פסקי דין על כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי | פסקי דין על גד כהן חליפה | פסקי דין על עיריית נתיבות

360/06 חעמ     23/07/2012




חעמ 360/06 כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי בע"מ, גד כהן חליפה נ' עיריית נתיבות








בית משפט השלום בבאר שבע



חע"מ 360-06 עיריית נתיבות
נ' כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי בע"מ
ואח'

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
4

בפני

כב' השופט
יואב עטר


מבקשים

1
.
כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי בע"מ

2
.
גד כהן חליפה


נגד


משיבים

עיריית נתיבות



החלטה

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר.

נטען בכתב האישום, כי הנאשמת 1, הינה הבעלים, המחזיק והמשתמש בנכס נשוא כתב האישום, וכי הנאשם 2, הינו מנהל הנאשמת מס' 1.
נטען כי בנכס נשוא כתב האישום, במועד שאינו ידוע בין התאריכים 6.7.2005 עד 4.10.2006 בוצע שימוש
מסחרי בנכס בניגוד לייעודו, כחנות למכירת צעצועים ומשחקים לילדים, המכונה: "מאמא יוקרו",
בנוסף נטען, כי נבנתה סככה בחזית הקדמית, ללא היתר. נטען בכתב האישום, כי השימוש המותר בנכס, הינו לתעשיה ומלאכה למעט ב – 16 מ"ר הפונים לחזית לרח' סמלו, ששם מותר לבצע שימוש מסחרי.

עם סיום פרשת התביעה, העלה ב"כ הנאשמים, טענה כי אין על הנאשמים להשיב לאשמה, שכן לשיטתו, המאשימה לא ביססה את אשמתם של הנאשמים ולו לכאורה, באופן המצדיק כי ישיבו לאשמה.

כעולה מטענת ב"כ הנאשמים, המאשימה לא הוכיחה כל קשר בין הנאשמים לבין הנכס נשוא העבירה, לא הזמינה את הנאשמים למסור את גרסתם טרם הגשת כתב האישום, לא גבתה גרסה מהנאשמים טרם הגשת כתב האישום, לא הציגה כל ראיה כי מי מן הנאשמים בנה את המבנה או השתמש בו, ולא הציגה כל ראיה לגבי מועדי הבניה ו/או השימוש בנכס.

ב"כ המאשימה בתגובתו, הדגיש, כי נטל ההוכחה בשלב של "אין להשיב לאשמה" אינו גבוה, ולשיטתו, הוכח כדבעי הקשר בין הנאשמים לנכס.

דיון

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין..."

ההלכה בעניין טענות אין להשיב לאשמה באה לידי ביטוי בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין. בע"פ 405/80 מדינת ישראל נגד שדמי, פד"י לה' (ב) 757, צוין : "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור, ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא ... ... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם...".

בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט מתייחס למשקלן של הראיות, וראיה שמשקלה בהכרעת הדין עשוי להיות זעום, עדיין די בה, בכדי להעביר את הנטל בשלב הזה של אין להשיב לאשמה:
""ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות על סדר-הדין הפלילי בלבד, במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה. הנאשם לא יורשע בדין אלא-אם-כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על-כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצידו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם. לנוכח ההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" על הכרעת הדין, נקבע כי די בראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן".
(בש"פ 153/95 - כמאל בן עטאף רחאל נ' מדינת ישראל . פ"ד מט(2), 221)

ומן הכלל אל הפרט:

טרם שאדרש לראיות עצמן, ראוי כבר עתה לציין, כי גם כאשר מדובר בראיות דלות ובסיסיות, אשר משקלן עשוי להיות נמוך בהכרעת הדין, עדיין על ראיות אלו להיות ראיות קבילות.

במענה לכתב האישום, כפרו הנאשמים, בין השאר, בסעיף 3 לפרק העובדות, המצביע על הזיקה בינם לבין הנכס נשוא כתב האישום.

מן הראיות שהובאו בפני
, דומה כי לשלב זה של הדיון, ניתן לומר כי הובאו ראיות לכאורה במידה מספקת לכך שבנכס נשוא כתב האישום, מבוצע שימוש מסחרי, ומתנהלת במקום חנות המכונה:"מאמא יוקרו", בניגוד לשימוש המותר בהיתר. סבורני, כי המאשימה גם עמדה בנטל, לשלב זה של הדיון, באשר להוכחת האמור בסעיף 1 לפרק העובדות שבכתב האישום.

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, היא האם הובאו מטעם המאשימה ראיות ולו דלות ובסיסיות, כי קיימת זיקה בין הנאשמים לבין הנכס, באופן בו יכללו הם
בין המנויים בסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.

