פסקי דין על שרה אפרת כהן | פסקי דין על נווה מעבדות בע"מ

1566/08 תעא     08/07/2012




תעא 1566/08 שרה אפרת כהן נ' נווה מעבדות בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית דין אזורי לעבודה בירושלים



תע"א 1566-08 כהן נ' נווה מעבדות בע"מ






בפני

כב' השופט
דניאל גולדברג
נ.צ. (ע) יעל רייכמן
נ.צ. (מ) מאיר ברלך


תובעת

שרה אפרת כהן
ע"י ב"כ עו"ד אריק שלו


נגד


נתבעת

נווה מעבדות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קרן זמיר אלימלך




פסק דין


הנתבעת היא חברה העוסקת, בין היתר, במכירה ושיווק של מדרסים ונעליים אורטופדיות.

התובעת, גב' שרה אפרת כהן
, הועסקה כפקידת קבלה בחנות של הנתבעת בגבעת שאול בירושלים החל מחודש יולי 1997 ועד ליום 28.6.07.

לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה זו לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין עגמת נפש, דמי חגים, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי גילום שיעורי המס.

הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענות קיזוז בגין פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת וכן בגין תשלומי יתר ששולמו, לטענתה, לתובעת וכן בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה משימושים של התובעת בציוד הנתבעת ללא רשות.

העובדות
בחודשיים הראשונים לעבודתה (יולי ואוגוסט 1997) הועסקה התובעת באמצעות חברת כוח אדם.

התובעת התפטרה מעבודתה בחודש אפריל 1998 ובחודש יוני 1998 שבה לעבודתה.

במשך תקופת עבודתה של התובעת היא הועסקה בהיקפי משרה משתנים.

בחלק מהתקופה התובעת הועסקה כעובדת חודשית ובחלק אחר כעובדת שעתית, כמפורט להלן:

התובעת הועסקה בשכר חודשי בשלוש תקופות עבודה (בתקופה שבין חודשים 09/97 -04/98, מחודש 09/00- 02/02 ו- 03/07- 06/07).

התובעת הועסקת בשכר שעתי בשתי תקופות עבודה (בתקופה בין חודשים (06/98 – 08/00 ומחודש 03/02- 02/07).
אין מחלוקת כי לתובעת הונפקו תלושי שכר והם משקפים את התשלומים ששולמו לה בפועל על ידי הנתבעת.

התובעת התגרשה מבעלה ביום 31.5.07.

ביום 28.6.07 התקיימה שיחה בין התובעת לבין מנהל הנתבעת, מר מיכאל מנהיים, בה הודיעה התובעת על התפטרותה מעבודתה אצל הנתבעת בשל גירושיה.

הנתבעת אינה מכחישה כי הסכימה לשלם לתובעת פיצוי בגובה סכום פיצויי הפיטורים לו הייתה זכאית, במקרה של פיטורים, ואולם לטענתה הסכמה זו נעשתה "לפנים משורת הדין".

אין מחלוקת שהתובעת הופיעה במשרדי הנתבעת ביום 8.7.07 על מנת לקבל טפסים לצורך שחרור סכום כספי פיצויי הפיטורים שהוצע לה על ידי הנתבעת בסך 32,500 ₪ בגין תקופת עבודתה (החישוב נערך על בסיס שכרה האחרון של התובעת בסך 3,250 כפול תקופת עבודה בת עשרה שנים).

בסמוך ליום 8.7.07 פנתה התובעת אל הנתבעת בבקשה לחישוב מחדש של סכום פיצויי הפיטורים שהוצע לה בגין תקופת עבודתה, תוך התחשבות בנתוני שכרה והיקף משרתה לאורך כל תקופת העבודה.

בהתאם לחישוב מחדש שנערך על ידי הנתבעת ביום 10.7.07, הוצע לתובעת סך של 36,224 ₪ בגין פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה (נספח ו' לתצהיר התובעת).

ביום 26.7.07 פנתה התובעת בכתב אל הנתבעת בדרישה נוספת לתיקון סכום פיצויי הפיטורים שהוצע לה, בנוסח המפורט להלן (נספח ז' לתצהיר התובעת):
"למיכי וציפי היקרים שלום רב,

הנדון: פצויי עבודה אפרת שרה גמליאל ת.ז........

בבירור שערכתי במשרד העבודה התברר לי שנפלו כמה טעויות בחישוב שכר הפיצויים המגיעים לי על פי חוק עקב העתקת מקום מגוריי.

1.
לא הובאו בחשבון שמונת חודשי עבודתי הראשונים 4/98 – 9/97 המגיעים לי על פי חוק.
2.
הפיצויים צריכים להיות מחושבים על פי תקופות העבודה השונות בהתאם להיקף המשרה, שכר חודשי ושכר לפי שעות על פי החוק.
3.
הפיצויים צריכים להיות מחושבים לפי מחיר אחרון של שעת עבודה בתוספת וותק על פי החוק.
4.
אודה לך על טיפול מהיר בעניין והעברת הכסף לידי בהקדם.

בברכה,
אפרת שרה גמליאל
(כהן)".
בתגובה למכתבה השיב מנהל הנתבעת לתובעת (התגובה נרשמה בכתב ידו על גבי נספח ז' לתצהיר התובעת) כי:
"מאחר ואת התפטרת מהעבודה, בעצם לא מגיע לך כל פיצוי, וכל מה שקיבלת הוא לפנים משורת הדין, היינו מצפים למעט הכרת תודה מצידך.

בכבוד רב, מיכי מנהיים."
בהיעדר תגובה מטעם התובעת, פנתה הנתבעת בכתב לתובעת ביום 13.8.07 בזה הלשון (נספח ח' לתצהיר התובעת):
"לכבוד
הגב' אפרת גמליאל כהן
רח' העצמאות 95 ב'
בנימינה
50800


הנדון: פיצויי פיטורין
א.ג.נ.
1.
עד היום לא הגיע ממך מכתב התפטרות.
2.
עזבת את מקום עבודתך אצלנו ללא התראה מוקדמת כחוק.
3.
לאור האמור לעיל לא מגיעים לך כל פיצויי פיטורין לפי כל דין.
4.
למרות כל זאת הוצע לך סכום של 36224 ₪ לפנים משורת הדין.
במידה ואת מעוניינת בו נא לתאם את הדבר עם מרים.


