פסקי דין על אלי מימון-כהן | פסקי דין על מר סילבן שלום | פסקי דין על שר החוץ |

3992/04 בג"צ     05/08/2004




בג"צ 3992/04 אלי מימון-כהן נ' מר סילבן שלום, שר החוץ




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 3992/04

כבוד המשנה לנשיא א' מצא

בפני
:
כבוד השופטת א' גרוניס


כבוד השופט י' עדיאל
אלי מימון-כהן

העותר:

נ ג ד


1. מר סילבן שלום
, שר החוץ

המשיבים:
2. מר מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה

3. פרקליטות המדינה-המחלקה לעניינים בינלאומיים


עתירה למתן צו על תנאי

(23.07.04)
ד' בתמוז תשס"ד
תאריך הישיבה:

עו"ד יורם שפטל

בשם העותר:

עו"ד עירית קאהן

בשם המשיבים:
פסק-דין

השופט י' עדיאל
:

1. 1. האם חייבת המדינה לבקש את הסגרתו, או בהעדר הסכם הסגרה, העברתו לישראל של אזרח העומד לדין במדינה זרה כדי שיישפט בישראל, כאשר אם יורשע בה צפוי הוא לעונש מוות או כאשר הדין הפלילי הנוהג בה אינו מאפשר לנאשם עיון מוקדם בראיות התביעה? זאת השאלה העולה בפני
נו בעתירה זו.
עובדות
2. 2. ב-24 בפברואר 2004 נעצר אלי מימון-כהן
(להלן: העותר) בבנגקוק, בירת תאילנד, בחשד לרצח. העותר הואשם ברציחתה של קרול, גרושתו ואם ילדיו (להלן - המנוחה). ב- 22 באפריל השנה הוגש נגדו כתב אישום. לפי הדין התאילנדי, באם יורשע צפוי העותר לעונש מוות.

בא-כוח העותר פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש שזה יפעל להסגרתו או להעברתו של העותר לישראל ולהעמדתו לדין כאן, הן משום שבתאילנד צפוי לו עונש מוות, והן משום שסדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים, לטענתו, משפט הוגן לעותר. יתר על כן, טען בא-כוח העותר, לישראל יש סמכות לשפוט את העותר על מעשיו בתאילנד, משום שהן העותר והן קורבן המעשה הנם אזרחים ישראליים. למקרים כאלה נועדה התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין, כפי שעוגנה בסעיפים 14 ו-15 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בעקבות תיקון 39, ועל המדינה לממש סמכות זו.

פנייתו של העותר נענתה בסירוב. באת-כוח המדינה השיבה כי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה היא שאין לבקש הסגרה במצבים כאלה, כאשר העבירה מתבצעת בשטחה של מדינה זרה. יתר על כן, בין ישראל לבין תאילנד אין הסכם הסגרה. העובדה כי ההליך הפלילי בתאילנד שונה מההליך בישראל אינה מצדיקה אף היא בקשת הסגרה. עם זאת נציגת היועץ המשפטי לממשלה, גב' קאהן הוסיפה כי אם העותר יורשע ודינו ייגזר למיתה, ישראל תשקול לבקש עבורו חנינה.
טענות הצדדים
3. 3. בפני
נו חזר בא-כוח העותר, עו"ד שפטל, על עיקרי הטענות שהעלה בפני
היועץ המשפטי לממשלה. דיני העונשין של ישראל חלים, לטענתו, על האירוע שבו הן החשוד והן הקורבן הנם אזרחים ישראליים וקיים אינטרס ציבורי מיוחד שאירועים מסוג זה יידונו בבתי המשפט בישראל. לטענתו, העובדה שהתחולה הפרסונאלית של דיני העונשין עוגנה בחוק הישראלי בעקבות חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), התשנ"ט-1999 (ס"ח 1708, התשנ"ט, 138), אשר אסר הסגרת אזרחים אינה יכולה לגרוע מכלליותה של לשון החוק.

הקשיים בהם תיתקל מערכת המשפט בבואה לנהל את הליך המשפטי נגד העותר בישראל, בעוד העדים והראיות מצויים בתאילנד, אינם עומדים, לגישתו של העותר, כנגד האפשרות שייגזר עליו בבנגקוק דין מוות. יתר על כן, כתנאי להעברתו של העותר ארצה דורשים שלטונות תאילנד לקבל ממנו הודאה מלאה במעשיו, מה שיפשט במידה רבה את ההליך בארץ.

מערכת אכיפת החוק שלנו, טוען בא-כוח העותר, סולדת מעונש המוות ואינה גוזרת עונש מוות אף על גרועים שבמרצחים. לכן, נוכח האפשרות כי ייגזר על העותר עונש כזה, אין זה סביר לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לגזר הדין, בתקווה כי מלך תאילנד ישעה לפנייתה של מדינת ישראל, אם תבוא, וימתיק את עונשו של העותר. שיקולים הומניטאריים והחמלה היהודית מחייבים, לשיטתו של העותר, לנסות ולמנוע את הוצאתו להורג, לפני שייגזר עונשו למיתה ולא לאחר מכן. בסרבו לפעול להסגרתו של העותר התעלם היועץ המשפטי לממשלה משיקולים מרכזיים אלה. שיקול נוסף, המחייב לשיטתו של העותר, לפעול למען הסגרתו מתאילנד הנה הסולידאריות היהודית, המחייבת את ישראל, כמדינה יהודית, לנסות לחלץ את העותר מידי ערכאות זרות, שם הוא צפוי לעונש כה חמור. המשיבים התעלמו גם משיקול זה, מה שפוגם באורח קשה בסבירות החלטתם.

