פסקי דין על נחת ניהול חינוכי תורני | פסקי דין על הרב חיים יהודה לייב פרג | פסקי דין על יחיאל הרב מנדלזון ואח' | פסקי דין על מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ

18377-05/12 עא     14/10/2012




עא 18377-05/12 נחת ניהול חינוכי תורני, הרב חיים יהודה לייב פרג, יחיאל הרב מנדלזון ואח' נ' מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

לפני כבוד השופטים: מ' מזרחי
, י' נועם
, כ' מוסק



14 באוקטובר 2012

ע"א 18377-05-12






המערערים
1
.
נחת ניהול חינוכי תורני

2
.
הרב חיים יהודה לייב פרג

3
.
יחיאל הרב מנדלזון

4
.
מנחם מנדל הרב אויירבך

5
.
אחיקם הרב שבח

ע"י ב"כ עו"ד מנחם ינובסקי


נגד

המשיבה
מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יגאל עיני



פסק דין


1.
ערעור על

פסק דין
של בית משפט השלום (כב' השופטת מ' ליפשיץ פריבס), שבגדרו התקבלה תביעת המשיבה לפיצוי בגין הפרת הסכם שכירות. עפ"י הנטען בתביעה, המערערת 1 (להלן: "המערערת") שכרה מבנה ברחוב בר-אילן 22 בירושלים (להלן: "המושכר") להפעלת מוסד חינוכי, והמערערים 2-5 ערבו לתשלום דמי השכירות. תקופת השכירות עפ"י ההסכם, לרבות הפעלת אופציה עמדה להסתיים ביום 30.7.08, אך המערערת המשיכה להחזיק במושכר לאחר סיום תקופת השכירות, זאת עד ליום 1.9.10 מבלי לשלם את דמי שכירות בתקופה הנוספת.

2.
ההליך החל בתביעה בסדר דין מקוצר בעילה חוזית בגין הפרת הסכם השכירות, שבגדרה התבקש סעד של פינוי וסילוק יד של המערערת מהמושכר וסעד כספי נגד כלל המערערים. רשם בית משפט השלום (כב' הרשם א' פוני), הורה על מתן רשות להגן לעניין טענת המערערים 2-5, לפיה לאחר סיום תקופת הסכם השכירות עפ"י ההסכם פגה ערבותם לקיום הסכם השכירות הואיל ולא חתמו על כתב ערבות חדש. כמו-כן הורה הרשם על מתן רשות להגן בעניין התשלומים ששולמו ע"י המערערת לאחר הגשת התביעה. לפיכך, הורה הרשם על מתן

פסק דין
חלקי, לפיו על המשיבה, לפנות את המושכר עד ליום 30.7.10.

בהחלטה לעניין הרשות להגן, נדחתה טענת המערערים לפיה הסכם השכירות בכתב הוארך בהסכם בעל-פה בין הצדדים, בנימוק של היעדר תשתית עובדתית מתאימה, מאחר שלא הובהר עם מי ממנהלי המשיבה הושג סיכום לגבי המשך השכירות, ומה משך תקופת הארכה לרבות גובה תשלומי השכירות; ובנסיבות אלו, עפ"י ההחלטה, לא הייתה גמירות דעת בין הצדדים לעניין המשך השכירות.

לא הוגש ערעור על פסק הדין החלקי וזה נעשה חלוט.

3.
שופטת בית משפט קמא שאליה הגיע התיק לדיון לאחר מתן ההחלטה לעניין הרשות להגן, המוגבלת כאמור לטענות מסוימות, קבעה כי ערבותם של משיבים 2-5 נמשכת עד למלוא תקופת הארכת ההסכם, לרבות האופציות שנקבעו בהסכם השכירות המקורי (עד יום 30.7.08), מה גם שעפ"י ההסכם, מימוש האופציה לא היה כרוך בהודעה. מאחר שמועד הפינוי בפועל היה יום 1.9.10, דהיינו - תקופה משמעותית לאחר התקופה החוזית, קבע בית משפט קמא, כי היה על הערבים עפ"י ההסכם להבטיח את השבת המושכר למשיבה בתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם, והפנה לסעיף 26 להסכם השכירות, לפיו הפרה שעניינה אי-פינוי המושכר מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ולהוראת סעיף 23 להסכם, שקבע כי ישולמו דמי שימוש יומיים בסך של 750 דולר בגין כל יום של איחור בהחזרת המושכר למשכיר. עפ"י קביעת בית משפט קמא, משלא דאגו המערערים 2-5 לקיום התחייבותה של המערערת לפינוי המושכר עפ"י ההסכם, קמה אחריותם כערבים לתשלום התחייבויותיה, ולא נדרש כתב ערבות חדש לצורך זה. לכן, נדחתה טענת המערערים 2-5 בדבר פקיעת ערבותם. עפ"י קביעת בית המשפט, טענת המשיבים 2-5 הייתה יכולה לעמוד להם אילו נכרת הסכם חדש בין המערערת לבין המשיבה, אך לא כאשר נקבע כי לא נכרת הסכם בעל פה כנובע מהחלטת הרשם (שהרי לא ניתנה רשות להגן בנושא זה).

