פסקי דין על אברהם אלימלך | פסקי דין על פואד נסאר |

100/96 פ     10/10/1999




פ 100/96 מדינת ישראל נ' אברהם אלימלך , פואד נסאר




בעניין: מדינת ישראל

המאשימה

- נ ג ד -
1. אברהם אלימלך

2. פואד נסאר

הנאשמים
בשם המאשימה: עו"ד ש' למברגר

בשם הנאשם מס' 1: עו"ד א' שניידשר

בשם הנאשם מס' 2: עו"ד י' נויפלד


ה כ ר ע ת - ד י ן

א' כללי

הנאשמים:
1. הנאשם מס' 1, מר אברהם אלימלך
, כיהן בשנת 93' כמנהל המחלקה הארצית לרישוי ולפיקוח על כלי ירייה וכמפקח ארצי על החופים בישראל, במשרד הפנים, ירושלים. בתפקיד מנהל המחלקה החל בשנת 89' ונותר בו עד להשעייתו בשל החשדות שהועלו כלפיו והגשת כתב האישום, נושא התיק שלפנינו.

הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר
(המכונה גם "פופו"), שימש בשנת 93' כבוחן מצילים והיה יו"ר ארגון המצילים הארצי. הנאשמים קשרו ביניהם זה מכבר יחסי חברות, לאחר כניסת הנאשם מס' 1, באמצע שנות השבעים, לתפקיד הפיקוח על החופים. ידידות זו, שתחילתה בקשרי העבודה המשותפים, הלכה והתהדקה ברבות השנים לחברות אישית עמוקה.
העבירות המיוחסות לנאשמים:
2. בכתב האישום מיוחסות לנאשם מס' 1 ביצוען של חמש עבירות, בכל אחד מסעיפי האישום הבאים: קבלת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז1977-; מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק; זיוף מסמך, לפי סעיף 418 סיפא לחוק (בשלב הסיכומים חזרה בה המאשימה מהאישום בעבירת הכשרה מוקדמת למתן רשיון, לפי סעיף 5ג לחוק כלי-היריה, תש"ט1949-: עמ' 517 ש' 23-14). לנאשם מס' 2 מיוחסת עבירה אחת של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין.

ההליך:
3. ההליך שלפנינו נפתח בכתב אישום נגד חמישה נאשמים וכלל שלושה אישומים (השני והשלישי הופנו כלפי הנאשם מס' 1 בלבד). לקראת סיום פרשת התביעה, הסכימה המאשימה למחוק את נאשמים 5-3 מכתב האישום ולצרפם כעדי תביעה (עמ' 291. מביניהם העיד לבסוף בפועל רק הנאשם מס' 5, מר אמין עיסא). מאוחר יותר הסכימה למחוק ממנו גם את אישומים מס' 2 ו3- (עמ' 328-327). בסיכומם של דברים נותר אפוא, כלפי שני הנאשמים, האישום הראשון והעיקרי בלבד, שבו כלולות כל העבירות דלעיל.

4. העדויות החלו להישמע לפני כב' השופט א' רובינשטיין. משפרש בעיצומן לכהונה אחרת, הועבר התיק להתברר בפני
. העדויות נמשכו מאותו השלב, אמצע פרשת התביעה, מבלי שנדרשה שמיעה חוזרת של מי מהעדים אשר כבר העיד (עמ' 177; סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-). אכן, לאחר עיון בכל חומר הראיות נחה דעתי, כי לא היה צריך לשמוע מחדש את אותן העדויות, כולן או מקצתן, וניתן לפסוק בעניין גם לפי הראיות, כמות שנגבו לפני המותב הקודם. למותר יהא לציין, שאנו ערים לזהירות היתרה הנדרשת במיון העובדות וקביעת הממצאים, לגבי כל אותן העדויות, שנמנעה מאתנו ההתרשמות הבלתי אמצעית מהן.
5. החקירה בנושא החלה, כאשר למשטרת מחוז חיפה הגיע מידע אודות בני מיעוטים הנושאים עמם כלי נשק, למרות שבקשותיהם לקבל רשיון סורבו על-ידי המשטרה. לאחר חקירה ארוכה ומורכבת, חלקה חסויה וחלקה גלויה - שלגביה הועלו על-ידי הנאשמים לא מעט טענות, כפי שעוד יפורט להלן - הוגש כתב האישום המונח לפנינו.

כתב האישום:
6. בכתב האישום מפורטים הליכי הענקת רשיונות כלי ירייה, על-ידי הנאשם מס' 1, לחמישה בני מיעוטים - בניגוד לנהלים ותוך סטייה מן השורה. הזיקה היא לעבודות, שארבעה מהם ביצעו בחצר ביתו החדש, אשר נרכש זמן מה קודם לכן. הבית מצוי בישוב גבעת זאב, הסמוך לעיר ירושלים. העבודות בוצעו, בין היתר, על-ידי הנאשם מס' 2, אחיו מוריס נסאר, אמין עיסא הנ"ל וחברם חליל מחרום. הן כללו התקנת מעקה ברזל מעל גדר אבן, התקנת גדר תיל מסביב, הצבת שער כניסה מברזל, הכשרת החצר לגינה ושתילת שטיחי דשא, על-פני שטח של כ90- מ"ר. הללו לא קיבלו תמורה כספית עבור עבודתם, שנעשתה במשך מספר שבתות בשלהי שנת 93', אף אם הגיעו במיוחד לאזור ירושלים, ממקום מגוריהם בצפון הארץ, אך בכדי לבצע את העבודות בחצר ביתו ובגינתו של הנאשם מס' 1. הילכך, טענת המאשימה היא, שהתמורה לעבודות ניתנה על-ידי הענקת רשיונות כלי הנשק, אף אם איש מהם לא עמד בקריטריונים המזכים אותו לקבלם. בקשות קודמות, שאותן הגישו אחדים מהם במשרד הפנים במחוז חיפה, אזור מגוריהם, נדחו. חלקם היו גם מסורבי משטרה.

המאשימה פרטה בכתב האישום את גרסתה, לגבי כל אחד ואחד מארבעת מקבלי הרשיונות הנזכרים וכן אדם נוסף בשם ג'מאל ג'אבור. לטענתה, כולם כאחד קבלו את הרשיונות בניגוד לקריטריונים. הטענות בנוגע לנאשם מס' 2, פואד נסאר
, מתמקדות בכך, שחרף סירוב המשטרה להמליץ עליו לקבל רשיון לשאת אקדח להגנה עצמית, קיבל הלה, בסמוך לביצוע העבודות, רשיון כאמור מידי הנאשם מס' 1. הרשיון ניתן לו מבלי שהבקשה הועברה אל המשטרה כנדרש ועל אף הסירוב לגביו. הנאשם מס' 1 חתם חלף אישור משרד הבריאות והמשטרה, ללא סמכות ובניגוד לנהלים. ביום 23.11.93 אישר בעצמו את הבקשה לרישוי נשק, חרף כל הפגמים דלעיל. הטענות לגבי מר חליל מחרום דומות. בקשה קודמת שלו, לקבל רשיון להחזיק נשק להגנה עצמית, נדחתה. בעקבות עזרתו בהנחת שטיחי הדשא בחצר ביתו של הנאשם מס' 1 ובהתקנת צילינדר לדלת הראשית, אושרו בקשותיו לקבל רשיון לאקדח ולרובה ציד נוסף. גם כאן נטען כלפי הנאשם, שלא נתקבלו כנדרש אישורים מהמשטרה וממשרד הבריאות. עוד נטען, כי הוא מילא בבקשה, בכתב ידו, את המשבצת המתייחסת למקום עבודתו של חליל מחרום, באופן שכביכול עבד במגן דוד אדום בשפרעם, אף אם לאמיתם של דברים לא עבד שם כלל. לפי עמדת המאשימה נהג כך הנאשם מס' 1, במטרה להכשיר את קבלת הרשיון, ביודעו את תנאי הסף הרלוונטיים. מוריס נסאר, אחיו של הנאשם מס' 2, סורב בעבר פעמיים לקבל רשיון, אולם לאחר שסייע בעבודות אישר לו הנאשם מס' 1 רשיון לאקדח, מבלי שהיה זכאי לכך. אמין עיסא קיבל רשיון אקדח להגנה עצמית, כאשר לטענת המאשימה חתם הנאשם מס' 1 בעצמו על המלצת המשטרה ועל אישור משרד הבריאות. דומות הן הטענות גם לגבי ג'מאל ג'אבור, ידידו של הנאשם מס' 2. ההבדל בינו לבין שאר חבריו נעוץ בכך, שהוא לא סייע כלל בביצוע העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1.

הטענה המרכזית היא אפוא, שכל הבקשות הוגשו שלא בדרך המקובלת, ישירות לידי הנאשם מס' 1, אשר אישרן שלא כראוי, שכן ברגיל פקיד הרישוי בחיפה, מחוז מגוריהם, היה אמור לטפל בנושא.

7. בנסיבות האמורות טוענת המאשימה לקיומה של זיקה, בין ביצוע העבודות לבין ההליכים החריגים להוצאת הרשיונות למקורבים. בכל הבקשות נתגלו בעיות שיצרו קושי באישורן. רק התערבות מצד הנאשם מס' 1 - תוך סטייה מן השורה, מן הנוהג המקובל ועל-ידי העמדת עצמו במצב של ניגוד עניינים - היא שהביאה לבסוף לקבלת האישורים המיוחלים. בנסיבות אלו קיבל הנאשם מס' 1, לטענתה, שוחד ונהג במרמה ובהפרת אמונים. אגב כך שינה לגרסתה את מסמכי הבקשה, על-ידי חתימת אישורי המשטרה או משרד הבריאות או שניהם. בכך עבר את עבירת הזיוף הנטענת.
אשר לנאשם מס' 2 טוענת המאשימה, כי הוא השתתף בעצמו במתן השוחד ובנוסף לכך היה הגורם הפעיל והמשותף למתן המתת על-ידי המבקשים האחרים.

טענות ההגנה מצד הנאשמים:
8. הנאשמים חולקים על הקשר העובדתי או המשפטי, בין העבודות בחצר הבית לבין עזרתו של הנאשם מס' 1 בהענקת הרשיונות לנאשם מס' 2 ולאחרים. הם מצביעים על פער הזמנים בין הליכי הגשת הבקשות והטיפול בהן, לבין מועד ביצוע העבודות. עם זאת, אין הם מכחישים את העובדה, שחברי קבוצת מבקשי הרשיונות הנ"ל עבדו בחצר ביתו של הנאשם מס' 1, ולא שולמה למי מהם תמורה עבור זמנו ומלאכתו. בהקשר האמור מדגישים הנאשמים את הקשר החברי ההדוק בינם לבין עצמם, ובין הנאשם מס' 2 לכל יתר הנוגעים בדבר. הקשר החברי האמור שולל לדעתם את היסוד הנפשי, לגבי המודעות הנדרשת לעבירות המיוחסות להם. בנסיבות אלו לא נזקק פואד נסאר
כלל לשחד את חברו הטוב, הנאשם מס' 1, בכדי לקבל רשיון לכלי נשק. הסיוע בעבודות נעשה, כל כולו, על בסיס של עזרה חברית כנה. דא ותו לא. כמו-כן הם חולקים על עצם קיומה של מתת כלשהי, מההיבט העובדתי. לפי גרסת ההגנה, התמורה אשר שולמה לידי הנאשם מס' 2, עבור ההוצאות לביצוע העבודות, שווה לערכן (סך של 3,500.- ש"ח), בשים לב למכלול הנסיבות וטיב החומר שבו מדובר (מעקה גרוטאה ששופץ).

9. הנאשם מס' 1 עמד בטענותיו גם על-כך, שלא נקט בסטייה כלשהי מהנהלים ופעל בדיוק לפיהם ואף מעבר לכך. ההסבר לטיפול המיוחד, לגבי המשיב מס' 2 וחבריו, נעוץ לדבריו בכך, שמשטרת מחוז חיפה והצפון התנכלה לבני מיעוטים, תוך ניצול הצורך בהמלצתה, ובקשה לחייב אותם לשתף עמה פעולה. בכך הוא מצא דופי וסרב להשלים עם עמדה זו. לפיכך פעל בכל מאודו לסייע להם, לממש את זכאותם מכוח הדין. הדיון בבקשות נעשה, לדבריו, במסגרת סמכותו הכללית ומכוח עררים שהופנו אליו, כאשר לגבי חלק מהנוגעים בדבר לא נדרשה קבלת אישורים מהמשטרה וממשרד הבריאות, מכיוון שכבר החזיקו ברשיון נשק קודם. בפרשת ההגנה הועלו גם טענות כלפי המשטרה, הן לגבי הפן החקירתי והן לגבי אי סדרים בהליכי רישוי הנשק, תוך הפנייה למקרים לא מעטים, שבהם בסמיכות זמנים נרשם אדם, פעם כ"מאושר" לקבל את הרשיון ופעם כ"מסורב" (עמ' 447-446). המדובר בתקופה שבה חל מעבר מהליך ידני להליך ממוחשב של הטיפול בבקשות, על-כן כבר לא היה נחוץ להעביר את הטפסים אל הגורמים האמורים ליתן את חוות-דעתם (המשטרה ומשרד הבריאות). הפעולה בוצעה על-ידי העברת סרט מגנטי או דיסקט עם קבצי הנתונים. חתימות הנאשם מס' 1 במשבצות משרד הבריאות והמשטרה (בחלק מהטפסים) נעשו לדבריו כסימוכין בלבד, לאימות הבירור הטלפוני שנעשה ולתשובה החיובית שהתקבלה. בירורים טלפוניים הוכרו כחריגים והיו מקובלים בתקופתו, כמו גם בתקופות אלה שכיהנו בתפקיד לפניו.

10. על יסוד האמור עותרים שני הנאשמים לזיכויים מכל אשמה.

ב' ההליכים להוצאת רשיון כלי נשק

הליכי קבלת הרשיון - החוק, התבחינים ונוהלי העבודה:
11. נושא רישוי כלי נשק מוסדר בחוק כלי-היריה, תש"ט1949-. ככלל, אסור לאדם לשאת או להחזיק כלי נשק, אלא אם בידו רשיון על-פי החוק (סעיפים 4 ו5-). בחוק עצמו מצוי תנאי סטטוטורי מוקדם אחד בטרם הענקת הרשיון והוא הכשרה מוקדמת: לימוד השימוש בכלי הירייה מהסוג המבוקש והפעלתו במטווח קליעה (סעיף 5ג(א) לחוק). בכפיפות לכך ניתנה לרשות המוסמכת הסמכות להוציא רשיון, לפי שיקול דעתה (סעיף 12א(1) לחוק). "רשות מוסמכת" הנוגעת לענייננו היא:
"פקיד-רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר... שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה ואלוף פיקוד או נציגו".

(סעיף 11(2)(ב) לחוק)
"פקיד-רישוי" הנו, מי שנתמנה על-ידי שר הפנים במינוי שפורסם ברשומות, לשמש בתפקידו זה (סעיף 1 לחוק). הנאשם מס' 1 העיד, כי כבר שנים רבות אין מתבקש אישור של אלוף הפיקוד (עמ' 367 ש' 24). למעשה המאשימה גם אינה מעלה טענה כלשהי על העדר אישור כאמור. לפיכך הנחתנו תהיה, כי אין עוד צורך באישור נפרד מאת אלוף הפיקוד או נציגו.

מהוראות החוק האמור נובע, אפוא, כי המלצת קצין המשטרה הבכיר, היא חלק אינטגרלי מהגדרת "הרשות המוסמכת" לעניין הענקת הרשיונות. בנוסף לכך נדרש פקיד הרישוי להעביר בקשה אל המנהל הכללי של משרד הבריאות, כדי לקבל את עמדתו בנוגע לאשפוז המבקש, עקב מחלת נפש או חשש למחלת נפש (סעיף 11ב לחוק). פקיד הרישוי רשאי להעביר פרטים למנכ"ל משרד הבריאות "גם לגבי מי שכבר ניתן לו רשיון או תעודת הרשאה לפי חוק זה" (סעיף 11ב(א) סיפא לחוק).

12. שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (פקיד הרישוי, על סמך המלצה כאמור) אינו סופי, שכן החוק מאפשר גם הליכי ערר, לפני מי ששר הפנים ימנה לעניין זה (סעיף 12(ג1)(1) לחוק). ואולם, אם ההחלטה התקבלה על-פי המלצת קצין המשטרה - ולמעשה אם מטעמו בא הסירוב להעניק את הרשיון - יעביר הממונה את הערר לתגובת קצין משטרה בכיר, שימונה לשם כך על-ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל; ואם הסירוב ניתן לאור הודעת משרד הבריאות, יש להעביר את הערר לתגובת מנכ"ל משרד הבריאות או מי שהסמיך לשם כך (סעיף 12(ג1)(2) לחוק).

13. זוהי המסגרת החוקית, כאשר תוכן שיקול הדעת של הרשות המוסמכת נקבע בתבחיני משרד הפנים ובתבחיני המשטרה, לגבי הליכי ההמלצה הנדרשים ממנה. כמו-כן נקבעו הסדרים מיוחדים, בנוגע לקבלת עמדת משרד הבריאות בדבר הרישום בכרטסת חולי הנפש.
טופס הבקשה:
14. טופס הבקשה לרשיון לשאת או להחזיק כלי ירייה, דוגמת המוצג ת3/, מורכב משני דפים. הראשון בצבע לבן, כולל את פרטי המבקש, כלי הירייה שבדעתו לרכוש והמטרה אשר לשמה נדרש הרשיון (הגנה עצמית, ציד, אימונים בקליעה או מזכרת). חתימת המבקש כוללת גם הצהרה על הסכמתו לבירור המרשם הפלילי הנוגע אליו. עברו השני של הטופס הלבן מיועד לרישום המלצות קצין המשטרה ואלוף הפיקוד (שכאמור אינה נדרשת עוד). למטה מכך רושם פקיד הרישוי את החלטתו. הדף השני, בצבע צהוב, כולל את פרטי המבקש, הפעם בזיקה למצבו הרפואי. חתימתו בשולי המסמך מהווה גם כתב וויתור על סודיות רפואית. טופס זה מתייחס לעמדת משרד הבריאות, בכל הנוגע לרישום בכרטסת הארצית של חולי הנפש.

עד לשנת 93', היו הטפסים עצמם מועברים אל המשטרה ואל משרד הבריאות, לכל גוף הדף הרלוונטי הנוגע אליו, לשם קבלת עמדתם כנדרש בחוק (עמ' 40). מאז מחשוב המערכות אין עוד צורך לשלוח את הדפים, שכן הפרטים מועברים בקבצי מחשב, על סרט מגנטי או על דיסקט. התשובות מתקבלות באופן דומה. לכן הוספה מדבקה, שאותה יש להדביק על הטופס ובה כלולים פרטי התשובות, הן לגבי אישור המשטרה ומשרד הבריאות והן לגבי עדכון המחשב במשרד הפנים (עמ' 41 למעלה). מדבקה זו משמשת, אפוא, תחליף למשלוח הטפסים אל הגורמים האמורים (עמ' 50). בכל זאת, גם בעידן המחשוב נותרו טפסי הבקשה כמות שהם, לפי הקונספציה הקודמת. מבחינת הליך הגשת הבקשה וצורתה לא חל, אם-כן, כל שינוי.

תבחיני משרד הפנים:
15. בגדר שיקול הדעת המסור לפקיד הרישוי נקבעו כללים, הנחיות פנימיות, להענקת רשיונות כלי נשק לאזרחים. העדר מגבלה בחוק אין פירושה, שכל דיכפין החפץ בכך יהיה זכאי לקבל רשיון. ואכן, ברבות השנים גובשו קריטריונים שונים במשרד הפנים, בבחינת תנאי הסף לקבלת הרשיון. הוראות הקבע ונוהלי העבודה לוקטו בעיקרם בהנחיות ת11/, כפי ששונו מעת לעת.
תנאי הרשיון להגנה עצמית: רשיון לאדם לשאת נשק להגנה עצמית מותנה בקיומם של תנאים, העלולים להעמידו בפני
סכנת חיים, בקשר עם מקום מגוריו או עם עיסוקו. בנסיבות אלו יותר לו להחזיק אקדח או מיכל גז מדמיע, אולם לא רובה ציד או כלי נשק אחרים הדומים לו. מבחינת אזור המגורים המדובר ביישובי ספר, בית בודד בקרבת חוף הים, מגורי קבע באיו"ש או בחבל עזה או מגורים באחד מהישובים המפורטים בנספח להוראות. העיסוק כולל רשימה של תפקידים ומקצועות המקנים זכות לעבור את סף קבלת הרשיון (ת11/, סעיף 4). בין אלה נמצא משרתי משטרה וצבא, מובילי כספים, מורי דרך, מועסקים באזורים בלתי מפותחים, בעלי חנויות תכשיטים, נהגים (אוטובוס, מונית או משאית) ואחרים. עם זאת, מכיוון שההנחיות אינן כוללות את כל האפשרויות המקצועות והעיסוקים הקיימים, נכללו בהן גם שתי קטגוריות כלליות: האחת, כאשר מגיש הבקשה מצרף המלצה של משטרת ישראל, שלפיה עליו להיות מצויד בכלי ירייה לצורך עיסוקו; והשנייה, מקרים שבהם מטרת החזקת כלי הירייה אינה כלולה ברשימת העיסוקים המצויה בהוראות, ברם לדעת פקיד הרישוי "ישנה סיבה מיוחדת וחריגה המצדיקה המשך טיפול בבקשה". אישור החריג על-ידי פקיד הרישוי יכול להינתן אך ורק אם הלה פנה קודם לכן "אל מנהל המחלקה לרישוי ולפיקוח להתייעצות, לפני החלטה בנדון" (שם, סעיפים 4יא-יב). בד בבד עם יתר האישורים וטופס הבקשה, על המבקש רשיון להגנה עצמית לצרף אל הבקשה גם הסבר בכתב, לפרט את הסיבות המצדיקות את קבלת הרשיון (עמ' 37 לפרטיכל).

ובכן, בנוסף לדרישת החוק להכשרה מוקדמת, בטרם יינתן הרשיון לכלי נשק להגנה עצמית, קיימים שני מבחנים עיקריים לבחינת תנאי הסף: מקום המגורים או טיב העיסוק.

תנאי יתר סוגי הרשיונות: רשיון כלי ירייה לציד מותנה בקבלת רשיון ציד תקף, המוענק על-ידי רשות שמורות הטבע, על כל התנאים הנלווים הנדרשים לשם כך. רשיון למטרות ביצוע אימונים בקליעה, כפעילות ספורטיבית, מחייב המצאת אישור על חברות במועדון "קליעה למטרה" וצרוף תעודה על סיום קורס בן 6 חודשים. במקרה כזה יינתן הרשיון לרובה זעיר, אקדח או רובה אויר. רשיון לרובה ציד למטרות ספורטיביות יינתן רק למטרת ירי בצלחות חרס, והענקתו מותנית בהצגת אישור ממועדון מוכר לירי בצלחות חרס, ששמו רשום בנספח להוראות.

