פסקי דין על . אלון ירון | פסקי דין על דורון גרינפטר | פסקי דין על תפודי השלושה |

2912/07 פ     12/07/2012




פ 2912/07 מדינת ישראל נ' . אלון ירון, דורון גרינפטר, תפודי השלושה בע"מ





בית משפט השלום בכפר סבא
ת"פ 2912-07 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' ירון ואח'
לפני
כב' השופט מיכאל קרשן
המאשימה

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד אורנה פינטו-גפסון
ועו"ד עודד קם
נגד
הנאשמים

1. אלון ירון

ע"י ב"כ עו"ד שמואל קליין
, עו"ד אלי כהן
ועו"ד יובל גבעון
2. דורון גרינפטר

3. תפודי השלושה בע"מ

שניהם ע"י ב"כ עו"ד קובי גולדמן ועו"ד אורי גולדמן
ב"כ המאשימה עו"ד אורנה פינטו-גפסון

הנאשם 1 וב"כ עו"ד יובל גבעון

הנאשם 2 וב"כ הנאשמים 2 ו-3 עו"ד אורי גולדמן

החלטה
הנאשמים 1 ו-2 מבקשים את בית המשפט לפסול הודאות שמסרו במסגרת חקירת משטרה.

לדידם של הנאשמים, מן הראוי לפסול את כלל ההודאות שמסרו במשטרה, הן מן הטעם שלא נמסרו באורח חופשי ומרצון, כמצוות סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), הן משום שנפלו באופן גבייתן פגמים המצדיקים לשיטתם פסילתן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, כפי שנקבעה בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון בע"פ 5121/98 טור' (מיל') יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (להלן – הלכת יששכרוב).

החלטה זו תעסוק, בין היתר, בנושאים הבאים:
א. השלב הדיוני המתאים ליישום והפעלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.
ב. על מי נטל הראיה בנוגע לפסילת הודאות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ומה שיעורו של נטל זה.
ג. האם מוקנית זכות ההיוועצות בעורך דין גם לחשוד שאינו בגדר "עצור".
ד. המסוימות הנדרשת בייחוס חשדות לנחקר.

תוכן עניינים
ראש פרק
עמוד
רקע
3
גרסאות הנאשמים בחקירותיהם במס הכנסה
4
* חקירותיו של דורון גרינפטר

4
* חקירותיו של ירון אלון
5
מסגרת הדיון בטענות הזוטא
8
א. פיתוי והשאה, לחץ ואיומים
10
* פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 1 – הראיות
10
* פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 1 – דיון והכרעה
14
* פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 2 – הראיות
21
* פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 2 – דיון והכרעה
24
ב. אזהרה כללית
26
* נאשם 1
29
* נאשם 2
33
ג. זכות ההיוועצות בעורך דין וחובת היידוע לגבי זכות ההיוועצות
35
* המצב הנורמטיבי – כללי
35
* זכות ההיוועצות של מעוכב לצרכי חקירה
36
* פסילת הודאות מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות ומכוח כלל הפסילה הפסיקתי
38
* השלב המתאים להכרה בבקשת פסילה של הודאה לפי כלל הפסילה הפסיקתי
38
* נטל ההוכחה לפסילת הודאה לפי כלל הפסילה הפסיקתי
41
* מן הכלל אל הפרט – נאשם 1
45
* מן הכלל אל הפרט – נאשם 2
50
סיכום
54

רקע
1. הנאשמים, חברה פרטית העוסקת במיון, ניקוי, אריזה ושיווק של תפוחי אדמה, ומי שבתקופה הרלוונטית היו בעלי מניות ומנהלים פעילים בה, עומדים לדין בעבירות לפי פקודת מס הכנסה. כתב האישום מייחס לנאשמים, בין היתר, העלמת הכנסות בשנות המס 2003, 2004 ו-2005 בסכום כולל של למעלה מ-12 מיליון ש"ח.

2. חקירת מס הכנסה בעניינם של הנאשמים הפכה לגלויה ביום 28.11.2005. באותו מועד נערכו חיפושים בבתיהם של נאשמים 1 ו-2 ובמשרדי הנאשמת 3 (להלן – החברה). נאשמים 1 ו-2 הובאו למשרדי פקיד שומה חקירות בתל אביב, ונחקרו שם. בסופו של דבר נגבו מנאשם 1, ירון אלון (להלן גם – ירון), ארבע הודעות, בתאריכים הבאים: 28.11.2005 (ת/6), 2.4.2006 (ת/7), 1.8.2006 (ת/8) וביום 29.5.2007 (ת/9). נאשם 2, דורון גרינפטר
(להלן גם – דורון), נחקר פעמיים: ביום 28.11.2005 (ת/10) וביום 25.6.2006 (ת/11).

3. אין חולק כי בין שני הנאשמים היה זה דורון שהודה ראשון בהעלמת הכנסות. הדבר אירע בחקירתו הראשונה (ת/10, החל בשורה 148). לאחר שראש צוות החקירה, יוני דוד (להלן גם – יוני) עודכן בהתפתחות שחלה בחקירת דורון, נכנס יוני לחדר בו נחקר ירון (ת/6, החל משורה 255). בין יוני לירון התקיים דין ודברים, ובעקבות אותו דין ודברים, החל גם ירון לשתף פעולה והודה אף הוא בהעלמת הכנסות.

4. כתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 31.12.2007. בדיון שהתקיים לפני השופט פדר ביום 14.7.2008 התחייבו הנאשמים להגיש בתוך 30 יום תשובה מפורטת לכתב האישום וכן להודיע על אלו עדים ניתן לוותר.

5. נאשמים 2 ו-3 לא הגישו הודעה בכתב בנוגע לויתור על עדים.

6. ביום 6.11.2008 הגישו לבית המשפט באי כוחו של נאשם 1, עורכי הדין אלי כהן ואיתיאל בן פורת, "הודעה אודות אי חקירת עדים", בה נכתב בזו הלשון: "לטובת העניין, מודיע הנאשם 1 לבית המשפט הנכבד כי לא יבקש קיומו של משפט זוטא וכי לא יתנגד להגשת הודעותיו ללא צורך בזימון גובי ההודעות. יחד עם זאת, הנאשם שומר לעצמו את הזכות ואת שיקול הדעת לזמן את גובי ההודעות במידה ויתעורר הצורך לחוקרם על נושאים הקשורים להתנהלות החקירה, נוהליה, מחדליה ונסיבותיה" (ההדגשה לא במקור – מ' ק').

ביום 26.11.2008 התקיים דיון מקדמי, במהלכו חזר ב"כ נאשם 1, עו"ד אלי כהן
, על דברים אלה, ואמר כך: "העברנו מסמך על מי מהעדים אנחנו מוותרים. בשלב זה מדובר בגובי ההודעות" (עמ' 7 שורות 7-6).

7. במסגרת ישיבה מקדמית שקיימתי ביום 5.9.2010 הוברר לראשונה כי נאשם 2 יבקש לקיים משפט זוטא בנוגע לקבילות הודאותיו (עמ' 4 שורות 15-14). לאחר מכן הודע כי גם נאשם 1 יקיים משפט זוטא.

8. משפט הזוטא בנוגע לקבילות ההודאות התפרש על פני מספר רב של ישיבות. הצדדים ביקשו במפגיע את בית המשפט לדון במסגרת דיונית זו גם בעתירת הנאשמים לפסול את הודאותיהם מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (פרוטוקול, עמ' 356 שורות 17-15). כפי שנראה להלן, המסלול הדיוני שנבחר ליישום והפעלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אינו נקי מקשיים.
גרסאות הנאשמים בחקירותיהם במס הכנסה

א. חקירותיו של נאשם 2, דורון גרינפטר

9. דורון נחקר במשטרה פעמיים, ביום 28.11.2005 וביום 25.6.2006.

10. בחקירתו הראשונה ת/10 מיום 28.11.2005 נחקר דורון בחשד לביצוע עבירות על פי פקודת מס הכנסה. נאמר לו כי אין הוא חייב לומר דבר, כל מה שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו, והימנעות מלהשיב לשאלות עשויה לחזק הראיות נגדו. דורון חתם במקום בו נרשם שהבין את תוכן האזהרה. בנוסף חתם בתחתית כל עמוד.

בתחילת חקירתו נשאל דורון בנוגע למקורות ההכנסה שלו מאז שנת 1999, וכן שאלות כלליות בעניין חברת תפודי השלושה (נאשמת 3), ההחזקות בה, תחומי פעילותה ומקורותיה הכספיים, זהות ספקיה והתקשרויות החברה עמם, בנושא התחשבנויותיו עם ספקים, ובנוגע לכספים שקיבל מחמותו. בשלב מסוים של החקירה נשאל דורון האם יש לו חשבונות בנק בארץ ובחו"ל שלא הזכיר עד כה. דורון השיב שיש לו חשבון בנק בשוויץ.

בשלב זה (שורה 148) הונחו לפני דורון דפים שעל גבם נרשם "חשבון בנק שוויץ". הוא נשאל מתי נפתח החשבון, לשם מה ואלו כספים הופקדו בו. דורון השיב כי החשבון נפתח בחודש נובמבר 2003, והכספים שהופקדו בו הם כספים שמקורם בהכנסות לא מדווחות מקניה ומכירה של תפוחי אדמה ומעבודות גינון פרטיות. דורון פירט, לבקשת חוקריו, את האופן בו הופקדו הכספים בחשבון בחו"ל ואת האופן המדויק בו הועלמו הכנסות החברה. דורון הפליל בנושא העלמת ההכנסות גם את שותפו ירון.

בתום חקירתו הראשונה נשאל דורון האם יש לו מה להוסיף, השיב בשלילה, וחתם כי זו הודעתו האמיתית והנכונה, אשר נמסרה מרצונו הטוב והחופשי.

11. חקירתו השנייה של דורון, ת/11, נערכה ביום 25.6.2006. גם הפעם נחקר דורון בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה, וגם הפעם הוזהר על ידי חוקריו בדבר זכות השתיקה המוקנית לו. גם הפעם חתם דורון בעמוד הראשון, ובתחתית יתר הדפים.

בחקירה השנייה נשאל דורון בנוגע לאופן הוצאת תעודות משלוח בחברה, האופן בו מתנהלת ההתחשבנות מול החקלאים המגדלים, היקפי פעילות החברה, אופן רישום המכירות בחברה, ועוד. כמו כן הוצגו לדורון יומנים שנתפסו בחדרו של ירון, והוא מסר גרסה בנוגע לסכומי הכנסות שרשומים שם, ובהמשך החקירה הודה דורון בהעלמת הכנסות בהזדמנויות ספציפיות שונות – בהתאם למסמכים שהוצגו לו.

גם בתום חקירה זו נשאל דורון האם יש לו מה להוסיף, הוא השיב בשלילה, וחתם כי זו הודעתו האמיתית והנכונה, אשר נמסרה מרצונו הטוב והחופשי.

12. בתום חקירתו השנייה חתם דורון על מסמך (ת/13) שכותרתו "הסבר לגבי סעיף 221 לפקודה – כופר". במסמך זה נאמר כי בעת גביית הודעתו של דורון ביום 25.6.2006 נאמר לו שיש לו זכות לפי פקודת מס הכנסה להגיש בקשה לכופר. עוד נרשם במסמך כי אין באמירה זו התחייבות להטלת כופר בתיק החקירה שמתנהל נגד הנחקר.

ב. חקירותיו של נאשם 1, ירון אלון
13. ירון נחקר במשטרה ארבע פעמים, בתאריכים 28.11.2005, 2.4.2006, 1.8.2006 ו-29.5.2007.

14. בחקירתו הראשונה ת/6 מיום 28.11.2005 נחקר ירון בחשד לביצוע עבירות על פי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. נאמר לו כי אין הוא חייב לומר דבר, כל מה שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו, והימנעות מלהשיב לשאלות עשויה לחזק הראיות נגדו. ירון חתם במקום בו נרשם שהבין את תוכן האזהרה. בנוסף חתם ירון בתחתית כל עמוד.

בתחילת חקירתו נשאל ירון בנוגע לעיסוקיו במסגרת החברה, לפעילות החברה ובעליה, לחשבונות הבנקים שלה, לספקיה, למשכורות שהוא מושך מהחברה ועוד. בשלב מסוים נכנס יוני לחדר החקירה ואמר לירון שכדאי לו להגיד את האמת (שורה 255). משלב זה ועד לעזיבתו של יוני את החדר (בשורה 266) נרשמה מפי ירון הודאה בהעלמת הכנסות בזו הלשון (השגיאות במקור – מ' ק'):

"ש.ת. היו מכירות במזומן בחברה שללא חשבוניות וללא דיווח השיטה הייתה שהתקבל כסף במזומן מלקוחות שונים שאני באופן אישי לא מכיר דורון שהתעסק עם השיווק היה נפגש עם לקוחות ומתחשבן איתם והיו כאלו שהוא קיבל מהם כסף במזומן. הכסף כמובן לא דווח ואין לי מושג איפה הכסף נשמר סביר להניח שבכספת בחברה ומעת לעת פעם לחודשיים עד ארבעה חודשים התבצעה חלוקה של יתרה של כסף. כל פעם כ-100,000 ₪ לפעם לכל אחד. מהכסף שהתקבל במזומן היה משולם משכורות לפועלים תאילנדים והוצ' שונות כגון: משטחים ריקים, אוכל לעובדים, הוצ' שונות ששולמו לתאילנדים. חלק מהעובדים הזרים לא דווחו בהתאם למספר העובדים באותה תקופה. כל חלוקת המזומנים ביננו התחילה בשנת 2002. לשאלתכם אילן ברקאי לא קיבל כסף."

לאחר עזיבת יוני את חדר החקירות, המשיך ירון לשתף פעולה, ובין היתר פירט את ההתחשבנות שנערכה בינו לבין דורון בנוגע להכנסות שהועלמו משלטונות המס (שורות 316-304), אישר שניירות צהובים שהובאו מביתו של דורון משקפים את התחשבנות האמורה, ועוד.

בתום חקירתו הראשונה נשאל ירון האם יש לו מה להוסיף, השיב בשלילה, וחתם כי זו הודעתו האמיתית והנכונה, אשר נמסרה מרצונו הטוב והחופשי.

15. ביום 23.4.2007 רשם יוני דוד מזכר משלים בנוגע לחקירה ת/6 (ת/12). במזכר זה נרשם כדלקמן:

"בתאריך 28/11/05 נחקרו במשרדינו תחת אזהרה מנהלי חברת תפודי השלושה ובהם: אלון ירון ודורון גרינפטר
. אני ניהלתי את החקירה, ועקבתי אחרי התנהלותה באמצעות המחשב, כאשר חדר החקירה מחובר ברשת ואפשר לקרוא מכל חדר אחר מה נאמר בכל אחד מחדרי החקירה. לאחר שקראתי בחקירתו של דורון גרינפטר
שהודה בהעלמת הכנסות וכי הוא קושר את ירון אלון לעבירות, נכנסתי בשעה 18:30 לחדר החקירה של דורון גרינפטר
, שאלתי מס' שאלות בין היתר על מידת מעורבותו של אלון ירון בהעלמת ההכנסות ועד כמה יזם אלון ירון את העלמת ההכנסות. לאחר מכן נכנסתי לחדר החקירה של אלון ירון והטחתי בפני
ו כי אנו יודעים את הכול, אנו יודעים על מכירה של סחורה ללא הוצאת חשבוניות מס, אנו יודעים על קו חלוקה ולקוחות שונים, אנו יודעים על ההתחשבנות בדפים הצהובים, וכי כדאי לו להודות על כל האמת. החשוד ביקש להתייעץ שוב עם עו"ד איתן צחור אם להודות על האמת, אמרתי לו שהוא כבר התייעץ עם עו"ד איתן צחור בצהריים לאחר שהובא למשרדינו לחקירה ואין לו זכות להתייעץ פעם נוספת עם עו"ד, ובכל מקרה התמונה כולה ידועה לנו ושיודה על האמת ויוריד לו נטל מהלב. לאחר דברים אלה מסר את הודעתו בדף 9 שורות 265-255. חקירתו הסתיימה בשעה 21:00 לערך."

16. חקירתו השנייה של ירון התקיימה ביום 2.4.2006 (ת/7). גם הפעם נחקר ירון בחשד לביצוע עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וגם הפעם הוזהר על ידי חוקריו בדבר זכות השתיקה המוקנית לו. גם הפעם חתם ירון בעמוד הראשון, ובתחתית יתר הדפים.

בחקירה זו נשאל ירון בנוגע להוצאת תעודות משלוח בחברה ולגבי אחוזי החזרות של סחורה. הוא נשאל האם יש לו מה להוסיף לגבי חקירתו הקודמת, והשיב שכיוון שהיה נסער ומרוגש, לא משוכנע שהיה מרוכז דיו בפרטים (שורות 50-49). לאחר אמירה זו הוצגו לירון תעודות משלוח שונות ונאמר לו שלא הוצאו חשבוניות. תשובתו העקבית הייתה שלא הוא עוסק בשיווק, במכירות ובגביה, ולכן אין לו מה להוסיף. הוצגו לו יומנים שנתפסו בחדרו ולדבריו היומנים אינם מוכרים לו. בנוגע להעלמת הכנסות וחלוקת תקבולים עם דורון, וכן בנוגע ליומנים שהוצגו לו, ירון לא הסכים להוסיף דבר על מה שאמר בחקירתו הראשונה (שורות 175-153). עם זה, ירון אישר כי הניירות הצהובים שהוצגו לו (נ.ב. 5) משקפים את ההתחשבנות החודשית בינו לבין דורון (שורות 232-229).

בתום החקירה נשאל ירון האם יש לו מה להוסיף, ואמר כי הוא מקווה שיתחשבו במכלול השלם של הדברים ובחרטה שהביע. גם הפעם חתם ירון על הנוסח שאומר כי הודעתו אמיתית ונכונה ונמסרה מרצונו הטוב והחופשי.

17. חקירתו השלישית של ירון התקיימה ביום 1.8.2006 (ת/8). הוא נשאל על הלוואות בעלים והשיב כפי שהשיב.

18. חקירתו הרביעית של ירון נגבתה ביום 29.5.2007 (ת/9).

אמרה זו פתח ירון במונולוג בזו הלשון: "מהיום הראשון שהייתי פה, אתה יוני פנית אליי ואמרת לי בשעות הערב 'ענה לנו על השאלות, שתף פעולה וזה יעזור לך, ונראה לך שזה יפעל לטובתך', ואני עניתי לכם על כל השאלות, שיתפתי פעולה, זימנתם אותי אח"כ עוד פעמיים או שלוש ובאתי בזמן עניתי על כל שאלה שנשאלתי, ולמיטב ידיעתי סיימתם את החקירה והועבר לפ"ש כפ"ס סיכום, ... אני ציפיתי שמבחינתכם תראו שהמערכת 'תמלא את חלקה' כפי שהובטח לי, שתלך לקראתי. עו"ד שלי פנה לוועדת כופר עם נימוקים לדעתי שבהחלט הולמים כדי להיענות. איפה ההמלצה שלכם, גם אם נקלעתי לסיטואציה מסוימת ומראה לכם גם במעשים, ואני מרגיש פראייר, איפה ההבטחות שלכם?". יוני דוד השיב לירון שבשום שלב לא הובטח לו על ידו או על ידי אחר שהתיק נגדו יסתיים בכופר, וגם לא נאמר לו על ידו או על ידי גורם אחר שימליצו לסיים את התיק שלו בכופר. כל שנאמר הוא ששיתוף הפעולה יילקח בחשבון.

לאחר נאום פתיחה זה, נחקר ירון בעיקר בנוגע למסמכים שנתפסו בשעתו בחיפוש בחדרו במשרדי החברה. ירון טען כי לא היה מודע למה שקורה בתחום השיווק בחברה, וסירב לחתום על מסמכים שהוצגו לו (לרבות הדוחות האישיים שהגיש לפ"ש כפר סבא לשנים 2005-2001) בטענה שאינו מבין כיצד תתפרש חתימתו.
מסגרת הדיון בטענות הזוטא
19. טענות הזוטא פורטו על ידי נאשמים 1 ו-2 בדיון שהתקיים ביום 12.10.2010. הנאשמים העלו במסגרת זו את הטענות הבאות:

נאשם 1, ירון אלון (עמ' 49-48)
א. ירון הוזהר בחקירותיו אזהרה "סתמית וכללית", ולא הבין במה הוא חשוד.
ב. מלכתחילה לא הודיעו לירון בחקירתו הראשונה שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, וכאשר ביקש זאת במפורש במהלך החקירה – מנעו זאת ממנו תוך שנאמר לו שאין לו זכות כזו.
ג. נאמר לירון שאם יודה וישתף פעולה לא יוגש נגדו כתב אישום ועניינו יסתיים בכופר.
ד. ירון הודה לאחר שראש צוות החקירה, יוני דוד, איים עליו שאם לא יודה ייעצר מיד.

