פסקי דין על אלון צור | פסקי דין על רוני שטרן

7991/09 רעא     31/07/2012




רעא 7991/09 אלון צור נ' רוני שטרן




החלטה בתיק רע"א 7991/09

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}



בבית המשפט העליון


רע"א 7991/09



לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ')
א' ריבלין


כבוד השופטת ע' ארבל


כבוד השופט ח' מלצר


המבקש:
אלון צור



נ


ג


ד



המשיב:
רוני שטרן


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 03.09.2009 ב-ע"א 1001/08, שניתן על-ידי כב' השופט י' שנלר.


תאריך הישיבה:
ח' באדר ב' התשע"
א

14.03.2011

בשם המבקש:
עו"ד שלמה עבדי

בשם המשיב:
עו"ד רהב עין-דר



פסק דין


השופט ח' מלצר
:

1.
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט

י' שנלר
), שבמסגרתו הוכרזו שניים כחייבים
בחבות שטרית
:
מנהל חברה, מכוח חתימתו על השטרות כעושה שלהם, והחברה עצמה, מכוח דיני השליחות. משנקבע כי החברה חבה בחבות שטרית, נגזרה לכאורה חבותו של המבקש כערב לחבות זאת.


בפתח הדברים אביא את תמצית העובדות הצריכות להכרעה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.
המשיב היה שוכר בחנות לממכר מזון. בתאריך 05.02.2003 נחתם בין המשיב לבין חברת ברכת מזון 2003 בע"מ (להלן:

החברה
) חוזה, שלפיו העביר המשיב לחברה את זכות השכירות ואת הציוד שהיה בחנות, בהסכמת המשכירה, בתמורה לתשלום בשקלים של סכום השקול ל-99,000 דולר, לפי השער היציג באותה העת. כחלק מתשלום התמורה הנ"ל אמורה היתה החברה להעביר למשיב, באמצעות שיקים, סכום השקול ל- 44,000 דולר, ב-23 תשלומים חודשיים. בהתאם לסעיף 9 לחוזה, כביטחון למילוי התחייבויותיה לפי החוזה, התחייבה החברה להפקיד לזכות המשיב 24 שטרי חוב: 23 שטרות להבטחת התשלומים החודשיים הנ"ל, ושטר נוסף להבטחת תשלום של פיצוי מוסכם, במקרה של הפרת החוזה.


על החוזה חתמה החברה באמצעות מנהלה, מר אלחרר פרונסי (להלן:
פרונסי
), שלחתימתו הוספה חותמת החברה. על שטרי החוב חתם פרונסי כעושה השטר, מבלי שציין ליד חתימתו כי הוא פועל בשם החברה ומבלי שהוספה לחתימתו חותמת החברה. פרונסי חתם על שטרי החוב גם כערב בערבות אוול, וכערב נוסף חתם המבקש, שעל-פי העדויות שהובאו בפני
בית משפט השלום שימש כשותפו העסקי של פרונסי.

3.
בתאריך 5.1.2005, הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה לביצוע של 16 מתוך 24 שטרי החוב, בסך כולל של 186,132 ש"ח, לאחר שניסיונותיו להיפרע מן השיקים שנמסרו לו עלו בתוהו.

4.
בעקבות התנגדות שהגיש המבקש לבקשת הביצוע, ניתנה לו רשות להתגונן, ובקשת הביצוע הפכה לכתב תביעה. יצוין, כי תביעתו של המשיב הופנתה נגד המבקש, לאחר שהשיקים שהעמידה לו החברה על-פי החוזה חזרו בציון "מוגבל", ואילו פרונסי נקלע להליכי פשיטת רגל. כתב התביעה תוקן על-ידי המשיב, ברשות בית המשפט, כך שלבקשת הביצוע התווספה טענה שלפיה: "שטרי החוב נחתמו ע"י ברכת מזון בע"מ (להלן: החברה), כאשר מי שחתם עליהם

בשמה ומטעמה
של החברה הוא אלחרר פרונסי (הגם שלא הטביע את חותמת החברה) ואלחרר פרונסי וצור אלון ערבו בחתימתם על גבי השטר
לפרעון חובות החברה
" (ההדגשה שלי –
ח"מ
).

