פסקי דין על ציון בן דלק | פסקי דין על בנק לאומי לישראל | פסקי דין על עו"ד בניהו לאבל |

46176-03/12 עשא     24/06/2012




עשא 46176-03/12 ציון בן דלק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עו"ד בניהו לאבל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



24 יוני 2012

עש"א 46176-03-12 בן דלק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
ואח'






לפני
כבוד השופט
עודד מאור


מערערים

1
.
ציון בן דלק


נגד


משיבים

1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. עו"ד בניהו לאבל




פסק דין


לפני ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל (מר נועם רף) בתיק הוצאה לפועל מספר 01-77179-01-7 לפיה נדחתה בקשתו של המערער בגין טענת פרעתי ונדחתה גם בקשתו לעיכוב הליכי הוצאה לפוע.

המערער ניהל את חשבונות הבנק הפרטיים והעסקיים שלו אצל המשיב 1.
במהלך השנים 2000-2001 קרסו עסקיו והוא נקלע לחובות כבדים. מאחר והחייב ואשתו לא עמדו בערבויותיהם האישיות לחובותיה של חברת אינטרלובקה ישראל בע"מ (להלן: "החברה") בחשבון העסקי, והדירה היתה משועבדת להבטחת פירעון החובות, ננקטו נגד החייב הליכים למימוש המשכון.
המערער העביר למשיב 1 סך של 1,428,600 ₪ לכיסוי חובותיה של החברה; המחלוקת הינה מה היה החוב האמיתי בחשבון.

במשך 8 שנים הזוכה לא נקט בהליכים נגד החייב כאשר בזמן הזה החוב טפח לטענת המערער בכמיליון ₪.

המערער מבקש לבטל את החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל, לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, ולקבוע דיון במעמד הצדדים בטענת פרעתי.



החלטת הרשם:
על-פי ההסדר בין הצדדים, עליו מסתמכים הן החייב והן הזוכה, סוכם כי החייבים יסלקו את מלוא חוב החברה לזוכה, כפי שהיה במועד הסילוק המלא וכן יסלקו את מלוא החוב הפרטי.

אין מחלוקת כי המערער העביר לחשבון זה סך של 1,428,600 ₪. אולם, המחלוקת הינה,כאמור, מה היה החוב האמיתי בחשבון – עת על פי ההסכם היה על המערער להעביר את "מלוא הסכום הדרוש לסילוק מלוא יתרת חוב אינטרלובקה כפי שיופיע בספרי הבנק במועד הסילוק המלא בפועל, לרבות הריבית הצבורה ושתיצבר בחשבון אינלובקה על לפירעון המלא בפועל"- מעיון בדפי הבנק ומשלא הוכח על ידי החייב אחרת, עולה כי סה"כ עמד החוב בחשבון זה ביום 30.06.2002 הכולל בתוכו את הריבית שחויבה בתום הרבעון על סך 1,298,541 ₪ על כן יתרת הזכות הינה בסך 130,000 ₪ אשר הועברה לחשבון הפרטי.

באשר לחשבון הפרטי- החייב לא הציג אסמכתאות להוכחת טענותיו בעניין זה, ומכל מקום על פי דפי החשבון שצורפו לתגובת הזוכה עולה כי סך החוב בחשבון הפרטי הינו 618,579 ₪ נכון ליום 26.06.2002 בטרם חיובי הריבית הרבעונית ולא סך של 495,631 ₪ כטענת החייב.

בנוסף, בסעיף ג3 להסכם נקבע כי " בתוך 50 יום ממועד חתימת הסכם זה ישלמו החייבים לבנק את מלוא הסכום הדרוש לסילוק יתרת החוב הפרטי, כפי שתישאר לאחר ביצוע התשלום המפורט בס"ק ב' לעיל, כפי שיופיע בספרי הבנק במועד הסילוק המלא בפועל, לרבות הריבית הצבורה ושתיצבר בחשבון הפרטי עד למועד הפירעון באופן מלא בפועל כאמור ולמעט סך של 65,000 ₪. החייב לא הוכיח כי עמד בתנאי סעיף זה ושילם את מלוא הסכום הדרוש לסילוק יתרת החוב הפרטי.

