פסקי דין על אריאל זילבר | פסקי דין על חברת אוצר מפעלי ים | פסקי דין על דניאל בנלולו |

46237-05/12 סע     05/07/2012




סע 46237-05/12 אריאל זילבר נ' חברת אוצר מפעלי ים, דניאל בנלולו








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



ס"ע 46237-05-12 זילבר נ' אוצר מפעלי ים בעמ ואח'

תיק חיצוני
:




מספר בקשה:
2

בפני

כב' השופטת
אופירה דגן-טוכמכר
נ.צ. (עובדים) - גב' יוכבד הוכמן – שורץ
נ.צ. (מעבידים) – מר עמנואל סלע


מבקש

אריאל זילבר


נגד


משיבים

1. חברת אוצר מפעלי ים

2. דניאל בנלולו



החלטה

השופטת אופירה דגן - טוכמכר
המבקש הגיש בקשה למתן צו זמני, שימנע את מינויו של המשיב 2 לתפקיד מנכ"ל המשיבה 1 עד לבירור התובענה שהוגשה על ידו.
המבקש, אשר בעצמו התמודד במכרז, ונמצא כשיר שני, טוען כי ועדת המכרז שקלה שיקולים שאינם עניינים, בעת שהעדיפה את המשיב 2 על פניו, והתעלמה מכך שהמשיב 2 כלל איננו עומד בתנאי הסף למשרה כפי שנקבעו במכרז, והכל משיקולי פוליטיים.
בדיון שהתקיים בפני
נו ביום 5/6/12 הובהר כי מאחר שהמשיבה 1 היא חברה ממשלתית, מינוי המשיב 2 טעון אישור הממשלה, לאחר שתתקבל בעניין המלצת הוועדה לבדיקת מינויים (להלן "ועדת המינויים" או "הועדה"). בנסיבות העניין, ומאחר שהמינוי ממילא טעון אישור, בטרם ניתן יהיה להוציאו לפועל, הודיע המבקש כי בשלב זה הוא איננו עומד על הבקשה למתן צו זמני, ואולם הבהיר, כי הוא עומד על הבקשה לגילוי מסמכים, ובכלל זה מסמכים הנוגעים למועמדותו של המשיב 2, פרוטוקולים של ועדת המכרז, חוות דעת משפטיות, התכתבויות בין חברי הועדה, תחשיבי הניקוד של כל אחד מהמועמדים, ועוד כיוצא באלה.
לטענת המבקש, בכל הנוגע לגילוי המסמכים בקשתו איננה מוקדמת, וזאת משני טעמים. ראשית, המבקש טוען כי אם יתאפשר לו לעיין במסמכי המכרז, יהיו בידו נתונים שיאפשרו לו לטעון בפני
ועדת ברנר, ולהשמיע את התנגדותו לאישור המינוי.
שנית, לטענת המבקש, הליך המכרז הסתיים, באופן שיוצר כבר כיום עילת תביעה עצמאית בגין הפגמים במכרז, וזאת בלא כל קשר לעילות תביעה נוספות,שאפשר שיוולדו לאחר החלטת הממשלה / המלצת ועדת המינויים. לטענת המבקש, סמכותה של ועדת המינויים מוגבלת לבחינת כישוריו של המועמד שמובא בפני
ה, ואת עמידתו בתנאים שנקבעו בחוק החברות, והיא כלל איננה מוסמכת, ואין זה מתפקידה, לבחון את הליך המכרז, לרבות את שאלת עמידתו של המבקש בתנאי הסף שנקבעו במכרז, או השוואתו למועמדים אחרים.
המבקש מפנה לכללים החלים על מכרזים לקבלה לעבודה ועל תכליתם, וגורס כי בחירתו
של המשיב 2 למשרה, כאשר הוא כלל לא עמד בתנאי הסף, מהווה פגיעה בשוויון המקימה עילת תביעה עצמאית, בלא קשר לשאלה האם ועדת ברנר תמליץ
לאשר את המינוי. לטענת המבקש, חובת גילוי המסמכים נועדה להגשים את עקרונות המכרז, ומן הדין לחשוף אותם בפני
המבקש.
המשיבה 1 מתנגדת לבקשה לגילוי מסמכים. לטענתה, כל המסמכים שנוגעים למכרז הועברו לוועדה לבדיקת מינויים, אשר מתפקידה לבחון באופן מהותי את כשירותם והתאמתם של המועמדים לתפקיד. לטענתה, בשלב זה של הדיון בטרם הוועדה אמרה את דברה, הבקשה לגילוי מסמכים היא בקשה מוקדמת, באשר הליך המינוי למשרת מנכ"ל טרם הסתיים, ולפיכך אין בפני
בית המשפט החלטה שאותה יוכל להעביר תחת שבט ביקורתו. לטענת המשיבה סיכויי התביעה קלושים באשר המשיב 2 נבחר לאחר שהתקיים הליך מכרז תקין במסגרתו הוברר כי הוא עומד בתנאי הסף. המשיב 2 טוען אף הוא כי מדובר בעתירה מוקדמת ומוסיף כי העתירה נגועה בחוסר נקיון כפיים. לגופו של עניין הוא טוען כי החלטת הדירקטוריון להמליץ על מינויו היא החלטה סבירה.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ומבלי שנדרשנו לשאלות הנוגעות לסיכויי העתירה, הגענו לכלל דעה כי הפניה לבית הדין בשלב זה של הליך המינוי היא פניה מוקדמת, אשר אין מקום להדרש לה. אשר על כן, ומאחר שהסמכות להורות על גילוי מסמכים היא סמכות הנגזרת מהסמכות לדון בתביעה העיקרית, הרי שגם דין הבקשה לגילוי מסמכים שבפני
נו להמחק.