בכבוד רב,

מיכי מנהיים

מנכ"ל

נוה מעבדות אורטופדיות בע"מ".
אין מחלוקת כי בתקופת עבודתה האחרונה התובעת הייתה עובדת חודשית. שכרה האחרון של התובעת עמד על 3,250 ₪ עבור 70 שעות עבודה בחודש (37.63% משרה).

ביום 15.8.07 חתמה התובעת על הסכם שכירות דירת מגורים בצפת.

המחלוקות
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, אם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לפי הוראות סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") ותקנה 12(ז) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: "תקנות פיצויי פיטורים" או "התקנות") המזכות עובד בפיצויי פיטורים בשל התפטרותו עקב גירושים והעתקת מקום מגורים.

כן קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה, אם מנהל הנתבעת, מר מנהיים, וויתר על עבודתה של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת, אם לאו. התובעת טוענת שהיא זכאית לפיצוי בגובה שכר חודש אחד לפי סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 ואילו הנתבעת טוענת שהיא זכאית לפיצוי מאת התובעת בגין התפטרות ללא הודעה מוקדמת.

מעבר למחלוקות לגבי נסיבות סיום עבודת התובעת והנובע מהן, עלינו להכריע במחלוקות הבאות:

א.
האם התובעת זכאית לדמי חגים ובאיזה שיעור?
ב.
האם התובעת זכאית לפדיון חופשה ובאיזה שיעור?
ג.
האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש ובאיזה שיעור?
ד.
האם התובעת זכאית לפיצוי בגין אי גילום שיעורי המס ובאיזה שיעור?
ה.
האם הנתבעת זכאית לקזז מהסכומים שייפסקו לטובת התובעת, ככל שייפסקו, סכומים ששולמו לטענתה לתובעת ביתר בגין שעות עבודה, דמי חגים, דמי מחלה, פדיון חופשה ודמי נסיעות, ובאיזה שיעור?
ו.
האם התובעת הסבה לנתבעת נזקים בשל שימוש פרטי וללא רשות בציוד הנתבעת, והאם הנתבעת זכאית לקזז מהסכומים שייפסקו לטובת התובעת, ככל שייפסקו, סכומים אלה?
נסיבות סיום עבודת התובעת
כאמור, אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה. השאלה העומדת להכרעה היא, אם התובעת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים לפי הוראות סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12(ז) לתקנות פיצויי פיטורים, הקובעות זכאות לפיצויי פיטורים לעובד שהתפטר עקב גירושים והעתיק את מקום מגוריו ליישוב המרוחק 40 קילומטר לפחות ממקום מגוריו הקודם ובלבד שגר ביישוב החדש שישה חודשים לפחות.

סעיף 8 (3) לחוק פיצויי פיטורים קובע:



"




8.
לענין חוק זה יראו כפיטורים התפטרות של עובד עקב העתקת מקום מגוריו –


(1)...

(2).
..

(3) מחמת סיבות אחרות שנקבעו בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת המצדיקות את העתקת מקום מגוריו של העובד."
תקנה 12 (ז) לתקנות פיצויי פיטורים קובעת:


"רואים התפטרותו של עובד לפי פסקה (3) לסעיף 8 לחוק כפיטורים אם התפטר מעבודתו עקב גירושיו והעתיק מקום מגוריו ליישוב בישראל המרוחק 40 ק"מ לפחות ממקום מגוריו הקודם, ובלבד שגר ביישוב כאמור ששה חדשים לפחות; המרחקים לעניין תקנת משנה זו יחושבו כאמור בתקנת משנה (א)".

בהתאם לתקנה 12 (ז) לתקנות פיצויי פיטורים, על העובד להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים:

א.
קיים קשר סיבתי בין התפטרות העובד לבין הגירושים.
ב.
העובד העתיק את מקום מגוריו ליישוב המרוחק 40 קילומטר לפחות ממקום מגוריו הקודם.
ג.
העובד התגורר ביישוב החדש שישה חודשים לפחות.
אם כן, עלינו לבחון אם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימותם של שלושה התנאים המצטברים המבססים את הזכות לקבלת פיצויי פיטורים לפי סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12 (ז) לתקנות פיצויי פיטורים, כאמור.
התובעת טענה כי היא נאצלה לעזוב את מקום עבודתה ומקום מגוריה עקב גירושיה. התובעת העידה בתצהירה כי בשיחה שקיימה עם מנהל הנתבעת, מר מנהיים, ביום 28.6.07 היא יידעה אותו על כוונתה לעזוב "לאור מעבר מגורים בעקבות הגירושין", וכי בין השניים הוסכם כי מנהל הנתבעת יודיע לה אם הוא עומד על המשך עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, אם לאו. לטענתה, מזכירת המנהל הנתבעת, מרים, הודיעה לה בו ביום כי מנהל הנתבעת החליט לוותר על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת ולפיכך היא לא עבדה מיום 28.6.07. לטענת התובעת היא עברה להתגורר בבית הוריה בבינימינה ולאחר שמצאה דירת מגורים בשכירות בצפת היא עברה להתגורר בה.
הנתבעת אישרה את העובדה שביום 28.6.07 התקיימה שיחה בין התובעת למנהל הנתבעת בה הביעה התובעת את רצונה לעזוב את עבודתה. הנתבעת הכחישה כי התפטרות התובעת נעשתה עקב גירושיה והעתקת מקום מגוריה לצפת. לטענת הנתבעת, בין השניים סוכם כי התובעת תמשיך לעבוד עד שיימצא לה מחליף ואז תתפטר, אולם לאחר אותה שיחה התובעת חדלה מלהופיע לעבודתה ו"נעלמה".

מר מנהיים, מנהל הנתבעת, העיד בתצהירו כי "באותה שיחה היא לא הזכירה שהיא רוצה לעזוב את ירושלים, ולא סיפרה שמתכננת לעבור דירה. היא פשוט הודיעה שהיא רוצה לעזוב את העבודה".

לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפני
נו ולאחר ששמענו את הצדדים אנו קובעים כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התפטרותה עקב גירושיה והעתקת מקום מגוריה לצפת.