נאשם 2, דורון גרינפטר
(עמ' 50-49)
א. דורון לא הוזהר בחקירתו הראשונה, ואם הייתה אזהרה – מדובר באזהרה סתמית וכללית.
ב. דורון התחנן לראות עורך דין בכמה אירועים, טרם חקירתו הראשונה ובמהלכה. הדבר לא ניתן לו ונאמר לו שאין צורך להתייעץ עם עורך דין וגם אין לו זכות להיוועץ בעורך דין.
ג. לפני שיוני דוד נכנס לחדר החקירה דורון לא הודה. יוני דוד נכנס ואמר לדורון שהתיק ייגמר בכופר, כופר זה כסף – לא נעים לא נורא. יוני דוד אמר לדורון שאם יאמר מה שמתאים לחוקרים לא ייעצר, ואם לאו – ייעצר ודבר מעצרו יפורסם בעיתונים. ההבטחה קוימה: דורון לא נעצר ולא היה פרסום.
ד. דורון זומן לחקירה נוספת לאחר חצי שנה. במהלך התקופה לא נועץ בעורך דין. דורון ביקש מיוני דוד לאפשר לו להיוועץ בעורך דין. יוני דוד אמר לו שאין לו זכות וחזר על כך שממילא התיק ייגמר בכופר.

20. שני הנאשמים ניסו להרחיב את היריעה, ובמהלך עדותם במסגרת משפט הזוטא טענו טענות שאינן עולות בקנה אחד עם הדברים שנשמעו מפי באי כוחם כפי שסוכמו לעיל.

21. כידוע, במסגרת משפט זוטא על התביעה לשכנע את בית המשפט, ברמת ההוכחה הנוהגת במשפט פלילי, כי הודאת הנאשם נמסרה מרצונו ובאורח חופשי. התביעה היא הפותחת בהבאת ראיותיה, וכדי שתוכל להתמודד כהלכה עם טענות הנאשם, חייב הנאשם להציג את נימוקי התנגדותו להגשת ההודאה כראיה בצורה מפורטת. מכאן עולה כי רק במקרים חריגים יתיר בית המשפט לנאשם "לשנות חזית" ולהוסיף במהלך עדותו טענות פסול [ראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א', מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, הוצאת דיונון, עמ' 1441; פ(איו"ש) 2922/06 התביעה הצבאית נ' אנס מוצטפא מחמוד עלאן (31.5.2007)].

לא מצאתי כל הצדקה להתיר באורח חריג לנאשמים כאן להוסיף בשלב מאוחר טענות זוטא שלא נטענו במועד. המאשימה לא התכוננה ולא יכולה הייתה להתכונן לטענות זוטא שלא נטענו טרם הבאת ראיותיה, ועלו לראשונה במהלך עדות הנאשמים במשפט הזוטא. הנאשמים לא סיפקו כל הסבר למחדל האמור. באי כוח הנאשמים לא יידעו את המאשימה בדבר קיומן של טענות זוטא נוספות טרם השמעת עדיה, ולא חקרו את עדי המאשימה בהתאם לאותן טענות שיש להניח שהיו בידיעתם קודם להשמעתן על ידי הנאשמים. אף לא השתכנעתי כי קיום דיון בטענות נוספות אלה שהעלו הנאשמים לראשונה בעדותם, יסייע לקיים לנאשמים משפט צדק.

22. אשר על כן, לא אדון במסגרת החלטתי במשפט הזוטא בטענת נאשם 1, ירון אלון, כי פקיד שומה חקירות דאז, אלי יצחקי, אמר לו לאחר ההודאה כי טוב עשה שהודה, וכי חקירות מס הכנסה ימלאו את חלקם וישחררו אותו כפי שהבטיחו.

באותו אופן, לא אדון בטענת נאשם 2, דורון גרינפטר
, כי נאמר לו על ידי יוני שאם ישתף פעולה החקירה תסתיים מוקדם ויותר לו להתקשר לבנו, וכן בטענתו (הזהה לטענתו של נאשם 1), לפיה לאחר חקירתו נלקח לחדרו של פקיד השומה אלי יצחקי, וזה אמר לו שהוא שמח על כך שדורון שיתף פעולה ואין לדורון מה לדאוג כי הכול ייגמר בכסף.

23. טענות הזוטא שהעלו הנאשמים משתבצות לארבע קטגוריות מרכזיות: פיתוי והשאה (הובטח להם שאם יודו לא יוגש כתב אישום והתיק ייגמר בכופר), לחץ ואיומים (נאמר להם כי אם לא יודו – ייעצרו), פגם באזהרה (כללית וסתמית), אי מתן הודעה על הזכות להיוועץ בעורך דין, ובהמשך אי מתן הזכות.

אדון עתה בטענות הנאשמים כסדר.

א. פיתוי והשאה, לחץ ואיומים

פיתוי והשאה, לחץ ואיומים - נאשם 1 - הראיות
24. באי כוחו של ירון טענו, כזכור, כי נאמר לו במהלך חקירתו הראשונה (ת/6) שאם יודה וישתף פעולה – לא יוגש נגדו כתב אישום והעניין יסתיים בכופר, ואם לא יודה – ייעצר.

25. בחקירתו הראשונה של ירון היו מעורבים שלושה חוקרים: נעמי ברכה ושחר קולנדר שחקרו את הנאשם, ויוני דוד שנכנס לפרקים לחדר החקירה.

26. בגוף החקירה ת/6 אין זכר לאיומי מעצר או להבטחת כופר.

27. לאחר סיום החקירה ת/6 שוחרר ירון לביתו, ולמחרת התייצב בבית המשפט בדיון בו נקבעו תנאי שחרורו על ידי בית המשפט.

28. עורכי דינו של ירון הגישו מספר בקשות ופניות בנושא הכופר עבורו.

29. את הודעתו הרביעית, ת/9 מיום 29.5.2007, פתח ירון במונולוג המופיע בפסקה 18 לעיל.

30. ראש צוות החקירה יוני דוד הכחיש את טענות הנאשם מכול וכול. לדברי יוני, נכנס לחדר בו נחקר ירון לאחר שנודע לו שדורון הודה. לא הייתה עילת מעצר נגד ירון ולכן לא נעצר. הוא ושותפו כבר הודו. ניתן היה לשחררם בערובה. לכן הובאו השניים למחרת לפני שופט שיקבע את תנאי השחרור. הוא לא הבטיח דבר לירון ולא איים עליו. אם מישהו בצוות החקירה היה מבטיח לירון כופר, היה הוא עצמו יודע על כך (עמ' 67 שורה 22). יוני הודה כי בעבר (בתקופה בה נחקר הנאשם), עד שהדבר נפסל בידי מבקר המדינה, נהג פקיד שומה חקירות להמליץ על כופר, וחוקרי מס הכנסה היו לעיתים נוהגים לומר לחשוד בהעלמת הכנסות בסכומים נמוכים שיש לו אפשרות להציע כופר, ושיש סיכוי טוב שהתיק שלו ייגמר בכופר (עמ' 67 שורות 18-6). אך לדברי יוני לא זה היה המקרה.

יתרה מכך, לדברי יוני, ההנחיה היא שברגע שמדברים על כופר הדבר נרשם במפורש (עמ' 81 שורות 27-26).

יוני התייחס בעדותו גם לדברים שנרשמו מפי ירון בהודעתו הרביעית ת/9. לדבריו, בחקירה זו רמז ירון שהובטח לו כופר, ולכן מצא לנכון להתייחס לטענות אלה ולעמיד דברים על דיוקם, למרות שלא נהגו במפורש (עמ' 78 שורות 26-19). יוני טען עוד כי אמר לירון ששיתוף הפעולה שלו יילקח בחשבון רק כדי למנוע "התנצחויות" ולהמשיך הלאה בחקירה (עמ' 82 שורות 14-3).

31. נעמי ברכה (להלן – נעמי), שהייתה החוקרת המרכזית בתיק, העידה אף היא במפורש כי מעולם לא הבטיחה לירון שעניינו ייגמר בכופר, ואיש לא הבטיח לו דבר כזה בנוכחותה (עמ' 120 שורות 12-9; עמ' 147 שורות 21-20). יוני בוודאות לא הבטיח לירון כלום ולא איים עליו במעצר (עמ' 140 שורה 17). לא היה דיבור על כופר, לא היה איום במעצר, לא היו לחץ או איומים מסוג אחר (עמ' 156, שורות 26-25). לדברי נעמי, החוקרים אף פעם לא אומרים לנחקר שימליצו על כופר ובטח לא מבטיחים דבר (עמ' 127 שורה 5).

ביחס לחקירה הרביעית של ירון (ת/9) טענה נעמי כי הדברים הרשומים בהודעה משקפים באופן מלא את מה שנאמר (עמ' 126 שורות 19-17).

32. שחר קולנדר (להלן – שחר) לא זכר את חקירתו של ירון, ועל כן לא זכר גם אם במהלך החקירה דובר עמו על כופר. עם זה, לדברי שחר בחקירתו הנגדית – "מבחינה אחת (כ)שנחקר לא מודה יש יותר רצון לנסות אולי להציע לו את הכופר על מנת שבסופו של דבר יודה. אם הוא עומד להודות אולי לא צריך. אם הוא שניה לפני הודאה והתיק סגור אני לא מבין את העניין של הכופר. יכול להיות שאם מדובר בתיק שראוי לכופר והוא על סף הודאה וכדי לזרז הליכים כמו שאתה אומר, זה יכול להיות סביר" (עמ' 174 שורות 29-26). שחר לא זכר האם במהלך הסעתו את ירון לביתו לאחר החקירה, אמר לירון שעשה טוב שהלך בכיוון של כופר, אבל לדבריו אלה דברים שיכול היה להגיד (עמ' 176 שורות 6-1).

33. נאשם 1, ירון אלון, העיד כי נחקר בידי נעמי ושחר, ובשלב מסוים נכנס יוני לחדר. יוני אמר לו שהשותף שלו הודה והחוקרים מכירים את השיטה בה פעלו הנאשמים. הוא אמר לו שאם יודה זה יהיה פשוט יותר מבחינתו. אמר לו שאם לא יודה ייאלץ לעצור אותו, וכן שהוא אדם נורמטיבי וניתן לגמור את התיק בכופר. ירון שאל את יוני איך ידע שיעמוד בהבטחותיו, ויוני השיב שהוא הממונה על החקירה ומחליט מה שקורה, וכן שייקח אותו לפקיד השומה וישמע את זה ממנו. ירון שקל את הדברים, והחליט שרוצה לסיים את העניין וללכת הביתה. אחרי ההודאה, הלכו לפקיד השומה יצחקי, ויצחקי אמר לו טוב שהודית, נמלא את חלקנו, אתה הולך הביתה. אחר כך הסיע אותו שחר לבית האריזה ואמר לו שדבר ראשון מחר בבוקר ידאג להגשת בקשת כופר.

34. ירון טען בעדותו כי לא כל האמור בת/6 נאמר על ידו. לדבריו, הקטע המופיע בשורות 265-256 הוכתב בחלקו על ידי יוני, וגם את הרשום בשורה 327 (שהמסמך שהוצג משקף את ההתחשבנות בינו לבין דורון) לא אמר. למרות זאת חתם על ההודאה, משום שהיה מותש, חשב שיש לו הסכם, ורצה ללכת הביתה.

ירון אישר שכל מה שאמר עד כניסתו של יוני דוד היה מרצונו הטוב והחופשי.

35. ירון הציג "תקציר חקירה" (נ/6), אותו רשם לדבריו יום למחרת חקירת המשטרה ת/6, ומסרו לעורכי דינו. בתקציר נרשם כי בשלב מסוים נכנס יוני לחקירה, התפרץ על ירון בצעקות, אמר לו שדורון הודה והפיל עליו את כל האחריות, ואמר לו "תודה, אחרת תבלה הלילה במעצר, תודה ואז תלך הביתה ואנחנו נציין ששיתפת פעולה ונמליץ ונעזור בהליך שיסתיים בכופר ותגמור עם זה", הכול כשהוא מנופף בידיים עם רישומים של דורון ואומר לו להודות. ירון אמר ליוני שאינו יודע במה להודות והוא רוצה להתייעץ עם עו"ד צחור בקשר למה שיוני אמר לו. יוני אמר שלא יכול לאפשר זאת, "תודה במה שאמרתי", והחל להכתיב על מכירות שירון ודורון עשו ללא חשבוניות והתחלקו בכסף. ירון אמר שאם לא יצאו חשבוניות כפי שדורון אמר, הוא מצטער על כך.

בחקירתו הנגדית טען ירון כי לא רשם את מלוא הסיפור ב"תקציר" נ/6, אלא רק את מה שעלה לו בראש באותו זמן (עמ' 283 שורות 26-25). מדובר בסיכום הדברים בלבד (עמ' 284).

36. בחקירה הבאה, ת/7, הלך ירון לגרסתו "בין הטיפות". מצד אחד ידע שיש הסכם, אבל גם ידע שבקשת הכופר שהגיש טרם נענתה. לכן נתן תשובות שחזרו על עצמן. לגרסתו הבין שמדובר בפרוצדורה שצריך לעבור, ולא יותר מזה.

37. ירון גרס עוד כי "תמיד" שאל את עורכי דינו שמואל קליין ואיתיאל בן פורת מדוע הם אינם מפרטים בבקשות הכופר שהגישו את הסיכום עם החוקרים, והם אמרו לו שזה עניין שיש להעלות בפגישה אישית (עמ' 254 3-1). לגרסתו, פגש את עורכי דינו למחרת החקירה ת/6, והדבר העיקרי שביקש מהם זה להגיש את בקשת הכופר. לדבריו אמרו לו עורכי הדין שאת נושא ההבטחה שקיבל לא יפרטו בכתב, אלא יעלו בפגישה אליה יוזמנו בהמשך (עמ' 286 שורות 32-28). הוא אינו יודע האם בפגישות על-פה עם רשויות המס ופרקליטת המחוז העלו עורכי דינו את נושא ההבטחה, אבל למיטב זיכרונו זה עלה, וצריך לשאול את עו"ד כהן בנוגע לפגישות בהן לא נכח (עמ' 289 שורה 17).

38. לדברי ירון, הופתע שזומן לחקירה האחרונה ת/9, משום שחשב שהכל הסתיים. הוא הביע תרעומת בפני
חוקריו שהפרו את הבטחתם בעניין הכופר. לדבריו עשה תרשומת של מה שהתרחש בחקירה זו (נ/18), ומסר אותה במשרד עורכי דינו. לדברי ירון, אין ספק שיוני הבין שדיבר על כופר.

39. בחקירתו הנגדית טען ירון כי נתן לעורכי דינו את כל המידע שהיה ברשותו מיד לאחר חקירתו הראשונה. ירון אישר כי ראה מסמך בו ויתרו עורכי דינו על טענות זוטא. לגרסתו, עו"ד איתיאל בן פורת ממשרדו של עו"ד שמואל קליין
אמר לו שיש שם משהו שגוי שלא העתיק נכון. הוא עצמו לא ביקש מעו"ד בן פורת להגיש הודעה מתקנת לבית המשפט, משום שאינו אמון על הפרוצדורה המשפטית ויוצא מנקודת הנחה שעורך הדין יודע מה לעשות (עמ' 305).

40. עוד העיד ירון כי כאשר הביע חרטה בסוף ת/7, כוונתו הייתה שהוא מתחרט שנקלע לסיטואציה שגרמה לו נזק.

41. עו"ד איתיאל בן פורת, אשר עבד במשרדו של עו"ד קליין משנת 2005 עד סוף 2010 וכעת אינו משמש כעורך-דין פעיל, העיד מטעם נאשם 1. לדבריו ירון סיפר לו שהבטיחו לו בחקירה כופר ואמרו לו שאם לא יודה – ייעצר. זו הסיבה שהגיש את בקשת הכופר לפקיד שומה חקירות, יצחקי, ולא לוועדת הכופר. לדברי עו"ד בן פורת, לא ציין נתונים אלה בבקשות הכופר, על מנת לא ליצור אנטגוניזם, והעדיף להשאיר נושא זה לפגישה על-פה. בסופו של דבר התקיימה פגישה על-פה, בנוכחותו ובנוכחות עו"ד קליין. נושא ההבטחה הועלה, וברגע זה "כל הדלתות נסגרו".

בחקירה הנגדית העיד עו"ד בן פורת כי מי שניהל את ישיבת הכופר היה עו"ד קליין. לדבריו, נכח בפגישה בפרקליטות בעניינו של ירון, יחד עם עו"ד קליין ואולי גם עו"ד כהן, ו"סביר" שדיברו שם על ההבטחה לכופר.

42. עו"ד בן פורת טען כי את ההודעה לבית המשפט בדבר ויתור ההגנה על קיום משפט זוטא הגיש בטעות. זוהי תבנית סטנדרטית, ולדבריו כלל לא היה בקיא בחומר הראיות כשהוציא את ההודעה לבית המשפט. לדבריו, עו"ד קליין לא ראה את המסמך, ואילו עו"ד כהן, החתום אף הוא על המסמך, לא העיר על פי זיכרונו הערה כלשהי בעניין זה טרם ההגשה.

לדבריו, ירון "קצת" נזף בו לאחר הגשת ההודעה השגויה, אך הוא עצמו לא פנה לבית המשפט בבקשת תיקון, ולמיטב זיכרונו תכנן להעלות זאת בישיבה הבאה. כשהוצג לו שבישיבה שהתקיימה לאחר הגשת ההודעה (ביום 26.1.2008) חזר עו"ד כהן על תוכן ההודעה, השיב העד שלא נכח בדיון האמור ולא יודע מה שאלו את עו"ד כהן ואיך התנהל הדיון.

43. בעקבות עדותו של עו"ד בן פורת העידה המאשימה את מר אהרון עוז כעד הזמה. מר עוז היה בתקופה הרלבנטית סגן פקיד שומה חקירות ת"א, אשר נפגש עם עו"ד קליין ועו"ד בן פורת בנוגע לבקשת הכופר בעניינו של נאשם 1, ירון אלון. הוגש מזכר שרשם העד אודות הפגישה (ת/21). מן המזכר עולה כי הנימוקים שהוצגו בפגישה כולם נימוקים אישיים: "אזרח נורמטיבי, עבירה ראשונה, היותו לא פעיל בקשר עם לקוחות וכד' ".

אין במזכר ת/21 זכר לטענה כי הובטח לירון כופר על ידי יוני דוד. מר עוז לא זכר את הפגישה האמורה (עמ' 341 שורה 3), אולם העיד בבטחה כי לוּ הייתה עולה טענה להבטחת כופר, היה מתעד את הטענה, מזמן את החוקר ומדווח לפרקליטות.

פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 1 – דיון והכרעה
44. סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כי הודאת חוץ של נאשם תיפסל ולא תתקבל כראיה במשפטו, אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון.

המבחן הקובע אימתי תיחשב הודאת נאשם "חופשית ומרצון" נקבע בפסיקת בית המשפט העליון. על פי הכללים הנוהגים הודאת נאשם תיפסל לפי סעיף 12 רק אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני" פסול, שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור באופן חופשי בין מסירת הודאתו לבין הימנעות ממסירתה.

45. "פיתוי והשאה" ממשיים, גם מן הסוג של איום במעצר וכנגדו הבטחת שחרור, ויצירת לחץ נפשי כבד ובלתי הוגן הם מאבות הפסול המוכרים בפסיקה [ע"פ 3967/91 מזון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(3) 168 (1992); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (2006)]. ישנם מקרים בהם התנהגות מסוג זה בחקירת נאשם עשויה להוביל לפסילת הודאה שמסר, אם יתברר כי כתוצאה מהפעלת אותם אמצעים נשללה יכולתו לבחור האם להודות אם לאו.

46. לאחר ששמעתי את הראיות במשפט הזוטא לא נותר בלבי ספק סביר שמא החוקר יוני דוד לחץ על ירון להודות בכך שהבהיר לו שאם כך יעשה – התיק ייגמר בכופר וירון ישוחרר לביתו, ואם לא יודה – ייעצר.

