פסקי דין על אהוד שפר | פסקי דין על ענת שפר | פסקי דין על מורן סקאל יניב | פסקי דין על נעם יניב | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון |

317/10 עעמ     23/08/2012




עעמ 317/10 אהוד שפר, ענת שפר נ' מורן סקאל יניב, נעם יניב, הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון




פסק-דין בתיק עע"ם 317/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים



עע"ם 317/10
בפני
:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין


כבוד השופט ח' מלצר


כבוד השופט י' עמית



המערערים:

1. אהוד שפר



2. ענת שפר


נ


ג


ד

המשיבים:

1. מורן סקאל יניב



2. נעם יניב



3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בתיק עת"מ 2842/08 שניתן ביום 10.12.2009 על ידי כבוד השופטת א' קובו

תאריך הישיבה:
כ' בחשון התשע"א

(28.10.10)


בשם המערערים:
עו"ד יאיר ליבוביץ'

בשם המשיבים 2-1:
עו"ד יחיאל אטיאס
, עו"ד שירה נאור

בשם המשיבה 3:
עו"ד אבי להם

פסק-דין
השופט י' עמית

:

1.

ער
עור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מיום 10.12.2009 (כב' סגנית הנשיאה א' קובו) בעת"מ 2842-08, בו נקבע כי היתר בנייה שניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת השרון (להלן:
הועדה המקומית
או
הועדה
) בטל בהיותו בלתי סביר ומנוגד לדין.


נקדים ונאמר כי בית משפט קמא השתית את פסק דינו על שתי הפרות של
תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן:
תקנות התכנון והבניה
): תקנה 2א(4) הדורשת צירופן של חתימות בעלי הדירות בבית המשותף לבקשה להיתר בניה, וסעיף 2.23 לתוספת השניה לתקנות, האוסר בניה של חלון
בקיר

משותף "על קו גבול צדדי או אחורי של נכס".

2.
ע

יקרי העובדות והשתלשלות העניינים מתוארים בהחלטתי מיום 16.3.10, בגדרה נעתרתי לבקשת המערערים והוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין:

"מעשה בבית משותף דו-משפחתי ברחוב יגיע כפיים 3 ברמת השרון, שנבנה בסוף שנות השישים. יחידת הדיור בחלק הקדמי הנמוך של המגרש הייתה בבעלותה של משפחת יפה, ויחידת הדיור בחלק האחורי הגבוה של המגרש הייתה בבעלותה של משפחת אלטמן. על פי היתר הבניה המקורי, בקומה השניה בדירתה של משפחת אלטמן היו חלונות רחבים בקיר המשותף לשתי היחידות (החזית המזרחית).

בשנת 2006 מכרו אלטמן את יחידת הדיור שלהם למבקשים (המערערים -
י.ע
) שהרסו חלקים נכבדים מהבית הישן ובנו תחתיו בית חדש, ובשנת 2008 מכרו יפה את יחידת הדיור שלהם למשיבים (להלן:
המשיבים
), שאף הם הרסו את הבית הישן והחלו לבנות תחתיו בית חדש. מקורו של הסכסוך שבפני
נו הוא בדרישתם של יניב כי שפר יאטמו את החלונות בקיר המשותף".



הנה כי כן, המדובר בבית דו-משפחתי והצדדים הם הבעלים במשותף של החלקה. דירותיהם של הצדדים צמודות זו לזו כאשר הקיר המדובר מהווה המשך לקיר המפריד בין שתי הדירות ומתנשא מעל גג דירתם של המשיבים. דהיינו, דירת המערערים (שפר) היא בת קומותיים, בעוד דירת המשיבים (יניב), כפי שנרכשה ממשפחת יפה (להלן:
יפה
), היא כיום בת קומה אחת.

3.
וזו השתלשלות הדברים שהביאה את הצדדים לפתחו של בית משפט זה, בסדר כרונולוגי:


(-) ביום 6.2.07 הגישו המערערים בקשה להיתר בניה ל"תוספת בנייה בקומת מרתף, הריסת קומות עליונות כולל תוספת שטח".


(-) ביום 20.3.07 החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבקשה
בתנאים
הכוללים, בין היתר, הגשת הבקשה כהריסת בית חדש (ולא כ"תוספת" כפי שהוגשה) וכן
ביטול הפתחים (החלונות)
שבקיר המשותף
(להלן:
ההיתר הראשון
).


(-)
ביום 5.6.07 הגישו המערערים בקשה מתוקנת, לה צירפו מכתב בו הם מתחייבים לשפות את העירייה ו/או הועדה המקומית אם תוגש נגדן תביעה אזרחית מצד השכנים בעניין החלונות שבקיר המשותף (להלן:
ההתחייבות לשיפוי
).


(-) ביום 11.11.07 ניתן למערערים היתר בנייה
ללא התנאים
שנדרשו ביחס לבקשה המקורית (להלן:
ההיתר השני
) והמערערים החלו בביצוע עבודות הבנייה.


(-) כעבור שנה לערך ניהלו המשיבים משא ומתן עם בני הזוג יפה לרכישת יחידת הדיור בחלק הקדמי של המגרש. ביום 6.10.08 נפגשו המשיבים עם המערערים ודרשו מהם לאטום את החלונות. המערערים סירבו לבקשה, בטענה כי רכשו את ביתם
ממשפחת אלטמן על סמך המצב הקיים שניתן לו היתר כדין. בין הצדדים התקיימו התכתבויות בנושא וכל צד התבצר בעמדתו.


(-) למרות שהמשיבים ידעו כי המערערים נמצאים בעיצומם של השיפוצים, ולמרות שידעו על התנגדותם הנחרצת לאטום את החלונות, רכשו המשיבים ביום 19.10.08 את בית יפה בחלק הקדמי של המגרש.


(-) ביום 4.11.08, כשבועיים לאחר שרכשו את ביתם, הגישו המשיבים עתירה מינהלית לביטול היתר הבניה השני שניתן למערערים. כן הגישו בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המערערים להשלים את בניית החלונות. בהמלצת בית המשפט הסכימו המשיבים למחיקת הבקשה לצו המניעה לאחר שהוסכם כי המערערים לא יטענו טענת מעשה עשוי בגין התקופה שמיום הדיון (18.11.08) ואילך.

פסק הדין של בית משפט קמא

4.
בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי היתר הבניה ניתן שלא כדין ובחוסר סבירות המצדיק את ביטולו. בית המשפט עמד על שלושה פגמים עיקריים בהחלטת הועדה:


א.
חתימותיהם של בני הזוג יפה לא צורפו לבקשה להיתר בנייה שהגישו
המערערים, בניגוד לאמור בתקנה 2א(4) לתקנות התכנון והבניה. הועדה גם לא טרחה להמציא ליפה העתק של הבקשה בטרם מתן היתר הבניה, כנדרש על פי תקנה 2ב(1).


ב.
החלטת הועדה ליתן למערערים היתר בניה, מנוגדת לתקנה האוסרת על בניית חלון בקיר המשותף. מאחר שמדובר בבנייה מחודשת של הבית בחלק האחורי של המגרש, ולא בשיפוץ גרידא, חל סעיף 2.23 לתוספת השניה האוסר בניית חלון בקיר המשותף. תכלית הסעיף היא להגן על הפרטיות ועל זכויות הקניין של כל הצדדים לבית המשותף, ומתן היתר בניה תוך ויתור על התנאי לביטול החלונות עלול למנוע מהמשיבים מלנצל את זכויות הבניה שרכשו מיפה. עוד נאמר, כי החלטת הועדה יוצרת מצב אבסורדי, באשר זכויות הבניה של המערערים הוגדלו, אך לא קויימו הוראות החוק המגבילות את הבנייה כדי לשמור על זכויות הדירה השכנה.


ג.
שתי הבקשות להיתר בניה שהגישו המערערים זהות בעיקרן. אולם, בעוד
שההיתר הראשון לווה בתנאים הכוללים, בין היתר, את ביטול החלונות, הועדה לא הציבה תנאי דומה למתן ההיתר השני, מבלי שנשתנו הנסיבות ומבלי שניתן נימוק ראוי להחלטתה. בכך הפעילה הועדה שיקול דעת מוטעה בניגוד לדין הקיים ובאופן המונע מהמשיבים לממש בעתיד את זכויות הבנייה שלהם. על מנת להעניק את ההיתר היה על הועדה לקבוע אחת משתיים: להורות על ביטול החלונות בקיר המשותף או להרחיק את הגבול של הדירה העליונה, כך שיוותר מרחק של שלושה מטרים מכל צד (שישה מטרים סה"כ) בין דירת המערערים לדירת המשיבים. משלא עשתה כן, הרי שמתן ההיתר אינו סביר בנסיבות, מנוגד לדין ודינו להתבטל.