16. תבחיני משרד הפנים שונים אם-כן, בנוגע לכל אחת ואחת ממטרות הרשיון לכלי הנשק. ניתן להבחין גם בתבחינים שונים לסוגי כלי הירייה. כך, למשל, לא יותר רשיון לרובה ציד, לשם הגנה עצמית או לשם קליעה למטרה, שלא לצלחות חרס. התבחינים כוללים גם הגבלה של מספר כלי הנשק לכל מטרה. במשך הזמן שונו ההוראות והוספו הנחיות. ב-ת78/ מצינו השלמת קריטריונים לגבי מתנדבי המשמר האזרחי, בעלי וותק של 3 שנים, המומלצים על-ידי קצין משטרה בדרגת סנ"צ (ראו גם במוצגים ת79/ - ת80/). ב-ת15/ הוסף לרשימת העיסוקים גם נהג אמבולנס, המועסק באופן קבוע במגן דוד אדום לישראל, ובלבד שלבקשה מצורפת המלצה מאת מנהל המחלקה לשעת חירום במד"א.

במוצג ת12/ פורט הנוהל לגבי רישוי של כלי נשק לאנשים פרטיים. על-פי הנקוב שם, יש להגיש בקשה אישית אל פקיד הרישוי במחוז משרד הפנים, המצוי במקום מגוריו של המבקש (סעיף 4). יוטעם, כי מכוח הוראות חוק כלי הירייה זכאי פקיד הרישוי לדרוש מהמבקש להתייצב באופן אישי, לבירור פרטי בקשתו (סעיף 12(ב) לחוק). עוד גובש בנוהל ת12/ הסדר לגבי הליך הערר על החלטת פקיד הרישוי. הערר יוגש אל מנהל המחלקה לרישוי לפיקוח - תפקידו דאז של הנאשם מס' 1 - בצירוף נימוקי פקיד הרישוי לדחיית הבקשה (ת12/, בסעיף 13).

17. משעומד המבקש בתבחיני משרד הפנים, ניתן להעביר את בקשתו אל המשטרה לשם קבלת המלצתה ואל משרד הבריאות בכדי לקבל את עמדתו (עמ' 40) - כל זאת בטרם תגובש ההחלטה הסופית. לפני שנבוא לפרט את תבחיני המשטרה, לגבי המלצותיה, נתעכב בקצרה על תפקידו של הנאשם מס' 1, בזיקה להליכי הענקת הרשיון.
תפקידו של הנאשם מס' 1 וסמכויותיו:
18. מהבחינה המקצועית היה הנאשם מס' 1 אחראי על פקידי הרישוי לכלי ירייה ברחבי הארץ (מנהלית הם היו כפופים לממונה במחוז מושבם: עמ' 158). תפקידו כמנהל המחלקה הארצית לרישוי ולפיקוח, התפרש על כל נושאי הענקת הרשיונות לכלי ירייה. הוא עצמו היה כפוף למנהל האגף לשירותי חירום ולתפקידים מיוחדים, שמחלקת רישוי כלי הירייה נכללה במסגרת סמכויותיו. מוסף מס' 2 בנספח א' למוצג ת13/ (= נ29/1) מפרט את תחומי אחריותו של מנהל המחלקה. בנוסף לאחריותו המקצועית להפעלת מערך הרישוי על כלי ירייה ברמות השונות והטיפול המקצועי בקביעת התבחינים, הוסמך הנאשם מס' 1 לטפל, כאמור לעיל, גם בעררים על החלטות פקידי הרישוי (סעיף 5) ולאשר "מתן רשיון אישי במקרים חריגים" (סעיף 14). פורמלית הוסמך הלה כפקיד רישוי, שכן בהתאם לדרישות החוק "פקיד-רישוי" בלבד יכול לשמש כ"רשות מוסמכת" (ראו על-כך בעדות מר ח' חפץ, מי שכיהן בשעתו כממונה על הנאשם מס' 1: עמ' 432 ש' 6-1). מבחינת הנהלים כשלעצמם, בהיבט הפונקציונלי, לא הייתה מניעה מהנאשם מס' 1 להוציא בעצמו רשיונות, זאת כמפורט במקרים חריגים ודחופים בלבד (עמ' 441 ש' 15-13).

על-פי ההנחיות בכתב הוסמך הנאשם מס' 1, כמנהל המחלקה, לדון בעררים. אומנם לא הוצג לפנינו מינוי פורמלי מאת שר הפנים, כנדרש בחוק כלי-היריה, אולם מכוח חזקת תקינות ההליכים המנהליים (presumption of regularity) ובאין טיעון לסתור, ההנחה העובדתית לענייננו תהיה, כי הוא הוסמך כראוי לטפל בעררים, המוגשים על החלטות פקידי הרישוי. נושא הטיפול בעררים הוסדר, כאמור, בנוהל מס' 1 המצוי ב-ת12/ הנ"ל. הערר מוגש אל פקיד הרישוי, האמור להעבירו אל מנהל המחלקה, בצירוף עם הבקשה המקורית ופרוט נימוקי החלטתו (שם, סעיפים 15-13). אף אם בידי המנהל לאשר מקרים חריגים, בניגוד לתבחינים, נקבע בסעיף 18 להוראות הנוהל האמורים, כי אותם מקרים חריגים ומיוחדים יובאו על-ידו לפני הממונים עליו. הווי-אומר: מקרים חריגים ויוצאי דופן טעונים אישור מאת הממונה על מנהל המחלקה.
תבחיני המשטרה:
19. עמדת המשטרה, בנוגע להליכי רישוי כלי ירייה, אינה נחשבת כחוות-דעת או התייעצות גרידא. לעיל נוכחנו לראות, כי החוק מבחין היטב בין עמדת משרד הבריאות לבין המלצת המשטרה, המהווה חלק מהרשות המוסמכת. נדרש אם-כן אקט פוזיטיבי מצד המשטרה בכדי שמבקש הרשיון יוכל לקבלו, שהרי אין המדובר רק בהעדר התנגדות, אלא בהמלצה של ממש מאת קצין בכיר (באין המלצה, נשלל שיקול דעת פקיד הרישוי. השוו: בג"ץ 518/79 קוקרן נ' הוועדה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, תש"י1950-, פ"ד לד(2) 326, 329 מול ג'-ה'). מובן, שגם במשטרה נקבעו כללים לגיבוש עמדתה. אלה מעוגנים בעיקרם במוצג ת25/. מבחינת המשטרה קיימים שלושה סוגי תשובות: מאושר, מסורב ומושהה. השהייה משמעותה, כי בשלב זה יש לבצע בדיקה נוספת (בין אם מודיעינית ובין אם אחרת) ולכן אין להעניק עדיין את הרשיון, אולם טרם גובשה עמדה סופית של סירוב ליתן המלצה (עמ' 450 ש' 21-12).

ככלל נבדקת אוכלוסיית מבקשי הרשיון לנשק לפי החתכים הבאים: מידע על רישום פלילי, מידע על חקירות או הליכים התלויים ועומדים, מידע מודיעיני ולאום המבקש (עמ' 72). בנוגע לתבחין ההרשעות הפליליות, הוקמה בזמנו וועדה שמיינה את סעיפי חוק העונשין, לפי קטגוריות שונות. הרשעה בסוג מסוים של עבירות תוביל מיידית לסירוב ליתן המלצה. הרשעה בעבירות אחרות, אינה מצדיקה פסילה כלשהי; ואילו הרשעה בעבירות מן הסוג השלישי מחייבת הפעלת שיקול דעת נוסף ומיוחד, של קצין המשטרה. במסגרת שיקול דעת זה עליו לבחון נושאים אחדים, דוגמת התקופה שחלפה מעת ההרשעה, העונש שהוטל בזמנו על-ידי בית המשפט, טיב הבקשה לרשיון הנשק (לשם מה מבוקש הרשיון), ריבוי העבירות וחומרתן, גיל המבקש בעת ביצוע העבירה וכיוצאים באלה מבחנים, אשר יש בהם להאיר את הסיכון העלול לנבוע מאותו המבקש, בשל אותה ההרשעה. אשר לתיקים התלויים ועומדים (תיקי מב"ד): ככל שהמדובר בחשד לעבירה שהרשעה בה מובילה לסירוב ליתן נשק, מוענק שיקול דעת לבודק. כך גם לגבי אותן עבירות, שמלכתחילה נקבעה חובת הפעלת שיקול הדעת לגבי המורשעים בהן, ולמרות שכאן המדובר בהליכים אשר טרם הבשילו לכלל הרשעה פלילית.
עד לשנת 93', בטרם החל המחשוב לפעול במערכות אלו, היו הבקשות מועברות אל המרחבים הנוגעים בדבר, לפי מקום מגורי המבקש, על-מנת שפקיד הרישוי יקבל ישירות את המלצת המשטרה דרכם. מאז תהליך המחשוב ויתר הריכוזיות בנושא, הועבר הטיפול אל המטה הארצי, והתשובות לפקידי הרישוי ניתנות משם (עמ' 62 ועמ' 280). במטה הארצי כיהן באותה העת סנ"צ רמי מור, בתפקיד ראש מחלק הבטיחות, והוא היה המוסמך לחתום על ההמלצות או על הסירובים. מטעמו טיפל בנושא פקד (ולאחר מכן רפ"ק) יעקב אוחיון. האחרון לא הוסמך לחתום על האישורים. חרף הריכוז בטיפול בבקשות במטה הארצי, הועברו בקשות לרשיון כלי נשק של בני מיעוטים לבדיקה גם במחוזות מגוריהם ובשב"כ. בכך נוצר תהליך בירור שונה בין מבקשים בני מיעוטים לבין מבקשים יהודים (עמ' 125-124. ראו גם במוצג נ9/1, לגבי בדיקת מודיעין של אוכלוסיית מבקשי הנשק, שאינם יהודים או שאינם דרוזים או צ'רקסים אשר שרתו בצה"ל). יוטעם, כי כל המבקשים בענייננו הם בני מיעוטים, נוצריים באמונתם, שחלקם אף שרתו בצבא. כך, למשל, הנאשם מס' 2 סיים שרות צבאי ובנו שרת ואף נפצע במהלך שירותו. המדובר במשפחה בעלת רקע בטחוני עשיר. בצדק ביקש הלה להימנע מלראותו כמשת"פ, שכן אין המדובר בשיתוף פעולה, אלא בהשתתפות אינטגרלית של האזרח בפעולות הגנה למען בטחון מדינתו.

20. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם חל הצורך להעביר אל המשטרה ואל משרד הבריאות בקשות של בעלי רשיונות קודמים. לפי עדות מר אוחיון, לא ניתן אישור אוטומטי לבעלי רשיון קודם, באשר קיימת חובה לבדוק מחדש כל בקשה ובקשה לקבלת רשיון (עמ' 72). לדידו, קיימים מקרים שבהם לא יינתן רשיון חדש, למרות שהמבקש מחזיק ברשיון קודם. לדוגמה: כאשר אדם עבר עבירה שאינה מצדיקה ביטול רשיון קיים, אולם ניתן בעטיה להימנע מליתן רשיון חדש (עמ' 77). דבריו דלעיל הולמים לכאורה גם את הוראות החוק, המתייחסות להמלצת קצין המשטרה בכל בקשה. דא-עקא, שלאור תהליך המחשוב ובדיקת ההצלבות הועלתה בשלב מסוים אפשרות, לוותר על בדיקה חוזרת למי שקיבל בעבר רשיון ועל-כן עמד כבר בקריטריונים של המשטרה (ובמקביל של משרד הבריאות).
ההצלבות פירושן בדיקה עצמאית במחשבי המשטרה ומשרד הבריאות, לגבי הנתונים העדכניים של כל בעל רשיון. אחת לתקופה מסוימת מריצים את שמות כל בעלי הרשיונות, כדי לבדוק אם לא חלו שינויים לגבי זכאותם להמשיך ולהחזיק בנשק. לפיכך, בעל רשיון שהורשע בעבירה, אשר מלכתחילה הצדיקה סירוב ליתן לו רשיון - רשיונו יבוטל ויילקח ממנו (סעיף 12(א)(3) לחוק). לאור בדיקה זו מתייתר, לכאורה, הצורך לשוב ולקבל המלצות ואישורים אודות בעלי רשיונות, בשים לב למהות המבחנים, הנוגעים בעיקרם להרשעות פליליות. כך גובש ההסדר מיום 2.8.93, בין נציגי משרד הפנים לבין נציגי המשטרה (נ12/1). שם, בסעיף 4 נקבע, כי ברגיל אין צורך לשוב ולפנות אל המשטרה לקבל המלצה, עבור מבקש המחזיק ברשיון קודם. חריג לכך יחול, כאשר מטרת הבקשה השתנתה (למשל: אם החזיק בנשק למטרת מזכרת ועתה מבקש להחזיקו לאימונים או אם החזיק בו כשומר ועתה מבקש להחזיקו כנשק אישי). קיומו של ההסדר הנ"ל תואם את טענות הנאשם מס' 1 ומנוגד לעדות רפ"ק אוחיון. בהקשר לכך העיד סנ"צ מור, שהיה כמובן ער לגיבושו של ההסדר האמור, כי הסיכומים הכלולים בו לא יצאו לבסוף מן הכוח אל הפועל (עמ' 280 למעלה; עמ' 287: "גם מי שהיה לו רשיון קודם היה צריך לפחות את הבדיקה המודיעינית לעבור"; עמ' 289-288: לאור קשיים בתהליך המחשוב). עם זאת, מהיבט משרד הפנים נראה, כי שם אומצה גישה אחרת ונמנע הצורך להעביר בקשות חוזרות לאישור משרד הבריאות ולקבלת המלצה מהמשטרה. הנחיה בנושא גובשה כבר בשנת 91' (נ37/1). במסמך זה, החתום בידי הנאשם מס' 1 והמופנה גם אל הממונים אליו, נרשם היתר לפקידי הרישוי, להימנע מהעברת טפסים למשטרה ולמשרד הבריאות, במקרים של בקשה להחלפת כלי הירייה (שינוי קוטר, דגם חדש יותר וכו') או בעת הגשת בקשה לקבל רשיון לכלי ירייה נוסף. כך נרשם בסעיף 5 להנחיה:
"פקיד הרישוי ינפק את הרישיון במקום ויבצע את העידכון הדרוש במחשב, ללא צורך בבדיקה נוספת במשטרה ובמשרד הבריאות".
ואכן, מעדות גב' קירש, פקידת הרישוי במחוז חיפה עולה, כי גם היא הבינה שאין חובה לבדוק מחדש בעל רשיון קודם (עמ' 172). בדומה לכך העיד גם מר חפץ, הממונה דאז על הנאשם מס' 1 (עמ' 436-435). אחרת העיד מר וינוגראי, המכהן כפקיד רישוי לכלי ירייה בתל-אביב (עמ' 50 באמצע), אולם אין סיבה לבכר את עדותו על-פני עדות שני האחרים.

פשיטא, שבמחלוקת בין עדויות נציגי המשטרה לבין גרסת הנאשם מס' 1, לא ניתן לאמץ את הגרסה מטעם המאשימה ולו מחמת הספק שבדבר. דעתנו היא, כי בנושא זה חלה אי הבנה בין הגורמים השונים. בעוד שהמשטרה סברה, כי כל בקשה טעונה בדיקה עצמאית ולו מטעמי המודיעין, לא כך ראו זאת אנשי משרד הפנים (ראו גם, שלפי גרסת רפ"ק אוחיון - ולמרות כל טעמיו נגד הדבר - הפסיקו משנת 94' ואילך לבדוק בעלי רשיונות, המבקשים להחזיק כלי נשק נוסף: עמ' 79. נובע מכאן, שבאמת ניתן להסתפק בהצלבות. במכלול הנסיבות דלעיל, אין לשלול אפשרות לטעות קלה מצדו בנוגע למועד, באופן שההסדר הוחל למעשה כבר בשלהי שנת 93', לאמור: במועדים הרלוונטיים לענייננו). מכל מקום, הנאשם מס' 1 זכאי ליהנות מן הספק המתעורר בנושא זה. לפיכך ההנחה העובדתית תהיה, שלא חלה חובה להגיש את הבקשות לקבלת המלצת המשטרה, כל אימת שהמדובר במבקש רשיון נוסף. מנגד, לא ניתן להתעלם מן העובדה, שלמעשה הנאשם מס' 1 ביקש אישורים מהמשטרה וממשרד הבריאות, לגבי חלק מהמבקשים מחזיקי רשיון קודם, אף אם עשה כן על דרך של פנייה טלפונית ולא בדרך הרגילה, של העברת השמות בקבצים ממוחשבים.

21. מחלוקת נוספת נתגלעה בשאלת היקף הבירורים והאישורים הטלפוניים, חלף ההליך בדרך הרגילה. הנאשם מס' 1 העיד, כי מידי פעם בפעם ננקטה שיטה זו, כפי שהיה מקובל גם עם קודמיו. מנגד לכך העיד רפ"ק אוחיון על 3 פניות טלפוניות בלבד, שהופנו אליו. לאחר מכן סרב להמשיך בשיטה זו ודרש לקבל רק פניות בכתב. משהתלהט הויכוח בנושא, בינו לבין הנאשם מס' 1, פנה אל סנ"צ מור, שלפי טענתו קיבל לבסוף את עמדתו (עמ' 65 ועמ' 86 למעלה). כמדומה, שהאפשרות לבירור טלפוני החלה עם המעבר לטיפול בבקשות באמצעות המחשב, עת הופסק משלוח הטפסים עצמם. אין צריך לומר כי שיטה זו, של בירורים וקבלת אישורים טלפוניים, אינה הולמת אמות מידה מנהליות תקינות. אכן, מר חפץ, הממונה דאז על הנאשם, העיד במפורש, כי הנוהל המנחה הורה על קבלת אישורים בכתב בלבד (עמ' 437). עם זאת היה בידו לאשר את אפשרות ביצוען של פניות טלפוניות, לשם קבלת אישורים במקרים חריגים, כלומר: נושאים דחופים ויוצאי דופן, אשר אינם סובלים דיחוי הנובע ממשך זמן הבירור בדרך הרגילה.

הליך האישור במשרד הבריאות:
22. הטיפול במשרד הבריאות הנו טכני יותר, שכן שם מדובר בשאלה, האם המבקש רשום בכרטסת הארצית לחולי נפש, אם לאו. גם במשרד הבריאות בוצעו הצלבות לבדיקת דיווחים על מחלות של מחזיקי רשיון, במסגרת חובת הדיווח, לפי סעיף 11א לחוק כלי-היריה. ואולם, להבדיל מהמשטרה, אצלה בדיקת ההצלבות נעשתה באופן אינטנסיבי יותר, לא היה משרד הבריאות ערוך בהתאם. מעדותה של הגב' ד' לוכסמבורג, האחראית דהיום על בקשות לרישוי נשק, אנו למדים שהמשרד לא עמד במטלה, לערוך את בדיקת ההצלבות 4 פעמים בשנה. היקף הבדיקות בפועל היה מצומצם בהרבה (עמ' 23-22). אף-על-פי-כן נראה, שגם עם משרד הבריאות גובש הסדר, לפיו התייתר הצורך לפנות אליו לקבלת עמדה, בכל הנוגע למחזיקי רשיון קודמים.

ההסדר נגע בעיקרו להעברת קבצים עם שמות מבקשי הרשיון, למן חודש ספטמבר 93' ואילך, כאשר בשלב הראשון חלה חפיפה בטיפול ויושם גם ההסדר הקודם (נ6/1). דא-עקא, שאין לפנינו ראייה מספיקה להעיד, עד מתי נמשכה תקופת החפיפה. בהקשר לצורך לפנות בשאילתה אודות מבקשים המחזיקים ברשיון קודם, אישרה עדת התביעה הנ"ל, כי היא "... לא מכירה מספיק את הנוהלים של משרד הבריאות", אף אם לדעתה מחדשים את הרשיון כל מספר שנים (עמ' 19 למטה).

אכן, הגב' פופר, מי שבאותה העת הייתה האחראית על הנושא במשרד הבריאות, אשר גם השתתפה בפגישה נושא נ6/1 והכירה את המטריה על בוריה, הלכה לבית עולמה (עמ' 358 ש' 18). בנסיבות האמורות, לא ניתן לקבל במידת הוודאות הנדרשת להליך הפלילי, את עדות גב' לוכסמבורג על-כך, שבתקופה הרלוונטית חלה חובה להעביר את הטפסים עצמם אל משרד הבריאות. על-כן אין רבותא בכך, שבטפסי הבקשה אין מוטבעת חותמת של המשרד, להעיד על קבלתם (עמ' 13 למטה). לאמיתם של דברים, הנאשם מס' 1 אינו חולק על-כך, שלא העביר את הטפסים אל משרד הבריאות. לטענתו לא היה עליו לעשות כן, לאור ההסדר לאחר הפעלת מערכת המחשוב. לעיל גם נוכחנו לראות, כי מבחינת ההנחיות הפנימיות במשרד הפנים, בוטלה החובה להעביר לאישור משרד הבריאות בקשות של מבקשים המחזיקים ברשיון. נראה שהנחת העבודה שם הייתה, כי ההצלבות תבוצענה באופן יותר אינטנסיבי. עוד יוטעם, כי העדה אישרה בדבריה קיומם של אישורים טלפוניים למר אלימלך, במקרים בודדים וחריגים (עמ' 15).

23. על רקע המסגרת הכללית האמורה, ניתן לעבור ולבחון את טענות הצדדים, בכל הנוגע להליכי הרישוי הקונקרטיים, לכל אחד ואחד מהמבקשים.

ג' הליכי אישור הרשיונות למבקשים

מר פואד נסאר
(הנאשם מס' 2):
24. ביום 1.9.93 חתם הנאשם מס' 2 על שתי בקשות לקבל רשיון לכלי ירייה (ת4/). ביום 29.11.93 שלח הנאשם מס' 1 מכתב אל פקיד הרישוי בחיפה, ליתן למבקש את הרשיון, הואיל ו"האישור ניתן כחריג ואין הוא מהווה שינוי מהתבחינים שהועברו אליכם" (מתוך המסמכים במוצג ת4/). אחת מהבקשות אושרה אם-כן כחריג. לאחר מכן פעל הנאשם מס' 1 להוציא את הרשיונות בעצמו. בנסיבות אלו התייתרה הפנייה אל פקיד הרישוי בחיפה. לפיכך נרשם בכתב יד, על המכתב הנ"ל מיום 29.11.93: "הרשיון הוצא על ידינו נא לעדכן במחשב". בנוסף לכך צורף אל החומר שנשלח אל פקיד הרישוי בחיפה, פתק קטן מיום 6.12.93, המופנה אל גב' קירש והחוזר על הניסוח דלעיל. על המלצות המשטרה בשתי הבקשות חתום סנ"צ רמי מור, חתימות נושאת תאריך 29.11.93. בטפסים הצהובים אין חותמת או אישור של משרד הבריאות ואילו המשבצות, שלפיהן הנ"ל אינו מופיע בכרטסת הארצית לחולי נפש, מסומנות ב-x ולצדן חתום הנאשם מס' 1. באחת מהן רשום התאריך 25.11.93 ובשנייה 11.93.