באת-כוח המשיבים, עו"ד קהאן, טוענת מנגד כי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה היא שעל נאשם להישפט במקום ביצוע העבירה. לשיטתה, הסמכות הטריטוריאלית של דיני העונשין היא הסמכות העיקרית והסמכות הפרסונאלית הנה סמכות משנית ונלוות אליה. העבירה לכאורה בוצעה בתאילנד ולכן אין מקום לבקש את הסגרתו של העותר כדי שיישפט בישראל. ישועתו של העותר אינה יכולה לצמוח מסעיף 14 לחוק העונשין, משום שסעיף זה, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, הנו סעיף שיורי, כאשר ההנחה היא שהקורבן מוגן קודם כל על-ידי דיניה של המדינה בה בוצע הפשע והסעיף נועד לתת מענה אך לאותם מקרים בהם עניינו של הקורבן אינו מוגן כדבעי על-ידי המדינה בה בוצעה העבירה. אשר לסעיף 15 לחוק העונשין, טוענת המדינה כי סעיף זה נועד ליתן מענה למצבים בהם למדינה יש אינטרס לשפוט את אזרחיה אף-על-פי שביצעו עבירה בחו"ל, או במקרים בהם אין אפשרות להסגירם למדינת החוץ בה בוצעה העבירה, אך הוא לא נועד לאפשר לאזרח ישראלי המבצע עבירה בחו"ל לבחור לעצמו את הפורום שישפוט אותו.

המשיבה אינה כופרת בערכו של השיקול ההומניטארי ובערך הסולידאריות היהודית, אך ערכים אלה, לגישתה, יש לאזן אל מול ערכים ואינטרסים אחרים. פנייה לשלטונות תאילנד בבקשה להקל בעונשו של העותר, אם ייגזר עליו עונש מוות, מקיימת את האיזון הדרוש. מה גם שלאור ניסיון העבר, פנייה מסוג זה עשויה להועיל. במהלך הדיון הודיעה באת-כוח המדינה, בשם שר המשפטים, כי אם ייגזר על העותר עונש מוות, ישראל תבקש להמתיק את עונשו.
בחינת ההחלטה - השיקולים הנוגעים לעניין
4. 4. את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יש לבחון בזיקה לשיקולים הנופלים בשלושה מישורים. המישור הראשון והצר הוא המישור הקשור לתכליתו של מוסד ההסגרה. המישור האחר, הרחב יותר, עניינו בשיקולים הקשורים לתכלית האכיפה של החוק הפלילי. המישור השלישי, הרחב ביותר, כולל שיקולים הנובעים מערכים ועקרונות כלליים שביסוד שיטתנו המשפטית, הם נוגעים לשאלה הכללית של חובת המדינה כלפי אזרחיה הנמצאים מחוץ לתחומה, ונגזרים גם מחוקי היסוד, אשר צריכים לעמוד לנגד עיניה של כל רשות בבואה לקבל החלטה.
העתירה בראי דיני ההסגרה
5. 5. בהעדר הסכם הסגרה בין ישראל לבין תאילנד, אין מדובר בהליך זה בהסגרה. מדובר בבקשה, שאינה נסמכת על הסכם בין מדינתי, להעביר את העותר לישראל כדי שיעמוד לדין בישראל ולא בתאילנד. בהעדר הסכם הסגרה, תאילנד גם אינה חייבת להיענות לבקשה כזאת של ישראל, מה שאינו מצדיק, לגישתו של העותר, הימנעותה של ישראל מלנסות ולנקוט בצעד זה אשר עשוי למלטו מעונש מוות. עם זאת, מוסד ההסגרה הנו המוסד המשפטי הקרוב ביותר להסדר אליו שואף העותר. לפיכך, יש לבחון את בקשת העותר, בראש ובראשונה, על רקע תכליותיו של מוסד משפטי זה.

6. 6. בהקשר למוסד ההסגרה יש להבחין תחילה בין הסגרת מבוקשים על-ידי ישראל, היינו הסגרת מבוקשים השוהים בתחומה של ישראל למדינות חוץ המבקשות את הסגרתם, לבין הסגרת מבוקשים אל ישראל, היינו הסגרת מבוקשים השוהים מחוץ לתחומה הטריטוריאלי של המדינה וישראל מבקשת ממדינת חוץ בה הם שוהים להסגירם אליה על מנת שיישפטו כאן.

7. 7. חוק ההסגרה מטפל בהסגרות משני הסוגים, (הגם שעיקרו מוקדש להסגרה מהסוג הראשון), אך הדין החל על שני סוגי ההסגרות שונה בתכלית.

החירות שלא להיות מוסגר היא זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:
"אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של האדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".

חירות זו, אשר עומדת לזכותו של אדם הנמצא בישראל שלא להיות מוסגר, אינה עומדת לזכותו של אדם, גם אם הוא אזרח ישראלי, הנמצא בחו"ל, אלא ככל שהיא מוגנת על-פי חוקיה של אותה מדינה. מעבר לכך, במקרה שלפנינו אין מדובר בפגיעה בזכות שלא להיות מוסגר, אלא בפגיעה ב"זכות" להיות מוסגר. ספק בעיננו אם זכות כזאת - להיות מוסגר - קיימת במשפטנו. מכל מקום, גם אם זכות כזאת קיימת, וגם אם ניתן, בנסיבות כמו אלה שלפנינו, לכפות על המדינה לבקש הסגרה של אזרח ישראלי השוהה במדינת חוץ, הערובות החוקיות שנועדו להבטיח פגיעה בלתי מדתית בחירות שלא להיות מוסגר אינן עומדות לזכותו של מי שמבקש לכפות על המדינה לבקש את הסגרתו.

להבחנה זו נודעת חשיבות משום שהאינטרסים, שלפגיעה בהם טוען העותר, אכן מוגנים בחוק ההסגרה. כך קובע סעיף 16 לחוק ההסגרה כי "לא יוסגר מבוקש על עבירה שדינה במדינה המבקשת הוא עונש מוות, כשאין דינה כך בישראל, אלא אם נתחייבה המדינה המבקשת שלא יוטל עליו עונש מוות, ושאם הוטל או יוטל - יוחלף בעונש קל מזה". הוא הדין בדרישה לקיומו של משפט הוגן במדינה מבקשת ההסגרה. אינטרס זה אמנם אינו מוגן בחוק ההסגרה עצמו, אך הלכה פסוקה היא ששיקול זה נופל בגדר השיקולים ששר המשפטים מוסמך לשקול בבואו להחליט אם לבצע את ההסגרה הלכה למעשה (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר הפנים, פ"ד מא(2) 1).