מינוי מנכ"ל חברה ממשלתית
סעיף 37 (א) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה – 1975 [להלן: - "החוק"] קובע כי מינוי מנכ"ל של חברה ממשלתית יעשה בהליך בן שלושה שלבים. השלב הראשון הוא החלטה של דירקטוריון החברה, השני בדיקה של הועדה לבדיקת מינויים והשלישי אישור השרים. רק לאחר השלמת שלושת השלבים, יכנס המינוי לתוקף.
37

(א) הדירקטוריון של חברה ממשלתית ימנה את המנהל הכללי; המינוי טעון אישור השרים לאחר התייעצות עם הועדה לבדיקת מינויים; אולם רשאית הממשלה למנות את המנהל הכללי אם ראתה צורך בכך.
בית המשפט העליון קבע שכל אחד מהשותפים לתהליך אמור להפעיל את שיקול דעתו בנפרד, ולגבש את עמדתו ביחס למינוי (ראה בג"צ 932/99 התנועה למען איכות השלטון נ' יו"ר הועדה לבדיקת מינויים):
"במינוי מועמד למשרת מנהל כללי משתתפים שלושה שושבינים: דירקטוריון החברה, הוועדה והשר המופקד על המינוי. כל אחד מהגורמים האמורים אמור לקדם את אותה תכלית משותפת: מינוי המועמד המתאים ביותר למשרה המוצעת. גם אם נצא מנקודת הנחה שלפיה המשיב עומד בכשירויות הנדרשות בחוק, אין די בכך כדי לפטור את הרשות הממנה – הדירקטוריון, והרשות המאשרת את המינוי – השר, מחובתן להפעיל את שיקול-דעתן בנוגע למידת התאמתו של המועמד לתפקיד. מוטלת עליהם החובה לבחון, על-פי מכלול האינפורמציה המצויה בידן, אם המועמד אכן מתאים למשרה הנדונה, וזאת לאור מכלול הנסיבות, כולל כשירויותיו ואישיותו של המועמד. אף הוועדה, המשמשת בעניין זה כרשות מייעצת, אינה פטורה בלא כלום. עליה לייעץ לשרים בשאלת התאמתו של המועמד כאמור, ככל שיש בידה לסייע לרשות המחליטה ולרשות המאשרת."
בפסק הדין בבג"צ 932/99 הנ"ל בית המשפט העליון עמד על כך שתכלית הקמתה של הועדה לבדיקת מינויים, כחלק מהליך המינוי בן שלושה השלבים, היתה
לבער את נגע המינויים הפוליטיים אשר פשה בתחום המינויים
למשרות בכירות בחברות ממשלתיות
. כך, באמצעות הקמת הועדה, יצר המחוקק מנגנון פיקוח מינהלי, אשר יהיה בידו למנוע מינויים פוליטים פסולים.
המדובר בפרוצדורה שנועדה להקים סוג של ביקורת פנימית על עבודת המנהל, אשר תכליתה לחסוך הליכים משפטיים מיותרים באמצעות גוף מנהלי שתהיה לו סמכות להתריע בפני