25. טענות המאשימה לגבי האישור החריג לפואד נסאר
, מתמקדות בכך, שהנאשם מס' 1 חתם במקום נציג משרד הבריאות, וכי חתימת מר מור ניתנה לאחר פעילות תמוהה וחריגה מצד מר אלימלך, שידע על סירוב המשטרה להמליץ על המבקש, כנקוב במוצג ת26/. הבקשה טופלה באופן חריג גם במובן זה, שלא הועברה כמקובל אצל בני מיעוטים אל מרחב משטרת חיפה, מכיוון שהנאשם מס' 1 פנה ישירות אל נצ"מ י' זמורי, קצין המיעוטים, שאישר למר מור לחתום על ההמלצה. לפי המפורט במכתבו הנזכר של הנאשם מס' 1 אל פקיד הרישוי בחיפה, עולה, כי לגבי הבקשה לרשיון להגנה עצמית המדובר בחריג, בניגוד לתבחינים של משרד הפנים ומבלי שהתקבל אישור של הממונה עליו. כזכור, אישורי המשטרה ומשרד הבריאות אמורים להינתן רק לאחר שהמבקש עומד בתבחיני משרד הפנים. לטענת המאשימה, עיסוקו של מר פואד נסאר
כיו"ר ארגון המצילים, אינו מנוי ברשימת העיסוקים המצדיקים הענקת רשיון לכלי ירייה. זאת ועוד, בניגוד להנחיה הכללית, לפיה יש להגיש בקשות אל פקיד הרישוי במחוז מגוריו של המבקש, הוגשו הבקשות דנן ישירות לידי הנאשם מס' 1, במשרדו בירושלים ומבלי שקודם לכן ניסה חברו להגישן, כנדרש, באזור חיפה. בנסיבות אלו מבקשת המאשימה גם לדחות את טענת ההגנה, שלפיה המדובר בהליכי ערר.

26. הנאשם מצדו מסביר את התערבותו בנושא בשל ההתנכלות למבקש (עמ' 329). הוא עמד על-כך שהטיפול בבקשות הושהה כמה חודשים, עד העברתו אל קצין המיעוטים. לגרסתו, שאותה אישר סנ"צ מור, חתם האחרון על המלצות המשטרה, כאחראי מטעמה בנושא, בבואו לבקר את מר אלימלך במשרד הפנים. בו במקום שוחח טלפונית עם קצין המיעוטים, נצ"מ זמורי, וקיבל את אישורו (עמ' 333). במהלך החקירה במשטרה ובמהלך העדות הראשית, התייחס הנאשם מס' 1 לבקשות חברו פואד כמקוריות. רק לאחר תום העדות הראשית, במהלך חקירת עורך הדין נויפלד, הועלתה על-ידו הטענה, לפיה המדובר בטיפול במסגרת ערר (עמ' 349 ו354-). לדבריו, כנקוב בסעיף 4(יב) להוראות הנוהל ת11/, נתון בידו שיקול הדעת לראות בעיסוקו של מר נסאר, עיסוק המצדיק קבלת רשיון לכלי ירייה, במסגרת החריגים (עמ' 355). הלה עובד בעיריית חיפה ומשמש כיו"ר ארגון המצילים. באלה, כשלעצמם, אין כדי לענות אחר פשט התבחינים (עמ' 159). אכן, מבחינה פונקציונלית, להבדיל מאופן הפעלת שיקול הדעת, הדבר נתון בגדר סמכותו של הנאשם מס' 1. השאלה היא כיצד הופעלה הסמכות, האם כדין או אם לאו. מענה מניח את הדעת לא היה בפיו, גם בנוגע לסיבת הדחיפות שבה ראה לטפל בבקשות אלו כחריג ובצורך לנקוט בבירור טלפוני, חלף המתכונת הרגילה (בין אם העברת הטפסים לפי ההסדר הישן ובין אם הכללת השם בקבצי המחשב. ראו נא את עדותו בנושא: בעמ' 359 ש' 7-6 ולמטה מש' 24). ההסבר ללהיטותו לטפל בנושא נובע, לדבריו, על-מנת "שהצדק ייראה" (עמ' 360 ש' 4). דא-עקא, שאין בידינו לקבל הסבר זה כמספיק מההיבט הענייני, מקל וחומר כאשר המדובר בטיפול בעניינו של חבר קרוב.

27. לפני שמר מור חתם על המלצת המשטרה, פנה הנאשם מס' 1 טלפונית אל מר אוחיון בעניינו של מר פואד נסאר
. משהוברר לו, כי בכוונת המשטרה לשלוח הודעת סירוב, כרשום במוצג ת26/ מיום 18.10.93, הודיע על ביטול השאילתה וויתר על הבדיקה (ראו גם את הרשום ב-ת23/ ו-ת31/, על-כך שאין אישור ממוחשב). לפיכך לא היה צורך לשלוח אליו את המסמך וסנ"צ מור מצדו ערך את התרשומת, המצויה בשוליו. שם נרשם: "נבדק לבקשת אבי אלימלך, אשר ביקש לבטל הבקשות" (ראו גם בעמ' 65-64). בנסיבות אלו ניתן לקבוע, כי הנאשם מס' 1 היה מודע לכך, שניתנה הודעת סירוב לגבי ידידו הנ"ל, אף אם הבירור נעשה טלפונית ולא בוצע במתכונת הרגילה. בעקבות הויתור על השאילתה, לא נשלח לבסוף ת26/. ההגנה מקשה וטוענת: מה מנע מהמשטרה לשלוח בכל זאת את המסמך, כאשר המקבל אינו שולט על המשלוח? ואולם, טבעם של דברים הוא, כי ביחסי עבודה תקינים, בין גופים שונים הפועלים באותו המישור, לא יפעל צד דווקא בניגוד לבקשת משנהו. משהודיע הנאשם מס' 1 על ביטול השאילתה, מתבקש הדבר שיגנזוה ולא ישלחו אליו את המסמך.
הוסיף הנאשם מס' 1 בעדותו וטען לכך, כי חלק מהמבקשים, אשר שמותיהם מפורטים ב-ת26/ כמאושרים על-ידי המשטרה, קיבלו לבסוף את הרשיון, אות לכך שאין ממש בטענות רפ"ק אוחיון, לגבי הוויתור על השאילתה (עמ' 383 ש' 4-1). טיעון עובדתי זה לא הוכח כראוי. ראשית, אין להסתפק לגביו באמירה בעלמא מצד הנאשם מס' 1. שנית, אפילו אם כך היו פני הדברים, הרי ביטול הפניה אושר גם בעדות סנ"צ מור, שרשם את התרשומת הנ"ל בשולי ת26/. שלישית, העובדה שאחרים קיבלו את הרשיון - ככל שקיבלוהו - אינה שוללת את הגרסה כלפי הנאשם מס' 1, שהרי אין מניעה לשוב ולבקש לאחר מכן, במסגרת הרגילה, את המלצת המשטרה לגבי האחרים. בטענות הנאשם מס' 1 אין, אפוא, כדי לשלול את ידיעתו אודות הסירוב כלפי חברו הטוב, פואד נסאר
.

עם זאת, בסופם של דברים, אין מחלוקת כי הגורם המוסמך במשטרה אישר את ההמלצות. הדבר נבע מפעילות אינטנסיבית של הנאשם מס' 1, שפנה אל קצין המיעוטים זמורי לטפל בנושא. אף אם קיים טעם לפגם בכך, שהוא לא הפנה את תשומת לב סנ"צ מור לסירוב שניתן קודם לכן, באשר הוא לא זכר זאת (עמ' 283 ועמ' 294 למעלה), הרי בסופם של דברים ההמלצה היא עניין פנים משטרתי, על כל מערכותיה. אין גם מניעה שעמדת סירוב תשתנה ותהפוך לאישור, לפי רצונו של קצין בכיר יותר, הממונה על בני המיעוטים. לא נטען וגם לא הוכח, כי בעטיו של הנאשם מס' 1 נפל פגם בשיקול הדעת הענייני של אנשי המשטרה. בנסיבות אלו, לא על הנאשם מס' 1 לענות אחר הסיבה לבחירת המשטרה ליתן לבסוף המלצה, מבלי להפנות את הבקשה אל מחוז הצפון. יוטעם כאן, כי נצ"מ זמורי לא זומן לעדות מטעם התביעה, מבלי שניתנו לכך טעמים מספיקים.

28. מנגד לכך, טענת ההגנה לפיה המדובר בערר, אינה יכולה להתקבל. מר נסאר לא הגיש קודם לכן כל בקשה שסורבה. מכאן, שגם לא היה על מה להגיש ערר. לעיל נוכחנו לדעת כי הפרוצדורה היא, שאת הערר יש להגיש אל פקיד הרישוי במחוז הרלוונטי, על-מנת שיעבירו עם נימוקיו אל מנהל המחלקה. קיצור הדרך, בהגשת הבקשה ישירות לידי הנאשם מס' 1, אינו עומד בשורת הנהלים, כל שכן כאשר המדובר במסכת יחסים בין חברים. במקרה כזה נדרשת זהירות כפולה ומכופלת, בטרם יטפל פקיד הציבור בעניין הנוגע למקורבו, לבל יקלע לניגוד אינטרסים אסור. לא התעלמנו בנושא דידן מטענת ההגנה, להעדר נהלים מדויקים בנוגע להליכי הגשת הערר. עם זאת, ערר צריך להיות מוגש בזיקה לפניה קודמת שסורבה, מה שאין כן כלל בענייננו. יתר-על-כן, טענה זו הועלתה באיחור ניכר. לאורך החקירה במשטרה ובמהלך כל העדות בחקירה הראשית בבית המשפט, היא נותרה כבושה. כזכור, הטענה הועלתה לראשונה רק במהלך החקירה על-ידי עורך-דין נויפלד, לאחר שפרקליטו של נאשם מס' 1, עורך-דין שניידשר, סיים כבר את חקירתו. הדעת נותנת, שאילו באמת דובר בערר היה הנושא מועלה ונזכר במפורש כבר קודם לכן. בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את הטענה לטיפול בנושא במסגרת הליך של ערר. עוד יוטעם, כי פואד נסאר
עצמו לא יכול היה להסביר מדוע הגיש את הבקשות דווקא בשלהי שנת 93' ולידי הנאשם מס' 1 (עמ' 397 ש' 6-3). הוא גם אינו חולק על-כך, שלא הגיש קודם לכן בקשה פורמלית אל פקיד הרישוי במחוז מגוריו. אמנם, לטענתו, הוא סורב קודם לכן, אולם זאת במסגרת בקשות עלומות, אשר לדבריו הוגשו דרך עיריית חיפה, מקום עבודתו. חומר רלוונטי הנוגע לכך לא הוצג כראיה ופשיטא, שלא ניתן לקבוע בנושא ממצא כגרסתו. מכל מקום ואליבא דכל גרסה, אין חולק כי מר פואד נסאר
לא הגיש בקשה כלשהי אל פקיד הרישוי בחיפה, מחוז מגוריו.

וגם זאת: הבקשה הראשונה במוצג ת4/ מתייחסת למטרות ציד (ראו שם את מחיקת האפשרויות האחרות. הבקשה השנייה היא לאימונים בירי על צלחות חרס). והנה, תוך כדי הטיפול דלעיל היא אושרה לפתע לצורכי הגנה עצמית (עמ' 354 ש' 16-12 ועמ' 386 ש' 20 ואילך). גם לחריגה זו אין כל הסבר.

29. בסיכומו של שלב זה, נותרו להמשך בירור מספר נושאים ופגמים לכאורה, בהליך אישור הבקשות של הנאשם מס' 2, פואד נסאר
. אלה הם: חתימת הנאשם מס' 1 בטופס משרד הבריאות; הטיפול בהן, הפנייתן אליו ישירות ולא אל פקיד הרישוי במחוז מגורי המבקש; העברת הפניות לקבלת אישורים באמצעות הטלפון, אף אם אין המדובר במקרה דחוף או יוצא דופן; טיפול אישי בחבר קרוב; אישור העיסוק כמתאים לקבלת רשיון לכלי ירייה, למרות שהוא איננו כלול ישירות בתבחינים ובאין אישור מאת הממונה עליו; ולבסוף, אישור הרשיון כחריג והוצאתו בעצמו, למרות שבתחילה הייתה כוונה להעביר את החומר אל פקיד הרישוי בחיפה, על-מנת שיוציאו.

מר חליל מחרום:
30. חליל מחרום חתם בתחילת שנת 93' על בקשה לרשיון רובה ציד, לאימונים בקליעה על צלחות חרס. ביום 10.5.93 העביר הנאשם מס' 1 את המסמכים אל פקידת הרישוי בחיפה, בצירוף פתקית שבה רשם בכתב יד: "אבקש לטפל במר מחרום חליל ולהודיעני". על טופס הבקשה אין את פירוט אישור המשטרה ואילו בטופס משרד הבריאות מסומנת ב x- המשבצת, לפיה "הנ"ל אינו מופיע בכרטסת הארצית לחולי נפש". למטה, במקום המיועד לחתימת המשרד, חתם הנאשם מס' 1 את חתימתו, ללא ציון תאריך. ביום 4.7.93 החליטה פקידת הרישוי במחוז חיפה לאשר את הבקשה, בנימוק: "קיבלתי אישור טלפוני מאבי אלימלך לתת לו את הרשיון". הרשיון ניתן אפוא, מבלי שמפורטת המלצת המשטרה על הטופס עצמו.

לעומת זאת מן הראוי יהא לציין, כי אישור זה (להלן: "האישור הראשון") ניתן עוד בטרם רכש הנאשם מס' 1 את דירתו או בוצעו בגינתו עבודות כלשהן. למעשה, אין הוא נכלל בגדר מעשי העבירה הנטענים בכתב האישום. בעדותו פרט הנאשם מס' 1 את הגורמים שהביאוהו להתערב בעניינו האמור של חליל מחרום. לגרסתו התלונן הלה בפני
ו, על-כך שהמשטרה במחוז הצפון מתנכלת לו, במטרה לאלצו לשתף עמה פעולה כתנאי להענקת הרשיון (עמ' 333 ועמ' 329 ש' 12-11). המדובר בחבר ותיק במועדון לירי בצלחות חרס, ולדעת הנאשם מס' 1 לא הייתה כל סיבה עניינית, להצדיק את עמדת המשטרה במחוז הצפון, שסירבה להמליץ על בקשתו לקבל את הרשיון. בנסיבות אלו שוחח, לגרסתו, עם רפ"ק אוחיון ולאחר מספר שבועות הגיעה תשובה חיובית. על-כן ניתן האישור (עמ' 333) והוצא הרשיון המיוחל. במכלול הנסיבות, ולמזער מחמת הספק, ניתן לראות את הטיפול באישור רשיון זה לכלי ירייה, במסגרת של דיון בערר (עמ' 364 ש' 17-16).
31. שתי בקשות, אשר הוגשו לאחר מכן על-ידי חליל מחרום, הן המהוות את סלע המחלוקת בין הצדדים דנן. על אלו נעמוד להלן. ביום 8.10.93 חתם חליל מחרום על בקשה לקבלת אקדח להגנה עצמית (ת5/. הסתייגות לגבי התאריך הנ"ל, ראו בהמשך הדברים). פרטי המבקש מולאו על-ידו, זולת המשבצת המיועדת לרישום מקום העבודה הנוכחי. משבצת זו מולאה על-ידי הנאשם מס' 1 ופורט בה, שהלה עובד במד"א ומשלח ידו "נהג אמבולנס" (עמ' 362). במקום המיועד להמלצת המשטרה לא נרשם דבר, אולם במשבצת מתחת, במקום המיועד להמלצת אלוף הפיקוד, חתם הנאשם מס' 1 ורשם: "עפ"י הודעה טלפונית מפקד אוחיון". לצד הרישום נרשם התאריך "10/93". בטופס הערות משרד הבריאות סומנה שוב בx- המשבצת, המעידה על העדר רישום אודות קיומה של מחלת נפש. הנאשם מס' 1 חתם לצידה (עמ' 363 ש' 2-1). גם כאן נרשם התאריך "10/93".

בפועל הופיע חליל מחרום במחשב כמסורב. חרף זאת אישר לו הנאשם מס' 1 את הבקשה. בפתק לפקידת הרישוי במחוז הצפון, שאותו מילא בכתב ידו וללא תאריך, הוא רשם:
"שוש פ"ר חיפה
מצ"ב נירותיו של מחרום חליל. הנ"ל אושר בע"פ טלפונית ע"י המשטרה למרות שבמסוף רשום 4. נא לתקן (4 הנו קוד של סירוב - מ' ג'. ראו על-כך, בעמ' 156 וכן בעמ' 450 ש' 14 לפרטיכל).
הרשיון לאקדח הוצא עקב עבודתו כנהג אמבולנס במד"א".
32. בנסיבות אלו המאשימה טוענת לפגמים בחתימות, הן מטעם משרד הבריאות והן מטעם המשטרה. אישור המשטרה הנטען נחתם על-ידי הנאשם מס' 1, כאשר איש המשטרה הנוגע בדבר מכחיש את מתן ההמלצה. עוד הוסיפה וטענה, כי חליל מחרום לא עמד כלל בתבחיני משרד הפנים, בנוגע לעיסוק, שכן הוא לא עבד במד"א. כל שכן לא זכה שם למעמד של קביעות. גם בקשה זו הוגשה, לטענתה, ישירות לידי הנאשם מס' 1 בירושלים ולא כערר.

33. רפ"ק אוחיון שלל בעדותו את מתן התשובה הטלפונית. בעמ' 66 נרשם מפיו:

"אני לא אישרתי טלפונית, אין פה תאריך מדויק, רק חודש ושנה. למרות הכל אני ניגשתי לראש יחידת ביטחון שדה וביקשתי ממנו שיבדוק במחשב, אם אני אכן בדקתי את הנאשם. הוא פנה למחלקת המיכון ולאחר זמן מה קיבלתי תשובה, שאני לא בדקתי את האיש. אני לא יכול לאשר אנשים, ללא שבדקתי אותם במערכת הפלילית".
יצוין, כי פקד אוחיון לא הוסמך על-ידי המשטרה ליתן אישורים. לכן, סנ"צ מור נדרש לחתום. עם זאת, במוצגי ההגנה נמצא תימוכין לעמדת הנאשם מס' 1, על-כך שקיבל אישור טלפוני כלשהו בעניינו של חליל מחרום. כוונתנו למוצג נ25/1 (= נ33/1). במזכר זה, מיום 14.10.93, כותב הנאשם מס' 1 לפקד אוחיון, בעניינו של חליל מחרום הנ"ל, כהאי-לישנא:
"בהמשך לשיחתנו הריני להזכירך כי טרם תוקנה במחשב עמדת המשטרה. להזכירך כי לנ"ל הוצא רשיון לנשק עפ"י אישור בע"פ והבטחת לי מס' פעמים כי תעדכן במחשב בהתאם. פ"ר חיפה מצלצלת אלי בנושא לפחות פעם בשבוע אז אנא".
מזכר אותנטי זה, מתקופת זמן הנוגעת למועד מתן הרשיון, מלמד כי הנאשם מס' 1 סבר והאמין שבאמת ניתן אישור טלפוני. העובדה שבבדיקה במסוף לא נמצאה בקשה על שם חליל מחרום (ת27/ ו-ת32/), אינה שוללת את האפשרות, ולו מחמת הספק, על-כך שהמדובר בתקלה פנים משטרתית. לפיכך, בין אם למעשה ניתן האישור ובין אם לאו, מתעורר כאן ספק בנוגע לעמדת המאשימה, בכל הקשור להמלצת המשטרה. יוטעם גם, כי הנאשם מס' 1 העיד על-כך, שחתימתו חלף אישור המשטרה נעשתה במשבצת של המלצת אלוף הפיקוד, מכיוון שאין המדובר באישור של המשטרה עצמה, אלא בתרשומת המעידה על קיומה בלבד (עמ' 367 ש' 25-24. אומנם העדות מתייחסת למוצג ת8/, אולם הנושא זהה). עוד מן הראוי לציין, כי מכיוון שלחליל מחרום היה כבר רשיון קודם, אשר ניתן לו כאמור באישור הראשון, במהלך המחצית הראשונה של שנת 93', לא היה כל צורך לפנות ולקבל אישור מהמשטרה. בשולי דברים אלה ניתן להוסיף, כי לטענה אודות מתן האישור על-ידי מי שאינו מוסמך לכך (רפ"ק אוחיון, חלף סנ"צ מור), אין לפנינו תשתית ראייתית מספיקה, להניח ידיעה של הנאשם מס' 1 בנושא. כל שכן, בזיקה לאותו המועד. לא הוכחה בבירור ידיעתו על-כך שפקד אוחיון, כדרגתו אז, אינו מוסמך לחתום על אישורי הבקשות.

34. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו בנושא בקשתו זו של חליל מחרום נוגעת אם-כן להתאמתו לתבחינים, אשר נקבעו על-ידי משרד הפנים, בכל הנוגע לנושא העיסוק. כזכור, הנאשם מס' 1 רשם בכתב ידו, כאילו המבקש עובד כנהג אמבולנס במד"א. אכן, חליל מחרום שימש במשך תקופה מסוימת נהג אמבולנס, בנוסף לעבודתו כמורה. ברי, כי עיסוק בהוראה, כשלעצמו, אינו ממלא אחר תנאי הסף לקבלת רשיון כלי ירייה להגנה עצמית (על-פי התבחינים שפורטו לעיל וכמפורט גם בעדות גב' קירש, עמ' 156). לא כן לגבי עובד מד"א קבוע. ברם, בענייננו לא צורפה המלצה של מנהל המחלקה לשעת חירום, כנקוב ב-ת15/ ואף אין אישור על הקביעות בעבודה, כנדרש בהוראות (ראו גם בעדות גב' קירש, בעמ' 164). אכן, מעדותה של גב' מנל חאג' עולה, כי חליל מחרום עבד תקופה מסוימת בחברת חיאת בע"מ, הנותנת שירותי אמבולנס פרטיים. בתחילה עשה כן בהתנדבות. בהמשך, במהלך החודשים יולי עד דצמבר 93', עבד בשכר. לאחר מכן שב לפעילות בהתנדבות (עמ' 254 למטה). בתקופה הרלוונטית הוא עבד, אפוא, בחברה האמורה בשכר, אך לא במעמד של עובד קבוע. זאת ועוד, בין חברת חיאת הנ"ל לבין מד"א אין כל קשר. לשאלה בדבר קיומה של זיקה בין שני גופים אלה, השיבה גב' חאג': "בכלל לא" (עמ' 255). פשיטא, שאין מתמלא תנאי הסף הקבוע בתבחיני משרד הפנים. אומנם ניתן היה לשקול לאשר את מתן רשיון הירייה כחריג, אולם בענייננו אף לא הועלתה טענה, שכך היו פני הדברים.