4.
בית משפט קמא הדגיש, כי קביעותיו לעניין הסעד הכספי מבוססות על החלטת הרשם, לפיה לא ניתנה רשות להגן בטענה של הארכת תקופת השכירות בעל-פה, ולאור העולה מההחלטה לפיה לעניין החיוב יובאו בחשבון תשלומים ששולמו לאחר שהוגשה התביעה. בהתחשב בעדות גב' רינדר מטעם המערערים, ועפ"י האמור בסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, קבע בית משפט קמא כי התשלומים ששולמו למשיבה לאחר הגשת התביעה נזקפו על חשבון דמי שכירות ולא עבור דמי שימוש ראויים, ועל בסיס סמכותו להפחית את הפיצוי המוסכם, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הפחית את הפיצוי שנקבע בסך 750 דולר ליום והעמיד אותו על סך של 500 דולר ליום, זאת ממועד דרישת המשיבה לסילוק ידה של המערערת (1.11.08) ועד ליום הגשת התביעה. בהתחשב בקיזוז הסך של 576,173 ₪ ששולם לאחר הגשת התביעה, פסק בית המשפט, כי המערערים ישלמו ביחד ולחוד סך של 118,087 ₪, וכן פסק הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

5.
בערעור מועלות טענות נגד היקף הרשות להגן בהחלטת כב' הרשם. עוד נטען, כי משנקבע בהחלטת הרשם שהפינוי ייעשה רק ביום 30.7.10, לא היה מקום לחייב את המערערים בתשלום בגין איחור שקדם למועד זה. עפ"י הנטען, יש לראות את המועד שנקבע בהחלטת הרשם כמועד שנקבע מלכתחילה לפינוי (בהסכם). עוד נטען, כי טעה בית המשפט, בקובעו כי ערבות המערערים 2-5 לא פקעה בכל הנוגע להמשך שהיית המשיבה בנכס. כמו-כן נטען, כי הפיצוי שנפסק (לפי 500 דולר ליום), גבוה באופן בלתי סביר, במידה המצדיקה הפחתה נוספת בשיעורו. עוד נטען, כי שכר הטרחה שבו חויבו המערערים, היה מופרז.

6.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי משלא הוגש ערעור על החלטת הרשם בעניין הרשות להגן, ופסק הדין לפינוי שניתן בגדרה נעשה חלוט – אין מקום בערעור שלפנינו לטענות בעניין היקף הרשות שניתנה. כך גם גבולות הדיון שקיים בית משפט קמא הלמו את ההחלטה החלוטה בבקשה למתן רשות להגן, ומשכך לא היה אמור בית משפט קמא לדון בטענות ההגנה בדבר הארכת ההסכם בעל-פה. ויוטעם, בית משפט קמא לא היה אמור לבחון מחדש את גדר הטענות הרלבנטיות לפי החלטת הרשם, ופסיקתו נבעה ישירות מהגבולות שהונחו בהחלטה זו. קביעתו, כי הערבות לא פקעה משהמשיכה המשיבה לשבת בנכס לאחר התקופה שנקבעה בהסכם השכירות המקורי, יסודה בהחלטת הרשם לפיה שלא לתת רשות להגן בשאלה אם נכרת הסכם חדש בעל-פה. על-פי מסגרת הדיון שנקבעה בהחלטת הרשם, המשך הישיבה של המערערת במושכר היווה הפרה של ההסכם המקורי שלפיו תקופת הישיבה בנכס אמורה הייתה להסתיים ביום 30.7.08, ומחוייבות המערערים 2-5 כערבים נותרת בעינה עד למועד הפינוי. כך גם, כאמור, תקופת ההפרה נקבעה לגבי המשיבה 1. העובדה שהרשם נתן ארכה מסוימת, בת כחודשיים וחצי לפינוי (החלטתו ניתנה ביום 3.5.10, וקביעתו הייתה שהפינוי לא יבוצע לפני 30.7.10), אין בה כדי לשנות את המועד לחישוב הפיצוי המוסכם, מאחר שהחלטתו הבהירה שאין הוא מכיר בהסכם בעל-פה. כאמור על החלטתו זו של הרשם, לא הגישו המערערים ערעור במועד; וצדק בית משפט קמא בפסק דינו, לפיו נדחו מטעם זה טענותיהם של המערערים בעניין ההסכם בעל-פה תוקף הערבויות. לא מצאנו גם סיבה להתערב בשיעור החיוב הכספי שנפסק, ובפרט כאשר בית המשפט כבר הפחית את שיעורו של הפיצוי המוסכם מ-750 דולר ליום ל-500 דולר ליום.

לאור האמור, ועל יסוד תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית שמפט קמא, ואנו דוחים את הערעור.

המערערים, יחד ולחוד, ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. הגזברות תעביר למשיבה, באמצעות בא כוחה, מהפיקדון של המערערים את סכום שכר הטרחה האמור, והיתרה תוחזר למערערים באמצעות בא כוחם

המזכירות תשלח העתקים מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום,
כ"ח בתשרי תשע"ג, 14 באוקטובר 2012, בהיעדר הצדדים.














עא בית משפט מחוזי 18377-05/12 נחת ניהול חינוכי תורני, הרב חיים יהודה לייב פרג, יחיאל הרב מנדלזון ואח' נ' מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/10/2012)