפני

בכר יהודה

בעניין:
התובע
עו"ד קין מירון

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אריה חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת
עו"ד בריק עזרא

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. התובע הגיש תביעתו בקשר עם אירוע מיום 22.10.94. לגרסת התובע, כפי שהדבר מופיע בכתב התביעה, בגג הבניין בו מתגורר התובע הייתה מותקנת אנטנת טלוויזיה מרכזית אשר היוותה חלק מהרכוש המשותף בבניין. בתאריך הנ"ל: "התובע התבקש על ידי דיירי הבניין לתקן תקלה ו/או לכוון את האנטנה. לצורך זה התובע נדרש לעלות על האנטנה באמצעות סולם. בעוד התובע עולה על האנטנה, זו קרסה על חיבוריה. עקב כך התובעת נפל מגובה רב ונחבל". (סעיף 3 (א) לכתב התביעה). הנתבעת ביטחה במועדים הרלבנטיים את דיירי הבניין (בית ברחוב ברנר 21, ראשון לציון) ואת נציגות הבית המשותף בפוליסת ביטוח אשר לטענת התובע חלה על המקרה הנדון, ולפיכך, לשיטתו, הנתבעת חבה בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו. הנתבעת הכחישה את חבותה בגין האירוע כלפי התובע אם כי אין מחלוקת כי הוצאה פוליסת ביטוח אליה אתייחס בהמשך.

2. נסיבות האירוע -
מתצהיר עדותו הראשי של התובע עולה כי הבית בו מדובר הינו בניין בן שתי קומות, בו 4 דירות, והתובע מתגורר בדירה מס' 3 החל משנת 1989. לטענת התובע, לבניין הנדון לא נבחר מעולם וועד דיירים ולא התמנתה נציגות באופן פורמלי, ומאחר שבדירה אחת התגוררו עולים חדשים כשוכרים, ובשתי הדירות הנותרות התגוררו אנשים מבוגרים, הוא היה זה שדאג "לענייני הבניין" (סעיף 2 לתצהיר התובע). לטענת התובע, ביום האירוע פנה אליו אחד מדיירי הבניין והתלונן על הפרעות בקליטת שידורי הטלוויזיה: "על פי הבקשה הנ"ל עליתי על גג הבניין על מנת לברר את הסיבה להפרעה לשידורים. התרשמתי כי הזרוע של האנטנה לא הייתה מכוונת כראוי. על מנת להתגבר על תקלה זאת הייתה בפני
אפשרות אחת בלבד - לטפס על תורן האנטנה, לפתוח את הבורג המחזיק את הזרוע ולכוון אותה עד לקבלת קליטה באיכות מירבית. בסיום הפעילות הייתי אמור לסגור את הבורג. על מנת לבצע את הכיוון כאמור, הייתי צריך לעלות ולרדת מספר פעמים על מנת לבדוק את הוצאות הכיוון . . . . לפני שעליתי על תורן האנטנה הסתכלתי (על) הכבלים ובדקתי את יציבות האנטנה. התרשמתי שהכל תקין. בפועל, באותו יום, עד להתרחשות התאונה, הספקתי לעלות על האנטנה ולרדת ממנה מספר פעמים. ואז בפעם האחרונה, בעוד אני עומד על תורן האנטנה בחלקו העליון האנטנה קרסה תחתי ואני נפלתי מגג הבניין". עוד מוסיף התובע ומפרט בתצהירו כי זו לא הייתה פעם הראשונה בה פעל כאמור לעיל והוא היה נוהג לעשות זאת מפעם לפעם, כאשר היו הפרעות בקליטה ולבקשת הדיירים. עוד פירט התובע בתצהירו כי תורן האנטנה קובע ועוגן לגג באמצעות כבלים, חלקו התחתון היה בתוך הגג וחוזק בבטון, ועל תורן האנטנה הותקנו שלבים שנועדו לאפשר טיפוס. התובע טוען בתצהירו כי לאחר שהאנטנה קרסה נמצא שהכבלים שתמכו בתורן נקרעו והתורן נשבר בבסיסו: "קרוב לוודאי שהדבר נגרם כתוצאה ממוגבלות טבעית של המתכת שממנה עשויים התורן והכבלים התומכים" (סעיף 7 ב לתצהירו). לשיטתו, מדובר באנטנה וכבלים שהותקנו שנים רבות לפני האירוע. בחקירתו הנגדית של התובע הבהיר התובע כי בתקופה הרלבנטית, סמוך לתאונה הוא היה זה שטיפל בכל העניינים הקשורים בפעילות הבניין והוא ביצע את כל הפעולות שוועד הבית נוהג לעשות, לרבות תחזוקה, ודיירי הבניין היו ניגשים אליו בכל בעיה שוטפת שכן הוא היה הצעיר מבין הדיירים. התובע לא דאג לניקיון הבניין בפועל אולם הוא היה זה שהביא את המנקה ואת הגנן, והיה אחראי לגבות תשלומים ולשלם את ההוצאות. התובע אישר כי שעה שפנה לאגודה לתרבות הדיור על מנת לדאוג להוצאת פוליסת ביטוח, הוא הציג את עצמו כ"וועד הבית" והוא זה שדאג לתשלומי הפרמיה. לדבריו של התובע, הוא טיפס בחורפים שקדמו לאירוע על האנטנה מספר פעמים בכל חורף. מעדותו של התובע עולה כי על מנת להגיע לשלב הראשון יש צורך בסולם, ובאותה שנה בה אירעה התאונה הוא כבר עלה לכוון את האנטנה עד 5 פעמים. באשר לבדיקה אותה ביצע התובע בטרם טיפס על האנטנה: "יש את הכבלים אתה ניגש ונותן להם מכות, רואה שהם חזקים, דופק עליהם, ואותו דבר עם העמוד אני רואה שהוא מעוגן והוא יציב ואני מסתכל שהוא לא שבור". בהודעה נ/1, הודעה מיום 11.12.94, זו הודעה שמסר התובע לחוקר חברת הביטוח, הוא מספר על האירוע, מציין שהוא משמש בתפקיד אחראי וועד בית, ובאשר לאירוע אומר התובע כי בהיותו בקצה האנטנה נותקו הכבלים והאנטנה החלה לקרוס.

