פסקי דין על דוד דודאי | פסקי דין על גבאו אסטבלישמנט | פסקי דין על רוגבאו חברה למסחר והשקעות ואח' | פסקי דין על דוד דודאי | פסקי דין על אסתר דודאי | פסקי דין על עו"ד זאב וייל ואח' |

4697/05 עא     27/08/2012




עא 4697/05 דוד דודאי, גבאו אסטבלישמנט, רוגבאו חברה למסחר והשקעות בע"מ ואח' נ' דוד דודאי, אסתר דודאי, עו"ד זאב וייל ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 4697/05



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 4697/05

ע"א 4784/05
ע"א 4800/05


לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ')
א' ריבלין


כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט ח' מלצר


המערערים בע"א 4697/05:

1. גבאו אסטבלישמנט



2. רוגבאו חברה למסחר והשקעות בע"מ


המערער בע"א 4784/05:
דוד דודאי


המערער בע"א
4800/05:
ציון צדקה



נ


ג


ד



המשיבים ב"א 4697/05:

1. דוד דודאי


2. אסתר דודאי



3. עו"ד זאב וייל (משיב פורמלי)


4. עו"ד נעמי וייל (משיבה פורמלית)


5. דקל אשקלון חברה לבניין ופיתוח נכסים


והשקעות (1991)

6. יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ


7. ציון צדקה


המשיבים בע"א 4784/05:

1. גבאו אסטבלישמנט



2. רוגבאו חברה למסחר והשקעות בע"מ


3. ציון צדקה


4. אסתר ודדאי


5. דקל אשקלון חברה לבניין ופיתוח נכסים


והשקעות (1991)


6. יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ


7. יצחק בוקרה


8. עו"ד זאב וייל (משיב פורמלי)


9. עו"ד נעמי וייל (משיבה פורמלית)


המשיבים בע"א 4800/05:

1. גבאו אסטבלישמנט



2. רוגבאו חברה למסחר והשקעות בע"מ


3. דוד דודאי


4. עו"ד זאב וייל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב (כב' השופטת א' חיות) מיום 28.03.2005 בתיק תא
-002661/98


בשם המערערים בע"א 4697/05, והמשיבים 2-1 בע"א 4784/05 וב-ע"א 4800/05:


עו"ד א' דנציגר
; עו"ד מ' טסלר

בשם המערער בע"א 4784/05, המשיבים 2-1 בע"א 4697/05, המשיבה 4 בע"א 4784/05 והמשיב 3 בע"א 4800/05:



עו"ד א' חלפון


בשם המערער בע"א 4800/05, המשיב 7 בע"א 4697/05, והמשיב 3 בע"א 4784/05:


עו"ד ש' אבני


בשם המשיבים 4-3 בע"א 4697/05, המשיבים 9-8 בע"א 4784/05 והמשיב 4 בע"א 4800/05:



עו"ד מ' מישל
, עו"ד נ' וייל


פסק-דין

השופט ח' מלצר
:

1.
שלושה הערעורים שבפני
נו נסבים על זיהוי האחראים מבין בעלי הדין לכריתתם ולאי-קיומם של שני הסכמים, הקשורים זה בזה ולתוצאות הפרתם.

המדובר בשני הסכמים, שבגדרם המערערת 1 ב-ע"א 4697/05 (הצדדים יתוארו להלן לפי מעמדם בערעור זה אלא אם כן יצוין במפורש אחרת),
חברה מליכטנשטיין (להלן:
גבאו
) וחברת בת ישראלית שלה, המערערת 2 ב-ע"א 4697/05 (להלן:
רוגבאו
) העבירו סכום של שני מיליון דולר לחברת דקל אשקלון חברה לבנין פיתוח נכסים והשקעות (1991) בע"מ (להלן:
דקל
), המשיבה 5 ב-ע"א 4697/05, ולגורמים הקשורים בה. עיקר הכספים הועברו מגבאו לדקל ולמי שרכש את הזכויות בה, מר ציון צדקה (להלן:
צדקה
), המשיב מס' 7 ב-ע"א 4695/05, בדרך של הלוואה קצרת מועד הנושאת ריבית גבוהה, אשר פירעונה נסמך בעיקר על כך שדקל צפויה לבנות פרויקט דירות רב היקף ולזכות במענקים גדולים ממשרד הבינוי והשיכון. מיעוט הכספים הועבר מרוגבאו לדקל ולקשורים בה לשם רכישה של שלושים דירות, שאמורות היו להיבנות בפרוייקט האמור. דקל לא עמדה בהתחייבויותיה, המענקים – בוטלו בעיקרם,
חלקו הארי של הפרויקט לא נבנה לבסוף ודקל קרסה. גבאו לא זכתה בהחזר של רוב ההלוואה, ורוגבאו לא קיבלה את הדירות.

גבאו ורוגבאו הגישו תביעה נגד כל המעורבים במגעים עמן לכריתת ההסכמים ולישומם, וזאת
בעילות: חוזיות, נזיקיות ומדין עשיית עושר ולא במשפט.

בפסק הדין, מושא הערעורים, נמצא כי מי שחייב בשיפויין של גבאו ורוגבאו, כל חייב לפי חלקו, הם: צדקה, חברת יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ (
מי שהיתה אחראית מבחינה פורמלית על בניית הפרוייקט,
להלן:
חברת בוקרה
), המשיבה מס' 6 ב-ע"א4697/05
וגורם נוסף שהיה מעורב במשא ומתן, מר דוד דודאי

, שהיה עד שלב מסוים מנהלה של דקל (להלן:
דודאי
), המשיב מס' 1 ב-ע"א 4697/05 (והמערער ב-ע"א 4784/05). צדקה וחברת בוקרה נעדרי כושר פירעון, כנראה, ורק דודאי, שלגביו נקבע כי הוא חב במחצית נזקן של גבאו ורוגבאו – הוצג כבעל כושר פירעון. הערעורים שבפני
נו מתמקדים בניסיון של גבאו ורוגבאו להביא להגדלת החיוב של דודאי, וכן להשית חיוב גם על אשתו, אסתר דודאי
, המשיבה מס' 2 ב-ע"א 4697/05, שולחתו הנטענת (שנמצא בפסק הדין כי איננה אחראית כלפי גבאו ורוגבאו), ובניסיונות של דודאי מנגד, כמו גם של צדקה, להביא לביטול חיוביהם.

2.
המדובר במחלוקת מורכבת, סבוכה ורבת פרטים, שרוכזה בחומר המקיף ארגזים רבים, אשר בית המשפט המחוזי היטיב לרכזם ועמד עליהם בהרחבה בפסק דינו המפורט. להלן יוצגו רק הנתונים העיקריים הדרושים להבנת התמונה העובדתית ולהכרעה בערעורים.


תמצית העובדות העובדות הצריכות להכרעה

3.
בראשית שנות התשעים של המאה שעברה יזמה הממשלה ואישרה מגוון תוכניות פעולה שמטרתן הגדלה מזורזת של היצע פתרונות הדיור בארץ, על רקע העלייה רחבת ההיקף ממדינות חבר העמים לשעבר. אחד הפתרונות היה ייזום של פרוייקטים לבנייה מואצת (עיינו:

חוק הליכי תכנון ובניה (הוראות שעה), התש"ן-1990
)
, וביניהם – פרויקט לבניית יחידות דיור ושטחי מסחר בקרקע מסוימת בעיר אשקלון (להלן בהתאמה:
הפרויקט
ו-
הקרקע
).

4.
בתקופה הרלבנטית שימש דודאי כיזם בתחום הנדל"ן, והוא ביקש להשתלב בביצוע הפרויקט. לשם כך הקים דודאי את חברת דקל, שאת מניותיה רשם, משיקולים שלא הובהרו דיים במשפט, בעיקר על שם אשתו אסתר ואת מיעוטן רשם על שם בנו גלעד. הפעולות לרישומה של דקל וכן הייעוץ והליווי המשפטיים, אשר נדרשו לדודאי לצורך השתלבותו בפרוייקט נעשו על-ידי עורך-דין זאב וייל (להלן:

וייל
), המשיב הפורמלי מס' 3 ב-ע"א 4697/05.

5.
יזם שביקש להשתלב בפרוייקט, חייב היה לחתום על שני הסכמים: הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, ו"חוזה פרוגרמה" עם משרד הבינוי והשיכון, שבגדרו הוסדרו תנאי בניית הפרוייקט וזכויות היזם למענקים ותמריצים שונים בהתאם לקצב התקדמות הבנייה. תנאי להתקשרות בהסכמים אלה היה כי היזם יהיה בעל מעמד של "חברה משכנת" במשרד השיכון, תנאי שחברת דקל – אשר הוקמה זה מקרוב – לא עמדה בו. על כן איתר דודאי את

חברת
בוקרה, שהיתה בעלת מעמד של "חברה משכנת", והסכים עמה, באמצעות מנהלה, מר יצחק בוקרה (להלן:
בוקרה
), כי היא תהפוך למעין "חזית" פורמלית של דקל בכל הקשור לפרויקט. בהתאם להסכם נאמנות, שנכרת בין דקל לבין חברת בוקרה, נקבע כי חברת בוקרה היא שתחתום על הסכם הפיתוח ותנהל תיקים של רוכשי הדירות שייבנו בפרויקט, וזאת בעבור תמורה שתקבל מדקל בסכום של 1,100 דולר לדירה, ועד סכום גג של 275,000 דולר, בעוד שדקל תהא האחראית הבלעדית למימונו של הפרויקט ולביצועו בפועל. יצוין כי דקל וחברת בוקרה דיווחו על ההסכם ביניהן לרשויות המס. חלק מאנשי משרד השיכון היו ערים למעשה אף הם לאותו הסכם, ובאופן תמוה – לא העלה הסתייגות ממנו.
עריכת הסכם שכזה נוגדת גם פסיקה מפורשת של בית משפט זה, שהתריעה כנגד "נשף מסיכות" מהסוג האמור (ראו: בג"צ 358/87
ג.א.י – בנין פיתוח השקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים
, פ"ד מ"ב(3) 406 (1987)).

6.
חוזה הפרוגרמה בין משרד השיכון לבין חברת בוקרה נחתם בתאריך 7.3.1991.

בחוזה הפרוגרמה נכללו תנאי ההתקשרות הסטנדרטיים שבין משרד השיכון לבין החברות המשכנות וכן נקבעו בו תנאי הזכאות למענקי זירוז בגין התחלת בנייה וקיצור משך תקופת הבנייה.

7.
לנוסח הכללי והאחיד של חוזה הפרוגרמה צורף "דף פירוט", הקובע את התנאים הספציפיים, המתייחסים לזכויותיו וחובותיו של היזם בפרויקט הספציפי. בהתאם לדף הפירוט, ניתנה לחברת בוקרה הרשאה לבניית 252 יחידות דיור בפרויקט, כמו גם שטח מסחרי. מספר יחידות הדיור הוגדל לאחר זמן קצר ב-52 יחידות דיור נוספות – ל-304 יחידות. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שלהערכת דקל היה באפשרותה לקבל ממשרד הבינוי והשיכון כ-30,000 ש"ח "מענק זירוז" בגין בנייה מהירה של כל אחת מיחידות הדיור, הרי שבהקצאת הבנייה האמורה לדקל היתה גלומה לה אפשרות לזכות בלמעלה מתשעה מיליון ש"ח רק בגין מענקי זירוז, וזאת בנוסף למענקים ותשלומים אחרים, שיכולה היתה לקבל ממשרד השיכון, אם תעמוד בתנאי ההסכמים עמו.

8.
בשלב כלשהו במהלך 1991 החליט דודאי, לטענתו, להתרכז בעסקים בחו"ל. הוא חיפש איפוא רוכש לזכויותיה של דקל בפרוייקט, ואיתר את צדקה, מהנדס במקצועו. בזכרון דברים שכרתו השניים בתאריך 15.8.1991, התחייב צדקה לרכוש את מניות דקל תמורת 1.5 מיליון דולר, וכן להחזיר לדודאי הוצאות שהוציאה דקל בקשר עם הפרויקט, בסכום כולל של כ-2.6 מיליון ש"ח (להלן:

זכרון דברים דודאי-צדקה
)
.

9.
צדקה התקשה לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות בהתאם לזכרון הדברים. לאחר ניסיונות שונים של דודאי וצדקה לאיתור מקור מימון לצדקה, קישר דודאי בין צדקה לבין עו"ד יששכר פישר (להלן:

פישר
), שהיה באותה עת בא-כוחה של גבאו, ואותו הכיר דודאי מעסקאות קודמות. במשא ומתן שבין צדקה ופישר היו מעורבים גם: דודאי, וייל ובוקרה. ייאמר כבר עתה כי תוכן המשא ומתן ומצגי הצדדים השונים במהלכו היוו ומהווים אף בערעורים את סלע המחלוקת העיקרי שבין הצדדים, והדברים יבוארו בהמשך.

10.
המשא ומתן הניב זכרון דברים, מתאריך 27.10.1991, שהצדדים לו הם: גבאו (שלא חתמה על המסמך) וצדקה. עיקרו של זכרון דברים זה בהתחייבות של גבאו להעמיד לצדקה הלוואה בסכום של שני מיליון דולר, על מנת לאפשר לצדקה להשלים את העברת הזכויות בדקל, לפעול בפרוייקט, ולקבל את המענקים הצפויים ממשרד הבינוי והשיכון בסכום כולל של כעשרה מיליון ש"ח (לא כולל השתתפות המשרד בהוצאות הפיתוח של דקל). צדקה מצדו התחייב לגרום לכך שדקל תחזיר את ההלוואה בתוך שנה מיום העמדתה לרשותו, וכן לגרום לכך שדקל תחתום על הסכמים שיאפשרו לגבאו לרכוש 30 יחידות דיור בפרוייקט. זכרון הדברים מנה בטוחות שונות, שאותן התחייב צדקה להעמיד לגבאו לצורך עסקת המימון, מושא זיכרון הדברים. אלו כללו: שעבוד של כל זכויות דקל בפרויקט, הענקת "מניה מכרעת" בדקל – לגבאו, שהקנתה לאחרונה זכות לקבלת כל החלטה בדקל, וכן שעבוד שטח קרקע בן 32 דונם במוצא (להלן:

מקרקעי מוצא
), שנמצא, לפי הנטען בזכרון הדברים, בשליטת צדקה.

לאחר כריתת זכרון הדברים הנ"ל הוכנו הבטוחות השונות, דקל הקצתה לגבאו את מניית ההכרעה, ונרשמה משכנתא לטובת גבאו על מקרקעי מוצא, הכל כמפורט להלן.

11.
בתאריכים 19-18.11.1991 נחתמו שני הסכמים, שהם למעשה הסכם אחד, אשר פוצל לשניים. בהתאם להסכם האחד (להלן:

הסכם ההלוואה
) הלוותה גבאו לדקל ולצדקה 1.8 מיליון דולר, בריבית שנתית של 10%, לתקופה של שנה. דקל וצדקה התחייבו לשעבד כבטוחות את כל זכויותיהם בפרויקט, וכן את מקרקעי מוצא. בהסכם הצהירו דקל וצדקה, בין היתר, כי דקל זכאית לקבל סכום של כתשעה מיליון ש"ח ממשרד השיכון כמענק זירוז בגין בניית 304 יחידות הדיור. בהתאם להסכם השני (להלן:
הסכם רכישת הדירות
), שנכרת בין רוגבאו לבין דקל וחברת בוקרה, רכשה רוגבאו 30 דירות (שטרם נבנו) בפרוייקט, תמורת 200 אלף דולר – תמורה שאין חולק כי היתה נמוכה ולא שיקפה את מחירן הריאלי של הדירות. הדירות אמורות היו להימסר לגבאו עד לראשית שנת 1993. צדקה ערב אישית להתחייבויות דקל וחברת בוקרה.