בהמשך, דחה בית משפט קמא דחה את טענת השיהוי שהעלו המערערים מן הטעם שלמשיבים – כמו גם לבני הזוג יפה מהם רכשו את הבית בחלק הקדמי – לא נודע על הגשת הבקשה להיתר ולכן לא היתה להם הזדמנות להגיש התנגדות בזמן.


על פסק דינו של בית משפט קמא נסב הערעור שבפני
נו.

טענות הצדדים

5.
כתבי הטענות של הצדדים מסתעפים ומשתרעים על פני עמודים רבים ונביא את הדברים בתמצית. לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא בכך שהתערב בהחלטת הועדה המקומית והורה על ביטול היתר הבניה. לחלופין, גם אם נפל פגם בהחלטת הועדה המקומית, לא היה מקום לקבוע בטלות מוחלטת של היתר הבנייה אלא לכל היותר בטלות יחסית. הערעור מושתת על שלוש טענות מרכזיות עליהן נרחיב בהמשך: לא היתה לבית משפט קמא סמכות עניינית לדון בעתירה; קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא הן שגויות; סעיף 2.23 לתוספת השניה לא חל כלל בענייננו.


המשיבים, מנגד, תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא ובקביעותיו העובדתיות. לטענתם, המערערים ניצלו את מלוא אחוזי הבניה בשטחם והם מבקשים, בחוסר תום לב, לקבֵּע מצב עובדתי ובכך למנוע מהמשיבים לנצל את זכויות הבניה שלהם בחלק הקדמי של המגרש. לפיכך צדק בית משפט קמא משביטל את ההיתר מן הטעם שניתן בניגוד להוראת סעיף 2.23 לתוספת השניה האוסרת קריעת חלונות בקיר במקרים מעין אלה.

דיון והכרעה

6.
האם נפל פגם מינהלי המצדיק את ביטול החלטת הוועדה המקומית לאשר את היתר הבניה שניתן למערערים? זו השאלה המרכזית העומדת לפתחנו. כפי שנראה בהמשך, שאלת חוקיות היתר הבניה מעוררת מספר סוגיות, לרבות בשאלת הסמכות.

חוסר תום לב ושיקולי צדק

7.
עודנו באים לדון לגופן של טענות, אקדים ואומר כי לטעמי, שיקולי הצדק "מושכים" לכיוונם של המערערים. אין חולק כי על פי המצב ששרר בשטח מאז שנת 1966 - שאז ניתן היתר הבניה המקורי של הבית המשותף - בקיר החיצוני המתנשא מעל בית המשיבים נקרעו חלונות גדולים יותר מהחלונות על פי היתר הבניה מושא הערעור. למעשה, וגם על כך אין חולק, מצבם של המשיבים אך
השתפר
בעקבות היתר הבניה שניתן למערערים, מאחר שהמערערים נדרשו להקטין את החלונות, למרות שהקיר נותר על כנו במסגרת הבניה החדשה. אילו הסתפקו המערערים בשיפוץ בית אלטמן, ולא בשיפוץ רבתי הכולל בניה חדשה המצריכה קבלת היתר בניה, לא היה למשיבים, שבאו בנעלי יפה, פתחון פה. המשיבים מנצלים אפוא, בחוסר תום לב, את ההזדמנות שנפלה לידיהם כדי לאכוף על המערערים איטום של חלונות שהיו קיימים כדין מזה עשרות בשנים, בטענה כי נפלו פגמים בהיתר הבנייה החדש שניתן למערערים, היתר לפיו הוקטנו החלונות הקיימים.


אזכיר כי המשיבים ידעו על קיומם של החלונות עוד בטרם רכשו את בית יפה, וידעו כי בדעתם של המערערים להותיר את החלונות על כנם. רוצה לומר, כי המשיבים נכנסו בעיניים פקוחות למצב נתון מזה עשרות בשנים, בידיעה מראש כי הם נכנסים להליך משפטי שנועד לשנות מהמצב הקיים. בהנחה כי החלונות בקיר החיצוני בביתם של המערערים גורעים מערך הבית של המשיבים – מה שלא הוכח – אזי יש להניח כי הדבר בא לידי ביטוי במחיר בו רכשו המשיבים את הבית מבני הזוג יפה. מנגד, המערערים רכשו את בית אלטמן כשנתיים לפני שהמשיבים רכשו את בית יפה, בהסתמך על מצב נתון של חלונות גדולים בקיר החיצוני הפונה למגרש הקדמי. המערערים השקיעו בבנייה נגד עיניהם של בני הזוג יפה שלא מחו בעדם, והמשיבים הגישו את עתירתם למעלה משנה לאחר שהמערערים כבר החלו בבנייה. ובקיצור, לפנינו מצב של "בא לשכונה בחור חדש" המבקש לשנות מצב קיים מזה עשרות בשנים. באספקלריה זו, הצגת הדברים על ידי המשיבים, כביכול המערערים והועדה המקומית רקמו מזימה כדי לפגוע בזכויותיהם, חוטאת למצב הדברים בשטח. המערערים קדמו למשיבים והסתמכו על מצב נתון, בעוד המשיבים רכשו את בית יפה מתוך ידיעה שבדעתם לנקוט בהליכים משפטיים כדי לאכוף רצונם על המערערים, כפי שאכן צלח בידם על פי פסק דינו של בית משפט קמא.


קיצורו של דבר, כי שיקולים של שיהוי, צדק ותום לב עומדים לימינם של המערערים (כן ראו בעע"מ 9889/09
וינר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית באר-שבע
(לא פורסם, 25.7.2011)).



כפי שנראה להלן, דין הערעור להתקבל גם לגופן של טענות המערערים. אך תחילה, נדון בטענה מקדמית שהועלתה על ידי המערערים.

הסמכות לדון בהתנגדות להיתר בניה שניתן על ידי הועדה המקומית

8.
המערערים טענו כי לבית משפט קמא לא הייתה סמכות לדון בסכסוך, בשל אי מיצוי הליכים על ידי המשיבים ש"דילגו" על ההליך של הגשת ערר לועדת הערר.


חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן:
חוק בתי משפט לעניינים מינהליים
) מקנה לבית המשפט סמכות לדון בעתירות שעניינן תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן:
חוק התכנון והבניה
), למעט ענייני עבירות ועונשין ולמעט החלטות שעניינן תוכניות מיתאר ארציות או מחוזיות והחלטות של שר הפנים (סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים וסעיף 10 לתוספת הראשונה).


לכאורה, תקיפת היתר הבניה שניתן למערערים על ידי הוועדה המקומית היא
בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אלא שכלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי בית המשפט לא ידון בעתירה טרם מיצו העותרים את עניינם בגופים המינהליים. מכאן השאלה המתעוררת במקרה שבפני
נו: הועדה המקומית לתכנון ובנייה העניקה היתר בנייה לראובן. שמעון, שכנו של ראובן, מבקש לתקוף את החלטתה של הועדה המקומית בטענה כי מתן ההיתר לראובן פוגע בזכויותיו. האם על שמעון להגיש ערר לועדת הערר של מוסדות התכנון והבניה, או שעליו לעתור ישירות לבית המשפט לעניינים מינהליים?


בסוגיה זו מצויות שתי הוראות חוק סותרות בחוק התכנון והבנייה: סעיף 152 לחוק וסעיף 12ב לחוק. שני סעיפים אלה, עליהם נעמוד להלן, תוקנו ונוספו במסגרת תיקון 43 מתשנ"ה (
ס"ח
התשנ"ה 450). במסגרת תיקון 43 הוקמה ועדת הערר, מוסד תכנוני חדש שנועד להיות טריבונל ערעור על החלטות הועדה המקומית, ובכך הקל המחוקק על עבודת הועדה המחוזית, פיזר את העומס ופישט את ההליכים (ראו את דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה (ייעול וקיצור הליכים) (תיקון מס' 40), התשנ"ה-1995,
ה"ח
16; שמואל רויטל
דיני התכנון והבניה
כרך ראשון 705 (2008); שמואל רויטל "תיקון 43 לחוק התכנון והבניה- האם מהפך בדיני התכנון"
משפטים
כז 383 (1996) (להלן:
רויטל, תיקון 43 לחוק התכנון והבניה)
).


סעיף 152 שכותרתו "ערר" קובע כדלהלן:

"152. (א)(1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית


לסרב לתת היתר

לפי פרק זה

או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3)

רשאי לערור בפני
ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחיה.


(

2)
שני חברי הועדה המקומית כאחד או שני נציגים בעלי הדעה המייעצת בועדה המקומית כאחד, החולקים על החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לתת היתר לפי פרק זה או שלא לתתו, רשאים לערור לועדת הערר תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה של הועדה המקומית.
.............


(ב)
משהוגש ערר כאמור, לא יינתן היתר עד למתן החלטה בועדת הערר.

(ג)
ועדת הערר תחליט בערר תוך שלושים ימים מיום הגשתו.