47. כאמור לעיל, באמרה הכתובה ת/6 אין זכר להבטחות ואיומים מן הסוג הנטען. יתרה מכך, שני החוקרים שנכחו בחקירה זו וגם זכרו אותה (יוני דוד ונעמי ברכה) הכחישו נחרצות את טענותיו של ירון. ברם, החקירה ת/6 לא הוקלטה, וכפי שנראה להלן בעניין חשוב ומהותי שהתרחש בדיוק בשלב בו נמסרה הודאתו של נאשם 1 לוקה תיעוד החקירה בחֶסֶר, שהושלם על ידי יוני זמן רב מאוד לאחר רישום הדברים (ת/12). משכך נוטה אני לקבל את עמדת באי כוחו של נאשם 1, לפיה חֶסֶר זה צריך לפעול נגד המאשימה, במובן זה שיש להתייחס בחשדנות רבה לכל מה שנרשם מפי יוני ומפיו של ירון, לפחות בשלב בו נמסרה לראשונה הודאתו באותה חקירה.

נקודת המוצא לדיון תהיה אפוא כי בהחלט יתכן שבקטע המתועד בשורות 265-256 לת/6 נאמרו – על ידי ירון או יוני, או שניהם גם יחד – דברים לא תועדו כנדרש.

48. אלא שנקודת המוצא, כשמה כן היא: תחילתה של הדרך. התחלה לא בהכרח מנבאת את הסוף, ובמקרה דנן חברו להם מספר גורמים שמחלישים ואף מאיינים את האפשרות ליתן אמון בגרסה זו של ירון.

49. כאמור לעיל, ירון חתם בתום הודאתו על שמסר אותה מרצונו הטוב והחופשי. לוּ התנהגות זו של ירון הייתה עומדת לבדה, לא הייתי רואה בה אינדיקציה מספקת לכך שאכן לא הופעל עליו לחץ נפשי כבד שהביאו למסור הודאת שווא. אלא שגם בהמשך הדרך פעל ירון באופן שאינו מתיישב עם טענתו במשפט הזוטא:

א. לאחר חקירתו הראשונה ת/6 נחקר ירון שלוש פעמים נוספות, בפרק זמן של כשנה ומחצה. באף אחת מן ההודעות הבאות לא העלה ירון לפני חוקריו טענה כי הודה משום שאוים במעצר. בהודעות ת/7 ו-ת/8 לא העלה ירון כל טענה בדבר הבטחת כופר.

העובדה כי ירון, הטוען ששיתף את עורכי דינו למחרת החקירה ת/6, עוד בחודש נובמבר 2005, באמצעי פסול אלה שננקטו כלפיו, לא העלה בחקירותיו הבאות טענה כלשהי ממנה אפשר ללמוד שהודה משום שהופעל עליו לחץ פסול, אומרת דרשני.

ב. בפתיח של ת/9, שנה ומחצה לאחר חקירתו הראשונה, הטיח ירון בחוקריו כי הובטח לו שילכו לקראתו והמערכת "תמלא את חלקה", עורך הדין שלו פנה בבקשת כופר – "ואיפה המלצתכם והבטחתכם?". בניגוד לעמדת המאשימה, דעתי היא כי ירון בהחלט התכוון בדברים אלה לכך שהובטח לו על ידי היחידה החוקרת שתמליץ על כופר.

דא עקא, שירון אשר העיד כי בחקירה זו היה מרוכז במיוחד, ואף הקפיד שכל דבריו יירשמו, לא מצא לנכון להעלות גם במסגרת זו טענה לפיה הודה הודאת שווא כתוצאה מאיום במעצר (והבטחת שחרור בצדה), ואפילו לא כתוצאה מאותה "הבטחת כופר", לה טען בפתח דבריו (וראו הסברו המאולץ של ירון למחדל זה בעמ' 286).

ג. גרסתו של ירון כי מסר לעורכי דינו את מכלול הדברים הרשומים בנ/6 למחרת חקירתו הראשונה נסתרת בהתנהגות עורכי הדין כלפי בית המשפט.

כאמור לעיל, עורכי דינו של הנאשם הודיעו בכתב לבית המשפט כי לא יבקשו את קיומו של משפט זוטא ואף לא יתנגדו להגשת הודעותיו ללא צורך בזימון גובי ההודעות. על הודעה זו לבית המשפט (ת/20) חתומים עו"ד איתיאל בן פורת ועו"ד אלי כהן
. בישיבה שהתקיימה לאחר הגשת ההודעה חזר עו"ד כהן על-פה על כי ההגנה תוותר על גובי אמרות הנאשם. עו"ד קליין ועו"ד כהן, אשר מייצגים כעת את ירון, לא העידו במשפט הזוטא, על כל המשתמע ממחדל זה של ההגנה מבחינת נאשם 1.

עו"ד איתיאל בן פורת, מי שעבד שנים לא מעטות במשרדו של עו"ד קליין, העיד אמנם כי ירון סיפר לו שהבטיחו לו בחקירה כופר ואמרו לו שאם לא יודה – ייעצר, אך גרסה זו אינה מתיישבת עם ההודעה ת/20 ששיגר עו"ד בן פורת לבית המשפט. שמעתי רוב קשב את הסברו של עו"ד בן פורת, לפיו הגיש לבית המשפט מסמך שהועתק מתוך תבנית סטנדרטית והוא כלל לא היה בקיא בחומר הראיות כשהוציא את ההודעה לבית המשפט. המעט שניתן לומר על גרסה זו, היא שקשה לקבל שעורך דין מגיש מסמך רב חשיבות במסגרתו מוותרת ההגנה על ניהול משפט זוטא כאשר ידוע לה היטב שלנאשם שמיוצג על ידו עומדות טענות זוטא מובהקות. אף אם הייתי מוצא מקום לקבל את גרסתו של עו"ד בן פורת בנוגע להגשת ההודעה (ואינני מקבלה), קשה להבין כיצד לאחר שהנאשם "נזף" בעורך דינו לאחר שהנאשם (ולא עורך הדין!) הבין את גודל הטעות שנעשתה, לא יצאה מטעם משרד עורכי הדין הודעה מתקנת לבית המשפט, וגם בדיון על-פה חזר עו"ד כהן (שכאמור לא העיד במשפט הזוטא) על תוכן ההודעה השגויה.

על כל אלה יש להוסיף כי כאשר נתבקש עו"ד קליין, המייצג כעת את הנאשם, לספק, בישיבה שקדמה לפתיחת משפט הזוטא, הסבר לשינוי החזית, לא טען שנפלה טעות כלשהי בהודעה שהגיש עורך הדין ממשרדו לבית המשפט, אלא גרס כי "עשינו מחשבה שנייה בעיקר נוכח המסמכים שהגיעו אלינו מהתביעה הרבה יותר מאוחר..." (עמ' 56 שורות 15-14).

הנה כי כן, גרסתו של ירון כי הודה בחקירתו הראשונה ת/6 לאחר שהופעלו כלפיו אמצעי לחץ פסולים, היא גרסה כבושה מבלי שניתן הסבר סביר לכבישתה, ואיני נותן בה אמון.

ד. ראינו כי נאשם 1 הגיש בקשת כופר, והגיש בעניין זה מספר רב של פניות בכתב. בכל הפניות כולן, לכל הגורמים הרלבנטיים (נ/7, נ/10, נ/11, נ/12, נ/13, נ/15 ו-נ/16), אין זכר לטענה כי חוקרי מס הכנסה הבטיחו לירון כופר, במסגרת חקירתו ת/6 או בכל מסגרת אחרת.

התנהגות זו, שמשתלבת עם המסקנה דלעיל כי ירון כבש את גרסתו בעניין זה ללא הסבר סביר, מתורצת על ידי ההגנה בכך שהערכת עורכי דינו של הנאשם הייתה שלא ניתן היה לרשום טענה זו של הנאשם על גבי הבקשות בכתב, משום שהדבר עלול היה לעורר אנטגוניזם של מקבלי ההחלטות בוועדת הכופר. הנאשם העיד כי כך נאמר לו על ידי עורכי דינו, ועו"ד בן פורת תמך בגרסה זו והוסיף כי בפגישה על-פה שהתקיימה בנוכחותו ובנוכחות עו"ד קליין, הועלה נושא ההבטחה, ומשלב זה "כל הדלתות נסגרו" בפני
ב"כ הנאשם.

לא אוכל לקבל את הסברי ההגנה לעובדה כי בכל המסמכים שהוגשו על ידי הנאשם לגורמים שעסקו בבקשות הכופר שהגיש אין זכר לטענה כי הובטח לו כופר: עורכי הדין שהחליטו לא לכלול במסמכים אלה אזכור כלשהו להבטחת הכופר לא העידו במשפט. עורך הדין היחיד שעלה על דוכן העדים (עו"ד בן פורת) היה עו"ד זוטר שלא היה במעמד של קבלת החלטות בענייניו של הנאשם; העובדה כי בקשת הכופר הוגשה תחילה לפקיד שומה חקירות אינה מלמדת, כטענת עו"ד בן פורת, על כך שלנאשם 1 הובטח כופר. הגיוני הדבר לפנות לפקיד שומה חקירות, בעניינו של נישום שהודה בהעלמת הכנסות, והרי לכול ידוע שבעל תפקיד זה יכול ליתן המלצה לוועדת הכופר בעניינם של מי שנחקרו על ידו (ופעמים רבות כך עושה); טענתו של עו"ד בן פורת כי בפגישה על פה עלה נושא הבטחת הכופר נסתרת בעדותו המהימנה של אהרון עוז, ובמזכר שכתב האחרון (ת/21).

לא מן הנמנע להעיר כאן כי, הגם שכאמור לעיל החלטתי לא לדון בטענתו של ירון כי גם פקיד השומה יצחקי הבטיח לו כופר לאחר שהודה (משום שטענה זו לא פורטה במסגרת טענות הזוטא ועל כן לא הובא מר יצחקי כעד מטעם המאשימה), אין פירוש הדבר שיש להתעלם ממחדלו של ירון להביא איש זה לעדות לשם הוכחת גרסתו. מחדל זה של הנאשם מצדיק את המסקנה כי, ככל הנראה, עדותו של מר יצחקי לא הייתה תומכת בגרסתו בעניין הבטחת הכופר. באותה מידה יש מקום לזקוף לחובתו של ירון את העובדה כי נושא הבטחת הכופר כביכול על ידי פקיד השומה לא נזכר כלל במסמך האותנטי לכאורה נ/6 שאמור לגרסת הנאשם לתעד את אשר אירע באמת בחקירתו ת/6.

הנה כי כן, מן העובדה כי הנאשם לא כלל בבקשות הכופר שהגיש כל אזכור לטענה שהובטח לו כופר בתמורה להודאתו, יש להסיק את המסקנה המתבקשת, והיא שאין כל שחר לטענה זו.

ה. באמרתו השנייה של ירון, ת/7 מיום 2.4.2006, נמנע הנאשם מלחזור על הודאתו, ולא היה מוכן להוסיף דבר בנוגע להעלמת הכנסות וחלוקת התקבולים עם שותפו דורון. כיוון שבאותו שלב טרם נדונה בקשת הכופר שהגיש, התנהגות זו של ירון אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו כי הובטח לו כופר בתמורה להודאה. מצופה היה ממנו כי ימשיך באותו קו בו נקט באמרתו הראשונה ת/6.

ירון היה ער לקושי זה בהתנהגותו, ועל כן ניסה לטעון שבחקירה זו שאל את החוקרת נעמי ברכה מה קורה עם הכופר, והיא אמרה לו שצריך לסיים את החקירה, היא יודעת שהגיש בקשה לכופר וזה יטופל. עוד טען ירון כי בחקירה האמורה "הלך בין הטיפות", כי מצד אחד ידע שיש הסכם ומצד שני הבין שצריך בכל זאת לענות על שאלות.

קראתי, וחזרתי וקראתי את האמרה ת/7 ולא ירדתי לסוף דעתו של נאשם 1. ירון התנהג בחקירה האמורה באופן עקבי: השיב על שאלות שלהערכתו התשובות להן לא יזיקו לו, וסירב להשיב על שאלות באופן שתשתמע ממנו הודאה. התנהגות זו בהחלט אינה מתיישבת עם מעשיו של מי שיודע שיש לו הסכם לכופר שתלוי בשיתוף הפעולה שלו. יתרה מכך, גרסתו של ירון ביחס לשיחה המקדימה שניהל כביכול טרם החקירה עם החוקרת נעמי ברכה, לא הועלתה במסגרת טענות זוטא, ונעמי ברכה לא נשאלה עליה בחקירה הנגדית.

אני דוחה את הסבריו של ירון להתנהלותו זו בחקירה ת/7, וקובע כי היא עומדת בסתירה לטענתו כי הובטח לו כופר בתמורה להודאה.

ו. בסוף החקירה השנייה של ירון, ת/7, נשאל ירון האם יש לו מה להוסיף, ואמר כי הוא מקווה שיתחשבו במכלול השלם של הדברים ובחרטה שהביע. ירון ניסה לתרץ דברים אלה בכך שהביע חרטה על שנקלע לסיטואציה שגרמה לו נזק. גרסה משונה זו אינה ראויה לאמון בית המשפט, ואני מוצא לדחותה. יש להבין את הבעת החרטה של ירון כפשוטה, והפשט אינו מתיישב כלל עם טענת הפסול שהעלה.

50. על האמור לעיל יש להוסיף כי כל העדים שנכחו במעמד ההודאה (החוקרים וכן ירון בעצמו – ראו עמ' 242 שורות 17-12), מאוחדים בדעה כי האווירה בחקירה ת/6, גם בקטע הרלבנטי, הייתה נינוחה ולא טעונה. בעדות הנאשם אין זכר לנרשם על ידו ב"תקציר" נ/6, לפיו יוני התפרץ עליו בצעקות. חקירה נינוחה ורגועה ככלל אינה מתיישבת עם טענות בדבר לחץ ואיומים.

51. ועוד. החלטתי לקבל את עדויות חוקריו של נאשם 1, כי לא זו בלבד שלא נשמע איום כלשהו במעצר, לא היה הגיון רב בנקיטה בפעולה כזאת. החוקרים הסבירו בבית המשפט כי הן דורון הן ירון הודו בחקירה בהעלמת הכנסות, והיה בידי החוקרים די חומר כתוב (שנתפס בחיפושים שנערכו טרם החקירה), באופן שיקשה על הנחקרים לשבש את המשך החקירה. אמנם גם לאחר גביית אמרות הנאשמים בוצעו פעולות חקירה (כגון הניסיון לתפוס את תוכנת ה"ניסן"), אולם אין בכך כדי לשלול את עמדת החוקרים בנוגע לצדקת המעצר, וברור שדי היה בקביעת תנאים מגבילים.

עצם העובדה כי מעצר הנאשמים לא היה פעולה מתבקשת מחזק אף הוא, במידת מה, את גרסת חוקריו של ירון כי לא השמיעו באוזניו דבר איום בעניין זה.

52. ועוד. ניתנה לנאשם 1 ההזדמנות לקרוא האמרה ת/6, לצורך תיקון וחתימה. לא זו בלבד שקיבל את ההודעה כולה בתום החקירה, וחתם בסופה כי מסר אותה מרצונו הטוב והחופשי, ראיתי לנכון לקבל את גרסת החוקרת נעמי ברכה כי גם במהלך החקירה זכה ירון לעבור עליה דף דף. גרסתה של נעמי ברכה מתיישבת היטב עם עובדת חתימתו של ירון בסוף כל עמוד, ועצם העובדה שבתום חקירתו השנייה ת/7 נותר ברשותו של ירון המסמך החלקי נ/9, מלמד אף הוא על כך שבניגוד לגרסתו בבית המשפט ניתנה לירון ההזדמנות לעיין באמרותיו במהלך גבייתן ולא רק בסופן.

טענתו של ירון כי החוקרים שמו מלים בפיו אינה מתיישבת עם נתונים אלה.

53. ואף זאת. ראיתי את נאשם 1, ירון אלון, על דוכן העדים בזמן עדותו הארוכה. נאשם 1 הוא אדם שקט וקר רוח. קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל. פעולותיו מחושבות. זיכרונו, על פי דבריו שלו, מושלם. התרשמתי כי נאשם 1 ידע בדיוק מה הוא עושה ומה הוא רוצה, כאשר הודה וכאשר פעל כפי שפעל בחקירה ולאחריה. אינני מאמין לנאשם 1 כי חתם על דברים שהוכתבו לו על ידי יוני דוד משום שהותש ורצה ללכת הביתה. ברור כי החקירה לא הייתה מעמד נוח לנאשם 1. חקירת משטרה אינה אמורה ואינה יכולה להיות נעימה כמפגש רעים. ברור שהופעל על נאשם 1 לחץ להודות, אך לא היה זה לחץ פסול ובלתי חוקי. היה זה לחץ לגיטימי במסגרת חגירה הוגנת. לחץ בחקירה מן הסוג האחרון אינו מצדיק פסילת הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות [י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, הוצאת דיונון, עמ' 68].

כפי שנפסק בע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(3) 768, 774 (1978):

"כשאנו באים לדון בשאלה, אם מסר נאשם הודאה מרצונו החפשי, הרי התשובה לשאלה זו אינה צריכה להינתן לפי בדיקת תהליכים נפשיים מופשטים, כי ברור שכל נאשם אשר נחקר כחשוד בביצוע עבירה נמצא על-ידי עצם החקירה במצב של לחץ ומתח נפשי, במיוחד כשהוא נתון במעצר, החלטתו להודות בעבירה המיוחסת לו היא לא פעם תוצאה של שיקולים שונים וביניהם צפיה שההודאה תביא לו טובות הנאה שונות. כגון - הקלה בעונש בבוא העת, שחרור ממעצר, קיצור ההליכים ומניעת עינויי-דין ועוד. על-כן מההכרח לתת לדברי המחוקק בסעיף 12 של פקודת הראיות [נוסח חדש] משמעות משפטית טכנית [ע"פ 69/53, [2], בע' 808, ע"פ 270/65, [3], בע' 566). לפי משמעות זו, השאלה שלפנינו איננה מה היו המניעים שבגללם מסר המערער את ההודאה, אלא אם הופעלו אמצעים פסולים על-ידי אנשי המשטרה, כדי להביא את המערער למתן הודאה."

אינני יודע מה הביא את ירון להודות במיוחס לו. הגיוני בהחלט כי עשה כן לאחר שהבין שדורון הודה והפליל גם אותו, וביקש "למזער נזקים" לעצמו בכך שיודה. אפשר גם ששיקולים מן הסוג שצוין ב

פסק דין
לוי, לעיל, תרמו את חלקם לגיבוש החלטתו. יתכן כי ירון העריך, להבדיל מטענתו כי הובטח לו, כי כשיודה תסתיים החקירה ויוכל להשתחרר לביתו. יתכן גם כי ירון העריך שהודאה תשפר את סיכוייו להמיר את כתב האישום בכופר. כל אלה אינם פוסלים הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. רק לחץ חיצוני פסול יכול להצדיק זאת, וכזאת לא מצאתי במקרה הנוכחי.

54. בעניין הכופר מוצא אני לנכון להעיר בהערת אגב כי אמנם החוקר שחר קולנדר לא שלל את האפשרות שמציעים לחשוד כופר על מנת שבסופו של דבר יודה, אלא ששחר לא זכר כלל את חקירתו של נאשם 1, וכל דבריו הם בבחינת השערה גרידא. עדי התביעה שכן זכרו את החקירה העידו בביטחון מלא כי לא הובטח לירון כופר, ואף שיוני דוד אישר בעדותו כי בזמנו (טרם פסל מבקר המדינה נוהג זה) נהגו חוקרי מס הכנסה להציע כופר לנחקרים בסכומים נמוכים (שלא כבענייננו), לא מצאתי כל עילה לא לקבל בעניין זה את עדותם המהימנה של יוני דוד ושל נעמי ברכה, להבדיל מעדותו הבעייתית של הנאשם 1, שנסתרת כאמור בשורה של ראיות אובייקטיביות.

55. סופו של דבר, לא נתתי אמון בגרסת הנאשם כי הופעלו עליו לחצים פסולים בחקירה, כאלה שהובילו לשבירת רוחו באופן שהביא לשלילת יכולתו לבחור האם להודות, אם לאו. הוכח לפניי מעבר לכל ספק סביר כי החוקרים לא איימו על ירון במעצר אם לא יודה ולא הבטיחו לו שחרור אם כן. הוכח לפניי מעבר לכל ספק סביר כי לא נאמר לירון שאם יודה יזכה לכופר.
פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 2 - הראיות
56. באי כוחו של נאשם 2, דורון דרינפטר, טענו במסגרת טענות הזוטא את אותן טענות שהעלה נאשם 1, קרי: שנאמר גם לדורון כי אם יאמר מה שמתאים לחוקריו – לא ייעצר, וכן שהתיק ייגמר בכופר.