5.
בית משפט השלום בתל-אביב, שדן בתביעה (כב' השופט

א' אטיאס
), ציין כי התביעה הוגשה בעילה שטרית בלבד, ומתוך כך נדרש לשאלת זהות עושה השטר. לאחר שבחן את שטרי החוב על-פי הכללים לפרשנות שטר החלים כאן לשיטתו, הגיע בית המשפט למסקנה כי פרונסי חתם על השטרות באופן אישי, וזאת לאחר שקבע כי אין בשטרות כל פרט העשוי להצביע על כך שבחתימתו על השטרות פעל פרונסי בשם החברה, או בשליחותה. משכך, ומשום שעילת התביעה של המשיב נגד המבקש היתה מכוח ערבותו לפרעון חבותה השטרית
של החברה
– קבע בית המשפט כי המשיב לא הצליח לבסס את עילת התביעה. לפיכך, דחה בית המשפט השלום הנכבד את התביעה, מבלי להידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים, בהתבסס על ההנחה כי קיימת חבות שטרית של החברה.

6.
המשיב ערער על פסק הדין בפני
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט

י' שנלר
) קיבל את הערעור, בקובעו כי הן פרונסי הן החברה חייבים בחבות שטרית מכוח שטרי החוב. בית המשפט הנכבד ציין כי הוא מסכים עם קביעתו של בית משפט השלום, שלפיה בחינת השטרות על-פי דיני השטרות והכללים לפרשנות שטר מובילה למסקנה כי עושה השטרות הינו פרונסי. ואולם, בנסיבות המקרה, כאשר כוונת הצדדים – והמבקש בכללם – היתה לחבות שטרית של החברה, בית המשפט סבר כי לא יהיה זה נכון לפטור את הערב מהתחייבותו לערוב לחובות החברה רק משום שלא הוטבעה חותמתה, או לא צוין דבר השליחות באמצעי אחר. את כוונת הצדדים הסיק בית המשפט מן העדויות שהובאו בפני
בית משפט השלום ומהתכלית העסקית של המכלול, כמו גם מן העובדה כי פרונסי חתם על השטרות גם כערב. ביישמו מתווה המשלב בין דיני השטרות לבין דיני השליחות, קבע בית המשפט הנכבד כי לצד חבותו השטרית האישית של פרונסי, הנובעת מחתימתו על השטר – חלה החבות השטרית גם על החברה, וזאת מכוח דיני השליחות, שלפיהם פעולתו של שלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח. בענין אחרון זה נסמך בית המשפט, בין היתר, על דבריו של הנשיא
א'

ברק
, ב-ע"א 4294/90
עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי

נ' רחמני ושות' מימון בע"מ
, פ"ד נ(1) 453 (1996) (להלן:
ענין רינסקי
). באותו ענין העלה הנשיא
ברק
את אפשרות חיובו של שולח בחיוב שטרי, אשר מקורו בחבותו השטרית של השלוח, ואשר כוחו בא לו מחוק השליחות, גם כאשר חתימתו של השלוח על-גבי השטר היא חתימה "ערומה", קרי, חתימה שלא צוין בה דבר השליחות. להשלמת התמונה יש לציין כי רעיון זה הושאר
בענין רינסקי
בצריך עיון, שכן ההכרעה הוצדקה שם בדרך שלא הצריכה לקבל את הפרופוזיציה האמורה. כפי שיובהר בהמשך – דומני כי גם במקרה שלפנינו לא היה הכרח להכריע דווקא באמצעות המתווה הנ"ל, ומסיבה זו אינני נכנס כאן בהרחבה לכל פרטיו, שכן ניתן לפתור המחלוקת בדרך פרשנית קרובה.


מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

7.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי חזות השטר איננה מעוררת כל ספק באשר לזהותו של עושה השטר, ומכאן שלא היה כלל מקום להידרש לפרשנות השטר.
לדבריו, פרשנות שטר נחוצה רק מקום שיש בשטר גופו דבר העשוי לרמוז על כוונה לחתום בשמו של אחר, ואילו כאן כל רמז כזה איננו עולה מן השטרות. בהקשר זה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כשייחס משמעות לטענה לפיה המבקש ידע כי בחותמו על השטרות, הוא ערב להתחייבות החברה, שכן אין בכוחה של ידיעה זו ליצור חבות שטרית של החברה.


המבקש מוסיף ומשיג על האופן שבו פירש בית המשפט המחוזי את החתימה על השטר. לדבריו, היחסים שבין מנהל חברה לחברה אינם יחסי שליחות, אלא יחסים המוסדרים על-פי תורת האורגנים. מכאן, שגם ככל שעסקינן בחתימה בשם תאגיד, הרי שאין להקיש מדיני השליחות, אלא להכריע על-פי הכללים הרלוונטיים בדיני החברות. לשיטתו, כללים אלה אינם מאפשרים לחייב את החברה בחבות שטרית על-בסיס חתימתו של פרונסי.


עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר ייחס חשיבות לתהייה בדבר היותו של פרונסי חתום על השטר הן כעושהו הן כערב, ומציין כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד מותירה תהייה זו בעינה, שכן גם על-פי פסק הדין המחוזי – עושה השטר הינו פרונסי.


במישור הדיוני מעלה המבקש שתי טענות:


הראשונה
, כי חיוב החברה על-פי השטר, בהסתמך על העדויות שהובאו בפני
בית משפט השלום, וחרף העובדה כי חותמתה לא הוטבעה על-גבי השטר – עומד בניגוד לכלל הקבוע בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית
העותמני
(להלן:
חוק הפרוצדורה
), שלפיו אין להביא ראיות בעל-פה נגד מסמך בכתב.


השניה
, כי שגה בית המשפט המחוזי משהתערב, לשיטתו של המבקש, בקביעתו העובדתית של בית משפט השלום בשאלת זהות עושה השטר שלפיה "הצדדים התכוונו למה שנעשה בפועל".

8.
המשיב, מצדו, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.




דיון והכרעה

9.
החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, משום שלפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד עשויות להיות השלכות בתחום דיני השטרות. מכאן ואילך ייקרא איפוא המבקש – המערער.




עם זאת, לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שהוגש על ידם, דעתי היא כי
דין הערעור – להידחות
, וכך אציע לחבריי שנעשה. את הטעמים למסקנתי זו אפרט להלן.

10.
השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו היא זו: האם יש לראות בחתימתו של פרונסי, המופיעה על-גבי השטרות במקום המיועד לחתימת עושה השטר, כחתימה אישית, או שמא כחתימה הפועלת לחיוב החברה?


אציין כבר עתה, כי מסקנתי בשאלה זו זהה לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד, ולפיה בחותמו על השטרות פעל פרונסי בשם החברה. ואולם, לשיטתי, בנסיבות המקרה ניתן להגיע לקביעה זו, גם מבלי להיזקק למתווה העקרוני שבו צעד בית המשפט המחוזי הנכבד, ואשר הושאר בצריך עיון ב
ענין רינסקי
(מתווה זה מאפשר כאמור לחייב שולח בחבות שטרית בהתבסס על חתימת שלוחו, גם כשחזות השטר איננה מכילה כל אינדיקציה לדבר השליחות). לשיטתי, עיון בחזות השטר מעורר פה לפחות ספק באשר למעמדו של החותם – האם חתם בכשירותו כאדם פרטי, או כאורגן של החברה. ספק זה מצדיק את פרשנות השטרות, מושא הערעור, ופרשנות זו מובילה למסקנה כי החברה חייבת כאן על-פי השטרות ומחבות זו נגזרת לכאורה חבותו של המערער כערב לחבות זו.