(ד)
החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי, לפי הענין" (הדגשה
שלי -

י.ע.

).



מלשון הסעיף אנו למדים כי זכות הערעור לועדת הערר מתוחמת לשני מקרים בלבד: האחד, החלטה של ועדה מקומית
לסרב
להעניק היתר. השני, מקום בו הועדה המקומית דחתה התנגדות לפי סעיף 149(א)(3), שענייננו בשימוש חורג, הקלה או אישור תשריט חלוקת קרקע בסטיה מתכנית. מכאן כי זכות הערר לא מוענקת למי שרואה עצמו נפגע מהחלטת הועדה
לאשר
מתן היתר.


מנגד, סעיף 12ב לחוק מסדיר את עבודת ועדת הערר ומפרט את התפקידים והסמכויות של הועדה כדלהלן:

"12

ב(א).
ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר:

(1)


לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית

, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד,

בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן

, למעט בענינים שבתחום סמכותה של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה שמונתה לפי סעיף 12ו;

(2)
לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד',

או היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג

;

(3)
לדון ולהחליט בערר על החלטת ועדה מקומית בענין תכנית שבסמכותה לפי סעיף 62א ולהחליט אם לאשר תכנית כאמור, עם או בלי שינויים, או בתנאים שתקבע או לדחותה;

(4)
לדון ולהחליט

בכל ערר אחר שחוק זה מסמיך אותה לדון ולהחליט בו

" (הדגשות שלי -

י.ע.

).




סעיף 12ב(א)(1) מעניק לועדת הערר סמכות לדון בכל
החלטה
של ועדה מקומית בכל עניין שבו הוענקה זכות ערר על פי חוק. מאחר שסעיף 152 לא מקנה זכות ערר במקרה בו ניתן היתר בנייה, הרי שלכאורה אין סמכות לועדת הערר. ברם, סעיף 12ב(א)(2) נוקט לשון רחבה, ולפיו יש לועדת הערר סמכות לדון בכל
ערר

על היתר
לפי חוק זה, לכאורה, ללא כל מגבלה שהיא.

9.


מכאן השאלה שבפני
נו. המשיבים תקפו את החלטת הועדה המקומית ליתן היתר בניה למערערים. האם היה עליהם להגיש ערר לועדת הערר או שהיו רשאים לפנות ישירות לבית המשפט לעניינים מינהליים כפי שנעשה על ידם? למיטב ידיעתי, השאלה טרם הוכרעה בבית המשפט העליון, וכפי שנראה להלן, נחלקו הדעות בסוגיה זו
בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובועדות הערר.

10.
בעת"מ (חי') 136/00
צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה
(לא פורסם, 8.8.2000) (להלן:
עניין

צומת האלופים)
קבע סגן הנשיא, השופט ד"ר ביין, כי יש ליתן פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 12ב לחוק. עם זאת, קריאה זהירה של פסק הדין מעלה כי אין מדובר בהרחבה רבתי של זכות הערר לכל מקרה של מתן היתר, אלא באותם מקרים בהם נטען על ידי המתנגד כי ההיתר הוא בבחינת הקלה או שימוש חורג בסטייה מתכנית, גם אם הועדה המקומית סברה שלא כך הדבר (עמ' 422 – 423 לפסק הדין). צעד נוסף בכיוון הרחבה של זכות הערר לכל מקרה של התנגדות למתן היתר,
אנו מוצאים בפסק דינו של כב' השופט גלעדי בעת"מ (ב"ש) 280/01
דוידיאן נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה
(לא פורסם, 30.5.2002). בדרך זו הלכו כב' השופט סולברג בעת"מ (י-ם) 900/05
נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה
(לא פורסם, 12.2.2007) (להלן:
עניין נס הרים
) וכב' השופט סובל בבש"א (י-ם) 1039/09
מדר נ' גולדברג
(לא פורסם, 2.11.2009). לא למותר לציין כי גם השופטת בבית משפט קמא, כפי שציינה בפסק הדין, פסקה במקרה אחר (
עת"מ (ת"א) 1852/08
קאין נ' עמותת מוסדות חסידי דאראג
(לא פורסם, 18.10.2009))
כי גם מי שנפגע ממתן היתר בניה רשאי לפנות לועדת הערר מכוח סעיף 12ב לחוק. למרות זאת, במקרה דנן, סברה השופטת קמא כי יש לדון בעתירה לגופה מהטעמים הבאים:

"ואולם, בענייננו, לאור העובדה כי ההיתר ניתן ובנייתו של בית שפר (המערערים –
י.ע.
) בעיצומה, ולנוכח העובדה שכל עיכוב ימנע מהעותרים גם הם שימוש בזכויותיהם הקנייניות, מצאתי לנכון לדון בעתירה לגופה בהתאם לסמכות הנתונה לבית משפט זה על פי האמור בחוק התכנון והבניה ובסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים התש"ס-2000".


11.
מול הדעה המצדדת בהרחבת זכות הערר, יש הגורסים כי אין להעניק זכות ערר בהיעדר הוראה מפורשת בחוק. לשיטתם של אלה, אין לועדת הערר סמכות לדון בערר על החלטת ועדה מקומית ליתן היתר בניה והדרך לתקוף את מתן ההיתר היא בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. בגישה זו אחזו כב' השופט מודריק בעת"מ (ת"א) 1111/03
לב עמי שלמה נ' ועדת הערר המחוזית מחוז מרכז
(לא פורסם, 3.7.2005); כב' השופט בן זמרה בעת"מ (י-ם) 8/97
קרבסי נ' ועדת הערר לתכנון ובניה-מחוז ירושלים
(לא פורסם, 3.3.1998); וכב' השופט סוקול בעת"מ (חי') 391/08
תיאטרון הצפון נ' ועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה
(לא פורסם, 14.4.2008) (להלן:
עניין תיאטרון הצפון).


מעין גישת ביניים נקט כב' השופט אזולאי בעת"מ (ב"ש) 404/06
שחר נ' ועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ולבנייה אשקלון
(לא פורסם, 30.7.2007). לגישתו, אין לועדת הערר סמכות לדון בהחלטה של הועדה המקומית ליתן היתר בניה, אך הסמכות לבחון את החלטתה של הועדה המקומית נתונה לועדה המחוזית מכוח סעיף 28 לחוק, ורק לאחר מכן תתאפשר פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

12.
הנה כי כן, נחלקו הדעות בערכאות השונות בסוגיה זו. אבחן להלן את הנימוקים השונים שהועלו בפסיקה בעד ונגד כל אחת מהגישות, ולאחר מכן אביע את עמדתי בסוגיה זו.


אפתח בנימוקים התומכים בגישתם של השוללים את הרחבת זכות הערר על החלטת הועדה המקומית ליתן היתר בניה.


א.
אין זכות ערעור ללא הוראה מפורשת בחוק. הוראת סעיף 152(א)(1) היא חד-משמעית ולפיה זכות הערר מצומצמת אך ורק להחלטה הדוחה בקשה להיתר ולהחלטה שעניינה שימוש חורג, הקלה ותשריט חלוקה בסטיה מתוכנית. סעיף 12ב בא להסדיר את עבודתה של ועדת הערר אך אין להקיש ממנו על קיומה של הזכות להגשת ערר, ופרשנות אחרת הופכת את הוראת סעיף 152(א)(1) למיותרת.



ב.
הגשת ערר גוררת עיכוב אוטומטי במתן היתר הבניה עד למתן החלטתה של ועדת הערר כאמור בסעיף 152(ב) לחוק. הדבר עלול לגרום להתארכות ההליכים ו"לתקוע מקלות בגלגלים"

בשל עררי סרק שיציפו את ועדות הערר, במקום המגמה של פישוט הליכים וקיצור הזמן הנדרש לקבלת היתר בניה.

יש הצדקה לעכב מתן היתר מקום בו סירבה הועדה ליתן היתר, או במקרה של הקלה או שימוש חורג בסטייה מתכנית. אך כאשר הועדה המקומית סברה כי ההיתר תואם את הוראות התוכנית, אין הצדקה לעיכוב אוטומטי במתן ההיתר עד שיסתיימו ההליכים בועדת הערר. מה עוד, שעל החלטתה של ועדת הערר ניתן יהיה לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים, מה שיאריך עוד יותר את הליכי קבלת ההיתר.


ג.
הזכות לערור בפני
ועדת הערר גם למי שנפגע ממתן היתר יוצרת מצב אבסורדי לפיו זכות הערר על סירוב ליתן היתר מתוחמת ל-30 יום בלבד כאמור בסעיף 152(א)(1), בעוד שמגבלת זמן זו אינה חלה על מי שנפגע כתוצאה ממתן ההיתר.


ד.
ועדת הערר היא ועדה מקצועית שאין ביכולתה ובסמכותה לדון בעילות סף משפטיות כגון שיהוי, מניעות וכיו"ב.