לטענת ב"כ המאשימה, זיקה זו באה לידי ביטוי בדו"ח הפיקוח שהוגש וסומן ת/6, וכן הוכחה בעדותה של העדה חגית כהן. ב"כ המאשימה אינו חולק על כך שבעלי הזכויות ברשומים הינם אחרים, וזאת לטענתו, מכיוון שהנאשמים בכוונת מכוון נמנעו מלרשום את זכויותיהם. ב"כ המאשימה טוען כי זיקה זו גם הוכחה במסמכים (ת/2 ו- ת/1) ובעדותו של העד אלי אדרי. בנוסף, הפנה ב"כ המאשימה לדו"ח רשם החברות (ת/8), בו נרשם הנאשם 2 כמנהלה של הנאשמת 1.

ב"כ המאשימה אף הפנה לתצהיר של הנאשם 2, אשר לא הוגש כראיה בתיק, ואולם מצוי בו, במסגרת בקשה לביטול צו הבאה, ובו נרשם כי הנכס נשוא כתב האישום הינו בבעלות הנאשמת 1.

בעדותו של ע.ת 1 המפקח אלי אדרי,
אישר כי ערך את דו"ח הפיקוח (ת/1), וכן טופס רישום וביקורת (ת/2), כאשר בעניין ת/2, סייג העד את דבריו, ואמר כי את פרטי הנאשמת 1, ברובליקה: "שם הבעלים"
לא הוא רשם ואין זה כתב ידו. בנוסף, ציין כי לא הוא זה שרשם את מספר הנכס המפורט בת/2. לעניין זהותו של מי שרשם על גבי ת/2 את פרטי הנאשמת 1, ציין בעדותו כי הוא משער שהמפקחת חגית כהן, ביררה את פרטי הנאשמת 1, ורשמה אותם על גבי ת/2.

עיון בת/1, אשר נערך על ידי העד, מלמד, כי תחת הכותרת: "שם בעל הנכס" נרשמו פרטי הנאשמת 1. העד לא ידע להסביר כיצד בדיוק נודע לו פרט זה,
אלא הסביר כי ככלל, "כשאנו רוצים לברר מי הבעלים בנכס, אנו הולכים לגבייה, ממי שהם גובים למעשה את הארנונה, ומשם אנו מושכים את הפרטים, כדי לזהות מי בעל הנכס... ...
זה מסביר את השינוי בכתב שאתה כותב את הדו"ח, ואתה הולך לברר מי בעל הנכס, יש מצב שחגית תרד למטה ותשלים את הפרטים הנכונים מהגבייה". (עמ' 9 שורות 7 – 15 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2012).

בחקירתו הנגדית, אישר העד, כי לא ראה את הנאשם 2 בחנות המצויה בנכס, לא ראה אותו נותן הוראות לעובדים, ואישר כי אחר ולא הוא רשם את שם הנאשמת 1 בת/2 (עמ' 13 לפרוטוקול).
לשאלה מדוע נרשם שמה של הנאשמת 1, השיב העד: "באמצעות פרטים שנלקחו ממחלקת הגבייה", ולשאלה מי השלים את הרישום הכולל את שמה של הנאשמת 1, השיב: "ככל הנראה חגית". (עמ' 14 לפרוטוקול).
לשאלת ב"כ הנאשמים, היכן מצויין על גבי התמונות של הנכס שמה של הנאשמת 1, השיב העד: "לא רשום כ. כהן. אבל הבעלים והנתונים שהוצאנו מהגבייה, מראים שזה כ. כהן, וזה קושר את מאמא יוקרו לכ. כהן. ש: דהיינו, יש סתירה למה שרשום במחלקת הגבייה, לבין מה שצילמת בפועל? ת:
מה אני אסביר לך דברים שלא אני עשיתי אותם". (עמ' 14 שורות 7-12). העד אישר כי לא בדק ברשם החברות את הזיקה בין השם "מאמא יוקרו" (שמה של החנות הפועלת בנכס) לבין הנאשמת 1 (עמ' 14, שורה 17 לפרוטוקול)

בעדותה של ע.ת 2, המפקחת חגית כהן
, הציג לה ב"כ המאשימה, בחקירתה הראשית, את ת/2, ושאל אותה אם רשום שם פרט מסויים בכתב ידה, והעדה השיבה בשלילה (עמ' 15 שורות 18-22 לפרוטוקול) . עולה אם כן, כי ת/2 אינו יכול להוות ראיה קבילה באשר לזיקה בין הנאשמת 1 לבין הנכס, שכן הגם ששמה של הנאשמת 1 רשום על גבי ת/2 איש מעדי התביעה לא ידע להסביר
מי רשם זאת, ולמעשה רישום זה, כלל לא הוכח, שכן ת/2 מתקבל כראיה לאמיתות תוכנו, רק באשר לפרטים שמולאו על ידי עדי התביעה שהעידו לגביו. (ראה: ההחלטה בעמ' 8 שורות 1 עד 20 לפרוטוקול, נוכח התנגדות ב"כ הנאשם להגשת ת/2)


ובאשר לרישום זה, משאיש מעדי התביעה אינו מסביר בעדותו כי הוא זה שרשם אותו ומה נסיבות רישומו הרי שמדובר בעדות שמיעה שכלל לא ידוע מה מקורה.