12.
יצוין כבר כאן כי רק בדיעבד, בהמשך הדרך, התברר לפישר, שלוחן של גבאו ורוגבאו, שעוד קודם לכן בתאריך 10.10.1991, הודיע

משרד הבינוי והשיכון במכתב לחברת בוקרה על החלטתו העקרונית לבטל את ההתחייבות למתן תמריצים ומענקים בגין 254 יחידות דיור שטרם הוחל בבנייתן, מתוך 304 יחידות בפרויקט. כן התרה משרד הבינוי והשיכון באותה הודעה כי יפעל לביטול ההתקשרות כולה ולהוצאת צו לסילוק ידה של חברת בוקרה מהשטח, אם לא תחל בבניית יחידות אלה תוך חודש ימים מתאריך ההודעה (להלן:
הודעת ההתראה
). שנה מאוחר יותר, בחודש נובמבר 1992, אכן ביטל משרד הבינוי והשיכון בפועל את עיקר ההקצאה, והותירה על 74 יחידות דיור שבבנייתן הוחל.

אין חולק כי דבר הודעת ההתראה לא הובאה לידיעתו של פישר במהלך המגעים עם צדקה, דודאי ויתר הגורמים הקשורים בדקל, כאשר מחלוקת מרכזית בתיק נסבה על השאלה מי ידע על הודעת ההתראה, ונמנע מלמוסרה לפישר.

13.
נפנה עתה לתמצית המאורעות שלאחר כריתת ההסכמים. עם חתימתם, מסרו נציגי גבאו ורוגבאו לצדקה המחאות בסכום של כ-4.6 מיליון ש"ח (כערכם דאז של שני מיליון דולר). ההמחאות הוסבו לוייל. וייל (לטענת גבאו ורוגבאו – ללא ידיעתן) העביר 1.3 מיליון ש"ח מהסכום האמור לכיסוי יתרת חוב של דקל לבנק אוצר החייל, שנתן לה הלוואה לרכישת הקרקע; 250 אלף ש"ח שולמו לחברת בוקרה; סך של כ-1.2 מיליון ש"ח הועבר לגב' מסוימת בשם יהודית ג'קובס (להלן:

ג'קובס
), שעל תפקידה בפרשה נעמוד בהמשך, והיתרה הועברה לדודאי לכיסוי חלק מן התמורה עבור מניות דקל, אותה התחייב צדקה לשלם לו על פי זכרון הדברים דודאי-צדקה. כפי שניתן להבין, לא נעשה שימוש בכספי ההלוואה לקידום הבנייה בפרוייקט, נתון שאף הוא היווה בסיס לטענות של גבאו ורוגבאו שתלובנה לאחר מכן.

14.
עוד טרם שחלף המועד להחזר ההלוואה ולמסירת הדירות, החל פישר בהתכתבות עם דקל וצדקה, הלין על התקדמותה האיטית של הבנייה בפרויקט, ומסר כי יש בכוונת גבאו לממש את הבטוחות שבידיה. בחודש ספטמבר 1992 פרעה דקל לגבאו סך של 600 אלף דולר, ולא יספה. בחודש נובמבר 1992 הגישה גבאו בקשה למימוש המשכנתא על מקרקעי מוצא, בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת בקשה זו מונה פישר ככונס נכסים לביצוע המימוש ומתוקף תפקידו זה מכר את מקרקעי מוצא תמורת סך של כ-325 אלף דולר, סכום שבניכוי הוצאות הכונס (כ-50 אלף דולר) – היה רחוק מלכסות את חובות דקל לגבאו. בפברואר 1993, נוכח ההפרה המתמשכת של ההסכמים, הסכימו גבאו ורוגבאו מזה ודקל וצדקה מזה, כי צדקה יחדל מפעולותיו השונות בדקל, למעט כמהנדס, ופישר ועורכת דין נוספת (עו"ד חדידה) יהפכו למנהליה של דקל (בפועל מי שתפקדה כמנכל"ית של דקל היתה עו"ד חדידה). שינוי זה לא הועיל. דקל וצדקה לא השיבו לגבאו כספים נוספים כלשהם בהתאם לחיובם בהסכם ההלוואה, ורוגבאו לא קיבלה את הדירות שאמורה היתה לקבל בהתאם להסכם הרכישה.


התביעה בבית המשפט המחוזי וטענות הצדדים

15.
בחלוף כשש שנים מן המועד להחזר ההלוואה ולהעברת הדירות, הגישו גבאו ורוגבאו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית בסכום של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, כנגד הגורמים השונים שהיו קשורים בהסכמים עמן. גבאו עתרה לתשלום סכום של כ-8.1 מיליון ש"ח, כסכום יתרת החוב הדולרית בגין ההלוואה, בתוספת ריבית בשיעור של 10% לשנה במשך תקופת ההלוואה, וריבית בשיעור של 11% לשנה בתקופה שמאז ועד להגשת התביעה – הכל בהמרה לש"ח. רוגבאו תבעה פיצוי
של כ-1.6 מיליון ש"ח, כסכום שהעבירה בעבור הדירות שרכשה בהתאם להסכם הרכישה, בתוספת ריבית, וכן בתוספת מס הרכישה ששילמה בגין ההסכם, כשהוא משוערך ליום התביעה.

התביעה הופנתה כנגד הגורמים הבאים: דקל, שהיתה צד לשני ההסכמים שהופרו; חברת בוקרה, שהיתה צד להסכם רכישת הדירות, ומי שהיתה האחראית הפורמלית לבניית הפרוייקט; יצחק בוקרה, מנהלה, המשיב מס' 7 ב-ע"א 4784/05; צדקה, שהוא לווה בהסכם ההלוואה, וערב לקיום התחייבויות דקל וחברת בוקרה בהסכם רכישת הדירות; דודאי, שהיה מעורב במשא ומתן; אשתו אסתר דודאי
; וייל, עורך דינו של דודאי, שהיה מעורב במשא ומתן וביישום ההסכמים; ואשתו-שותפתו למשרד, עורכת-הדין נעמי וייל (להלן:
נעמי וייל
), המשיבה הפורמלית מס' 4 ב-ע"א 4695/07.

16.
תביעתה של גבאו נגד צדקה ודקל התבססה על עילה חוזית – הפרת חיוביהם בהתאם להסכם ההלוואה. באופן דומה, תביעתה של רוגבאו נגד דקל, חברת בוקרה וצדקה (כערב) התבססה על הפרת הסכם רכישת הדירות. כן טענו גבאו ורוגבאו כנגד הנתבעים השונים (למעט נעמי וייל) כי נהגו בחוסר תום לב במשא ומתן שניהלו עמן וכן כי ביצעו כלפיהן, בין היתר, עוולות של: תרמית, גזל וגרם הפרת חוזה. כנגד וייל נטען עוד כי הוא שימש כלפי גבאו ורוגבאו כנאמן לכספים שהועברו לידיו, והוא הפר את חובתו זו. כנגד אסתר דודאי
, בעלת המניות העיקרית בדקל, נטען כי פעולות דודאי נעשו בתפקידו כשלוח שלה ובתוקף זה היא אחראית למעשיו וכן כי היא חבה כלפיהם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כנגד נעמי וייל נטען כי היא נושאת באחריות למעשי בעלה, שותפה למשרד עורכי הדין.

17.
שני מצגי שווא מרכזיים שגבאו ורוגבאו טענו להם נגעו למטרת ההלוואה וכן לגבי מצבו של הפרוייקט. לטענתן, הוצג בפני
הן מצג לפיו דרושה לדקל "הלוואת גישור" לתקופה קצרה, לצורך מימון הבנייה וקידום הפרוייקט, וזאת עד שיתקבלו אצלה תקבולים בגין מכירת הדירות וכן תמריצים, מענקים והשתתפות בהוצאות הפיתוח של הקרקע, מאת משרד הבינוי והשיכון. כן הוצג בפני
הן כי הפרוייקט מתקדם בהתאם ללוח הזמנים המתוכנן, כי חוזה הפרוגרמה וחוזה הפיתוח תקפים ומקוימים ככתבם וכלשונם, כי הפרוייקט רווחי, ודירות רבות נמכרו בו.

בפועל, כך הוברר לטענת גבאו ורוגבאו, כי הכספים שלהן, שוייל קיבל לידיו כנאמן, שימשו לסילוק חובות שונים של: דקל, דודאי וצדקה, ולא לקידום הפרוייקט, שמצבו היה בכי רע. כן נטען כי התברר לגבאו ורוגבאו כי איש מן הנושאים ונותנים עמן לא גילה להן שעוד לפני כריתת ההסכמים, שלח משרד הבינוי והשיכון את הודעת ההתראה, התראה שאכן מומשה ופגעה קשות ברווחיות הפרוייקט וביכולת קיום ההסכמים.

18.
מצג שווא נוסף שגבאו ורוגבאו טענו לו נגע למקרקעי מוצא, עליהם נרשמה, כאמור, משכנתא לטובת גבאו להבטחת החזר ההלוואה. לטענתן הוצג בפני
הן שצדקה הוא בעל הזכויות במקרקעי מוצא, אף שמטעמים טכניים טרם נרשמו אלה על שמו, ובהקשר זה אף נמסר לפישר מכתב של עו"ד ד"ר גדעון קריב (ת/33; להלן:

מכתב קריב
), המאשר כי ידוע לו שהוענקו לצדקה זכויות במקרקעין אלה, שהבעלות בהם רשומה על שם תושב חוץ וכי הוא מעריך את שוויים בכ-1.5 מיליון דולר. בדיעבד הוברר לגבאו ולרוגבאו כי צדקה לא רכש ולא התכוון לרכוש את מקרקעי מוצא; אלה היו רשומים על שמה של ג'קובס, תושבת ארה"ב, וערב כריתת ההסכמים עם גבאו ורוגבאו, נכרת הסכם בין דקל וג'קובס, לפיו הסכימה ג'קובס שמקרקעי מוצא ימושכנו לטובת גבאו כנגד פיקדון בסך חצי מיליון דולר שיופקד בידה – פיקדון שהיא תהיה רשאית לחלט אם לא יוסר השיעבוד בתוך פרק זמן של שלושה חודשים. גבאו ורוגבאו הוסיפו וטענו כי רק בדיעבד התברר להן שסכום הפיקדון נמסר לג'קובס מתוך כספי ההלוואה שהעבירו לידיו הנאמנות של וייל, הווה אומר: חלק מן ההלוואה שימש למימון אחת הבטוחות לפירעון אותה הלוואה עצמה.

19.
בעלי הדין שנתבעו בתביעת גבאו ורוגבאו טענו להגנתם כולם כי פישר, כשלוחן של השתיים, ידע היטב שהכספים אותם הן העבירו נועדו לממן את השלמת רכישתן של מניות דקל על ידי צדקה לפי זכרון דברים דודאי-צדקה, ולשחרור דודאי מהתחייבויות וערבויות שנטל על עצמו בקשר עם הפרוייקט. כן נטען בכתבי ההגנה, ביחס לטענות שהועלו ועל פיהן גבאו ורוגבאו לא היו מודעות למצבו האמיתי של הפרוייקט, כי פישר התרשל בשלב הטרום-חוזי, לא בדק את מצבו של הפרוייקט והנתונים הנוגעים להתקדמותו, היקף ההשקעות בפרוייקט, המצב התכנוני, והעמידה בתנאים הקבועים בחוזה הפרוגרמה. אף באשר למקרקעי מוצא נטען כי פישר התרשל הן באשר לבדיקת שוויים וכושרם לשמש כבטוחה להחזר ההלוואה, הן בבדיקת מעמדם במרשם המקרקעין. כל בעלי הדין התנערו ממכתב קריב,
שלא היה חולק כי מה שנאמר בו היה בלתי מדויק.

20.
טענות נוספות בכתבי ההגנה כולם התמקדו בדרך פעולתו של פישר למימוש הבטוחות שניתנו לגבאו ולרוגבאו. השימוש במניית ההכרעה למינוי פישר וחדידה כמנהלי דקל חלף צדקה – לא הוביל לקידום הפרוייקט, כך נטען, כי אם להתדרדרותו, ובמקום שהפרוייקט יהיה רווחי, באופן שוודאי היה מאפשר את קיום ההתחייבויות החוזיות בהסכמי ההלוואה והרכישה – הפרוייקט קרס. אשר למימוש המשכנתא על מקרקעי מוצא נטען כי הסכום שקיבל פישר מן המכירה (כ-325 אלף דולר) היה נמוך משמעותית משניתן היה לקבל, ולראיה: שנה מאוחר יותר נמכרו מקרקעי מוצא תמורת סך של כ-1.234 מיליון דולר.

21.
הטענות המרכזיות שטען כל אחד מבעלי הדין שנתבעו, בנפרד, היו אלה:

צדקה
טען, בתמצית, כי ההסכמים, שהוא צד, או ערב להם, נוסחו על ידי פישר, וייל ודודאי, תוך מעורבות "מינימאלית" שלו. צדקה טען כי וייל ודודאי הם האחראים למצגים הבלתי מדוייקים, הן ביחס לפרוייקט, הן ביחס למקרקעי מוצא, וזאת לא רק כלפי פישר, אלא אף כלפיו. צדקה ציין כי הוא אפילו הגיש תביעה כנגד השניים בגין חלק ממצגי השווא האמורים – תביעה שנמחקה, משלא יכול היה לשלם את האגרה לגביה.

דודאי
טען, בתמצית, כי הוא כמעט ולא היה מעורב במגעים עם גבאו ורוגבאו. בכל הנוגע להודעת ההתראה טען דודאי בכתב הגנתו כי כלל לא היה ידוע לו על דבר ההודעה. בסיכומיו בפני
בית המשפט המחוזי הנכבד טען דודאי בעניין זה כי הוא:
"לא הטעה אף אחד בקשר לכך, וכל היותר – טעה בעצמו, כאשר לא התייחס למכתב זה ברצינות". עוד גרס דודאי
כי אילו פישר היה בודק את תיק הפרוייקט במשרד השיכון, יכול היה למצוא את המכתב בעצמו. דודאי הוסיף שלאחר שקיבל את חלקו בכספי ההלוואה, לא היה מעורב עוד באופן כלשהו בניהול הפרוייקט, אשר נוהל, לדעתו, באופן כושל. אשר ל
אסתר דודאי

נטען כי רישומה כבעלת מניות בחברת דקל נעשה משיקולים עסקיים, אך לא היה לה כל קשר לפרוייקט, או להסכמים שבלב התביעה.

וייל
טען אף הוא כי לא היה מעורב בעריכת ההסכמים עם גבאו ורוגבאו. וייל גרס כי כל תפקידו היה בייצוג עניינו של דודאי, מרשו, ובכך שווידא כי מכספי ההלוואה תשולם לדודאי התמורה המגיעה לו בגין מכירת מניות דקל, ויסולק החוב של דקל לבנק אוצר החייל, שדודאי ערב לפרעונו. וייל טען כי גבאו ורוגבאו ידעו מהו ייעוד הכספים, ומטעם זה אף הועברו כספי ההלוואה אליו, ולא לדקל. אשר ל
נעמי וייל
נטען כי לא היה לה כל קשר של ממש לאירועים הנזכרים בתביעה, והוספתה לתביעה נועדה רק למטרת איתור "כיס עמוק" לתשלום החובות לגבאו ולרוגבאו.