הגורמים המוסמכים, על כך שמינוי פלוני איננו ראוי, ומוטב להמנע ממנו. יובהר כי הגם שהוועדה איננה בעלת סמכות להחליט אלא שסמכותה היא להמליץ בלבד, יש להמלצתה משקל מכריע. עמד על כך היועץ המשפטי לממשלה בהנחיתו (ראה הנחיית היועמ"ש 6.5000 שכותרתה "מינויים בחברות ממשלתיות ובתאגידים ציבוריים" בעמ' 14 להנחיה):
מינוי בניגוד לחוות דעת הוועדה לעניין הכשירות מהווה חריגה מסמכות; מינוי בניגוד לעצת הועדה בעניין התאמת המועמד לתפקיד, עלול להקים ספק בדבר סבירות המינוי".
לנוכח האמור, אנו סבורים כי יש קושי רב בכך שהחלטה על מינוי מנכ"ל בחברה ממשלתית תעמוד למבחן בית הדין בטרם נדרשה ועדת המינויים לעניין ובטרם הופעל מנגנון הביקורת הפנימי. יש בכך כדי לחתור תחת תכלית החקיקה, וליצור התדיינות משפטית שלא לצורך, אשר אפשר שתתייתר בעקבות הפעלת המנגנון המנהלי שנקבע בחוק.
מן הראוי להזכיר בהקשר זה את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 2285/03 אוסי נחום נ' ראש עירית פ"ת, שם נקבע כי כשם שבית המשפט עשוי לדחות עתירה מאוחרת, כך הוא עשוי לדחות עתירה מוקדמת, כלומר, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגוף העניין:
"במקרה שלפנינו, החלטת האיגוד לשלם משכורת למשיב אחרי שנבחר מחדש, בעקבות הבחירות

שנערכו בחודש נובמבר
1993
, עדיין לא אושרה על-ידי שר הפנים. שר הפנים אמור לבדוק החלטה זאת לאור הקריטריונים ובהתחשב בנתונים המיוחדים של איגוד זה ובתפקיד שהמשיב ממלא באיגוד. הוא ממתין עד שבית המשפט יכריע בעתירה זאת. עכשיו, שבית המשפט פסק את דברו, חזקה על שר הפנים שלא ישהה החלטתו.
מכל מקום, אם לגבי תקופת הכהונה הראשונה של המשיב כיושב-ראש האיגוד, מאז

שנת
1989
, העתירה הוגשה לאחר שזמנה עבר, הנה לגבי תקופת הכהונה השנייה, מאז שנת
1993
, היא הוגשה טרם זמנה. כשם שבית המשפט עשוי לדחות עתירה מאוחרת, כך הוא עשוי לדחות עתירה מוקדמת, כלומר, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגוף העניין. ראו, לדוגמה:
בג"צ 1713/92,

6127
בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח' [
13
];
בג"צ 3057/93
דיאמנט-כהן ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח' [
14
]. וזה המצב במקרה שלפנינו. לכן יש לדחות את העתירה ככל שהיא מכוונת למנוע תשלום משכורת למשיב מכאן ולהבא."
אנו סבורים כי בענייננו, אין מקום שבית הדין יבחן את ההחלטה בדבר מינויו של המשיב 2 בטרם ימוצה ההליך המנהלי, אשר אפשר כי בסיומו יובהר כי מתייתר הדיון בבית הדין.