ה.
קבלת היתר בניה היא עניין שבין מבקש ההיתר למוסד התכנוני, והדרך
לתקוף את ההיתר היא בתקיפה עקיפה בבית משפט השלום במסגרת תביעה אזרחית שעניינה שימוש במקרקעין, או בתקיפה ישירה של חוקיות ההיתר בבית המשפט לעניינים מינהליים. מכאן, שבשלילת סמכותה של ועדת הערר אין כדי לפגוע בזכות הערעור, באשר פתוחה בפני
הנפגע הזכות לפנות לבית המשפט.

13.
כנגד נימוקים אלה, ניתן להצביע על שורה של נימוקים שהועלו בפסיקה בעד הרחבת הזכות לערור בפני
ועדת הערר גם למי שנפגע כתוצאה ממתן ההיתר:


א.
בסעיף 12ב(א)(1) לחוק, המחוקק אמנם הגביל את סמכותה של הועדה לדון בערר על החלטה של הועדה המקומית "בכל עניין שבו הוענקה זכות על פי חוק". אך בסעיף 12ב(א)(2) העניק המחוקק לועדה סמכות לדון בערר על כל היתר הניתן על ידי הועדה המקומית
לרבות
הקלה או היתר לשימוש חורג, ללא כל מגבלה. לכן, וככל שקיימת סתירה בין הוראת סעיף 152(א)(1) לחוק להוראת סעיף 12ב(א)(2) לחוק, יש ליתן את הבכורה להוראת סעיף 12ב שהיא האחות הבכירה בין השתיים, בהיותה ההוראה המכוננת את ועדות הערר והקובעת את סמכויותיהן.


ב.
יש לפרש את זכות הערר על דרך ההרחבה על מנת שהדיון ימוצה במסגרת רשויות התכנון. במסגרת תיקון מס' 43 הוקמו ועדות הערר על מנת לייעל ולזרז הליכים, ופנייה ישירה לבית המשפט מחטיאה את כוונת המחוקק.


ג.
ועדת הערר היא הגוף המקצועי האמון על בחינת ההיבטים התכנוניים הרלוונטיים, בעוד שהתערבות בית המשפט מצומצמת לעילות משפטיות. עדיף כי הביקורת הראשונה על החלטת הועדה המקומית תיעשה במשקפיים מקצועיות, מה שמאפשר ביקורת יסודית ואפקטיבית יותר.


ד.
האמור לעיל תואם את הגישה העקרונית של מיצוי הליכים במסגרת הרשות המינהלית. דרך המלך היא לאפשר לרשות המינהלית לבקר את עצמה ולתקן את הטעון תיקון עוד טרם הפנייה לבית המשפט. הביקורת הדו-שלבית במסגרת הרשות המינהלית מחזקת את האמון בהחלטות המינהל, מאששת את "חזקת התקינות" של המעשה המינהלי, ומסייעת גם להפחית מהעומס המוטל על בתי המשפט.


ה.
קשה להלום כי הסמכות העניינית – אם לועדת הערר ואם לבית המשפט לעניינים מינהליים – תיקבע על פי החלטתה של הועדה המקומית כיצד לסווג את הבקשה להיתר. אם הועדה המקומית קבעה כי אין מדובר בהקלה ולכן לא ננקטו ההליכים הדרושים לפי סעיף 149 – תרופתו של המתנגד להיתר תהא בבית המשפט. אך אם הועדה המקומית קבעה כי הבקשה להיתר מצריכה הקלה – תרופתו של המתנגד להיתר בהגשת ערר.


ו.
ההליך של עתירה מנהלית יקר ומסורבל יותר מהליך של פניה לועדת ערר.

14.
כל אחת מהגישות שתוארו לעיל מעלה טעמים ושיקולים כבדי משקל המושכים לכיוונים מנוגדים. ככל שעלי להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אני מעדיף את הגישה שהובעה בעניין
צומת האלופים,
המרחיבה את זכות הערר על כל מקרה בו מועלית טענה כי ההיתר ניתן בסטיה מתכנית. אנמק להלן את עמדתי.


א.
איני משוכנע כי בסעיף 152(א)(1) המחוקק דק פורתא בכוונת מכוון למנוע את האפשרות להגיש ערר על החלטה למתן היתר בניה. שאם כך נאמר, עלול להיווצר מצב בו מתן ההיתר יותקף בשני מסלולים שונים. במסלול אחד יגיש צד שנפגע ממתן ההיתר עתירה מנהלית, ובמסלול שני יגישו שני חברי ועדה מקומית ערר על ההחלטה לתת היתר כאמור בסעיף 152(א)(2) (כפי שהיה בעניין
צומת האלופים,
שם הוגש ערר על ידי שני חברי ועדה שבהמשך משכו את הערר).



ב.

פעמים רבות נטען על ידי המתנגד להיתר, כי ההיתר ניתן בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין או שהיא מהווה הקלה או היתר לשימוש חורג בסטיה מתוכנית. המדובר בשאלה מקצועית-תכנונית מובהקת המחייבת בדיקת תכניות ובחינה מדוקדקת של היתר הבניה, וראוי כי ועדת הערר כגוף המקצועי המיומן ובעל הניסיון תדון בה ולא בית המשפט. להבדיל מבית המשפט שביקורתו מוגבלת לחוקיות וסבירות ההחלטה למתן היתר, ועדת הערר היא "מוסד תכנון", וככזו היא בעלת סמכות מקורית ורשאית להפעיל שיקול דעת תכנוני ולהמיר את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הועדה המקומית. הליכה בדרך זו מבטיחה כי ההיתר ייבחן בשתי ערכאות תכנוניות האמונות על שיקולים תכנוניים-מקצועיים.


ג.
לשיקול המקצועי-תכנוני יש להוסיף גם שיקולי יעילות ונגישות, באשר ההליך בפני
ועדת הערר הוא זול ומהיר יותר מההליך בפני
בית המשפט (על פי סעיף 152(ג) לחוק על ועדת הערר ליתן החלטתה תוך 30 יום מיום הגשת הערר). בכך גם תימנע התוצאה לפיה אם העלו המתנגדים להיתר טענה כי ההיתר מצריך הקלה או שימוש חורג, וכך נקבע לבסוף על ידי בית המשפט, אזי בדיעבד מתברר כי אילולא טעותה של הועדה המקומית הסמכות לדון במתן ההיתר הייתה נתונה לועדת הערר. כאמור, קשה להלום כי החלטה שגויה של הועדה המקומית או רשות הרישוי בשאלה אם הייתה סטיה מתכנית אם לאו, ועקיפת הוראות הדין בכך שלא קויים הליך של הקלה ושימוש חורג, תפגע בזכות הערר ותכתיב את הסמכות העניינית.


ד.
פרשנות מרחיבה, המאפשרת הגשת ערר גם במקרה של מתן היתר כאשר נטען על ידי המתנגד כי ההיתר סוטה מתכנית, הולמת את מגמת המחוקק בתיקון 43 לחוק במסגרתו הוקמו ועדות הערר. במקביל לכך פעל המחוקק להקל על מערכת בתי המשפט, ובמסגרת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (וקודם לכן במסגרת סעיפים 255א-255ו לחוק התכנון והבניה) העביר סמכויות רבות שהיו נתונות לבית המשפט העליון לבית המשפט לעניינים מינהליים. המצב לפיו יש גישה ישירה לבית המשפט לעניינים מינהליים טרם מיצוי ההליך במוסדות התכנון, נוגד מגמה זו ונוגד את עקרון מיצוי ההליכים במשפט המינהלי (ראו עת"מ (נצ') 1146/05
ח'אלד נ' מדינת ישראל-הועדה המחוזית לתכנון ולבניה צפון
(לא פורסם, 17.1.2006); עניין
נס הרים
, בפסקה 20. ראו עוד: בג"צ 235/05
הדרי נ' רשות הדואר
(לא פורסם, 9.1.2005); בג"צ 1452/05
אחמד נ' משרד הפנים
(לא פורסם, 22.10.2006)).