57. במסגרת טענות הזוטא כללו באי כוחו של דורון טענה נוספת, ולפיה אמרו לו חוקריו שאם לא יודה, דבר מעצרו יפורסם בעיתונים. ברם, לא זו בלבד שהחוקרים העידו באופן נחרץ שלא היו דברים מעולם, דורון עצמו כלל לא זכר בעדותו שמי מהחוקרים הזכיר בפני
ו נושא של פרסום הפרשה בעיתון (עמ' 320 שורות 4-3). ברור אפוא שדין טענה זו להידחות על הסף, וכך אני עושה.

58. בהודאתו של דורון אשר לגביה נטענו טענות פסול אלה (ת/10) אין, מטבע הדברים, זכר לאיומי מעצר או להבטחת כופר.

59. האמרה ת/10 נגבתה בידי החוקרים רמי אסעד ואתי אייזלר, כאשר ראש צוות החקירה יוני דוד נכנס מעת לעת לחדר החקירות.

יוני דוד העיד כי דורון החל להודות לפני החוקרים אייזלר ואסעד, טרם הוא עצמו נכנס לחדר. לדברי יוני דוד, לא איים על דורון ולא הבטיח לו דבר. יוני לא שוחח עם דורון על כופר.

רמי אסעד העיד כי דורון החל להודות אחרי שהניחו על השולחן את דפי החשבון משוויץ. איש לא איים על דורון, ואיש לא הבטיח לו דבר. רמי לא הבטיח לדורון כופר, ודורון לא ביקש לשוחח עם בנו קודם לשורה 200.

אתי אייזלר העידה כי הופתעה מכך שדורון החל להודות שהעלים הכנסות ולספר לחוקריו את השיטה. לדבריה, לא הרגישה שדורון לחוץ מהרגיל.

60. דורון טען בעדותו הראשית כי טרם תחילת חקירתו ת/10 ישב בחדר מספר דקות. נכנס יוני דוד, הציג עצמו ואמר שהוא מרכז את החקירה, הציע לדורון לשתף פעולה עם החוקרים ואמר לו שאם יעשה כן תיגמר החקירה מוקדם. בשלב זה אתי אייזלר קראה לו לחדר חקירות, קראה לו את האזהרה, והחקירה החלה. דורון נשאל שאלות והשיב תשובות. בשלב מסוים נכנס יוני דוד לחדר, הלחיץ את דורון שהוא לא מספיק משתף פעולה ואמר לו שהוא חייב להיות יותר ספציפי בנוגע לסכומים שהועלמו וכמה כסף הוא וירון משכו. דורון אמר שאינו זוכר, ויוני ביקש שיהיה יותר מדויק. דורון השיב שמעריך סדר גודל של 10,000 ₪. החקירה המשיכה. יוני דוד הבטיח לו הבטחות. אמר לו שאם יודה יאפשרו לו להתקשר לבנו וגם שאם ישתף פעולה התיק הזה ייגמר בכסף. החקירה החלה בשעת צהריים ונמשכה מספר שעות. בסביבות השעה 18:00 נכנס יוני דוד לחדר בעת שאתי אייזלר ורמי אסעד יצאו החוצה, ואמר לדורון שאם לא ימשיך לשתף פעולה, ייאלצו לעצור אותו באבו כביר ולא ישחררו אותו. החקירה נמשכה לפחות שעה, ואז נלקח דורון לפקיד השומה אלי יצחקי. אלי יצחקי אמר לדורון שהוא שמח ששיתף פעולה ושזה יעזור לו בהמשך.

לאחר החקירה נלקח דורון לביתו. הוא הרגיש מושפל. למחרת בבוקר התקשר לעורך דין אריק גרובר בהמלצה של חבר, וזה ייצג אותו בדיון בבית המשפט בו נקבעו תנאי שחרורו. כיוון שלטענתו הבין שהתיק ייגמר בכסף, המתין דורון לקבל איזה שהוא מכתב ביטול, אך לא קיבל דבר. דורון העיד כי לאחר שחרורו התרכז בניהול העסק, ולא פנה להתייעץ עם עורכי דין.

ביולי 2006 זומן דורון על ידי נעמי ברכה לחקירה נוספת (ת/11). דורון שאל את יוני דוד ואת נעמי ברכה מה קורה עם הצעתם שהתיק ייגמר בכופר, ושניהם אמרו לו שיסבירו לו מאוחר יותר. לקראת סוף החקירה נכנס יוני דוד עם מסמך בקשה לכופר והחתים אותו עליו (ת/13). דורון טען כי חשב שמדובר בהליך דרכו ניתן יהיה לסיים את הפרשה בכופר, כמו שאמרו לו יוני ואלי יצחקי.

דורון טען כי בכל שלב החקירה לא התייעץ עם עורכי דין, זולת שיחה ראשונית שערך עם עו"ד אלי כהן
(שבסופו של דבר לא ייצג אותו). בשלב השימוע יוצג דורון על ידי עו"ד יהושע רזניק. לדברי דורון, עו"ד רזניק לא התעניין בתיק, דרש ממנו ממון רב ובסופו של דבר הודיע שלא הצליח לסיים את התיק בכופר.

בחקירתו הנגדית אישר דורון כי איש מחוקריו לא סיכם איתו על גרסה שעליו למסור (עמ' 314 שורה 4), אולם לדבריו מסר גרסה מלאה בשל הלחץ שהפעיל עליו יוני דוד, שביקש ממנו שוב ושוב להיות יותר מדויק ולומר אילו סכומי כסף משכו הוא וירון מהחברה. דורון הבהיר בעדותו הנגדית כי אמר אמת בחקירה (עמ' 314 שורות 15-14).

עוד העיד דורון בחקירתו הנגדית כי סמך על יוני דוד שההליך ייגמר בסופו של דבר בכסף, ולא חשב שצריך להגיש בקשה לכופר. דורון הסביר כי ראה בת/13 אישור לכך שהתיק ייגמר בכסף.

בחקירתו הנגדית נאלץ דורון להודות שפרט לשני עורכי הדין שהזכיר בחקירתו הראשית (עו"ד גרובר ורזניק), היו עוד עורכי דין אליהם פנה, לרבות עו"ד רון רוטשילד שאף קיבל ממנו ייפוי כוח עליו חתם ביום 3.1.2006 (ת/19), שהועבר ליחידת החקירות במס הכנסה (עמ' 315). דורון טען כי גם עו"ד רוטשילד דרש ממנו סכומי כסף גדולים ובסוף לא התייעץ עמו, אבל הודה בסופו של דבר שעו"ד רוטשילד הלך מטעמו לראות את חומר הראיות במשרדי מס הכנסה. דורון אישר שאיש לא מנע ממנו להתייעץ עם עו"ד בין שתי חקירותיו (עמ' 315 שורה 28).

דורון נשאל עוד בחקירתו הנגדית מדוע לא הגיש עד היום בקשה לכופר. הסברו היה כי סמך על יוני דוד ולא חשב שעליו להגיש בקשה לכופר (עמ' 318). דורון חזר על כך שת/13 נחזה להיות בקשה לכופר, ואיש מהחוקרים לא אמר לו שעליו להגיש בקשה.

דורון לא זכר האם סיפר לעו"ד רזניק טרם השימוע את טענות הזוטא שלו. לדבריו עו"ד רזניק לא שאל אותו על מה שקרה בשתי חקירותיו, והוא לא סיפר (עמ' 319).

הוצג לדורון שהודה בחקירתו הראשונה ת/10 טרם כניסתו של יוני דוד לחדר. לאחר השתהות ארוכה השיב דורון שיוני הפעיל עליו לחץ עוד לפני החקירה, אבל איים עליו במעצר רק כשנכנס לחדר (עמ' 319 שורות 32-31). לשאלה מדוע אם כן לא הודה, בעקבות הלחץ של יוני, כבר בתחילת החקירה, השיב דורון (שוב לאחר השתהות) כי הגם שבתחילת החקירה אמרו לו שהעניין יסתיים בכסף, אף אחר לא הבטיח לו שיצא משם לנופש, ולכן הרחיב את תשובותיו רק בשלב מאוחר יותר – כשיוני נכנס לחדר והפעיל לחץ (עמ' 320). או, במילים אחרות, "אני שיתפתי פעולה לאורך כל הדרך. היו מספר דברים שאותם לא הוצאתי מיד בתחילת החקירה אלא רק בעקבות לחצים שהפעילו עליי" (עמ' 320 שורות 27-26). דורון הכחיש שהודה בעקבות הנחת המעטפה ת/15, הקשורה לחשבון בשווייץ, לפניו.
פיתוי והשאה, לחץ ואיומים – נאשם 2 – דיון והכרעה
61. לאחר ששמעתי את הראיות במשפט הזוטא של דורון לא נותר בלבי כל ספק סביר שמא הפעיל החוקר יוני דוד לחץ פסול על דורון להודות, בכך שהבהיר לו כי אם כך יעשה ישוחרר והתיק ייגמר בכופר, ואם לאו – יישלח למעצר. יתרה מכך, אף אם היה מתעורר ספק כאמור ביחס לטענה כי הופעל על דורון לחץ מן הסוג האמור – לא היה בכך כדי לפסול את הודאתו משום שאין בנמצא קשר סיבתי בין המעשים הנטענים להודאת הנאשם.

62. נקודת הזמן בה החל דורון להודות בהעלמת הכנסות הייתה בשורה 148 לת/10. הונחו לפני דורון דפים על גבם נרשם "חשבון בנק בשוויץ", דורון אישר כי פתח חשבון בשוויץ בחודש נובמבר 2003 ואז אמר מיד וביוזמתו כי הכספים שהופקדו בחשבון מקורם בהכנסות לא מדווחות מקניה ומכירה של תפוחי אדמה ומעבודות גינון פרטיות. עולה בבירור מת/10 ומעדויות החוקרים, והדבר אושר על ידי דורון בעדותו, כי בשלב האמור בחקירה נכחו בחדר רק החוקרים אתי אייזלר ורמי אסעד. לאחר הודייתו הראשונית המשיך דורון לפרט בפני
חוקריו את האופן בו הופקדו הכספים בחו"ל ואת האופן המדויק בו הועלמו הכנסות החברה.

יושם אל לב כי יוני דוד נכנס לראשונה לחדר החקירה של דורון בשורה 127. יוני שאל את דורון האם הפקיד כספים בחשבונות של אחרים, ודורון השיב בשלילה. עוד שאל יוני את דורון אילו כספים קיבל מאנשים אחרים ובשלב זה התמקדה החקירה בכספים שדורון טען שקיבל מחמותו. יוני יצא את חדר החקירה בשורה 144, ודווקא לאחר מכן, בשורה 148, החל דורון להודות לאחר שהונחו מולו כאמור דפים של חשבון הבנק בשוויץ. יוני דוד נכנס פעם נוספת לחדר החקירה רק לאחר זמן רב (בשורה 237), ושאל את דורון מספר מצומצם של שאלות הבהרה.

63. הנה כי כן, אין כל אחיזה לטענת הזוטא, לפיה: "עד שנכנס יוני אין שום הודאה ואז נכנס יוני ואחרי שהוא נכנס קורה דבר כזה, ברוח הדברים שאני אומר 'מספיק עם השטויות, חלק כתוב וחלק לא... (ש)לא צריך להתייעץ עם עו"ד, חוץ מזה שאין לך זכות להיוועץ בעו"ד, התיק הזה זה תיק שייגמר בכופר, זה כסף, לא נעים לא נורא, אם תגיד מה שמתאים לנו, לא יהיה מעצר..." (דברי ב"כ נאשם 2 בעמ' 50 שורות 8-4).

במהלך עדותו בבית המשפט ביקש דורון לנסות ולהתאים את גרסתו לחומר הראיות, וטען כי יוני דוד שוחח עמו לפני החקירה והפעיל עליו לחץ להודות, אבל את האיום במעצר השמיע כלפיו רק כשנכנס לחדר. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. המאשימה לא הייתה יכולה להתגונן מפני טענה עובדתית שונה זו (ולכן יוני לא נשאל כלל אודות שיחה מקדימה עם דורון בחקירה הראשית). אף ההגנה לא הציגה ליוני, במסגרת החקירה הנגדית, שאלות בנוגע ללחץ שהפעיל כביכול כלפי דורון טרם החקירה ת/10. שמעתי את דורון וראיתיו על דוכן העדים. איני מאמין לו כי יוני שוחח עמו לפני החקירה ובאותו שלב הפעיל כלפיו לחץ פסול. כל מה שאמר דורון בעניין זה בחקירתו הראשית הוא שטרם החקירה יעץ לו יוני לשתף פעולה עם החוקרים, ואם כך יעשה תיגמר החקירה מוקדם יותר.

גם אם כגרסת דורון בבית המשפט הדברים נאמרו על ידי יוני דוד, ולא קבעתי כך, לא מצאתי בהם כל פסול, או בסיס לטענת "פיתוי והשאה", שביסודה חייבת להיות הבטחה לטובת הנאה ממשית ומוחשית (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, הוצאת דיונון, עמ' 80).

64. גרסתו הבסיסית של דורון בעדותו הראשית הייתה שהבטחת הכופר (או ההבטחה שהתיק ייגמר בכסף) באה מפיו של יוני דוד במהלך החקירה ת/10, ולא לפניה (עמ' 310 שורות 32-29). בחקירתו הנגדית סתר דורון את דבריו אלה בעדות הראשית. הפעם טען כי כבר בתחילת החקירה הובטח לו כופר (עמ' 320 שורות 19-17). גרסתו המאוחרת של דורון, לפיה שוחח עם יוני דוד גם לפני החקירה וגם במהלכה, הופכת את הסתירה האמורה לסתירה משמעותית.

דורון לא נתן כל הסבר לסתירה מהותית זו, וגרסתו כי בכלל הובטח לו כופר מעוררת קושי נוסף. מסתבר כי דורון מעולם לא הגיש בקשה לכופר, למרות שבמהלך או בתום חקירתו השנייה הוחתם על מסמך הסבר בדבר זכותו לעשות כן, שלפיו גם לא הובטח לו דבר בעניין זה (ת/13). הסברו של דורון כי לא חשב שעליו להגיש בקשה לכופר, וכי ת/13 נראה לו בעצמו כבקשה לכופר, אינו ראוי לאמון ואינו עולה בקנה אחד עם הכתב הבהיר והפשוט של ת/13.

יתרה מכך, בחקירתו הנגדית נאלץ דורון להודות כי התייעץ בשורה של עורכי דין, הן מתחום המסים והן במומחים למשפט פלילי. דורון לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת לעובדה כי לרובם כלל לא סיפר, לגרסתו, על מה שהובטח לו בחקירה, ולא מצא לנכון להביא לעדות מטעמו את עורך הדין יהושע רזניק, שייצגו בשימוע וביקש לדברי דורון לשכנע את הפרקליטות לסיים את התיק בכופר, אך דורון לא זכר האם סיפר לו טרם השימוע שהובטח לו כופר (גרסה תמוהה בפני
עצמה). לכך כמובן יש להוסיף את מחדלו של דורון להביא לעדות את פקיד השומה יצחקי, שלשיטתו אשרר את הבטחת הכופר מיד לאחר החקירה הראשונה במשטרה ת/10.

65. הנה כי כן, אין יסוד במציאות לטענתו של דורון כי במהלך החקירה, או בראשיתה, הובטח לו שהתיק יסתיים בכופר או בכסף.

66. גם לטענה כי יוני דוד איים לעצור את דורון אין אחיזה מספקת בראיות. לנוכח גרסתו המתפתלת של דורון בנושא זה ובנושאים הנוספים שעלו במשפט הזוטא, לא ראיתי יסוד להעדיף את גרסתו על פני גרסתם המהימנה של החוקרים אתי אייזלר, רמי אסעד ויוני דוד.

67. אני קובע אפוא כי נאשם 2 לא הצליח לעורר ספק סביר בכך שמסר את הודאותיו ת/10 ו-ת/11, תחת איום במעצר ופיתוי משמעותי כי אם יודה יינתן לו כופר, באופן שמקים לו טענת פסול שמצדיקה את פסילת אותן הודאות. החלטתו של נאשם 2 להודות הייתה החלטה עצמאית, ייתכן עקב לחץ פנימי שיסודו בכך שהבין כי חוקריו יודעים על חשבון הבנק בשוויץ אליו הועברו כספי העלמת המס, אך בפירוש לא בשל לחץ חיצוני פסול מצד החוקרים.

68. למעלה מן הצורך אזכיר כי בעדותו הנגדית אישר דורון כי איש לא סיכם איתו איזו גרסה למסור, ואף הבהיר כי גרסתו בחקירה הייתה גרסת אמת. אמנם הסוגיה שעל בית המשפט לבחון בגדרי סעיף 12 לפקודת הראיות היא האם דבק פסול בהתנהגות חוקר כלפי נחקר, באופן שמנע מן הנחקר להחליט באופן חופשי האם להודות אם לאו, אולם במקרה דנן סותרת גרסה זו של דורון באופן חזיתי את טענות הזוטא שהועלו בשמו (לפיהן נדרש על ידי יוני דוד למסור את הגרסה שמתאימה לחוקרים). נראה אכן שיש בדברים נחרצים אלה שאמר דורון בעדותו כדי לשמוט את הקרקע באופן סופי תחת טענות הפסול מושא ראש פרק זה.
ב. אזהרה כללית
69. שני הנאשמים 1 ו-2 נחקרו באזהרה במס הכנסה. אין חולק שההחשדה, במסגרת אזהרת הנאשמים, הייתה כללית: הנאשמים נחקרו בחשד לביצוע עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, או בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה. השאלה העומדת להכרעתי בראש פרק זה היא האם יש לפסול את הודאות הנאשמים בשל היעדר הפירוט באזהרה שהוזהרו.

70. מקורה ההיסטורי של חובת האזהרה בתקנות השופטים:

"כידוע, האזהרה מקורה בתקנות השופטים האנגליות, אשר נוסחן המקורי משמש בסיס להלכה הנוהגת בארץ שיש להזהיר את מי שהוחלט להאשימו כי אין הוא חייב לומר מאומה, וכי כל מה שיאמר יירשם ויוכל לשמש כראיה במשפטו. אמנם נקבע (ע"פ 20/49 עבדול האדי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ג 13, 34-33), שלמרות שאין התקנות הללו דין המחייב את בתי המשפט, הרי הקפדה על התקנות מקילה על בית המשפט בבואו להכריע במשקל הראיה ובקבילותה."
[ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(1) 326, 328 (1977)]

71. בבסיס חובת האזהרה עומד הצורך לוודא כי החשוד ער לזכותו לשתוק במענה לשאלות חוקריו ולחיסיון העומד לו מפני הפללה עצמית, וכי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכויות אלה בעת מסירת אמרותיו [ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 529, 545-544 (2002)]

72. חובת האזהרה נקלטה לראשונה בחוק החרות בהוראת סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אך אין בישראל הוראת חוק כלשהי המסדירה את תוכן האזהרה שיש להשמיע באוזני חשוד טרם חקירתו, ובע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (1999) קבע בית המשפט העליון כי "אין זכות יסוד להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהו".

73. חרף האמור לעיל, הכלל שנקבע בתקנות השופטים הוא כי יש לנקוב בעבירה המיוחסת לחשוד לפני שנרשמת תגובתו [ע"פ (ת"א) 70035/04 מדינת ישראל
נ' חננה (2004), להלן – עניין חננה)].

בעניין חננה דן בית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי השופטת, כתוארה אז, ד' ברלינר) בסוגיית פירוט האזהרה. הדברים שנכתבו שם יפים לענייננו, ועל כן ראיתי לנכון להביא את הקטעים הרלבנטיים כמעט בשלמותם:

"אין לקשור בהכרח בין עצם החובה להבהיר לחשוד במה הוא חשוד, לבין מידת הדיוק בפרטים הנמסרים לו בזמן החקירה. אין ספק שגוף חוקר רשאי וצריך לחקור, גם כאשר התמונה איננה בשלמותה בפני
ו, שעל כן ייתכן כי האזהרה תהיה כללית, לא תנקוב בתאריך, שעה וכיו"ב, או פרטים דומים, אם אינם ידועים, או שיש סיבה חקירתית שלא להזכירם בשלב מסוים של החקירה. אי-מתן אזהרה לא בהכרח פוסל את קבילותה של הודעת חשוד, גם אם לימים תהפוך להיות הודאת נאשם.