העדה העידה, כי ערכה את ת/6, ("טופס פרטי תיק להכנת כתב אישום") שהינו למעשה תרשומת של המאשימה. לשאלת ב"כ המאשימה, על סמך מה ציינה את פרטי הנאשמת 1 כמחזיק והבעלים בנכס נשוא כתב האישום, השיבה: "... את המידע הזה אני לוקחת ממחלקת הגבייה שלנו בעירייה, שם נמצא החוזה של כ. כהן, הוא למעשה המשלם של הארנונה". (עמ' 17 שורות 17 – 20 לפרוטוקול).

העדה העידה כי את ת/8 (דו"ח מרשם החברות) הוציאה באמצעות האינטרנט. עיון בת/8 אינו מלמד על זיקה בין הנאשמת 1 לבין הנכס נשוא כתב האישום, אלא על זיקה בין הנאשמת 1 לבין הנאשם 2, אשר ממילא איננה במחלוקת. העדה לא ידעה להשיב האם אי פעם הבחינה בנאשם 2, בתוך החנות נשוא כתב האישום (עמ' 25 שורות 1-10). העדה גם אישרה כי לא עשתה כל פעולה בחנות על מנת לברר מי בעליה, ולשאלה מה עשתה על מנת לברר מי בעל החנות השיבה: "יש לי מספיק תרשומת בעירייה לראות מי הבעלים...
... בדרך כלל אנו מגישים לפי הבעלים לפי מה שרשום בעירייה, וגם לפי המשתמשים בפועל... ... אני באה לעירייה ואני רואה מי הבעלים של העסק בפועל, של מי שמשלם (ככל הנראה צ.ל "לפי מי שמשלם" – י.ע.)". (עמ' 25 שורות 15-30).
העדה אישרה, כי לא עשתה כל בדיקה מול מנהל מקרקעי ישראל או בטאבו, על מנת לבדוק מי בעל הזכויות בנכס,
וכי שיטת העבודה היא בירור אך ורק אל מול מחלקת הגבייה מהעירייה".

ע.ת 2 לא העידה כי היא זו שאמרה לע.ת 1, את זהות הנאשמת 1, כמפורט בת/1. נוכח דברי ע.ת 1 אשר ערך את ת/1, כי רישום זהות הנאשמת 1 על גבי ת/1, תחת הכותרת "שם בעל הנכס", נעשה שלא מידיעתו האישית ולא כתוצאה מבדיקה שלו, ולאור העובדה כי עת.2 לא העידה כי היא זו שהנחתה אותו לרשום פרט זה, הרי שרישום פרטי הנאשמת 1 על גבי ת/1 נובע מעדות שמיעה אשר מקורה לא הוכח, ומכאן שאינו קביל כראיה.

ע.ת 2, העידה, כי ביררה במחלקת הגבייה בעירייה ושם נמסר לה, כי הנאשמת 1 היא זו שמשלמת את הארנונה, באשר לנכס נשוא כתב האישום.
אין כל פסול בהסתמכות על רשומה מוסדית שכזו כראיה. דא עקא, שלא הוגשה כל רשומה מוסדית שכזו. מלבד עדותה בעל פה של ע.ת 2, אשר לא גובתה במסמך כלשהו ממחלקת הגביה. בעדותה, ע.ת 2 לא פרטה כיצד בדיוק בררה במחלקת הגביה בעירייה את זהות המחזיק בנכס. על מנת שתוצאות בירור זה יהיו קבילות כראיה לאמיתות תוכנה, שומה על בית המשפט
לדעת כיצד בדיוק, נודע לעדה פרט זה, האם מדובר בעדות שמיעה של פרט ששמעה מפקיד זה או אחר, או מבירור שערכה במישרין במערכת המחשב או בארכיון וכו'..