שיקול דעתה של הוועדה לבחינת מינויים
לטענת המבקש, יש לברר את תביעתו בבית הדין, בלא כל קשר לכך שהעניין כולו תלוי ועומד בפני
ועדת המינויים, וזאת מאחר שממילא ועדת המינויים לא עתידה לדון בכשרות המכרז, ובשאלת עמידתו של המשיב 2 בתנאי הסף, אלא שסמכותה של הוועדה לבדיקת מינויים היא לבחון אך ורק את שאלת עמידתו של המבקש בתנאי הסף שנקבעו בסעיפים 37 (ב) ו-
16א לחוק. במילים אחרות, לטענת המבקש הוועדה בוחנת את המועמד שמובא בפני
ה ואיננה דנה בשאלה האם היו מועמדים טובים יותר מהמועמד שעניינו מובא בפני
ה.
אין בידי לקבל טענה זו של המבקש. כידוע סעיף 18 ג' שכותרתו "כשירות מיוחדת" קובע כדלקמן:
18"ג (א) מצאה הועדה לבדיקת מינויים כי למועמד לכהונת דירקטור, יושב ראש של דירקטוריון או מנהל כללי בחברה ממשלתית יש זיקה אישית, עסקית או פוליטית לשר משרי הממשלה, לא תמליץ על מועמדותו זולת אם מצאה כי יש לו כישורים מיוחדים בתחומי פעולתה של החברה, או שקיימים לגביו שיקולים של כשירות מיוחדת אחרת בנוסף לתנאי הכשירות הנדרשים לפי חוק זה לאותה כהונה.
(ב).."
בית המשפט העליון עמד על כך ששיקול הדעת של שלושת הגורמים המעורבים בהליך לבחירת מנכ"ל לחברה ממשלתית צריך לשאוב את משמעותו והיקפו מתכלית החוק. בבג"צ 932/99 הנ"ל קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

" סעיף 18ג הוכנס לחוק בחוק החברות
הממשלתיות
(תיקון מס' 6) (מינויים), תשנ"ג-1993 (ג' בניסן תשנ"ג, 26.3.1993) (להלן – תיקון מס' 6). לאור זאת, יש לפרש את הוראתו על רקע מטרתו הכוללת של תיקון מס' 6. תכליתו של תיקון מס' 6, כפי שהיא עולה בבירור מההיסטוריה החקיקתית שלו (ראה דברי ההסבר להצעת
חוק החברות הממשלתיות
(תיקון מס' 6) (מינויים), תשנ"ג-1993, וד"כ 129 (תשנ"ג) 4050), הייתה לבער את נגע המינויים הפוליטיים אשר פשה בתחום המינויים למשרות בכירות בחברות ממשלתיות (ראה
בג"ץ 6777/98
הנ"ל [1], בעמ' 734). על מידת חומרת השלכותיו של המינוי בשל העדפה על רקע פוליטי, אין צורך להרבות דברים. "
גם היועץ המשפטי לממשלה בהנחיותיו (ראה הנחיה מס' 6.5000) קובע כי "בדיקת המועמדים תיעשה, איפוא, מתוך מבט רחב והפעלת שכל ישר." (עמ' 21 להנחית היועמ"ש 6.5000).
לדידנו, כאשר עולה בפני
ועדת המינויים טענה כי האדם שנבחר במכרז איננו עומד בתנאי הסף והועדף על פני מועמדים טובים ממנו (וחזקה על המבקש שיעלה טענה זו בפני
ועדת המינויים) הרי שעל הוועדה לדון בטענות ולברר אותן וזאת במסגרת סמכותה לבדוק האם מדובר במועמד בעל "כישורים מיוחדים" או במינוי פוליטי פסול. היועץ המשפטי לממשלה, בהנחיתו, מנה עניינים כגון אלו (מקום שהם מתקיימים) כאינדיקציה למינוי פוליטי פסול, ופשיטא כי ועדת המינויים לא תוכל להתעלם מהם, ככל שיש בטענת המבקש ממש:
"מטבע הדברים, יקשה במקרים רבים להוכיח את דבר קיומו של השיקול הפוליטי הפסול. עם זאת, ניתן להסיק לכאורה את דבר קיומו של השיקול הפוליטי שנתערב בין השיקולים למינוי בהסתמך על סממנים כמו אי תקינות או חריגה מכללי מינהל תקין בעצם תהליך המינוי, תנאים מופלגים הנלווים למינוי, או חסרון הכישורים הנדרשים לתפקיד. נסיבות אלה ואחרות עשויות לשמש סממנים חיצוניים או גילויים נסיבתיים בדבר קיומו של שיקול פסול." (ר' עמ' 35 להנחיית היועמ"ש).