להגנתו בנושא טען הנאשם מס' 1, כי בזמנו ראה אישור בכתב המעיד על עבודתו של חליל מחרום במד"א (עמ' 365 ש' 15), אלא שמסמך זה נעלם. בכך גם הפנה אצבע מאשימה כלפי החוקרים, שלפי טענתו העלימו מסמכים שונים מכספת משרדו. אין בידינו לקבל את הנטען בנושא האמור. לו באמת היה אישור על דבר עבודתו של חליל מחרום במד"א, לא הייתה כל מניעה מהנאשם מס' 1 לבקש ממנו להמציאו בשנית. דא-עקא, שאפילו חליל מחרום עצמו אינו טוען לכך. ודוק: בשפרעם לא היה כלל סניף של מד"א (ת61/). משהגיש חליל מחרום בקשה נוספת בחודש נובמבר 93' (ת6/ - אשר בו עוד ידובר להלן), רשם בכתב ידו את מקום עבודתו ב"משרד החינוך" ומשלח ידו "מורה". יוצא מכאן, כי גם בתקופת עבודתו בשכר בחברת חיאת הנ"ל, ראה את עיסוקו העיקרי בהוראה. כמפורט לעיל, הנאשם מס' 1 הוסיף בכתב ידו על הבקשה, את העיסוק כנהג אמבולנס במד"א. נתון זה היה הגורם הדומיננטי לאישורה, כנקוב במפורש בפתק שהועבר לגב' קירש, פקידת הרישוי באזור חיפה, וכמצוטט לעיל.

35. בסמוך למועד הבקשה דלעיל להחזיק בנשק להגנה עצמית, הגיש חליל מחרום, ביום 7.11.93, בקשה נוספת לקבל רשיון להחזיק רובה למטרת ציד (ת6/). המדובר ברובה של אביו שאותו ביקש להעביר להחזקתו, לאור מצבו הרפואי של האב. גם כאן חתם הנאשם מס' 1 חלף המלצת המשטרה. במשבצת המלצת נציג אלוף הפיקוד רשם "אין רישום", להעיד על העדר רישום פלילי. לצד החתימה מופיעים שני תאריכים: 3.11.93 ו4.11.93-. תאריכים אלה מוקדמים למועד הנקוב לצד חתימת המבקש בטופס הבקשה. גם טופס משרד הבריאות מולא בחתימת יד הנאשם מס' 1, כפי שהדבר נעשה לגבי הבקשות הקודמות, כשלצד החתימה רשום התאריך 4.11.93 (אישור לחתימתו מצוי בעדותו: עמ' 363 ש' 6-3). ביום 7.11.93, לאמור - בו ביום, שלח פתק בכתב יד אל פקיד הרישוי במחוז חיפה, עם הוראה להוציא לחליל מחרום רשיון לרובה ציד נוסף.

36. בנוגע לשתי הבקשות ת5/ ו-ת6/ מן הראוי להטעים, כי לא ניתן כל הסבר מדוע נזקק חליל מחרום להגישן במשרדי הנאשם מס' 1 בירושלים. אז כבר היה לו רשיון קודם, שלטענת הנאשם מס' 1 ניתן במסגרת טיפול בערר (עמ' 364 ש' 17-16). נתון זה ניטרל סירובים ישנים. מכאן, שלא מן הנמנע היה לפעול בדרך הרגילה. כל שכן, כאשר האישור הראשון והענקת הרשיון ייתרו את הצורך לפנות אל המשטרה, כלפיה הופנו עיקר התלונות על ההתנכלות ועל האפליה (ראו גם את דברי גב' קירש, מי שהבקשה הייתה אמורה להיות מוגשת אליה, בעמ' 175, במסגרת החקירה החוזרת). אכן, פקידת רישוי זו העידה, כי עיון בטופס הבקשה ת6/ מגלה, שעל פניו לא נגלה דבר המצדיק את פסילתה (עמ' 164 למטה).

37. בסיכומם של דברים לעניינו של חליל מחרום, נותרו להמשך בירור הנושאים הבאים: הטיפול בבקשות אשר הוגשו ישירות בירושלים ולא במחוז מגורי המבקש, בהתאם להנחיות; הבירור הטלפוני, למרות שאין המדובר במקרה דחוף; חתימת הנאשם מס' 1 על הערות משרד הבריאות; אישור הבקשה ת5/ בהתבסס על עיסוקו של המבקש כנהג במד"א, שעה שהנאשם מס' 1 עצמו מילא פרט זה בטופס, כאשר עובדתית פני הדברים היו שונים; האישורים הנטענים בבקשה ת6/ קודמים למועד הגשתה.

מר מוריס נסאר:
38. ביום 8.11.93 חתם מר מוריס נסאר על בקשה, לקבל רשיון כלי ירייה להגנה עצמית (ת7/). בקשה זו הוגשה ישירות במשרדי הנאשם מס' 1 בירושלים, לאחר ששתי בקשות קודמות אותן הגיש המבקש בחיפה, סורבו. הבקשה אושרה, אף אם לא צוין דבר לגבי אישור המשטרה והערות משרד הבריאות (לא חתימת הגורמים האמורים ואף לא חתימת הנאשם, להעיד על בירור טלפוני במתכונת הבקשות הקודמות). כמו-כן לא צורף לבקשה אישור על אימון ירי, כתנאי הנדרש בחוק עצמו (הודעת הנאשם מס' 1 במשטרה - ת50/ב בעמ' 6-5). לעניין זה נרשם שם:

"אני רואה בפני
את הבקשה הזו. יש כאן טעות. כנראה שקבלתי בטעות את האישור הדרכה ואימון בירי של רובה הצייד, כאימון בירי של אקדח ואני מציין שחשבתי לתומי, על פי הכתוב בבקשה, שמוריס נסאר שוטר במשטרת ישראל".
מן האמור נובע, כי הנאשם מס' 1 מסכים גם לכך, שעבודתו של מר מ' נסאר, כספר בבית הספר הארצי של משטרת ישראל, אינה עונה אחר התבחינים הואיל והוא אינו מגויס כשוטר (לקריטריונים בדבר רישוי בקשות של שוטרים, ראו גם בעדות מר וינוגראי, בעמ' 39 למטה). בעדותו התייחס הלה גם לפעילות המבקש כמתנדב במשמר האזרחי (עמ' 339), אולם כמבואר לעיל, נדרש וותק של 3 שנים ויש לקבל המלצה מיוחדת מאת קצין משטרה בדרגת סנ"צ. תנאים אלה לא התמלאו כלל בענייננו. אכן, עיסוקו של מוריס נסאר אינו עונה אחר פשט תבחיני משרד הפנים.

39. הואיל ולמבקש היה רשיון קודם, כפי הנובע מהטבלה שצורפה לתשובותיו של מר נסים אליאסף, סמנכ"ל מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, לא חלה החובה לקבל את המלצת המשטרה ולברר את עמדת משרד הבריאות. זאת ועוד, בכותרת הבקשה הודבקה מדבקה, בהתאם להסדר החדש, בה נרשם, כי הבקשה אושרה במשטרה ביום 28.12.93 ובמשרד הבריאות ביום 16.12.93. כמו-כן עודכן הרישום במחשב. מהיבט זה אין כל דופי בהליכי קבלת עמדת הגורמים הנוספים, ברם, כמפורט לעיל וכנובע מהודאת הנאשם מס' 1 בעצמו, לא ענה מר מוריס נסאר אחר תבחיני משרד הפנים. העובדה שמר אלימלך הכיר את אחיו של מוריס וידע אודות הרקע הביטחוני של המשפחה (עמ' 373 ש' 11), אינה משמשת הצדקה לסטייה מן התבחינים, אפילו אם המדובר במסגרת של ערר, לאחר שבקשות קודמות של מוריס נסאר נדחו. גם כאן, הנאשם מס' 1 הוציא בעצמו את הרשיון למבקש ולא העביר את המסמכים אל פקידת הרישוי בחיפה, על-מנת שהיא תוציאו.

40. ביום 16.12.93, לאחר אישור הרשיון הקודם, הגיש מוריס נסאר בקשה נוספת לרשיון לרובה ציד, בעקבות מכירת הרובה הקודם ורכישת אחד חדש. בקשה זו הוגשה אף היא, משום מה, ישירות אל הנאשם מס' 1, למרות שעל-פני הדברים לא נצפו בעיות כלשהן בהליך אישורה.

41. לאור האמור, נותרו להמשך בירור הנושאים הבאים בנוגע לבקשותיו של מוריס נסאר: עובדת הגשת שתי הבקשות בירושלים; אישור הבקשה הראשונה על-ידי הנאשם מס' 1, חרף הסטייה מן התבחינים לגבי העיסוק ומדרישות החוק לגבי הכשרה מוקדמת (אישור על אימון ירי).

מר אמין עיסא:
42. ביום 8.11.93 חתם מר אמין עיסא על בקשה לרישוי נשק, של אקדח להגנה עצמית (ת8/), בציינו שהוא עובד בבתי הזיקוק כמנהל עבודה לצביעה. קודם לכן, בשנת 74' קיבל רשיון לרובה אוויר ובשנים 87' ו90-' קיבל רשיונות לרובי ציד. את הבקשות לרשיון כלי נשק אלה הגיש בשעתו, כמקובל, במחוז מגוריו בחיפה. לא כן לגבי הבקשה האחרונה, אותה הגיש ישירות אצל הנאשם מס' 1, שאישרה בעצמו. ביום 22.11.93 רשם בכתב יד פתקית אל גב' קירש, במחוז חיפה:
"הרשיון הוצא על ידי. נא לעדכן המחשב בהתאם".
גם כאן, כמו במרבית הבקשות האחרות, חתם הנאשם מס' 1, ביום 22.11.93, במשבצת ההמלצה של אלוף הפיקוד, חלף אישור המשטרה. עם זאת, להבדיל מחלק מהמקרים האחרים, הרי בעניינו של אמין עיסא הוא לא טען לקבלת אישור טלפוני, אלא עמד על האישור בשל הרשיונות הקודמים. בו ביום גם חתם לצד הסימון x בדף הערות משרד הבריאות. בכותרת הבקשה מודבקת המדבקה לפי ההסדר החדש. מן הרשום שם עולה, כי ביום 28.12.93 נרשם אישור במשטרה, ביום 16.12.93 נרשם אישור במשרד הבריאות והעדכון במחשב משרד הפנים נעשה ביום 6.12.93.

43. לטענת המאשימה, הבקשה לא אושרה על-ידי המשטרה ומשרד הבריאות, נתוניו של אמין עיסא אינם עונים אחר תבחיני משרד הפנים ודרך קבלת הנאשם מס' 1 את הבקשה, לוקה בחסר, בין אם קיבל אותה במשרדו וכל שכן אם קיבל אותה בביתו (נושא שאליו עוד נידרש בהמשך).

44. לפי עדותה של הגב' קירש, אשר העידה מטעם התביעה, וכפי הנובע גם מהמבואר לעיל, העובדה שהיו רשיונות קודמים ייתרה את הצורך בבדיקה נוספת במשטרה ובמשרד הבריאות (עמ' 175). לעניין זה אין נפקא מינה, אם קודם לכן היה הרשיון לכלי ציד ועתה מבוקש רשיון לאקדח, שכן מבחינת רישומי מחלת נפש, עבר פלילי ויתר תבחיני המשטרה, אין הבדלים בסוג הרשיון הניתן (שם); מה שאין כן בנוגע לתבחיני משרד הפנים, שבהם הקריטריונים לגבי סוג כלי הנשק וייעודו, מובילים לשינוי סוגי המסמכים והאישורים שעל המבקש להגיש. לפיכך באלה מתמקד העיקר. בנוסף לכך, אין הסבר מדוע לא הוגשה הבקשה במחוז מגורי המבקש, בהתאם לכללים. אמין עיסא מבהיר שידידיו - פואד נסאר
והאחרים - יעצו לו לעשות כן, מכיוון שתהליך הטיפול בירושלים "זריז יותר" (עמ' 306 ש' 23-5). דא-עקא, שעל-פי הנהלים, אין המדובר בבחירה אופציונלית.

45. גם בראש בקשה זו מודבקת המדבקה, על אישור המשטרה ומשרד הבריאות ועל העדכון במחשב. חתימת הנאשם מס' 1 משמשת אם-כן אסמכתא לעדכונים בלבד. בנסיבות אלו כמו במקרים האחרים, המדובר אולי בדופי מנהלי, אולם אין כאן פגם שורשי בהליכים, כפי שהובהר לעיל מעדות הגב' קירש.
46. הנאשם מס' 1 הסביר את הסיבות להענקת הרשיון לאמין עיסא, בהיותו עובד בטחוני וברצונו לגייסו למערכת הביטחון. בכך גם הצדיק את להיטותו לטפל בדבר (עמ' 339). בחקירתו במשטרה אישר הנאשם מס' 1, כי טיפל בעניינו של אמין עיסא, על-פי בקשת חברו פואד נסאר
(ת50/ב, עמ' 3 ש' 5 ועמ' 4 ש' 2-1). גם שם עמד על-כך שהסיבה למתן הרשיון נובעת ממקום העבודה במתקן בטחוני (שם, עמ' 2 ש' 10-9). דא-עקא, שאמין עיסא עבד כקבלן משנה נותן שירותים בבתי הזיקוק, ולא נמנה על עובדי צוות המתקן (ראו בעדותו: עמ' 306 ש' 2 ועמ' 307 ש' 18). העבודה בבתי הזיקוק, כשלעצמה, אינה עונה אחר התבחינים. הנאשם מס' 1 גם לא טען, כי בעניין זה המדובר בחריג. כל שעמד בנוסף היה רק על-כך, שהעניק לו את הרשיון במטרה לגייסו לשירותי הביטחון (עמ' 369 ש' 19-17). המפליא הוא, שאמין עיסא עצמו לא סבר שיש לו צורך ברשיון להגנה עצמית, בזיקה למקום עבודתו. בעדותו הבהיר, כי הרשיון נחוץ לו כהגנה בזמן ציד בלילות (עמ' 310 ש' 23-22). נובע מכאן, כי לא רק שעיסוקו אינו נמנה על התבחינים, אלא שמטרת הרשיון אינה קשורה כלל לעיסוק.

לעניין טענת הנאשם מס' 1, בדבר רצונו לסייע לכוחות הביטחון - אנו מקבלים את גרסתו למוטיבציה הגבוהה שיש לו בנושא (עמ' 372). דא-עקא, ששיקול דעתו המקצועי, כמנהל המחלקה במשרד הפנים, אינו יכול לנבוע מתפיסותיו האישיות. ברי, כי מנהל מחלקה אינו יכול לאשר חריגים, שלא במסגרת מדיניות כוללת של המשרד או מחוץ לקריטריונים הכלליים, רק על שום מטרותיו המיוחדות. לא לשם גיוס פעילים למערכות הביטחון הוצב בתפקידו זה במשרד הפנים. יוטעם עוד, כי למעשה גם לא הובאה עדות ישירה לאימות הנטען. מכל מקום, השיקול לסייע לכוחות הביטחון אינו יכול להעביר כל מועמד את מבחני התבחינים, אפילו כחריג. כל שכן, כאשר חריג מעין זה היה טעון אישור של הממונה עליו, מה שלא נתקבל בענייננו. הנאשם מס' 1 הוסיף וטען, כי מכספת משרדו נלקחו מסמכים, שהיה בהם לאשש טענתו זו. לנושא האמור התייחסנו לעיל בהקשר אחר. מכל מקום, מפליא הדבר, שבנסיבות אלו הוא לא פנה מיידית אל אותו מקור בשב"כ, להסב את תשומת לבו לנושא (עמ' 372 ש' 12). גם לא הובאה עדות כלשהי של מקור מוסמך, כדי לאמת את הגרסה.

47. לפיכך, בהליך אישור בקשתו של אמין עיסא נותרו להמשך בירור הפגמים לכאורה הבאים: הגשת הבקשה ישירות אל הנאשם מס' 1 ואישורה על-ידו, אף אם בעיסוק המבקש אין כדי לענות אחר התבחינים, כפי שנקבעו במשרד הפנים; החתימות חלף אישור המשטרה ומשרד הבריאות, למרות שהודבקה המדבקה, בהתאם להסדר החדש (עניין זה שונה מהמפורט לעיל לגבי מוריס נסאר, שכן שם לא נרשם דבר. כאן קיימת חתימה. על-כן יהא צורך לבחון את השלכותיה בנוגע לאישום בעבירת הזיוף).

מר ג'מאל ג'אבור:
48. בקשת מר ג'אבור לרשיון לרובה ציד, נחתמה ביום 29.7.93, בהיותו חבר במועדון קליעה למטרה (ת10/). הלה, חבר ילדות של חליל מחרום וידידו של הנאשם מס' 2, סורב כמה פעמים בעבר לאור עמדת המשטרה. בקשותיו אלו הוגשו, בהתאם להנחיות, אל פקיד הרישוי בחיפה (עמ' 101). לטענתו, נמנעו מלהמליץ על בקשתו מכיוון שסרב לשמש כסייען (עמ' 103 ו106-). מהמוצג ת38/ אנו למדים, כי המשטרה לא אישרה את בקשתו, ב"אין עילה להמליץ". לאור זאת פנה אל הנאשם מס' 1 בתיווך חברו פואד נסאר
(עמ' 102), והלין על-כך ששנים ארוכות נמנעים מלהמליץ ליתן לו רשיון, חרף היותו חבר וותיק במועדון קליעה (עמ' 340. לבקשות הקודמות שהוגשו על-ידו, ראו במוצג ת46/). לבסוף, בהתערבות הנאשם מס' 1 ניתנה ההמלצה וביום 9.12.93 בקשתו אושרה. אכן, עמדת משטרת מחוז חיפה בעניינו של ג'מאל ג'אבור נראית מעט תמוהה, כאשר המדובר ברשיון כלי ירייה לצורך תחביב, בנסיבות שבהן המבקש הוכיח לאורך זמן, כי זהו באמת עיסוקו בשעות הפנאי, לרבות השתתפות בתחרויות.

49. בנוגע להליכי בקשה זו טוענת המאשימה, כי הנאשם מס' 1 חתם חלף נציג משרד הבריאות והוסיף חתימה על אישור המשטרה, אף-על-פי שהמבקש היה מושהה לאורך זמן ומבלי שעמד בתבחיני משרד הפנים. הבקשה אושרה על-ידו, לאחר שהוגשה בירושלים ולא במחוז מגורי המבקש, תוך התערבות וסיוע של פואד נסאר
, הנאשם מס' 2.

50. מכיוון שאין המדובר בבקשה לרשיון להגנה עצמית, אין צורך להיזקק כאן לטענות המאשימה אודות סטייה מתבחיני העיסוק. לפיכך, העובדה שהלה עוסק כחנווני אינה מעלה ואינה מורידה. אכן, מעת שהנאשם מס' 1 התערב בנושא, התקבל אישור המשטרה בחתימת סנ"צ מור (מיום 7.12.93). חתימה זו ניתנה, בעת שהאחרון הגיע אל משרדו של מר אלימלך (בהזדמנות אחרת מזו שעליה חתם על בקשתו של פואד נסאר
). גם כאן הוסיף הנאשם מס' 1 את חתימתו, במשבצת המיועדת לאלוף הפיקוד. לגרסתו ביקש ממנו סנ"צ מור לחתום לידו, להעיד על השיחה שקיים עם נצ"מ זמורי, בה אושר לו להמליץ על ג'מאל ג'אבור (עמ' 340 ש' 19). גרסה זו מקובלת עלינו. בסופם של דברים, חתימת קצין המשטרה מהווה, כשלעצמה, המלצה כראוי. די למעשה בכך.

בהערות משרד הבריאות חתם הנאשם מס' 1 כמו במקרים האחרים, אולם בסוגריים ציין את השם "דינה". הכוונה היא, ככל הנראה, לגב' דינה לוכסמבורג, מי שטיפלה במסירת עמדת משרד הבריאות.

51. סיכומם של דברים, לעניין בקשה זו של ג'מאל ג'אבור, הם: בהמשך יהא צורך לבחון את נפקות דרך הגשת הבקשה אל הנאשם מס' 1, תוך הסתייעות בידידו מר פואד נסאר
, הנאשם מס' 2; את החתימה על הערות משרד הבריאות ואת אישור הבקשה והתערבות מר אלימלך בהוצאת הרשיון בעצמו.

מר מוחמד מחרום:
52. העובדות לגבי מוחמד מחרום, אחיו של חליל מחרום, אינן מהוות חלק מכתב האישום. הנטען בעניינו הובא על-ידי המאשימה רק לשם הדגמה ולעיגון טענותיה, כלפי הנאשם מס' 1. ביום 29.8.93 מילא מבקש זה את בקשתו לרובה ציד. המלצת המשטרה חתומה על-ידי סנ"צ מור ואילו החתימה על הערות משרד הבריאות היא של הנאשם מס' 1, במתכונת המפורטת לגבי המבקשים האחרים.
53. גם כאן חתם נציג המשטרה, לאחר בירור עם נצ"מ זמורי. אומנם, מר מור לא ידע להסביר את הטעמים לאישור זה (עמ' 283), ברם לא ניתן להלין בנושא על הנאשם מס' 1 או להפנות כלפיו אצבע מאשימה. ככלות הכל, האישור ניתן לבסוף על-ידי הרשות המוסמכת לכך במשטרה, מבלי שפעולתו גרמה לשיבוש שיקול הדעת שם. למזער, הדבר לא הוכח.

54. למרות שמוחמד מחרום לא הגיש בקשות קודמות ולכן גם לא היו סירובים לגביו (ת62/), הוגשה בקשתו ישירות במשרדי הנאשם מס' 1 בירושלים, תוך הסתייעות בנאשם מס' 2. המאשימה מפנה בנושא זה להעדר אישור משרד הבריאות, לפעילות תמוהה מצד הנאשם מס' 1, לדרך קבלת המלצת המשטרה ולעובדת הגשת הבקשה דווקא בירושלים.