3. בסיכומיו, התובע אינו אוחז בגרסא כי התאונה נגרמה בשל בלאי של חלקי המתכת שכן דברים אלה, לשיטת בא כוחו של התובע, אינם אלא מסקנה, ולשיטתו הסיבה הממשית והישירה לנפילת האנטנה מעולם לא התבררה, אם כי הוא מוסיף ואומר בסיכומיו כי מאחר שהנתבעת לא הצביעה על אפשרות אחרת, התאונה נגרמה, קרוב לוודאי, כתוצאה מאחזקה לקויה של הרכוש המשותף. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי התובע שימש בפועל כחבר בנציגות הבית והוא טיפל באנטנה מתוקף תפקידו. הנתבעת נסמכת גם על דבריו של התובע בהודעתו נ/1. השאלה הינה האם העובדה שהתובע נטל על עצמו תפקיד הנציגות, זאת הוא עשה למעשה בלית ברירה, שכן אם הוא לא היה דואג לאחזקת הרכוש המשותף, לא היה מי שיעשה כן במקומו, הופכת אותו ל"נציגות הבית". נושא ניהול הבית המשותף ונציגות הבית המשותף מוסדרים בסימן ג' לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. סעיף 65 לחוק המקרקעין קובע כי בכל בית משותף תהיה נציגות לשם ניהול ענייני הבית המשותף והנציגות תיכון ותפעל לפי הוראות התקנון. סעיף 66 מתווה את הדרך להקמת נציגות הראשונה, וסעיף 67 מתייחס למצב בו אין נציגות, בין אם לא נכונה הנציגות לפי הוראות התקנון ובין אם הנציגות אינה פועלת. סעיף 15 לתקנון המצוי מתייחס לדרך בה נבחרת הנציגות. אין ספק שהתובע לא התמנה על פי הדרכים שנקבעו בחוק, והעובדה שהתובע נאלץ לנקוט בפעולות הדרושות על מנת לגרום לתיפקודו הראוי של הרכוש המשותף אינה הופכת אותו בהכרח לנציגות. על הנתבעת היה לדאוג להמצאת עותק מן התקנון המצוי הרשום או להביא ראיות בדבר העדר קיומו של תקנון כזה. מכל מקום, כיוונון האנטנה לבקשתו של אחד הדיירים אין בה משום מילוי תפקיד של נציגות הבית, אלא מדובר בפעולה שניתן לכנותה פעולה התנדבותית, פעולה שבאה במקום בעל מקצוע או פעולה של עזרה בין דיירים באותו בניין, והמסקנה היא, איפוא, שהתובע לא שימש בתפקיד הנציגות בשעת האירוע אלא מעמדו היה כמעמד כל דייר אחר בבניין.
4. פוליסת הביטוח -
לשונה של הפוליסה (נספח א' לתצהירו של התובע) קובעת כלהלן: "הננו לאשר בזה כי נציגות הבית המשותף מבוטחת בביטוח אחריות כלפי צד שלישי על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין אחריותה כנציגות הבית המשותף וכן דיירי אותו הבית המשותף מבוטחים בגין אחריותם החוקית המשותפת של הדיירים לגבי הרכוש המשותף על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובהתאם לתנאים המפורטים בפוליסה הכללית וברשימה להלן "הפוליסה" . . . ". הפוליסה קובעת סייגים לחבות המבטח, ועיון ברשימת הסייגים מעלה כי אינם חלים על המקרה הנדון. השאלה הינה האם התובע מהווה צד שלישי כלפי נציגות הבית. (הדיירים מבוטחים בגין אחריותם לגבי הרכוש המשותף גם כן כלפי צד שלישי). לטענת התובע בסיכומיו, הפוליסה מכסה את חבותם של הדיירים האחד כלפי רעהו שכן דיירי הבית נחשבים לצד שלישי. דהיינו, לשיטת התובע, הנתבעת מבטחת את אחריותם בנזיקין של כל הדיירים בבית בו מתגורר התובע כלפי התובע ואת אחריותו של התובע כלפי יתר הדיירים. השאלה מכאן, לשיטת התובע, היא שאלת האחריות בנזיקין הרובצת על הדיירים. התובע שולל את האפשרות, כפי שנזכר לעיל, כי מדובר בהתבלות חלקי המתכת, והסיבה הממשית והישירה לנפילת האנטנה לא התבררה לטענתו מעולם, ולשיטת התובע התאונה נגרמה, קרוב לוודאי, כתוצאה של אחזקה לקויה של הרכוש המשותף. יאמר כבר כאן, כי הטענה החלופית לפיה חלה הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אינה במקומה, שכן האירוע כולו, מראשיתו ועד סופו, היה בשליטתו ויוזמתו של התובע, ובשעת התאונה התובע הוא זה "שהחזיק" באנטנה. התובע שלל אפשרות של רשלנות תורמת. טענה נוספת לתובע היא כי אחריות הנתבעת נובעת מהוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, זאת לאור העובדה שהתובע פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום, הפוליסה מכסה דייר כנגד תביעת משנהו, והקשר החוזי בין התובע לבין הנתבעת בהקשר לפוליסה לא מנותק מהתרחשות האירוע.