הלכה היא כי רשם ההוצל"פ איננו מוסמך אלא לדון בטענת "פרעתי" כלשון סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. על-מנת לשכנע את רשם ההוצל"פ כי ההתחשבנות שבין הצדדים משקפת פרעון מלוא החוב, היה על החייב, לפחות, להמציא חוו"ד מומחה, כדין, בתמיכה לטענה כי החוב נפרע (ראה ע"א 3886/07
דנהאוז ייזום והשקעות בע"מ נ' טוביה ואח'
(פורסם בנבו). בנוסף, כדי שהחייב יצא ידי חובתו הראייתית – אין די בכך שיוכיח כי שלם לזוכה סכום מסוים, עליו להוכיח כי פרע דווקא את הסכום המיוחד שהוא נשוא הדיון (ע"א 59
402/

פויראייזן נ' אייזנר
, פ"ד טו 937).

לאור האמור, לא מצאתי כל ראיה ו
/
או אסמכתא לטענות החייב לפיה פרע את חובו, למעט סך של 1,428,600 ₪, לפיכך הנני דוחה את טענת ה"פרעתי" שהגיש החייב.

באשר לטענותיו של החייב בדבר שיהוי- לא מצאתי בבקשת החייב כי מצבו השתנה לרעה עקב השהיית ההליך ובכל מקרה הנני מקבל את עמדת הכונס
לפיה, לפנים משורת הדין, נעתר הזוכה לבקשת החייבת להשהיית הליכי המכירה והפינוי ובמקביל פנה להליכי גביה אחרים (במסגרתם בצע חוב כאמור בהחלטה מיום 08.09.2010).

באשר לטענתו של החייב כי הכונס הבהיר לו כי כדאי לו להשאיר את המשכון על הדירה על-מנת לשמור מפני נושים אחרים. לא מצאתי כל בסיס ו
/
או אסמכתא לחיזוק טענה זו ומכל מקום אין לה מקום בטנת ה"פרעתי" שהגיש החייב.

כאמור, בקשה זו הוגשה כבקשה בטענת "פרעתי". לפי הוראות מפורשות של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, על החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, בעמ' 269), לאור המפורט לעיל לא מצאתי כי החייב עמד בנטל זה.

בסיכומו של דבר, הנני דוחה את טענת הפרעתי שהגיש החייב תוך חיובו בהוצאות לטובת הזוכה בסך של 2,000 ₪.

טיעוני המערער:
המערער טוען כי כב' הרשם לא לקח בחשבון את הסכום של 290,000 ₪ התמורה שנתקבלה ממכירת המגרש בכפר אברהם. המערער טוען כי אין חולק כי סכום זה שולם.

המערער חולק על קביעת הרשם אשר לפיה העובדה שלא נעשה דבר מצד הבנק 8 שנים לא הרע את מצבו, הוא מפנה את בית המשפט לסיכומיו.

לטענת המערער, הוא שילם את כל חובו לבנק ע"י מכירת המשק בחגור והמגרש בכפר אברהם, כאשר ביצוע מכירת הנכסים היה בשליטת הבנק הבלעדית ולא היתה לו כל שליטה על כך, וזאת לבקשת הבנק. לטענתו, כל טענות הבנק מסתכמות על חישובי ריבית דריבית ועל סכומים ששולמו ומוכחים במסמכים.

טיעוני המשיבים:
לטענת המשיבים, יתרת החובה שטען לה המערער בפני
הערכאה קמא עמד על 1,298,541 ₪ ולא ע"ס 1,260,741 כפי שטוען לו המערער.

המשיבים טוענים כי עקב הטעיה זו מציג המערער יתרת זכות לאחר סילוק החוב בחשבון אינטרלובקה בשיעור גבוה מיתרת הזכות האמיתית שנותרה בסך 130,000 ₪ בלבד.

לטענתם, המערער טוען כאילו החוב עמד על 459,630 ₪ אך מתעלם מפירוט וממסמכים שהוצגו ע"י המשיבים בתגובתם, ואשר התקבלו ע"י רשם ההוצאה לפועל. כך טוענים המשיבים כי החוב עמד על סך כולל של 618,579 ₪ ולאחר הזיכוי בסך 130,000 ₪ (מחשבון אינטרלובקה) וחיוב החשבון בהוצאות, נותרת יתרת חוב בסך 553,177 ₪.

עוד הם טוענים כי המערער מתעלם מחיובי הריבית הרבעונית המחויבת בחשבון החל מיום 01.07.02 ואילך.

לטענתם, המערער ממשיך לטעון כאילו היה זכאי לזיכוי בסך 65,000 ₪ למרות שטענה זו אף היא נסתרה בתגובת המשיבים ובהחלטת רשם ההוצל"פ.