ב"כ הנתבעת נמנעה מלחקור את התובעת בחקירתה הנגדית בקשר לסיבת התפטרותה ולדברים שהוחלפו בינה לבין מנהל הנתבעת בפגישה מיום 28.6.07 (על אף שלא נמנעה מלחקור את התובעת חקירה מקיפה בקשר לתביעתה לפדיון חופשה ודמי חגים). עובדה זו מחזקת את גרסת התובעת בקשר לסיבת התפטרותה מהעבודה בשל גירושיה.
גרסת הנתבעת, לפיה התובעת הודיעה למר מנהיים ביום 28.6.07 על רצונה לעזוב את עבודתה מבלי שפירטה בפני
ו את המניעים העומדים בבסיס החלטתה, אינה סבירה בעינינו בשים לב לאורך תקופת עבודתה הארוכה של התובעת ו"האווירה המשפחתית" ששררה במקום העבודה (כפי שעדי הנתבעת תיארו אותה). היא גם אינה מתיישבת עם הראיות והעדויות שהובאו בפני
נו, ביניהן עדותו של מר מנהיים עצמו, שהודה בחקירתו הנגדית כי התובעת מסרה לו שסיבת התפטרותה מעבודתה היא גירושיה: "היא אמרה שהיא מתגרשת ורוצה לעזוב" (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.11, שורות 16-17).

בהתאם לכך אנו קובעים כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיום קשר סיבתי בין התפטרותה לגירושיה.

התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית עמוד אחד מהסכם שכירות לדירת מגורים בצפת שנחתם בינה לבין מר בן יצחק שלמה ("המשכיר") לתקופה של 11 חודשים החל מיום 1.9.07- 31.7.08 (נספח ג'- ולהלן: "הסכם השכירות").

התובעת לא נחקרה בחקירתה הנגדית על עובדת העתקת מקום מגוריה לצפת או על הסכם השכירות שצירפה לכתבי טענותיה. חקירתה הנגדית של התובעת בעניין זה התמצתה בשאלה, היכן התגוררה במועד התפטרותה והאם היא חיה בנפרד מבעלה לפני מועד הגירושין ובאילו כתובות.

התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי היא חיה בנפרד מבעלה משך תקופה של שמונה חודשים קודם למועד הגירושין, בשלוש כתובות שונות (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 30.11.10, שורות 17-15 עמוד 6, שורות 1-5).

הנתבעת מבקשת כי בית הדין יסיק מעובדה זו על היעדר קשר סיבתי בין התפטרותה לגירושיה ולחילופין, על כך שהתובעת המשיכה להתגורר בירושלים לאחר מועד גירושיה מבעלה.

טענה זו אינה מקובלת עלינו. העובדה שהתובעת חיה בנפרד משך תקופה של שמונה חודשים עד למועד גירושיה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התפטרותה לבין גירושיה. העובדה שהתובעת נדרשה להחליף שלוש כתובות מגורים בתקופה קצרה של שמונה החודשים שקדמו לגירושיה יכולה ללמד על המצוקה שבה התובעת הייתה נתונה בהיעדר קורת גג קבועה. יש בכך כדי ללמד על כך שהתובעת לא חיפשה מקום מגורים חלופי קבוע בירושלים אלא מקום מגורי חלופי וזמני עד להשלמת כל הסידורים הקשורים להליך גירושיה מבעלה. אנו סבורים כי עובדה זו אך מחזקת את גרסת התובעת ואת הקשר הסיבתי שבין ההתפטרות לבין גירושיה.

גם העיתוי של הודעת ההתפטרות של התובעת מעבודתה (בפגישה מיום 28.6.07) כחודש לאחר מועד גירושיה מחזקת את הקשר הסיבתי בין התפטרות התובעת לבין גירושיה.

הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לפיה התובעת המשיכה להתגורר בירושלים לאחר מועד גירושיה. טענת התובעת לפיה היא העתיקה את מקום מגוריה לצפת החל מיום 1.9.07 בהתאם להסכם השכירות מיום 15.8.07 לא נסתרה.

נציין כי הבקשות שהוגשו בהליך על ידי התובעת לדחיית מועד דיון תומכות בגרסת התובעת לעניין העתקת מקום מגוריה לצפת לתקופה העולה על שישה חודשים. כך למשל לבקשה לדחיית מועד הדיון (שנקבע ליום 13.3.11) צורפו אישורים רפואיים החתומים על ידי שני רופאי משפחה שונים בסניף מרפאת קופת חולים מכבי בצפת ובהם מפורטים כתובות התובעת בצפת.
אנו ערים לכך שהתובעת לא הוכיחה שבמועד התפטרותה (28.6.07) היא התגוררה ביישוב המרוחק
40 קילומטר לפחות מירושלים תקופה של שישה חודשים. איננו סבורים כי תקנה 12(ז) לתקנות קובעת תנאי לפיו העובד צריך להתגורר 40 ק"מ ממקום מגוריו הקודם במועד ההתפטרות, אלא דרישת התקנה היא כי יתקיים קשר סיבתי בין הגירושים להתפטרות וכי בנוסף לכך יתקיים קשר ענייני הגירושים וההתפטרות לבין העתקת המגורים.

התובעת הוכיחה שהיא עברה להתגורר במקום המרוחק 40 ק"מ לפחות ממקום מגוריה בירושלים כתוצאה מגירושיה והתפטרותה ובמועד הגשת התביעה (18.3.08) היא צברה את תקופת המגורים הנדרשת בצפת ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף 8 (3) לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12 (ז) לתקנות פיצויי פיטורים.
למעלה מן הצורך נציין כי הנתבעת אינה חולקת על כך שבמועד סיום עבודת התובעת היא הסכימה לשלם לתובעת את סכום פיצויי הפיטורים לו הייתה זכאית לקבל במקרה של פיטורים.

שיעור פיצויי הפיטורים
כאמור, במשך תקופת עבודתה התובעת עבדה בהיקפי משרה משתנים. שכרה האחרון של התובעת עמד על 3,250 ₪ עבור 70 שעות עבודה בחודש בגין משרה בשיעור 37.36%. בהתאם לכך, שכרה החודשי האחרון להיקף משרה מלאה עמד על 8,636 ₪ (שכר שעתי בסך 46.43 ₪).
תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים קובעת כי:
"7.


עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו."

בהתאם להוראה זו, יש לחשב את שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת לגבי כל אחת מתקופות עבודתה בהתאם לשכרה האחרון באופן יחסי להיקף משרתה.

באשר לתקופת עבודת התובעת בה השתכרה שכר שעתי יש לחשב את שכרה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים לפי שכרה הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לכל תקופה, בהיקש לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (דב"ע נז/3-57 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ נ' שולמית פרץ, פד"ע ל 364).