עדיין, כהוראה ערכית ומעשית גם יחד, חשוד צריך לדעת במה הוא נחקר. היעדרה של אזהרה, ועוד יותר מכך העדרו של הסבר במה הוא נחשד עשויים לקפח את הגנתו מחד גיסא, ולפגוע במשקל ההודאה מאידך גיסא.
...
אין צריך לומר כי גירסתו במשטרה תלווה את החשוד מאוחר יותר לכל אורך הדרך. הסבר שלא ניתן בשלב זה יוגדר כגירסה כבושה, וייתקל בחשדנות ובחוסר אמון. לא ניתן להעלות על הדעת כי חשוד יאולץ להתמודד כשעיניו למעשה עצומות, והוא נדרש לגשש באפילה ולנחש מה מיוחס לו. העובדה שחשוד אינו זכאי לעיין בחומר החקירה, אין פירושה שאינו זכאי לדעת מהו החשד שמייחסים לו, שהרי בלי לדעתי זאת כיצד יוכל להעלות גירסת הגנה ולהפנות את החוקרים לראיות שעשויות לעזור לו בהפרכת החשד?"

74. בשני פסקי דין שהובאו על ידי המדינה בחן בית המשפט את שאלת פירוט החשד במשקפי הפגיעה בפועל בהגנת הנאשם, ולאו דווקא בקשר עם קבילות הודאתו:

ברע"פ 1030/05 ברקו נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (2005) קיבל בית המשפט העליון את גישת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קבע כי, ככלל, מן הראוי לחקור חשוד בגין החשדות המיוחסים לו, אולם בנסיבות אותו מקרה לא נגרם עיוות דין למי שנחשד (ולימים הפך לנאשם) בביצוע עבירות מין וכלל לא הודה, שכן נתאפשר לו להציג את מלוא גרסתו לאחר שגרסת המתלוננת כבר הייתה בפני
ו; בת"פ (מחוזי י-ם) 2121/06 מדינת ישראל
נ' אילנה שמשון (2010) דן בית המשפט בטענת הגנה מן הצדק שהעלתה נאשמת, שלא הוזהרה בחקירתה במשטרה על כל פרטי האישום שבסופו של דבר יוחסו לה. בית המשפט דחה את טענת הנאשמת, לאחר שמצא שלא נגרם לה כל נזק ראייתי או עיוות דין כתוצאה מכך.

אינני סבור כי ניתן להסיק לצורך הדיון כאן מסקנות מפסקי דין אלה, שעסקו במקרים בהם חשודים כלל לא הודו בחקירת משטרה. השאלה כאן היא האם מתקיים פסול בכך שחוקרי מס הכנסה לא פירטו את מהות החשד בפני
הנאשמים, ובהנחה שיש פסול במעשיהם – האם מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ישנה הצדקה לפסול את הודאות הנאשמים.

75. ת"פ (שלום נצ') 4813/05 מדינת ישראל
נ' חברת דקל עבודות בטון בע"מ (החלטה מיום 29.3.2009) הוא המקרה הקרוב ביותר לענייננו. בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת יונג-גפר) דן במסגרת החלטה במשפט זוטא בטענת נאשם כי יש לפסול את הודאתו במס הכנסה, בין היתר משום שבפתח חקירותיו הוזהר באופן כוללני.

בית המשפט דן בטענה, הפנה לפסק הדין בעניין בלחניס וכן לעניין חננה, ודחה את טענת הנאשם לאחר שמצא כי הגם שהוזהר באזהרה כללית בעבירות לפי פקודת מס הכנסה (כבענייננו), בפועל נחקר על העבירות בהן נחשד, השיב לכל השאלות ולחשדות נגדו ומכאן עולה שהבין היטב את מהות העבירות ויכול היה למסור גרסה.

76. השאלה בסופו של עניין היא שאלה של רמת הפשטה. מחד גיסא ברור למדי כי אין הכרח ואף אין אפשרות להחשיד חשוד בכל סעיפי העבירה הספציפיים שקיים פוטנציאל שיופיעו לימים בכתב האישום נגדו. מאידך גיסא כל חשוד זכאי לכך שהחשד הקונקרטי שיש בידי חוקריו בעת החקירה הספציפית יוטח בו במהלך חקירתו [השוו ת"פ (ראשל"צ) 4932/06 מדינת ישראל
נ' אינדיג (10.4.2008)].

אזהרת חשוד אינה יכולה להיות כללית מדי, שכן הגנת החשוד עלולה להתקפח כתוצאה מכך. כפי שקבעה כב' השופטת ברלינר בעניין חננה, החשדה כללית עלולה לפגום במשקל הודאתו של חשוד, ולשיטתי, במקרי קיצון בהם ניתן יהיה למשל להראות כי החוקרים פעלו באופן זה על מנת לקפח את הגנת החשוד, עלול הדבר אף להביא לפסילת ההודאה מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות או דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (בעניין בלחניס התייחס בית המשפט העליון במפורש לאפשרות של פסילת הודאה של חשוד, שהודה משום שהוטעה לחשוב שיועמד לדין בעבירה קלה יותר, ואם היה יודע שיועמד לדין בעבירה חמורה היה בוחר לשתוק). בצדק גם נטען לפניי על ידי באי כוחו של נאשם 1 כי קיים קשר בין זכות ההיוועצות להיקף האזהרה. ניתן להעלות על הדעת מקרים קיצוניים בהם חשוד שאינו מבין את טיב החשד המיוחס לו לאשורו בשל התנהלות פסולה של חוקריו, יוותר באופן לא מושכל על זכותו להיוועץ בעו"ד. הודאה של חשוד מסוג זה עלולה להיפסל בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

77. זאת ועוד. היקף חובת ההחשדה שבמסגרת האזהרה יהיה כהיקף ידיעות החוקרים. ומכאן עולה כי אם בתחילת החקירה היה מקום להחשיד חשוד בעבירה כללית, אך בהמשך החקירה חל שינוי בהיקף ידיעות החוקרים, מוטלת על החוקרים החובה להטיח בחשוד את החשד החדש או הקונקרטי יותר.

78. עקרונות אלה ינחו אותנו בבחינת האופן בו הוזהרו הנאשמים בחקירותיהם במס הכנסה.

נאשם 1
79. נאשם 1, ירון אלון, נחקר כאמור ארבע פעמים במס הכנסה. בחקירות בהן הודה (ת/6 וחלק מת/7) נחשד ירון בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.

כותרתו של סעיף 220 לפקודת מס הכנסה היא "מרמה וכו'". בסעיף מספר חלופות שונות: השמטת הכנסות מדו"ח, מסירת פרט כוזב בדו"ח, מתן תשובה כוזבת לשאלה או דרישה, הכנת פנקסי חשבונות כוזבים, מרמה ותחבולה והצגת מסמך כוזב לצורך מניעת ניכוי מס במקור או הפחתתו.

80. מעדותה של נעמי ברכה עולה כי החקירה נגד הנאשמים נפתחה בעקבות פניה של פקיד השומה בכפר סבא, שהעלה שני חשדות: חשד שמתבצע זיוף חשבונות של ספקים ובעיה בהסבר שניתן בהצהרת ההון של החברה בנוגע להעברות כספים מחו"ל (עמ' 135 שורות 26-20). לדברי נעמי ברכה, "היה חשד, ריח לא נעים שעשוי להביא להעלמת כספים" (עמ' 135 שורות 31-30). גם יוני דוד אישר בחקירתו הנגדית כי בתחילת החקירה החשד היה להגשת מסמכים כוזבים ולא להעלמת הכנסות, ואופי החשד השתנה רק כאשר הודה בכך דורון (עמ' 86 שורות 31-19). יוער כי הגם שיוני לא היה מוכן להודות בכך שמדובר בשינוי, ברור לגמרי שכך הדבר אף לפי גרסתו שלו.

81. גם מאופי החקירה הראשונה של ירון (ת/6) עולה כי אותו ריח לא נעים עליו דיברה נעמי ברכה לא הבשיל לכדי חשד ממשי עד לשלב בו הודה דורון בחקירתו שלו שהתנהלה במקביל בהעלמת הכנסות. באותו שלב נכנס יוני דוד לחדר החקירה של ירון, הציע לירון לומר את האמת, ומיד לאחר מכן הודה אף ירון בהעלמת הכנסות (שורות 165-156).

82. בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, ניתן לקבוע כי חוקרי מס הכנסה שגו כאשר בשלב בו השתנה החשד לא הזהירו את ירון כי כעת הוא נחשד בהעלמת הכנסות.

83. ירון טען בעדותו הראשית שלא הבין כלל במה הוא חשוד, אמר לחוקריו שאינו מבין את נוסח האזהרה, ונאמר לו שיבין בהמשך (עמ' 239 שורות 21-16). אלא שבעדותו הנגדית אישר ירון כי, הגם שלא הבין מה זה סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, לא חשב שזה דבר "שיש לו נפח", והעיקר – לא שאל את חוקריו במה מדובר (עמ' 281 שורות 7-1, שורות 18-17). יתרה מכך, אף בנ/6, שירון טוען שתיעד באמצעותו את עיקרי מהלכי החקירה ת/6 ביום המחרת, אין זכר לטענתו כי לא הבין במה הוא נחקר.

יוני דוד ונעמי ברכה העידו כי ירון לא אמר להם שאין הוא מבין את טיב החשד נגדו, ובהתחשב בסתירה בגרסה של ירון בעניין זה, אני קובע כי ירון לא יידע את חוקריו כי אין הוא מבין את טיב החשד עליו נחקר. אלא, שכלל אינני משוכנע שראוי לדרוש מנחקר סביר, בוודאי ממי שנקלע בפעם הראשונה לחקירה פלילית, לפנות לאנשי המרות שמציגים לו שאלות בטענה כי אינו מבין אל נכון את היקף האזהרה. מנקודת מבטו של חשוד (עצור או לא) חקירה פלילית אינה אירוע נעים. חשוד לא מגיע לחקירה מרצונו המלא. הוא נכפה לעשות כן גם אם לא נעצר. נחקר סביר ירא מחוקריו. נחקר ממוצע אינו מסוגל להתמודד עם עוצמתם של חוקריו. הוא מבין שעליו לענות על שאלות ואין זה סביר בעיניי לצפות ממנו שידע לא רק שיש לו זכות לשאול שאלות את חוקריו, אלא גם שהדבר לגיטימי ולא ירע את מצבו. לא לחינם נקבעה חובת אזהרה כללית בלי זיקה למידת ידיעותיו של הנחקר הקונקרטי.

בענייננו, ירון ידע כי הוא נחקר בקשר לעבירת מס כזו או אחרת, אך יש לקבל את גרסתו כי לא ידע מלכתחילה מהו החשד הקונקרטי המיוחס לו. ירון, ככל נחקר סביר (בוודאי מי שהגיע בפעם הראשונה לחקירה במשרד מס הכנסה), לא ידע מה אומר סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וכשעסקינן בחקירת מס הכנסה שבתחילתה בכוונה אינה ממוקדת, לא היה כל מקום לצפות ממנו להבין את טיב החשד שעלה נגדו.

84. ניתן לסכם ולקבוע כי כבר בשלב התחילי של החקירה, נפל פגם בטיב האזהרה בה הוזהר ירון אלון. חוקריו של ירון צריכים היו להזהירו בחשדות הספציפיים שהיו בידם אותה עת, ולא להסתפק באזהרה כללית, כי הוא חשוד בביצוע עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.

85. פגם זה בהיקף האזהרה רק התעצם בשלב בו השתנה החשד כלפי ירון. באותו שלב היה בידי חוקרי מס הכנסה חשד ספציפי להעלמת הכנסות, אשר נבע מן הדברים שאמר דורון בחקירתו שלו. חוקריו של ירון פעלו שלא כהלכה כאשר נמנעו מלהבהיר לירון שכעת הוא חשוד באופן ספציפי בהעלמת הכנסות.

86. דוקטרינת הפסילה הפסיקתית קובעת כלל פסילה יחסי. מחדלי החוקרים באופן אזהרתו של ירון אינם גוזרים פסילה אוטומטית של אמרותיו. בהלכת יששכרוב (שם, עמ' 561) נקבע כי ראיה שהושגה שלא כדין תיפסל, אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה משמעותית בזכות להליך הוגן.

87. בחינה של אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, כפי שאופיינו בהלכת יששכרוב (שם, עמ' 567-562), מעלה כי אין הצדקה ממשית לפסילת הודאותיו של ירון מן הטעם שלא הועמד כהלכה על היקפם המדויק של חשדות חוקרי מס הכנסה כלפיו.

ראש וראשון, משום במקרה דנן נעדרת זיקה בין היקפה המצומצם של האזהרה לבין השגת הודאתו של ירון. לאחר ששמעתי את הראיות במשפט הזוטא, אינני סבור כי ירון החליט להודות משום מחדלם של החוקרים להבהיר לו במה בדיוק הוא נחשד. ירון החליט להודות לאחר שהתחוור לו כי שותפו, דורון, הודה בהעלמת הכנסות, ונאמר לו על ידי יוני דוד שחוקרי מס הכנסה יודעים הכול (ראו המזכר ת/12). לשון אחר: ירון לא בחר להודות לאחר שהוטעה לחשוב בדבר טיב החשדות נגדו, אלא להפך, לאחר שהבין בדיוק את טיב החשדות והועמד על ידי חוקריו על היקף ידיעותיהם אודות העלמת הכנסות החברה.

על כך יש להוסיף כי אין מחלוקת שלאחר החיפוש שנערך בביתו וטרם חקירתו הראשונה ת/6 נועץ ירון בעורך דין איתן צחור. אמנם ירון טוען כי לא היה תוכן ממשי בהיוועצות זו, אולם ברי כי הייתה לירון הזדמנות, לוּ רק רצה, לעמוד בצורה טובה יותר על טיב החשדות האפשריים שמייחסים לו חוקרי מס הכנסה. בנוסף, אין מחלוקת כי טרם חקירתו השנייה ת/7 כבר ידע ירון, שבינתיים קיים התייעצות מהותית עם עורכי דין, בדיוק את טיב החשדות המיוחסים לו. והנה, הדבר לא מנע מירון מלהודות במסגרת חקירה זו כי הניירות הצהובים שהוצגו לו משקפים את ההתחשבנות החודשית בינו לבין דורון.

בהעדר זיקה בין הפעלתם של אמצעי החקירה הבלתי כשרים לבין השגת הראיה, אין תחולה לכלל הפסילה הפסיקתי (הלכת יששכרוב, עמ' 558 מול האות ב).

שנית, הראיה (במקרה זה – הודאה) לא הושגה תוך הפרה של הוראת חוק או בנסיבות שבהן השגת הראיה הייתה כרוכה בפגיעה חמורה בזכות יסוד מרכזית של הנחקר. כפי שראינו לעיל, העדר אזהרה מדויקת אינו עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית (כנפסק בעניין בלחניס). אמנם נכון, ירון לא הועמד על ידי חוקריו על ההיקף האמיתי והמלא של החשדות נגדו. במובן זה ניתן בהחלט לומר שנפגעה זכותו להליך הוגן. ברי, עם זה, שהפגיעה לא הייתה בליבת הזכויות המוקנות לנחקר או לנאשם (ראו רשימת הזכויות בהלכת יששכרוב, עמ' 560 מול האות א), ולכן קטן במקרה זה משקל הערכים המצדדים בפסילת הראיה (הלכת יששכרוב, עמ' 563).

שלישית, בשום פנים לא ניתן לומר כי חוקרי מס הכנסה פעלו כלפי ירון במכוון ובזדון. אני מקבל את עדותם של חוקרי מס הכנסה, וקובע כי פעולתם בעניין זה כלפי ירון הייתה בתום לב גמור. כפי שהתברר במשפט, יחידת החקירות במס הכנסה נוהגת מאז ומתמיד להחשיד נחקרים באופן כללי (עדות נעמי ברכה, עמ' 143 שורות 32-24). כך עולה גם מן האמור בהחלטת בית משפט השלום בנצרת בת"פ (נצ') 4813/05 מדינת ישראל
נ' חברת דקל עבודות בטון בע"מ (החלטה מיום 29.3.2009), שהוזכרה לעיל. יתרה מכך, קשה לומר כי עד לשלב זה התגבשה בישראל הלכה המחייבת את רשויות החקירה לפרט במידת האפשר את טיב החשד כלפי חשודים הנחקרים באזהרה, ועובדה זו מחזקת את הרושם כי חוקריו של ירון נהגו בעניין זה בתום לב.

אמנם העובדה שהחוקרים פעלו בתום לב אינה שוללת בהכרח את פסילת הראיה, אולם כאשר הפגיעה בזכויות המוגנות לא הייתה פגיעה חמורה, כבמקרה דנן, ראוי שיינתן משקל לתום לבם של החוקרים (הלכת יששכרוב, עמ' 563).

רביעית, בהלכת יששכרוב נקבע כי ראוי לבחון אם הראיה הייתה מתגלית או מושגת על ידי רשויות אכיפת החוק גם ללא השימוש באמצעי החקירה הבלתי כשרים. במקרה זה התשובה לכך חיובית (ראו השיקול הראשון שהזכרתי), והדבר מפחית מעומק הפגיעה בזכותו של נאשם 1 להליך הוגן אם תתקבל הודאתו במשפט (הלכת יששכרוב, עמ' 564).

88. קבוצת השיקולים השנייה שהוזכרה בהלכת יששכרוב עניינה מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על ערכה ההוכחתי של הראיה שהושגה. בענייננו, לא מצאתי שהעדר הפירוט באזהרתו של נאשם 1 עשויה להשפיע – כשלעצמה – במידה ניכרת על מהימנות הודאתו, ועל כן לא נחלש המתח שבין הערך שבחשיפת האמת לבין ההגנה על הגינות ההליך וטוהרו, באופן שעשוי לתמוך בפסילת הראיה.

89. מכל השיקולים שצוינו לעיל לא מצאתי הצדקה לפסול את הודאתו של נאשם 1 בשל היעדר הפירוט באזהרה שהוזהר טרם חקירתו ת/6.

90. קבוצת השיקולים השלישית שהוזכרה בהלכת יששכרוב עניינה הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה. לא מצאתי צורך להיזקק לקבוצת שיקולים זו בראש הפרק הנוכחי. כפי שנראה להלן, קשה עד בלתי אפשרי לבחון קבוצת שיקולים זו באופן ממצה במסגרת משפט זוטא, טרם שמיעת כל הראיות במשפט. בראש פרק זה אין הכרח לבחון את קבוצת השיקולים הזו משום שכלל השיקולים האחרים מטים בבירור את הכף נגד פסילת הודאותיו של ירון.

נאשם 2
91. נאשם 2, דורון גרינפטר
, נחקר כאמור פעמיים במס הכנסה. בשתי החקירות (ת/10 ות/11) הודה בהעלמת הכנסות. באמרה הראשונה ת/10 נחקר דורון בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה. באמרה השנייה ת/11 נחקר בחשד לביצוע עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.

92. איני רואה פער ממשי בין החשדה בעבירות לפי פקודת מס הכנסה לבין החשדה בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. שתי ההחשדות כוללניות למדי.

93. בדומה לעניינו של נאשם 1, ברור כי גם נאשם 2 הוזהר אזהרה מרחיבה מדי בפתח חקירתו הראשונה ת/10, למרות שלחוקריו היה חשד קונקרטי יותר מאשר החשד כי דורון עבר על עבירה כלשהי מאלו המנויות בפקודת מס הכנסה. כאמור לעיל אני רואה בכך טעם לפגם.

94. ראינו שבעניינו של ירון נמצא פגם נוסף בדמות מחדל החוקרים אשר לא החשידוהו במהלך החקירה באופן מפורש בהעלמת הכנסות. פגם נוסף זה נעדר בעניינו של דורון. החשד הקונקרטי השונה בעניינו של דורון התגבש בעקבות הודאתו של זה בהעלמת הכנסות (עדותה של אתי אייזלר, עמ' 211 שורות 30-22), ולא קודם לכן. דורון "התנדב" והחל מוסר מידע מפורט לחוקרים שכלל לא היה ברשותם. לא הייתה אפוא כל אפשרות להחשידו בהעלמת הכנסות כפי שראוי היה לעשות בעניינו של ירון.

95. אני מאמין לדורון שלא הבין את טיב החשד בגינו נחקר, אך מקל וחומר ביחס לירון (אשר באופן אזהרתו התקיים, כאמור, פגם נוסף) איני מוצא מקום לפסול את הודאותיו של דורון בהתאם לכלל הפסילה הפסיקתי.