לדידנו, מהנחיית היועמ"ש ניתן להסיק כי שיקול דעתה של ועדת המינויים הוא שיקול דעת רחב, אשר משתרע גם על בחינת תקינות הליך הבחירה של המועמד שהומלץ. הדברים אף מתיישבים עם העובדה שמסמכי המכרז הועברו לבדיקת הוועדה (ראה הצהרת המשיבה 1 בדיון מיום 5/6/12 עמ' 4 שורה 2).
לנוכח האמור, אינני סבורה כי בית הדין צריך להדרש לתובענה, בטרם תכריע וועדת המינויים בעניין.


הבקשה לגילוי מסמכים לגופה
כפי שציינתי בפתח הדברים, בשלב זה הפניה לבית הדין מוקדמת, ובהעדר תובענה בת תוקף, אין זה מסמכותו של בית הדין להורות על גילוי מסמכים.
אין בכך כדי ללמד, לחיוב או לשלילה, על קיומה של זכות עיון לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 [להלן : "חוק חופש המידע"] או לפי כל דין ועל היקפה. ואולם, בשלב זה, הסמכות להכריע בבקשה לעיון במסמכים נשוא העניין נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראה סעיף 17 לחוק חופש המידע).
במאמר מוסגר אבהיר, כי
המבקש עותר לגילוי רחב ביותר, לרבות חשיפה של תכתובות פנימיות בין חברי ועדת המכרז, חוות דעת משפטיות, ניקוד של המועמדים ועוד כיוצא באלה מסמכים שאפשר שהרשות איננה חייבת במסירתם לפי דין (ר' ס. 9 לחוק חופש המידע), בפרט בשים לב לכך שההליך המנהלי טרם הסתיים. תכלית הגילוי, כך על פי הנטען, היא לאפשר למבקש להשמיע את טענותיו בפני
ועדת המינויים, ואולם, מהנתונים שבידינו כלל לא ברור מה מהותה והיקפה של זכות הטיעון של המבקש בפני
הוועדה. רשות החברות לא היתה צד להליך דנן, איננו יודעים מהם סדרי עבודתה של וועדת המינויים, כיצד היא בודקת את מסמכי המכרז שהועברו אליה והאם היא נזקקת למבקש על מנת לקיים את בדיקותיה. בשים לב לתכלית הגילוי, נדמה כי מן הראוי לברר את היקפה ומהותה של זכות הטיעון של המבקש בפני
ועדת המינויים, בטרם תוכרע המחלוקת שבין הצדדים בדבר חובת הגילוי והיקפה בשלב זה, כאשר ההליך המנהלי עדיין תלוי ועומד. מכל מקום, כפי שכבר ציינתי, מאחר שהפניה לבית הדין היא פניה מוקדמת, הסמכות להכריע בשאלות הללו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
לנוכח כל האמור לעיל עמדתי היא כי דין הבקשה לגילוי מסמכים להמחק.