אבאר את הדברים מיד בסמוך, ואולם אקדים לכך מספר הערות הסבר בנוגע לתשתית המשפטית הרלבנטית.

11.
נקודת המוצא לבחינת שאלת אפיונה של החתימה שלפנינו מצויה בסעיף 25(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש

]
(להלן:
פקודת השטרות,
או
הפקודה
), המורה כך:




"מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל [וכשהמדובר בשטר חוב, יחול האמור על עושה השטר. ראו: סעיף 90 לפקודה – ח"מ] והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית".




מסעיף זה עולה, כי חתימתו של אדם על שטר מחייבת אותו, לכאורה, בחבות אישית, אלא אם נלוות לה מילים המעידות בבירור כי החתימה נעשתה בשם מרשה או מטעמו, או בבחינת נציג. זאת, אף אם למעשה לא התכוון החותם לחוב באופן אישי. הסדר זה מבטא את אחד מעקרונות היסוד בדיני שטרות – עקרון השקיפות – שלפיו השטר עצמו צריך להכיל את כל הפרטים הדרושים לקביעת מהותה של ההתחייבות. חשיבותו של עקרון זה נובעת ממאפייניו של השטר, הנועד לשמש כאמצעי תשלום, או כבטוחה לתשלום, ובעיקר – כמסמך
סחיר
, שהיכולת של נוטלו להסתמך עליו, מבלי לחשוש שיופנה לנתונים שלא נגלו על-פניו, היא תנאי הכרחי להמשך קיומו ככזה (להרחבה ראו: סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים – מגמות חדשות בפסיקה"
עיוני משפט
כג(1) 192-190 (2000) (להלן:
אוטולנגי
)).

12.
כאשר עסקינן בחתימה בשם תאגיד, תחול ההוראה שבסעיף 25(א) באופן שונה מעט, מן הטעם שחיוב תאגיד נעשה באמצעות חתימת אורגן שלו, לרוב בצירוף חותמת התאגיד. על-כן, אין לדרוש מאורגן החותם בשם תאגיד שיוסיף לחתימתו מילים המורות כי הוא חותם בשם תאגיד, וזאת משום שאין מדובר כאן על שליחות, שכן חתימת האורגן היא היא חתימת התאגיד (ראו: סעיפים 47-46 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;
יואל

זוסמן
דיני שטרות
55-54 (מהדורה שישית, 1983) (להלן:
זוסמן
);
אוטולנגי
, בעמ' 201). במקומן של המילים המעידות כי החותם לא התכוון לחוב באופן אישי – באה לרוב חותמת התאגיד.

13.
המערער טוען, למעשה, כי נוכח הוראת סעיף 25(א) ל

פקודה
, משלא הוטבעה על-גבי השטרות חותמת החברה – אין כל משמעות לכוונת הצדדים, ואין מנוס מן הקביעה כי פרונסי הוא החייב הבלעדי על-פי השטר. טענה זו אין בידי לקבל, מן הטעמים שיפורטו מיד בסמוך.

14.
הגישה שהתקבלה בפסיקה באשר לאפיון חתימתו של אדם – כחתימה אישית, או כחתימה שנועדה לחייב אחר – נוטה לפרשנות מרחיבה של סעיף 25(א) הנ"ל. על-פי גישה זו, אפיון החתימה נעשה על רקע