חברת בוקרה
יוצגה בתביעה על ידי מנהלה שלומי גבעתי (להלן:
גבעתי
), שרכש את מניות השליטה בחברה זמן רב לאחר כריתת ההסכמים וסיום הפרויקט, והיקף ידיעתו האישית על האירועים הרלבנטיים היה קטן.
יצחק בוקרה
, מנהלה הקודם של חברת בוקרה, היה אף הוא בעל דין בתביעה כמי שנתבע בה באופן אישי, אך בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי הודיעו גבאו ורוגבאו כי אין להן עניין להתמיד בתביעה נגדו.

דקל
נכנסה להליכי פירוק, והליכי התביעה נגדה עוכבו.

22.
יצוין כי וייל, נעמי וייל, דוד דודאי

ואסתר דודאי
שלחו הודעות צד שלישי, שהופנו נגד פישר ובהן נטען, בתמצית, כי פישר נהג בשלב שקדם לכריתת ההסכמים ואף לאחר מכן ברשלנות ובחוסר תום לב וכי אם נגרמו לגבאו ורוגבאו נזקים כלשהם, נושא פישר באחריות לכך ועליו לשפותם בגין כל סכום שבו הם יחוייבו. בית המשפט המחוזי הנכבד הורה בהחלטת ביניים על מחיקת ההודעות, בקובעו כי אם טענות שולחי ההודעות תתברנה כנכונות, ייתכן שיהיה בכך כדי לשמש להם הגנה טובה מפני התביעה, אך אין בטענות אלה כדי להקים למי מהם עילת תביעה כנגד פישר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

23.
בית המשפט המחוזי העמיד בפסק דינו המקיף שלוש סוגיות המחייבות הכרעה, כדלקמן:

(א)
מה עמד בבסיס ההתקשרות בהסכמים ומה ידעו גבאו ורוגבאו באשר לייעוד הכספים אותם העבירו לידיו הנאמנות של וייל על פי הסכמים אלה.

(ב)
האם התקשרו גבאו ורוגבאו בהסכמים בעקבות מצגים כוזבים ומעשי תרמית שנעשו כלפיהן על ידי מי מבעלי דינן בתיק, בעניינים מהותיים הנוגעים להתקשרות, ואם כך, מי נושא באחריות לעניין זה במישור החוזי, או במישור הנזיקי.

(ג)
האם נמנעו גבאו ורוגבאו מלנקוט פעולות להקטנת הנזק, האם התרשלו במימוש הבטוחות שניתנו להן במסגרת הסכם ההלוואה, ואם כך, כיצד משליך הדבר על תביעתן.

24.
בדונו ב

שאלה הראשונה
, של מהות ההסכמים וייעוד הכספים שהועברו לוייל, מצא בית המשפט כי אין בסיס לטענת גבאו ורוגבאו כי התנהלותם של הנושאים והנותנים עמן היתה נגועה בתרמית. בית המשפט הצביע על מספר מסמכים, המלמדים על כך שפישר, כשלוחן של גבאו ורוגבאו, ידע כי השימוש בכספי ההלוואה אמור להיות להשלמת ההסכם שבין דודאי לצדקה, לרבות לסילוק חובה של דקל לבנק אוצר החייל, וחובו של צדקה לדודאי. שאלה זו, שהוכרעה לחובת גבאו ורוגבאו, איננה עומדת עוד לפתחנו כיום.

25.
בדונו ב

שאלה השנייה
, של מצגים כוזבים ומעשי תרמית נטענים, מצא בית המשפט המחוזי כי מצג מרכזי אחד שהוצג בפני
גבאו ורוגבאו לקה באי-חשיפה של נתונים רבי חשיבות, וזאת בסוגיית ההקצאה של יחידות הדיור לפרוייקט, והודעת ההתראה של משרד הבינוי והשיכון.

פישר טען כי לפי המידע שהוצג לו – הפרוייקט המתוכנן כלל 304 יחידות דיור, והתמריצים והמענקים הצפויים של משרד הבינוי והשיכון נגזרו מנתון זה. מצג זה אף נזכר מפורשת בהסכם ההלוואה, שדיבר בהקצאה של "304 יחידות דיור וכ-2,000 מ"ר מסחרי", כאמור במבוא להסכם. אם לא די בכך, הרי שדקל וצדקה הצהירו בגדרי ההסכם כי בנוסף למענקים שונים ממשרד הבינוי והשיכון: "זכאית החברה לקבל מאת משרד השיכון סך של 30,000 ₪ לכל יחידת דיור בהתאם ללוח פרוגרמת שנת 1990, בכפוף לגמר בנייה בתוך המועדים הקצובים, דהיינו בסה"כ: 30,000
x
304 = 9,120,000 ₪ (להלן: "מענק זירוז")". אין בהסכם כל זכר לעובדה שחמישה שבועות קודם לכריתת ההסכם שלח משרד הבינוי והשיכון הודעת התראה, בה הודיע כי בכוונתו (שמומשה בעיקרה לבסוף) לבטל הקצאה ל-254 יחידות דיור, שהבנייה בהן טרם החלה. הודעה זו, כך קבע בית המשפט: "כוללת אינפורמציה מהותית ביותר שעשויה היתה להשליך ישירות על נכונותן של [גבאו ורוגבאו] להתקשר בהסכמים, או למצער על התנאים שהיו [הן] מתנות לצורך אותה התקשרות" (פיסקה 42 לפסק הדין). אין חולק כי הודעת ההתראה לא הוצגה בפני
פישר במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכמים.


בשלב זה פנה בית המשפט לבחון מי הוא שידע על הודאת ההתראה. בעניין זה קיבל בית המשפט את טענותיהם של צדקה, וייל וגבעתי, שטענו כולם כי לא היו ערים להודעת ההתראה ב"זמן אמת". אשר לחברת בוקרה, אליה מוען המכתב (ואשר איש ממנהליה ועובדיה באותה תקופה לא הגיש תצהיר), הניח בית המשפט כי אף היא קיבלה אותו. עוד קבע בית המשפט – וקביעה זו היא סלע מחלוקת מרכזי בערעורים שבפני
נו – כי דודאי, מי שהיה עדיין מנהלה של דקל באותה עת, היה אף הוא ער להודעת ההתראה, אך נמנע מלהציגה בפני
פישר. בית המשפט סמך קביעתו זו על מספר נימוקים, ובהם: שנמצא כי חברת בוקרה
העבירה ככלל לדודאי את התכתובת בינה לבין משרד הבינוי והשיכון, ואין סיבה להניח שדווקא הודעת ההתראה לא הועברה לדודאי; שדודאי אישר שהיה ער לתכתובת שבין משרד הבינוי והשיכון לבין חברת בוקרה וכי המשרד האמור אף פנה אליו לעיתים ישירות, ושדודאי למעשה לא הכחיש בתצהירו, או בסיכומיו שקיבל את הודעת ההתראה, אלא ביקש רק להסביר שלא היה מקום להתייחס להודעה ברצינות. עם זאת, בתום בחינת הראיות היה בית המשפט המחוזי הנכבד נכון לקבל את גישתו של דודאי לפיה בכל מקרה אין לייחס לו כוונה להטעות בזדון את פישר, וכי היתה זו טעות רשלנית מצידו לא להתייחס למכתב האמור ברצינות הראויה. התרשלותם של חברת בוקרה ושל דודאי לגלות את דבר הודעת ההתראה לפישר, כך נקבע,
עלתה איפוא כדי הפרת החובה המוטלת עליהם לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973

(להלן:
חוק החוזים
) – לנהוג בתום לב במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה ולחשוף בפני
גבאו ורוגבאו בשלב הטרום חוזי עובדות שהן מהותיות לעסקה. ככל שהדברים נוגעים לדודאי נקבע כי חובתו זו קמה הן כמי שנמצא כי השתתף במשא ומתן הטרום חוזי באופן אינטנסיבי, הן כמי שהיה לו אינטרס מובהק בכריתת ההסכמים – השגת מימון ליישום לזכרון הדברים דודאי-צדקה.

26.
לעומת הקביעה בסוגיית המצג החסר בעניין הודעת ההתראה, דחה בית המשפט את טענות גבאו ורוגבאו למצגי-שווא אחרים. מצג עיקרי שכזה, אליו נידרש, נגע למקרקעי מוצא, עליהם נרשמה משכנתא לטובת גבאו, כבטוחה. גבאו ורוגבאו טענו כי הוצג בפני
הן מצג שווא, לפיו צדקה, ולא ג'קובס, הוא בעל הזכויות במקרקעי מוצא, שרק מטעמים טכניים כלשהם לא נרשם ככזה – מצג שגובה במכתב קריב, אשר איש מבעלי הדין לא חלק על כך שהאמור בו לא היה נכון. כן טענו גבאו ורוגבאו כי לא הובא לידיעתן הסכם דקל-ג'קובס, לפיו ג'קובס הסכימה לרישום משכנתא על מקרקעיה לטובת גבאו כנגד פיקדון בסך חצי מיליון דולר, אשר מומן בפועל מן הכספים שהעבירה גבאו עצמה, בהתאם להסכם ההלוואה. גבאו ורוגבאו טענו עוד כי הוצגו בפני
הן מצגי שווא ביחס לשווי המקרקעין האמורים.
וייל, דודאי וצדקה הכחישו כל מעורבות בכל הקשור למקרקעי מוצא, לרבות בהכנת מכתב קריב (לפיו צדקה הוא למעשה בעל הזכויות בקרקע). במובחן מטענות וייל ודודאי בנושא זה, הרי שטענות צדקה נמצאו על-ידי בית המשפט בחלקן כבלתי נכונות, ונקבע כי הוא
פעל לאורך כל המשא ומתן עם פישר להשגת מקרקעי מוצא כבטוחה להסכם ההלוואה, ולצורך כך אף חתם על הסכם דקל-ג'קובס ביודעו כי על פי הוראתו ימומן הסכם זה מתוך כספי ההלוואה. עם זאת, עדותו של פישר בסוגיית המצגים שהוצגו בפני
ו בהקשר האמור נמצאה אף היא כבעייתית, והובילה לקביעה לפיה גבאו ורוגבאו לא הוכיחו כי מי מבעלי דינן הציג בפני
הן מצג שווא לפיו צדקה הוא הבעלים של מקרקעי מוצא. בפרט צוין כי נוכח אי-יכולתו של פישר להבהיר מי בדיוק מסר לו את מכתב קריב, לא ניתן לייחס את המכתב למי מבעלי הדין. בנוסף, נמצא, כי נוכח התנהלותו של פישר ואי-מחאתו בפני
וייל ודודאי, לאחר המועד שבו התגלה לפישר, לטענתו, כי חלק מן ההלוואה שימשה להשגת מקרקעי מוצא כבטוחה – מלמדים כי נכונה טענת וייל, לפיה פישר היה מודע כבר ערב חתימת ההסכמים לכך שהמשכנתא על מקרקעי מוצא ממומנת מתוך כספי ההלוואה.

27.
אשר לזאב ונעמי וייל נמצא כי לא הוכחה נגדם עילת תביעה כלשהי. כך נקבע אף ביחס לאסתר דודאי
, אשר בית המשפט לא מצא לייחס לה את מחדליו של בעלה בשלב הטרום-חוזי, בהיעדר מעורבות כלשהי מצדה בפרשה בכלל ובמשא ומתן עם פישר בפרט.

28.
כסיכום ביניים קבע בית המשפט המחוזי, נוכח כל האמור, כי דקל (שנכנסה בינתיים להליכי פירוק) וצדקה הפרו את הסכם ההלוואה, ולכן זכאית גבאו לקבל מידי צדקה את היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה, בצירוף ריבית, כאמור בתביעתה. עוד נקבע כי דקל, חברת בוקרה וצדקה הפרו את הסכם רכישת הדירות ולכן זכאית רוגבאו לקבל מחברת בוקרה ומצדקה את הסכומים שתבעה (התמורה אותה שילמה, ריבית והחזר מס הרכישה ששילמה). אחרונה נקבע כי דודאי וחברת בוקרה הפרו את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן לקראת כריתת ההסכמים, דבר המקים לתובעות זכות עקרונית לקבל מהם פיצויים מתוקף סעיף 12 לחוק החוזים.



29.
בשלב זה, נפנה בית המשפט לבחון את טענת דודאי וחברת בוקרה לניתוק הקשר הסיבתי בין מחדליהם ומעשיהם לבין נזקיהן של גבאו ורוגבאו, כמו גם את טענתם החלופית, לקיומו של אשם תורם מצד השתיים בשלב הטרום-חוזי. ענין זה בית המשפט בחן בהקשר לסוגיית הפיצויים המגיעים לגבאו ורוגבאו מדודאי וחברת בוקרה, בגין מחדלן באי-גילוי הודעת ההתראה. בית המשפט הדגיש כי הוא נכון להתחשב בתרומת רשלנות מצידו של פישר, אם היתה כזו, מן הטעם שלא הוכחו זדון, או תרמית מצד דודאי וחברת בוקרה באי-גילוי הודעת ההתראה, כי אם רשלנות בלבד.

30.
בבחינת אשמן היחסי של גבאו ורוגבאו מצא בית המשפט שניתן היה לצפות מפישר, בא-כוחן ושלוחן, שלא יסמוך רק על דברי המעורבים במשא ומתן, אלא יערוך בדיקות עצמאיות לבירור הנתונים הרלבנטיים, טרם שיוביל את מרשותיו להתקשרות בהסכמים בהיקף כספי כה ניכר. פישר, כך נקבע, לא ערך בירורים בסיסיים לגבי הפרויקט, שאילו היה עורך אותם – היו מביאים אותו להצבת סימני שאלה לגבי ההתקשרות בהסכמים. כך לדוגמה, נקבע, כי פישר לא בחן מסמכים הכוללים נתונים הנוגעים לביצוע הפרוייקט וביניהם מועד התחלת העבודה, עליו הוסכם בין חברת בוקרה למשרד הבינוי והשיכון על פי חוזה הפרוגרמה; לא בדק האם המצב בשטח מבחינת קצב התקדמות הבנייה תואם את הנדרש; לא ערך בדיקות ובירורים עצמאיים בעיריית אשקלון, בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, במינהל או במשרד הבינוי השיכון באשר למצב הפרוייקט ובאשר להיתכנות כי יתקבלו בגינו תמריצים מאת משרד הבינוי והשיכון.

כהסבר להימנעותו מפנייה למשרד הבינוי והשיכון, פישר טען כי וייל ביקש ממנו שלא לפנות למשרד השיכון ולערוך בירורים שם. לחיזוק דבריו הציג פישר טיוטת מסמך שהכין וייל (אשר לא מוען לפישר ספציפית, והגיעה לידיו רק בדיעבד), שם וייל אכן ביקש כי איש לא יפנה למשרד הבינוי והשיכון, על מנת שלא ייחשף הסכם הנאמנות בין דקל לבין חברת בוקרה (ת/110).