אולם הגנות אלה אינן חלות על העותר שכן במקרה שלפנינו אין מדובר בפגיעה בחירותו של העותר מפני הסגרה. על כן, הערובות החוקיות שהעמיד המחוקק לרשותו של מי שמבקשים להסגירו מפני פגיעה בלתי מדתית עקב ההסגרה, אינן עומדות לזכותו של העותר.

עם זאת, גם בהעדר זכות קנויה מכוח חוק ההסגרה להגנה מפני עונש מוות ומשפט לא הוגן, עדיין עומדת השאלה האם שיקולים אלה צריך שינחו את היועץ המשפטי לממשלה בבואו לבקש הסגרתם של מבוקשים ממדינות חוץ.

8. 8. סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לבקש הסגרת מבוקשים ממדינות חוץ מעוגנת בסעיף 3(ג) לחוק ההסגרה תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), לאמור:

"3. בקשת הסגרה של מדינת ישראל ושל מדינה אחרת [תיקון: תשס"א]

...
(ג) בקשת הסגרה מטעם מדינת ישראל תוגש למדינה שבה נמצא המבוקש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוסמך לכך על ידו".
למעט סעיף זה, הקובע מיהו המוסמך להגיש בקשות הסגרה מטעם ישראל, אין בספר החוקים כל הוראה המתייחסת לבקשות ההסגרה של ישראל, והמתווה את שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בהגישו בקשות הסגרה. אולם שתיקתו של החוק אינה מניחה בידיו של היועץ המשפטי שיקול דעת בלתי מוגבל בשימוש או בהימנעות מעשיית שימוש בסמכות. על השיקולים שינחו את היועץ בהפעלת שיקול דעתו יש ללמוד מהתכליות הכלליות והמיוחדות של אכיפת הדין הפלילי בכלל ושל דיני ההסגרה, בפרט, וכן מעקרונות יסוד כלליים של שיטת המשפט הישראלית, המנחים כל רשות שלטונית בהפעלת סמכויותיה.

על שיקול הדעת הראוי בהפעלת הסמכות לבקש הסגרתו של אדם לישראל ניתן ללמוד ממהותו ואופיו של מוסד ההסגרה. לפי הגדרתו של המלומד ש"ז פלר ההסגרה הנה:

"... אקט ריבוני ומוסדר באורח משפטי, של הושטת עזרה בעניינים פליליים, במישור הבינלאומי, הנעוץ במסירת אדם מידי מדינה שבשטחה הוא נמצא לידי זולתה עקב בקשתה, על מנת שתביא אותו על עונשו בשל עבירה פלילית המיוחסת לו".

(ש"ז פלר דיני הסגרה (מכון הארי סאקר, תש"ם-1980), בעמ' 20).
ההסגרה הנה מרכיב באכיפת הדין הפלילי. היא מערבת שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בעבריינות, אך המרכיב הבינלאומי שבה אינו גורע מאופייה כהליך אכיפה של דיניה של מדינת ישראל.

על כך ניתן ללמוד, בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק. עיגונה המפורש בחוק של הסמכות להגיש בקשות הסגרה למדינות חוץ הנו חידוש שבא למשפטנו בעקבות תיקון 7 לחוק ההסגרה. בדברי ההסבר להצעת החוק אנו קוראים כי סמכות זו הופקדה בידי היועץ המשפטי לממשלה בהיותו הגורם העומד בראש התביעה הכללית:

"החוק המוצע מסדיר לא רק את הנושא של הגשת בקשת הסגרה מטעם מדינה אחרת אלא גם את הגשתה של בקשת הסגרה למדינה אחרת מטעם מדינת ישראל.

מוצע לקבוע שבקשות הסגרה מטעם מדינת ישראל יוגשו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, בהיותו הגורם הבכיר ביותר המוסמך להגיש כתבי אישום במדינת ישראל".
משמע, הסמכות לבקש הסגרה הופקדה בידי היועץ המשפטי לממשלה בהיותו בעל הסמכות העליונה בהגשת כתבי האישום בתוך המדינה. מדובר לפיכך באיחוד שתי הסמכויות, כאשר הסמכות העיקרית היא הגשת כתב אישום והסמכות המשנית, שנועדה לשרת את הסמכות העיקרית, היא הסגרתו של המבוקש לישראל. ההתייחסות המפורשת אל הסמכות העיקרית - הגשת כתבי האישום - כטעם להפקיד בידי היועץ המשפטי גם את הסמכות לבקש הסגרה, מלמדת כי מדובר במטריה משפטית דומה. מכאן אנו גם למדים, שהשיקולים שינחו את היועץ המשפטי לממשלה בהגישו בקשות הסגרה דומים לאלה שעליו לשקול בעת הגשת כתבי האישום.

ככלל, בהינתן קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירה, על היועץ המשפטי לשקול את חומרת הפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת ממעשה העבירה, כאשר כנגדה נשקלות הנסיבות האישיות של החשוד (ראה בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 510-511). הגשת כתב האישום לא נועדה, בעקרון, לשמור על האינטרס של החשוד, כגון לאפשר לו לנקות את שמו ולהוכיח את חפותו (השווה בג"ץ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50).