ה.
ברגיל, הליך של היתר תואם תוכנית לא כרוך בפרסום ובשמיעת התנגדויות. עם זאת, הפרוצדורה של מתן הודעה לבעלי הנכס לגביו מבוקש ההיתר, נועדה לאפשר להם להשמיע את התנגדותם למתן ההיתר. במצב בו נשמעות בפני
הועדה המקומית התנגדויות למתן ההיתר, ניתן לפתור את האבסורד עליו הצביע השופט סוקול בעניין
תיאטרון הצפון
בדרך של פרשנות. מתנגד להיתר שניתן, אשר שטח התנגדותו בפני
הועדה המקומית וזו נדחתה, או שידע על מתן ההיתר, צריך יהיה להגיש את הערר תוך 30 יום מיום שנודע לו על מתן ההיתר. לא למותר לציין כי סדרי הדין שנקבעו על ידי המחוקק מתאימים גם לערר המוגש על ידי מי שהתנגדותו למתן ההיתר נדחתה (סעיף 153 לחוק קובע כי לדיון בערר יוזמנו מבקש ההיתר,
המתנגד
ונציגי רשות הרישוי או הועדה המקומית. וראו גם ההגדרה הרחבה של "ערר" בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות הערר), התשנ"ו- 1996)). במצב דברים בו מתן ההיתר נודע למתנגד רק עם תחילת העבודה או לאחר מכן, תינתן זכות ערר לועדת הערר מקום בו המתנגד מעלה טענה של סטיה מתכנית, אך לא יחול סעיף 152(ב) המורה על עיכוב אוטומטי במתן ההיתר, שהרי ההיתר כבר ניתן.


ה.
בגישה המצדדת בהרחבת זכות הערר, יש כדי להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט.

15.
ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין
דוידיאן,
עניין
נס הרים
ועניין
מדר
ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר. הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון.


סיכומו של דבר, ומבלי להתעלם מהקשיים העיוניים והמעשיים הכרוכים בהרחבת הזכות להגשת ערר, אני סבור כי טעמים של יעילות ומדיניות משפטית מטים את הכף לכיוון זה. דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר. זאת, להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות, ולהבדיל מטענות לגבי פגמים מינהליים שאינם קשורים בנושאים תכנוניים, כמו טענה לניגוד עניינים, שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים. מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יסדיר את הנושא ויסיר את הספקות לעניין גדר סמכותה של ועדת הערר.


[במאמר מוסגר אציין כי בסעיף 340 (א) ו-(ג) להצעת חוק התכנון והבניה, התש"ע-2010,
ה"ח
604 (ובנוסח המעודכן של ההצעה מיום 4.8.2010; ראו:
http://www.knesset.gov.il/committees/heb/docs/intenvcom/planningmain.htm
)
הוצע נוסח דומה לנוסח החוק דהיום].


ודוק: איני שולל אפשרות כי במקרים מסוימים בית המשפט יפתח את שעריו בפני
עותר המלין על החלטה ליתן היתר למרות טענה לסטיה מתכנית, גם טרם מיצה את הפנייה לועדת הערר. אך מקרים אלה יהיו החריג ולא הכלל, ויש להניח כי במרוצת הזמן יתוו בתי המשפט את היקף החריג.

היקף התערבות בית המשפט בהחלטות מוסד תכנוני

16.
ומהתם להכא. במקרה דנן, אישרה הועדה המקומית בקשה להיתר בניה שהגישו המערערים. המשיבים ביקשו להשיג על מתן ההיתר, כשנה לאחר נתינתו. מאחר שהמשיבים לא טענו כי ההיתר ניתן בסטיה מתכנית, היה עליהם לפנות לבית המשפט ולא לועדת הערר, כפי שאכן נעשה על ידם, ואין לראות בכך אי מיצוי הליכים.

17.
השאלה המרכזית הצריכה לענייננו היא אם בהחלטת הועדה המקומית ליתן למערערים היתר בניה נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט.



הלכה פסוקה מימים ימימה, כי בית משפט הבוחן החלטה מינהלית אינו שם את שיקול דעתו במקום הרשות המינהלית אשר מופקדת על ההחלטה, ואינו בוחן אם ניתן היה
לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר. בית המשפט בוחן
את סבירות ההחלטה ואם נפלו פגמים בהליך המצדיקים את ביטולה
(ראו, לדוגמה, בג"ץ 4140/95
סופר פארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ
, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999); בג"ץ 764/88
דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא
, פ"ד מו(1) 793,
803-802
(1992); דפנה ברק-ארז
משפט מינהלי
כרך ב' 763 (2010) (להלן:
ברק-ארז, משפט מינהלי
)).



כך באופן כללי וכך גם
בענייני תכנון ובניה.
נקודת המוצא היא שאין בית המשפט משמש כטריבונל תיכנון, ואינו משים עצמו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים. מכאן, שאין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון ואינו ממיר את שיקול דעתו של מוסד התיכנון בשיקול דעתו שלו. על בית המשפט לבחון אם נפל פגם בהליך או בשיקול הדעת שהופעל על ידי מוסד התיכנון, באספקלריה של הדין המינהלי והציבורי. במסגרת זו, בוחן בית המשפט אם החלטת מוסד התכנון לקתה באחד מ"המרעין בישין" של המשפט המינהלי כגון: חריגה מסמכות; ניגוד עניינים; משוא פנים או שיקולים זרים או חוסר תום לב; וחריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו, לדוגמה, בג"ץ 5137/08
אלבז נ' הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה
(לא פורסם, 14.10.2010) והאסמכתאות שם;
בג"ץ 2324/91
התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, משרד הפנים
, פ"ד מה(3) 678, 688 (1991);
בג"ץ 1125/91
ליטמן נ' הוועדה למגורים מחוז המרכז
(לא פורסם, 31.12.1991); ע"א 1805/00
מחצבות כנרת נ' משרד התשתיות
, פ"ד נו(2) 63, 70 (2001); ע"א 5927/98
בחות' נ' הוועדה המקומית חיפה,
פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); עע"מ 402/03
עמותת העצמאים באילת נ' ועדת ערר מחוז דרום
, פ"ד נח(3) 199, 209 (2004); בג"ץ 2920/94
אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתיכנון,
פ"ד נ(3) 441, 469 (1996);
עת"מ (חי') 2377/04
זאב עין גדי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה
(לא פורסם, 24.8.2006) בפסקה 8).

18.
לאור ההלכות דלעיל, היה על בית משפט קמא לבחון אם בהחלטת הועדה המקומית נפלו פגמים או שההחלטה חרגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט.


בית משפט קמא קבע כי ההיתר שניתן למערערים הוצא שלא כדין וכי ההחלטה בדבר מתן ההיתר אינה סבירה. זאת, בהסתמך על שתי קביעות עובדתיות: האחת, שעניינו של ההיתר בבנייה מחודשת של הבית ולא בשיפוץ גרידא, והשניה, כי שתי הבקשות להיתר בניה שהגישו המערערים זהות בעיקרן. על רקע קביעות אלה, מצא בית המשפט כי נפלו שני פגמים מרכזיים בהליך מתן ההיתר המצדיקים את התערבותו: הפגם הראשון, בכך שהועדה לא נימקה מדוע ויתרה במסגרת ההיתר השני על התנאים אותם הציבה בהיתר הראשון, לרבות ביטולם של החלונות בניגוד לסעיף 2.23 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה. הפגם השני, בכך שהועדה אישרה את היתר הבניה למרות שלא צורפו לבקשה חתימותיהם של יפה בניגוד לאמור בתקנה 2א(4) לתקנות התכנון והבניה, ואף לא הומצא ליפה העתק מן הבקשה טרם מתן ההיתר כנדרש בתקנה 2ב(1).

19.
קביעותיו העובדתיות של בית המשפט מקובלות עלי ואיני רואה טעם להתערב בהן.


באשר לקביעה כי מדובר בבנייה חדשה ולא בשיפוץ בלבד, הרי שכך גם סברה הועדה המקומית כשאישרה את ההיתר, והא-ראיה כי התנתה את ההיתר הראשון בהסבת הבקשה ל"הריסת בית קיים והקמת בית חדש". כך גם עולה מפרוטוקול הועדה מיום 20.6.07 המתעד את הדיון בבקשה השניה, שם נכתב כי הועדה דרשה התחייבות להוצאת טופס 4 ותשלום אגרות והיטלים במלואו "כמו לבית חדש".


באשר לזהות הבקשות להיתר בניה, בית משפט קמא השווה בין שתי הבקשות ומצא כי הבקשה השניה אינה אלא "אותה גברת בשינוי אדרת" כלשונו. עוד נקבע כי המערערים היו מודעים לכך שהבקשה להיתר בעייתית מבחינה חוקית ולכן צירפו לבקשה השניה התחייבות לשיפוי הועדה ככל שתוגש כנגדה תביעה בגין מתן ההיתר.
בהקשר זה טענו המערערים כי אין לזקוף לחובתם את ההתחייבות לשיפוי. נהפוך הוא, נכונותם לשפות את הועדה אך מוכיחה עד כמה היו בטוחים בצדקתם כי אין מקום לסרב לבקשה למתן היתר, וכי אין כל בסיס לתביעה עתידית נגדם או נגד הועדה בגין ההיתר.


עיינתי בבקשות להיתר בנייה, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא כי המדובר בבקשות כמעט זהות. עם זאת, איני סבור כי יש לזקוף לחובת המערערים את הצעתם לשיפוי הועדה ונראה כי יש ממש בטענתם כי הציעו זאת כדי להסיר ספק מליבה של הועדה. מכל מקום, הועדה ויתרה על הצעתם של המערערים להמציא כתב שיפוי, לטענתה, מאחר שסברה כי היתר הבניה ניתן כדין ואין מקום לבקש כתב שיפוי מהמערערים.