בית המשפט המחוזי הטיל ספק בנכונות הטענה האמורה ביחס לפישר, בפרט נוכח דברי דודאי – שנתמכו בכתובים – כי משרד הבינוי והשיכון היה ממילא ער לקשר שבין דקל לבין חברת בוקרה. בית המשפט הוסיף שאפילו היתה מועלית דרישה מטעם וייל כנטען, ספק אם עורך דין ותיק ומנוסה כפישר היה מסכים לה ולא נרתע מכריתת ההסכמים. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי אפילו היתה נכונה טענת פישר עובדתית, לא היה מקום לפישר להיעתר לאותה בקשה ובכך לשמוט תחת ידי גבאו ורוגבאו מכשיר חשוב לבדיקה עצמאית של הנתונים.

בית המשפט מצא בשים לב לאמור לעיל כי התנהלותו של פישר היתה רשלנית, כזו שאמנם איננה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגותם הרשלנית של דודאי ובוקרה לבין הנזק שנגרם לתובעות, אך כזו שיש לה תרומה שאיננה נופלת בעוצמתה מזו של דודאי ובוקרה, ועל כן קבע כי יש לייחס לגבאו ולרוגבאו אשם תורם בשיעור של 50%.

31.
בנוסף לאמור לעיל בחן בית המשפט המחוזי טענות שונות של בעלי דינן של גבאו ורוגבאו לאי-הקטנת נזק מצידן של השתיים.

נזכיר כמה מטענות אלה:

(א)
בית המשפט בחן את הטענה לפיה פישר התרשל במכירת מקרקעי מוצא – ודחה אותה. בפסק הדין נקבע כי ספק אם בכלל ניתן לפקוד על גבאו ורוגבאו את התרשלותו הנטענת של פישר, שהרי הוא פעל בעניין זה במסגרת תפקידו ככונס נכסים. בכל מקרה נקבע, כי אין בסיס לקביעה שפישר התרשל. התנהלותו של פישר ככונס בכל הנוגע לניהול ההליך למימוש המשכנתא, כך נקבע, היתה סבירה, ראויה ולא נמצא בה כל פגם. העובדה שמקרקעי מוצא נמכרו שנה מאוחר יותר במחיר גבוה פי ארבעה, כך נמצא על יסוד בחינת כל הראיות, נבעה מצירוף של נסיבות חריגות, שהובילו להצעה יחידה וגבוהה, ולא מכך שפישר מכר את המקרקעין בנזיד עדשים, או מכך שרקם קנוניה עם הרוכש, כפי שניסו חלק מבעלי הדין לטעון.

(ב)
טענה אחרת, שנדחתה, היתה לניהול כושל של פישר בפרוייקט, לאחר שהוא ועו"ד חדידה מונו למנהלי דקל בשנת 1993, מכוחה של מניית ההכרעה בדקל. בית המשפט קבע כי אפילו מבלי לקבוע האם ניתן היה לנהל את דקל באופן טוב יותר מעת שפישר הפך לאחד ממנהליה, הרי שאין כל קשר סיבתי בין ניהול דקל באותה תקופה לבין צמצומו הדרמטי של הפרוייקט והפגיעה ביכולת דקל לעמוד בהתחייבויותיה, במועד מוקדם הרבה יותר.

32.
תוצאתו האופרטיבית של פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי היתה איפוא כדלקמן:

(א)
צדקה חויב לשלם לגבאו את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת, בסך השווה ל-2,100,758 דולר ארה"ב (הכולל ריבית עד יום הגשת התביעה) – בתרגומו לש"ח ביום הגשת התביעה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד הפירעון.

(ב)
חברת בוקרה וצדקה חויבו (יחד ולחוד) להשיב לרוגבאו את הסכומים ששילמה על פי הסכם הרכישה בסך 405,982 דולר ארה"ב (הכולל ריבית עד יום הגשת התביעה, ובתרגום לש"ח ובתוספת הצמדה וריבית כאמור לעיל), בצירוף סך של 39,622 ש"ח עבור מס רכישה ששילמה רוגבאו.
(ג)
דודאי וחברת בוקרה חויבו (ביחד ולחוד) לשלם לגבאו וכן לרוגבאו מחצית מכלל הנזקים שנגרמו להן, כמפורט בס"ק (א) ו-(ב) שלעיל. יצוין כי חבותה זו של חברת בוקרה חופפת בחלקה את חבותה החוזית לרוגבאו. חבותו של דודאי היא ביחד ולחוד עם חבותם של צדקה (כלפי גבאו) ושל צדקה וחברת בוקרה (כלפי רוגבאו).

הערעורים וטענות הצדדים

33.
שלושה ערעורים מונחים בפני
נו. גבאו ורוגבאו גורסות כי יש לחייב את דודאי ואף את אשתו אסתר בפיצויים – בגין מלוא נזקיהן (ע"א 4697/05). דודאי מלין על חיובו כלפי גבאו ורוגבאו (ע"א 4784/05). צדקה מצידו מלין על חיובו כלפי גבאו ורוגבאו, וטוען כי בכל מקרה וייל ודודאי הם האחראים לחיוב (ע"א 4800/05).

נסקור עתה את עיקרי הטענות שהועלו בערעורים, כסדרם.

ערעורן של גבאו ורוגבאו

34.
גבאו ורוגבאו מפנות בערעורן את כל טענותיהן כלפי דוד ואסתר דודאי
. גבאו ורוגבאו גורסות כי היה מקום לחייב את השניים במלוא נזקיהן, חלף חיוב דודאי רק במחצית נזקיהן ואי-חיוב אסתר דודאי
כלל. נעמוד איפוא עתה על הטענות העיקריות בערעור זה.

35.
טענה ראשונה של גבאו ורוגבאו היא כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה, משלא קבע שדודאי עיוול כלפיהן בעוולת התרמית, כמו גם שהטעה אותן בכוונת מכוון, בהימנעו מלהציג בפני
פישר את הודעת ההתראה. על יסוד טענה זו מוסיפות השתיים כי מי שכך נהג, מנוע מלהיזקק להגנת האשם התורם.

36.
טענה שנייה, וחלופית לזו הקודמת, היא כי לא היה מקום לקבוע אשם תורם של פישר, שעה שהלה נתבקש, לדבריו, על-ידי וייל ודודאי שלא לפנות למשרד השיכון, וזאת מחמת חשש של אלה פן ייוודע למשרד השיכון שחברת בוקרה היא אך כסות, ואיננה מבצעת את הפרויקט. התנהגות זו, כך נטען, היא סבירה, ומשפעל פישר בהתאם לדרישות וייל ודודאי, אין להוסיף ולמצוא בהתנהגותו אשם תורם לנזק שנגרם לבסוף לשולחותיו.

37.
טענה שלישית של גבאו ורוגבאו עניינה במקרקעי מוצא. השתיים משיגות על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה פישר היה מודע לכך שהמשכנתא על מקרקעי מוצא ממומנת מתוך כספי ההלוואה. הן גורסות, בתמצית, כי כל המידע שהוצג להן על ידי הגורמים המעורבים בהסכם, לרבות המצג לפיו צדקה הוא בעל הזכויות במקרקעין, לא היה אלא מלאכת מחשבת של רמייה, על מנת להניע את גבאו ורוגבאו להתקשר בהסכמים.

38.
טענה אחרונה עליה נעמוד עניינה באחריותה הנטענת של אסתר דודאי
לפעולות בעלה. גבאו ורוגבאו טוענות כי כרתו את ההסכמים כתוצאה מתרמית. הכספים שקיבל דודאי כתוצאה מיישום ההסכמים, הם שאיפשרו את קבלת התמורה מעסקת מכירת המניות של דקל לצדקה. מכאן שבעלת המניות העיקרית בדקל, היא אסתר דודאי
, קיבלה את הכספים שלא כדין, ומכאן מסיקות גבאו ורוגבאו כי אסתר דודאי
חבה בהשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר. יתרה מכך נטען, כי אסתר דודאי
היתה שולחתו של דודאי, ולפיכך היא חבה בגין כל פעולותיו, מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין. גבאו ורוגבאו מפנות בהקשר זה להודאה של דודאי בחקירתו הנגדית, לפיה הוא אישר שפעל כ"שליח של אשתו".

39.
דודאי (בנתון לערעורו שלו) ואסתר דודאי
סומכים מנגד ידיהם על הממצאים והמסקנות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שמכוחם הוגבלה חבותו של דודאי, ונקבע כי אסתר דודאי
איננה חבה כלפי גבאו ורוגבאו כלל.

ערעורו של דודאי

40.
דודאי מתמקד בערעורו בתקיפת הקביעה ששימשה כבסיס לחיובו במחצית נזקי גבאו ורוגבאו: קביעה שלפיה דודאי ידע על הודעת ההתראה, אך לא חלק את ידיעתו זו עם גבאו ורוגבאו, ובכך הוביל אותן לכרות את ההסכמים המיטיבים עמו על יסוד מידע חסר. יוער, כי נוכח מרכזיותה של קביעה זו, אף הורינו לבעלי הדין להשלים את טיעוניהם בשאלה האמורה ולהרחיב את התייחסותם בסוגיית ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה, והם אכן עשו כן.

41.
בסיכומיו ובהודעתו המשלימה, חולק דודאי על תוקפם של שלושה הנימוקים העיקריים שביסוד הקביעה של בית המשפט המחוזי הנכבד כי הוא ידע על קיומה של הודעת ההתראה, הכל כמפורט להלן:

נימוק ראשון
בפסק הדין
, שדודאי משיג על תוקפו, הוא שניתן ללמוד מכך שחברת בוקרה העבירה לדודאי ככלל את התכתובת בינה לבין המשרד – כי גם הודעת ההתראה הועברה לו. בהקשר זה מציין דודאי כי בעדותו הוא הכחיש לא רק את קבלת הודעת ההתראה, כי אם גם את קבלתם של מסמכים חשובים נוספים, ומכאן נלמד שלא כל המסמכים הועברו לו על ידי חברת בוקרה. דודאי מוסיף בהקשר זה כי לסברתו לחברת בוקרה היה אינטרס מובהק שלא להעביר לו את הודעת ההתראה, כיוון שזו חששה שדקל, וייל ודודאי יראו בה משום הפרה של חברת בוקרה את ההסכם שנחתם בינה לבין דקל, והיא תסתכן באי-קבלת התשלום עבור חלקה בפרוייקט. בנוסף טוען דודאי שאם בית המשפט לא ראה לנכון לייחס ידיעה על הודעת ההתראה גם לוייל – בא כוחו של דודאי ומי שנהג אף הוא לקבל את מסמכי משרד השיכון, אזי יש לגזור גזירה שווה גם בעניינו של דודאי.

נימוק שני
בפסק הדין שדודאי חולק על תוקפו, הוא שבית המשפט למד מכך שמשרד השיכון פנה לעתים ישירות לדקל, כי גם הודעת ההתראה נשלחה לדקל.

נימוק שלישי
ששימש כבסיס לקביעה כי דודאי ידע על הודעת ההתראה, ואשר דודאי משיג עליו, הוא שבסיכומיו בבית המשפט המחוזי הוא לא שלל את קבלתה של הודעת ההתראה. לטענתו, די היה בהכחשה בכתב ההגנה, כמו גם בחקירתו הנגדית, על כי קיבל את הודעת ההתראה. לשיטתו, העובדה שבסיכומיו לא נמצאה הכחשה מפורשת כאמור, כי אם רק אמירה ש"לכל היותר" דודאי טעה כאשר לא התייחס למכתב ברצינות, איננה משום הודאה, אלא רק מסקנה חלופית (ובלתי רצויה מבחינת דודאי) למסקנה העיקרית שלאימוצה הוא קרא, לפיה הוא כלל לא ידע על הודאת ההתראה.

דודאי מטעים כי אין הוא תוקף ממצאי עובדה של בית המשפט המחוזי, הנסמכים על התרשמותו מעדים שבאו לפניו, כי אם היסקים לוגיים, הנסמכים על העובדות, ולכן אין כל מניעה כי ערכאת הערעור תתערב באלה.

42.
כטענה חלופית טוען דודאי כי בית המשפט המחוזי טעה בקובעו שהודעת ההתראה כללה מידע מהותי, שהיה עשוי להשליך על נכונות גבאו ורוגבאו להתקשר בהסכמים. לגרסתו, היה בידי השתיים מידע רב, שהצביע על קשיים אפשריים בביצוע הפרויקט – אף בלא הודעת ההתראה, אולם עניינו הרב של פישר בכריתת ההסכמים, בעלי פוטנציאל הרווח הגבוה – הניעו את גבאו ורוגבאו להתקשר בהסכמים, חרף אותם קשיים. בהקשר זה מוסיף דודאי וטוען כי אי-גילוי הודעת ההתראה איננו מהווה הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן, מה גם שלשיטתו הוא לא היה מעורב באופן ממשי במשא ומתן עם גבאו ורוגבאו.

43.
דודאי טוען עוד, בין יתר טענותיו הרבות, כי הימנעותו של עו"ד פישר מלפנות למשרד השיכון ממילא ניתקה כליל את הקשר הסיבתי בין התנהגותו הרשלנית של דודאי (כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי) לבין הנזק שנגרם לגבאו ולרוגבאו, ולחלופין – כי שיעור הרשלנות שיש לייחס לעו"ד פישר איננו של 50% בלבד, נוכח תפקידו המרכזי של עו"ד פישר בגיבוש ההסכמים, לעומת תפקידו הנטען השולי של דודאי. כן חוזר דודאי על טענותיו בענין אי-הקטנת הנזק על-ידי גבאו ורוגבאו, ובעיקר: כי היה בידן למכור את מקרקעי מוצא במחיר גבוה יותר, וכי כשלו בניהול דקל ובפיקוח על הפרויקט. דודאי טוען עוד כי היה מקום להתחשב בכך שמתוך 304 יחידות – לבסוף נבנו 74 יחידות, ונמכרו.

44.
בערעורו מבקש דודאי להשיג אף על החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי הנכבד, שמחק את ההודעה לצד שלישי ששלחו דודאי ואשתו – לפישר.

45.
גבאו ורוגבאו סומכות מנגד ידיהן על ממצאיה ועל קביעותיה של הערכאה הדיונית בעניין ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה וכן על
נפקות אי-גילויה, ובעניין דחיית הטענות לאי-הקטנת הנזק על-ידיהן. השתיים טוענות עוד כי אין באשמו התורם (המוכחש) של עו"ד פישר כדי להפחית מאחריותו של דודאי, לא באופן מלא (כטענת דודאי), ואף לא באופן חלקי (כקביעת בית המשפט המחוזי), טענה העולה אף בערעורן שלהן על פסק הדין, הכל כפי שפורט לעיל.

ערעורו של צדקה

46.
מכתב ערעורו של צדקה ומסיכומי טענותיו ניתן לדלות שתי טענות עיקריות:

ראשית
, כי דודאי ווייל הציגו אף בפני
צדקה מצגים חסרים, לרבות אי-חשיפת הודעת ההתראה בפני
ו, ועל רקע זה פטור צדקה מקיום חיוביו החוזיים, ודודאי ו-וייל הם הצריכים לשאת בכל נזק שנגרם לגבאו ורוגבאו;

שנית
, כי גבאו ניהלה את דקל באופן כושל, אשר מנע את אפשרות פירעון ההלוואה, ועל כן בהתאם להוראת סעיף 6(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967,
משגרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב – מופטר הערב, הוא צדקה.
47.
גבאו ורוגבאו גורסות בתגובה כי אין בטענות צדקה כדי להשליך על אחריותו כלפיהן. וייל ודודאי גורסים כי אין יסוד לניסיונו של צדקה לגלגל את אחריותו לפתחם.