קיבוץ הטענות בנוגע להליכי אישור הרשיונות למבקשים הנ"ל וסיכומן:
55. מהמיון העובדתי דלעיל נותרו פתוחים נושאים אחדים, הדורשים ליבון בהמשך הדברים. אלה הם, בנוגע לכל אחד ממבקשי הרשיונות:

לגבי פואד נסאר
, הנאשם מס' 2: חתימת הנאשם מס' 1 בטופס משרד הבריאות; הטיפול בבקשות ישירות, מבלי להגישן אל פקיד הרישוי במחוז מגורי המבקש; העברת הפניות לקבלת אישורים באמצעות הטלפון, אף אם אין המדובר במקרה דחוף ויוצא דופן; טיפול אישי בחבר קרוב; אישור העיסוק כמתאים לקבלת רשיון לכלי ירייה להגנה עצמית, על אף שאין הוא כלול במפורש בתבחינים וללא אישור הממונה עליו; אישור אחד מהרשיונות כחריג והוצאתם בעצמו.

לגבי חליל מחרום: הטיפול בבקשות, אשר הוגשו ישירות בירושלים ולא בהתאם להנחיות; הבירור הטלפוני, גם אם אין המדובר במקרה דחוף; חתימת הנאשם מס' 1 על הערות משרד הבריאות; אישור הבקשה ת5/ בהתבסס על עיסוק לא נכון, כאשר הנאשם מס' 1 מילא בעצמו פרט זה בטופס; אישור הבקשה ת6/, כאשר מועדי האישורים קודמים למועד הגשת הבקשה.
לגבי מוריס נסאר: הגשת שתי בקשות בירושלים; אישורן על-ידי הנאשם מס' 1; אישור הבקשה הראשונה, חרף הסטייה מהתבחינים לגבי העיסוק ומדרישות החוק לגבי אימון הירי.

לגבי אמין עיסא: הגשת הבקשה ישירות בירושלים; אישורה כחריג, אף אם בעיסוק המבקש אין כדי לענות אחר תבחיני משרד הפנים; החתימות חלף אישור המשטרה ומשרד הבריאות.

לגבי ג'מאל ג'אבור: הגשת הבקשה ישירות בירושלים, תוך הסתייעות בנאשם מס' 2; החתימה על הערות משרד הבריאות; אישור הבקשה והתערבות הנאשם מס' 1 בהוצאת הרשיון.

נושאים משותפים בהליכי אישור הרשיונות:
56. בהליכי האישור הבקשות של המבקשים הנ"ל, ישנם מאפיינים משותפים ונפרדים. כל הבקשות הוגשו במשרדו של הנאשם מס' 1 בירושלים. הוא אישרן בעצמו ובכולן מצויה חתימתו, חלף אישור משרד הבריאות. הבירורים נעשו טלפונית ולא בדרך הרגילה, באמצעות משלוח הקבצים על דיסקט. זולת ג'מאל ג'אבור, כל יתר הארבעה בקשו וקבלו רשיון להגנה עצמית, אף אם איש מהם לא עמד באופן מלא ושלם בתבחיני משרד הפנים, בכל הנוגע לדרישות העיסוק (ברי גם, כי איש מהם אינו עומד בתבחין החלופי של מקום המגורים, ואף לא נטען אחרת).

57. לשלושה מהמבקשים, חליל מחרום, מוריס נסאר ואמין עיסא, היה רשיון כלי ירייה קודם. בנסיבות אלו לא הייתה קיימת, כאמור, החובה לבקש ולקבל עבורם את עמדת משרד הבריאות ואת המלצת המשטרה. אף-על-פי-כן נקט הנאשם מס' 1 בפני
ות טלפוניות, זולת לגבי מוריס נסאר, שלגביו לא הוכח הדבר. כזכור, בבקשה שלו לא מולא הטופס כלל. לגבי כל היתר נמצאה חתימה של מר אלימלך, בעמוד המתייחס למשרד הבריאות. ככלל, קבלת האישור בטלפון נעשתה במקרים חריגים ומיוחדים בלבד, שאינם סובלים דיחוי. הנאשם מס' 1 הסביר את הפניות הטלפוניות, ברצונו לדקדק עם המבקשים, כמנהגו גם לגבי אחרים, אפילו לפנים מן הנדרש על-פי ההנחיות. בכך ביקש לבטא עמדה, לפיה לא נקט במשוא פנים כלשהו עם בקשותיהם. מנגד לכך טוענת המאשימה, כי העובדה שהוא פנה אל משרד הבריאות ואל המשטרה לקבל אישורים, גם לגבי שניים מהשלושה, מעידה על-כך שהמדיניות להימנע מלבקש אישורים לבעלי רשיונות קודמים, לא נהגה בפועל. קודם לכן כבר קבענו, כי בנושא זה נותר מנקר ספק האמור לפעול לטובת הנאשם. אומנם אין לפנינו הסבר היכול להניח את הדעת, לגבי הגורמים שהניעו את הנאשם מס' 1 לפנות אל הרשויות הנ"ל, גם לגבי המבקשים בעלי הרשיונות, אולם לאור הספק דלעיל, ניתן להניח שהדבר נעשה מתוך רצון להיות סמוך ובטוח, שאין כל בעיה מיוחדת באישור בקשותיהם. עם זאת, בעובדה שהוא נקט בדרך האמורה, אין כדי להצביע, מניה וביה, על שלא נפל רבב ביתר הפעולות, בקשר עם אישור הבקשות.

58. כל הבקשות הוגשו בירושלים. לטענת המאשימה, חלקן נמסרו בביתו של הנאשם מס' 1, אך אין בידינו לקבוע ממצא כאמור, לפי מאזן הנטלים הנדרש במשפט הפלילי. באמירות על-כך במשטרה לא היה כדי לשכנע מעבר לכל ספק סביר, כי הן נמסרו בביתו או לידו ישירות, להבדיל מהגשתן למשרד בירושלים (חלקן באמצעות פואד נסאר
). בין אם כך ובין אם כך, לעיל נוכחנו לדעת, כי המדובר בסטייה מההוראות, לנוכח ההנחיה להגישן אצל פקיד הרישוי במחוז מגורי המבקש. בהתאם גם לא ניתן לראותן כעררים, זולת בקשתו של ג'מאל ג'אבור והאישור הראשון של חליל מחרום, שאינו חלק מהותי מהאישומים. כזכור, גם ערר יש להגיש אל פקיד הרישוי במחוז מגורי המבקש. כל שכן למי שכלל לא הגיש בקשה קודמת שסורבה (ראו לעיל, בעניינו של פואד נסאר
). גם אם נקבל את עמדת הנאשם מס' 1, לגישה מקילה ובלתי פורמלית בהגשת העררים (עמ' 355-354, במהלך הח"נ), כפי שאושרה במידה מסוימת בעדות מר וינוגראי (עמ' 53 למטה), עדיין לא ניתן לראות כ"ערר" בקשה המוגשת לראשונה.

מנגד לכך, מקובלת עלינו גרסת הנאשם מס' 1, על שבאמת ובתמים האמין, כי במשטרת מחוז הצפון הקשו על בני מיעוטים לקבל את ההמלצה הנדרשת (ודוק: עניינו של ג'מאל ג'אבור). בנסיבות אלו, אין צורך להכריע בסוגיה העובדתית, האם באמת אלה היו פני הדברים לאשורם (כפירה בנושא זה ראו בעדותו של פקד בר: עמ' 131 באמצע). דיינו בכך, שהלה האמין בתום לב בקיומם של שיקולים זרים ("התנכלות" כלשונו) וראה לצאת חוצץ נגד תופעה זו. ואולם, בל נשכח, כי בסופם של דברים נושא קבלת ההמלצה מהמשטרה הוקהה, עת שלושה מהמבקשים מחזיקים ברשיון קודם, ואילו שני האחרים הומלצו במפורש על-ידי סנ"צ מור, לפי אישור של נצ"מ זמורי. יוצא מכאן, שזולת בנוגע לאישום בעבירת הזיוף, אין לנושא זה, כשלעצמו, השלכה ישירה ליתר העבירות. מנגד לכך, הטענה האמורה יכולה לשמש הסבר לדרך הפעולה עם המשטרה, אף אם אין בדבר הסבר לחריגה מתבחיני משרד הפנים, בנוגע לרשיונות לכלי נשק בכלל ולהגנה עצמית בפרט.

59. כל הבקשות אושרו על-ידי הנאשם מס' 1. כך, למשל, בקשתו של חליל מחרום מיום 7.11.93 אושרה בו ביום (ת6/). גם הטיפול הדחוף, באמצעות הבירור הטלפוני, חלף משלוח הבקשה בדרך הרגילה, דרש הסבר מיוחד, אולם הנאשם מס' 1 בגרסתו לא הניח את הדעת לגביו. לעיל ראינו, כי לגבי פואד נסאר
ההסבר היה על-מנת "שהצדק יראה". דא-עקא, שאין בו כדי להצדיק את הטיפול כמות שניתן. מקל וחומר עת המדובר בטיפול בידידו הטוב. לעומת זאת, בעניינו של חליל מחרום לא ניתן כל הסבר לדבר. הטענה הכללית אודות התנכלות לו, אינה יכולה לשמש תירוץ לטיפול האישי והמיידי, לפחות מעת שהוענק לו רשיון קודם - האישור הראשון - בתחילת שנת 93'. הבקשה של מוריס נסאר לא עמדה בקריטריונים אף אליבא דהודאת הנאשם מס' 1, ואין הסבר מה דחיפות הייתה לטפל בבקשה זו, כפי שטופלה. גם ההסבר לגבי אמין עיסא, בנוגע לרצון לגייסו לשירות הביטחון, אינו מצדיק את הצורך לטפל בעניינו במתכונת המיוחדת ושלא בדרך הרגילה. שונים הם פני הדברים לגבי בקשתו של ג'מאל ג'אבור, שסירוב ההמלצה הראשוני לגביו נראה, לכאורה, לוקה בחסר.

למסקנה דלעיל, אודות סטייה מן השורה במתכונת הצורה של הטיפול בבקשות, אנו מגיעים אפילו אם לפנים מהמסכת העובדתית לאשורה, נראה בחלק מהבקשות טיפול במסגרת של ערר. ראשית, גם בהליך זה חלה חובה על מנהל המחלקה לפנות אל המשטרה, ככל שהסירוב נובע ממנה, כנקוב בסעיף 12(ג1)(2) הנ"ל לחוק כלי היריה, וכפי שהדברים אוזכרו לעיל. שנית, גם במסגרת ערר נחוץ לעמוד בתבחינים. סטייה מהם שווה לחריג בעת אישור הבקשה מלכתחילה. מבחינה זו של תוכן שיקול הדעת אין, אפוא, הבדל בין ערר לבין בקשה רגילה. שלישית, ערר כשלעצמו אינו מצדיק טיפול על דרך של אישור טלפוני, לעומת ההליכים בדרך הרגילה. רביעית, משמתקבל הערר מוחזר הנושא אל פקיד הרישוי להוצאת הרשיון (כמו באישור הבקשה הראשונה של חליל מחרום). מנהל המחלקה אינו צריך להוציא את הרשיון בעצמו, זולת במקרים בהולים, שהבקשות דידן אינן כאלה כלל וכלל.

60. המסקנה העולה מן המקובץ היא: בעניינם של כל המבקשים נקט הנאשם מס' 1 בטיפול חריג ויוצא דופן. תוך תקופה קצרה ביותר אושרו לכולם רשיונות. לארבעה מהם אושר לראשונה רשיון כלי נשק להגנה עצמית. הארבעה הם כל אלה שהועסקו ללא תמורה בחצר ביתו. שניים מהם: חליל מחרום ומוריס נסאר, הגישו בתקופה זו שתי בקשות נפרדות, ששתיהן אושרו. בשלב זה התמקדנו בעיקר בנושאים הכלליים יותר, אלה המשותפים לרוב המבקשים. טרם עמדנו על משמעות האישורים החריגים, בניגוד לתבחיני משרד הפנים. באלה נעסוק בעת הדיון בעבירות עצמן.

בולט הדבר, גם מבלי להיכנס עתה אל תוכן האישורים, כי הטיפול בכללותו חרג ביותר מהמקובל. איש ממבקשי הרשיון להגנה עצמית לא טרח כלל לצרף הסבר בכתב לסיבות הבקשה, כנדרש ממבקשים רגילים מן השורה (עמ' 37). לפיכך, הטעמים ביסוד הבקשות הללו נותרו עלומים, בבחינת סוד בינם לבין הנאשם מס' 1. אין צריך לומר, שגם לא נרשמו נימוקי האישור של הבקשות, להבהיר את שיקול הדעת הענייני להחלת החריגים והסטיות מהתבחינים. בנסיבות אלו נותרו הסיבות להפעלת שיקול הדעת בגדר חידה. כשמצטרפת לכך אפשרות ממשית של שיבוש שיקול הדעת, עקב מצב של ניגוד אינטרסים, יהא עליו לשכנע בכנות פעולתו. בנושא זה נתמקד בהמשך הדברים. עם זאת ברי הדבר, כי מנהל תקין אין כאן כלל. כמדומה שעל המופקדים לכך במשרד הפנים ליתן את הדעת לנושא, לבל תמשך הרעה החולה.

בזיקה לנושאי הבקשות דידן, מן הראוי להפנות לעדותה של גב' קירש, פקידת הרישוי במחוז חיפה, שלדבריה זולת עניינם של המבקשים הנ"ל, לא היו מקרים נוספים, שבהם הנאשם מס' 1 פנה אליה בפני
ות דומות (עמ' 158 למעלה). יוטעם, כי בשלב זה אנו לא מביאים בחשבון המחדלים, את חתימות הנאשם מס' 1 חלף עמדת משרד הבריאות והמלצת המשטרה. נושאים אלה ילובנו להלן, בעת הדיון בטענות על עבירת הזיוף, שכן לבסוף לא נמצאה בהם, כשלעצמם, סטייה מהותית בנוגע להליכי אישור הבקשות.

61. צדו השני של מטבע העבירות המיוחסות לנאשמים, נעוץ בטובות הנאה, שלטענת המאשימה ניתנו לנאשם מס' 1 על-ידי הנאשם מס' 2 ויתר המבקשים (זולת ג'מאל ג'אבור). טובות הנאה אלו ניתנו לו, לפי הנטען, במסגרת ביצוע עבודות שונות בחצר ביתו. על-כך נעמוד עתה.

ד' העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1

העבודות והיקפן:
62. בחודש אוגוסט 93' רכש הנאשם מס' 1 את דירתו בגבעת זאב, ונכנס לגור בה בשלהי אותה השנה. מסביב לדירה, ביציאה ממפלס הקרקע מצויה חצר גדולה, עם גדר הפרדה בינה לבין רשות הרבים. הקבלן בנה גדר מאבן ואת פתח המעבר לכניסה מרשות הרבים. הנאשם מס' 1 ביקש להוסיף מעקה מברזל מעל גדר האבן, גדר תיל במקומות מסוימים ושער כניסה מברזל (ראו בתמונות הנספחות למוצג ת45/ וכן בתרשומת הביקור במקום, עמ' 325-324). בשלב מסוים, השכן המתגורר קומה מעליו, מר נסים שמעוני, קצין משטרה בדימוס, הזמין מסגר לביצוע עבודות שונות. בהזדמנות זו שוחח עמו הנאשם מס' 1, כדי לברר את שיעור העלויות להתקנת שער וגדר בחצרו. בשיחה זו נכח גם הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר
, שהגיע אל דירת מר אלימלך לביקור, במסגרת ידידותם האישית. מששמע על העלויות הנדרשות לביצוע העבודות, יעץ לחברו להמתין, עד שיוכל לאתר בעל מקצוע, שיבצען במחיר זול יותר. הוא היה מודע למצוקה הכספית שבה היה נתון מר אלימלך באותה העת, עקב רכישת הדירה. ואכן, לאחר זמן מה הודיע לו מר נסאר, כי ניתן לבצע את עבודות המסגרות במחיר זול יותר ולהזמין דשא לשתילה. הערכתו הייתה, שהעלות תגיע לסכום שבין 3,000.- ש"ח לבין 3,500.- ש"ח. לגרסת שני הנאשמים, זהו הסכום שהועבר לידי הנאשם מס' 2. אומנם, אין תיעוד בכתב, להעיד על העברה בפועל של סכום כסף זה - אשר לפי הנטען נמסר במזומן ולכן גם לא ניתן היה להציג שיק - אולם, בכללם של דברים מקובלת עלינו גרסתם לגבי ביצועו, לשם כיסוי ההוצאות הצפויות.

מר פואד נסאר
לא רצה להפיק רווחים על גב חברו, אלא התכוון באמת ובתמים לסייע ולהקל עליו ככל האפשר. לפיכך ביקש לאתר עבורו את החלופה הזולה ביותר לביצוע העבודות. בנסיבות אלו פעל להזמנת הדשא, מצא גנן שיטפל בשתילתו ובגינה מסביב, מסגר שיבצע את עבודות המסגרות ונהג, להובלת הציוד של בעלי המקצוע. לבסוף גייס גם את אחיו מוריס נסאר ואת כל חבריו הנ"ל, שיסייעו בביצוע העבודות השונות.

63. לטענת ההגנה, מעקה הברזל שהותקן על הגדר הושלך כגרוטאה, במהלך ביצוע עבודות שיפוצים בבניין מסוים בחיפה. לפיכך, קבלתו לא הייתה כרוכה בעלות כספית כלשהי. מעקה זה הובא אל חצר ביתו של מוריס נסאר. אמין עיסא דאג להובילו אל בתי הזיקוק, על-מנת שפועלים העובדים שם בחברה של אביו, בה הוא מועסק כמנהל עבודה, יצבעוהו כראוי. את הצבע רכש הנאשם מס' 2. לאחר מכן בוצעו על-ידו ועל-ידי מוריס נסאר תיקוני צבע והשלמות, בחצר ביתו של האחרון, בטרם הובל המעקה אל חצר ביתו של הנאשם מס' 1.
64. אין מחלוקת על-כך, כי עבור עבודתם וזמנם של ה"ה מוריס נסאר, אמין עיסא וחליל מחרום, לא שולם שכר כלשהו. הם עשו כן חינם אין כסף. לטענתם, נהגו כך כמחווה של רצון טוב והבעת חברות כלפי פואד נסאר
. המדובר בעבודה שנמשכה לפחות שלושה ימים מלאים, חלקם מבוקר עד ערב, כולל זמן הנסיעה. כמו-כן השקיעו, כאמור, עבודה נוספת באזור חיפה, כאשר אמין עיסא טיפל בהתקנת רוב חלקי המעקים, לאחר הכשרתם וצביעתם. בפעולותיו הסתייע הלה בשלושת האחרים (ת54/ג, בעמ' 2 ש' 2; עמ' 200 באמצע ועמ' 308). כך גם נובע מאמירת הנאשם מס' 2 (ת51/ג, בעמ' 2 ש' 26-23). אף אם אין לפנינו ראיות ברורות, לעבודות הספציפיות שאותן ביצעו חליל מחרום ומוריס נסאר, שכן הם לא העידו במהלך המשפט ואמירותיהם במשטרה אינן קבילות לאמיתות תוכנן (עמ' 324), הרי מהמסכת הראיתית עולה בבירור, כי הם תרמו וסייעו לעבודות, במשך כמה ימים.

גם פואד נסאר
עצמו לא קיבל תמורה עבור עבודתו ושתדלנותו אצל בעלי המקצוע. לדבריו נותרה יתרה מסוימת מהסכום שמר אלימלך העביר אליו, אולם זו נועדה לכיסוי חלק מהוצאותיו (עמ' 388 ש 5-2).

שווי העבודות למעשה:
65. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת על שווי העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1, כאשר כל צד תמך את טענותיו בחוות-דעת של מומחה מטעמו. לדידנו אין חשיבות יתירה לשוויין המלא, לאחר שהובהר, כי כל זמנם ומרצם של המבקשים הנ"ל, כולל פואד נסאר
עצמו, הושקע ללא תמורה כלשהי. עם זאת, לא למותר יהא לציין, כי על-פי התשתית העובדתית המונחת לפנינו, לא היה בסכום של 3,500.- ש"ח, שהנו הערכת הסכום על הצד הגבוה, כדי לכסות אפילו את שיעור העלויות למעשה. בנסיבות אלו נעמוד להלן בקיצור נמרץ בלבד, על תחשיב שווי החומרים, העבודות וההוצאות בפועל:

- הדשא נרכש על-ידי הנאשם מס' 2 במחיר של 1,010.- ש"ח (עמ' 6ב והמוצגים ת1/ ו-ת2/).

- הגנן מר יוסוף סלאמה, שהוכרז כעד עוין, הגיע פעמיים - שלוש לגבעת זאב (בעדותו: ל"ירושלים") לביצוע עבודות הגננות. תמורת זאת קיבל שכר בשיעור של 400.- ש"ח (למעשה 700.- ש"ח, אלא שסך של .300- ש"ח מהסכום האמור שילם לידי הנהג: עמ' 198 למעלה. כל זאת בהנחה, שהוא באמת קיבל שכר עבור עבודתו, בשים לב לגרסתו במהלך החקירה: ת55/, עמ' 3 ש' 24-21). המחיר דלעיל כולל לדבריו הנחה משמעותית, זאת לאור היכרותו את המזמין, מר פואד נסאר
. בחקירה התייחס העד למחיר שהיה גובה ממזמין רגיל: סך הנע בין 1,500.- ש"ח ל2,000.- ש"ח (ת55/א, בעמ' 1 ש' 27-23). בעדות בבית המשפט הפנה ללחצים שננקטו כלפיו בחקירה, ואזכר הנחה בשיעור של 600.- ש"ח בלבד (עמ' 207. אולם ראו, כי אף אליבא דגרסתו הלחץ הנטען לא חל על האמירה בת55/א, אלא לגבי תחקור מאוחר יותר: עמ' 205 באמצע. פשיטא, שסכום ההנחה האמור, הנטען בחקירה, משקף את המציאות). בין אם כך ובין אם כך, בולט, כי המדובר בהנחה משמעותית עבור פואד נסאר
.

- הנהג מר איסמעיל חוסרי, ביצע בכלי רכבו שתי הובלות. האחת ציוד של הגנן והשניה של המסגר. על-כך קיבל תמורה עבור כל נסיעה. מהגנן קיבל כאמור סך של 300.- ש"ח. מהמסגר, ג'ריס חדד, קיבל סך של 300.- עד 350.- ש"ח (עמ' 10 למטה).