5. גם לשיטת הנתבעת בסיכומיה, בפרק העוסק במהות החבות הביטוחית של הנתבעת, מסכימה הנתבעת כי הפוליסה הינה פוליסת אחריות כלפי צד ג' המבטחת את אחריות נציגות הבית המשותף ואת אחריותם המשותפת של הדיירים כלפי צדדים שלישיים, והפוליסה מכסה את אחריותם על פי פקודת הנזיקין בגין הרכוש המשותף בלבד. הנתבעת מסכימה כי לצורך הפוליסה הוגדרו הדיירים כצדדים שלישיים ומשעה שנפגע דייר, בזיקה לרכוש המשותף, יחשב אותו דייר כצד ג' לצורכי הפוליסה, דהיינו, תבחן האחריות המשותפת של יתר הדיירים כלפיו על פי פקודת הנזיקין. שיטה זו משמעותה, לגרסת הנתבעת, כי הדייר הנפגע לעולם יוצא מגדר המבוטחים על פי הפוליסה ותביעתו על פי הפוליסה נחשבת כהסכמה להיותו צד ג' לצורך מקרה ביטוח ספציפי. מכאן, שכל דייר יכול לחבוש שני כובעים: כובע הדייר כמבוטח, שאחריותו לתאונה בזיקה לרכוש המשותף מבוטחת במסגרת האחריות המשותפת של הדיירים, וכובע של צד ג' אותו יחבוש אותו דייר באותם מקרים בהם נפגע. במקרה האחרון נראה הדייר כחלק מהציבור הרחב הרשאי לתבוע את הנציגות או את יתר הדיירים או את הנתבעת ובמסגרת תביעה זו עליו להוכיח את אחריות הגורמים המבוטחים כלפיו (סעיף 6 לסיכומי הנתבעת). סבורני, כי פירושה של הנתבעת לפוליסה הינו הפרוש הנכון: פירוש זה עולה מנוסח הפוליסה שהינו ברור, ממנו עולה כי הנציגות או הדיירים מבוטחים בביטוח אחריות כלפי צד שלישי בגין אחריותם לגבי הרכוש המשותף. התובע אינו יכול להיות הן הצד השלישי והן המבוטח בגין אותו אירוע. הדיירים האחרים הם המבוטחים כנגד תביעת התובע שכן את העילה שיש לתובע עליו להפנות כנגד הדיירים וחבותם של הדיירים מכוסה על פי הפוליסה. כידוע, ביטוח אחריות מגן על המבוטח מפני סיכוני צד שלישי ואין מדובר בביטוח לטובת צד שלישי. פירוש אחר, הוא הפירוש אליו למעשה מרמז התובע בסיכומיו, משמעותו הפיכת הפוליסה לפוליסה של ביטוח תאונות אישיות, וזו אינה הפוליסה הנדונה שכן התובע בסיכומיו, בסעיף 2, מאשר כי מדובר בפוליסה של אחריות בנזיקין. יחד עם זאת, הטענה של הנתבעת בסיכומיה לפיה יש להגדיר את מעמדו של התובע, לפחות לצורכי הפוליסה, כחבר יחיד בנציגות הבית המשותף (סעיף 22 בסיכומי הנתבעת)- נדחתה כאמור. השאלה לאור כל האמור לעיל, האם קמה אחריות על פי פקודת הנזיקין לדיירים האחרים כלפי התובע. הנתבעת בסיכומיה מתייחסת בשאלה זו ובהקשר לעוולת הרשלנות לשאלת קיומה או אי קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית והיא יוצאת, לצורך העניין, מתוך הנחה כי קיימת חובת הזהירות המושגית שבין התובע לבין יתר הדיירים (סעיף 26 א' לסיכומי הנתבעת).