הליך ההסגרה, בהיותו מרכיב במערכת אכיפת החוק הפלילי, נועד לכונן שיתוף פעולה בין מדינתי שיאפשר למדינה מבקשת ההסגרה להפעיל את הדין הפלילי שלה, על התכליות המונחות ביסודו, ולהבטיח כי עבריינים נמלטים לא יסכלו את מטרות הדין הפלילי על-ידי הימלטות לשטחי מדינות אחרות. כפי שמסבירים זאת המלומדים bassiouni ו-wise בספרם:

"from the point of view of a state requesting the extradition, the ends to the [sic!] served by the return of the fugitives are precisely the same as those that are supposed to be served by its criminal law generally: retribution, deterrence, and so forth. extradition is a means for making sure that the purposes which are thought to be served by having a system of criminal law are not frustrated by the ability of putative wrongdoers to slip out of the country and obtain asylum abroad. it helps to ensure that criminals do not escape the punishment they deserve, that the preventive, educative, or expressive uses of the criminal law are not diluted by the recurrent spectacle of offenders managing to avoid trial by fleeing to a foreign sanctuary. it serves to close one kind of potential bolt hole. (m.c. bassiouni, e.m. wise, aut dedere aut judicare: the duty to extradite or prosecute in international law, (kluwer, 1995) p. 26).
תכלית זאת של דיני ההסגרה נלמדת גם מעקרון היסוד בדיני ההסגרה הבינלאומיים, לפיו על המדינה המתבקשת לשפוט את המבוקש או להסגירו לבל ייווצר מצב בו החשוד חומק מן הדין. (ראה: bassiouni ו-wise בספרם הנ"ל, השווה: ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449).

תכליתו העיקרית של מוסד ההסגרה, לפיכך, אינה להיטיב עם המבוקש, אלא לאפשר את העמדתו לדין בגין עבירות שביצע.

במקרה שלפנינו הבקשה להסגיר את העותר לא תגשים תכליות ספציפיות אלה של מוסד ההסגרה. זאת, משום שנגד העותר מתנהל הליך משפטי בתאילנד ולא נדרש שיתוף פעולה בין שתי המדינות באכיפת הדין.
העתירה בהיבט התכליות הכלליות של אכיפת דיני העונשין של ישראל
9. 9. גם בהעדר טעם שמקורו בתכליות הספציפיות של דיני ההסגרה, יתכן כי בקשת ההסגרה מתחייבת מכוח התכליות הכלליות של דיני ההסגרה, כמרכיב בדינים המסדירים את אכיפת החוק הפלילי. העותר מובא לדין בתאילנד. האם יש אינטרס ציבורי מיוחד בהבאתו לדין בארץ?

בא-כוח העותר ניסה לשכנענו, כי בשל זהות הנאשם והקורבן - שניהם אזרחים ישראליים - יש אינטרס ציבורי כי העותר יועמד לדין דווקא בישראל, אף-על-פי שהעבירה בוצעה בתאילנד.

10. 10. אכן, לישראל סמכות לשפוט את העותר, הן משום שהוא עצמו אזרח ישראלי (סעיף 15 לחוק העונשין) והן משום שהעבירה המיוחסת לעותר בוצעה כנגד אזרחית ישראלית (סעיף 14 לחוק). עם זאת, בעצם קיומה של סמכות שיפוט פרסונאלית ובעובדה כי הנאשם והקורבן הנם אזרחים ישראליים אין כדי להקים אינטרס ציבורי רב עוצמה לשפוט את העותר דווקא בישראל.

בחוק העונשין שלאחר תיקון 39, התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין, בין התחולה הפרסונאלית האקטיבית ובין התחולה הפרסונאלית הפסיבית, הנה שיורית. כאשר המעשה המהווה עבירה לפי דיני העונשין מתבצע בשטח מדינה זרה התפיסה העקרונית היא שאותה מדינה היא שאחראית, בראש ובראשונה, לאכוף את החוק הפלילי בשטחה. התייחס לנושא זה הנשיא ברק בפסק דינו בעניין שינביין (ע"פ 6182/98 שיינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 624, 648):
"'השופט הטבעי' של נאשם הוא השופט של הארץ שבה ביצע את העבירה".
11. 11. לגבי סעיף 14 לחוק העונשין, אשר קבע את תחולתם של דיני העונשין של מדינת ישראל לגבי עבירות חוץ שבוצעו נגד חיי אזרח או תושב ישראלי, נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון 39 לחוק העונשין (הצעות חוק 2098, עמ' 120):

"הסעיף המוצע דן בתחולה הפרסונאלית-פסיבית, בשל הזיקה המיוחדת של קורבן העבירה למדינה, כאזרח או כתושב שלה. בהבדל מן התחולה הפרוטקטיבית, היותו של הקורבן ישראלי היא כאן מקרית, וההנחה היא שהוא מוגן בראש ובראשונה על-ידי חוקי המדינה שבה הוא נמצא".
על כך שלאחריות הפרסונאלית תחולה שיורית ניתן ללמוד גם מהסייגים לתחולה הפרסונאלית שנקבעו בסעיף 14(ב) לחוק העונשין. על-פי סייגים אלה התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין של ישראל תיסוג מפני הדין הזר, אם המעשה אינו מהווה עבירה לפי דיני המדינה בה בוצעה העבירה (למעט עבירות של ריבוי נישואין וסחר בבני אדם). הוא הדין כאשר המעשה מהווה עבירה לפי דיני אותה מדינה, אך לפי דין זה חל אחד הסייגים לאחריות פלילית. גם מעשה בית דין של המדינה בה בוצעה העבירה מסייג את תחולת החוק הישראלי על המעשה הנדון, כאשר החוק הישראלי ייסוג מפני מיצוי הדין במדינה בה בוצעה העבירה, בין אם הנאשם זוכה ובין אם הורשע ונשא את עונשו. יתר על כן, לפי סעיף 14(ג) לחוק העונשין בתי המשפט בישראל אינם רשאים לגזור על הנאשם שדיני העונשין חלים עליו מכוח תחולה פרסונאלית עונש חמור מזה לו הוא צפוי לפי דיני המדינה בה בוצע המעשה. (ראה: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 279-298; ש"ז פלר, מ' קרמניצר "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים", משפטים יד (תשמ"ד-1984) 127, עמ' 202-204).

היותה של ההעמדה לדין מכוח התחולה הפרסונאלית בגדר חריג באה לידי ביטוי גם בסעיף 9(ב) לחוק העונשין, המתנה העמדה לדין על עבירות חוץ באישור בכתב של היועץ המשפטי לממשלה.