עוד יש להתחשב בהלכה לפיה עובד שעבד במשרה מלאה, על בסיס של משכורת ולאחר מכן עבר לעבוד בהיקף שעות משתנה על בסיס של שכר שעתי, יחושבו פיצויי הפיטורים בנפרד לכל אחת משתי תקופות העסקה (דב"ע שן/3-107 מנפאור בע"מ נ' צפריר גוטרמן, פד"ע כב 138).

התובעת פירטה בתצהירה את תחשיבה לפיצויי הפיטורים המגיעים לה בגין תקופת עבודתה. תחשיב התובעת התייחס לתקופות עבודת התובעת כעובדת שעתית וכעובדת חודשית בנפרד לכל אחת מחמש התקופות שפורטו לעיל. מכיוון שהנתבעת התייחסה רק לחלק מתקופות העבודה אליהן התייחסה התובעת בתחשיבה, אנו מסיקים כי היא אינה מתכחשת לתחשיבים האחרים.

התקופה הראשונה מחודש 09/97 עד אמצע חודש 04/98
(כעובדת חודשית)–התובעת טענה כי בתקופה זו (7.5 חודשים) היא עבדה שישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום, 130 שעות בחודש- בהיקף משרה 70%, ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לשכרה האחרון וחלקיות משרתה בסך 3,778 ₪.

מעיון בתלושי השכר של התובעת לתקופה זו עולה כי לא ניתן ללמוד על היקף משרתה של התובעת. מכיוון שהנתבעת לא הכחישה את תחשיב התובעת בקשר לתקופה זו התחשיב מתקבל. בגין התקופה שמחודש 09/97 ועד לאמצע חודש 04/98 התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 3,778 ₪.

התובעת זכאית לצרף לחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לה את שני חודשי עבודתה הראשונים אצל הנתבעת (07/97- 09/97) באמצעות חברת כוח אדם בהתאם להוראת סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים הקובע:


"1 .

(א)
מי שעבד שנה אחת ברציפות – ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות – אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים."

לעניין זה נפסק כי עובד של חברה לאספקת כוח אדם שנשלח מטעמה לעבוד במפעל ולאחר מכן נקלט כעובד במפעל, לעניין הזכאות לפיצוי פיטורים תבוא במניין גם תקופת עבודתו במפעל באמצעות חברת כוח האדם למעט במקרה ששולמו לו פיצויי פיטורים ממעבידו הקודם (דב"ע שן/3-105 ת.ד.ל. שירותים טכניים בע"מ נ' אהרון בביאן, פד"ע כב 102).

בגין שני חודשי העבודה הראשונים התובעת זכאית לסך של 1,007.5 ₪ (לפי חישוב שכר קובע להיקף משרה 70% בסך 6,045 כפול 0.1666 שנה).

אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה באמצע חודש 04/98 ושבה לעבודתה בחודש 06/98 וחודשים אלה אינם באים במניין התקופה לחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת. עם זאת הם אינם קוטעים את רציפות עבודתה של התובעת בהתאם להוראות סעיף 2 (9) לחוק פיצויי פיטורים.
התקופה השניה מחודש 06/98 עד חודש 08/00
(כעובדת שעתית)– לטענת התובעת בתקופה האמורה (2.25 שנים) היא עבדה בהיקף משרה מלאה בשכר שעתי ושכרה הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לתקופה זו עמד על 4,923 ₪, ולפיכך מגיעים לה פיצויי פיטורים בסך 11,077 ₪ בגין תקופה זו.

הנתבעת חלקה על תחשיבה של התובעת. גב' מרים ציפורי העידה בתצהיר עדותה הראשית כי ממוצע שכרה של התובעת לשנת עבודתה האחרונה בתקופה זו (שכר יסוד + תוספת ותק) בהתאם לתלושי השכר עמד על 4,684 ₪ בלבד, כך שהתובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופה זו בסך של 10,539 ₪.

מעיון בתלושי שכרה של התובעת לחודשים 09/99- 08/00 עולה כי ממוצע שכרה של התובעת עמד על 4,923 ₪. הנתבעת לא לקחה בחשבון את רכיב ה"הפרשים" שפורט בחלק מתלושי השכר של התובעת, על אף שאישרה כי מדובר בשכר בגין דמי חגים, דמי חופשה או דמי מחלה.
בהתאם לכך תחשיבה של התובעת מתקבל. בגין התקופה שמחודש 06/98 -08/00 זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 11,077 ₪.

התקופה השלישית מחודש 09/00 עד חודש 02/02
(כעובדת חודשית) התובעת טענה כי בתקופה זו (שנה וחצי) היא עבדה בהיקף משרה מלאה ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 12,954 ₪ בגין תקופה זו.

הנתבעת חולקת על תחשיבה של התובעת. לטענת גב' ציפורי מטעם הנתבעת, בתקופה שבין חודשים 09/00- 05/01 (9 חודשים) התובעת עבדה בהיקף של 34 שעות שבועיות (6.5 שעות ביום, יום שישי 4 שעות אחת לשבועיים), כשהיקף משרה מלאה בחברה עמד על 45 שעות שבועיות (8.5 שעות בימים א'- ה' ו-4 שעות ביום שישי, אחת לשבועיים). לטענתה, התובעת עבדה בהיקף משרה 75%, שכרה הקובע לתקופה זו הנו 6,477 ₪, ולפיכך התובעת זכאית לסך של 4,857.75 ₪ בגין תקופה זו.

גב' ציפורי מטעם הנתבעת מוסיפה כי בחודשים 06/01- 02/02 היה על התובעת לעבוד 145 שעות בחודש (כ-33 שעות שבועיות), בהיקף של 78% משרה (כשבפועל, התובעת לא עמדה בהיקפי המשרה עליהם סוכם). לטענתה, בתקופה הנ"ל השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים הנו 6,736 ₪, ולפיכך התובעת זכאית לסך של 5,052 ₪ בגין תקופה זו.

מכיוון שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את היקף משרתה ובשים לב להודאת הנתבעת ולתחשיבה המפורט של הנתבעת שלא נסתר על ידי התובעת, אנו מאמצים את תחשיב הנתבעת בשינוי קל לעניין חישוב היקף משרתה של התובעת: בגין התקופה שמחודש 09/00 – 05/01 התובעת עבדה בהיקף משרה 78.6% (34 שעות שבועיות כפול 4.3 שבועות בחודש= 146.2 שעות חודשיות חלקי 186 שעות). החל מיום 1.7.00 נכנס לתוקפו צו ההרחבה –הסכם מסגרת 2000 בדבר קיצור שבוע עבודה ל-43 שעות. בהתאם לכך שכרה הקובע של התובעת לחישוב פיצויי פיטורים היה 6,788 ₪. בגין תקופה זו (9 חודשים) זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 5,091 ₪.