6. השאלה: האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות בגין נזק ספציפי שיתרחש. בנקודה זו נחלק מבחן הצפיות לשניים: צפיות "טכנית": האם יכול היה אדם סביר לצפות את הנזק המסויים, וצפיות נורמטיבית": האם צריך היה אותו אדם, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בשל "סיכונים סבירים". רק בגין סיכון "בלתי סביר" מוטלת חובה שכזו, ראה, למשל, ע"א 5379/90 סימה מתתיהו נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ז(1) 167, ומדובר בסיכון: "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו": ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113, או כהגדרה אחרת: המדובר באירוע "שלא חרג מעבר הרגיל", ע"א 683/77, ברוק נ. עירית יפו, פד"י ל"ד(1) 157 בעמ' 160. לעניין קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לקחת בחשבון מי הוא אותו אדם שכלפיו אנו שוקלים את הטלתה של החובה. ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פד"י ל"ח(1) 72 בעמ' 72), וכן: "חובתו של מזיק לנקוט אמצעי זהירות סבירים, וסבירות האמצעים תיבדק על פי אמת מידה אובייקטיבית: כיצד נוהג אדם סביר בנסיבות העניין. כיוון שבכל מקרה הנסיבות שונות, הרי שאמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות" (מלון רמדה שלום בעמ' 78). ב-ע"א 635/70 מנדלסון נ. קפלן ואח' פד"י כה(2) 133 נאמר: התשובה לשאלה, מה מידת הזהירות הנדרשת מאדם, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה. סכנה שניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה חמורה" (שם, בעמ' 120-121).