השטר כולו
, ולא מתוך התמקדות בחתימה בלבד (ראו: פסק דינו של הנשיא
ברק
ב
ענין רינסקי
הנ"ל;
זוסמן,
בעמ' 44, 48 וכן שלום לרנר
דיני שטרות
345 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן:
לרנר
)). גישה זו, שכונתה על-ידי הנשיא
ברק
ב
ענין רינסקי
"גישה הוליסטית", מפרשת את הוראת סעיף 25(א) על-פי תכליתה – הגשמת הציפיות הסבירות של מקבל השטר. בהערכת ציפיותיו של אוחז השטר אין כל סיבה לבחון רק את החתימה, שכן ציפיותיו של האוחז בשטר נגזרות מהתרשמותו מחזותו הכוללת של השטר (ראו: ישראל גלעד "חתימה על שטר – סוגיית ההרשאה"
משפטים
כ"ט 263 (1998)). בהתאמה, נקבע כי כאשר עיון בחזות השטר כמכלול מעורר ספק בדבר זהותו של עושה השטר – יש לפנות לפרשנות השטר, על מנת להתיר את הספק (ראו:
ענין רינסקי
, בעמ' 474).

15.
במקרה דנן, עיון בשטרות

אכן מעורר את הספק האמור
, וזאת נוכח העובדה כי פרונסי חתום, לכאורה, הן כעושה השטר, הן כערב לפירעון השטר על-ידי עושהו. לכפילות זו קשה לספק הסבר מניח את הדעת, והיא שיוצרת כאן את הספק, המרמז כי כוונת הצדדים לא היתה לחבות של פרונסי בכשירותו האישית ככזו. ארחיב בכך עוד להלן.

16.
סעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967
(להלן:
חוק הערבות
) מגדיר את מהות הערבות כדלקמן:

"ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של

אדם אחר

כלפי אדם שלישי". (ההדגשה שלי –

ח"מ

).


חוק הערבות
מסדיר את דיני הערבות הכלליים, והוראותיו חלות על כל ערבות, לרבות ערבות לשטר (
זוסמן
, בעמ' 292). סעיף 1(א) הנ"ל קובע את הכלל, ולפיו אין אדם יכול לערוב לפרעון חיוב שהוא עצמו החייב העיקרי על-פיו (ראו לדוגמה: ע"א 706/74
יראוני

נ' הלוואה וחסכון ירושלים, אגודה הדדית בע"מ
, פ"ד כ"ט(2) 365, 374 (1975)). הטעם לכך ברור: ערבות נועדה לספק לנפרע ביטחון
נוסף
לפירעון החוב, כך שבהיעדר יכולת להיפרע מן החייב העיקרי – יוכל הנושה, בהתקיים תנאים מסוימים, להיפרע מן הערב. מכאן, שככלל, כל תוספת ביטחון איננה צומחת מערבותו של אדם לחיוב שלו עצמו.


לצד הוראותיו של
חוק הערבות,
קובעת
פקודת השטרות
הוראות מיוחדות לעניין הערבות לשטר, החלות על ערבות שטרית שניתנה בדרך הקבועה בפקודה. סעיף 57(א) ל
פקודה
מאפשר, בנסיבות מסוימות, חריגה מן הכלל הנ"ל, שלפיו אין אדם יכול לערוב לחיוב שלו עצמו, בקובעו כדלקמן:

"פרעונו של שטר יכול שיהא נערב על ידי אדם שאינו צד לשטר, או על ידי אדם שהוא צד לשטר; ובלבד שהערבות במקרה הנזכר אחרון

תהא מוסיפה על זכויות החזרה של האוחז

".

(ההדגשה שוב שלי – ח"מ).


מכאן, שאדם עשוי לערוב לחיוב שלו עצמו מקום שהדבר מקנה לאוחז בשטר יתרון כלשהו מבחינת זכויותיו על-פי השטר, ויש מצבים כאלה (השוו:
לרנר
, עמ' 274 – 275).