12. 12. הוא הדין בהוראת סעיף 15 לחוק העונשין, הקובעת תחולה פרסונאלית אקטיבית של דיני העונשין של ישראל על אזרח או תושב ישראל שביצע עבירת חוץ. ההיסטוריה של דבר חקיקה זה מלמדת שהוא הותקן בעקבות התיקון לחוק ההסגרה לפיו נאסרה הסגרת אזרחים ישראלים לחו"ל. כך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק:

"הצורך בתחולה פרסונאלית-אקטיבית רחבה נובע מצירוף שני גורמים:
(1) ריבוי העבירות המבוצעות על-ידי אזרחים ותושבים של המדינה מחוץ לגבולותיה עקב התנועה הגדולה של אזרחים ותושבים ישראליים במרחב הבינלאומי.
(2) האזרח הישראלי אינו בר-גירוש ואינו בר-הסגרה.
מצב דברים זה מחייב תחולה פרסונאלית-אקטיבית רחבה על מנת שמדינה לא תהפוך לעיר מקלט לעבריינים שהם אזרחיה, לאחר ביצוע עבירת חוץ ויהיה בכך משום עידוד לאזרחיה לבצע עברות בחוץ לארץ".
על הזיקה בין תיקון החוק המונע הסגרה של אזרח ישראלי לבין התחולה הפרסונאלית האקטיבית של דיני העונשין של מדינת ישראל עמד בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין שיינביין הנ"ל:

"מתיאור זה עולה, כי בחוק המתקן נעשה מהלך משולב. מצד אחד, נועד מהלך זה לצמצם את חוג האנשים אשר המדינה מסגירה למדינות אחרות. מצד אחר, נועד המהלך האמור להרחיב את סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, כך שזו תתפוס גם על אותם מקרים שבהם נקבע סייג להסגרה. בדרך זו, ביקש המחוקק להבטיח, כי הסייג להסגרה לא יביא להיווצרות פרצה שתאפשר הימלטות קלה מן הדין, פרצה אשר הייתה עלולה להיפער אם היה נקבע סייג מפני הסגרה לגבי מקרים שבהם אין לבתי המשפט בישראל סמכות שיפוט".
נכון הדבר, כפי שמציין בא-כוח העותר, שהתחולה הפרסונאלית האקטיבית לא עברה מן העולם לאחר תיקון מס' 6 לחוק ההסגרה וביטול האיסור על הסגרת אזרחים. אך בכך אין כדי לפגוע בתפיסה לפיה התחולה הטריטוריאלית של דיני העונשין היא התחולה העיקרית והתחולה הפרסונאלית שיורית. ראשית, התחולה הפרסונאלית כפופה לסייגים כמפורט לעיל. מעבר לכך, פתיחת הפתח להסגרת אזרחים ישראלים אינה מייתרת בהכרח את התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין על עבירות שבוצעו במדינות חוץ. כך, במקרים בהם ההסגרה אינה אפשרית, כגון כאשר אין הסכם הסגרה בין ישראל לבין מדינה בה בוצעה העבירה, התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין היא האפשרות היחידה להביא את העבריין לדין. טול לדוגמא את המקרה שלפנינו. לו העותר היה חוזר ארצה, לא ניתן היה להסגירו למדינה בה בוצעה העבירה מחמת העדר הסכם הסגרה בין ישראל לתאילנד. במצב כזה, אף שעקרונית ניתן להסגיר אזרח ישראלי, האפשרות למצות את הדין תלויה בקיומה של התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין.

אופייה השיורי של התחולה הפרסונאלית ונחיתותה לעומת התחולה הטריטוריאלית מוכרים גם במשפט הבינלאומי המתייחס לדיני הסגרה. למדינה שבשטחה בוצעה העבירה אינטרס חזק יותר להעמיד לדין את העבריין מאשר למדינת האזרחות של העבריין או הקורבן, משום שביצוע העבירה מערער בראש ובראשונה את הדין של המדינה בה היא מבוצעת.

"the question whether such a theory will be given recognition by a state, other than by the state of nationality that is seeking to enforce its penal laws extraterritorially, arises when an extradition request is presented. the requested state then has to decide whether the requesting state has subject matter jurisdiction over a crime allegedly committed in a foreign state. that foreign state could well be the requested state, in which case it will have to decide whether it wishes to waive its in personam jurisdiction over the relator. if it does not waive its jurisdiction, the requested state will have precedence for asserting its own jurisdiction. in the event the alleged offence was committed in state other than the requested state, an issue would arise whether that state would also request the extradition of that same person. in this case, priority is likely to be given to the state claiming territorial jurisdiction. (m.c. bassiouni, international extradition: united states law and practice (3rd ed. oceana pub., 1996) pp. 347-348).
עדיפותה של התחולה הטריטוריאלית על פני התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין באה לידי ביטוי גם בתיקון מס' 6 לחוק ההסגרה משנת 1999. עד לתיקון זה לא ניתן היה להסגיר אדם שבמועד ביצוע העבירה היה אזרח ישראל. על-פי תיקון מס' 6 בוטל איסור זה וכיום ניתן להסגיר גם אזרח ישראלי ובלבד שמדינת החוץ תתחייב להחזיר את אותו אדם לישראל לצורך ריצוי העונש. תיקון זה של חוק ההסגרה משקף את עמדתו של המחוקק, כי המקום הראוי לניהול ההליך הפלילי הנו מקום ביצוע העבירה ולא מדינת האזרחות.