- שטיחי הדשא, אשר אף הם נרכשו בצפון, הובלו על-ידי מר נור כיואן, תמורת סך של 500.- ש"ח (עמ' 260-259). שכרו שולם לו על-ידי חברת לוטם, ספקית הדשא, ולא על-ידי הנאשם מס' 2. לפיכך, סכום זה אינו צריך לבוא בחשבון העלויות, בהיותו חלק מההתחשבנות עבור מחיר הדשא. לעניין זה אין נפקא מינה, אם חשבון חברה שולם בפועל, אם לאו.
- המסגר ג'ריס חדד, עבד בהתקנת השער וגדר התיל (כ18- מ') וסייע להשלים את מעקה הברזל, שרובו הותקן באופן לקוי על-ידי אמין עיסא ושני האחרים. השכר שדרש עבור עבודתו, שאת חלקה ביצע בצפון ואת יתרתה בעת ההתקנה בגבעת זאב, עמד על סך של 1,150.- ש"ח. גם בעל מקצוע זה הבהיר, כי המחיר שנדרש על-ידו נמוך באופן מיוחד, בשל ביצוע ההזמנה על-ידי הנאשם מס' 2. אלמלא כן היה דורש מאדם רגיל סכום כמעט כפול (עמ' 303). לעומת זאת ציין, כי החומר עבור התקנת השער נאסף משאריות שנותרו אצלו ולא נרכש במיוחד (עמ' 304 ש' 10). גם הקישוטים הדקורטיביים עשויים למעשה מפלסטיק ועלותם נמוכה ביותר (שם, מול ש' 9. דוגמא לקישוט ראו במוצג נ23/1).

- הנאשם מס' 2 בעצמו מימן הוצאות שונות, של כיסוי דלק לנסיעות, מזון עבור החבורה ורכישת צבע לצביעת הברזלים. העלות הייתה בסביבות 500.- ש"ח (עמ' 388 ש' 5-2).

גם אם נפחית את הסך של 500.- ש"ח עבור הובלת הדשא, ונעמיד את שכרו של הנהג עבור הובלת הברזלים על הצד הנמוך, לאמור סך של 300.- ש"ח, נגיע לסכום עלויות כולל של כ3,500.- ש"ח (המחיר לפי דברי העדים, לפני ההנחה לפואד נסאר
, מגיע לסך של כ5,000.- ש"ח. לפי עדות הגנן בחקירה במשטרה העלות הכוללת אף גבוהה יותר: בין 5,500.- ש"ח לבין 6,000.- ש"ח). הווי-אומר, כי בדוחק רב יש בסכום האמור, אותו לטענת הנאשמים העביר מר אלימלך למר נסאר, כדי לכסות את שיעור ההוצאות בפועל. קל וחומר אם הסכום הנו סך של 3,000.- ש"ח בלבד. מובן אפוא, שאין המדובר בכיסוי ריאלי של העלויות למעשה, לנוכח העובדה שקבוצת המבקשים לא קיבלה שכר כלשהו עבור מלאכתה. לא הובא בחשבון גם מחיר החומר עבור מעקה הברזל (מתוך הנחה לפיה ההגנה נכונה בטענתה, כי המדובר בגרוטאה, פסולת זרוקה, עבורה לא שולם דבר. עם זאת יובהר: הנחה זו אינה מבוססת כלל על עדות מר ט' אשכר, ידידו של פואד נסאר
, אשר הותירה רושם עגום למדי. היא נעשית אך מחמת שיקולי הספק הסביר המתעורר בעניין).
שווי העבודות לפי המומחים:
66. כאמור לעיל, הגישו הצדדים חוות-דעת של מומחים, במטרה להצביע על העלויות למעשה של העבודות דלעיל. התביעה הגישה את חוות-דעתו של מר צבי סגלר (ת45/) ואילו ההגנה הגישה את חוות-דעתו של מר מרדכי אלימלך, אחיו של הנאשם מס' 1 (נ38/1). כל אחד מהם טען, שאין להסתמך על חוות-דעתו של המומחה הנגדי. דעתנו היא, כי יש ממש בטענות שניהם ולא ניתן להסתמך על חוות-דעת מי מהמומחים הנ"ל. עם זאת, משתיהן גם יחד ניתן להסיק, כי שווי העבודות הריאלי - בשים לב לנתונים המיוחדים של המקרה דנן, כולל השכר לפועלים, אשר שולם "נטו" ללא קבלות - עולה באופן ניכר על סך של 3,500.- ש"ח.

67. לפי עדות המומחה מטעם התביעה, עלויות העבודות מסתכמות בסכום העולה על 16,000.- ש"ח, מרכיב עבודה וחומרים. דא-עקא, שמומחה זה לא ביקר בעצמו במקום, לשם נשלח עובד ממשרדו (עמ' 149). מלכתחילה סבר המומחה, כי אין המדובר בחוות-דעת הדרושה לשם הגשה לבית המשפט. לכן הוא עצמו חתם עליה, חלף העובד שביקר במקום (עמ' 152). זאת ועוד, העובד לא הוזמן כלל לאשר את נתוני חוות הדעת ולהעיד בנושא. בנסיבות האמורות, מר סגלר לא יכל להעיד על התרשמותו מטיב הברזל, האם גרוטאה משומשת, כגרסת ההגנה; או "גדר ברזל עתיקה מעוטרת ע"י ברזלים מסובבים ופיתוחים", כנקוב בעמ' 3 לחוות הדעת. כך בדומה לגבי טיבו של שער הברזל. המומחה מסכים לכך, שעיטורים מפלסטיק משפיעים על המחיר, להבדיל מעיטורים מקוריים (עמ' 151 באמצע). בענייננו המדובר כאמור בתוספת מפלסטיק בלבד, שעלויותיה פרוטות. במהלך החקירה החוזרת הבהיר מומחה התביעה, כי עלות שיפוץ של גדר ישנה והבאתה למצב תקין, עומדת על כ50%- מערכה כחדשה (עמ' 153). מכיוון שכך, המחירים הנקובים בחוות הדעת, המתייחסים לרכיבים חדשים ולעבודה מקצועית, אינם יכולים לשמש ראיה לעלויות. יחד עם כן, מחוות דעת מומחה התביעה ניתן לחזק את מסקנתנו דלעיל, לפיה הסכום שאותו העביר הנאשם מס' 1 לחברו, נמוך באופן משמעותי מהעלויות למעשה.
68. המומחה מטעם ההגנה, מר אלימלך, קרוב אצל בעל העניין וטרם השלים את הסמכתו המקצועית. בחוות-דעתו התייחס למחירים ללא מע"מ, מבלי שנתן משקל מספיק לשכר הפועלים, לנסיעות ולמרחק מקום ביצוע העבודה ממקום מגורי הפועלים (עמ' 460-458). עוד לא התייחס להתקנת כ18- מ' של גדר תיל. יוצא מכאן, שאם נעדכן חוות דעת זו ונשלים את החסר בה, נמצא שהסכום בשיעור של 3,500.- ש"ח, נמוך משוויין האמיתי של העבודות. לא-זו-אף-זו, מעדויות בעלי המקצוע, כפי שפורטו לעיל, ניכרת הנחה משמעותית אשר הוענקה בשל זהות המזמין (פואד נסאר
) ומכיוון שהם לא נדרשו למסור קבלות. פשיטא, שהמחיר המקובל לעבודות אלו, שאותו על שמאי להעריך, גבוה יותר. יוצא מכאן, שתוצאת חוות-דעתו אינה יכולה כלל להתקבל על הדעת.

69. לאחר כל זאת נשוב ונזכור, כי המחלוקת דלעיל היא משנית בלבד, מעת שנקבע בבירור למדי, כי כל אחד ממבקשי הרשיונות ביצע את חלקו בעבודה מבלי לדרוש ולקבל תמורה כספית כלשהי. מסכת היחסים בין פואד נסאר
לבין אמין עיסא וחליל מחרום, אינה של חברות כה הדוקה, עד כי יסכימו לבצע עבורו את המטלה ללא תמורה. ואכן, בעדותו במשטרה הבהיר אמין עיסא, כי עשה כן רק מכיוון שציפה לקבל את הרשיונות באמצעות פואד נסאר
(ת54/ג עמ' 2). לנושא זה עוד נשוב בהמשך הדברים.

מועד ביצוע העבודות:
70. מחלוקת נוספת בין הצדדים מתייחסת למועד ביצוע העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1, בהשוואה למועד הטיפול בענייני המבקשים. בעוד שהמאשימה טוענת, כי העבודות בוצעו במקביל לתקופת הטיפול ברשיונות, טוען הנאשם מס' 1, כי הטיפול בעניינם קדם לכך.

71. בעדותו במשטרה (ת54/ג) העיד אמין עיסא, כי באחד הימים בהם הגיע לירושלים לסייע בביצוע העבודות, מילא את הבקשה לרשיון אקדח ומסר אותה לפואד נסאר
, על-מנת שימשיך את הטיפול בה (שם, עמ' 2 ש' 14-12). כך נהגו גם חליל מחרום ומוריס נסאר. נושא זה מתקשר לתאריך ביצוע העבודות, לפי המפורט שם בהמשך. לדברי אמין עיסא, בדרכם חזרה מירושלים לצפון, הם סטו לתל-אביב, כדי לערוך מטווח לצורך קבלת האישור על אימון בכלי ירי, לאור קיומו של התנאי הסטטוטורי דלעיל. מוסיף ואומר שם אמין עיסא (בעמ' 2 מש' 21 עד עמ' 3 ש' 2):
"ואכן פואד לקח אותנו לתל-אביב עוד באותו יום ועשינו אימון ירי במטווח בול וקבלנו במקום אישור. באותה הזדמנות גם החלטתי לקנות את הנשק באותו מקום... גם חליל מחרום עשה אימון ירי וגם קנה נשק באותה חנות ...".
עיון בבקשה שהגיש אמין עיסא (ת8/) ובנספחיה מעיד, כי הבקשה נרשמה ביום 8.11.93. בתאום עם גרסתו זו מתברר, שתעודת המכר של חברת "בול" מטווחים בע"מ, נושאת אף היא את אותו תאריך. כך גם הקבלות שהוצאו עבור רכישת האקדח. עיון דומה בבקשתו של חליל מחרום (ת5/) יגלה, כי התאריך הרשום בה הנו לכאורה 8.10.93, למרות שניתן להבחין, כי קודם לכן היה רשום התאריך 8.11.93 (ראו הן בבקשה עצמה והן בדף הצהוב הנוגע למשרד הבריאות). בנושא זה אין מניעה מלסמוך על מראה עיניים (בסיוע זכוכית מגדלת ובלעדיה), "לצורך השוואת כתבי יד ללא עזרת מומחים" (ר"ע 530/82 עטר חברה למסחר בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח(2) 337, 344 מול ב'-ג'). מכל מקום, תעודת המכר של חברת בול הנ"ל, אשר צורפה לבקשתו, נושאת בבירור תאריך 8.11.93. כך גם הקבלות לתשלום עבור רכישת כלי הנשק. הבקשה של מוריס נסאר (ת7/) נושאת אף היא תאריך 8.11.93.

נובע מכל האמור, כי לגרסתו של אמין עיסא יש חיזוק חיצוני יוצא דופן, מתוך מסמכי חברת בול המצויים בבקשות. חיזוק זה מעגן את כל הפעילות האמורה לתאריך 8.11.93, היום שבו בוצעו עבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1, שהרי הנסיעה למטווח נעשתה בדרך חזרה. מן הראוי לציין, כי לא נעלמה מאתנו העובדה, שאמין עיסא העיד שם על ביצוע העבודות בימי שבת, ואילו התאריך 8.11.93 נפל ביום ב'; אולם, קיימות ראיות אחרות, לפיהן הגנן הגיע גם באחד מימי אמצע השבוע לבצע עבודות הכשרה (למשל: ת55/ בעמ' 2 ש' 19. אומנם העד חשב שהגיע ביום רביעי, אך הוא לא היה בטוח בכך. לעומת זאת, דובר שם בבירור על יום מסוים באמצע השבוע, להבדיל מהגעתו בהזדמנות אחרת ביום שבת, עם רכבו של הנהג עיסמאיל חוסרי). באמרתו דלעיל מתייחס אמין עיסא במפורש לנוכחותו של הגנן באותו היום (ת54/ג, עמ' 2 ש' 7-6).

בעדותו בבית המשפט חזר בו אמין עיסא מאמירה זו (עמ' 311 ש' 6-4). בהקשר לכך העלה טענות ללחצים כלפיו בחקירה, תוך איומים לעוצרו ולפגוע במקום עבודתו. אכן, כמה ממהלכי החוקרים מעוררים תמיהה מסוימת. בעיקר אמורים הדברים בנוגע לשימוש בצו מעצר, אשר הוצא מבעוד מועד בהעדר החשודים, לפי פניה שבאה אל בית-משפט השלום (ת73/), גם אם לא הייתה מניעה כלשהי לזמן את החשודים לדיון. ברגיל ראוי לשקול חלופת מעצר לצורכי חקירה רק כל אימת שאלה מחייבים זאת. העובדה שבאמתחת החוקרים היה צו מעצר מאושר מראש על-ידי בית המשפט, הוסיפה יתר תוקף ונופך לעמדתם. מכמה עדים שמענו בנפרד על שימוש שנעשה בדבר כלפיהם. בעדותו של סנ"צ סומך, אשר עמד בראש החקירה, פורט הדבר בקשר לחקירתו של הגנן מר יוסוף סלאמה. למרות שהלה לא קיבל מהנאשם מס' 1 רשיון לשאת כלי נשק וחלקו הסתכם בביצוע עבודות הגננות, איימו לעצרו, מכיוון שלטענת החוקרים נמנע מלספר את כל האמת. לבסוף שוחרר, לאחר שפרט בעדותו את שהחוקרים רצו לשמוע (עמ' 248 למטה). אין צריך להרבות במילים, כי שימוש באמצעי המעצר בכדי לדובב את העד, רק מכיוון שאינו מוסר גרסה הנראית בעיני החוקרים, הנו אמצעי החורג מהמידתיות. יש בו כדי להשפיע על עדים לומר את שהחוקרים רוצים לשמוע מהם. גישה כזו אינה מסייעת לגילוי האמת.

עם זאת, בעדותו בבית המשפט לא זכר אמין עיסא שקרים, שאותם מסר במהלך החקירה, בעטיים של אמצעי החקירה הנ"ל אשר ננקטו כלפיו (עמ' 313 ש' 17-16). לפיכך, אפילו אם ננקטו במהלכה אמצעים בלתי מידתיים, עדיין ניתן לסמוך על אמרתו במשטרה, בניגוד לכפירתו בבית המשפט, על-כך שבדרך חזרה עברו אצל חברת "בול" בתל-אביב. גם ההגיון הישר מכתיב אפשרות זו, שאם לא כן, היה מתאר נסיעה משותפת אחרת של כל החבורה, מחיפה לתל-אביב, מה שלא מצא ביטוי כלשהו במסכת הראיות. גרסתו במהלך החקירה עדיפה ומשקפת את האמת. ההודעה משמשת, בענייננו, גם ראיה לאמיתות תוכנה, לאור הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להבדיל מהודעות ה"ה חליל מחרום ומוריס נסאר, שלבסוף לא העידו. ראו על-כך בעמ' 324 ש' 15-6). חיזוק לראיה זו, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, מצוי בשפע בתאריכים הנקובים במסמכי חברת "בול", כמפורט לעיל.

72. נובע מן האמור, כי אין בידינו לקבל את גרסת ההגנה לביצוע העבודות בשלב מאוחר יותר (ראו גם באמרת יוסוף סלאמה, ת55/, המדבר על עבודה בחודש נובמבר: שם, עמ' 1 ש' 14). הווי-אומר: כבר בתחילת חודש נובמבר 93' בוצעו העבודות. במסכת ראיותיו ניסה הנאשם מס' 1 להצביע על עניינים שונים המעידים על תאריך ביצוע מאוחר יותר, מאמצע חודש דצמבר 93' ואילך (בשונה מחקירתו במשטרה, שם דיבר על החודשים נובמבר-דצמבר: עמ' 352 ש' 11-3. בת50/א דיבר רק על חודש נובמבר: עמ' 1 ש' 16-15). ברם, בראיותיו בנושא לא היה כדי לקעקע את הגרסה המוצקה, הנובעת מעדותו של אמין עיסא במשטרה, לאור מסמכי חברת "בול". טענות ההגנה בדבר מועד תשלום הארנונה אינן יכולות לגרוע מן האמור, שכן השאלה האם באותו המועד כבר התגורר הנאשם מס' 1 בדירה אם לאו, היא נפרדת. לאור המפורט, אין כבר צורך לדון בה (למרות שגם לפיה אין המדובר בתאריך מרוחק הרבה יותר. ראו במוצג נ28/1, תשלום מחודש 11/93 ואילך. גם עדי ההגנה מדברים על סוף חודש נובמבר ולא על חודש דצמבר: מוכר הדירה מר יורם יפרח, בעמ' 404 ש' 17-16; והשכן, בעמ' 417 ש' 29). כך גם בנוגע למועד הנקוב במסמכים הקשורים לאספקת הדשא (ת1/ - ת2/). אלה אינם מבטאים את יום המשלוח למעשה, אלא את תאריך הוצאת החשבון לתשלום.
73. המסקנה מהמקבץ המובא לעיל היא, כי כבר בתחילת חודש נובמבר 93' היו העבודות בגינה ובחצר הבית בעיצומן. יום קודם לכן, 7.11.93, הוגשה ואושרה, בו ביום, הבקשה האחרונה של חליל מחרום (ת6/ - לרובה ציד). במאמר מוסגר נאמר, שאפילו אם היה ממש בגרסת ההגנה, לגבי ביצוע עבודות בשלב מאוחר יותר, לא היה בדבר כדי לשנות ממהות התוצאה הנובעת מהקביעה דלעיל, זאת לאור הוראת סעיף 293(5) לחוק העונשין, עליה נעמוד בהמשך הדברים.

74. על מצע התשתית העובדתית המפורטת לעיל, נעבור להלן לבחון את העבירות המיוחסות לנאשמים. תחילה, עבירת הזיוף המיוחסת לנאשם מס' 1. לאחריה, העבירות בשירות הציבורי וכלפיו, המיוחסות לשניהם: לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים, לנאשם מס' 1; ומתן שוחד לנאשם מס' 2.

ה' הדיון בעבירות השונות

עבירת הזיוף:

75. סעיף 418 לחוק העונשין קובע את עבירת הזיוף:

"המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו - מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים".
המאשימה מייחסת לנאשם מס' 1 חמש עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, לפי הסיפא דלעיל, בשל החתימות שחתם בשם משרד הבריאות והמשטרה. בעיקרי הטיעון מטעם המאשימה, יוחדו לנושא זה מילים ספורות בלבד: "מובן שכל האישורים שנחתמו ע"י הנאשם 1 - אישורי המשטרה (אלוף הפיקוד), ואישורי משרד הבריאות - נעשו באופן שבו חותם הנאשם 1 בשם אחרים, ללא סמכות כדין" (שם, עמ' 28). בהגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין מנויות שלוש חלופות. הראשונה דנה בעשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות, ואילו השנייה והשלישית מדברות על פעולות חתימה או שינוי מסמך ללא סמכות. אף אם אין ספק בכך, שהנאשם מס' 1 לא הוסמך לחתום בשם המשטרה או בשם משרד הבריאות, עדיין אין בעובדת ביצוע החתימות כדי להכריע בחיובו בעבירה האמורה.

76. החתימה בדף עמדת משרד הבריאות: אין בידינו לקבל את טענות המאשימה, על-כך שהמדובר בחתימה הנחזית להראות כחתימה פורמלית של משרד הבריאות. זו נעשית ברגיל בחלק התחתון של הטופס, בסמוך למקום המיועד לחותמת המשרד. הנאשם מס' 1 חתם בטופס למעלה, ליד המשבצת המתייחסת לאי רישום המבקש בכרטסת הארצית של חולי הנפש. הנאשם מס' 1 הסביר, כי חתימתו זו נועדה להעיד על קבלת האישור, על-פי בדיקה טלפונית (עמ' 358) או להבהיר, שאין כלל צורך בבדיקה, בנוגע לאותו המבקש (עמ' 371). אכן, בנושא זה מתעורר ספק בשאלה, אם הוא לא ערך בירור לגבי המבקשים שלא החזיקו ברשיון נשק קודם (פואד נסאר
וג'מאל ג'אבור). כמו-כן נותר ספק, האם החתימה בדף המיועד לפרוט עמדת משרד הבריאות, בקשר עם בעלי הרשיונות הקודמים, לא מכוונת להעיד על העדר הצורך באישור. על פני הדברים המדובר בליקוי מנהלי, שכן ניתן היה לרשום בצורה נאותה יותר, כי אין צורך בבדיקה או שהאישור ניתן לאחר בירור טלפוני, כולל התייחסות לפרטי מוסר המידע. ואולם, בגרסת הנאשם מס' 1 יש עדיין כדי לעורר את הספק, לפיו החתימות בדף עמדת משרד הבריאות לא התיימרו להציג את חתימת המשרד עצמו. מיקומן וצורתן יכולים להעיד על-כך (השוו, לעומת זאת, עם האישור הראשון של חליל מחרום, שאינו חלק מכתב האישום. מנגד השוו עם החתימות בנ39/1). הואיל ולפי השיטה החדשה התייתר הצורך במשלוח הטפסים, אזי גם אין המדובר בחתימה ללא סמכות.

זאת ועוד, מר אלימלך לא ניסה כלל להסתיר את העובדה, שהחתימות הן שלו. מעצם קיומה של אפשרות לקבל במקרים מסוימים אישור בטלפון, כפי שגם אושר על-ידי גב' לוכסמבורג, ניתן ללמוד, כי אפילו על-פי השיטה הקודמת יכול היה הפונה לרשום בעצמו את עובדת קבלת האישור. אף אם ייתכן, כאמור לעיל, שניתן היה לנקוט בדרך אחרת, נאותה והולמת יותר, עדיין אין להסיק מכך, כנטל ההוכחה הנדרש בענייננו, את רצון הנאשם מס' 1 לשנות ממהות המסמך או להתיימר לחתום ללא סמכות. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע, כי הנאשם מס' 1 פעל לשם עשיית מסמך "הנחזה להיות את אשר איננו" או "לדבר שקר על עצמו" (השוו: ע"פ 310/85 זוסיה נ' מ"י, פ"ד לט(3) 673, 678-677).

77. החתימה חלף אישור המשטרה: דומים הם הדברים באשר לחתימה במשבצת אלוף הפיקוד. כזכור, לגבי המבקשים פואד נסאר
וג'מאל ג'אבור נחתמה המלצת המשטרה אישית על-ידי סנ"צ מור. בנוגע לחליל מחרום נקבע לעיל, בעת הדיון בפן העובדתי, כי אין ראיות מספיקות להוכיח שלא ניתן לגביו אישור טלפוני ואילו בטופס הבקשה של מוריס נסאר, לא נמצאה חתימה כלל. נותר אפוא עניינו של המבקש אמין עיסא בלבד, בהתייחס לחתימה ב-ת8/. נושא זה דומה בעיקרו לנאמר קודם, בנוגע לחתימה בדף עמדת משרד הבריאות. הנאשם מס' 1 לא חתם במקום המיועד לחתימת המלצת המשטרה, ולכאורה גם לא התיימר לחתום על אישור במקומה. החתימה מהווה למעשה תרשומת על אישור המשטרה (עמ' 367 ש' 25-24). למרות שגם כאן קיים פגם מנהלי בצורת עשיית הדברים, לא ניתן לקבוע שמתמלאים רכיבי עבירת הזיוף. בל נשכח, כי לגבי אמין עיסא - בדומה לאחרים, בעלי רשיונות קודמים - המלצת המשטרה לא נדרשה כלל.