20.
על רקע הקביעות כי הבקשה הראשונה להיתר בניה שהגישו המערערים זהה כמעט לבקשתם השניה, וכי המדובר בהריסת הבית הישן ובנייתו מחדש, יש לבחון אם היה מקום להתערב בהחלטת הועדה המקומית.


לטעמי, לא נפל פגם בהחלטתה של הועדה המקומית, והיא הייתה רשאית לשנות החלטתה ולהתיר את הבניה גם ללא התנאים שהציבה למערערים בעת הגשת הבקשה הראשונה להיתר. בית משפט קמא שלל זאת בהיעדרן של "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שינוי ההחלטה, תוך שהוא מסתמך על האמור בבג"צ 123/64
סאיסנאס טאני קליופי נ' הועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר, תל אביב-יפו, עירית תל אביב יפו
, פ"ד יח(3) 533 (1964) (להלן:
עניין

קליופי
).



אלא שאיני סבור כי בעניין
קליופי
יש כדי לתמוך במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. באותו מקרה ביקשה עיריית תל-אביב לבטל היתר לבניית מועדון לילה שנחתם על ידי הועדה המקומית אולם טרם הוצא בפועל. נקבע כי בטרם מסירת הרישיון רשאית הועדה המקומית לשוב ולדון בבקשה ולבטל החלטה קודמת, וכי לועדה "גמישות יתר בכל הנוגע לאפשרות העיון מחדש בהחלטותיה", באשר עקרון הסופיות אינו חל על החלטה של רשות מינהלית כמו מוסד תכנון.


ואכן, לא אחת נקבע בפסיקה כי החלטות הועדה המקומית אינן מהוות "סוף פסוק", והועדה רשאית לשוב ולעיין בהחלטה שנתקבלה על ידה. כך, לדוגמה, נאמר בעע"מ 1386/04
המועצה הארצית לתכנון ובנייה נ' עמותת נאות ראש העין
(לא פורסם, 20.5.2008) בפסקה 26 (להלן:
עניין

נאות ראש העין
):

"לפרשנות הרחבה בענייננו תורם גם הכלל הבסיסי הנטוע במשפט המינהלי לפיו, בתנאים מסוימים, גוף מינהלי רשאי לעיין פעם נוספת בהחלטה שנתקבלה על ידו, או מטעמו. בדרך כלל, אין לראות בהחלטה מינהלית שנתקבלה משום 'סוף פסוק', שהגוף המינהלי יהא מנוע מלחזור ולעיין בה (בג"צ 123/64
סאיסנאס טאני קליופי נ' הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון עיר, תל-אביב-יפו
, פד"י יח(3) 533 (1964); בג"צ 28/74
עזיז שעשע נ' ועדת העררים לענייני מוניות
, פד"י כח(2) 652, 656-657 (1974) (להלן: פרשת
עזיז)
). כלל זה עשוי לחול במקום בו הנסיבות אשר עמדו בבסיס ההחלטה הראשונה נשתנו (פרשת
עזיז
, שם, עמ' 658) או כאשר הרשות מבקשת להעריך הערכה חדשה את הנסיבות הקיימות"
.


מקום בו ניתן להצביע על הסתמכות הפרט על החלטה שניתנה על ידי מוסד התכנון, נתנה הפסיקה משקל להסתמכות זו ולערכים של יציבות וודאות, ונקבע כי הועדה רשאית לשנות החלטתה אם ראתה כי נשתנו הנסיבות (ראו:
בג"צ 318/75
חדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון
, פ"ד ל(2) 133, 137-136
(1976); בג"ץ 574/81
עיני נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב תכנון מקומי קריות
, פ"ד לו(3) 169 (1982)). לאחר שכבר ניתן ההיתר או שהליך האישור נמצא בשלבים מתקדמים, נקבע כי בבסיס ההחלטה לבטל את ההיתר צריכים להיות טעמים כבדי משקל של אינטרס ציבורי (ראו גם עניין
נאות ראש העין
, שם). אך ככלל, ובהיעדר הסתמכות של הפרט, לועדה יש סמכות טבועה לחזור ולעיין מחדש בהחלטותיה ולשנות מהחלטתה.

21.
במקרה דנן, הועדה התכנסה לדון שוב בעניינם של המערערים לאור הגשת הבקשה המתוקנת, ומצאה כי אין צורך בביטול החלונות כפי שסברה בתחילה, אלא הסתפקה בהקטנתם. בכך פעלה הועדה במסגרת סמכותה הטבועה בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (
משנה
, כתובות ב, ה). מכאן, שהיה על בית המשפט לבחון אם ההחלטה השניה של הועדה הייתה שרירותית, או שנמצא "טעם סביר" בגינו שינתה מהחלטתה הקודמת. נזכיר כי בעת שנתקבלה ההחלטה השניה של הועדה, המשיבים לא היו כלל בתמונה, כך שהם לא יכולים לטעון כי הסתמכו על החלטתה הראשונה של הועדה.

22.
בית משפט קמא קבע כי החלטת הועדה שלא לדרוש את ביטול החלונות כתנאי למתן ההיתר אינה סבירה, מנוגדת לחוק ודינה להתבטל. זאת, לאור סעיף 2.23 לתוספת השניה האוסר על בניית חלון "
בקיר על קו גבול צדדי או אחורי של נכס",


סעיף שתכליתו למנוע פגיעה בפרטיות של השכן. מאחר שייתכן כי ביום מן הימים ירצו המשיבים לבנות בשטחם עד לגובה הבית של המערערים, הרי שפתיחת החלונות בקיר החיצוני בבית המערערים עלולה למנוע מהם לעשות כן. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי אין בהקטנת החלונות מזור לבעיה של המשיבים אם ירצו לבנות בעתיד.

23.
סעיף 2.23 בפרק ג' לתוספת השניה לתקנות קובע כי "לא ייבנה חלון
בקיר על קו גבול צדדי או אחורי של נכס".
אין חולק כי אין לועדה סמכות לסטות מתקנות התכנון והבניה (ראו ת"א (חי') 605/96
רויכמן נ' פיירט
, פ"מ תשנ"ח - תשנ"ט ב(1) 221 (1998) שעניינו בתקנה אחרת; ערר (י-ם) 93/99
גלעדי נ' ועדת המשנה לתכנון ולבניה ירושלים
(לא פורסם, 2.11.1999)). ברם, תחולתו של הסעיף בענייננו אינה נקייה מספקות. ראשית, הקיר בו מדובר אינו קיר צדדי או אחורי אלא קיר הפונה לחזית המגרש, וליתר דיוק, אל פנים המגרש. שנית, שאלה נכבדה היא, האם נתכוון המחוקק לכלול בתקנה זו גם קו גבול פנימי בחלקה.


מהו "הנכס" בו דיבר המחוקק בסעיף זה? "נכס" מוגדר בסעיף 1 לתקנות בתור "הנכס שלגביו מבוקש או ניתן היתר". מתקנה 2א – שעניינה בחתימות הנדרשות על ידי בעלי הנכס לצורך מתן היתר – עולה כי נכס יכול להיות גם דירה בבית משותף. סעיף 2.23 לתוספת השניה לתקנות ממוקם בסימן ג' שכותרתו "חלונות" ללא הבחנה בין חלונות בדירה בבית משותף לבין חלונות בנכס נפרד. לכן, פשוטו של מקרא כי ניתן להחיל את תקנה 2.23 גם על קיר בבית משותף שאינו בקצה הנכס.
ברם, לשיטה זו, לא ניתן יהא לאשר פתיחת חלונות בקיר צדדי או אחורי בבית משותף, ולמיצער, בבית משותף הבנוי במדורג, שאז לכל יחידה חלונות הבנויים מעל לגג היחידה האחרת, או בצמודי קרקע הצמודים זה לזה רק בחלק מקיר משותף ובחלק אחר יש חלונות. ובכלל, כאשר הקיר המדובר נמצא באמצע המגרש, כמו במקרה שבפני
נו, ספק אם ניתן להתייחס אליו כקיר הנמצא ב"קו הגבול" של המגרש.