שיקול נוסף התומך בתחולה השיורית של התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין מקורו בקושי הרב בהעמדה לדין בישראל על עבירות שבוצעו במדינה אחרת. קושי זה נובע מכך שכל הראיות הנוגעות לביצוע מעשה העבירה נמצאות במדינה הזרה בה בוצעה העבירה, כאשר אין כל ביטחון בכך שהעדים יסכימו לבוא להעיד בישראל, שלא לדבר על ההוצאות הרבות הכרוכות בכך. התייחס לכך בית המשפט העליון:

"המדינה שבה בוצעה העבירה היא מדינת הפורום המתאים והראוי לבירור אשמתו של המבוקש. הגשת אישום וקיום המשפט במדינה אחרת עשויים לעתים להתגלות כבלתי אפשריים מבחינה מעשית, ומכל מקום הינם כרוכים בקשיים משפטיים ולוגיסטיים לא מבוטלים ובהשקעת מאמצים ומשאבים חריגים. גם מידת הצדק מחייבת כי מי שבחר לבצע עבירה במדינה שאינה מדינת אזרחותו ואינה מקום-מושבו הקבוע יידרש לעמוד לדין לפני הערכאה השיפוטית המוסמכת במדינה שבה בחר לבצע את עבירתו, שתברר את דינו על-פי חוקיה ושיטתה. אינני מתעלם מכך שניהול משפטו במדינה הזרה - והחזקתו במעצר על-ידיה עד לסיום המשפט - כרוכים בהכבדה מיוחדת על המבוקש, ואולם הכבדה זו נגזרת מהגשמת תכליתה הראויה של ההסגרה, ואין בה משום פגיעה לא מידתית".

(ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 499).
העותר אמנם טוען, כי גם אם יועבר לישראל, לא יתקיים כאן משפט. זאת, משום שהרשויות בתאילנד יסכימו להחזרתו ארצה רק אם יודה שם בכל המיוחס לו. אולם, נושא זה של העברה לישראל כדי לנהל בה משפט פלילי בגין עבירה שבוצעה בחו"ל הוא נושא עקרוני, שההכרעה לגביו אינה יכולה להיגזר מנכונותו של הנאשם להודות באישום נגדו. מעבר לכך, מקובלת עלי עמדתה של באת-כוח המשיבים, שלהודאה זו לא יהא משקל רב אם העותר יתכחש לה ויטען כי ניתנה רק על רקע רצונו למלט עצמו מהדין התאילנדי.

כל הנתיבים מביאים אפוא למסקנה כי התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין הנה שיורית. דין זה הגיון רב בצידו שכן ביצוע העבירה פוגע, בראש ובראשונה, בריבונותה ובסדריה של המדינה שבשטחה בוצעה העבירה. הדעת נותנת, לפיכך, שעניינה של מדינה יהא נתון, בראש ובראשונה, למתרחש בתחומה ורק לאחר מכן למעשים המבוצעים במדינות אחרות שאין להם השפעה ישירה על המתרחש בשטחה. רק בהיעדר אפשרות אחרת להגן על אזרחיה מחוץ לגבולותיה, או לאכוף את הדין הפלילי על אזרחיה בחו"ל, נזקקת המדינה לכלי השיורי של התחולה הפרסונאלית. הצורך להיזקק לכלי זה אינו מתעורר בענייננו, כאשר העותר עומד לדין על המעשים המיוחסים לו במדינה בה נטען כי בוצעו.

אופייה השיורי של התחולה הפרסונאלית סותר את הטענה בדבר קיומו של אינטרס ציבורי מיוחד בשפיטתו של העותר בישראל. גם אם מדובר במספר זיקות פרסונאליות לישראל (סעיפים 14 ו- 15 לחוק העונשין), הזיקה הדומיננטית היא עדיין הזיקה הטריטוריאלית, ובהיעדרה אין לומר כי האינטרס הציבורי דורש העמדתו של העותר לדין בארץ.

המסקנה הנגזרת מהדומיננטיות של התחולה הטריטוריאלית ומכך ש"השופט הטבעי של נאשם הוא השופט של הארץ שבה ביצע את העבירה" הנה, כדברי הנשיא ברק בפסק דינו בעניין שינביין, כי:

"תהא חובתה של המדינה לסייע לאזרחיה הנשפטים במדינות זרות אשר תהא - חובה זו אינה כוללת את החובה למנוע משפט במדינות שבהן ביצעו לכאורה עבירה".
תכליות כלליות - הגנה על חיי העותר והבטחת משפט הוגן
13. 13. ראינו כי התכליות הספציפיות של מוסד ההסגרה והתכליות הכלליות של אכיפת הדין הפלילי אשר עומדות ביסוד סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה אינן מחייבות לבקש את הסגרתו של העותר. מטרתה של העתירה אינה לאכוף ביתר יעילות את הדין הישראלי, כי אם לחלץ את העותר מהנכר, שם הוא עלול להידון למוות בהליך שאינו הוגן לטענתו. מטרה זאת אינה עולה בקנה אחד עם תכליות דיני ההסגרה ואכיפת הדין הפלילי.

עם זאת, הבאתו של העותר ארצה והעמדתו לדין בארץ עשויה לקדם, לטענת העותר, שתי מטרות חשובות. ראשית, לא ייגזר עליו עונש מוות. שנית, העותר יזכה להליך משפטי הוגן. האם שיקולים כלליים אלה, שאינם מונחים ביסודו של מוסד ההסגרה, גם לא ביסוד אכיפת החוק הפלילי, מחייבים את היועץ המשפטי לממשלה לבקש את העברתו של העותר לישראל כדי לשפוט אותו כאן?

14. 14. שאלת חובתה של המדינה להגן על אזרחיה הנמצאים מחוץ לתחומה אינה שאלה פשוטה. בתחומי המדינה, אין חולק על קיומה של חובה מצד המדינה לשמור ולהגן על חיי אזרחיה וכל מי שנמצא בתחומה. האם חובה זו חלה כלפי אזרח של המדינה גם בעת שהוא שוהה מחוץ למדינה? אם כן - מה היקף החובה והאם היא מחייבת את המדינה לחלץ אזרח שלה העומד לדין במדינה אחרת כדי להצילו מעונש מוות או ממשפט לא הוגן?