עם זאת, נראה כי החריג הנ"ל עדיין איננו מסביר את התהייה העולה בענייננו לנוכח חתימתו הכפולה של פרונסי על השטרות. המערער לא עשה כל ניסיון לספק הסבר לכפילות האמורה לשיטתו, בטענה, למשל, שמא מוסיפה ערבותו של פרונסי לחיוב שהוא לכאורה שלו עצמו – לזכויותיו של הנפרע. יתרה מכך, המערער בעצמו, במסגרת ההתנגדות שהגיש לביצוע השטרות, טען כי העובדה שפרונסי חתום הן כעושה השטר הן כערב מצביעה על אי-תקינות. לנתונים אלה מתווסף הנוהג המקובל בחיי המסחר, במסגרתו חותמים לעתים מנהלי חברה כערבים באופן אישי להתחייבויותיה של החברה – מה שמצביע בהשלכה לכאן לכאורה על הכוונה כי פרונסי והמערער יחתמו כערבים להתחייבותה של
החברה
(ראו לדוגמה: ע"א 623/88
גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ
, פ"ד מ"ד(2) 801 (1990)). מן האמור לעיל נובע, למצער, כי חזות השטרות מעוררת ספק עובדתי בשאלת סיווג החתימה: כחתימתו האישית של פרונסי, או כחתימה שנועדה לחייב את החברה.
ספק זה מחייב הכרעה פרשנית
. השוו לפסק דינו של בית המשפט לערעורים במדינת אילנוי שבארצות הברית, בענין


,first bank and trust company, palatine v. post 293 n.e.2d 907
שנסיבותיו דומות לאלו שבפני
נו (להלן:
ענין
first bank
).

17.
את המהלך הפרשני להתרת הספק יש לבצע באמצעות כללי פרשנות.



הכלל הראשון
נובע מהוראת סעיף 25(א) לפקודה גופו. חתימה שאיננה מגלה ברורות כי היא חתימה בתוקף הרשאה – החותם חייב על-פיה באופן אישי. לשון אחר, ספק מתירים על-ידי הטלת חבות אישית (
זוסמן
, בעמ' 45).



כלל הפרשנות השני
נשען על סעיף 25(ב) ל
פקודה
המורה כך:

"כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך".


כלל הכרעה זה מבטא עקרון פרשני כללי, ולפיו מן הראוי לפרש מסמך משפטי בפירוש שיהיה בו כדי להקנות למסמך משמעות ופשר. לפיכך, מקובל להתייחס לביטוי "כשרותו של המסמך" כמכוון, למעשה, לערכה של החתימה, במובן זה שהפירוש העדיף על-פי סעיף 25(ב) הינו הפירוש המועיל לערכו של השטר (ראו:
זוסמן
, בעמ' 47-46). יישום הכלל האמור בענייננו, מוביל למסקנה כי את חתימתו של פרונסי במקום המיועד לעושה השטר יש לפרש כחתימה בשם החברה (השוו לדוגמאות שמביא
זוסמן
,
שם, שם
). וכך מסביר השופט
זוסמן
את כלל הפרשנות השני (
שם
, בעמ' 46):

"
מי שחתם חתימה על שטר, חתם כדי להתחייב באמצעותה לפרעון השטר.
החוק שואף לכך, שתוקפה וערכה של חתימה כזאת יהיו שרירים וקיימים ככל האפשר,
והוא נרתע מלפסלה ולפטור חותם מחבותו
...שאיפה זו היא הרעיון הגלום בכלל הפרשנות השני בו עסקינן". (ההדגשות שלי –
ח"מ
).


דברים אלה יפים לענייננו הן לעניין פירוש חתימתו של פרונסי, הן לעניין חתימתו של המערער כערב – שעל פני הדברים אין מקום לפוטרו מהתחייבותו לערוב לפרעון השטר בשל היצמדות דווקנית להוראות סעיף 25(א)
לפקודה
(וראו לעניין זה גם את דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בפיסקה 36 לפסק דינו).


בהקשר זה ראוי להדגיש גם את הגישה שמציג השופט
זוסמן
בספרו בשאלת היחס בין ההסדר הקבוע בסעיף 25(א) לפקודה, לבין כלל ההכרעה שבסעיף 25(ב). לגישתו, בהתנגשות בין השניים, תהא ידו של הכלל השני על העליונה (
זוסמן
, בעמ' 46).