נציבת עובדים גב' יוכבד הוכמן - שורץ
אני מצטרפת להחלטתה ולנימוקיה של חברתי השופטת דגן-טוכמכר.



נציג מעבידים מר עמנואל סלע
1.
לו נשמעה דעתי, כי אז היינו מקבלים את העתירה ומורים על גילוי מסמכים. להלן נימוקי
חוק חובת המכרזים – העיקרון המנחה
2.
התיק אשר בפני
נו עניינו בחירה ומינוי בתחום כוח אדם, (מנכ"ל), אך חלים עליו עקרונות המשפט המנהלי כפי שבאים לביטוי בדיני המכרזים הכלליים. לפיכך אפתח דווקא בחוק חובת המכרזים תשנ"ב-1992. ("חוק חובת המכרזים").
3.
סעיף 2 בחוק חובת המכרזים
קובע.
(א) המדינה, כל תאגיד ממשלתי, ... לא יתקשרו בחוזה לביצוע עיסקה בטובין או במקרקעין או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו.
4.
סעיף זה מדגיש את שני הנדבכים המרכזיים בהתקשרות ציבורית:


הראשון – בחירת הזוכה בדרך של מכרז.
השני
– יצירת ההתקשרות עם הזוכה (הזמנה/חוזה)
ויובהר, ההרשאה לביצוע ההתקשרות קבועה בסעיף 6 לחוק נכסי המדינה תשי"א - 1952
("חוק נכסי המדינה")
5.
ולעניין המועד הראוי לתקיפת המכרז, לא ארחיב שהרי הדברים ידועים ומוסכמים. העיקרון המנחה הוא שלמשתתפים במכרז נתונה הזכות לקבל מידע ולתקוף את הליכי המכרז עוד בטרם יצרו הגורמים המוסמכים לפי חוק נכסי המדינה את ההתקשרות. יתרה מכך, ההלכה קובעת כי משתתף במכרז חייב להעלות את טענותיו והשגותיו מוקדם ככל האפשר. לא תשמע טענתו של משתתף שהשתהה בתקיפת המכרז בטענה ש "המורשים על פי חוק נכסי המדינה טרם חתמו על מסמכי ההתקשרות (ההזמנה/חוזה)".
עקרון זה שריר וקיים בכל סוגי ההתקשרויות וכל סוגי המכרזים, ועל כך, גם בתיק זה אין מחלוקת.
6.
המחלוקת בתיק זה הינה מהו השלב
בו אנו נמצאים כעת. ובהתאמה לאמור לעיל, האם בשלב בו הסתיימו הליכי המכרז ובחירת הזוכה, כטענת המבקש, או שהליך בחירת הזוכה טרם הסתיים ולפיכך העתירה מוקדמת,
כטענת המשיבים. ככל שהמסקנה תהיה שהליכי המכרז הסתיימו, כי אז, לדעתי, יש לקבל את העתירה לגילוי המסמכים.
בחירת הזוכה במכרז לתפקיד מנכ"ל
7.
בפסה"ד
בבג"צ 932/99 (בג"צ ניסן") מונה בית המשפט העליון שלשה שושבינים לתהליך. אני מבקש להתאים את האמור בו לענייננו ולהבהיר מספר דברים:
א.
בענייננו מדובר ב – 4 'שושבינים' - גופים מעורבים (ולא שלשה). ארבעת הגופים המעורבים הם (1) ועדת האיתור מטעם הדירקטוריון ("ועדת האיתור"; "ועדת המכרזים"); (2) הדירקטוריון; (3) השרים; (4) הוועדה לבדיקת מועמדים על פי חוק החברות הממשלתיות התשל"ה-1975
("ועדת ברנר")
ב.
במובחן משושבינים, ארבעת הגורמים הנ"ל אינם דומים במעמדם בהיררכיה, אינם מקבילים בסדר הדברים ואין להם סמכויות חופפות. לפיכך חשוב לבדוק מה מקומו ומעמדו של כל אחד מהם, וכך אעשה בקצרה.
(1)
ועדת האיתור