עוד הם טוענים כי המערער מעלה סכומים חדשים אשר לא הזכירם עד כה והם גם עומדים בסתירה לטענת "פרעתי" אשר הוגשה ע"י המערער בערכאה קמא. למשל, בסעיף 14 טוען המערער ליתרת חובה בסך 37,771 בחשבונו הפרטי ובסעיף 16 הוא טוען ליתרת זכות בסך 27,229 בחשבונו הפרטי לאחר זיכוי שהגיע לו בסך 65,000
₪.
המשיבים טוענים כי עיון בטענת פרעתי מעלה כי סכומים אלה כלל לא נזכרו שם.

המשיבים טוענים כי אין בערעור התייחסות כלשהי לקביעות העקרוניות של כב' רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו.

לטענתם, המערער מעלה טענות סותרות, בעוד שבערעורו הוא טוען כי כלל לא היה מעורב במכירת הנכס בכפר אברהם, בערכאה קמא הוא טען כי פעל "במלוא המרץ ובשיתוף פעולה מלא עם המשיב וכונס הנכסים על-מנת למכור את זכויותיו במגרש בכפר אברהם..."

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בתיק, בטענות הצדדים ובהחלטת הרשם, אני מוצא לנכון לקבל את הערעור באופן חלקי.

סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"(א)
חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב)
החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן.



(ג)
דחה רשם ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו."

הסעיף מקנה לרשם את שיקול הדעת לקבוע האם על החייב למלא אחר פסק הדין ובאיזו מידה מוטל עליו למלא את פסק הדין. סעיף 27 א' לתקנות ההוצאה לפועל
אף מאפשר לרשם לדחות את הבקשה מבלי שקיים דיון בה:




"הגשת בקשה לפי סעיפים 19, 25, 48 או 58 לחוק, ודיון בה יהיו בדרך הקבועה בפרק כ' לתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים, ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות מסדרי הדין האמורים אם מצא כי הדבר יועיל להכרעה צודקת ויעילה בהליך, וכן רשאי הוא לדחות את הבקשה בלי שקיים דיון".

הסעיף לעיל מקנה לרשם את האפשרות להימנע מלקיים דיון ולקבל החלטה בהיעדר הצדדים, על סמך כתבי הטענות בלבד. עם זאת, הפסיקה והספרות צמצמו את המקרים בהם לא יתקיים דיון:
"תקנה 214 לתקנות סד"א משאירה בידי הרשם שיקול דעת אם לדון בבקשה המוגשת בתחום סמכויותיו השיפוטיות, בהעדר הצדדים או בנוכחותם. ועליו להקפיד על כך שהדיון בהעדרם לא יפגע בזכויותיהם המהותיות, שכן במקרה של דיון בהעדרם לא יוכלו להביא בפני
ו את מלוא הטיעונים שיש בפיהם, ובייחוד כאשר עשוי או עלול להיווצר מצב בו ירצה צד כלשהו לחקור את בעל הדין שכנגד על תצהירו. טוב יהיה אם תישמר הפרקטיקה הנהוגה לפיה דיונים לפי סעיפים 19,25, 48 ו-58 יתנהלו רובם ככולם בנוכחות הצדדים."

(ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, עמ' 266)

החלטתו של כב' הרשם מתבססת על כתבי הטענות והסיכומים שהגישו הצדדים, אולם
לטעמי נותרה שאלה אחת והיא לעניין השיהוי שלא נותרה ברורה די צורכה.
נדמה שיש לאפשר למערער למצות את יומו בבית המשפט ביחס לשאלה של השנים בהם לא בוצעו הליכים וכי בעקבות זה תפח החוב, ולבחון את הסיבות לכך.

הרשם מתייחס לטענת השיהוי ושינוי המצב לרעה בהחלטתו כך
:
"באשר לטענותיו של החייב בדבר שיהוי- לא מצאתי בבקשת החייב כי מצבו השתנה לרעה עקב השהיית ההליך ובכל מקרה הנני מקבל את עמדת הכונס
לפיה, לפנים משורת הדין, נעתר הזוכה לבקשת החייבת להשהיית הליכי המכירה והפינוי ובמקביל פנה להליכי גביה אחרים".


אני מוצא כי דחיית טענתו של החייב בלא בירור עובדתי אין לה על מה שתסמוך
וראוי כי תיבחן במסגרת דיון בו יוכלו המערער לטעון ולהוכיח טענתו, ולעניין זה בלבד אני מורה על החזרת התיק לרשם לשם הבירור.

בנסיבות העניין – אינני עושה צו להוצאות.
הפקדון יוחזר למפקיד.


המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים
.
ניתן והודע היום, ד' תמוז תשע"ב, (24 יוני 2012), בהיעדר הצדדים.














עשא בית משפט שלום 46176-03/12 ציון בן דלק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, עו"ד בניהו לאבל (פורסם ב-ֽ 24/06/2012)