הנתבעת מודה בעבודת התובעת בהיקף משרה של 78% בחודשים 06/01 -02/02 ולפיכך מתקבל תחשיבה המבוסס על שכר קובע בסך 6,736 ₪. בגין תקופה זו (9 חודשים) זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 5,052 ₪.

בהתאם לאמור, זכאית התובעת לסך של 10,143 ₪ פיצויי פיטורים בגין התקופה שבין חודשים 09/00- 02/02.

התקופה הרביעית מחודש 03/02- 02/07
(כעובדת שעתית) –התובעת טענה כי בתקופה זו היא עבדה בשכר שעתי בסך 35 ₪, שכרה הממוצע לשנת העבודה האחרונה לתקופה זו עמד על 3,566 ₪, כך שהיא זכאית לסך של 17,830 ₪ פיצויי פיטורים בגין תקופה זו.

הנתבעת חלקה על תחשיב התובעת. לטענתה, שכרה הממוצע של התובעת בשנת העבודה האחרונה לתקופה זו (יסוד+ ותק) עמד על 3,406 ₪ בלבד ולפיכך התובעת הייתה זכאית לסך של 17,030 ₪ בלבד.

מעיון בתלושי שכרה של התובעת לשנת העבודה האחרונה לתקופה זו עולה כי הדין עם התובעת.

הנתבעת לא לקחה בחשבון את הסכומים שפורטו בחלק מתלושי השכר כ"הפרשים" חרף טענתה כי מדובר בשכר בגין ימי חופשה, חגים ודמי מחלה. בהתאם לכך, תחשיבה של התובעת מתקבל. בגין התקופה שבין חודשים 03/02- 02/07 זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 17,830 ₪.

התקופה החמישית מחודש 03/07 עד 06/07
(כעובדת שעתית)- לטענת התובעת בתקופה זו (4 חודשים) שולם לה שכר חודשי, היא עבדה בהיקף משרה 33%, ולפיכך מגיעים לה 1,082 ₪ בגין פיצויי פיטורים עבור תקופה זו.

הנתבעת לא חלקה על תחשיב התובעת ולא הציגה תחשיב נגדי מטעמה ולפיכך תחשיב התובעת מתקבל. בגין חודשים 03/07 -06/07 התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 1,082 ₪.

בהתאם למקובץ לעיל זכאית התובעת לסכום כולל בסך 44,917.5 ₪ בגין פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה אצל הנתבעת.

החלטנו להפחית את פיצויי ההלנה לכדי אפס בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורים לפי סעיף 8 (3) לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12 (ז) לתקנות פיצויי פיטורים.
לפיכך הסכום שנפסק לתובעת בגין פיצויי פיטורים בסך 44,917.5 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.

פיצוי חלף דמי הודעה מוקדמת
לטענת התובעת היא זכאית לקבל פיצוי בגין ויתור הנתבעת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת.

סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת") קובע, כי מעביד שוויתר על עבודת עובד שהתפטר בתקופת העבודה המוקדמת, או חלקה, צריך לפצות את העובד בשיעור השכר הרגיל שהיה מגיע לעובד בגין התקופה שבה וויתר על עבודתו:


"6 (ב) מעביד רשאי להודיע לעובד שנתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כי הוא מוותר על נוכחותו של העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו."
התובעת העידה בתצהירה כי בפגישה מיום 28.6.07 בה הודיעה למנהל הנתבעת על התפטרותה, סוכם בין השניים כי הנתבעת תודיע לה אם עליה להגיע לעבודה בחודש הקרוב, או שהיא מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. לטענתה בו ביום הודיעה לה מזכירת הנתבעת, גב' מרים ציפורי, שהנתבעת מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת.

לטענת הנתבעת, התובעת התפטרה מעבודתה ללא הודעה מוקדמת ולפיכך על התובעת לפצותה בגין חלף דמי הודעה מוקדמת. לעניין זה טען מנהל הנתבעת בתצהיר עדותו הראשית כי בפגישה מיום 28.6.07 סוכם בינו לבין התובעת כי התובעת תמשיך לעבוד עד שיימצא לה מחליף ולאחר מכן תתפטר.

התובעת הכחישה בעדותה בחקירתה הנגדית את טענת הנתבעת לפיה היא לא מסרה הודעה מוקדמת להתפטרותה (עמוד 28 לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.11, שורות 6-7). התובעת דבקה בגרסתה לפיה גב' ציפורי הודיעה לה ביום 28.6.07 כי הנתבעת מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת: "באותו היום התקשרה אלי מרים ואמרה, אנו מוותרים על עבודתך בחודש הקרוב" (עמוד 29, שורות 27-28).

עדותו של מנהל הנתבעת בחקירתו הנגדית לעניין זה תומכת בגרסת התובעת לפיה הוא וויתר על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת (עמוד 32, שורות 23-28, 31-33, עמוד 33, שורות 1-3):

"ש. מדוע, אם היא לא נתנה לך הודעה מוקדמת, מדוע באותו מועד היא חוזרת.
ת. היא לא חזרה. היא חזרה אחרי יומיים ואמרה שיש טעות.
ש. מדוע באותו שלב היא לא נדרשה לתת לכם הודעה מוקדמת. רק בשלב שאתה חששת שהתחשיב שלך לא מתאים מבחינת אופן החישוב שלה.
ת. כשאתה חי עם בן אדם 10 שנים ועובד איתו, אתה לא מצפה שהוא ינסה לתקוע לך סכין בגב. יום אחד כשמגיע כתב התביעה, גם אז לא ניסיתם לנהל מו"מ ולא שום דבר.
...
ש. מדוע בשלב הראשוני היא לא נדרשה לתת לך הודעה מוקדמת.
ת. אני מתנצל על כך.
ש. האם באותו שלב אתה ויתרת על הודעה מוקדמת.
ת. לא.
ש. לא דרשת.
ת. יש פה הרבה דברים שאני דורש עכשיו ולא דרשתי אז."
גם העובדה שגב' מרים ציפורי מטעם הנתבעת לא הכחישה או התייחסה בתצהיר עדותה הראשית לטענת התובעת בתצהירה לפיה היא מסרה לתובעת ביום 28.6.07 כי הנתבעת מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, מחזקת את גרסת התובעת.
בהתאם לכך אנו מקבלים את תביעת התובעת לפיצוי חלף דמי הודעה בסך 3,250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.