(מטעם החברה והדירקטוריון) היא הראשונה בתהליך. היא אשר פונה למועמדים (עפ"י קריטריונים שנקבעו קודם לכן ע"י הדירקטוריון), בוחנת את כישוריהם והתאמתם לתפקיד עפ"י הקריטריונים שנקבעו, מצביעה על זוכה ומעבירה תוצאות המכרז, כולל המלצה, לדירקטוריון.
(2)
הדירקטוריון

הוא השני בתהליך. הוא בוחן את מצאי ועדת האיתור וממנה מנכ"ל. לעניין זה אעיר שהגם שבסעיף 37 (א) לחוק החברות הממשלתיות התשל"ה-1975
נכתב "הדירקטוריון ...ימנה את המנהל הכללי...", הרי שבפן המעשי ברור שאין הכוונה למינוי סופי אלא הכוונה היא שהדירקטוריון בוחר מועמד אשר שמו מועבר לאישור השר הרלוונטי.
(3)
השר

– הוא השלישי בתהליך, אליו מועברת החלטת הדירקטוריון והוא מאשר את מינוי המנכ"ל בהתייעצות עם ועדת ברנר.
(4)
ועדת ברנר

– היא הגורם הרביעי. היא אינה גורם ישיר בתהליך אלא היא משמשת כיועץ לשר ובוחנת את התאמת המועמד שהומלץ ע"י השר לתפקיד, לרבות בשאלה האם דבק פגם במועמד שמועמדותו הוגשה לוועדת ברנר ע"י השר.
ועל תפקידה ומידת מעורבותה של ועדת ברנר ניתן ללמוד מדברים שנכתבו בבג"צ ניסן, בע' 786-787. "... אף הועדה (הכוונה לועדת ברנר – ע.ס) אינה פטורה בלא כלום. עליה לייעץ לשרים בשאלת התאמתו של המועמד כאמור, ככל שיש בידה לסייע לרשות המחליטה ולרשות המאשרת."
וכיצד יש לפרש ולהבין את הביטוי "ככל שיש בידה לסייע"? להבנתי הפירוש הנכון מותנה בעבודה המקדימה שנעשתה עובר לפניה לועדת ברנר, לאמור: ככל שלא נעשתה כלל עבודה (כגון: לא הייתה כלל ועדת איתור) ולועדת ברנר הוגשה המלצת השר למועמד יחיד ובעייתי, יש מקום שועדת ברנר היא עצמה תכנס לעובי הקורה ותשמש במידה מסוימת כ 'ועדת איתור', ואולם, ככל שנעשתה עבודה מקדימה מקיפה ומסודרת, (וכך, בשלב זה, מוחזקות בעיני עבודתן של ועדת האיתור והחלטת הדירקטוריון), כי אז מצטמצם עד למינימום חלקה של ועדת ברנר בביקורת ואין זה מתפקידה לשמש כ 'ערכאת ערעור' על החלטת ועדת האיתור והדירקטוריון.
8.
מהאמור לעיל אני מגיע למספר מסקנות:
א.
הסדר המתואר לעיל הוא סדר הדברים הנכון. השר מקבל נתונים מהדירקטוריון והוא זה שמעביר לועדת ברנר את אותם נתונים שנראים לו רלוונטיים.