אם מגיעים למסקנה שקיימת חובת זהירות קונקרטית: כי אז השאלה היא: האם הפר המזיק חובה זו דהיינו - לא נקט באמצעי זהירות סבירים בנסיבות המקרה. "השאלה אינה, מהו האמצעי שבמחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין" . ראה ענין ועקנין בעמ' 131.
הנטל הוא על התובע לשכנע, על פי אמות המידה המקובלות במשפט האזרחי, כי הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה אירע עקב הפרת חובת הזהירות שחב לו המזיק

7. הטענה כי קיים פגם כלשהו באנטנה, בין אם פגם כתוצאה מאחזקה לקויה ובין אם פגם כתוצאה מבלאי, לא הוכחה ולמעשה קיימת גרסתו הבסיסית של התובע, כפי שהדבר מופיע בהודעתו נ/1 שנמסרה כשלושה שבועות לאחר האירוע, בה נרשם מפי התובע עצמו כי לאחר שטיפס מהסולם לאנטנה והיה בקצה האנטנה בגובה של 5 או 6 מטרים, נותקו הכבלים והאנטנה החלה לקרוס. התובע לא הביא ראיה כי היה פגם כלשהו בכבלים או כי האנטנה אוחזקה באופן לקוי והתמונה המתקבלת, הן מדבריו בנ/1 והן בדבריו בעדותו, ולאחר שהתובע זנח את גרסתו בדבר בלאי טבעי של החומרים, היא כי סיבת הנפילה אינה ידועה: האם משקלו ותנועותיו של התובע בקצה האנטנה הביא לקריסת האנטנה ולקריעת הכבלים או סיבה אחרת. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו בנקודה זו. כל שניתן לקבוע בוודאות הוא שהתובע טיפס לראש האנטנה, בגובה של 5 או 6 מטרים, ביקש לבצע פעולות בקצה האנטנה, ובסופו של ההליך מצא את עצמו מוטל למרגלות האנטנה לאחר שזו קרסה. העובדה שהתובע טיפס בעבר אל ראש האנטנה וביצע פעולות כיוונון שונות ופעולות אלו הסתיימו בהצלחה, אינן יכולות להעיד על האירוע הנוכחי שכן אפילו באותו יום העיד התובע כי הוא עלה מספר פעמים לפני הפעם בה נפל. התובע טיפס על האנטנה לבקשת שכנו (בלבד), וטענה זו לא נסתרה. השאלה היא האם אותו שכן שרתם את התובע למשימת כיוונון האנטנה יכול היה, כאדם סביר, לצפות את הנזק המסוים והאם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק. סבורני, כי התשובה לשתי השאלות הינה חיובת: ניתן לצפות וצריך לצפות שטיפוס על אנטנה בגובה כזה, ע"י "דייר סתם" שאינו בעל מקצוע, עלול להסתיים בנפילה, הן בגלל קריסת האנטנה והן עקב אובדן שווי משקל. הסיכון שהוטל על כתפי התובע הוא סיכון בלתי סביר, וכזכור, הדין מטיל חובת זהירות בשל סיכונים בלתי סבירים. דהיינו, קיימת בענייננו חובת הזהירות הקונקרטית והמזיק, הדייר המבוטח (לא התובע) הפר חובה זו שכן הוא לא נקט באמצעי זהירות סבירים בנסיבות המקרה. אמצעי כזה יכול להיות סולם גבוה, עזרה של אדם נוסף, קריאה לבעל מקצוע וכו', שאלה אמצעים זולים ופשוטים.