העדה לא העידה על אופן עריכת בירור זה, ולא מסרה כל פרטים מה האופן המדויק בו הגיע פרט מידע זה לידיעתה. במהלך עדותה של העדה, ביקש ב"כ המאשימה להגיש חוזה שהוצא ממחלקת הגבייה כראיה לעניין זהות המשתמש בנכס. ב"כ הנאשם התנגד להגשת החוזה, בשל העובדה שחוזה זה לא נמצא במסגרת חומר החקירה שהועבר לעיונו, וכי הופתע לראשונה בבית המשפט מעצם קיומו של החוזה.
בהחלטתי בעניין זה (עמ' 21 שורות 8-15) הבהרתי, כי ככלל, חוזה המצוי ברשות המאשימה ואשר יש בו בכדי ללמד על זהות המחזיק במקרקעין,
קביל והגשתו מותרת. יחד עם זאת, משמסמך זה לא היה בחומר החקירה ולא הועבר לעיונו של הסנגור, ולאור העובדה שיש לו משמעות רבה לעניין קביעת מעמדו של הנאשם ביחס למקרקעין ומכאן באשר לקו ההגנה האפשרי, הרי שהעובדה שהחוזה לא הועמד לעיונו של ב"כ הנאשמים, ושב"כ הנאשמים הכין את הגנתו מבלי לדעת כי קיים חוזה שכזה מצדיקה את התנגדות ב"כ הנאשמים, והחוזה לא התקבל כראיה.

ראוי לציין, כי משבשל מחדלה של המאשימה להעמיד את מלוא חומר החקירה ובכלל זה החוזה לעיון ב"כ הנאשם לאחר הגשת כתב האישום וכי עד למועד להוכחות לא ידע ב"כ הנאשם על קיומו של החוזה לא הוגש החוזה, כאמור לעיל, וכיוון שכך ומשלא הוגש כראיה הרי שבית המשפט אינו יכול להיזקק לו לשם הכרעה.

בנסיבות אלו, הראיות היחידות שהובאו בפני
במסגרת ההליך לעניין הזיקה שבין הנאשמת 1 לבין המקרקעין נשוא כתב האישום (בשים לב לכך שאין מחלוקת שהנאשם 2 הוא מנהלה של הנאשמת 1) אינן ראיות קבילות, אלא עדויות שמיעה אשר מקורן אינו ברור.

ב"כ המאשימה בתגובתו לטענת ב"כ הנאשם כי אין להשיב לאשמה, טען כי במסגרת בקשה לביטול צו הבאה, הגיש ביום 28.5.2008, ב"כ הנאשם 2, בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לביטול פקודת מאסר", אשר לוותה בתצהיר, ובו לכאורה, קשר הנאשם 2 את עצמו ואת הנאשמת 1 אל הנכס נשוא כתב האישום.

מסמך זה לא הוגש כראיה במסגרת פרשת
התביעה, וספק אם ניתן להסתמך עליו כראיה קבילה לאחר שהמאשימה עצמה לא ביקשה להגישו כמוצג במסגרת פרשת התביעה. הגם כך, עיינתי בבקשה ובתצהיר. בתצהירו של הנאשם 2, לא נרשם מפיו כלל דבר הזיקה בין הנכס לבינו או בינו לבין הנאשמת 1 וכל עניינו של התצהיר בנסיבות בעטיין לא התייצב לדיון, ובהתחייבותו להתייצב לדיונים הבאים.

המקום היחיד בבקשה, בו צוינה זיקה שכזו, הינה בסעיף 2 לנימוקי הבקשה, אשר נרשמה על ידי בא כוחו, עו"ד גלעד אבני: "המבקש נשוי ואב לשישה ילדים המשמש כמנהל בעסק המשפחתי "כ.כהן בע"מ ובניו שיווק לחקלאי בע"מ" והנכס נשוא כתב האישום הינו בבעלות חברת כ.כהן בע"מ".
הדברים הנ"ל לכאורה מהווים הודאה של הנאשמים מפי בא כוחם כי אכן הנכס נשוא כתב האישום הינו בבעלותם, נקודה אשר מהווה יריעת המחלוקת העיקרית בתיק זה. הגם שמסמך זה לא הוגש במסגרת פרשת התביעה, נוכח העובדה כי הוא מצוי בתיק בית המשפט לאחר שהוגש על ידי ב"כ הנאשם ומהווה הודאת נאשם מפי בא כוחו דומה כי חרף נסיבות הגשתו עונה הוא להגדרה של "ראיות בסיסיות ולו דלות" המצדיקות כי הנאשמים ישיבו לאשמה. יודגש כי אין באמור בכדי להצביע על משקלה של אמרה זו, נוכח הנסיבות דלעיל , לעניין הכרעת הדין ואולם הלכה הפסוקה היא כי בשלב זה אין בית המשפט מתייחס למשקלן של הראיות וההכרעה בדבר משקלה של הראיה תהא במסגרת הכרעת הדין.

עניינן של טענותיו האחרות של ב"כ הנאשמים באשר להעדר ניסיון של ממש לגביית גרסתם של הנאשמים נוגעות במישרין למשקלן של הראיות ולכן שלב זה איננו השלב הראוי לשם הכרעה בעניינן.

בנסיבות אלו, אני דוחה את הבקשה, ומחייב את הנאשמים להשיב לאשמה.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.







חעמ בית משפט שלום 360/06 כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי בע"מ, גד כהן חליפה נ' עיריית נתיבות (פורסם ב-ֽ 23/07/2012)