דיון והכרעה

48.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בכל החומר העצום והרב שהיה בפני
נו – הנני מציע לחברי כי

ערעוריהם של דודאי וצדקה ידחו וכי ערעורן של גבאו ורוגבאו יתקבל באופן חלקי
. מסקנותיי ונימוקיי יפורטו להלן על פי סדר הדברים ולא בהכרח על פי סדר הערעורים.

ערעורו של דודאי

א.
ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה

49.
הודעת ההתראה (ת/39), שנשלחה לחברת בוקרה זמן קצר לפני כריתת זכרון הדברים בין גבאו לבין צדקה, קראה כך:

"על פי החוזה החתום הנמצא ברשותינו התחייבה חברתכם להתחיל עד ליום 3.4.1991 בבניית כל יחידות הדיור שבפרוייקט הנדון.
ו
על פי רישומינו נכון ליום 19.9.1991 חברתכם החלה בבניית 50 היח"ד שבנדון.
נ
לאור הנ"ל, הרינו להודיעכם החלטתינו לבטל מתן התחייבות רכישה ו/או תמריצים בגין 254 יח"ד שחברתכם טרם החלה בבנייתן. החלטתנו תחול (צ"ל, ככל הנראה – לא תחול – ח"מ) אם חברתכם תחל בבנייה בכל היחידות הנותרות תוך חודש מתאריך מכתבנו זה.
ב
אם עד למועד זה לא תחל חברתכם בבנייה, נפעל לביטול ההתקשרות ולהוצאת צו סילוק יד מהשטח.
ו
נבהיר כי החלטתינו מתבססת על מועד ההתחייבות להתחלה שבדף הפירוט של הפרוייקט. אם יש בכוונתכם לערער על מועד זה מסיבות כלשהן, יש לעשות זאת באמצעות דווח למחוז"

בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי דודאי היה ער לקיומה של ההודעה האמורה, וחדל בכך שנמנע מלהציגה בפני
פישר במהלך המגעים לכריתת ההסכמים. דודאי מבקש את התערבותנו בקביעות אלה.

50.
נפנה ראשית לטענתו של דודאי כי לא ידע אודות הודעת ההתראה, וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שעמדה בבסיס חיובו של דודאי במחצית נזקיהן של גבאו ורוגבאו. בעניין זה, כבאחרים, עשו באי-כוחו החדשים של דודאי (שהחלו לייצגו בערעור) כמיטב יכולתם וכשרונם על-מנת לחלץ את מרשם מן המיצר, אולם לסברתי –אין במאמצים אלה כדי להצדיק התערבות בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת מן הטעמים המבוארים להלן.

51.
ראשית יצוין כי יש קושי בעמדת דודאי, שלפיה הקביעה בפסק הדין כי הוא ידע על הודעת ההתראה – איננה אלא היסק לוגי של הערכאה הדיונית, שאין כל מניעה כי ערכאת הערעור תתערב בו. פסק הדין, מושא הערעור, הוא פסיפס של קביעות עובדתיות באשר לטיב מערכת היחסים שבין בעלי הדין השונים שהיו מעורבים במכלול, ובאשר לתפקידו, מעורבותו ומעשיו של כל אחד מהם. הוא נסמך על: מסמכים, תצהירים, חקירות עדים, וטענות הצדדים בכתב. הקביעה בעניין ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה איננה איפוא היסק לוגי טהור, הנסמך על ממצאים קודמים, אשר יכולתה של ערכאת הערעור לבוחנו זהה עקרונית לכוחה של הערכאה הדיונית. קביעה זו מהווה

ממצא עובדתי
, הנסמך על הבנת
מרכזיותו של דודאי
במגעים שבין הצדדים, על הערכת הערכאה הדיונית את הדינמיקה שהובילה לכריתת ההסכמים, על התרשמותה מן העדים, ועל היעדר נכונותה לקבל את דברי דודאי, אשר התייצב על דוכן העדים, והכחיש באופן גורף כי ראה את הודעת ההתראה, או כל מסמך מהותי אחר שנשלח לבוקרה. מכאן, שאין מקום לכך שערכאת הערעור תקבע בהקשר דנן ממצאים עובדתיים כאילו היא עצמה היתה הערכאה הדיונית.

52.
לגופם של דברים קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד בשאלת ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה נראית כמבוססת היטב, והשגותיו של דודאי בעניין אינן משכנעות. נידרש להשגות אלה כסדרן מיד בסמוך. יוער, כי הפירוט היחסי שלהלן נובע מן העובדה שההכרעה בשאלת ידיעתו של דודאי אודות הודעת ההתראה היא שעומדת בבסיס חיובו כלפי גבאו ורוגבאו.

53.
ראשית

נידרש
להשגת דודאי על הנימוק של בית המשפט המחוזי הנכבד, שלפיו ניתן ללמוד מכך שחברת בוקרה העבירה לדודאי ככלל את התכתובת בינה לבין המשרד – כי גם הודעת ההתראה הועברה לו. דודאי טוען בעניין זה, כי כאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם הוא מכיר את הודעת ההתראה – הוא השיב בשלילה, בדיוק כפי שהשיב כשנשאל על הכרתו שלושה מסמכים חשובים אחרים הנוגעים לפרויקט, ואשר נשלחו ממשרד הבינוי והשיכון לחברת בוקרה. מכאן הוא מבקש ללמוד שמסמכים חשובים רבים שהגיעו לחברת בוקרה – לא הועברו אליו, וכך גם הודעת ההתראה.

טענה זו איננה יכולה לסייע לדודאי. הכחשתו שקיבל מסמכים אחרים איננה "עובדה" שניתן ללמוד ממנה גזירה שווה לשאלת קבלתה של הודעת ההתראה בידיו. המדובר רק בהכחשה, שוות מעמד להכחשתו כי קיבל את הודעת ההתראה – הכחשה שבית המשפט המחוזי לא נאות לקבלה.

יצוין עוד כי תשובתו השלילית של דודאי בחקירתו הנגדית לשאלה: "אני מציג לך את ת/39 [הודעת ההתראה –
ח"מ
]. האם הוא מוכר לך?" (עמ' 353 לפרוטוקול) איננה נוסכת אמון רב בדברי דודאי. קשה להלום שבזמן חקירתו הנגדית, בשנת 2003, כאשר על כף המאזניים עומד חיובו האישי בתשלום של מיליוני ש"ח, הוא לא הכיר עדיין היטב את הודעת ההתראה, כמו גם את יתר המסמכים החשובים העיקריים הנוגעים לפרויקט, ואשר בית המשפט אישר כבר את קבלתם כמוצגים מטעם התביעה. תשובתו השלילית של דודאי לשאלות האם הוא
מכיר
מסמכים אלה (וזאת במובחן מן השאלה האם ראה את המסמכים
ב"זמן אמת"
(עמ' 352 לפרוטוקול
)), נחזית כניסיון בלתי משכנע של דודאי להרחיק עצמו באופן מוחלט מאותם מסמכים ומן הביקורת שהופנתה כלפיו על שלא הראה אותם לפישר.

בהקשר זה אעיר עוד כי לא מצאתי יסוד להשערתו של דודאי בסיכומיו כי הודעת ההתראה הוסתרה ממנו על-ידי חברת בוקרה, כיוון שזו חששה שדקל, וייל ודודאי יראו בה "משום הפרה של בוקרה את ההסכם שנחתם בינה לבין דקל" (סעיף 30.3.5 לסיכומיו). סברה זו לא בא זכרה, ככזו, בבית המשפט הנכבד קמא, והסבריו של המערער מדוע עלתה רק עתה, לאחר חילופי-הגברי בייצוגו – אינם משכנעים. יתרה מכך, סברה זו נעדרת היגיון בנסיבות: חברת בוקרה היוותה – בידיעה של אנשים מסוימים במשרד השיכון – רק כסות פורמלית, חברה משכנת שתחתום במקום דקל על הסכם הפיתוח ותנהל את תיקי הרוכשים, שעה שכל האחריות לביצועו של הפרויקט היתה של דקל (ראו: ת/23, וסעיף 6 לפסק הדין). ברור שבמערכת היחסים שבין דקל לבין בוקרה, הרי שדקל היא שהיתה האחראית לתחילת הבניה, ומחדלה הוא שהביא להחלטת משרד השיכון לשלוח את הודעת ההתראה. חברת בוקרה ודאי לא היתה צריכה איפוא לחשוש כי "חשיפה" של הודעת ההתראה בפני
דקל והקשורים בה תפחית מסיכוייה לזכות בתשלום תמורתם של שירותי ה"כסות" שנתנה לדקל. אם כבר, ההיפך הוא הנכון: חברת בוקרה אמורה
היתה הרי לזכות בתשלום סך של 1,100 דולר לכל יחידת דיור שתימכר בפרוייקט, עד לתקרה של 275 אלף דולר (ראו: ת/17). צמצום דרמטי במספר יחידות הדיור היה עלול להביא להפחתה דרמטית ותואמת בתמורה לחברת בוקרה עבור "שירותי הכסות" שלה. לפיכך, אם בהיסקים לוגיים עסקינן, כשיטת דודאי, הרי ש
ניתן היה לצפות דווקא שחברת בוקרה
תמהר
להעביר לדקל ולקשורים בה כל בדל מידע ביחס לפרוייקט, שיש בו כדי לסכן את ביצוע הפרוייקט, להפחית מסיכוייה של דקל לזכות בתמורת הפרוייקט, ובאופן נגזר מכך – לפגוע בסיכוייה של בוקרה לקבל, או להותיר בידה את חלקה היחסי בתמורה.

54.
שנית

נפנה לטענת דודאי, לפיה
בית המשפט לא יכול היה ללמוד מכך שמשרד השיכון פנה לעתים ישירות לדקל – כי גם הודעת ההתראה הגיעה לדקל. לסברתי, קביעה זו של בית המשפט הנכבד טעמה עמה. דודאי אישר בחקירתו כי משרד השיכון ידע שדקל, ולא חברת בוקרה, היא שהתחייבה לבנות את הפרויקט (עמ' 351, ש' 15 לפרוטוקול). דודאי אישר כי: "אני קיבלתי מכתבים ישירות ממשרד השיכון, אני הייתי במשרד השיכון, ישבתי עם המתכננים של משרד השיכון ואישרתי את התוכניות, והכל בשם דקל אשקלון. היתרי הבניה והכל נעשה בשם דקל ולא בשם בוקרה" (
שם
, בשורות 18-16). קשה להלום כי כל אלה ידע ועשה משרד השיכון ביחסיו עם דקל ודודאי, ודווקא את הודעת ההתראה לא הביא לידיעתו של דודאי. אמנם, מדובר בראייה נסיבתית. ראייה ישירה בשאלת ידיעתו של דודאי (להוציא הכחשתו, שנדחתה) – אין, וכל צד טוען כי רעהו היה צריך לפעול להצגתה, דבר שספק אם היה מסתייע. ברם ראייה נסיבתית זו, בהצטרפה לראיות אחרות, כשרה כבסיס לקביעת הערכאה הדיונית בעניין ידיעותיו של דודאי.


55.
שלישית

, וזה עיקר בעיניי – דרך התייחסותו של דודאי לסוגייה בבית המשפט המחוזי מלמדת על
ידיעתו אודות הודעת ההתראה
. בכתב הגנתו (סעיף 53) דודאי אמנם הכחיש, באופן לאקוני, את הטענה כי ידע על ההודעה.
אולם בתצהיר העדות הראשית שהגיש נמנע דודאי כליל מלהידרש לסוגייה, ולא טען כי לא ידע על ההודעה
– אותה הודעה שהסתרתה הנטענת היוותה נדבך מרכזי בטענות גבאו ורוגבאו כלפי בעלי דינם (ראו: סעיפים 55-53 לכתב התביעה בבית המשפט המחוזי). למותר לציין כי הימנעות בעל דין מלהצהיר, תוך שהוא מוזהר כדין, את שטען בסתמיות באמצעות בא-כוחו בכתב בי-דין – איננה מניחה את הדעת, ומחייבת הסבר, שדודאי איננו מספקו כאן. השוו: ע"א 2275/90
לימה חברה ירשראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג
, פ"ד מ"ז (2) 605, 614 (1993); ולאחרונה פסק דיני ב-ע"א 7183/09
עזבון המנוח חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל
(טרם פורסם – 4.4.12)
. אם לא די בכך, הרי שלאחר שבחקירתו הנגדית דודאי הכחיש (באופן תמוה, כאמור לעיל) כי הוא בכלל מכיר את הודעת ההתראה, הרי שבסיכומיו הוא התייחס להודעת זו, אך
לא הכחיש
מפורשות שראה אותה. חלף זאת, הוא טען – באמצעות בא-כוחו הקודם
– כי הפרויקט היה רווחי גם ללא התמריצים הנוספים; כי בוקרה פעלה למנוע את ביטול התמריצים בדרך של הגשת ערר על הודעת ההתראה; כי בכל מקרה ניתן היה למנוע את ביטול התמריצים, ועוד כהנה וכהנה. על יסוד האמור, וככל שהדברים נוגעים ספציפית להודעת ההתראה – דודאי טען בסיכומים שהוגשו מטעמו כדלקמן:

"... על כן דודאי לא הטעה אף אחד בקשר לכך,
ולכל היותר
– טעה בעצמו, כאשר לא התייחס למכתב זה ברצינות. ..." (סעיפים 76-73 לסיכומיו בבית המשפט המחוזי; ההדגשה שלי –
ח"מ
)
.

ניסיונו של דודאי לגרוס כיום כי אין בדברים אלה משום הודאה בכך שידע על הודעת ההתראה, אלא רק "מסקנה חלופית המוצעת לביהמ"ש קמא במקרה שיקבע כי דודאי אכן ידע אודות הודעת ההתראה", היא מוקשית עד למאד, אם לנקוט לשון המעטה. בהקשר זה יש להדגיש עוד כי דודאי לא הציע כלל בסיכומיו בבית המשפט המחוזי את המסקנה העיקרית המועדפת עליו,
לפיה הוא לא ידע כלל על הודאת ההתראה
. נזכיר, כי שאלת ידיעתו של דודאי על הודעת ההתראה היא קרדינלית בקביעת אחריותו לנזקי גבאו ורוגבאו, כך שאת הימנעות דודאי מלהכחיש נחרצות את ידיעתו בצמתיו המרכזיים של ההליך המשפטי ניתן לפרש כאן
רק לחובתו
.


בשולי הדברים נעיר כי דרך התמודדותו המהוססת של דודאי בבית המשפט המחוזי עם הטענה כי ידע על הודעת ההתראה ב"זמן אמת", שונה בתכלית מן הדרך שנקט וייל בהתגוננותו מפני טענה דומה. וייל הכחיש בעקביות, לרבות בתצהירו, כי קיבל את הודעת ההתראה. הנה כי כן בניגוד לנטען – אין קושי בכך שעל יסוד כלל הראיות שעמדו בפני
ו, בית המשפט המחוזי היה נכון לקבל את עמדתו של וייל, שלא נסתרה, ולקבוע כי לא ידע על הודעת ההתראה (פיסקה 43 לפסק הדין), בעוד ש
בעניין דודאי נקבע כי הלה ידע על אותה הודעה
.