טענת הקיזוז של הנתבעת בגין פיצוי חלף דמי הודעה מוקדמת נדחית.

דמי חגים
התובעת תבעה דמי חגים בסך 7,175 ₪ בגין 41 ימי החג שחלו בחמש שנות עבודתה האחרונות (למעט החגים שחלו בתקופה שבין חודשים 03/07 עד 06/07 בה עבדה בשכר חודשי).

הנתבעת טענה כי התשלומים ששולמו לתובעת בגין דמי חגים, דמי חופשה ודמי מחלה הופיעו כ"הפרשים" בתלושי השכר. גב' מרים ציפורי מטעם הנתבעת פירטה בתצהיר עדותה הראשית טבלה בה פורטו כל דמי החגים, דמי החופשה ודמי המחלה ששולמו לתובעת בשלוש וחצי שנות עבודתה האחרונות (החל מחודש 01/04- 06/07).

התובעת הגישה את תביעתה המתוקנת ביום 3.12.09. בשים לב לתקופת ההתיישנות התובעת רשאית לתבוע דמי חגים בגין תקופת העבודה שחלה מחודש 12/02 ואילך.

על פי לוח השנה מחודש 12/02 ועד למועד סיום עבודת התובעת ביום 28.6.07 חלו 31 ימי חג שלא חלו בשבת. אם נפחית את מספר ימי החג שחלו בתקופת העבודה האחרונה בה התובעת עבדה כעובדת חודשית ושלא נתבעה (03/07 -06/07) קיימים 27 ימי חג.

בשנת 2003 חלו 6 ימי חג בגינם התובעת זכאית לדמי חגים
: 2 ימי פסח, שבועות, העצמאות, ב' ראש השנה וכיפור (א' ראש השנה ו-2 ימי חג סוכות חלו בשבת). התובעת הייתה עובדת שעתית (עבדה 3 משמרות בשבוע, 5 שעות ביום).

לטענת גב' ציפורי מטעם הנתבעת, לתובעת שולמו 3 ימי חג בגין פסח (17.4.03 + 2 ימי חול המועד), יום חג בגין ב' ראש השנה (28.9.03), 2 ימי חג בגין יום הכיפורים (חושב כ-11 שעות) ו-2.5 ימים בגין סוכות (חושב כ-13.75 שעות), על אף ששני ימי החג חלו בשבת.

הנתבעת לא התייחסה בתצהירי עדותה הראשית לתקופה שקדמה לשנת 2004.

מעיון בתלוש השכר וכרטיס הנוכחות של התובעת לחודש 04/03 (שצורפו לתצהיר גב' ציפורי) עולה כי שולמו לתובעת "הפרשים" בסך 858 ₪ בגין 3 ימי חג ו-2 ימי מחלה (חושב לפי שכר יומי בסך 171.6 ₪).

מעיון בתלוש השכר וכרטיס הנוכחות של התובעת לחודש 09/03 עולה כי שולמו לתובעת "הפרשים" בסך 584 ₪ בגין יום חג ב' ראש השנה (כאמור, א' ראש השנה חל בשבת) ו-2 ימי מחלה (חושב לפי שכר יומי בסך 194 ₪ ליום).

מעיון בתלוש השכר וכרטיס הנוכחות של התובעת לחודש 10/03 עולה כי שולמו לתובעת "הפרשים" בסך 876 ₪. אם נחלק את הסכום הנ"ל בשכר היומי בסך 194 ₪ ששולם לתובעת בחודש 09/03 –מתקבלת התוצאה 4.5, שהנה מספר ימי העבודה ששולמו לתובעת בגין ימי חג (לא נרשם בתלוש כי נוכו ימי מחלה או חופשה).
מהנתונים האמורים עולה כי בשנת 2003 שולמו לתובעת 8.5 ימי חג בעוד שהתובעת הייתה זכאית לתשלום בעד 6 ימי חג בלבד, כך ששולמו לתובעת 2.5 ימי חג ביתר.

בשנת 2004 חלו 8 ימי חג בגינם התובעת זכאית לדמי חגים
: 2 ימי חג פסח, יום העצמאות, חג שבועות, א' ראש השנה, ב' ראש השנה ו-2 ימי חג סוכות (יום כיפור חל בשבת). התובעת הייתה עובדת שעתית (עבדה 3 משמרות בשבוע, 5 שעות ביום).

לטענת גב' ציפורי מטעם הנתבעת, לתובעת שולמו 9 ימי חג בהתאם לטבלה שפורטה בתצהירה.

אכן, מעיון בתלושי השכר וכרטיסי הנוכחות של התובעת וכן פירוט הטבלה שבתצהיר עדותה של גב' ציפורי עולה כי בשנת 2004 שולמו לתובעת 9 ימי חג (3 ימי חג בחודש 04/04, יום חג בחודש 05/04, 2 ימי חג בחודש 09/04, 3 ימי חג בחודש 10/04), בעוד שהתובעת הייתה זכאית לתשלום בעד 8 ימי חג (יום חג אחד שולם ביתר).

בשנת 2005 חלו 7 ימי חג בגינם התובעת זכאית לדמי חגים:
יום העצמאות, חג שבועות, 2 ימי חג ראש השנה, כיפור ו-2 ימי חג הסוכות (2 ימי חג פסח חלו בשבת). התובעת הייתה עובדת שעתית (3 משמרות בשבוע, 5 שעות ביום).

לטענת הנתבעת שולם לתובעת 13 ימי חג בשנת 2005.

אכן, מעיון בתלושי השכר וכרטיסי הנוכחות של התובעת וכן פירוט הטבלה שבתצהיר גב' ציפורי מטעם הנתבעת עולה כי בשנת 2005 שולמו לתובעת 13 ימי חג (יום חג בחודש 03/05, 3 ימי חג בחודש 04/05, יום חג בחודש 05/05, 2 ימי חג בחודש 06/05, יום חג בחודש 08/05, 5 ימי חג בחודש 10/05). בהתאם לכך, שולמו לתובעת 6 ימי חג ביתר.