8. סכום הפיצויים יופחת בשל אשם תורם "בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק" (סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). המבחנים המשמשים ברגיל לבחינת שיקול הדעת לגבי הרכיבים "לנכון ולצודק", המנויים בסעיף 68 (א) הנ"ל, הם "האדם הסביר", לאמור, מבחן חיצוני - אוביקטיבי: האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 148 מול ג'); ו"מידת האשמה". כלומר, חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 81 מול ד'. לשני המבחנים ראו גם בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד' פ"ד לח (4) 70, 75 מול ד' ו').
(וראה ע"א 3197/02 עיריית ירושלים נ' קולקר, מחוזי ירושלים).
יישום המבחנים הנ"ל מוליך למסקנה כי האדם הסביר היה נזהר יותר, הרבה יותר, במעשיו, מהתובע. כאמור, העובדה שמזלו של התובע שיחק לו בעבר, אינה עומדת לזכותו. הטיפוס על האנטנה בגובה רב, כאשר יש להשתמש בסולם ע"מ להתחיל ולטפס עליה, וביצוע פעולות כיוונון בקצה האנטנה כאשר מן הסתם על התובע היה לשחרר לפחות יד אחת לשם כך, כל זאת כאשר התובע אינו איש מקצוע אלא פקיד מכס, יש בו במעשה זה משום נטילת סיכון רב וחוסר זהירות שהאדם הסביר לא היה נוקט בו. יחד עם זאת, אם נשקל את מעשי הרשלנות של הצד השני לפי "מידת האשמה" ובחינת האשמה המוסרית ומשקל מעשיהם ומחדליהם נמצא כי הדייר אשר הפנה בקשתו אל התובע אינו נקי מאחריות כלל ומשקל מעשיהם של הצדדים לפחות שקול, שכן לא ניתן להתעלם מכך שהתובע, לפי עדותו, טיפס על האנטנה פעמים רבות בעבר ואמור היה להתוודע לסיכונים הכרוכים בכך וכמי שניהל את ענייני הבית, גם אם לא הווה את הנציגות, היה עליו לשקול לפנות לאיש מקצוע. מכאן, שמידת אשמו של התובע עומד על 50%.
9. גובה הנזק -
התובע המציא חוות דעת רפואית מטעמו של הד"ר קלצ'קו, מומחה לכירורגיה אורטופדית. בחוות הדעת מפורט כי התובע נחבל בקרסול שמאל, ואובחן שבר של עצם הטאלוס. התובע נזקק לשימוש בקביים למשך כחודשים. בזמן הבדיקה הוא התהלך בצליעה והתקשה להלך על קצה האצבעות. ד"ר קלצ'קו קבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 15%. ד"ר וייס, הוא המומחה מטעם הנתבעת, מצא בחוות דעתו כי התובע אכן נפגע בקרסול שמאל ואובחן כי אכן הוא סבל מנקע וטופל בגבס ובפיזיוטרפיה, אולם ד"ר וייס הטיל ספקות בדבר האבחנה בשבר של הטלוס. ד"ר וייס קבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%. הצדדים הסכימו כי בית המשפט יפסוק בהתאם לחוות הדעת כאשר כל צד הסתמך על חוות דעתו, והמומחים לא נחקרו על חוות דעתם. בנסיבות העניין, ולאור הקרבה הרבה בין המומחים, נראית הצעתו של התובע להעמיד את נכותו הרפואית בשיעור של 12.5%, כהצעה נכונה.
א. נזק לא ממוני -