ייתכן, שהדיון בשאלות אלה הנו בבחינת למעלה מן הדרוש. כך עולה לכאורה מפסק דינו של כב' הנשיא בפרשת שינביין, שם נאמר כפי שכבר נזכר, כי "תהא חובתה של המדינה לסייע לאזרחיה הנשפטים במדינות זרות אשר תהא - חובה זו אינה כוללת את החובה למנוע משפט במדינות שבהן ביצעו לכאורה עבירה". עם זאת, הואיל ובאותה פרשה לא עמדו לדיון הטענות המיוחדות אשר עומדות לפנינו, במיוחד הטענה בדבר החשש מעונש מוות, נתייחס בהמשך לטענותיו של העותר בנושאים אלה לגופן ונבדוק האם הן מזכות אותו לכך שהמדינה תתערב בעניינו כפי המתבקש.

15. 15. בא-כוח העותר לא הניח בסיס משפטי לטענה כי האפשרות לגזירת עונש מוות והעדר אפשרות לעיון מוקדם בראיות התביעה, צריך שיביאו להעתקת משפטו לישראל. ההנחה שביסוד טיעונו הייתה, כי עצם העובדה שעונש מוות אינו נוהג במדינת ישראל (גם זה בחריגים), וכי אנו איננו גוזרים עונש מוות אפילו על הגרועים שבמרצחים, די בה כדי להצדיק מילוטו של העותר ממלתעות הדין התאילנדי והעברת משפטו לישראל. נראה שזה גם הבסיס עליו הושתתה הטענה בדבר אי מתן זכות לעיון מוקדם בראיות התביעה.

המשיבים סבורים (בהתייחס לטענות בדבר הפגיעה בזכות למשפט הוגן), מאידך, "שכל שיטת משפט שונה מרעותה ולא ניתן לצפות שבמדינה זרה יהיו דיני ראיות וסדרי דין זהים לאלה הנוהגים במדינת ישראל. למשל, ברוב מדינות אירופה, שאין מחלוקת כי הן מדינות חוק, אין אפשרות לחקור חקירה נגדית שהיא יסוד מהותי במשפט הפלילי בישראל".

16. 16. מקובלת עלי עמדתם של המשיבים, כי עצם העובדה ששיטת המשפט הנוהגת בתאילנד שונה מזו אשר נוהגת בישראל אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק העברת משפטו של העותר לישראל. מאידך, ספק בעיני אם ניתן לקבל אם הגישה הגורפת לפיה השוני בין שיטות המשפט, יהא טיבו אשר יהא, אינו מצדיק התערבות של המדינה לטובת העותר. מהי אם כן אמת המידה אשר תצדיק, במקרים מסוימים, התערבות מצד המדינה לטובת אזרח שלה הנשפט בנכר?

17. 17. נושא זה זכה לדיון במשפט הבינלאומי בו מוכרת זכותה של מדינה להגנה דיפלומטית ("diplomatic protection") על אזרחיה מפני פגיעה בזכויות אדם בסיסיות (ראה: oppenheim international law (8th ed. edited by h. lauterpacht, 1955) §319 pp. 686); p. weis nationality and statelessness in international law ((2nd ed. 1979) pp.33 ; י' דינשטיין סמכויות המדינה כלפי פנים (הוצאת שוקר ואוניברסיטת תל-אביב, 1972) 24; ר. סיבל משפט בינלאומי, 175).

18. 18. השאלה אשר עולה בהקשר זה הנה, האם הזכויות שלפגיעה בהן טוען העותר שלפנינו נמנות על אותן זכויות אדם בסיסיות שבגינן קמה הזכות להגנה דיפלומטית, והאם זכויות אלה אכן נפגעו במקרה זה.

19. 19. הזכות לחיים הנה זכות אדם בסיסית המוכרת במשפט הבינלאומי הפומבי, שפגיעה בה מקימה זכות להגנה דיפלומטית (ראה למשל: סעיף 3 להכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם (universal declaration on human rights); סעיף 6 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (international covenant on civil and political rights)).
ברם, האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, אשר תאילנד הנה צד לה, מסייגת את הזכות לחיים במספר סייגים, כאשר הסייג הרלוונטי לענייננו הנו, כי ניתן לגזור עונש מוות כאשר מדובר בעבירות חמורות מאוד. כלשון סעיף 6(2) לאמנה הנ"ל:

"in countries which have not abolished the death penalty, sentence of death may be imposed only for the most serious crimes in accordance with the law in force at the time of the commission of the crime and not contrary to the provisions of the present covenant and to the convention on the prevention and punishment of the crime of genocide. this penalty can only be carried out pursuant to a final judgment rendered by a competent court".
אין ספק כי עבירת הרצח המיוחסת לעותר נמנית על ה- "most serious crimes". לפיכך, הטלת עונש מוות על העותר, אם יורשע בדינו, אינה עולה כדי הפרת זכויות אדם על-פי המשפט הבינלאומי, והיא אינה מקימה לישראל, במישור המשפט הבינלאומי, זכות להגנה דיפלומטית בעניינו של העותר כלפי תאילנד.

20. 20. הזכות להליך הוגן מוכרת אף היא במקורות רבים במשפט הבינלאומי (ראה בין היתר: סעיפים 10 ו- 11 להצהרה האוניברסאלית על זכויות האדם המוזכרת לעיל; סעיף 14 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות הנ"ל).

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אשר תאילנד הנה צד לה, נוקבת במספר תתי-זכויות של הזכות למשפט הוגן, ביניהן זכותו של הנאשם לקבל זמן מספיק ואפשרויות להכנת הגנתו, ובלשון סעיף 14(3)(ב) לאמנה:
"to have adequate time and facilities for the preparation of his defense and to communicate with counsel of his own choosing".
ב- general comment של הוועדה לזכויות האדם של האו"ם נקבע, בין השאר, כי על מנת שלנאשם תהיה אפשרות נאותה להכנת הגנתו, יש לנקוט בצעדים שיבטיחו גישה של הנאשם למסמכים ולראיות:

"...what is 'adequate time' depends on the circumstances of each case, but the facilities must include access to documents and other evidence which the accused requires to prepare his case..." (human rights committee, general comment 13 (1984)).
זכות זו, של גישה למסמכים ולראיות, צריך שתינתן לנאשם טרם פתיחת המשפט, על-מנת שהנאשם יוכל להכין את הגנתו כראוי:

"the 'preparations' of the defense, for which adequate time and facilities must be provided, implies a necessity to take certain measures prior to the actual trial" (n. jayawickrama, the judical application of human rights law - national, regional and international jurisprudence (cambridge university press, 2002), at pp. 554).
21. 21. על רקע זה, אי מתן זכות גישה לראיות התביעה קודם לתחילת המשפט עשוי לעורר קושי. עם זאת, בהעדר התייחסות קונקרטית מטעם שני הצדדים בטיעוניהם לנושא זה ובהעדר היכרות כוללת של סדר הדין הפלילי הנוהג בשיטת המשפט התאילנדי, איננו מוכנים לקבוע על יסוד החומר שלפנינו לבדו, שהשיטה המשפטית הנוהגת בתאילנד בכללותה לא תאפשר לעותר משפט הוגן. כדי להגיע למסקנה כזאת, יש לבחון את השיטה כולה, על עקרונותיה וכלליה, כדי לראות מה הם האיזונים בין זכויות הנאשם והערובות להוכחת חפותו לבין הסמכויות והיתרונות הניתנים לתביעה. בחינה של מוסד אחד בלבד מתוך השיטה המשפטית כולה אינה מאפשרת לנו להגיע למסקנה מרחיקת לכת שכזאת. (השווה: m. damaska "evidentiary barriers to conviction and two models of criminal procedure: a comperative study", 121 u.penn.l.rev. (1973) 506).

22. 22. בכל מקרה, הזכות להגנה דיפלומטית היא זכותה של המדינה ולא זכותו של הפרט. לפיכך, למדינה מסור שיקול דעת אם להפעיל את זכותה להגנה דיפלומטית ולאזרח אין, במישור המשפט הבינלאומי, זכות לקבלת הגנה כזאת ממדינת האזרחות:

"as far as international law is concerned, there is no duty incumbent upon a state to exercise its protection over its citizens abroad. the matter is in the discretion of every state, and no citizen abroad has by international law a right to demand protection from his home state, although he may have such a right by municipal law" (oppenheim, §319 pp. 686-689).


23. 23. שאלה אחרת היא האם עומדת לעותר, במישור המשפט הפנימי, זכות לכפות על המדינה ההתערבות הנדרשת לטובתו. טענתו העיקרית של העותר בעניין זה היא כי החשש מגזירת עונש המוות, שיקולים הומניטאריים והסולידאריות היהודית מחייבים את היועץ המשפטי לפעול להסגרתו לישראל.

קדושת החיים הנה יסוד מוסד במשפטנו. כל זכויות האדם המוכרות במשפט יונקות את חיותן מהכרה "בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין" (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 1 לחוק יסוד: חופש העיסוק). החובה לכבד את ערך החיים אינה רק חובה פסיבית של המדינה שלא לפגוע בחיי אזרחיה. מדובר גם בזכותו של אדם כי חייו יזכו להגנה מטעם המדינה, כאמור בסעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירות: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". ציווי זה להגן על חייו, חירותו וכבודו של אדם מופנה אל המדינה ורשויותיה מכוח סעיף 11 לחוק היסוד. (ר' א' ברק פרשנות במשפט, כרך שלישי פרשנות חוקתית, (נבו תשנ"ד-1994), 365-366, בג"צ 5936/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נג(4) 673, 692). כנגד זכותו של האדם להגנה על חייו יכול שתעמוד חובתה הפוזיטיבית של הרשות לעשות מעשים שתכליתם לשמור על חיי האדם.

אולם, האם החובה לפעול כדי להגן על חייו של אזרח ישראלי קמה ומוטלת על המדינה גם כאשר האזרח נמצא מחוץ למדינה וגם בסיטואציה מעין זו שלפנינו, כאשר המדינה הזרה אינה מתנכלת לו, אלא מבקשת לשפוט אותו לפי דיניה, אף אם הפעלת דינים אלה עשויה להביא עליו גזר דין מוות.

בענייננו, איננו נדרשים להכריע בשאלות אלה. שכן גם המשיבים אינם כופרים בתחולתם העקרונית של שיקולים אלה, מתחום ההומניות והחמלה, גם בתחום בו עסקינן וגם הם אינם שוללים, מכל וכל, את מקומם של שיקולים אלה גם במסגרת הגשת בקשת הסגרה או מעין הסגרה.

24. 24. לצד שיקולים אלה, מקובלת עלי עמדת המשיבים שיש להביא בחשבון גם אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, ולא רק את אלה של העותר. כפי שצוין לעיל, חיוב המדינה לפעול להעברת העותר לישראל ולשפוט אותו כאן, אינו עולה בקנה אחד עם תכליותיו של מוסד ההסגרה, הוא גם אינו מתחייב מתכליות אכיפת הדין הפלילי של ישראל, ואף עומד בניגוד לאופי השיורי של הסמכות הפרסונאלית. בהתחשב בכלל השיקולים והאינטרסים הנוגעים לעניין, אני סבור שאין מוטלת על המדינה חובה לפעול להעברתו של העותר לישראל ולשפוט אותו כאן.

25. 25. גם אם אניח, שבנסיבות המקרה אין זה סביר שהמדינה תעמוד מנגד ולא תעשה מעשה כדי למלט את העותר מעונש מוות, שיקול הדעת כיצד להשיג מטרה זו מסור בידי המדינה. באת-כוח המדינה התחייבה בפני
נו, כי אם ייגזר דינו של העותר למיתה, ישראל תבקש באופן רשמי ממלך תאילנד לחון את העותר. בכך אני סבור, תמלא המדינה את חובתה, ככל שקיימת כזאת, כלפי העותר.

לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את העתירה.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא א' מצא
:

אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט א' גרוניס
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל
.
ניתן היום, י"ח באב תשס"ד (5.8.2004).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט









בג"צ בית המשפט העליון 3992/04 אלי מימון-כהן נ' מר סילבן שלום, שר החוץ, [ פ"ד: נט 1 49 ] (פורסם ב-ֽ 05/08/2004)