לא אחזור על הדברים אשר פורטו בהרחבה בדיון שערכתי בעניינו של ירון. אבהיר רק כי גם במקרהו של דורון אין כל זיקה בין היקפה המצומצם של האזהרה לבין השגת הודאתו. דורון הבהיר בעדותו הנגדית כי איש לא סיכם איתו על גרסה, וכי הדברים שאמר הם דברי אמת. הוא לא טען כי כיוון שלא הבין את מהות החשד החליט להודות. טענתו (שנדחתה על ידי לעיל) הייתה כי החליט להודות מחמת לחץ ופיתוי כי התיק יסתיים בכסף. מן הראיות שהובאו לפניי במשפט הזוטא של דורון עולה בבירור כי החליט להודות כבר בחקירתו הראשונה לאחר שהונחה לפניו מעטפה עליה נרשם "חשבון בנק בשוויץ". בשלב זה הניח דורון כי בידי החוקרים מידע ממשי אודות כספים שהעביר לחשבון זה, ולכן החליט להודות.

עוד אציין כי בכל מקרה אין מקום לפסול את הודאתו השנייה של דורון (ת/11) מחמת העדר פירוט אזהרתו. בשלב זה ידע דורון היטב את אופי החשד נגדו, לא רק משום שבניגוד לגרסתו הספיק להתייעץ עם כמה וכמה עורכי דין, אלא גם משום שכבר בחקירה הראשונה הודה בהעלמת הכנסות ובוודאי הבין מאופי החקירה מאותו שלב ואילך שעניין זה הוא שעמד מעתה במרכז החקירה נגדו (השוו ת"פ (שלום נצרת) 4813/05, לעיל, פסקה 9 להחלטה).

96. הנה כי כן, אין מקום לפסול את הודאתו של דורון מחמת הפגם שנפל באופן אזהרתו.
ג. הפרת זכות ההיוועצות בעורך דין וחובת היידוע לגבי זכות ההיוועצות

המצב הנורמטיבי – כללי
97. זכות ההיוועצות של עצור מוכרת בשיטתנו המשפטית כזכות יסוד מרכזית. בהלכת יששכרוב (שם, עמ' 497-496) עמד בית המשפט על ההצדקות לקביעתה של הזכות:

"חשיבותה של זכות הפגישה וההיוועצות עם סנגור בשלב החקירה נובעת מכך שככלל, חקירה על-ידי אנשי מרות מהווה סיטואציה מורכבת ולוחצת עבור כל מי שנחקר בתנאי מעצר כשהוא ניצב לבדו אל מול חוקריו. הדעה המקובלת היא כי זכות הייצוג וההיוועצות בעורך-דין מסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו. בהקשר זה, ניתן להצביע על מספר טעמים המצדדים בזכותו של העצור לייצוג משפטי בשלב החקירה: ראשית, היוועצות העצור עם עורך-דינו מסייעת לוודא כי העצור מודע למכלול זכויותיו, ובהן הזכות לחקירה הוגנת בלא שיופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, החיסיון מפני הפללה עצמית וכן זכות השתיקה. ההנחה היא כי עורך-הדין יקפיד על מתן הסבר לעצור בדבר זכויותיו בחקירה בלשון מובנת ופשוטה, וכן יבאר לו את המשמעויות הנלוות לאי מסירת גירסה בחקירת המשטרה.

...

זכות ההיוועצות בעורך-דין מסייעת, אפוא, לוודא כי העצור מודע למכלול זכויותיו בחקירה. בנוסף לכך, עשוי סנגורו של העצור לתרום לשמירה על תקינות החקירה וחוקיות האמצעים המופעלים במסגרתה, וכן לסייע בהבטחת אמינותן של הראיות המושגות במסגרת הליכי החקירה (ראו למשל: ע"פ 648/77 שמואל קריב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(2) 729, 743, שם עמד הנשיא שמגר על הטעמים המצדדים בנוכחותו של סנגור בעת עריכת מסדר זיהוי לחשוד; כן ראו: ד' ביין, "זכותו של חשוד הנתון במעצר לסניגור בהליכי החקירה – לקראת פתרונות של 'פשרה'" הפרקליט לט (תש"ן) 108, 112-109). זאת ועוד; יש הסבורים כי ייצוגו של עצור על-ידי עורך-דין תורם ליעילות החקירה, במובן זה שעורך-הדין עשוי לסייע לגורמי החקירה באיתור ראיות התומכות בחפותו של העצור, ואף לסייע במניעת מסירתן של הודאות-שווא מצד עצורים (ראו: י' תירוש "'הזכות לייצוג משפטי בחקירה' – כללי הצייד במבחן המשפט המשווה" משפט וצבא 14 (תש"ס) 91, 95-94). נוכח מכלול הטעמים האמורים, אין חולק בדבר מעמדה הרם ומרכזיותה של זכות ההיוועצות בעורך-דין בשיטתנו המשפטית.

98. מזכותו של עצור להיות מיוצג על ידי עורך דין נגזרת זכותו לקבל הודעה על הזכות האמורה מצד גורמי החקירה. ללא ידיעה על הזכות קיים חשש כי העצור לא יהיה מודע לזכותו לבקש להיוועץ בעורך דין (הלכת יששכרוב, עמ' 498). חובת היידוע מעוגנת כיום בהוראת סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן – חוק המעצרים), התשנ"ו-1996 ובסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו- 1995 (להלן – חוק הסנגוריה הציבורית).

זכות ההיוועצות של מעוכב לצרכי חקירה
99. בהלכת יששכרוב הושארה בצריך עיון השאלה האם יש לאמץ פרשנות מרחיבה למונח "עצור" המופיע בהוראת סעיף 32 לחוק המעצרים, כך שיכלול גם חשוד בביצוע עבירה המעוכב במשמורת המשטרה לצרכי חקירה, אף שכב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, הבהירה כי היא נוטה לכך (הלכת יששכרוב, עמ' 501 מול האות ז).

100. קשה לומר כי הדין התבהר בצורה סופית בסוגיה זו מאז ניתנה הלכת יששכרוב.

בע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם (2009) (להלן – עניין אסף שי) הפעיל בית המשפט (כב' הנשיאה בדימוס ביניש) את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית בעניינו של אדם שלא היה עצור ואף לא מעוכב, אשר השוטר שחקרו לא יידע אותו בפתח חקירתו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין (פסקה 12 לפסק דינה של כב' הנשיאה בדימוס), בין היתר בהסתמך על עמדת המדינה שהסכימה כי השוטר נהג שלא כהלכה, אך לא הוכרעה הסוגיה שהותרה בצריך עיון בהלכת יששכרוב.

בהכרעת הדין בת"פ (מחוזי י-ם) 377/04 מדינת ישראל
נ' וול (3.7.2007), הציע כב' השופט שפירא לקבוע דרגת אמצע, בין עצור למעוכב, בה לא נדרש הגוף החוקר לעצור את הנחקר, אולם כיוון שחלפו שלוש שעות מעת תחילת חקירתו, קמות לו זכויותיו כעצור (פסקה 11). אלא שבית המשפט המחוזי לא נדרש בסופו של דבר להכריע בשאלה האמורה.

בהכרעת הדין בת"פ (מחוזי י-ם) 1061/05 מדינת ישראל
נ' גבע ואח' (11.6.200) דן בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט סולברג) בעניינם של נאשמים אשר זומנו לחקירה ואף לא היו במעמד של מעוכבים. בית המשפט קבע כי לא עומדת לנאשמים אלה, אשר יכולים היו להיוועץ בעורך דין טרם החקירה, טענת פסול הנובעת מכך שלא הוזהרו בדבר קיומה של זכות ההתייעצות, אך שם הושארה השאלה העקרונית בצריך עיון (פסקה 23).

בת"פ (שלום נצ') 4813/05, הנזכר לעיל, יצא בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת יונג-גפר) מתוך הנחה כי חובת היידוע על הזכות לייצוג "אינה חלה במלוא עצמתה גם במקרה של מעוכב, עד כדי פסילת הודאותיו במקרה של אי קיום החובה". לדברי בית המשפט, הנאשם באותו עניין, שעוכב לחקירה בידי חוקרי מס הכנסה, חפשי היה לעזוב את המקום מקץ שלוש שעות, וגם אם לא הוסבר לו עניין זה, אין מכך כדי להסיק כי נוצרה פגיעה משמעותית בחופש הבחירה שלו במסירת הודאתו.

101. אין ספק כי ההכרעה העקרונית בסוגיית הדין החל על זכות ההיוועצות ועל זכות היידוע הנגזרת ממנה, בעניינם של מעוכבים, היא עניין מורכב.

מחד גיסא, ניתן לטעון כי לא דומה חקירה בתנאי מעצר לחקירה שלא בתנאי מעצר. הצורך להבטיח, באמצעות זכות הייצוג, את זכויותיו של עצור, את הגינותם של ההליכים, ואת מניעת ניצול לרעה של פער הכוחות המובנה בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו, הוא צורך ממשי ומיידי שאינו מתקיים בהכרח במלוא עצמתו בעניינו של מעוכב. מאידך גיסא, קיים פער כוחות מובנה לא מבוטל גם בין מעוכב לאנשי המרות החוקרים אותו. גם המעוכב שוהה בחדר החקירה לבדו מול חוקריו. גם כלפי המעוכב ניתן לנקוט דרכי חקירה פסולות ונפסדות. גם המעוכב נדרש להסבר טוב יותר בדבר מלוא זכויותיו, לרבות זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית, ובדבר המחיר שישלם אם יעמוד על זכויות אלה.

102. בשורה התחתונה דומה שקשה למצוא טעמים מספקים להבחנה בין עצור למעוכב לצורך הגשמת זכויות יסוד הכרחיות אלה, גם אם התכליות העומדות בבסיסן אינן מתקיימות בהכרח במלוא עצמתן בעניינו של מעוכב. ההגנה שמתן זכות ההיוועצות יספק לנחקר המעוכב לצרכי חקירה היא הגנה משמעותית ונדרשת, ועל כן, גם מטעמים פרקטיים, נוטה אף אני לדעה כי יש לפרש את המונח "עצור" בסעיף 32 לחוק המעצרים ככולל בחובו לפחות כל נחקר שעוכב לצרכי חקירה.

אלא, שגם אני, כמרבית קודמיי, אינני מחויב להכריע בסוגיה האמורה. במהלך משפט הזוטא טענה המדינה לפניי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי "בניגוד לרושם שנוצר אצל חבריי, אין למאשימה טענה משפטית ולפיה יש מקום להבחנה בין חשוד שהינו עציר לבין חשוד שאינו עציר, בכל הקשור לזכות ההיוועצות" (עמ' 98 שורות 11-10). והנה, בסיכומיה במשפט הזוטא בקשה המדינה לשנות מעמדה זו. כעת טענה המדינה (עמ' 356שורות 27-22) כי – "במצב של חשוד לא עצור הנחקר בשנת 2005 אין כל דין שמחייב את החוקר ליידע אותו בדבר זכותו להיוועץ ולהפסיק את החקירה לכשהנחקר מבקש זאת למטרת התייעצות. גם היום אין דין כזה. היום אנחנו מצויים לאחר כלל הפסילה הפסיקתי שיש בהערה של בית המשפט סבור בית המשפט שאולי יש להרחיב את המונח עצור גם לנחקר חשוד. מעבר לכך, בעקבות הנחיות פרקליט המדינה שיצאו לאחר הלכת יששכרוב התפתח נוהג של יידוע חשוד בדבר זכות ההיוועצות. אמנם נוהג איננו דין".

בצדק התרעמו ב"כ הנאשמים על שינוי עמדתה של המדינה. שינוי העמדה לאחר שמיעת הראיות במשפט הזוטא מנע מן הנאשמים להתמודד בצורה יעילה עם טענה מרכזית של המדינה המופנית כלפיהם. שינוי העמדה אף אינו מתיישב עם הנחיות פרקליט המדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בטיעון המדינה לפני. בכל מקרה, המדינה אינה רשאית לדבר בבית המשפט בשני קולות, בוודאי לא באותו הליך. היא מנועה מלעשות כן, ולא מצאתי כל הצדקה להתיר את הדבר.

אשר על כן, יש לראות את המדינה כמי שהסכימה לכך שזכות ההיוועצות בעורך דין מוקנית גם לחשוד שאינו בסטטוס של עצור, וחובת היידוע המוטלת על אנשי המרות המנהלים חקירה חלה גם ביחס לסוג כזה של חשוד.

103. נקודת המוצא להמשך הדיון תהיה אפוא שזכות ההיוועצות מוקנית לחשודים שאינם עצורים, כבענייננו, וכך גם חובת היידוע המוטלת על חוקריהם. נושא מודעותם של החוקרים לחובתם האמורה יידון בהמשך.

פסילת הודאות מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות ומכוח כלל הפסילה הפסיקתי
104. בהלכת יששכרוב (שם, עמ' 521) נקבע כי שלילת זכות ההיוועצות בעורך דין עשויה, בתנאים מסוימים, ליצור פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה, באופן שיצדיק את פסילת ההודאה מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות.

105. עוד נקבע בהלכת יששכרוב (שם, עמ' 568) כי הלכת הפסילה הפסיקתית, אשר נועדה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך פלילי הוגן אם תתקבל הראיה במשפט, דרה בכפיפה אחת עם כלל הפסילה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, ואין סעיף 12 מהווה הסדר ממצה לעניין קבילותן של הודאות שמסר נאשם בחקירתו.

השלב המתאים להכרעה בבקשת פסילה של הודאה לפי כלל הפסילה הפסיקתי
106. כאמור לעיל, הצדדים להליך זה הסמיכו את בית המשפט במפורש ובמודע לדון ולהכריע בבקשת הנאשמים לפסול את הודאותיהם לפי כלל הפסילה הפסיקתי במסגרת משפט הזוטא בו נטענו טענות נגד קבילות אותן הודאות מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות.

כפי שצוין בפתיח, מסלול דיוני זה אינו נקי מקשיים, וכעת הגיעה השעה לעמוד על כך.

107. בהלכת יששכרוב לא נקבע מהו השלב המתאים לבקש לפסול ראיה לפי כלל הפסילה הפסיקתי (שם, עמ' 569 מול האות ז). בית המשפט העליון הביע תקווה כי שאלה זו תזכה למענה בחקיקה, או בפסיקה של בית המשפט, "בדרך של צעידה זהירה ממקרה למקרה" (עמ' 570 מול האות א).

בשש השנים מאז נפסקה הלכת יששכרוב לא נתן המחוקק דעתו להיבטים הדיוניים של הלכה זו. ככל הידוע לבית המשפט, לא נפסקה בעניין השלב הדיוני להכרעה בבקשת פסילה של הודאה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון.

108. בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל
נ' שמש ואח', טרם פורסם (9.1.2012) קבע בית המשפט העליון (כב' הנשיאה בדימוס ד' ביניש) כי השלב המתאים להכרעת בית המשפט בשאלת אפשרות השימוש בראיות, ובכלל זה הכרעתו לפסול ראיות לפי כלל הפסילה הפסיקתי, הוא במשפט ולא בשלב החקירה המשטרתית.

ב

פסק דין
זה הוצג משפט משווה אמנם לסוגיה שנדונה שם, אך בכל זאת יש בו רלבנטיות לענייננו. מסתבר שבאנגליה ניתן להכריע בשאלת קבילות ראיה שנטען כי הושגה שלא כדין על סמך טיעונים בכתב או בהליך של מעין משפט זוטא בלא נוכחות מושבעים; בקנדה ובדרום אפריקה נקבע כי טענות לפסילת ראיות בשל פגיעה בזכות חוקתית יוכרעו על ידי בית המשפט שדן בהליך הפלילי עצמו ולא בהליך משפטי נפרד; באוסטרליה נתון לבית המשפט שיקול דעת לקבל הכרעה מקדמית בשאלת קבילותן של ראיות לפני שהן מוגשות במסגרת המשפט; ואילו בארצות הברית, כאשר מועלית טענה בנוגע לאי-קבילות ראיות, היא מוכרעת במסגרת הליך מקדמי שנערך על ידי בית המשפט שדן במשפט עצמו.

109. עיון בפסקי דין בהם נדונו טענות בדבר קבילות ראיות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, מעלה כי בתי המשפט אינם פועלים באופן אחיד. כך, למשל, בת"פ (ראשל"צ) 4932/06 מדינת ישראל
נ' אינדיג (2008) התקיים משפט זוטא בנוגע לקבילות ראיות שנטען שהושגו שלא כדין, וכך גם בת"פ (שלום נצ') 4813/05 מדינת ישראל
נ' חברת דקל עבודות בטון בע"מ (29.3.2009). לעומת זה, בת"פ (מחוזי י-ם) 377/04 מדינת ישראל
נ' וול (3.7.2007) נדונה טענה דומה בשלב הכרעת הדין, וכך גם בת"פ (מחוזי י-ם) 1061/05 מדינת ישראל
נ' גבע ואח' (11.6.200). גם בעניין אסף שי מציין בית המשפט העליון בערעור כי בית המשפט המחוזי בחיפה דן בסוגיית קבילותה של הודאת המערער בשלב הכרעת הדין, לאחר שהוסכם בפתח המשפט כי לא יתנהל משפט זוטא בעניין.

בענייננו, כאמור לעיל, ביקשו הצדדים את בית המשפט להכריע במשפט הזוטא בטענת הנאשמים כי יש לפסול את הודאותיהם במשטרה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

110. השאלה באיזה שלב של המשפט העיקרי תידון ותוכרע בקשה לפסילת ראיה שנטען כלפיה שהושגה שלא כדין, אינה פשוטה להכרעה.

מצד אחד, ישנו יתרון מובנה לדון בבקשה כזו בשלב מקדמי של המשפט העיקרי. החלטת בית המשפט בנוגע לקבילות ראיה מרכזית עשויה לשנות את מערך השיקולים של הצדדים בניהול התיק. ראיה מרכזית, כגון הודאת נאשם, אם תיפסל, יכולה להביא את התביעה להסכים לזיכוי הנאשם. ראיה מרכזית, אם תאושר קבילותה על ידי בית המשפט, עשויה להביא את הנאשם להחליט לסיים את המשפט בדרך מוסכמת. אלה כמובן רק מקרי הקיצון. בטווח בין שני אלה מצויים אינסוף מקרים בהם החלטת בית המשפט בנוגע לפסלות ראיה תביא לשינוי באופן בו הצדדים, או מי מהם, יתנהגו במהלך המשפט.

מצד שני, מהותה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היחסית שאומצה בישראל היא כזו שלעתים אין אפשרות להכריע בדבר פסלות ראיה, אלא בסוף המשפט. ברי כי ראיה שלא עוברת את המבחן הראשון שנקבע בהלכת יששכרוב, קרי: שהושגה שלא כדין (כמוגדר שם), יכול בית המשפט לאשרה עוד בשלב מקדמי וראשוני של ההליך הפלילי. נראה גם כי במצב הדברים הרגיל ניתן להביא ראיות ספציפיות אך ורק לסוגיית קבילות הראיה, ושמיעת ראיות אלה בשלב מובחן בתחילת המשפט לא תסרבל את ההליך המשפטי יתר על המידה. עם זה, דיון מלא בחלק מאמות המידה הנוגעות למבחן השני שנקבע בהלכת יששכרוב ("קבלת הראיה במשפט תפגע מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא על פי גדריה של פסקת ההגבלה"), ניתן בחלק מן המקרים לעשות רק בסוף המשפט. כך, בחינה ממצה של מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה, ובעיקר האם מתקיים במקרה הקונקרטי חשש לאמינות הראיה (הלכת יששכרוב, עמ' 564 מול האות ז), יכול בית המשפט במקרים רבים לקבוע רק בסוף ההליך. גם השיקול שעניינו מידת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה (ובייחוד ההכרעה האם מדובר בראיה חשובה ומכרעת לתביעה) קל יותר לבחינה בסוף ההליך, לאחר שבית המשפט נחשף לכלל הראיות הרלבנטיות.

111. הנה כי כן, שאלת השלב המתאים לדיון והכרעת בית המשפט בטענת פסלות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא שאלה מורכבת, ויש לה פנים לכאן ולכאן. אין ספק כי לא זה המקום להכריע בסוגיה הכללית. התשובה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, מטענת פסלות אחת לטענה אחרת ומסוג ראיה כזה לסוג ראיה אחר.