בגין פריט זה ובהתחשב בעובדה ששני המומחים מסכימים לכך שהחבלה בקרסולו של התובע היתה חבלה ממשית, ובהתחשב בנכות רפואית בשיעור 12.5%, אני מעמיד את גובה הפיצוי בגין פריט זה בשיעור של 35,000 ₪ כערכם היום.
ב. אובדן השתכרות בעבר -
התובע עבד ועובד כראש מדור חקירות ומודיעין במחלקת חקירות של אגף המכס מע"מ בתל אביב. התובע הבהיר בחקירתו כי מאז התאונה הוא עלה בדרגה ושכרו לא נפגע. אולם התובע טען כי שכרו מורכב מתוספת שטח אך כיום הוא יוצא לפעולות שטח רק במידה שהן ממונעות. לשיטתו של התובע, העליה בשכר הייתה יכולה להיות גדולה יותר אולם התובע לא הביא פירוט או ראיות בקשר עם כך. בסיכומיו טען התובע כי נגרם לו הפסד חודשי בסכום משוערך בסך של 1,000 ₪ לחודש, אולם ב"כ הנתבעת טען בצדק בסיכומיו כי התובע לא נפגע באופן שמונע ממנו לתפקד ולצאת לפעולות ב"שטח" שכן אין לשכוח כי אין המדובר בפעולות "צבאיות" או פעולות אותן נדרש לבצע, למשל, פועל בניין, וסקירת תלושי השכר של התובע, כפי שהדבר פורט היטב בסעיפים 77 עד 78 בסיכומי הנתבעת, מעלה כי לא נגרם לתובע הפסד שכר כאמור. יש לציין כי לא נטען גם להפסד שכר בגין תקופת אי הכושר ואכן התובע קיבל שכר בגין אותה תקופה. לפיכך התביעה בגין פריט זה - נדחית.
ג. אובדן השתכרות בעתיד -
התובע עובד במכס מזה שנים רבות. לא נטען כי קיימת מעל ראשו סכנת פיטורין. בהתאם לתצהיר תשובות לשאלון שמסר התובע הוא יליד 1955 (ולא 1959 כפי שכתוב בכתב התביעה), דהיינו, התובע היום כבן 49. יחד עם זאת, כידוע, גם אם לתובע לא נגרמו הפסדי שכר הרי יתכן שבעתיד הוא יפלט לשוק העבודה, מסיבה זו או אחרת, שאז יפלט עם מומו. שיקלול האפשרות, הנמוכה יחסית, שהתובע יפלט לשוק העבודה, בהתחשב בשכרו של התובע, כפי שפורט בתלושים נספח א' לתצהירו של התובע, ובנכותו התפקודית, שהיא נמוכה מנכותו הרפואית, זאת לאור מקצועו של התובע והשפעותיה המצומצמות של הפגיעה, אני מעמיד את הפיצויים בגין פריט זה על סך של 70,000 ₪ כערכם היום.
ד. עזרת הזולת בעבר - התובע טען לעזרת הזולת לתקופה של חודשיים בהם רגלו השמאלית הייתה מגובסת. אני מעריך את הפיצוי בגין פריט זה בסך של 6,000 ₪ כערכם היום.

התוצאה היא שהנתבעת תשלם לתובע מחצית מכל הסכומים שפורטו לעיל בצירוף הפרשי הצמדה
וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל בניכוי דמי ההשתתפות העצמית הנקובים בפוליסה
משעורכים להיום, (שכן הדיירים המבוטחים לא נתבעו) וכן הוצאות משפט, לרבות הוצאות חוות
דעת של המומחה הרפואי ושכר - טרחה בשיעור של 20% מהסכומים להם זכאי התובע בגין פסק
דין זה.

ניתן היום, י' באב, תשס"ד (28 ביולי 2004), בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ר' כרמל
, שופט
סגן - נשיא

קלדנית: מאיה כהו








א בית משפט שלום 14976/01 בכר יהודה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/07/2004)