18.
כלל ההכרעה הסטטוטורי השני הנ"ל מתיישב יפה גם עם השאיפה להגן על ציפיותיו הסבירות של האוחז בשטר, שהרי ההנחה הסבירה של מקבל השטר הינה כי מי שחתם על שטר – עשה כן במטרה לתת לחתימתו משמעות וערך (וכאמור, הדברים תקפים בענייננו הן לגבי פירוש חתימתו של פרונסי והן לגבי המערער, בחתימתו כערב).


דברים אלה מביאים אותי למקור הפרשני הנוסף שבו יש להיעזר על-מנת להתיר את הספק בסוגיית החתימה – החומר הראייתי בדבר כוונת הצדדים. מן החומר הראייתי שהוצג בפני
נו עולה בבירור כי החזקה הפרשנית הקבועה בסעיף 25(ב) הנ"ל, שיסודה בהיגיון ובשכל הישר – מבוססת אף בעובדות הפרטניות של המקרה.

19.
הצדדים לערעור כאן הם "צדדים קרובים", המכירים את פרטי עסקת היסוד ואת הנסיבות שבגינן ניתנו השטרות. המערער היה שותפו של פרונסי לעסקה, שבמסגרתה ניתנו השטרות מושא הערעור, ולקח חלק אינטגרלי בהליכי המשא ומתן (ראו: עמודים 5 ו-9 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום). כאשר עסקינן במחלוקת בין "צדדים קרובים", חזות השטר איננה המקור הבלעדי לפרשנות, וניתן להידרש גם לנסיבות חיצוניות לשם התרת הספק בדבר מהות החתימה. בוודאי כך מקום שחזות השטר היא שיוצרת ספק, או חוסר ודאות באשר לאפיונה של החתימה (ראו:

ענין

רינסקי
, בעמ' 474;
לרנר
, בעמ' 350). על-פי עדויותיהם של עורכי הדין שליוו את העסקה, ונכחו במעמד החתימה על השטרות – כוונת הצדדים, בחתימותיהם על השטרות, היתה שהחבות על-פי השטר תהא של החברה, כאשר המערער ופרונסי ישמשו כערבים להתחייבותה (ראו לדוגמה: עמ' 2 ו-8 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, ועמ' 7 לפרוטוקול הדיון בהתנגדות שהגיש המערער לבקשה לביצוע השטרות). מעדויות אלה, וכן ממכלול החומר, עולה כי בחתימתו על השטרות במקום המיועד לעושה השטר פעל פרונסי בשם החברה. בנסיבות שכאלו – כאשר עסקינן במערכת יחסים בין מי שהינם "צדדים קרובים" – אינני מוצא בעייתיות בהידרשות לנסיבות "חיצוניות" לשם התרת הספק העולה מחזות השטרות, באמצעות התחקות אחר כוונת הצדדים (השוו: פרשת
first bank
הנזכרת לעיל, וכן ראו את דבריו של חברי,
השופט

ס'

ג'ובראן
, ב-ע"א 4085/07
אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ
(טרם פורסם, 04.10.2009)), בפרט כך כאשר בין אותן נסיבות נמנית הודאתו של המערער בעצמו (שם, בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון בהתנגדות), כי לא התכוון לערוב לפרונסי אישית (ובכל זאת הוא חתם כערב). הנה כי כן יישום דווקני של הוראות סעיף 25(א), תוך התעלמות ממכלול הנסיבות האמורות – יגרום לעיוות דין (השוו: פסק הדין בענין
first bank
). בפרט אין לכך כל הצדקה כאשר הדבר איננו משרת כל עקרון מהותי של דיני השטרות (וזאת, כאמור, בין השאר, בשל העובדה כי מדובר במחלוקת שבין "צדדים קרובים").