112. נראה, עם זה, כי במקרה הספציפי של טענות בדבר פסלות הודאת נאשם, ובמיוחד כאשר זו קשורה בטבורה לטעמי הפסלות הקלאסיים שנדונים לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, קיים יתרון מובנה לדיון גם בטענות אלה במסגרת הדיונית של משפט זוטא.

הודאת נאשם היא "מלכת הראיות". הכרעה של בית המשפט בסוגיית קבילות הודאה חיונית לצדדים כבר בתחילת המשפט. לא בכדי נקבע כי נאשם אינו חייב להשיב לאשמה טרם הוכרעה סוגיית קבילות הודאתו [(ע"פ 69/49 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 89, 92 (1950)]. הראיות שיביאו הצדדים לתמיכה בטענותיהם לעניין פסלות הודאת הנאשם לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הן אותו סוג של ראיות שיובאו על ידם לצורך דיון בפסילתה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. כידוע, לנאשם הזכות לקיים משפט זוטא בנוגע לקבילות הודאותיו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. אם יעמוד הנאשם על זכותו זו, אין זה הגיוני שיכפה על בית המשפט קיום דיון נפרד בטענות לפי סעיף 12 ובטענות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, באופן שיביא לבזבוז משאבים משמעותי ובלתי מוצדק. "משפט זוטא" הוא הליך ייחודי לבחינת קבילותה של הודאת נאשם. אין לדון בו בקבילותה של ראיה אחרת [ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(3) 561, 574 (1980)]. המאטריה בה עסקינן היא קבילות הודאתו של נאשם, ומשפט זוטא הוא האכסניה הדיונית הטבעית לדיון בסוגיה זו.

יתכן, עם זה, כי במקרים מסוימים לא יהיה מנוס מדחיית ההכרעה במשפט הזוטא לשלב מאוחר יותר של המשפט. כך ייעשה באותם מקרים בהם אין לא ניתן להשלים את המהלך המורכב של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית טרם נחשפו לפני בית המשפט כלל הראיות במשפט.
נטל ההוכחה לפסילת הודאה לפי כלל הפסילה הפסיקתי
113. בהליך זה נראה כי יש הכרח להכריע בגזרה מסוימת של שאלה נוספת שהושארה בצריך עיון בהלכת יששכרוב (עמ' 569 מול האות ז), הלא היא שאלת הנטל לפסילת ראיה לפי כלל הפסילה הפסיקתי.

114. למיטב הכרתי טרם נתגבש בפסיקת בתי המשפט בישראל כלל אחיד ומחייב בנוגע לשאלה זו.

115. בספרות הובעה הדעה כי הנטל בעניין זה צריך להיות מוטל על התביעה, ושיעורו – מעבר לכל ספק סביר (בועז סנג'רו, "כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין שנקבע בהלכת יששכרוב – בשורה או אכזבה? דעה והזמנה לדיון נוסף", משפט וצבא יט (התשס"ז) 67, 113). במאמר אחר (קרן שפירא-אטינגר ורון שפירא, "כלל הפסלות הישראלי בשולי הלכת יששכרוב", דין ודברים ג (התשס"ח), 427, 444) צוין, בין היתר, כי בדין האוסטרלי בנוגע לפסלות ראיות שהושגו שלא כדין, מוטל על התביעה הנטל לשכנע מדוע יש לקבל את הראיה חרף הפגמים שנפלו באופן השגתה.

במערכת השיפוט הצבאית נמצא לי כי בית הדין הצבאי לערעורים פסק בע' (מרכז) 124/10 סמ"ר מ.א. נ' התובע הצבאי הראשי, לא פורסם (19.7.2011), כי כאשר מתעוררת מחלוקת באשר לשאלה האם בנסיבות העניין נתקיימו התנאים המוקדמים המחייבים במערכת הצבאי את גורמי החקירה להודיע לחשוד על זכותו להיוועץ בעורך דין, הנטל להראות כי תנאים אלה התקיימו מוטל על כתפי התביעה.

בעניין אסף שי פסל בית המשפט העליון הודאה של נאשם נוכח פגיעה חמורה בזכות ההיוועצות שנבעה מכך שחקירתו לא הופסקה על מנת לאפשר לו להיוועץ בעורך דין, כפי שביקש. בדרכו למסקנה זו קבע בית המשפט כי נוכח קיומו של מחדל רישומי מצד החוקרים, יפעל הספק בשאלה האם ויתר המערער שם על זכות ההיוועצות לטובת המערער (פסקה 17 לפסק הדין.

116. לעומת זה, בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם (1.8.2011), בו פסל בית המשפט העליון באמצעות דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ראיה נגזרת (ראיית ד.נ.א. שקשרה אדם למעשה עבירה, אשר הופקה לאחר מציאת התאמה בין דגימת ד.נ.א. שלו שנתנה תוך הפרת הבטחה שלטונית לדגימת ד.נ.א. מזירת עבירה), נקבע בפסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי, כדברים הבאים –

"כדי שראיה נגזרת תפסל מלשמש במשפט, על המערער הנטל להוכיח כי בדומה לראיה הראשית שנפסלה, קבלתה של הראיה הנגזרת תוביל לפגיעה מהותית שאיננה מידתית בזכותו להליך הוגן. אמות המבחן לכך יהיו אותם שיקולים המשמשים את הראיה הראשית בשינויים המתאימים."

117. המאשימה הציעה לבית משפט זה לאמץ בעניין הנטל מבחן מדורג (עמ' 388). על הנאשם הנטל להוכיח כי הראיה התקבלה שלא כדין, ואם יוכיח כי התקיים מחדל או מעשה של הרשות, שנעשה שלא כדין, וקיים קשר סיבתי בין המעשה או המחדל להשגת הראיה, אזי יעבור הנטל למדינה לשכנע את בית המשפט כי למרות שכך, אין מקום לפסול את הראיה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכת יששכרוב.

ב"כ נאשם 1 טען כי הנטל צריך להיות מוטל על מי שטוען שפגע כדין בזכות. לדבריו, אין במקרה זה מחלוקת כי נפגעה זכות ההיוועצות של ירון, ועל כן הנטל צריך לעבור למדינה, כפי שקבע בית הדין הצבאי לערעורים בעניין סמ"ר מ.א. (לעיל), וכפי שקבע בית המשפט העליון בעניין אסף שי.

ב"כ נאשם 2 טען אף הוא כי הנטל צריך להיות מוטל על התביעה, ושיעורו – מעבר לכל ספק סביר. כך מתחייב לדעת עו"ד גולדמן מן הטענה כי נפגעה זכות יסוד.

118. סוגיית הנטל גם היא סוגיה מורכבת, ואף לה פנים לכאן ולכאן.

ישנם בהחלט שיקולים התומכים בתפיסה כי הנטל בעניין זה צריך להיות מוטל על הנאשם דווקא. כפי שציינו נציגי המאשימה, למדינה עומדת חזקת תקינות המעשה המינהלי. באופן עקרוני ניתן גם לראות בטענה נגד קבילות ראיה מסוג הטענות שנטל הוכחתן על הצד למשפט שהעלה אותה. כפי שציינה המאשימה, קיימת זיקה ברורה בין דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לבין ההגנה מן הצדק, וכידוע נפסק כי הנטל לקיומה של הגנה מן הצדק מוטל על כתפי הנאשם.

מן העבר השני, קיימות סיבות מהותיות לכך שהנטל המהותי בעניין זה יוטל על המדינה. כפי שצוין על ידי ב"כ הנאשמים בצדק גמור, עסקינן בפגיעה בזכויות יסוד של נאשמים. התפיסה המקובלת בתחום זכויות האדם היא כי אם הוכחה פגיעה בזכות, הנטל על הרשות הפוגעת להוכיח כי הפגיעה הייתה כדין (אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך שלישי (1994), 447). נטל ההוכחה במשפט הפלילי מוטל ככלל, למעט מקרים חריגים שנקבעו במפורש בחוק או בפסיקה, על התביעה. הנטל להוכיח כי הודאה ניתנה כשהיא "חופשית ומרצון", כאמור בסעיף 12 לפקודת הראיות, מוטל אף הוא על המדינה. יתרה מכך, מקובל שכאשר המידע הרלבנטי לצורך בירור השאלה הנתונה במחלוקת נמצא באופן בלעדי בידיעת אחד מבעלי הדין, מוטל עליו הנטל להוכיחו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980). כאשר נטען כי הופעלו על ידי אנשי מרות אמצעים פסולים בעקבותיהם הושגה ראיה, המידע הכמעט בלעדי בעניין זה נמצא בידי המדינה. בהינתן זאת, קשה לקבל את טענת המאשימה כי אין הדעת נותנת שתוטל על התביעה החובה להוכיח כשרותן של פעולות אנשיה שלה.

119. בדומה לסוגיה הקודמת, אינני סבור כי יהיה זה נכון להכריע במסגרת מצומצמת זו בסוגיה הכללית של נטל השכנוע לפסילת ראיה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. עם זה, איני רואה מנוס מלקבל הכרעה בסוגיית הנטל בסוגיה הספציפית שלפניי, הלא היא קבילות הודאת הנאשמים.

120. כידוע, נטל השכנוע בנושא קבילות הודאות נאשמים לפי סעיף 12 לפקודת הראיות מוטל על המדינה:

"ההנחה המונחת ביסוד ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות, היא כי אין זה מטבעו של אדם כי יודה בנקל בביצוען של עבירות המיוחסות לו. על כן, הודאה שנמסרה במהלך חקירתו, היא בבחינת הודאה 'חשודה', ומשכך הנטל על התביעה להראות מהן הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ולשכנע את בית-המשפט כי זו היתה הודיה "חפשית ומרצון". תכליתה של דרישה זו היא למנוע מצב בו בשל הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולהעמדתם של חשודים לדין, ינקטו נגדם אמצעים פסולים על-ידי אנשי מרות (ע"פ 5614/92 מסיקה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(2), 669, 677)."
[ע"פ 2208/04 מדינת ישראל
נ' תומא זהראן, לא פורסם (2005)]

דברים נכוחים אלה נכונים לדידי באותה מידה ביחס לטענות פסול כלפי הודאות שאינן נופלות בגדר סעיף 12 לפקודת הראיות. בוודאי נכון הדבר לגבי טענות הנוגעות לזכות ההיוועצות, שיכולות, כפי שראינו לעיל, להשתבץ הן כטענות פסול לפי סעיף 12 לפקודת הראיות הן כטענות פסול לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

121. כיוון שהודאת נאשם היא תמיד ראיה חשודה, בשל הקרבה בין טענות הפסול שלפי סעיף 12 לפקודת הראיות לטענות הפסול כלפי הודאות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, בהתאם לדברים שאמרה כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש בעניין אסף שי, וכן בהתאם למסקנה אליה הגעתי בראש הפרק הקודם בנוגע לאופן הדיוני בו צריכות להתברר טענות הנוגעות לקבילות הודאות נאשמים בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, נראה לי נכון לקבוע כי בתחום טענות הפסול שנטענות כלפי הודאות נאשמים בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, יחול גם ההסדר הראייתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות. מסקנתי זו מתיישבת גם עם העובדה כי המדינה יכולה לתעד את חקירות הנאשמים [ראו סעיף 4 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002], ובכך להסיר כל חשד בנוגע לטענות פסול כאלה ואחרות.

122. לפי הסדר זה, לאחר שהנאשם טען את טענת הפסול שבפיו באופן מפורט, על המדינה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי לא ננקט כלפי הנאשם אמצעי פסול בנטען, ואם הנאשם עורר ספק בעניין זה – זכאי הוא ליהנות מן הספק. אם יקבע בית המשפט כי ננקט כלפי הנאשם אמצעי פסול כאמור, תצטרך המדינה לשכנע, ברמת ההוכחה הרגילה בפלילים, כי יש לקבל את הראיה חרף הפגמים שנפלו באופן השגתה.
מן הכלל אל הפרט – נאשם 1
123. עובדות היסוד בנוגע למתן זכות ההיוועצות לנאשם 1 אינן שנויות במחלוקת:

* ירון לא יוּדע על ידי חוקריו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין בפתח חקירותיו;

* בפועל ירון קיים שיחת ייעוץ עם עו"ד איתן צחור במשרדי מס הכנסה טרם חקירתו הראשונה ת/6;

* במהלך החקירה ת/6, כאשר יוני דוד נכנס לחדר החקירה והטיח בו כי חוקרי מס הכנסה יודעים הכול, דורון הודה וכדאי לירון לומר את האמת, ביקש ירון להתייעץ פעם נוספת בעו"ד צחור, אך יוני לא אפשר את הדבר.

* בין החקירה ת/6 לחקירה ת/7 התייעץ ירון בעורכי דין.

124. אין מקום לפסול את אמרתו השנייה של ירון ת/7.

אמרה זו נגבתה כמחצית השנה לאחר האמרה הראשונה. קשה לומר כי באמרה זו שיתף ירון פעולה עם חוקריו, שכן לא היה מוכן להוסיף דבר על דברים שאמר בחקירתו הראשונה, ובכל זאת גם באמרה ת/7 מצויה הודיה בחלק מן המיוחס לירון בכתב האישום. ירון אמנם לא הוזהר בפתח האמרה ת/7 כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין, אך בפועל בהחלט עשה כן בין שתי חקירותיו (עדות ירון, עמ' 265 שורה 16). ירון היה מודע היטב לזכות השתיקה העומדת לו בעת גביית האמרה הנדונה. חוקריו יידעו אותו על כך. במכלול נסיבות העניין אין מקום לומר כי נפגע באופן מהותי חופש הבחירה שלו במסירת הגרסה במסגרת אמרה זו (שכאמור קשה לאפיין את רובה כהודאה), ואין אפוא תחולה בעניין זה לסעיף 12 לפקודת הראיות [השוו ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 274, 283 (2002)].

אף אין מקום לפסול את האמרה ת/7 לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית: ראשית, כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי זכות ההיוועצות בעורך דין עומדת גם למעוכב, אך ת/7 נגבתה מירון לאחר שזומן מראש מהבית להגיע למשרדי מס הכנסה, כמחצית השנה לאחר החקירה הקודמת. במצב דברים זה, ספק רב אם מוטלת הייתה על חוקריו של ירון החובה ליידע את ירון בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. מכאן עולה שלא ברור האם האמרה ת/7 אמנם הושגה שלא כדין. שנית, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית דורשת קיומה של זיקה בין הפעלתם של אמצעי החקירה הבלתי כשרים לבין השגת הראיה (הלכת יששכרוב, עמ' 558 מול האות ב). בענייננו אין בנמצא זיקה כזאת. ירון שיתף פעולה באופן חלקי מאוד במסירת האמרה ת/7, וברור כשמש בצהריים שלא מסר את אותם חלקים שניתן לראות בהם משום הודאה עקב מחדלם של החוקרים ליידעו כי קיימת לו זכות להיוועץ בעורך דין. שלישית, ולעניין זה חשיבות גם ביחס להודאה הראשונה ת/6, חוקרי מס הכנסה העידו כי בזמן אמת לא סברו שיש לנחקר זכות להיוועץ בעורך דין. לא מצאתי דופי בגרסה זו, שעולה בקנה אחד עם העובדה כי חקירת הנאשמים התקיימה זמן לא רב לאחר פרסומה של הלכת יששכרוב ובטרם הוצאו הנחיות מתאימות ליישומה (עדות יוני דוד, עמ' 85), וכן עם העובדה שעל פי לשונו, מקנה חוק המעצרים את זכות היידוע לעצור בלבד. תום לבם של החוקרים נלקח בחשבון במסגרת האיזון הכולל שעורכת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אף שכמובן אין בו כשלעצמו למנוע את פסילת ההודאה ככל שהדבר מתחייב מההגנה על זכות הנאשם להליך הוגן [השוו ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (2009), פסקה 28 לפסק הדין].

125. המצב בנוגע לאמרה הראשונה שמסר ירון (ת/6) מורכב יותר.

שתי טענות נטענו על ידי ירון בנוגע לקבילות אמרה זו: הטענה כי בפתח החקירה לא יוּדע שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, והטענה המשמעותית יותר, לפיה נפל פסול בהחלטת החוקר יוני דוד לשלול מירון את הזכות להיוועץ פעם נוספת בעורך דין במהלך החקירה.

126. נחה דעתי כי דין הטענה הראשונה להידחות.

ירון אמנם לא יוּדע בתחילת החקירה ת/6 כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין, אך אין לשכוח שדקות ספורות קודם לכן הגיע למשרדי מס הכנסה עו"ד איתן צחור, וירון קיים עמו שיחה. ירון גרס בעדותו כי לא הייתה כל משמעות לשיחה שניהל עם עו"ד צחור, וזו התמצתה בכך שעורך הדין שאל אותו לשלומו, ירון השיב שלא ידוע לו מה קורה איתו ואין לו מושג מדוע הובא לחקירה, ועורך הדין נתן לו כרטיס. גרסה זו אינה הגיונית כלל ועל כן אינה אמינה בעיניי. המאשימה השכילה להראות כי עו"ד צחור, העוסק בתחום המסים, היה מוכר היטב לנאשם, מטיפול בעניינים קודמים (ראו ת/17 ות/18), ואין זה מתקבל על הדעת כי במפגש בין השניים, שהתקיים במשרדי מס הכנסה לאחר החיפוש בביתו של ירון, שוחחו הם על ענייני מזג האוויר בלבד. טענה זו אינה מתיישבת עם רצונו של ירון להיוועץ במהלך החקירה דווקא בעו"ד צחור (כעולה מן המזכר נ/6 שירון טען כי נרשם למחרת החקירה). ירון גם לא טרח להביא את עו"ד צחור לעדות מטעמו במשפט הזוטא, ויש להסיק לחובתו את המסקנה המתבקשת, והיא שעו"ד צחור לא היה תומך בגרסתו. כמו כן, מתן זכות לנחקר להיוועץ בעורך דין אינו מתיימר להבטיח לספק לו את השירות המקצועי הטוב ביותר. הדין מגן על זכויותיו של הנחקר, ולא על האופן שבו מומשו בפועל (שהרי מותר לנחקר לוותר כליל על זכותו ולמסור אמרה מבלי להתייעץ בעורך דין כלל).

כיוון שבפועל ירון נועץ בעורך דין טרם החקירה ת/6, לא מצאתי כל עילה לפסול חקירה זו מן הטעם האמור, לפי סעיף 12 לפקודת הראיות או לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

127. החלטתו של יוני דוד לא לאפשר לירון להיוועץ בעורך דין ברגע בו עמד על סף הודאה, הייתה משגה חמור.

יוני דוד העיד כי לאחר שהטיח בירון כי חוקריו יודעים על חשבון הבנק בשוויץ ועל העלמת ההכנסות וכן שדורון הודה, ביקש ממנו ירון במפגיע להיוועץ פעם נוספת בעו"ד צחור. בעדותו הראשית הסביר יוני כי החליט לא לאפשר את הדבר, משום ש"הוא כבר התייעץ ואין צורך כל פעם שהוא ירצה לתת לו להיוועץ עם עו"ד" (עמ' 65 שורה 20). בחקירתו הנגדית אמר יוני ללא כחל ושרק את הדברים הבאים: "קודם כל, יש סיכוי שלא יודע (צ"ל "יודה" – מ' ק'), אבל מכיוון שכבר נתתי לו זכות היוועצות, אני לא רוצה ללכת (צ"ל "לקחת" – מ' ק') צ'אנס שלא יודה. הוא קיבל הזכות שלו" (עמ' 91 שורות 13-12).

הנה כי כן, יוני דוד שלל מירון את זכותו להיוועץ בעורך דין, כדי שימסור הודאה באין מפריע.

128. בע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 274, 283 (2002), קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור את הדברים הבאים:

"נוטה אני לדעה שהעלאת בקשה על-ידי עצור להיפגש עם עורך-דין מחייבת ליצור קשר עם סניגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל הניתן, עם זאת כל עוד לא הגיע עורך-הדין למתקן החקירות, הרי שככלל המשך החקירה מותר הוא, בתנאי שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו והיה מודע לכך שדבריו בחקירה עשויים לשמש נגדו כראיה וכי זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו. זאת ועוד, ייתכן כי הפרה של זכות ההיוועצות עשויה בנסיבות מסוימות להוביל לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה מוחלט." (ההדגשה שלי – מ' ק')

בעניין אסף שי חזר בית המשפט העליון על עמדה זו בהסכמה גמורה (פסקה 15 לפסק הדין).