ב.
לא מתקיים קשר ישיר מכל סוג שהוא בין ועדת האיתור ו/או הדירקטוריון לוועדת ברנר. הקשר היחיד שמקיימת ועדת ברנר הוא אך ורק עם השר, וזאת מתוקף תפקידה המייעץ לשר. פניה לגורמים חיצוניים תעשה רק במקרים חריגים המתוארים בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (כגון: מועמד שהוגש נגדו כתב אישום).
ג.
מאותו שלב בו
ועדת האיתור הביאה החלטתה לדירקטוריון והאחרון 'מינה'
מנכ"ל, ההחלטה עוברת לשר כאשר לוועדת ברנר, במסגרת הייעוץ לשר (ויש לומר – הייעוץ המחייב) ניתנה הסמכות לפסול את המועמד. השר ו/או ועדת ברנר אינם מקיימים הליכים מקבילים לועדת האיתור או לדירקטוריון. לא מצאתי בחוק, בפסיקה או בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה אסמכתא לכך שמקום שהתקיימה ועדת איתור מוקדמת, משמשת ועדת ברנר כ 'ועדת איתור עליונה (או ועדת מכרזים עליונה') או כערכאת ערעור על ועדת האיתור או ועדת המכרזים. כך לא מצאתי אסמכתא המסמיכה את ועדת ברנר, ואפילו לא בהסכמת צדדים, לעשות את עבודת ועדת המכרזים, לפקח עליה ו/או למתוח ביקורת על עבודתה. להבנתי, במצב בו פעלה ועדת איתור (אשר בשלב זה מוחזקת בעיני כמי שעשתה עבודתה נאמנה), תפקידה של ועדת ברנר הוא הוא לבדוק האם דבק פגם כזה או אחר במינוי המומלץ ע"י השר.
ד.
אכן, בדיון אשר בפני
נו נאמר שכל החומר הנוגע למכרז יועבר לועדת ברנר. כמובן שניתן לייחס לכך משמעות מסוימת, אך ודאי לא משמעות מכרעת, שהרי, כאמור לעיל, לא מצאתי שהסכמת המשיבים להעביר את חומר הנוגע למכרז לוועדת ברנר, היא בלבד יכולה לשנות בצורה מהותית את תפקידה של וועדת ברנר, ומשהגעתי למסקנה שאין זה מתפקידה של וועדת ברנר לשמש, לעניין המכרז, כביקורת או ערעור על החלטתה המקצועית של ועדת האיתור, (קריטריונים, משקל) הרי שהעברת החומר אליה אינה מעלה ואינה מורידה.
סוף דבר – מסקנה
9.
סיכומם של דברים, מסקנתי היא ששלב 'המכרז' (איתור ובחירת המועמד 'הזוכה במכרז') הסתיים עם החלטת הדירקטוריון ולפיכך אני בדעה שהשלב בו אנו נמצאים כעת הוא השלב בו ניתן, ואף חובה, לתקוף את החלטת הדירקטוריון, ולא יהיה זה נכון להמתין להמלצתה של ועדת ברנר ולהחלטת השר.
10.
לו נשמעה דעתי הייתה העתירה לגילוי מסמכי המכרז מתקבלת.



כללו של
דבר
– על דעת רוב חברי המותב נקבע, כי בשלב זה, בטרם הושלמו הליכי בדיקת המינוי על ידי הגורמים המוסמכים, העתירה לבית הדין היא עתירה מוקדמת, ולפיכך אין זה מסמכותו של בית הדין ליתן צו לגילוי מסמכים. אשר על כן העתירה לגילוי מסמכים נדחית.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ב, 05 יולי 2012, בהעדר הצדדים.



גב' יוכבד הוכמן שורץ
נציגת עובדים

אופירה דגן-טוכמכר
, שופטת – אב"ד

מר עמנואל סלע
נציג מעבידים







סע בית דין אזורי לעבודה 46237-05/12 אריאל זילבר נ' חברת אוצר מפעלי ים, דניאל בנלולו (פורסם ב-ֽ 05/07/2012)