78. הנאמר לעיל, נכון גם לגבי רובד היסוד הנפשי, בנוגע למודעות הנאשם למילוי אחר היסודות העובדתיים של העבירה. אפילו אם נאמר שיסודות עבירת הזיוף התמלאו מהיבטן העובדתי, עדיין אין מתקיים לדעתנו היחס המנטלי הנדרש, לשם גיבושו של היסוד הנפשי. הנאשם מס' 1 שכנע בטענותיו, כי פעל בנושא החתימות כפי שפעל, מתוך סברה - בין אם מוטעית ובין אם לאו - שזוהי דרך הפעולה המקובלת להעיד על מילוי תנאי האישור.

המסקנה:
79. פועל יוצא ממקבץ המפורט לעיל הנו, שלא ניתן להרשיע את הנאשם מס' 1 בעבירות הזיוף המיוחסות לו. לפיכך הוא מזוכה מהן.
העבירות בשירות הציבורי וכלפיו:

הערך המוגן, בעבירות הנוגעות לשירות הציבורי:
80. העבירות המיוחסות כאן לנאשם מס' 1, נובעות מהתנהגותו בעת מילוי תפקידו הציבורי. לא העבודות חינם אין כסף בגינתו הן העבירה. הצטלבותן עם תפקידו במשרד הפנים היא המעלה את הרבב הנטען. על עובד הציבור נאסר להפיק טובות הנאה אישיות מכוח תפקידו או בקשר עמו. ככל שדרגתו גבוהה יותר, כך גם חובותיו ואחריותו. אל לו לנצל את סמכויותיו, שלא למען צרכי הציבור. עליו להימנע מלהביא עצמו למצב של ניגוד אינטרסים או לאפשרות קיומו של מצב כזה. שיקול דעתו במהלך מילוי חובותיו ותפקידו, חייב להיות נתון אך ורק לשיקולים ענייניים, לגופם של דברים. בהקשר לכך נכתב:
"כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד עניינים קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד. כתוצאה מכך עשויה לבוא הפעלה בלתי ראויה של הסמכות. חשש זה בא הדין למנוע".

(ט' שפניץ ו-ו' לוסטהויז במאמרן "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ספר אורי ידין 315, 317).
מן הראוי שלציבור יהיה אמון בפעילות משרתיו, נושאי המשרות הציבוריות, שסמכויותיהם יופעלו ביושר, בהגינות ובטוהר מידות. התנהגות זו צריכה למצוא ביטוי הן במעשה והן במראית (שם). כפי שנפסק בנושא: "עצם המעמד הכפול פגום הוא מיסודו, אף בלא שניגוד אינטרסים יהיה קיים או יתעורר בפועל, וללא שהופקה ממנו טובת הנאה או שנגרם בפועל נזק לציבור... די בכך שקיימת אפשרות ממשית שיתעורר ניגוד אינטרסים..." (בג"ץ 4225/91 גודוביץ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(5) 781, 786 מול ז'; ראו גם את הנאמר ברע"פ 5905/98 רונן נ' מ"י, דינים עליון, כרך נה, 762).

במאמר "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" (משפטים י' (תש"ם) 11) מונה פרופ' א' ברק שלושה רבדים בקשת המקרים, המהווים פעילות תחת מצב של ניגוד אינטרסים: בקצה האחד מצויה "ההפרה הזדונית שיש בה יסוד של שחיתות" (שם, 13). זהו התחום השחור, שבו חל המשפט הפלילי, על מגוון עבירותיו. מן העבר השני מצויה ההתנהגות בה דבק פגם אסתטי בלבד. פגם זה נתון לשיקוליו הערכיים של עובד הציבור. בתווך, בין שתי קצוות אלו, מצוי התחום האפור. הכוונה להתנהגות קלוקלת, המסווגת כחלק מנורמות האתיקה המקצועית והדין המשמעתי (ראו גם ב-ע"פ 276/70 מ"י נ' חראזי, פ"ד כד(2) 85, 86 מול ז' עד 87 מעל א'; ובע"פ 216/75 תמיר נ' מ"י, פ"ד ל(2) 169, 180 מול ז'). ההבדל בין הדין המשמעתי לבין הדין הפלילי מתמצה לא רק בתכלית שונה ביסוד כל אחד מהם, אלא במידת הפגיעה באינטרס הציבורי, האם חומרתה מצדיקה את החלת המשפט הפלילי. כפי שנפסק בע"פ 4148/96 מ"י נ' גנות (פ"ד נ(5) 367, 391 מול ב'-ג'. להלן: "גנות") השאלה היא:
"האם מידת חומרתה של הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור היא כזאת עד שהאינטרס החברתי לקיומו של שלטון תקין מחייב את הגנת המשפט הפלילי".
81. נטילת השוחד היא פעולה המובילה את פקיד הציבור למצב חמור של ניגוד אינטרסים (ע"פ 1877/99 מ"י נ' בן עטר, טרם פורסם. ניתן ביום 6.9.99. להלן: "בן עטר"). הערך המוגן בעבירה הנו אם-כן, טוהר המידות וסילוק השחיתות מפתחה של הפעילות הציבורית:
"הערך החברתי המוגן באמצעות העבירות שעניינן שוחד לעובד ציבור הוא עצם פעולתו התקינה של המינהל הציבורי. המטרה הראשונה היא להבטיח שפעולתו של המינהל הציבורי תשקף את רצונה האמיתי של המדינה, כלומר תהיה מכוונת להגשמת האינטרסים והמטרות של המדינה תוך הבאה בחשבון של שיקולים ענייניים ושל שיקולים ענייניים בלבד".

(פרופ' מ' קרמניצר: "האם חסרי עבירות אנחנו?" משפטים יג (תשמ"ג) 159, 161).
82. על יסוד האמור, יבחנו להלן רכיבי העבירות המיוחסות לנאשם מס' 1: לקיחת השוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר מכן נדון בעבירה המיוחסת לנאשם מס' 2: מתן שוחד.

עבירת לקיחת השוחד:

היסוד העובדתי:
83. בסעיף 290(א) לחוק העונשין נקבע לאמור:
"(א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים או מאסר שבע שנים עם קנס ...".
ארבעה רכיבים עובדתיים מנינו: "עובד ציבור", "הלוקח", "שוחד", "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". הלקיחה היא יסוד התנהגותי ממש. כל היתר הם רכיבים נסיבתיים. לפיכך, עסקינן בעבירה התנהגותית, שאינה מחייבת תוצאה לצדה. נעמוד על רכיבים אלה בקצרה:
"עובד הציבור" - ההגדרה של "עובד ציבור" מצויה בסעיף 34כד לחוק העונשין. עובד מדינה, כפי מעמדו של הנאשם מס' 1, מנוי שם בסעיף משנה 1. לפיכך, לית-מאן-דפליג שהלה נחשב כ"עובד ציבור" לענייננו.

"הלוקח" - רכיב זה מחייב קבלה בפועל של דבר, לעניין זה אין כל נפקא מינה האם עובד הציבור עצמו יזם את המעשה או האם הנותן. די בכך שמתקיימת לקיחה בזיקה אל התפקיד הציבורי (ע"פ 205/84 צדיק נ' מ"י, פ"ד מ(3) 85, 99-98).

"שוחד" (מתת) - הדיבור "שוחד" אינו מוגדר בחוק, אולם ברור שהקונוטציה היא שלילית, של דבר המלווה במאפייני שחיתות ("מתת מושחתת"). זוהי, למשל, לקיחה העלולה להוביל את נושא המשרה למצב של ניגוד עניינים, תוך ביטול עצמיותו ושלילת הכרעתו, על-פי שיקולים לגופם של דברים (ע"פ 71/83 פלאטו שרון נ' מ"י, פ"ד לח(2) 757, 772 מול ו'-ז'). עם זאת, מן הראוי לנקוט משנה זהירות בפרשנות המילולית של יסודות העבירה, למנוע החלתה על טובות הנאה, שלפי מבחני השכל הישר אין בהן מאפיינים של שחיתות וקלון. בעיקר אמורים הדברים על יסוד זה של המתת (צדיק הנ"ל, פ"ד מ(3) בעמ' 98 מול ה'):
"...אם נחיל את ההוראות האמורות בעניין טובת הנאה, שיכולה לשמש כשוחד 'באופן מילולי, נגיע לפעמים לידי אבסורד'... 'בסופו של דבר אין להתעלם מאמות המידה שמכתיב לנו השכל הישר, כשאנו באים לשקול אם מתן טובת הנאה מהווה מסוימת עבירת שוחד...', שכן יש לזכור, כי המחוקק לא הציב בסעיף 290 לחוק, את גבולותיו של ה'שוחד', ועניין לנו בעבירה בלתי מוגדרת ובלתי תחומה".
בסעיף 293 לחוק נמצא רשימה מרחיבה של דרכי השוחד ואמצעי נתינתו או נטילתו, לעניין העבירה דנן:
"293. אין נפקא מינה בשוחד -

(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;
....

(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;

(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לענין מסויים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;
......".
הסעיף הראשון שם מתייחס לסוג המתת, להבהיר, כי המדובר ב"כל טובת הנאה" (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני - הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת תשנ"ה, 983; ע"פ 355/88 לוי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 221, 233-232). הענקת שלמונים ביד הנה רק אחת מני אפשרויות נטילת השוחד. פשיטא, שגם הנחה במחיר או עבודה חינם, כאשר יש לה ערך וסביר לשלם תמורתה, יכולות לבוא אל גדרה. בנושא זה אין ראוי להבדיל בין סכום קטן לסכום גדול. דין אחד לשניהם, שהרי "טעות היא לחשוב כי טובת-הנאה שערכה קטן, ולו גם בין מכרים, לעולם אינה בגדר שוחד. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת" (ע"פ 794/97 חייט נ' מ"י, פ"ד לב(2) 127, 130 מול ה'-ו'). מסעיף משנה 5 אנו למדים, כי "שוחד יכול שיינתן בדיעבד, בתמורה לפעולתו של עובד הציבור שנעשתה קודם לכן" (גנות, פ"ד נ(5) בעמ' 378 מול ג'-ד'). לפיכך, אין נפקא מינה, מה קדם למה: טובת ההנאה לפעולה או הפעולה לטובת ההנאה. לאור זאת צוין לעיל, כי מאספקט זה אין שינוי מהותי בתוצאה, אם העבודות בחצר הבית בוצעו בחודש דצמבר 93' או אם בוצעו בחודש נובמבר שנה זו, החודש שבו אושרו הבקשות.

"בעד פעולה הקשורה בתפקידו" - הרכיב האחרון בעבירה כולל את הקשר הסיבתי, בין נטילת השוחד לבין התפקיד הציבורי. עם זאת, המדובר בכל פעולה הקשורה לתפקידו, גם באופן כללי בלבד. חלק מסעיפי המשנה בסעיף 293 לחוק העונשין מתייחסים לנושא זה:
"293. אין נפקא מינה בשוחד -

....
(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;

(3) אם היה בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;

(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;
.....

(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו".
הגדרות אלו ממחישות את אלמנט השחיתות במתת. לפי סעיף המשנה השני, גם החשת הטיפול והעדפה בקדימות יכולים להיחשב כשוחד. הסעיף השלישי מבהיר, כי השוחד יכול להינתן לעתיד באופן כללי, בבחינת "שלח לחמך" ואין חובה שהמתת תינתן לפעולה מסוימת ידועה. די באפשרות למשוא פנים, שבה ניתנת העדפה והטית חסד כאקט של הכרת טובה, כדי למלא אחר הזיקה הסיבתית הנדרשת (י' קדמי, שם, 984). ודוק: טיפול ומתן שירות שלא לפי סדר העניינים הרגיל יכולים להיחשב, כנוגעים למילוי התפקיד (ע"פ 406/65 פייגין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 449, 450 מול ז'; בן עטר הנ"ל). כדי ליצור את הקשר האמור, אין חובה שפקיד הציבור יסטה מן השורה במהלך תפקידו. גם מילוי אחר ההנחיות, ככתבן וכלשונן, יכול להיחשב כשוחד, אם נושא המשרה קיבל טובת הנאה עבור הדבר. מקל וחומר אם סטה מההוראות (השוו: ע"פ 658/88 טייטלמן נ' מ"י, פ"ד מג(1) 259, 263 מול ו'-ז').

84. עד לכאן התנאים המהווים את היסוד העובדתי של העבירה, כולל הרכיבים הנסיבתיים.

היסוד הנפשי:
85. בנוסח סעיף העבירה אין התייחסות קונקרטית למצב הנפשי הנדרש מהמבצע. בנסיבות אלו חל הכלל, לפיו יש להראות מחשבה פלילית, לאמור: מודעות, לכל אחד ממרכיבי היסוד העובדתי (סעיפים 19 ו20- לחוק העונשין). בפסיקה נמצא הערות שונות לגבי טיבו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לקיחת שוחד. אומר לעניין זה כב' השופט י' זמיר, בפרשת בן עטר: "הפסיקה של בית משפט זה בשאלה מהו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של שוחד אינה חד-משמעית" (עמ' 12). אכן, גם אנו הלכנו שבי אחר האמירה בע"פ 355/88 לוי הנ"ל (פ"ד מג(3) בעמ' 234 מול ד'), לפיה: "צריך שהלקיחה תהיה מתוך כוונה להיטיב עם הנותן. הכוונה הזו, המלווה את המעשה, היא המצביעה על האופי הפסול והנפסד שבמעשה קבלת השוחד" (על דרישת הרצון (הכוונה) לקחת שוחד, ראו גם בספרו הנ"ל של י' קדמי, 1002; בע"פ 6857/93 מ"י נ' מוזס, דינים עליון, כרך לח, 361, בעמוד הרביעי של הפסק; ולאחרונה בsupreme court- בארצות הברית, בפסק הדין: u.s. v. sun-diamond growers of california. טרם פורסם, ניתן ביום 24.4.99 מפי כב' השופט scalia).
בעניין בן עטר (עמ' 17) הועמדה לבסוף הלכה על מכונה. הובהר בה כהאי-לישנא:
"...בלקיחת שוחד, כמו בעבירות התנהגות בדרך כלל, נדרשת מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, משמע, לרכיבים העובדתיים של העבירה. מכאן, שהמודעות הנדרשת מעובד הציבור היא, שהוא לוקח מתת, בלשונו של סעיף 290 לחוק העונשין, 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו'. מה פירוש? עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר, שהיא לא ניתנה לו, ולא היתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח".
כמבואר שם בהמשך, ניתן ללמוד על המודעות מתוך נסיבות המקרה. מטיבם של דברים, הוכחתה כרוכה בקשיים בלתי מבוטלים, לתהות אחר הגיגי ליבו של אדם. ואכן, באין הודאה או ראיות ישירות אחרות, מוכיחים את המודעות ממכלול הנסיבות, הנובעות מאופי ההתנהגות המחצינה את ההלך הנפשי. בהקשר לכך נפסק בע"פ 355/88 לוי הנ"ל (פ"ד מג(3) בעמ' 234 מול ו'):
"קשה לאין ערוך להוכיח את היסוד הנפשי, כי הרי לשם כך יש לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות לבו. את אלה ניתן להסיק ממכלול הראיות, מהתנהגותו של הנאשם, מהמשתמע והנלמד ממעשיו ועוד כיוצא באלה דברים".
המסקנה יכולה אפוא לנבוע ממכלול הראיות, התנהגות הנאשם ועל-פי מבחני הגיון, שכל ישר וניסיון החיים (שם, 234 מול ז' - 235 מול א'; ע"פ 1964/91 בן דוד נ' מ"י, פ"ד מו(3) 70, 75 מול ד'-ה'). לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, יכולה המודעות להתבטא גם בעצימת עיניים: "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם" (בן עטר, שם, עמ' 12; גנות, פ"ד נ(5) בעמ' 376 מול ה'-ו'; ע"פ 4336/96 מ"י נ' דיניץ, פ"ד נא(5) 97, 146).

ביתר שאת יש תוקף לאמור בנוגע לעבירת לקיחת השוחד. לכן ראה המחוקק להקל באופן מיוחד בהיקף הראיות במשפטי שוחד, ואיפשר להרשיע גם מכוח עדות יחידה של שותף (סעיף 296 לחוק). בדרך כלל נעשות הפעולות המושחתות בחדרי חדרים, כאשר לרוב חסר מתלונן טבעי, שהרי גם נותן השוחד צפוי להליכים פליליים, באשמת מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. בנסיבות אלו נקבעה חזקה שבעובדה, להוכחת היסוד הנפשי והמודעות. חזקה זו, פרי ניסיון החיים והשכל הישר, יוצרת הנחה לכאורה לפיה הענקת טובת הנאה לעובד ציבור, על-ידי הקשור עמו באופן רשמי, מיועדת עבור פעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ 521/87 מ"י נ' עינב, פ"ד מה(1) 418, 424 מול ז'). הווי-אומר: "הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו" (ע"פ 763/77 בריגה נ' מ"י, פ"ד לב(2) 824, 826 מול ו'; בן עטר, בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן, עמ' 24). מכיוון שברגיל אין נותנים מתנות חינם, פשיטא, שאם הוענקה מתת לעובד הציבור בזיקה לתפקידו, "עובר הנטל אל הנאשם להראות כי לא היה מודע לכוונת נותן השוחד ליתן אותו על מנת לקבל טובת הנאה הקשורה בתפקידו כעובד ציבור" (בן עטר, 25-24).

86. כאשר עובד הציבור יודע, כי טובת ההנאה ניתנה לו בעד פעולה הקשורה עם תפקידו, הריהו בעל המודעות הפלילית הדרושה לעבירת לקיחת שוחד. אלה הם פני הדברים אפילו "אם הוא חושב לתומו שאין במעשהו כל עבירה" (ע"פ 763/77 בריגה הנ"ל, בעמ' 826 מול ה'). כך, גם כאשר שוררת היכרות מוקדמת או חברית בין השניים, במנותק מהתפקיד הציבורי. ככל שההיכרות האישית ביניהם רופפת יותר; ומנגד, ככל שטובת ההנאה הנלקחת נכבדה יותר - כך נוטים להסיק את היסוד הנפשי מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה (ע"פ 794/77 חייט הנ"ל, פ"ד לב(2) בעמ' 130 מול ב'-ג'). עם זאת, אך מובן הוא הדבר, כי כל אימת שלבסוף נותר מנקר ספק סביר בשאלת גיבושה של המודעות הנדרשת, זכאי הנאשם ליהנות ממנו ולצאת זכאי בדינו (ראו, למשל: ע"פ 574/81 מ"י נ' שדמי, פ"ד לו(4) 701, 711 - בנושא האישום השלישי, חרף ההוכחה על נתינת מתת).

עבירת מתן שוחד:

87. גם מתן שוחד אסור על-פי החוק. בסעיף 291 לחוק העונשין נקבע לאמור:
"נותן השוחד דינו כדין לוקח השוחד, אלא שהעונש שהנותן צפוי לו הוא מחצית העונש האמור בסעיף 290".
למרות שלנותן אין זיקה לשירות הציבורי, התנהגותו עלולה להשחיתו ולהעמיד את פקיד הציבור בפני
פיתוי מיותר. לפיכך ראה המחוקק להחיל דין דומה גם עליו. בקביעה זו הורחבו גבולותיה של עבירת השוחד (רע"פ 5905/98 רונן הנ"ל, דינים עליון, כרך נה, 762). כפי שהובהר שם: "...המחוקק ביקש להעניש, לא רק על מעשה השחיתות עצמו, אלא גם על פעולות הכנה המכשירות את מעשה השחיתות". המטרה היא אפוא, לנסות ולהרחיק את עובד הציבור, ככל הניתן, מחשיפתו בפני
הפיתוי לקחת שוחד.

מכיוון שדינו של נותן השוחד הנו, כאמור, כדין לוקח השוחד, יתפרשו הביטויים "עובד ציבור", "שוחד" ו"בעד פעולה הקשורה בתפקידו", כמובנם בעבירת לקיחת השוחד ובשינויים המחייבים. היסוד הפיסי של הנתינה מהווה את צדו האחר של מטבע לקיחת השוחד. עם זאת, אין חובה ששתי העבירות תתקיימנה הדדית ביחס לאותו האירוע (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מ"י, פ"ד נא(5) 481, 506 מול ו'-ז'). היסוד הנפשי של העבירה מצריך מודעות לאקט השוחד, בדומה למקבל, לאמור: מודעות לנתינה בזיקה לתפקיד הציבורי. כשם, כן גם כאן - נטל ההוכחה רובץ על שכם התביעה, להוכיח מעבר לכל ספק סביר את מתן השוחד לידי עובד הציבור, בעד פעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ 484/75 פרנקל נ' מ"י, פ"ד ל(3) 303, 305 מול א'-ב').

הדיון בעבירות לקיחת השוחד, על-ידי הנאשם מס' 1:
88. תנאי היסוד העובדתי: הנאשם מס' 1 הנו "עובד ציבור" בתוקף היותו עובד מדינה. מהעובדות המפורטות לעיל נובע בבירור למדי, שהוא קיבל מתת באמצעות ביצוע העבודות על-ידי כל אחד ואחד מהמבקשים: פואד נסאר
, חליל מחרום, מוריס נסאר ואמין עיסא. עבודתם זו ניתנה חינם אין כסף, למרות שהיה עליהם להגיע במיוחד מהצפון הרחוק ולהשקיע זמן בלתי מבוטל. על-כך אין למעשה מחלוקת. אלמלא הם, היה עליו לשכור את שירותיהם של בעלי מקצוע ולשאת בתשלום הכרוך בכך, גם אם אין המדובר בבעלי מקצוע מיומנים.

זאת ועוד, לפי כל קנה מידה שנבחר, העבודות בכללותן עלו לנאשם מס' 1 פחות מעלותן הריאלית. ואולם, את הרווחים בעקבות הסכמת בעלי המקצוע ליתן הנחות מופלגות במחיר, בשל ידידותם עם פואד נסאר
, אין לראות כחלק מטובות ההנאה. בעניין זה לא ניתן לבוא בטרוניה כלפי הנאשם מס' 1, על שחברו הטוב מוכר במקום מגוריו ובעלי המקצועות השונים נכונים לעבוד עבורו במחירים זולים, ללא כל קשר עם מקום ביצוע העבודה: בין אם אצל הנאשם מס' 1 ובין אם אצל אחרים. לתפקידו הציבורי של הנאשם מס' 1 אין על-כן כל זיקה לנושא. הרווח דלעיל מתנקז למתת שאותה נתן לו פואד נסאר
, בבחינת חלק בלתי נפרד היימנה.
במקביל לביצוע העבודות, טיפל הנאשם מס' 1 באופן אישי בבקשות קבוצת האנשים הנזכרת. בכך חשף את עצמו למצב של ניגוד אינטרסים.