56.
מן האמור לעיל עולה כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בענין ידיעת דודאי על הודעת ההתראה, אותה קביעה העומדת בבסיס חיובו כלפי גבאו ורוגבאו.




ב.
נפקות אי-גילויה של הודעת ההתראה לגבאו ולרוגבאו

57.
עתה נפנה לבחון את קובץ טענותיו החלופיות של דודאי, שלפיהן אין בידיעתו על הודעת ההתראה כדי להטיל עליו אחריות, מלאה או חלקית – לשיפוי גבאו ורוגבאו.

בהקשר זה דודאי טען, כאמור, כי מעורבותו במשא ומתן שקדם לכריתת ההסכמים לא היתה ממשית ומשמעותית, כך שלא היה מקום לראות בו כגורם שהיתה מוטלת עליו החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, מה גם שהוא לא היה צד ישיר להסכמים. טענה זו דינה להידחות, הן משום שהיא עומדת בסתירה לממצאים עובדתיים מפורשים שקבע בית המשפט המחוזי ואשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, והן משום שהיא נעדרת תשתית מספקת. מן הראיות שהוצגו ומעדויות בעלי הדין, שלא נסתרו, עולה כי לדודאי היה אינטרס כלכלי מובהק בכריתת ההסכמים: סילוק חובו של צדקה כלפי דקל, ויציאתו הסופית (של דודאי) מתמונת הפרויקט.

כמבואר בפסק הדין, מושא הערעור, דודאי הוא שיזם את ההיכרות בין צדקה לבין פישר, עדכן את פישר בנתונים שונים בנוגע לפרויקט, נכח בפגישות שנערכו בין הצדדים למשא ומתן וליווה את המשא ומתן לכל אורכו אף באמצעות בא-כוחו וייל (שלידיו הנאמנות נמסרו הכספים ששילמו גבאו ורוגבאו), ועוד. בהתאם להלכה הנוהגת (ראו: ד"נ 7/81
פנידר נ' קסטרו
, פ"ד לז(4), 673 (1983); ע"א 714/87
שר נ' כהן
, פ"ד מ"ג (3), 159, 163 (1989) (להלן:
ענין שר
);
ע"א 1569/93
מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ
, פ"ד מח(5), 705, 726 (1994)), מוטלת היתה אפוא חובה על דודאי לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכמים, ובכלל זה –
לגלות לגבאו ולרוגבאו את דבר הודעת ההתראה
. אף אם הוא לא היה ולא אמור היה להיות צד להסכמים הרי שככל ששיתף עצמו במשא ומתן שנערך לקראת כריתתם של ההסכמים (והיה לו אינטרס מובהק בחתימתם ובמימושם) הוא נכנס בגדר סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973

(להלן –
"חוק החוזים"
)
. עיינו: דניאל פרידמן ונילי כהן,
חוזים – כרך א',
548-539 (תשנ"א-1991) (להלן:
פרידמן וכהן
) שם נאמר, בין היתר, כך:

"12.35 כאמור, ייתכן שבמסגרת החובה הקבועה בסעיף 12 ניתן לתבוע צד שאינו קשור ישירות למשא ומתן הנוכחי, בשל היותו ברקע המשא ומתן הנוכחי, ומשום שהוא יודע כי המידע שנמסר על ידו חיוני למשא ומתן הנוכחי, וכי הצד שאליו מגיע המידע, עומד להסתמך עליו. ייתכן שניתן להשתית אחריותו של אותו צד על עוולת הרשלנות. אולם הן לצורך סעיף 12 והן לצורך עוולת הרשלנות נדרש, לדעתנו, קשר הדוק וממשי בין המוסר מידע לבין המשא ומתן המתנהלים בין צדדים אחרים..." (שם בעמ' 547).


ראו גם: גבריאלה שלו
דיני חוזים – החלק הכללי
95 (2005).


58.
דודאי מעלה טענה חלופית נוספת כי גבאו ורוגבאו היו נכונות להתקשר בהסכמים אף אילו היו יודעות על הודעת ההתראה, כך שאין לראות בהודעת ההתראה מידע מהותי שדודאי נמנע מלגלותו להן. קשה לקבל טענה זו.

זכותה של דקל לזכות במענקים שונים, לרבות מענק של למעלה מתשעה מיליון ש"ח כ"מענק זירוז" בגין בנייה של 304 יחידות דיור, היא זכות שצדקה הצהיר על קיומה מפורשות בזכרון הדברים, זכות שהיוותה בסיס לנכונותה העקרונית של גבאו ליתן את ההלוואה לדקל ולצדקה. זכות זו צוינה בבירור אף בהסכם ההלוואה, שם צוין כך:

"צד ב' מצהיר ומאשר כי בנוסף למענקים הנ"ל זכאית החברה לקבל מאת משרד השיכון סך של 30,000 ₪ לכל יחידות דיור בהתאם ללוח פרוגרמת שנת 1990 בכפוף לגמר בנייה בתוך המועדים הקצובים 30,000
x
304 = 9,120,000 ₪ (להלן: "מענק זירוז")"

ברי כי הצהרה בלתי מסויגת זו נחזית כחסרה, אם לא כמצג שווא ממשי, שעה שהיא נבחנת על רקע הודעת ההתראה, לפיה בדעת משרד הבינוי והשיכון לבטל את הקצאתן של רוב יחידות הדיור בפרוייקט, כפי שאכן נעשה לבסוף. טענת דודאי, שלפיה ביטול עיקר התמריצים בשווי של כתשעה מיליון ש"ח לערך הוא בלתי מהותי לנותן ההלוואה – מוקשית איפוא, ועומדת בסתירה חזיתית לממצאיו העובדתיים הברורים ולמסקנותיו החד-משמעיות של בית המשפט המחוזי בענין (ראו סעיפים 45-42 לפסק הדין). דודאי לא הציג כל נימוק תקף שיהיה בו להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה: "
אין ולא יכול להיות ספק, כי הודעת ההתראה כוללת אינפורמציה מהותית ביותר שעשויה היתה להשליך ישירות על נכונותן של התובעות להתקשר בהסכמים, או למצער על התנאים שהיו התובעות מתנות לצורך אותה התקשרות". דין הטענה להידחות איפוא.



ג.
אחריותו של דודאי אל מול אשמן התורם של גבאו ורוגבאו

59.
נפנה עתה לבחון את טענותיו של דודאי, המתמקדות בהתנהלותו של פישר, ובחלוקת האחריות בין הצדדים לנזקיהן של גבאו ורוגבאו. כיוון שגבאו ורוגבאו משיגות אף הן על דרך חלוקת האחריות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונוכח הזיקה ההדוקה שבין עיקר טענותיהם הנוגדות של הצדדים בעניין זה, נדון בתת הפרק הנוכחי אף בחלק מטענות גבאו ורוגבאו.

60.
לשיטת דודאי, הימנעותו של פישר מלערוך בירורים עצמאיים בעניין הפרויקט, ובפרט – לפנות למשרד השיכון, ממילא ניתקה כליל את הקשר הסיבתי בין התנהגותו הרשלנית של דודאי לבין הנזק שנגרם לגבאו ולרוגבאו. לחלופין טוען דודאי כי שיעור הרשלנות שיש לייחס לפישר עולה על השיעור של 50%, שקבע בית המשפט המחוזי.

61.
מנגד עומדות טענותיהן של גבאו ורוגבאו בערעורן שלהן: כי משהתקיימו יסודות עוולת התרמית בהתנהגותו של דודאי, כלל לא עומדת לו האפשרות לטעון לקיומו של אשם תורם מצד המרומה ולחלופין: כי אשמו היחסי של דודאי הוא כה רב עד כי לא היתה הצדקה לייחס להן – מכוח פעולותיו של בא-כוחן פישר – אשם תורם כלשהו, וודאי לא של 50%.

62.
הסוגייה העיקרית בה התמקדו הצדדים בהקשר הנוכחי היא הגנת האשם התורם בדיני החוזים במובנם הרחב, שהרי דודאי חוייב בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב ובדרך מקובלת. אפתח את הבירור בנושא זה אגב התייחסות הן לטענות דודאו, הן לטענות גבאו ורוגבאו בסוגייה האמורה.

63.
הגנת האשם התורם עומדת למפר חוזה כנגד הנפגע, כאשר האחרון תרם באשמו שלו לנזקיו. תוצאת תחולתה של הגנה זו היא חלוקת הנטל בנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה (ראו: אריאל פורת

הגנת אשם תורם בדיני החוזים
13 (1997) (להלן:
פורת
)). הגנת האשם התורם מוכרת משכבר בדיני הנזיקין (ראו: סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
]
). טבעית פחות היתה קליטתה של הגנה זו בדיני החוזים הקלסיים (ראו:
פורת
, 38-29). אימוץ הגנה זו כחלק אינטגרלי מדיני החוזים נעשה באופן מפורש ב
פסק הדין (אף כי היו לכך הדים עוד קודם לכן) ב-ע"א 3912/90
eximin s.a.
נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ
, פ"ד מז(4) 64 (1993) (להלן:
עניין

eximin
), שם נקבע כי שניים שנמנעו מלגלות זה לזה אודות סכנות אפשריות להיווצרות נזק במהלך תקופת החוזה שביניהם הפרו שניהם את חובת תום הלב
בביצוע
חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים הכללי), ובנסיבות אלה אין מניעה מלהורות על חלוקת האחריות ביניהם לקרות הנזקים
. עם זאת, בהקשר הקונקרטי – הרלבנטי לענייננו – של שימוש בהגנת התורם בגדרי תביעה הנסמכת על הפרת חובת תום הלב בשלב
הטרום-חוזי
, לא ראו בתי המשפט קושי מיוחד להכיר, במקרים המתאימים, בתחולתה של הגנת האשם התורם ולחלק את הנזק בין יוצר מצג השווא, או מפר חובת הגילוי לבין הנפגע שהתרשל בעצמו (ראו:
ענין שר
; ע"א 590/88
אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר
, פ"ד מד(1) 730 (1990) (להלן:
עניין רובינשטיין
); ע"א 434/07
פרינץ נ' אמירים, מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית
, בפיסקה ל' (לא פורסם, 14.6.2009); עיינו:
פורת
, 45-43, 157-154). ניתן להניח כי הנכונות לחלוקת האחריות, הנזיקית באופייה, דווקא בהקשר הטרום-חוזי נובעת, בראש ובראשונה, מאופיו המעין-נזיקי של סעיף 12 לחוק החוזים הכללי (ראו:
עניין

eximin
, בעמ' 87; עיינו:
פרידמן וכהן 637-636; פורת 45 ה"ש 98).


64.
עתה יש לבחון את אמות המידה ליישום העיקרון של הגנת האשם התורם, שעה שבית משפט מוצא שצד לחוזה נהג בחוסר תום לב בשלב הטרום חוזי, עת יצר במחדלו מצג שווא רשלני, והסב נזק לרעהו כתוצאה מכריתת החוזה, אך הצד השני לחוזה תרם ליצירת נזקיו שלו בכך שהתנהל אף הוא בדרך שיש בה משום אשם תורם.

קביעת אחריותו היחסית של הניצג לנזק תיעשה, כמובן, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, ניתן להיעזר במבחני עזר (שאינם ממצים), אשר יש להם זיקה לדינים קרובים, ולדוגמה: מידת אי-הסבירות בהתנהגותו של הניצג; יכולתו של הניצג לעמוד על הנדבכים השגויים במצג שהוצג לו – בעצמו; מידת מומחיותו וניסיונו של הניצג; סבירות ההסתמכות של הניצג על המצג; פער בין הצדדים בנגישות למקורות המידע הרלבנטי; התנהלות המציג (מכוונת, או רשלנית בלבד) תרומתו הסיבתית לנזק והנחותיו בשאלה האם הניצג יסמוך בלעדית על מצג-השווא ובצד כל אלה: שיקולי מדיניות משפטית (ראו:
עניין שר
;
עניין רובינשטיין
; פורת 265-261; השוו, בתביעות בנזיקין: ע"א 86/76
עמידר נ' אהרן
, פ"ד לב(2) 337 (1978);

ע"א 209/85
עיריית קרית אתא נ' אילנקו בע"מ
, פ"ד מב(1) 190, 205 (1988) (להלן:
עניין אילנקו
); ע"א 80/87
זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון
, פ"ד מה(4) 604 (1991); ע"א 9057/07
דוד אפל נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם – 2.4.12) (להלן:
ענין אפל)
; עיינו גם: עמוס הרמן
מבוא לדיני הנזיקין, 360-358, 366-364 (2006);
fleming's the law of torts
323-325 (10th ed., carolyn sappideen, prue vines ed., 2011)
).
65.
משעמדנו על אמות המידה לבחינת הטענה לקיום ההגנה לאשם תורם, הרי שלשם יישום אמות המידה בענייננו, נבחן את הפגמים שמצא בית המשפט המחוזי בהתנהלותם של דודאי מזה ופישר מזה.

66.
באשר להתנהלותו של דודאי נמצא, כאמור, כי הלה ידע על דבר קיומה של הודעת ההתראה, שהיתה מהותית לעיסקה הנרקמת ולעתידו של הפרויקט, שהצלחתו היא שהיתה מביאה לקיום החיובים החוזיים כלפי גבאו ורוגבאו. ברם דודאי, שהיה לו אינטרס ממשי בקידום העסקה, לא הביא את המידע אודות הודעת ההתראה בפני
פישר, וזאת על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי מחמת רשלנות גרידא, שהיה בה בנסיבות משום ניהול משא ומתן שלא בתום לב מצידו. מאידך גיסא – בית המשפט קבע כאמור, כי אף פישר לא נהג באופן סביר בגדרי המגעים שנוהלו לקראת כריתת החוזה, וכי אם היה נוהג בזהירות רבה יותר יכול היה לעמוד בעצמו הן על קיומה של הודעת ההתראה, הן על סימני השאלה המשמעותיים המרחפים מעל עתידו של הפרויקט. בהקשר זה נאמר כי פישר לא ערך בדיקות ובירורים עצמאיים בעיריית אשקלון, בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, במינהל מקרקעי ישראל, או במשרד השיכון באשר למצב הפרוייקט וביחס לעתיד התמריצים. בית המשפט מצא את הסברו של פישר, שלפיו נמנע מלעשות כן על יסוד בקשה מפורשת של וייל – מסופק מבחינה עובדתית, ובכל מקרה – הוא כזה שלא די בו כדי שיצדיק את הימנעותו מעריכת בדיקות.