בשנת 2006 חלו 6 ימי חג בגינם התובעת זכאית לדמי חגים:
2 ימי חג פסח, יום העצמאות, חג השבועות, ב' ראש השנה, כיפור (א' ראש השנה ו-2 ימי חג הסוכות חלו בשבת). התובעת הייתה עובדת שעתית (3 משמרות בשבוע, 5 שעות ביום).

לטענת הנתבעת שולם לתובעת 9.5 ימי חג בשנת 2006.

אכן, מעיון בתלושי השכר וכרטיסי הנוכחות של התובעת וכן פירוט הטבלה שבתצהיר גב' ציפורי מטעם הנתבעת, עולה כי בשנת 2006 שולמו לתובעת 9.5 ימי חג (יום חג בחודש 03/06, 2 ימי חג בחודש 04/06, יום חג בחודש 05/06, יום חג בחודש 08/06, יום חג בחודש 09/06, 3.5 ימי חג בחודש 10/06). בהתאם לכך, שולמו לתובעת 3.5 ימי חג ביתר.

בשנת 2007 חלו 4 ימי חג בגינם התובעת זכאית לדמי חגים:
ימי חג פסח, יום העצמאות, חג שבועות. התובעת אינה תובעת דמי חגים בגין החודשים שבהם חלו ימי החג מכיוון שהייתה עובדת חודשית. עם זאת הנתבעת מבקשת לקזז את תשלום דמי החגים העודף ששולם לתובעת.

לטענת הנתבעת שולמו לתובעת 7 ימי חג.

מעיון בתלושי השכר וכרטיסי הנוכחות של התובעת וכן פירוט הטבלה שבתצהיר גב' ציפורי מטעם הנתבעת עולה כי בשנת 2007 שולמו לתובעת 7 ימי חג (בחודש 03/07 יום חג, 4 ימי חג בחודש 04/07, 2 ימי חג בחודש 05/07), על אף שהייתה זכאית לתשלום בעד 4 ימי חג בלבד. בהתאם לכך שולמו לתובעת 3 ימי חג ביתר.

מן הנתונים לעיל עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת 16 ימי חג ביתר ולפיכך אנו דוחים את תביעת התובעת לדמי חגים.

טענות הנתבעת לקיזוז תשלומי יתר של דמי חגים
הנתבעת מבקשת קיזוזם של 8.5 ימי חג. טענת הקיזוז של הנתבעת אינה מקובלת עלינו. מהראיות שהוצגו בפני
נו עולה כי הנתבעת העניקה לעובדיה תנאים מיטיבים שהתבטאו בין היתר באופן שבו היא נהגה לשלם להם דמי חגים בעד ימי חג או ימי צום שלא פורטו בצו ההרחבה (כגון: פורים, חול המועד, צום ט' באב). אין מדובר בתשלום ימי חג ביתר בשל "טעות". מדובר בנוהג מקובל אצל הנתבעת, עליו הסתמכה התובעת בזמן "אמת" לתשלום שכר בעד ימי חג או ימי צום אלה, ואין הנתבעת רשאית עתה לתבוע השבת סכומים אלה ששולמו על פי הנהוג בין הצדדים.

מעדות מנהל הנתבעת וגב' ציפורי מטעם הנתבעת עולה כי הדרישה של הנתבעת בדיעבד לקבל בחזרה את התשלומים המיטיבים ששולמו לתובעת כנוהג אצל הנתבעת בעד ימי חג, לגביהם הועלתה טענת קיזוז הועלתה אך בתגובה להגשת התביעה נגדה. מדובר בתשלומים ששולמו על פי הנהוג והמוסכם בנתבעת, והעלאת הדרישה להשבתם מהווה התנהגות בחוסר תום לב.

אשר על כן אנו דוחים את טענות הקיזוז של הנתבעת בגין תשלומי יתר של דמי חגים.


פדיון חופשה
התובעת תבעה סך של 10,250 ₪ בגין פדיון 90 ימי חופשה עבור ארבע שנות עבודתה האחרונות (לפי שכר יומי אחרון בסך 250 ₪).

לטענת הנתבעת, תביעת התובעת לפדיון חופשה בגין ארבע שנות עבודתה האחרונות חושבה על בסיס עבודה במשרה מלאה ומעל 200 ימים בכל שנה (על אף שהתובעת לא עבדה בהיקף כאמור בפועל), ומבלי שנלקחו בחשבון ימי החופשה שניצלה בפועל במשך תקופה זו. לטענתה, בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, צבירתם של ימי חופשה מעבר לשנתיים אינה אפשרית ולפיכך התובעת אינה רשאית לתבוע פדיון חופשה בגין ארבע שנות עבודתה האחרונות. לחילופין, יש לחשב את זכאות התובעת לפדיון חופשה בהתאם להיקף משרתה בפועל.

כן טוענת הנתבעת כי יש לחשב את זכאות ימי החופשה של התובעת בהתאם לזכאות שנקבעה בצו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי (פורסם בילקוט פרסומים 3799 התש"ן, עמוד 3858). טענה זו אינה מקובלת עלינו. הנתבעת אינה עוסקת באחד מן הענפים העסקיים שפורטו בתוספת השנייה לצו ההרחבה.

אנו דוחים גם את טענת הנתבעת לפיה התובעת אינה רשאית לתבוע פדיון חופשה בעד ארבע שנות עבודתה האחרונות. לתקופה בעדה ניתן לתבוע פדיון חופשה, נקבע בע"ע (ארצי) 547/06
כהן משה נ' ויליאם אנויה
(ניתן ביום 8.10.07) כי בעת סיום יחסי העבודה בין הצדדים ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. לפיכך, התובעת רשאית לתבוע פדיון חופשה בעד התקופה שנים 2004-2007.
סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, קובע את אורך החופשה לו זכאי עובד בגין תקופת עבודתו והיקף עבודתו:

"3. (א) אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא:

(1)...
(2)...
(3)...
(4) בעד השנה השביעית- 21 יום;
(5) בעד השנה השמינית ואילך- יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום; אך שר העבודה רשאי קבוע, בתקנות, לעבודה מסוימת חופשה ארוכה מזו, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה.
בימי החופשה לא תיכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה.
(ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה-
(1)
לפחות 200 ימים- יהיו מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א);
(2)
פחות מ-200 ימים- יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במניין.
(ג) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים בחלק משנת העבודה והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה-
(1)
לפחות 240 ימים- יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א);
(2)
פחות מ- 240 ימים- יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240; חלק של יום חופשה לא יובא במניין."

בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק חופשה שנתית ובשים לב להיקף עבודתה בפועל (כפי שעולה מהטבלה שפורטה בתצהיר גב' ציפורי וכרטיסי הנוכחות שצורפו אליה), התובעת הייתה זכאית בעד שנת עבודתה השביעית (שנת 2004) ל-11 ימי חופשה (126 ימי עבודה חלקי 200= 0.63 כפול 19 ימי חופשה נטו =11.97, ללא התחשבות בחצאי ימים). שכרה היומי באותו מועד עמד על 177 ₪ ולפיכך היא זכאית לסך של 1,947 ₪ בגין שנה זו.

בעד שנת עבודתה השמינית (שנת 2005) הייתה התובעת זכאית ל-11 ימי חופשה (117 ימי עבודה בפועל חלקי 200= 0.585 כפול 20 ימי חופשה נטו =11.7, ללא התחשבות בחצאי ימים). שכרה היומי באותו מועד עמד על 177 ₪ ולפיכך היא זכאית לסך של 1,947 ₪ בגין שנה זו.

בעד שנת עבודתה התשיעית (שנת 2006) הייתה התובעת זכאית ל-16 ימי חופשה (153 ימי עבודה בפועל חלקי 200= 0.765 כפול 21 ימי חופשה נטו = 16.06, ללא התחשבות בחצאי ימים). שכרה היומי באותו מועד עמד על 177 ₪ ולפיכך היא זכאית ל-2,832 ₪ בגין שנה זו.

בעד חלק משנת עבודתה העשירית הייתה התובעת זכאית ל-6 ימי חופשה (75 ימי עבודה בפועל חלקי 240 = 0.3125 כפול 22 ימי חופשה נטו= 6.87, ללא התחשבות בחצאי ימים). שכרה היומי של התובעת עמד על 177 ₪ ולפיכך היא זכאית ל-1,062 ₪ בגין שנה זו.

בהתאם לאמור, לתובעת הגיע תשלום כולל בסך 7,788 ₪ עבור 44 ימי החופשה בתשלום המגיעים לה בעד 4 שנות עבודתה האחרונות בהתאם להיקף משרתה בפועל, ואולם לתובעת שולמו דמי חופשה בעד 39 ימים בלבד, כמפורט להלן.

מעיון בתלושי שכרה של התובעת והטבלה שפורטה בתצהירה של גב' ציפורי מטעם הנתבעת עולה כי בשנת 2004 התובעת ניצלה 10 ימי חופשה בתשלום. בשנת 2005 ניצלה התובעת 5 ימי חופשה בתשלום. בשנת 2006 ניצלה התובעת יום חופשה בתשלום ובשנת 2007 ניצלה התובעת יום חופשה בתשלום ובתום תקופת העבודה הנתבעת פדתה לתובעת 22 ימי חופשה שנצברו לתובעת.
בהתאם לכך במועד סיום יחסי העבודה הייתה התובעת זכאית לפדיון של 5 ימי חופשה נוספים בסך של 885 ₪ (לפי שכר יומי בסך 177 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.
בהתאם לכך טענת הקיזוז שהועלתה על ידי הנתבעת לפיה שולמו לתובעת תשלומים עודפים בגין דמי חופשה נדחית.

זקיפת ימי החופשה שנעשתה על ידי הנתבעת בגין היעדרויות של התובעת בשל מחלה (בגינם שולם לתובעת שכר מלא החל מהיום הראשון) לצורך טענת קיזוז, אינה מקובלת עלינו. זקיפת ימי חופשה כנגד היעדרות של עובד בגין ימי מחלה מנוגדת לחוק חופשה שנתית ומטרתו. מעבר לכך, בהתאם לראיות שהובאו בפני
נו הנתבעת נהגה לשלם לעובדיה, בכללן התובעת, תשלום דמי מחלה החל מהיום הראשון באופן מיטיב ביחס למינימנום הקבוע בחוק. טענת הקיזוז כתגובה להגשת התביעה הועלתה בחוסר תום לב ואנו דוחים אותה.
פיצוי בגין עגמת נפש
תביעת התובעת לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש נדחית. לא הוכחו בענייננו הנסיבות החריגות בהן בית הדין יפסוק לעובד פיצויים בגין עגמת נפש.

פיצוי בגין אי גילום שיעורי המס
לטענת התובעת "אילו הייתה עומדת הנתבעת בחובותיה החוקיות ומשלמת לי את התשלומים כפי הנתבע בכתב תביעה זה, לא הייתה משתנה חבות המס שלי. אולם אם אקבל את כל סכום תביעתי במועד אחד, אני צפויה לשלם מס בסכום גבוה יותר, הואיל ואהיה חייבת במדרגת מס שולי גבוה יותר".

התובעת לא פירטה את תביעתה ולא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה ולפיכך היא נדחית.

קיזוז
הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התובעת גרמה לה נזק בסך 10,000 ₪ בגין שימוש ללא רשות בציוד שלה ולפיכך היא נדחית.
הנתבעת גם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי שילמה לתובעת שעות רבות מעבר לשעות העבודה המגיעות לה. טענתה לפיה התובעת נהגה להישאר במקום העבודה לאחר שעה 20:00 על אף שהנתבעת לא נזקקה לה לא הוכחה. העובדה כי הנתבעת נהגה לשלם לתובעת את כל שעות העבודה שפורטו בכרטיסי הנוכחות החודשיים של התובעת במשך כל תקופת עבודתה מבלי שהועלתה כל טענה ומבלי שנערך כל בירור בקשר לשעות העבודה שדווחו לאחר השעה 20:00, מכרסמת בגרסת הנתבעת, אותה אנו דוחים.
סוף דבר
התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן.

א.
פיצויי פיטורים בסך 44,917.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.
ב.
פיצוי חלף דמי הודעה מוקדמת בסך 3,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.
ג.
פדיון חופשה בסך 885 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.07 ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

הערעור על

פסק דין
זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.


ניתן היום,
י"ח תמוז תשע"ב, 08 יולי 2012, בהעדר הצדדים.









נציגת ציבור יעל רייכמן

נציג ציבור מאיר ברלך

דניאל גולדברג
, שופט






















תעא בית דין אזורי לעבודה 1566/08 שרה אפרת כהן נ' נווה מעבדות בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/07/2012)