129. בע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם (2009), פסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי, נאמרו הדברים הבאים ביחס לניסיונות גורמי החקירה למנוע פגישה בין חשוד לעורך דינו מתוך מחשבה שאם יעשה כן הוא "עלול" לשמור על זכות השתיקה:

"נדמה כי אין צורך לומר כי טעם זה אינו מהווה עילה למניעת מפגש בין חשוד לעורך דינו. פסיקתו של בית משפט זה עמדה על כך עוד בראשית ימיה, כאשר נקבע כי המשטרה רשאית שלא לאפשר לנחקר להיוועץ בעורך דינו, רק בהתקיים סיבה מוצדקת לכך, ו"החשש, פן עשוי עורך-הדין להשפיע על העציר לבל ימסור הודעה למשטרה, אינו מהווה סיבה שכזאת" (ע"פ 307/60 יאסין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1541, 1570 (1963)). דומה כי כוחה של קביעה זו חזק מאי-פעם, נוכח השינויים שחלו במעמדה של הזכות להליך הוגן בכלל, ובמעמדה של זכות ההיוועצות בפרט (באשר לשינויים במעמדה של הזכות להליך הוגן ראו: בג"צ 11339/05 מדינת ישראל
נ' בית המשפט המחוזי באר-שבע (לא פורסם, 8.10.2006); ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 30.11.2005) פסקה 53; דיוויד וינר "בעקבות פרשת עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן" קרית המשפט ד' (תשס"ד/ה - 2004/5). לעניין השינויים שחלו במעמדה של זכות ההיוועצות ראו בהקשר זה פרשת יששכרוב פסקאות 15-14 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; עניין איסקוב בפסקה 23).

על רקע זה אין מנוס מלשוב ולהזכיר, כי זכות ההיוועצות בעורך דין היא אחת הזכויות החשובות הנתונות לנאשם במהלך החקירה המשטרתית. רציונאל אחד המונח בבסיסה של זכות זו, הוא הרצון לאפשר לעורך הדין ליידע את הנחקר בדבר מכלול הזכויות המוקנות לו במהלך החקירה, לרבות זכותו לחקירה הוגנת וזכותו שלא להפליל את עצמו (פרשת יששכרוב בפסקה 14 והאסמכתאות המופיעות שם). ברם, לצד הרציונאל הזה מתקיים רציונאל מרכזי נוסף "והוא יכולתו של עורך הדין לפקח על הליך החקירה ולהוות גורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה, ובמיוחד במניעת הודאות שווא" (ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 19.7.2007, ההדגשה הוספה). כן ראו: פרשת יששכרוב בפסקה 14; דן ביין "זכותו של חשוד הנתון במעצר לסנגור בהליכי חקירה – לקראת פתרונות של 'פשרה'" הפרקליט לט(1) 108, 112-109 (תש"ן); יאיר תירוש "הזכות לייצוג משפטי בחקירה – כללי הצייד במבחן המשפט המשווה" משפט וצבא יד 91, 95 (תש"ס)). אכן, מטרתה של החקירה המשטרתית אינה לחלץ, בכל מחיר, הודאה מפיו של החשוד אלא לתור אחר ראיות לחשיפת האמת (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה (2) 466, 472 (1981); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 29.11.2007) פסקה 20 לפסק דינו של השופט ג'ובראן), והשמירה על זכות ההיוועצות עם עורך דין מסייעת בקידומה של מטרה זו.

130. הנה כי כן, נקודת המוצא היא שהעלאת בקשה מטעם נחקר להיפגש עם עורך דין מחייבת ליצור קשר עם הסנגור באופן מיידי ככל שניתן, וגם במקרים החריגים בהם מאפשר הדין למנוע מנחקר לפגוש בעורך דינו, אין זו עילה טובה לעשות כן רק על מנת למנוע מן הנחקר לעשות שימוש יעיל בזכות השתיקה.

בעניינו הופר הכלל האמור ברגל גסה, ודי בכך כדי לענות על המבחן הראשון לפסלות ראיה בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית: הודאתו של ירון הושגה שלא כדין.

131. כמצוין לעיל, בעניין אסף שי פסל בית המשפט העליון הודאה של נאשם נוכח פגיעה חמורה בזכות ההיוועצות שנבעה מכך שחקירתו לא הופסקה על מנת לאפשר לו להיוועץ בעורך דין, כפי שביקש (ראו גם הדר דנציג רוזנברג, יורם רבין ויריב נבון, "התפתחויות במשפט הפלילי: חקיקה ושפיטה – סתירה או השלמה?" דין ודברים ו תשע"א, 201, 216).

קיים דמיון רב בין המקרה שנדון בעניין אסף שי לעניינו של ירון. בשני המקרים לא התקיימה עילה טובה לא לאפשר לנאשם להיוועץ בעורך דין לאחר שביקש זאת במפורש. בשני המקרים לא הייתה כל מניעה אחרת להפסיק את החקירה על מנת לאפשר לנחקר להתייעץ בעורך דין.

בנוסף, בשני המקרים האמרה המקורית לא כללה תרשומת המבארת את הנסיבות המדויקות בעטיין השיב הנחקר לשאלות החוקר. בענייננו נערכה תרשומת מאוחרת שנה ומחצה לאחר החקירה, במסגרת השלמת חקירה לבקשת הפרקליטות. ירון העיד כי יוני דוד אמר לו באותו מעמד לא רק שאין לו זכות לראות עורך דין, אלא גם שאין עורך דין בעולם שיוכל לעזור לו (עמ' 240 שורה 27). יוני הכחיש גרסה זו, אשר אינה מופיעה במסמך ההשלמה ת/12. אמנם יש מידה של אותנטיות למסמך ת/12, שכן זה נערך זמן רב טרם העלה ירון את טענות זוטא, אך בנסיבות בהן עניין מהותי זה לא תועד בזמן אמת אלא רק זמן רב לאחר מכן, הגעתי לכלל מסקנה כי מתעורר ספק סביר שמא הדברים אכן נאמרו על ידי יוני. כאמור לעיל, נטל השכנוע לאי-התקיימותו של אמצעי פסול בחקירה מוטל על המדינה, ועל כן יש לקבוע כי לא עמדה בנטל זה בכל הקשור לטענת ירון כי שודל על ידי יוני להודות בלי שקודם לכן ייוועץ בעורך דין, משום שאין טעם בדבר.

132. באתי לכלל מסקנה כי יש לפסול את הודאתו של ירון ת/6 מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. בדומה למקרה שנדון בעניין אסף שי, גם כאן מתעורר ספק סביר שמא החוקר ניסה להשפיע שלא כדין על ירון לוותר על זכות הייצוג. ספק זה לא מאפשר לקבוע כי ירון ויתר מרצונו החופשי על זכותו להיוועץ בעורך דין.

בנסיבות העניין, אי הפסקת החקירה לצורך מתן אפשרות לירון להיוועץ בעורך דין, כפי שביקש, עולה כדי פגיעה מהותית בזכות ההיוועצות. עצמת הפגיעה היא גבוהה בעיקר נוכח הספק, הפועל לטובתו של ירון, כי יוני ניסה להשפיע עליו שלא כדין לוותר על זכות הייצוג. אין ספק כי הפגיעה בזכות הייצוג של ירון השפיעה באופן מהותי על השגתה של הודאתו, בהתחשב בגרסה שמסר עד אותה עת (הגם שברור שישנן סיבות נוספות למסירת ההודאה). לראיה שהתקבלה כתוצאה מהפרת זכות ההיוועצות של ירון אין קיום נפרד ועצמאי מאי-החוקיות שדבקה בניהול החקירה, ועל פי אמות המידה שנקבעו בהלכת יששכרוב אני קובע כי קבלתה של ההודאה כראיה במשפט תביא לפגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכותו של ירון להליך הוגן, ועל כן יש לפוסלה.
מן הכלל אל הפרט – נאשם 2
133. עובדות היסוד בנוגע להפרת זכות ההיוועצות של נאשם 2 אף הן אינן שנויות במחלוקת: דורון לא יוּדע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין באף אחת משתי חקירותיו במשרדי מס הכנסה, והוא לא נועץ בפועל בעורך דין טרם חקירתו הראשונה ת/10.

134. ישנה מחלוקת עובדתית בשאלה האם דורון ביקש במפגיע מחוקריו במהלך מסירת האמרה הראשונה ת/10 להיוועץ בעורך דין, ונאמר לו שבינתיים לא, אבל בהמשך יאפשרו לו לעשות כן.

דורון טען בעדותו כי בנסיעה מביתו למשרדי מס הכנסה בתל אביב ביקש להתקשר לעורך דין, ונאמר לו שהוא לא יכול לעשות כן (עמ' 310 שורות 13-11). בשלב בו שוחח דורון, לטענתו, עם יוני טרם החקירה הראשונה, שאל את יוני האם מגיע לא להתקשר לעורך דין ויוני אמר לו בינתיים לא, אך בהמשך יאפשר את הדבר (עמ' 310 שורות 20-19). גם בהמשך החקירה ביקש דורון, לגרסתו "שוב ושוב" להתקשר לעו"ד, ואמרו לו "בינתיים לא, זה יהיה בהמשך" (עמ' 311 שורה 1).

יוני דוד הכחיש גרסה זו של דורון מכול וכול. לגרסתו דורון לא ביקש ממנו להתייעץ עם עורך דין, ואם היה מבקש היה נותן לו. לדבריו לא הפלה בין ירון לדורון, וכפי שירון שוחח עם עו"ד איתן צחור טרם החקירה, יכול היה גם דורון לעשות כן. יוני הוסיף כי לפי איך שהוא רואה את התנהלות החקירה, כנראה ברגע שעו"ד צחור אמר לו שהוא בא לייצג את ירון, חשב שדורון ירצה גם הוא להיוועץ בו, ועל כן עיכב את פתיחת החקירה, ואם היה מבקש להיוועץ בו – היה מאפשר את הדבר (עמ' 73, עמ' 108 שורה 1). בשלב מסוים בחקירה הנגדית הציג ב"כ נאשם 2 ליוני כי אכן שאל את דורון אם הוא רוצה לפגוש עורך דין, כאשר עו"ד צחור היה במקום, דורון אמר לו שכן, אבל אז עו"ד צחור הלך ולא הותר לדורון להיפגש עם עורך דין. במענה לשאלה זו אמר יוני כדלקמן: "עכשיו אתה מאשר שמה שחשבתי שעשיתי באמת עשיתי, כלומר פניתי לנאשם 2, שאלתי אותו אם הוא רוצה להיפגש עם עו"ד לפני תחילת החקירה ובעקבות זה שהחשוד 2 אמר לי לא רוצה להיפגש, אז הוא לא נפגש..." (עמ' 112 שורה 31 – עמ' 113 שורה 1).

אתי אייזלר, אשר נסעה ברכב עם דורון בדרך למשרדי מס הכנסה בתל אביב, העידה שלא דובר באותו שלב על התייעצות עם עורך דין, ואם הייתה עולה בקשה כזו הייתה היא מתקשרת למשרד ומודיעה להם (עמ' 209 שורות 3-1; עמ' 215 שורה 1). אתי אייזלר העידה עוד כי דורון לא ביקש להתייעץ עם עורך דין במהלך החקירה, ואם היה עושה כן הייתה היא מתעדת זאת ומעבירה לממונים עליה על מנת שיקבלו החלטה (עמ' 232).

רמי אסעד העיד כי במהלך החקירה של דורון לא דובר כלל נושא ההיוועצות בעורך דין (עמ' 189 שורות 3-2; עמ' 195 שורות 8-2).

135. לאחר ששמעתי את העדים הנוגעים בדבר, אין לי אלא לקבוע כי דורון לא ביקש במפגיע להיפגש עם עורך דין טרם, או במהלך, חקירתו הראשונה ת/10.

טענתו של דורון כי בדרך למשרדי החקירות ביקש להיוועץ בעורך דין כלל אינה מסוימת, שכן דורון לא ידע לומר לאיזה מחוקריו הפנה בקשה זו (עמ' 310 שורות 13-12), והיא נסתרת בדבריה של אתי אייזלר שנכחה באותה נסיעה.

טענתו של דורון כי טרם החלה חקירתו שאל את יוני אם מגיע לו לפגוש עורך דין ויוני אמר לו שכרגע לא אבל הדבר יתאפשר בהמשך, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתי כי כלל לא התקיימה שיחה משמעותית בין דורון ליוני טרם החקירה. ראינו כי הדברים שאמר יוני בחקירה הנגדית בעניין זה מבוססים על היפותזה שהציג לו ב"כ נאשם 2 (לפיה כביכול שאל יוני את דורון טרם החקירה אם הוא מעוניין בעו"ד והציע לו את עו"ד צחור) ולא על זיכרון ממשי, והיפותזה זו כלל אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של דורון שמעולם לא טען שהציעו לו להיפגש עם עורך דין (עמ' 317 שורה 31).

טענתו השלישית של דורון, לפיה חזר וביקש מיוני שיאפשר לו להיוועץ בעורך דין במהלך החקירה אינה מהימנה בעיניי, ואני רואה לנכון להעדיף על פניה את עדותם העקבית וההגיונית של יוני, של אתי אייזלר ושל רמי אסעד, לפיה לא היו דברים מעולם. צריך לזכור כי לירון הותר להיוועץ בעורך דין טרם החקירה, ולא הוצגה לי כל סיבה לחשוב שהחוקרים החליטו מטעם כזה או אחר להפלות בין שני הנאשמים בשלב החקירה.

136. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם, ובאיזה היקף, נועץ דורון בעורכי דין בין שתי חקירותיו.

דורון העיד בעדותו הראשית כי אמנם אחרי החקירה הראשונה ת/10 התקשר לעו"ד אריק גרובר, אשר ייצג אותו בבית המשפט בהליך השחרור שהתבצע למחרת, ובשלב מסוים ביקש מעו"ד אלי כהן
שייצגו – אך ירון לא הסכים לכך ועו"ד כהן לא ייצג את דורון, אך לא התייעץ עם עורכי דין כלשהם בתקופה שחלפה בין שתי חקירותיו, לטענתו משום שהיה טרוד מאוד בעסקי בית האריזה וחשב שהעניין ייגמר בכסף. אלא, שבחקירתו הנגדית של דורון התברר כי דורון נתן ייפוי כוח לפחות לעורך דין נוסף אחד מתחום המסים, עו"ד רוטשילד (עמ' 315 ות/19), וגם אם אקבל את טענתו של דורון כי לא היה לו כסף לשלם לעורכי הדין, ברור שבפועל קיבל ייעוץ משפטי ברמה כזו או אחרת טרם חקירתו השנייה ת/11.

137. הנה כי כן, דורון לא יוּדע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין באף אחת משתי חקירותיו במשרדי מס הכנסה, הוא לא נועץ בפועל בעורך דין טרם חקירתו הראשונה ת/10, הוא לא ביקש מחוקריו לאפשר לו להיוועץ בעורך דין טרם או במהלך גביית הודאתו ת/10, והוא קיבל יעוץ משפטי טרם חקירתו השנייה ת/11.

138. במצב דברים זה אני קובע כי אין מקום לפסול את ההודאה ת/11.

כפי שציינתי בעניינו של ירון, אמרה זו נגבתה כמחצית השנה לאחר האמרה הראשונה, והגם שדורון לא הוזהר בפתח אמרה זו כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין, בפועל עשה כן בין שתי חקירותיו. דורון היה מודע היטב לזכות השתיקה העומדת לו בעת גביית האמרה הנדונה. חוקריו יידעו אותו על כך, ובמכלול נסיבות העניין אין מקום לומר כי נפגע באופן מהותי חופש הבחירה שלו במסירת הגרסה במסגרת אמרה זו, ואין תחולה בעניין זה לסעיף 12 לפקודת הראיות [השוו ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 274, 283 (2002)].

אף אין מקום לפסול את האמרה ת/11 לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, מאותן שלוש הסיבות שצוינו בדיון שנערך בעניינו של ירון. אעיר כי גם בעניינו של דורון לא מתקיימת כל זיקה בין מחדל אי היידוע לבין שיתוף הפעולה שלו והחלטתו להודות בחקירתו השנייה. דורון הודה בחקירתו השנייה לאחר שכבר מסר גרסה מלאה בחקירתו הראשונה, ולאחר שנועץ במספר עורכי דין. הוא לא עשה כן משום שלא היה מודע לזכותו להיוועץ בעורך דין, אלא למרות שהיה מודע בפועל לזכות זו.

139. אין גם מקום לפסול את ההודאה הראשונה שמסר דורון, ת/10.

140. כפי שקבעתי לעיל, במהלך החקירה ת/10 הונחה לפני דורון מעטפה עליה נרשם "חשבון בנק בשוויץ", הוא הניח כי בידי החוקרים מידע ממשי אודות כספים שהעביר לחשבון זה, ועל כן החליט להודות. דורון לא טען בעדותו כל טענה שממנה ניתן להסיק שכיוון שלא יוּדע שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, נפגע רצונו החופשי במסירת הודאתו. טענתו המרכזית הייתה כי הופעלו עליו לחץ ופיתוי על מנת שיודה. טענה זו נדחתה על ידי, ולא נותר ממנה מאומה. אזכיר גם כאן כי דורון הבהיר בעדותו הנגדית כי הדברים שמסר בחקירה זו הם דברי אמת, ואין אפוא תחולה לסעיף 12 לפקודת הראיות בעניינה של הודאה זו.

141. לא יהיה זה נכון לפסול את ת/10 לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

ראשית, אין לדעתי זיקה מספקת בין העובדה שדורון לא יוּדע בתחילת חקירתו כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין, ולא עשה שימוש בזכות זו בפועל, לבין השגת הראיה. דורון הודה, כאמור, משום שסבר כי החוקרים יודעים את מלוא הפרטים הנוגעים להעלמת הכנסות החברה, וככל הנראה לא היה מעוניין להסתבך עוד יותר והעדיף להודות.

שנית, יושם אל לב כי האמרה ת/10 נגבתה מדורון כמחצית השנה לפני פרסומה של הלכת יששכרוב. אמנם נקבע בהלכה זו (עמ' 570 מול האות ג) כי תחול על כל נאשם שתיקו תלוי ועומד לפני בית המשפט, אולם לדידי חייבת להיות השפעה לנתון מסוג זה במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנוגע לפסלות ראיה שהושגה שלא כדין. כפי שציינתי בדיון שערכתי בעניינו של ירון, בעת שהתבצעו החקירות בתיק זה, חוקרי מס הכנסה לא סברו שיש ליידע נחקרים בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. יתרה מכך, כפי שגם צוין לעיל, על פי לשונו, מקנה חוק המעצרים את זכות היידוע לעצור בלבד. תום לבם של החוקרים נלקח בחשבון במסגרת האיזון הכולל שעורכת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אף שכמובן אין בו כשלעצמו למנוע את פסילת ההודאה ככל שהדבר מתחייב מההגנה על זכות הנאשם להליך הוגן [השוו ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (2009), פסקה 28 לפסק הדין]. דעתי היא כי במקרה זה יש להקנות חשיבות מכרעת לתום לבם של החוקרים, אשר לפי תפיסתם (המוטעית לדעתי) סברו שאין מקום להודיע למעוכב שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין טרם החקירה.

142. יוצא אפוא שהגם שנפל פגם בכך שחוקרי מס הכנסה לא הזהירו את דורון שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, הם פעלו בתום לב גמור ולא מתוך כוונה להכשילו. כמו כן לא קיימת זיקה מספקת בין מחדלם של החוקרים למתן ההודאה. גרסתו של דורון כי ביקש במפגיע להיפגש עם עורך דין והדבר לא ניתן לו – נדחתה, ועל כן הנסיבות המחמירות שמתקיימות בעניינו של ירון לא מתקיימות בעניינו. בנוסף, קיים יסוד סביר ביותר להנחה (המבוססת במקרה זה גם על התרשמות ישירה מעדותו של דורון) כי במקרה דנן היה דורון מודה בחקירתו ת/10 גם אם היה מתייעץ בעורך דין טרם החקירה (הלכת יששכרוב, עמ' 564 מול האות ה).

סיכום
143. ההודאה ת/6 של נאשם 1, ירון אלון, לא תשמש ראיה קבילה במשפט.

144. ההודאה ת/7 של נאשם 1, ירון אלון, וההודאות ת/10 ו-ת/11 של נאשם 2, דורון גרינפטר
, יהיו ראיות קבילות במשפט.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ב, 12 יולי 2012, במעמד הצדדים.








פ בית משפט שלום 2912/07 מדינת ישראל נ' . אלון ירון, דורון גרינפטר, תפודי השלושה בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/07/2012)