20.
טרם סיום, ברצוני להתייחס בקצרה לשתי טענות דיוניות שהעלה המערער:

(א)
אין בידי לקבל את טענתו של המערער כאילו הפניה לנסיבות במקרה דנן עומדת בניגוד לכלל הקבוע בסעיף 80 ל
חוק הפרוצדורה
, שלפיו סתירתו של מסמך בכתב צריכה להיעשות אף היא באמצעות ראיה בכתב. הטעם לדבר נעוץ בכך שמקום בו הפניה לראיות שבעל-פה נעשית במטרה לפרש את המסמך הכתוב בשל ספק העולה מחזותו – אין הכלל האמור אוסר את הבאתן, שכן אין מדובר בראיה הבאה לסתור את המסמך, כי אם בראיה הנדרשת על-מנת לפרשו (ראו: יעקב קדמי
על הראיות
חלק שלישי 1511 (2009) וכן ענין
first bank
בנוגע לכלל בדבר

parol evidence
, המקביל שם לאיסור הקבוע בסעיף 80 ל
חוק הפרוצדורה
).

(ב)

באשר לטענה כי בית המשפט המחוזי התערב, שלא כדין, בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום – הרי שאף טענה זו איננה מבוססת. כאשר הערכאה הדיונית משתיתה את פסק-דינה על שיקולים שבהיגיון או הערכה, להבדיל ממהימנות הראיות, או העדויות שהובאו בפני
ה – ערכאת הערעור חופשית לבחון האם אותם שיקולים עומדים במבחן הנסיבות (ראו למשל: ע"א 7825/01
דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ
, פ"ד נח(5) 348 (2004)). עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה כי הלה לא קבע כל ממצא עובדתי מן הסוג שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בו. יתר על כן, באופן שבו ניתח בית משפט השלום הנכבד את שאלת ההכרעה בדבר זהות עושה השטר – כלל לא היה מקום לבחינה ראייתית של המכלול, וזאת נוכח הוראותיהם החד-משמעיות, לתפיסתו של בית משפט השלום, של דיני השטרות

(וראו: עמ' 5, שורות 22-18 לפסק דינו). הקביעה ה"עובדתית" שאליה מפנה המערער, ולפיה משנכתב שמו של פרונסי במקום המיועד לעושה השטר – אין מנוס מן הקביעה כי הצדדים התכוונו למה שנעשה בפועל, הינה מסקנה פרשנית, או הנחה הגיונית, שאליה הגיע בית המשפט על-בסיס התשתית המשפטית, כפי שהבין אותה. מסקנה זו היוותה חלק בלתי-נפרד מן הניתוח המשפטי של הסוגיה על-ידי בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי היה חופשי לסטות ממנה, על-פי הבנתו את המסגרת המשפטית הרלוונטית ואת התשתית העובדתית. יתרה מכך, בנסיבות המקרה, התערבותו של בית המשפט המחוזי הביאה לתוצאה הראויה, והיא איפוא מוצדקת גם מסיבה זו, כאמור.



כאן המקום להוסיף ולהעיר כי התוצאה האמורה מתחייבת גם מהעובדה
שמפניו של השטר
נראה כי בכל מקרה ניתן היה לפנות
למערער כערב
, ואולם לא פתחתי בכך שהרי המשיב בכתב תביעתו בחר במסלול צר יותר, שנדון לעיל.
21.
סיכומם של דברים – אם תישמע דעתי, הרי שנדחה את הערעור, ככל שהוא נוגע לתוצאה האופרטיבית של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הדיון יוחזר, לפיכך, לבית משפט השלום בתל-אביב, על-בסיס ההנחה כי קיימת חבות שטרית של החברה, וכי נגזרת ממנה לכאורה חבותו של המערער כערב לחבות זו.


בנסיבות הענין, נוכח תרומתו של המשיב לאי-הבהירות שנוצרה באשר לזהות עושה השטר, אציע כי לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו.


ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין
:


אני מסכים.


המשנה לנשיא (בדימ')


השופטת ע' ארבל
:


אני מסכימה.


ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר
.


ניתן היום, י"ב באב תשע"ב (31.07.2012).



המשנה לנשיא (בדימ')
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09079910_k06.doc

חב
+מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 7991/09 אלון צור נ' רוני שטרן (פורסם ב-ֽ 31/07/2012)