67.
גבאו ורוגבאו חוזרות למעשה על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי הנכבד, לפיהן פישר לא התרשל, וכי אי-פנייתו למשרד הבינוי והשיכון נבעה מדרישתו המפורשת של וייל. טענות אלה נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהן. בפרט ראוי לציין שמצאתי קושי בעמדת גבאו ורוגבאו לפיה דודאי חטא קשות עת נמנע מלהציג בפני
פישר את הודעת ההתראה, המלמדת על החשש שמא דקל לא תעמוד בהתחייבויותיה ולא תזכה במענקים ממשרד הבינוי והשיכון, אך מאידך גיסא אין כל פסול בהימנעותו של פישר מלברר את מצב ההתקדמות של הפרוייקט, מה שהיה יכול ללמדו – אף בלא הודעת ההתראה – כי חברת בוקרה ודקל אינן עומדות בהתחייבויותיהן ולפיכך עלולה ההקצאה להתבטל.
יחד עם זאת – אין דין

חוסר תום לב,
במשמעותו ובנפקותו המשפטית פגם בו לקה דודאי כדין
חוסר תשומת לב

ואי הפעלת ביקורת עצמאית
, שהם הדברים המוטחים בפישר ע"י דודאי ואחרים. בהקשר זה
גם נראה לי כי
הביקורת שמתח בית המשפט המחוזי הנכבד על פישר היתה לעתים מחמירה מדי. מעיון במכלול הראיות עולה כי פישר פעל באמונה לטובת מרשותיו, מתוך תקווה כנה כי יהיה בפעולותיו כדי להיטיב עמן. הוא ראה לנגד עיניו הזדמנות עסקית בעבור לקוחותיו, שאילו היתה מתממשת – היתה יכולה להניב למרשותיו רווחים נאים הן בהחזר ההלוואה, בצירוף פירות נכבדים, הן בדירות מגורים, והכל בתוך פרק זמן של
כשנה
. נוכח האמור – אם עסקינן באיתור אלו שהיו יכולים והיו צריכים לגלות במועד שיש חשש כבד לנכונותה של הנחת המוצא שבבסיס ההסכמים (והיא – שדקל תשלים את הפרויקט ותזכה במענקים), דומה עלי כי הימנעותו של פישר מלערוך בדיקות עצמאיות שונות קודם לכריתת ההסכמים יכולה איפוא להקים לדודאי את הגנת האשם התורם, אולם אשם חוסר תשומת הלב של פישר למה שקרה פחות בהרבה, בהשוואה ל
חוסר תום הלב של דודאי
.

68.
מן המקובץ עולה כי בפני
נו עומדים שני גורמים, שהיו מעורבים במשא ומתן: האחד, דודאי, שלא היה צד להסכמים המתגבשים, אך היה לו עניין ממשי בכריתתם. הוא חדל בכך שלא גילה מידע מהותי לצד לעסקה, ותרם ליצירת מצג שגוי בפני
ו, תוך שבנסיבות העניין לא היה לדודאי בסיס להניח כי הניצג לא יסתמך על המצג, או שיעמוד בעצמו על היות המצג שגוי. מן הצד שני – פישר, שלוחן של גבאו ורוגבאו, עורך דין עתיר ניסיון וכישורים, שסמך יתר על המידה על שאר המעורבים במשא ומתן, על מצגיהם ועל באי-כוחם. כפי שנקבע, יתכן שהיה באפשרותו של פישר להשיג את המידע הרלבנטי והמדויק, לו ביצע בדיקות נוספות. בנסיבות אלו בחירתו של בית המשפט המחוזי הנכבד להעמיד את אשמן התורם של גבאו ורוגבאו על 50% ובכך להביא לחלוקת אחריות בין הצדדים שלקו – שווה בשווה – מחמירה עם גבאו ורוגבאו יתר על המידה, וראוי איפוא להפחית את אשמן התורם של גבאו ורוגבאו ולהעמידו על 25% בלבד, ולהעלות בהתאמה את חלקו של דודאי באחריות לנזק כדי 75%.

69.
לסיום פרק זה נידרש לטענתו הנוספת של דודאי, לפיה התנהלות פישר הביאה למעשה ל

ניתוק הקשר הסיבתי
בין הודעת ההתראה לבין נזקן של גבאו ורוגבאו. ברי כי קבלת טענה זו, שהיא גורפת יותר אפילו מטענתו כי היה צורך בהגדלת אשמו התורם היחסי של פישר – היתה מביאה לפטור מלא של דודאי מחיובו לגבאו ורוגבאו. גם דינה של טענה זו של דודאי – להידחות. נבהיר את הדברים.

70.
מבחינה עיונית טענת ניתוקו של הקשר הסיבתי שונה, מהגנת האשם התורם, חרף תוצאותיהן הדומות לעתים של שתי הטענות (ראו:

פורת
, 24-23). דודאי לא הרחיב בסיכומיו בניתוח משפטי של ניתוק הקשר הסיבתי בהקשר החוזי, וקרא להחלת העקרונות הנזיקיים המקובלים בעניין זה. מבלי להרחיב כאן שלא לצורך בניתוח המשפטי של דיני הסיבתיות (ליישום המתאים יותר לענייננו, בהקשר של סיבתיות הנזק נוכח מצג בשלב הטרום חוזי, ראו
:
פרידמן וכהן
, 570-569), הרי שגם הליכה בדרכו המוצעת של דודאי – אין בה כדי לסייע לו. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי כאשר
"אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", אזי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין העוולה לנזק, והמזיק – פטור, הכל בהתאם לאמות המידה והמבחנים שפותחו בפסיקה לעניין זה (ראו:

ע"א 610/94
בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה
, פ"ד נז(4) 289, 311 (2003)). בהתאם לכל המבחנים המקובלים (מבחני הצפיות, הסיכון, והשכל הישר), ונוכח ממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין, הרי שלא ניתן לקבוע כי אשמו של פישר הוא המכריע בקרות הנזק, במיוחד נוכח המסקנה שפורטה בפיסקה 68 שלעיל. העובדה שגבאו ורוגבאו
יכולות
היו לגלות את דבר הודעת ההתראה אילו היו עורכות בדיקות ראויות במשרד הבינוי והשיכון – אין בה, כשלעצמה, כדי
לנתק
בהכרח
את הקשר הסיבתי שבין מחדלו של דודאי – לנזק (השוו: ע"א 542/65
עזורי נ' זבידה
, פ"ד כ(2) 311 ;
עניין אילנקו
, בעמ' 209; עיינו:
פרידמן וכהן
, כרך ב' 858 (1992)). יוער, בלא להרחיב, כי לתוצאה דומה היינו מגיעים גם על יסוד מבחן ההסתמכות של הניצג על מצג שווא שהוצג בשלב הטרום-חוזי, ואשר הוביל לבסוף לנזק לניצג (ראו:
פרידמן וכהן
, כרך א' 570-569).

ד.
טענות דודאי לאי-הקטנת הנזק

71.
דודאי טוען, כאמור, לרשלנות של פישר במימוש המשכנתא על מקרקעי מוצא. כפי שציין בית המשפט קמא, טענה זו היא מוקשית מעצם העובדה שפישר פעל במכירת מקרקעי מוצא כ

כונס נכסים
, שמונה לבקשת גבאו ורוגבאו, וביצע את פעולותיו בפיקוח ראש ההוצאה לפועל. אחריותו של פישר בכשירותו זו נבדלת מאחריותו כשלוחן של גבאו ורוגבאו במשא ומתן, או ביישומם של ההסכמים, כך שאפילו היה בסיס לטענות דודאי נגד פישר, בתפקידו ככונס, ספק אם היה די בכך כדי לחייב את גבאו ורוגבאו.

72.
בכל מקרה, משמצא בית המשפט הנכבד קמא כי לא נפל כל פגם בהליך מכירת מקרקעי מוצא בידי פישר, ממילא דינה של טענת דודאי להידחות גם לגופה. עיקר טענתו של דודאי מתמצה בכך שמקרקעי מוצא, שנמכרו על-ידי הכונס תמורת כ-325 אלף דולר, שבו ונמכרו בשנה מאוחר יותר על ידי הרוכש – בסכום הגבוה פי ארבעה לערך. מובן מאליו שנתון מפתיע זה חייב את הערכאה הדיונית לבחון האם יש במכירה השנייה כדי ללמד בדיעבד על כשלים בהליך המכירה בידי הכונס. אולם הערכאה הדיונית עשתה כן, ביסודיות, ולא מצאה פגם כאמור. בית המשפט קבע, על יסוד עדותו של עורך הדין שהיה מעורב ברכישת מקרקעי מוצא מן הכונס ובמכירתם לאחר כשנה, ועל יסוד ראיות נוספות, כי המכירה השנייה היתה תולדה של הצעה של מתעניין יחיד ו"נסיבות חריגות שחברו יחדיו", כמפורט בפסק הדין. בכך אין כדי להשליך בדיעבד על מכירת מקרקעי מוצא בידי הכונס. לכך נוסיף את העובדה שהמכירה על-ידי פישר נעשתה לאחר שהוגשו לו ארבע הצעות, שהגבוהה שבהן היא שהתקבלה; שהצעות אלה היו גבוהות מהערכת שמאי באשר לשווי הנכס, ושדודאי ואיש מבעלי הדין האחרים לא התנגדו בזמן אמת למכירת מקרקעי מוצא במחיר שנקבע, ולא טענו כי שווייה גבוה יותר. בכל אלה יש כדי לבסס את הדחייה של טענות דודאי. יצוין כי ניסיונו של דודאי לרמוז כי לפישר היה עניין אישי איזשהו במכירת הנכס במחיר נמוך למקורב שלו, נדחה מניה וביה בבית המשפט המחוזי הנכבד (תוך שצוין כי מוטב היה שדודאי לא היה מעלה טענות אלה כלל). בהקשר זה אין אלא להעיר שהטענות האמורות חזרו ונשנו בערעור, שוב ללא ביסוס כלשהו בראיות ולכן יש לדחותן.

73.
טענה אחרת של דודאי היא כי לאחר שדקל עברה לשליטתן של גבאו ורוגבאו, פיקחו השתיים על הפרויקט וניהלו אותו באופן רשלני, ולא הקטינו את נזקיהן. אף בעניין זה עומד דודאי אל מול ממצאיו העובדתיים הברורים של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעל בסיסם נקבע מפורשות כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח שפיקוח או ניהול ראוי של דקל על ידי גבאו ורוגבאו או מי מטעמן היה בו כדי להקטין את נזקן (סעיף 68 לפסק הדין). מיחזור הטענות שהעלה דודאי בבית המשפט המחוזי, ונדחו, איננו יכול להועיל לו בערעורו, ודינן להידחות. מטעם דומה, זה גם דינה של הטענה כי גבאו ורוגבאו התרשלו באי-נטילת בטוחות מסוימות ובאי מימוש כל הבטוחות שהיו ברשותן, טענה שבית המשפט נדרש אליה ולא קיבל אותה (סעיף 69 לפסק הדין). אף ניסיונו של דודאי להסיט את מיקומה המשפטי של טענה זו מן השדה של הקטנת הנזק, אל השדה של האשם התורם איננו יכול לסייע לדודאי, שעה שעובדתית – הטענה נדחתה, ודודאי איננו מציג עילה להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בעניין זה.

74.
טענה נוספת של דודאי, שאדרש אליה בקיצור (ויודגש כי לא ראיתי להרחיב כאן בכל אחת ואחת מהטענות הרבות שהעלה דודאי מן הגורן או מן היקב אלא רק לרלבנטיות שבהן), היא כי בית המשפט המחוזי "התעלם", בהיסח הדעת, מהתמורה שנתקבלה אצל פישר בגין מכירת 74 יחידות הדיור (סעיף 88 לסיכומי הערעור). לשיטת דודאי, יש להביא בחשבון את הרווח ממכירת אותן יחידות דיור ולהפחיתן מנזקן של גבאו ורוגבאו. לשם חישוב אותו רווח הוא מציע להסתמך על שיטת חישוב שהציג בחקירתו הנגדית (בסיכומיו בערעור לא הפנה דודאי לדברים המדויקים, אך יש להניח שהכוונה היא לאמור בעמ' 379 לפרוטוקול). אף דין טענה זו להידחות. בית המשפט המחוזי הנכבד לא לקה בהיסח הדעת ולא התעלם מכך שנמכרו 74 יחידות דיור (ראו: סעיף 15 לפסק הדין, שם צוינה עובדת המכירה מפורשות). הסיבה לכך שבית המשפט לא התייחס לטענה האמורה של דודאי בהקשר להקטנת הנזק, היא שדודאי לא העלה אותה ככזו בבית המשפט המחוזי, אלא רק בערעור. בכתב הגנתו (סעיף 52) ובסיכומים מטעמו בבית המשפט המחוזי (סעיף 67), דודאי טען רק כי הפרויקט הפך לפרויקט ש"קרס לחלוטין" וזאת "עד שלא נשאר בו כל רווח", וזאת נוכח טיפולן הרשלני של גבאו ורוגבאו בפרויקט (לפי טענתו של דודאי, שנדחתה). אם זו טענתו, לא ברור על סמך מה אמור היה בית המשפט המחוזי הנכבד, ועל אחת כמה וכמה – ערכאת הערעור, לקבוע כי למעשה המדובר היה בפרויקט רווחי, שהניב לגבאו ולרוגבאו מיליוני דולרים (לפי חישובו נטול הביסוס של דודאי בחקירתו), שאותם יש להפחית מכל חיוב של דודאי כלפיהן.

75.
אשר להשגת דודאי על החלטת הביניים, להורות על מחיקת ההודעה לצד שלישי ששלחו הוא ואשתו לפישר: אין כל מקום להתערב בהחלטה זו. כאמור בהחלטה, טענות דודאי הן כאלו שקבלתן היה בהן פוטנציאל (שאף התממש חלקית), כדי להקים הגנה מפני תביעת גבאו ורוגבאו, אך אין בהן כדי להקים עילת תביעה אישית כלפי פישר.

76.
דין ערעורו של דודאי להידחות איפוא.

ערעורן של גבאו ורוגבאו

א.
טענות התרמית וההטעייה, ומניעות דודאי מלטעון להגנת האשם התורם

77.
גבאו ורוגבאו טוענות להרחבת אחריותו של דודאי כלפיהן, משהתקיימו במעשיו, לשיטתן, עוולת התרמית, וההטעייה החוזית. גבאו ורוגבאו לא הרחיבו במשמעותן המשפטית ובנפקותן המדויקת של שתי הטענות, אולם בכל מקרה הן אינן מבוססות לגופן, כמבואר להלן.

78.
לטענת התרמית נפקות כפולה: במישור הנזיקי, וכטענה שיש בה, לדעת גבאו ורוגבאו, כדי למנוע את השימוש של דודאי בהגנת האשם התורם (עיינו לאחרונה:

ענין אפל
)
. ברם בית המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה וכמסקנה משפטית, כי תרמית – לא היתה כאן, ואין הצדקה להתערב בקביעתו זו. תרמית, כך קובע סעיף 56 לפקודת הנזיקין, הינו:

"
הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו".

בית המשפט קבע אמנם כי דודאי ידע על הודעת ההתראה, נתון הנלמד, בין היתר, מכך שדודאי למעשה לא חלק עליו כאמור בסיכומיו בבית המשפט המחוזי הנכבד. עם זאת, בית המשפט המחוזי נדרש לטענתו של דודאי בסיכומיו, לפיה הוא: "לא הטעה אף אחד בקשר לכך, וכל היותר – טעה בעצמו, כאשר לא התייחס למכתב זה ברצינות. ...", ואימץ גישה זו, בקובעו:

"גישה זו מקובלת עלי אך אין בה כדי לפטור את דודאי מחבות לגבי השלב הטרום-חוזי. אכן, גם אם סבר דודאי שההתראה אינה רצינית, חייב היה להביאה לידיעת התובעות במהלך המשא ומתן על מנת שהן תקבלנה החלטה עצמאית בדבר המשקל והמשמעות שיש לייחס להודעה זו" (פיסקה 43 לפסק הדין).