סעיף 2.23 לתוספת השניה בא בין היתר למנוע פגיעה בניצול אחוזי בניה בשל בניית חלונות בנכס סמוך (ת.א. (י-ם) 4397/00
ישראלי נ' צדוק
(לא פורסם, 21.12.2003)) וכדי למנוע מצב בו אדם יבנה חלונות בקיר שבעתיד צריך יהיה להיאטם, כאשר שכנו ירצה לבנות (ערר (מרכז) 98/56
דלה נ' ועדה מקומית לתו"ב פתח תקווה
(לא פורסם, 7.4.1998)). תכליתו של הסעיף היא למנוע פגיעה בפרטיות של דיירי הדירה השכנה, בבחינת "היזק ראיה" (
בבלי
, בבא בתרא, ב, ב)
(לנושא של היזק ראיה במשפט העברי ראו
שולחן ערוך
, חושן משפט, סימן קנד סעיף ג;
האינציקלופדיה התלמודית
כרך ח, בעמ' תרנ"ט (הרב שלמה יוסף זוין עורך, תשי"ז) ערך "הזק ראיה"; נחום רקובר "על הגנת הפרטיות-'מה טובו אהליך יעקב'"
דפי פרשת השבוע
גיליון 80 (תשס"ב)).


עיון בהחלטות של ועדות הערר ושל בתי המשפט שעסקו בסעיף 2.23 מעלה כי אין אחידות דעים לגבי יישומה ותחולתה של הוראת הסעיף בבתים דו-משפחתיים המחוברים ביניהם בקיר משותף. לדוגמה, בערר (מרכז) 442/05
אילני נ' הועדה המקומית לתו"ב כ"ס
(לא פורסם, 7.12.2005) אישרה ועדת הערר את החלטת הועדה המקומית להתיר פתיחת חלון בבית דו משפחתי :


"לטעמנו הוראה זו, לפיה לא ייבנה חלון בקיר על קו גבול צדדי או אחורי של נכס, אין כוונתה לקו פנימי במגרש, שהוא קו בין החלקים השונים של המגרש, אינו קו בניין ואינו גבול מגרש"


מנגד, בעת"מ (ת"א) 1289/01
רון נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב
(לא פורסם, 4.12.2001), קבע בית המשפט כי יש היגיון ביישום הוראת הסעיף גם כאשר מדובר בבית דו-משפחתי, ולכן הותיר את החלטת הועדה המקומית לאסור על פתיחת חלון בקיר הקומה השניה בגבול הפנימי בין הבתים.

24.
איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה הנכבדה אם ראוי להחיל את סעיף 2.23 גם על קיר "פנימי" באמצע חלקה עליה בנוי בית דו-משפחתי. ייתכנו מצבים שונים ונסיבות שונות, ואיני סבור כי ראוי לקבוע כלל גורף האוסר או מתיר פתיחת חלון במצבים מעין אלה. מחד, קשה להלום כי בכל מצב בעל דירה יהיה רשאי לפתוח חלון בקיר דירתו ובכך לפגוע בפרטיות הדירה השכנה או לפגוע באפשרויות שכנו לבנות בעתיד מן הטעם שהבניה של השכן תחסום את הנוף או את אור השמש והאויר לחלון שנפתח. מנגד, ככל שקו הגבול כולל גם קווי חלוקה פנימיים בחלקה, הדבר יצריך את ועדות התכנון והבניה לבחון תקנונים והסכמי שיתוף לקביעת קו הגבול, או להבחין, לעיתים באופן מלאכותי וללא הגיון תכנוני, בין חלונות הפונים לחזית או לפנים המגרש כמו במקרה דנן, לבין חלונות הפונים לצד או לאחור כלשון סעיף 2.23.


מטעם זה, אני סבור כי יש להותיר לרשויות התכנון בקעה להתגדר בה במסגרת שיקול הדעת התכנוני המסור להן, ולבחון כל מקרה לגופו.
מובן כי אין בהחלטת ועדה מקומית ליתן היתר, כדי לחסום בעל דירה שכנה מלטעון למטרד או לפגיעה בשימוש במקרקעין, תביעות הנדונות ברגיל בבית משפט השלום.

25.
במקרה דנן, מצאה הועדה המקומית כי די בהקטנת החלונות כדי למנוע או לצמצם למינימום את הפגיעה בפרטיותם של משפחת יפה (שהמשיבים באו בנעליהם). במסגרת שיקול דעתה, הייתה הועדה רשאית לקחת בחשבון את המציאות הקיימת בשטח משנת 1966, כ-14 שנים לפני שהותקנה תקנה 2.23, שאז ניתן היתר הבניה המקורי של הבית המשותף. על פי אותו היתר, נפתחו שלושה חלונות גדולים בקומה העליונה בבית שרכשו המערערים מאלטמן, בעוד שבבית יפה בחלק הקדמי לא הותרה בניית קומה נוספת בצמוד לקיר עם החלונות, אלא רק קומת קרקע המקורה בגג משופע שבסופו, במרחק של כ-11 מטר, הותרה הקמת קומה נוספת. לכן, לא זו בלבד שמצבם של המשיבים לא הורע, אלא נהפוך הוא. על פי היתר הבניה הוקטנו החלונות שבבית המערערים בכ-40% מגודלם המקורי, ואילו היו המערערים מסתפקים אך בשיפוץ הבית, היו נותרים החלונות כשהיו ולמשיבים לא היה פתחון פה.


אף לא הוכח עד כמה, אם בכלל, תיפגענה זכויות הבניה העתידיות של המשיבים אם וכאשר ירצו לבנות קומה נוספת, וכפי שציין בא כוח הועדה בדיון שבפני
נו, עד עתה לא הגישו המשיבים בקשה לקבל היתר בניה בשטחם, ולא ברור אם בקשה שתוגש על ידם תצריך היצמדות לחלונות ביתם של המערערים ומה המרחק הראוי שיהיה עליהם לשמור מהחלונות הקיימים לצורך בניית קומה נוספת בביתם. בהקשר זה אציין כי מקובלת עלי טענת הועדה המקומית כי הוראת התכנית החלה על האיזור, ולפיה יש לשמור על מרחק מינימאלי של 5.5 מטר בין יחידות מגורים, לא חלה על בית דו-משפחתי הצמוד אחד לשני בקיר כמו במקרה שבפני
נו. דומה כי הדבר נעלם מעיני בית משפט קמא, ומכאן ההנחה המובלעת בפסק הדין כי פתיחת החלונות בקיר ביתם של המערערים (וליתר דיוק הקטנת החלונות) תצריך התרחקות של 5.5 מטר בקומה הנוספת שתיבנה, אם וכאשר תיבנה, בבית המשיבים. מכל מקום, יש בסיס לדעה כי הזכות של המשיבים למצות את זכויות הבנייה שלהם נופלת משל המערערים, מאחר שהם רכשו את זכויותיהם ממשפחת יפה על בסיס מצב קיים, וידעו או צריכים היו לדעת, כי יכולת הניצול המלא של זכויותיהם עלולה להיפגע.


כאמור, הועדה המקומית הורתה להקטין את החלונות ובכך איזנה בין זכויות המערערים לבין החשש לפגיעה בפרטיות בבית השכן, ואין לומר כי החלטה זו הינה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט. לועדה מתחם של שיקול דעת לגבי אופן יישומה של הוראת סעיף 2.23 כאשר מדובר בבית משותף או בבית דו-משפחתי ובגבול פנימי. החלטתה של הועדה המקומית במקרה דנן ניתנה אמנם לאחר עיון מחדש ושינוי מהחלטתה הקודמת, אך בגדר סמכותה ובהתאם למרחב שיקול הדעת הנתון לה. החלטה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות, לא הוכח כי היא ניתנה מתוך מניעים זרים או פסולים, ומשכך, איני סבור כי היה מקום להתערב בה.

26.
פגם נוסף שמצא בית המשפט במתן ההיתר הוא היעדר חתימתם של בני הזוג יפה על הבקשה להיתר בניה, בניגוד להוראת תקנה 2א(4) הדורשת חתימה של בעלי הדירות בבית משותף. בהיעדר חתימה, היה על הועדה להמציא למשפחת יפה את הבקשה בטרם יינתן ההיתר (בג"צ 879/89
בניני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון
, פ"ד מד(2) 831 (1989) (להלן:
עניין בניני ט.ל.מ
)).


אכן, הועדה חטאה באי יישום תקנה 2א, אך איני סבור כי יש בכך פגם היורד לשורשו של היתר ואין לקבוע כלל גורף לפיו משלא צורפה חתימת מי מהשכנים או שלא נשלחה אליו הודעה כנדרש, דין ההיתר להתבטל. תכליתה של תקנה 2א היא לאפשר למי שיש לו אינטרס להתנגד או להביע דעתו בקשר לבקשה להיתר בניה, להציג את עמדתו בפני
הועדה טרם תחליט בבקשה להיתר (עניין
בנייני ט.ל.מ
., בעמ' 835). במקרה דנן, אין חולק כי יפה ידעו בזמן אמת על ביצוע העבודות על פי היתר הבניה שניתן למערערים, לא מחו בפני
הם ולא הגישו התנגדות או ערר על החלטת הועדה. בית משפט קמא לא הכריע עובדתית בטענת המערערים כי הציגו את תכניות הבניה בפני
מר יפה, אך בתצהירו של יפה, שניתן בתמיכה לבקשתם של המשיבים, הצהיר יפה כי "עד לאחרונה ממש לא שוחחנו כלל עם שפר (המערערים –
י.ע.
) אודות החלונות הנ"ל. לאחרונה, במהלך המו"מ שניהלנו למכירת הנכס, העלה קונה פוטנציאלי את עניין החלונות ובעקבות זאת פניתי לאהוד שפר
שסיפר כי החלונות נבנו על פי היתר.
בהזדמנות זו אמרתי לאהוד שפר
שלנו החלונות לא מפריעים
" (סעיף 6 לתצהיר; הדגשה שלי -
י.ע.
). מכאן, שיפה לא רק שלא מחו בפני
המערערים, אלא שאמרו להם באותה הזדמנות כי החלונות לא מפריעים להם. למרות שהועדה לא שלחה ליפה הודעה על בקשת המערערים להיתר בניה, יפה ידעו על כך ולא מחו, כך שהתקיימה תכליתה של תקנה 2א למרות מחדלה של הועדה.