ועוד הוסיף בית המשפט, מפורשות, כך:

"אין מקום לייחס לחברת בוקרה או לדודאי זדון או כוונה להסתיר את הודעת ההתראה" (פיסקה 44 לפסק הדין).


המדובר בקביעה
עובדתית
, אשר גבאו ורוגבאו לא התיימרו אפילו להציג בסיס להתערב בה. אין כל ראיה של ממש, בין אם בחקירתו הנגדית של דודאי ובין אם בכל מקום אחר, לכך שדודאי לא רק שידע על ההתראה, אלא גם שהוא ייחס לה חשיבות (כפי שהיה ראוי שיעשה),
אך החליט להימנע מהצגת ההודעה בפני
פישר, וזאת על מנת לרמותו
. לפיכך דין ערעורן של גבאו ורוגבאו בנושא זה להידחות.

79.
אשר לטענת ההטעייה החוזית: גבאו ורוגבאו טוענות שאם בית המשפט קבע שדודאי היה חייב לגלות את דבר הודעת ההתראה לפישר, הרי זו "הטעיה", כמובנה בסעיף 15 לחוק החוזים. טענה זו איננה מובנת דיה בהקשר שלפנינו. הטעייה, במובנה בסעיף 15 לחוק החוזים, תיתכן באופן עיוני בין אם מצג שווא נעשה במרמה, ובין אם ברשלנות, או אף בתום לב (ראו:

פרידמן וכהן
כרך ב', 806). עם זאת, אין כל חשיבות לשאלת תחולתו של סעיף זה, שכן הסעד שהוא מקנה – ביטול – לא נתבקש פה, ולא היה בו כדי לסייע לגבאו ולרוגבאו.

יוער, כי הנפקות היחידה האפשרית עוד לשאלה האם דודאי פעל בזדון ומתוך כוונה להטעות את פישר, היא ביחס לשאלת ההגנה של אשם תורם, שיהיה בה כדי לשלול את תחולתה החוזית (בצד שלילתה במישור דיני הנזיקין) עיינו: פורת 155, ה"ש 32. ברם בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור, כי: "
אין מקום לייחס לחברת בוקרה או לדודאי זדון או כוונה להסתיר את הודעת ההתראה" (פיסקה 44 לפסק הדין). בהיעדר טענה ממשית של גבאו ורוגבאו כנגד קביעה עובדתית זו של בית המשפט, הרי בכך נסתם הגולל גם על טענת ה"הטעיה".

ב.
הפחתת האשם התורם שנקבע לגבאו ולרוגבאו

80.
דין טענה חלופית זו של גבאו ורוגבאו – להתקבל כאמור. הדברים נידונו לעיל (ראו פיסקה 68), בגדרי הדיון בערעורו הנוגד של דודאי בסוגיית חלוקת האחריות היחסית שבין דודאי לבין פישר ושולחותיו.

ג.
מקרקעי מוצא

81.
גבאו ורוגבאו מעלות שורה של טענות, העומדות בסתירה לממצאיו של בית המשפט המחוזי, ואשר מטרתן להראות כי רומו בכל הנוגע לזהות הבעלים במקרקעי מוצא ובשאלת מימון רכישתם של מקרקעי מוצא מתוך כספי ההלוואה.

82.
טענות אלה נבחנו כבר בידי בית המשפט המחוזי – ונדחו (פיסקאות 54-48 לפסק הדין). גבאו ורוגבאו אינן מציגות בערעורן עילה מספקת להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בנושא זה. מעבר לכך קיים קושי מקדמי בעמדת גבאו ורוגבאו, אשר בערעורן הן לא הצליחו להציג את הקשר שבין מעשי הרמייה הנטענים ביחס למקרקעי מוצא – וליחסן דווקא לדודאי, או לאסתר דודאי
, שהם בעלי דינן היחידים בערעור שהגישו. כאשר עומתו גבאו ורוגבאו עם קושי זה, הן ניסו בסיכומי התשובה שלהן להצביע על הדרך שבה ניתן להגיע לאחריות של דודאי למעשי הרמייה הנטענים: הן גורסות כי מכתב קריב, שטען לזכותו של צדקה במקרקעי מוצא, היה שקרי (על כך אין חולק כיום). אם צדקה ו-וייל העידו שניהם שלא היו מעורבים במכתב קריב, המסקנה, לשיטתן, היא אחת: כי דודאי הוא שאחראי לאותו מכתב, חרף הכחשותיו, שכן קריב יעץ לדודאי בעבר בענייני מס.


83.
טענה זו של גבאו ורוגבאו איננה יכולה להתקבל. אף אם היינו מניחים שפישר הוטעה לחשוב כי צדקה הוא בעליהם של מקרקעי מוצא, כעולה ממכתב קריב, הרי שאין כל ראיה ממשית לכך שדווקא דודאי הוא זה שהיה מעורב בהכנת אותו מכתב. תמוה שלאחר שבערעורן (כמו גם בסיכומיהן בבית המשפט המחוזי) הטיחו גבאו ורוגבאו האשמות חריפות במיוחד בצדקה, הרי שדווקא בעניין זה הן נכונות לקבל ללא פקפוק את דבריו כי לא היה מעורב בהכנת מכתב קריב, ולהסיק מכאן על דרך האלימינציה שדודאי הוא שהכין את המכתב. קושי זה חריף במיוחד נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, לאחר שציין כי הן צדקה הן דודאי הכחישו כל קשר למצגים בקשר למקרקעי מוצא, כי גרסתו של צדקה "

התמוטטה לחלוטין" (פיסקה 49).

בכל מקרה, משנקבע בפסק הדין, מושא הערעורים, מפורשות כי גבאו ורוגבאו ממילא: "לא הוכיחו שמי מן הנתבעים הציג בפני
פישר מצג לפיו צדקה הוא הבעלים של מקרקעי מוצא", ושיש תימוכין לכך ש"פישר היה מודע ערב חתימת ההסכמים לכך שהמשכנתא על מקרקעי מוצא ממומנת מתוך כספי ההלוואה", ממילא מסתתמות טענות גבאו ורוגבאו נגד דודאי בהקשר למקרקעי מוצא.

ד.
אחריותה של אסתר דודאי

84.
בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בעניינה של אסתר דודאי
כי: "

לא מצאתי מקום לייחס לה את מחדליו הרשלניים של דוד דודאי

בשלב הטרום-חוזי, שכן לא היתה לה מעורבות כלשהי בפרשה בכלל ובמשא ומתן הרלבנטי לחבותו של דודאי בפרט" (פיסקה 59 לפסק הדין).

85.
גבאו ורוגבאו הודו בסיכומיהן בבית המשפט המחוזי (סעיף 121) כי אסתר דודאי
: "לא נטלה חלק בעצמה באירועים שתוארו במשפט זה". עם זאת, הן טענו לאחריותה של אסתר דודאי
הן מכח הוראות סעיף 14 לפקודת הנזיקין, שעניינה אחריותו של שולח למעשי שלוחו, הן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. טענות אלה חייבו פיתוח, ביאור וביסוס, הן במישור העובדתי, הן בזה המשפטי. ברם אף שהסיכומים וסיכומי התשובה של גבאו ורוגבאו בבית המשפט המחוזי השתרעו יחד על לא פחות מ-129 עמודים (!), טענותיהן ביחס לאסתר דודאי
לא זכו אלא להתייחסות קצרה, ובלתי מפורטת (עמ' 28 לסיכומים), התייחסות שלא איפשרה כל קביעה של אחריות של אסתר דודאי
, ואיננה מאפשרת קביעה של אחריות כזו כיום.

86.
נוסיף מילים אחדות בהתייחס לטענה של גבאו ורוגבאו (עמ' 24 לסיכומים בפני
נו) כי כל שעשה [דודאי] בפרשה הנדונה הוא עשה בשליחותה [של אשתו]", כנלמד מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, ועל כן היא חבה בכל פעולותיו, בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין.

בעניין זה, נקודת המוצא של גבאו ורוגבאו איננה מבוססת. עיון בפרוטוקול אליו מפנות גבאו ורוגבאו, מלמד שדודאי אישר בחקירתו הנגדית כי
השיב בחיוב
לשאלה: "אתה פעלת כשליח של אשתך
בקשר למכירה
?" (עמ' 324 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה –
ח"מ
). הכוונה באותה "מכירה", כנלמד מן ההקשר, היא להסכם דודאי-צדקה, לפיו התחייב צדקה לרכוש את מניות דקל –
ולא להסכמי גבאו ורוגבאו
. אף שאסתר דודאי
לא היתה אפילו צד להסכם דודאי-צדקה (שנוסח כזכרון דברים), עדיין ניתן לראות בה צד פורמלי לאותו הסכם, שכן המניות שהיו רשומות על שמה הן אלו שנמכרו לצדקה. בנסיבות אלה יכול להיות שניתן היה לראות בדודאי, שניהל עם צדקה את המגעים למכירת המניות, כמעין שלוח של אסתר דודאי
, כפי שהוא אישר בחקירתו.

ברם ההסכמים שבלב המחלוקת כאן היו:
הסכם ההלוואה והסכם הרכישה
, לא הסכם דודאי-צדקה. הסכמים אלה עניינם בהעברת כספים מגבאו ורוגבאו לדקל, צדקה ובוקרה. לא דודאי ולא אסתר דודאי
היו צד פורמלי לאותם הסכמים. בהתאם, יש קושי להכריז על דודאי כשלוח של אסתר דודאי
, בקשר לכריתת אותם הסכמים. מכאן, שאפילו היה נמצא כי דודאי
עיוול
כלפי גבאו ורוגבאו, ארוכה הדרך לקבוע כי אסתר דודאי
היא שולחתו בענין זה, וכי היא אף אחראית כלפי גבאו ורוגבאו בנזיקין.

87.
טענת גבאו ורוגבאו מוקשית אף בהתחשב בכך שכל מעורבותה של אסתר דודאי
(וכמוה אף בנה) במכלול נעוצה בכך שהיא ובנה נרשמו כבעלי המניות בדקל, יחד עם זאת יתכן וניתן היה לפתח טיעון מסוים בהקשר זה ולאחריותה האפשרית ולנסות להוכיחו, (ואולם הדבר לא נעשה בפני
הערכאה המבררת). אם לא די בכך, הרי שטענת גבאו ורוגבאו לאחריותה בנזיקין של אסתר דודאי
, השולחת-הנטענת, נראית כבעייתית עוד יותר שעה שהערכאה הדיונית כלל לא קבעה כי השלוח הנטען, הוא דודאי, חב כלפיהן בנזיקין, להבדיל מחיוב שעל פי סעיף 12 לחוק החוזים שהוא

מעין
-נזיקי בלבד. עיינו: פורת 45, ה"ש 98.

על גבאו ורוגבאו היה לצלוח מכשלות אלה ואחרות (תוצאותיה של חריגה אפשרית של דודאי בהתנהלותו חסרת תום הלב מההרשאה מכללא שהעניקו לו אשתו), טרם שתקבע אחריות כלשהי של אסתר דודאי
כלפיהן. זאת הן לא הצליחו לעשות.

88.
משלא ביססו גבאו ורוגבאו בבית המשפט המחוזי את טענותיהן לאחריותה של אסתר דודאי
בנזיקין, או מכוח דיני עשיית עושר (טענה שהועלתה בדרך לאקונית אפילו יותר מקודמתה), הרי שדין הערעור כנגד אסתר דודאי
– להידחות. השוו:

ענין אפל
בהקשר לאחריות גב' פרידה אפל.

89.
נוכח כל האמור לעיל, הרי שדין ערעורן של גבאו ורוגבאו להתקבל חלקית בלבד, כאמור בפיסקאות 68 ו-80 שלעיל.

ערעורו של צדקה

90.
צדקה מדגיש בערעורו את קיומם, לשיטתו, של מצגי שווא עובר לכריתת ההסכמים, אשר דודאי ו-וייל אחראים להם, ומכאן הוא מסיק כי יש לפטור אותו מכל חיוב לפיצוי גבאו ורוגבאו. מבלי להידרש לטענות צדקה בעניין מצגי השווא לגופן, טענות שרק מיעוטן מתיישב עם פסק הדין, מושא הערעור, הרי שצדקה לא השכיל להבהיר כיאות כיצד יש בטענותיו כדי להצדיק את הפטרתו מחיוביו לגבאו ולרוגבאו. אחריותו של צדקה להשבת ההלוואות איננה קשורה במצגים כלשהם, אלא נובעת בראש ובראשונה מהיותו צד להסכם הראשון, וערב להתחייבויות הלווים בשני הסכמי ההלוואה, כאשר אותן הלוואות נפרעו רק בחלקן. סברתו של צדקה כי גורם חיצוני להסכם לא מסר מידע רלבנטי להסכם (שממילא לא הביא לאי-קיום החיובים החוזיים

לטובת
צדקה) איננה יכולה להוות כאן טענת הגנה מפני תביעתן של גבאו ורוגבאו. טענות צדקה מוקשות במיוחד שעה שהוא – במובחן מגבאו ורוגבאו – זכה בקיום כל ההתחייבויות החוזיות כלפיו.

91.
אף טענותיו של צדקה כנגד וייל – אין בהן ממש, שכן הוא לא הגיש בשעתו הודעת צד ג' כנגד וייל, ווייל הופטר מהחיובים שנדרשו במסגרת התובענה שנתבררה בבית המשפט המחוזי הנכבד. על הפטר זה לא הוגשו ערעורים – לא מצד גבאו ורוגבאו (ע"א 4697/05) ולא מצד דודאי (ע"א 1784/05) והוא צורף לערעורים אלה כמשיב פורמלי בלבד. יתר על כן הבקשה של צדקה לחייב את וייל במסגרת ערעורו הוא נגועה גם בהתיישנות, וזו נטענה ע"י וייל בהזדמנות הראשונה שהבקשה האמורה הובאה לידיעתו.

92.
לענין טענתו של צדקה כי הוא מופטר מערבותו לחובות דקל, לאחר שגבאו הביאה לשיטתו לאי-מילוי החיוב הנערב (כאמור בסעיף 6 לחוק הערבות), הרי שבשים לב לקביעתו של בית משפט המחוזי הנכבד, שאין להתערב בה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין דרך ניהולה של גבאו את דקל לבין אי-פירעון ההלוואות – גם דין טענה זו של צדקה להידחות.

93.
מכאן, שאף שדין ערעורו של צדקה להידחות.

סוף דבר

94.
נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את ערעורם של דודאי ושל צדקה ולקבל חלקית את ערעורן של גבאו ורוגבאו. עוד אציע כי דודאי יישא בשכר טרחת עורכי הדין של גבאו ורובאו (שתיהן יחד) בסכום של 50,000 ₪ וצדקה יישא בשכר טרחת עורכי דינם של גבאו ורוגבאו (שתיהן יחד), וייל ודודאי – בסכום של 15,000 ש"ח לכל אחד מהם.


ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין
:


אני מסכים.



המשנה לנשיא (בדימ')

השופט ס' ג'ובראן
:


אני מסכים.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט
ח' מלצר

.



ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (27.8.2012).



המשנה לנשיא (בדימ')
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05046970_k32.doc

מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 4697/05 דוד דודאי, גבאו אסטבלישמנט, רוגבאו חברה למסחר והשקעות בע"מ ואח' נ' דוד דודאי, אסתר דודאי, עו"ד זאב וייל ואח' (פורסם ב-ֽ 27/08/2012)