זאת ועוד. במקרה דנן, תקנון הבית המשותף קבע במפורש כי כל אחד מבעלי הזכויות בנכס יהיה רשאי לפנות ולבקש על דעת עצמו היתרים לבניה או כל רישיון אחר וכן "לחתום לבדו על כל בקשה לקבלת היתר או רישיון כנ"ל" ללא צורך בהסכמת שכנו. עוד אציין, כי על פי תקנון הבית המשותף הוצמדו לכל בית קירותיו החיצוניים, כך שלכאורה יש מקום לטענת המערערים כי הקיר החיצוני מושא דיוננו, אינו מהווה חלק מהרכוש המשותף. מכאן, שביחסים שבין המערערים לבין המשיבים, היו המערערים פטורים מלדרוש חתימתם של יפה על הבקשה להיתר בניה. אף לא למותר לציין את טענת הועדה המקומית כי המשיבים ביצעו עבודות בניה בביתם מבלי לבקש היתר בניה, ולאחר מכן, כאשר פנו להכשיר את העבודות בדרך של קבלת היתר בניה בדיעבד, הסתמכו על הוראות אלו בתקנון הבית המשותף. יש בכל אלה כדי להחליש את מחדלה של הועדה המקומית ליידע את יפה אודות הבקשה להיתר בניה.


בנסיבות אלה, אין להורות על בטלות ההיתר ויש מקום להחיל את כלל הבטלות היחסית, או במונח המדוייק יותר, "התוצאה היחסית" – שהכה מזה זמן שורש ומעמד של כבוד במשפט המינהלי. ראו, לדוגמה, ע"א 1842/97
עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן
, פ"ד נד(5) 15, 23-22 (2000); רע"פ 2413/99
גיספן נ. התובע הצבאי הראשי
, פ"ד נה (4) 673;
רע"פ 4398/99
הראל נ. מדינת ישראל
, פ"ד נד(3) 637 (2000); בג"ץ 10455/02
אלכסנדר נ' לשכת עורכי הדין
, פ"ד נז(2) 729, 738 - 740 (2003); בג"ץ 1555/05
לוני

נ' ביה"ד האיזורי מחוז תל אביב
(לא פורסם, 16.7.2009); יצחק זמיר
הסמכות המינהלית
כרך ב'
855 (תשנ"ו – 1996)
. על כן, יש להתאים את נפקות ההפרה של ההוראה המצוייה בתקנות לנסיבות המקרה. משהגענו למסקנה כי תכליתה של התקנה התקיימה על אף שלא נשלחה בפועל הודעה ליפה, דומה כי מדובר בפגם טכני בלבד שאין בו כשלעצמו להביא לכדי ביטול ההיתר (
ברק-ארז, משפט מינהלי
, כרך ב' עמ' 805, 839-837).

סיכום וסוף דבר

31.
נחזור ונסכם את התחנות שעברנו בדרכנו:


א.
שיקולי צדק מושכים לכיוון המערערים. המשיבים נכנסו בנעליהם של יפה כשנה לאחר שהמערערים החלו בעבודות הבניה, כאשר העבודות כבר היו בשלב מתקדם וכאשר הובהר להם על ידי המערערים באופן חד משמעי כי אין בכוונתם לוותר על החלונות בקומה השניה, חלונות גדולים יותר שהיו קיימים זמן רב לפני שהמערערים והמשיבים נכנסו לתמונה.


ב.
דרך המלך להשיג על החלטה ליתן היתר בניה מקום בו נטען כי ההיתר סוטה מתכנית, היא בהגשת ערר לועדת הערר.


ג.
כלל סופיות הדיון לא חל על החלטות הרשות המינהלית, ורשאי מוסד תכנון לחזור ולעיין מחדש בהחלטתו. במקרה דנן, אף לא היה בהחלטתה של הועדה המקומית לחזור בה מהתנאים שהציבה למערערים בבקשתם הראשונה למתן היתר, כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבים שנכנסו לתמונה כשנה מאוחר יותר.


ד.
התערבותו של בית המשפט בהחלטותיו של מוסד תכנון מוגבלות לעילות מתחום המשפט המינהלי, ואין דרכו של בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המקצועי של מוסדות התכנון. במקרה דנן, הועדה המקומית מצאה כי הקטנת החלונות בקיר הפונה לחלק הפנימי של החלקה מאזנת בין זכויות הצדדים, ואין מקום להתערב בשיקול דעתה.


ה.
לועדה המקומית מתחם שיקול דעת לגבי יישום סעיף 2.23 בבתים דו-משפחתיים בהתאם לנסיבות ולתנאי השטח. מכל מקום, הסעיף אוסר קריעת חלונות "בקו גבול צדדים או אחורי של נכס" בעוד שהקיר מושא דיוננו פונה לחלק הפנימי של החלקה.


ו.
לבקשה להיתר לא צורפה חתימתם של משפחת יפה – מהם רכשו המשיבים את ביתם כשנה מאוחר יותר – ואף לא נשלחה להם הודעה על בקשת המערערים לקבלת היתר. אך בנסיבות העניין, משהוכח כי יפה ידעו על הבניה ולא מחו, ואף הכריזו כי החלונות אינם מפריעים להם, אין מקום לבטל את ההיתר בשל פגם זה, לאור עקרון הבטלות היחסית.


אשר על כן אמליץ לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולחייב המשיבים בשכ"ט המערערים בסך 60,000 ₪.


ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין

:


מצטרף אני לפסק דינו של חברי, השופט
י' עמית

,

ולקביעתו כי לא היה מקום, בנסיבות המקרה, להתערב בהחלטת הוועדה המקומית. כפי שציין חברי, יש בסיס להנחה כי הזכות של המשיבים למצות את זכויות הבנייה שלהם נופלת מזו של המערערים, וזאת – מאחר שהם רכשו את זכויותיהם מן הבעלים הקודמים על בסיס מצב קיים. בנסיבות אלה, היה על המשיבים לדעת שיכולת הניצול המלא של זכויותיהם עלולה להיפגע; ולפיכך, אין לומר כי החלטת הוועדה המקומית הינה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות.

המשנה לנשיא (בדימ')

השופט ח' מלצר

:


בערעור זה יש ניגודיות בין "דיני שכנים" לבין "דיני תכנון ובניה".


לא התברר לי עד תום מדוע ראתה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון לשנות מהחלטתה הראשונית בנושא, מה גם שהיא עשתה כן אף שהבקשה להיתר של המערערים הוגשה בניגוד לתקנה 2א(4) לתקנות התכנון ובניה (בקשות
להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970
, המחייבת הגשת חתימות של בעלי הדירות בבית המשותף – תנאי שלא התקיים כאן.


יחד עם זאת, בשים לב לכך שהמשיבים אכן הגיעו ל"מצב קיים", ומיד ביקשו לשנותו שלא בהתאם למה שמתבקש מ"הלכות שכנים" – הנני מצטרף לתוצאה המוצעת ע"י חברי, השופט
י' עמית

. בצד זה נראה לי כי ניתן להשאיר את מרבית הסוגיות העקרוניות שהעלה כאן חברי בתחום דיני התכנון והבניה – בצריך עיון, ודי לקבוע, לצרכי הערעור שלפנינו, כפי שעשה חברי, המשנה לנשיא (בדימ') השופט
א' ריבלין

, כי אין לומר פה שהחלטת הוועדה המקומית היתה כה בלתי-סבירה עד שהיה צורך להתערב בה ולבטלה.

ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית
.


ניתן היום, ה' באלול התשע"ב (23.8.2012).


המשנה לנשיא (בדימ')

ש ו פ ט
ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10003170_e11.doc

עכ

ב
מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עעמ בית המשפט העליון 317/10 אהוד שפר, ענת שפר נ' מורן סקאל יניב, נעם יניב, הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון (פורסם ב-ֽ 23/08/2012)