89. המחלוקת בפן העובדתי סבה, בעיקרה, בשאלת המילוי אחר הרכיב הנסיבתי, לאמור: האם טובות ההנאה דלעיל, מצד קבוצת המבקשים, ניתנו לנאשם מס' 1 בעד פעולה הקשורה בתפקידו. אמין עיסא העיד על-כך במפורש במהלך החקירה במשטרה. באמירה ת54/ג הוא מתייחס לזיקה, בין ביצוע העבודות לבין הליכי הבקשה לקבלת רשיון נשק (עמ' 2 ש' 11-10):
"רק בגלל שהוא הבטיח לי רשיון לנשק (הכוונה לפואד נסאר
- מ' ג') אני הסכמתי לעזור לו בצביעה והרכבת המעקות".
למטה מכך (בעמ' 3 ש' 8-5):
"אני רוצה לציין שאני לא קיבלתי כסף עבור העבודה שביצעתי ובתמורה לעבודה אני קיבלתי רשיון לנשק. זה מה שסוכם ביני לבין פואד מההתחלה, בטרם התחלתי לעבוד".
נובעת מכאן זיקה ישירה בין ביצוע העבודות על-ידי אמין עיסא, לבין תפקידו של הנאשם מס' 1. בעדותו כפר הלה באמירה זו (עמ' 309 ש' 15-14), אולם אין בידינו להסתמך על-כך. החזרה מן הדברים לא נשמעה כנה והוא גם אישר, כמפורט לעיל, שלא זכורים לו שקרים שנאמרו על-ידו בעטיים של אמצעי החקירה אשר ננקטו כלפיו. שני האחרים, מוריס נסאר וחליל מחרום, לא העידו במהלך המשפט, לפיכך לא ניתן להתייחס לגוף אמירותיהם במהלך החקירה. עם זאת, ניתן להגיע לאותה מסקנה גם בנוגע אליהם, על יסוד בחינת יתר נסיבות העניין. כידוע, מתנות חינם אין והללו גם אינם חברים של הנאשם מס' 1, באופן שיסכימו לעבוד אצלו ללא תמורה. לא נטען גם, כי קבוצת המבקשים, זולת פואד נסאר
, עשתה כן בשל יחסי חברות עמו. נהפוך הוא, כל העת עמד על-כך, שבקושי הוא מכיר אותם. את מוריס נסאר הכיר היכרות שטחית, מיחסי החברות עם אחיו, הנאשם מס' 2 (עמ' 354 ש' 11-10); את חליל מחרום הכיר היכרות דומה מהליכי האישור הראשון (עמ' 329 ש' 12-11); את אמין עיסא, לטענתו, לא הכיר כלל, אלא רק שמע את שמו (ת50/ב, בעמ' 2 ש' 5-4). נובע מכאן, שהמדובר במסכת קשרים שיטחית ורחוקה עם מר אלימלך, הנאשם מס' 1. על-כן, בוודאי שבעטיה הם לא יטריחו את עצמם לבצע את העבודות, על כל הכרוך בכך.

גם קשרי אמין עיסא וחליל מחרום עם פואד נסאר
לא היו הדוקים דיים, כדי שיסכימו סתם כך, ללא כל סיבה מיוחדת, להקדיש ימים שלמים לבצע עבורו את העבודות. לפי עדותו במשטרה, היכרותו עם אמין עיסא הייתה רופפת למדי (ת51/ב, בעמ' 2 ש' 27-25). יוטעם כאן, כי בנושא זה חל הנטל דווקא על הנאשמים, להביא ראיות להעיד על-כך, כי השניים האמורים ביצעו את העבודות בשל חברותם עם פואד נסאר
ועבורו. דומים הם פני הדברים גם בכל הנוגע לאחיו מוריס נסאר, שלגביו נדרשה הוכחה אודות רצונו לסייע בביצוע העבודות, במנותק כליל מנושא הרשיונות. דא עקא, שלא עלה בידי ההגנה לעשות כן (חליל מחרום ומוריס נסאר לא העידו מטעם התביעה, ואף לא הוזמנו על-ידי ההגנה להעיד בנושא, לפי סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי).

90. במקביל לביצוע העבודות, עת כאמור אין לפנינו הסבר מדוע יטרחו שלושת המבקשים - זולת פואד נסאר
- לבצען, טיפל הנאשם מס' 1 באופן אינטנסיבי למדי בבקשותיהם לקבלת רשיון. גם אם הטיפול החל קודם לביצוע העבודות למעשה, כפי גרסת הנאשם ובניגוד לקביעתנו דלעיל, עדיין האישור הפורמלי, דהיינו: החלק הסופי בטיפול, נעשה בתקופה המקבילה לביצוען. יוצא שלפי כל עמדה, המדובר בפרק זמן מסוים, החופף מצד אחד את שלב העבודות, ומהצד השני את הליכי הטיפול ברשיון.
91. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לפואד נסאר
, שהנו חבר טוב של הנאשם מס' 1. שוכנענו כי קשרי הידידות ביניהם היו אינטנסיביים, כנים ועמוקים (עמ' 331 ועמ' 385 למטה). פואד נסאר
רצה באמת ובתמים לסייע לחברו ולהשיג עבורו את בעלי המקצוע הזולים ביותר, ובזכותו בלבד העניקו לו אלה הנחות בלתי מבוטלות. בנוסף לכך בחר לאסוף קבוצת אנשים, אשר ישלימו את כל הנדרש ללא תמורה. בדרך זו רצה בכל מאודו להקל עם ידידו, אפילו אם בכך יצר קשר בין העבודות לבין מטרת החבורה לקבל רשיונות (ראו, למשל, בדברי אמין עיסא לעיל). מבחינתו לא התקיימה זיקה בין רצונו לקבל רשיון לכלי נשק, לבין רצונו לסייע לנאשם מס' 1. אומנם יחסי חברות "אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בעבירות שוחד" (גנות, פ"ד נ(5) בעמ' 378 מול ז'), אולם, בענייננו ערך טובת ההנאה אינו חורג ממסגרת עזרה חברית כנה בין ידידים טובים, בשים לב לטיב היחסים ההדוקים שבין השניים ולאופיים האישי. לפיכך, לא ניתן לכרוך את הענקתה על-ידי פואד נסאר
, עם תפקידו של הנאשם מס' 1. זוהי, אם-כן, טובת הנאה סבירה ומקובלת במסכת ידידות השוררת ביניהם. נובע מכאן, כי לגבי פואד נסאר
לא מתמלא הרכיב הנסיבתי, הנדרש להשלמת יסודות עבירת לקיחת השוחד.

האמור לעיל חל גם בכל הנוגע לטיפול בעניינו של ג'מאל ג'אבור. כזכור, הלה לא נמנה על מבצעי העבודות, לכן המתת שאותה ניתן לזקוף בנוגע אליו, יכולה לנבוע אך מטובת ההנאה שאותה העניק מר נסאר למר אלימלך. ג'מאל ג'אבור הגיע אל משרד הפנים בירושלים יחד עם מר פואד נסאר
, אשר גם המליץ עליו (עמ' 102 למעלה). קיימת אפוא זיקה בין הטיפול בבקשתו לבין התערבותו ונוכחותו של הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר
. עם זאת, באין קשר עובדתי בין טובת ההנאה של האחרון לבין מהלך הטיפול, נשמט גם היסוד הנדרש לשם גיבוש תנאי העבירה בעניינו של האחרון.

92. מן הנאמר לעיל, בכל הנוגע להיבט העובדתי של העבירה, נובעת המסקנה, כי נתמלאו כל היסודות הנדרשים, בשלושה מתוך חמשת המקרים הנטענים.
חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהגות הנאשם מס' 1, לגבי כל אחד ואחד מהשלושה: חליל מחרום, מוריס נסאר ואמין עיסא, כמו גם לשלושתם יחדיו. כאמור לעיל, הטיפול בבקשותיהם היה אינטנסיבי ביותר ונעשה בסמיכות זמנים לביצוע העבודות (ראו, למשל, שלאמין עיסא אין תשובה לנושא קרבת הזמנים בין האישורים לבין העבודות: בעמ' 316 ש' 22). בתקופה זו קיבלו חליל מחרום ומוריס נסאר שני רשיונות, כאשר כל השלושה אושרו להחזיק בנשק להגנה עצמית. הבקשות טופלו אגב סטייה משורת ההליכים הרגילים, כאשר איש מהשלושה הנ"ל לא הגיש את בקשתו, כפי הנדרש, אצל פקיד הרישוי במחוז מגוריו. זאת ועוד, העיקר מתמצה בטיפול חריג דווקא בכל הנוגע לתבחיני משרד הפנים. בטרם נשוב לעמוד על ההעדפות שניתנו לכל אחד מהשלושה, בקשר עם הקריטריונים החלים בהליכי קבלת הרשיון, מן הראוי לשוב ולזכור, כי סטייה מן השורה אינה תנאי בלעדיו אין, לגיבושה של עבירת לקיחת השוחד (סעיף 293(7) לחוק העונשין). שוחד יכול להילקח גם תמורת פעילות הנעשית במסגרת הנהלים ועל-פי ההוראות. מנגד לכך, בסטייה מן השורה יש כדי להצביע לכאורה על קיומו של קשר בין טובת ההנאה לבין פעולה במסגרת התפקיד. נובע מכאן, כי החריגה יכולה לשמש נדבך וסיוע להוכחת העבירה המיוחסת לפקיד הציבור. קל וחומר, אם בסמוך הוענקה המתת (השוו: ע"פ 658/88 טייטלמן הנ"ל, פ"ד מג(1) בעמ' 263 מול ו'-ז').

חליל מחרום לא עמד בתבחינים, לשם קבלת רשיון להגנה עצמית. הנאשם מס' 1 מילא בכתב ידו את פרטי העיסוק, לגביו נקבע לעיל שהוא אינו תואם את המצב העובדתי לאשורו. בולט הדבר, כי הנאשם מס' 1 חפץ בכל מאודו לסייע למבקש זה לקבל את הרשיון להגנה עצמית, עד כדי רישום פרטים הנחוצים לתבחינים, למרות שהם אינם נכונים. הפעילות בנושא זה מצד הנאשם מס' 1, היא מעל ומעבר לרצון לעזור לאדם, אשר לסברתו סובל מקיפוח על-ידי המשטרה, שהרי אין עסקינן בהמלצת המשטרה, אלא בקריטריונים הקודמים לכך, כקבוע בהנחיות משרד הפנים. אכן, חליל מחרום זכה ברשיון להגנה עצמית, ללא כל הצדקה ובסמיכות מועדים להענקת טובת ההנאה לידי הנאשם מס' 1, על-ידי ביצוע העבודות. כזכור, לא נטען לגביו כי האישור ניתן כחריג. טוב שכך.
גם הבקשה השנייה של חליל מחרום, לקבלת רשיון רובה למטרות ציד, אושרה על-ידי הנאשם מס' 1, למרות שהאישורים המעידים על הבדיקות במשרד הבריאות ובמשטרה קדמו למועד הגשת הבקשה, שכזכור אושרה במהירות מופלגת, ביום הגשתה.

הבקשה של מוריס נסאר להגנה עצמית אושרה על-ידי הנאשם מס' 1, אשר הודה, כי למעשה אינה עומדת בתבחיני משרד הפנים. לא צורף לה אישור לאימון ירי ועבודתו כספר במשטרת ישראל אינה עומדת בתנאי עיסוק, המצדיקים את הוצאת הרשיון. מוריס נסאר, כמו האחרים, גם לא צירף מכתב המפרט את הסיבות בגינן, לטענתו, הוא זכאי לרשיון. כפי שכבר נקבע לעיל, העובדה לפיה מר אלימלך מכיר את משפחתו ואת פועלה, בשל חברותו עם אחיו, אינה מספיקה לשם כך. גם את טענתו כי טעה, בסברו שמבקש זה מכהן כשוטר - אין בידינו לקבל. ראשית, הליכי הרישוי לשוטרים הם שונים ונעשים במרוכז; שנית, שוטר צריך להציג מסמך כלשהו המעיד על מעמדו; שלישית, אין אנו מאמינים שמר אלימלך לא ידע, כי אחיו של חברו הטוב אינו שוטר. לפיכך, אין כאן טעות במצב דברים וטענות ההגנה בנושא זה - נדחות.

אמין עיסא עובד בבתי הזיקוק מטעם חברה קבלנית חיצונית וגם הוא איננו זכאי לקבל רשיון להגנה עצמית, לפי הקריטריונים של משרד הפנים. רצונו בעלמא של הנאשם מס' 1 לגייסו לפעילות בשירות הביטחון הכללי, אינו מצדיק סטייה מן התבחינים וההנחיות. מכל מקום, נדרש לכך אישור מאת הממונים עליו במשרד. כזכור, טענה זו לא אומתה בעדות נציג מוסמך מטעם השב"כ, הגם שלגרסת הנאשם מס' 1 היא הייתה הדומיננטית למתן האישור (עמ' 369 ש' 20-18). ברי גם, כי סיכום בינו לבין ידידו, הנאשם מס' 2, בנושא גיוסו של עיסא הנ"ל, אינו יכול להספיק (ראו בעמ' 371 ש' 20-19). לעיל נוכחנו עוד לדעת, כי רצונו של אמין עיסא לקבל את הרשיון לשם הגנה עצמית, אינו קשור כלל וכלל לעיסוקו או למקום מגוריו, אלא נועד לשם הגנה במהלך ציד בלילות. מן העובדה, שחרף כל הקשיים הרבים הנטענים ראה הוא להגיש בקשה לרשיון מטעמים אלה, מבלי שנדרש כלל לפרט את נימוקיה, ניתן להסיק, כי הבין שעומדת לפניו הזדמנות פז, יוצאת דופן, לקבל רשיון בנקל וללא נפקא מינה לצורך האמיתי בו.

הנה-כי-כן, בנוסף לנושאים הכלליים הנוגעים למבקשים כולם, בדרך הטיפול בבקשה, במקום הגשתה ובהליכי אישורה - אנו מוצאים גם, כי לגבי כל אחד ואחד משלושת המבקשים הנ"ל, חלה סטייה משמעותית מן השורה, בנוגע להליכי אישור הבקשה. המשקל המצטבר של כל הפעולות הללו, שכאמור נעשו בסמיכות זמנים למועדי קבלת טובות ההנאה, מעיד - לשלב זה של הדיון - על מילוי אחר הרכיב הנסיבתי של זיקה בין טובת ההנאה לבין מילוי התפקיד. בנסיבות אלו נעבור לבחון, האם מתמלאות גם דרישות היסוד הנפשי.

93. תנאי היסוד הנפשי: הנאשם מס' 1 חלק בטענותיו על גיבוש המודעות הנדרשת, לגבי הרכיבים העובדתיים של העבירה: הן לגבי קבלת טובת ההנאה והן לגבי זיקתה למילוי התפקיד. הטענה היא, כי אפילו אם פעל תוך סטייה מן השורה, היו בדבר, למירב, פגם וטעות בשיקול הדעת. בכך לא מתקיימת המודעות הנדרשת במשפט הפלילי.

עם זאת, משניתנה לנאשם מס' 1 טובת הנאה, עת מתנות אינן ניתנות חינם, עומדת כלפיו החזקה שבעובדה בדבר קיומה של המודעות הנדרשת. רואים את עובד הציבור כאדם היודע, ש"הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה אליהם חסד במילוי תפקידו" (גנות, פ"ד נ(5) בעמ' 378 מול ז'). השאלה הניצבת לפנינו היא, האם עלה בידי הנאשם 1 להפריך את קיומה של החזקה האמורה, בכל הנוגע לשלושת המבקשים, אשר לגביהם התמלאו כל תנאי היסוד העובדתי.

94. הנאשם מס' 1 טען, כי לא ידע כלל מי עבד בחצר ביתו ולכן גם לא יכול היה להיות מודע לקשר בין אותו אדם לבין המבקשים שלפניו. כך העיד בנושא זה, בעמ' 334 ש' 8-6:
"כשבאו אלי לעבוד עם פופו היו שם כל כך הרבה פועלים, כי גם סידרו את הגג והגדר ולא ידעתי כלל מי עובד שם. כלל לא יצאתי החוצה כי היה קר מאד ואני חולה לב ולא יצאתי החוצה. לא ראיתי מי עבד".
אין בידינו לקבל גרסה זו. קבוצה גדולה למדי של פועלים, שהגיעה במיוחד מהצפון הרחוק עובדת ימים שלמים מבוקר עד ערב בחצר ביתו, מבלי לקבל תמורה. מטבע הדברים אנשים יוצאים ונכנסים, כאשר תוך כדי כך דואג ידידו, הנאשם מס' 2, להכין אוכל לחבריו ("על האש"). ומה עושה הנאשם מס' 1? לדבריו, יושב סגור ומסוגר בביתו, אינו מזהה אותם, אינו מחליף עמם דברים ומנותק לחלוטין מהאירועים. גרסה זו פשוט אינה מתקבלת על הדעת. אכן, לפי הודעת יוסוף סלאמה במשטרה, מר אלימלך היה מעורב במהלך העניינים: "בעל הדירה היה כל הזמן במקום יוצא ונכנס לבית ומדבר אתם. ושמעתי שהשם שלו אבי" (ת55/, עמ' 2 ש' 9-8). בעדותו במהלך המשפט חזר בו העד מאמירה זו (עמ' 199 באמצע) והוכרז "עד עוין". שינוי הגרסה אינו יכול להועיל, עת בלטו למדי מאמציו יוצאי הדופן, לטשטש ולהקהות את מעורבות הנאשם מס' 1 במהלך ביצוע העבודות. האבסורד מתחדד, כאשר לדבריו השכן מלמעלה הביא להם קפה לשתיה (עמ' 199 למטה), בה בשעה שבעל הדברים עצמו יושב בביתו שלו ושקט, מנותק כליל מקשר כלשהו עמם. לא רק שהדברים במהלך החקירה יותר הגיוניים, אלא גם תואמים את התרשמותנו מאופיו הלבבי והחברי של מר אלימלך. יתר-על-כן, כמפורט לעיל, את מוריס נסאר ואת חליל מחרום הכיר כבר קודם לכן, אף אם לא היכרות עמוקה. די בכך כדי שיוכל לזהותם בין העובדים במקום. לגבי אמין עיסא, אין ראיה לכך שהוא יכל לזהותו, אולם דווקא מעדות האחרון עולה, כי הם נפגשו תוך כדי ביצוע העבודות (עמ' 308 ש' 17-16; ובחקירתו במוצג ת54/ג, עמ' 2 ש' 4-3).

הנה-כי-כן, הנאשם מס' 1 יכול היה לזהות את העובדים בחצר ביתו. מן העובדה שהתייצבו לעבודה חבריו של פואד נסאר
ומן העובדה שהוא ידע, כי בטיפולו מצויות בקשות של אנשים הנמנים על מקורביו (שהרי פואד נסאר
הביא חלק מהבקשות ולקח חלק מהרשיונות), היה עליו - לפחות למזער - לחשוד בכך שקיימת זהות בין האנשים. תמימות היא לחשוב, שלא כך ראה זאת הנאשם מס' 1. עסקינן אפוא בחלופה לעצימת עיניים, אם באמת הוא לא ידע מי הם העובדים בחצר ביתו, בזיקה לטיפוליו בבקשות שונות לרישוי נשק. עצימת עיניים משולה לידיעה ולמודעות, על-כן אין בטענות הנ"ל מצדו, כדי לגרוע מהיסוד הנפשי הנדרש לעבירה.

95. טענה נוספת במגמה לשלול את היסוד הנפשי, אשר חזרה ונשנתה במסכת ההגנה, נוגעת לפעילות האינטנסיבית ויוצאת הדופן של הנאשם מס' 1, מתוך רצון לתקן את העיוות שנוצר לדעתו, עקב התנכלויות המשטרה לבני מיעוטים תושבי הצפון. לעיל קיבלנו את גרסתו לכך, שמנקודת מבטו הסובייקטיבית הוא באמת סבר, כי לבני הלאום הערבי נעשה עוול בנושא זה. בכל מאודו חפץ לתקנו. דא-עקא, שבין רצונו זה לבין פעילותו לאישור הבקשות - אין כל קשר ממשי. האפליה הנטענת נעשתה, אם בכלל, על-ידי המשטרה. לכן, הטענה דלעיל יכולה להצדיק, לכל היותר, את הטיפול המיוחד בנוגע לקבלת המלצת המשטרה, על-ידי עקיפת המרחב והפנית שאילתה ישירה לנצ"מ זמורי. הא ותו לא. אין היא מהווה הסבר לחריגה מהתבחינים של משרד הפנים, בכל הנוגע לרשיונות להגנה עצמית או לטיפול בכל יתר הנושאים, כאשר כבר לא נדרשה המלצה של המשטרה. לכל השלושה היה רשיון קודם. מכאן, שלפי מדיניות משרד הפנים, ממילא כבר לא היה צריך לפנות אל המשטרה לקבל המלצה. כך הייתה נוהגת גם גב' קירש, פקידת הרישוי במחוז חיפה, לו הבקשות היו מובאות לפניה. לכן, לגופם של דברים לא נמצאה הצדקה לטיפול אישי ואינטנסיבי מצדו.

זאת ועוד, תפקידו של הנאשם מס' 1 כלל הפעלת שיקול דעת, לסטייה מהתבחינים במקרים הראויים. זולת עניינו של פואד נסאר
, שלגבי העבירה דנן אינו רלוונטי עוד, הרי בנוגע לכל יתר המבקשים, אין המדובר כלל באישור של חריג (ראו במכתב המצוי המוצג ת4/, המפנה את תשומת לב פקידת הרישוי לחריג, מה שאין כן ביתר הבקשות). ודוק: לגבי חליל מחרום, המדובר בנתון לא נכון; לגבי מוריס נסאר, המדובר בטעות לכאורה מצדו בסיווג העיסוק; ולגבי אמין עיסא, האישור לטענת הנאשם מס' 1 נעוץ בשיקולי הסיוע לכוחות הביטחון, שאינם ממן התבחינים. וגם זאת: אפילו אם דובר בחריגים, הרי לא ניתן כל הסבר לטיבם ולסיבת אישורם. הטענה לפיה למירב עסקינן בפגם בשיקול הדעת מצד הנאשם מס' 1, בבחינת פגם מנהלי-משמעתי, אינה יכולה אף היא להתקבל. המשקל המצטבר של הדברים יעיד על-כך. אמת הדבר, גם פקיד הציבור - ככל בן אנוש - יכול ורשאי לטעות. ברם, כאשר אדם פועל בתפקיד בו עליו להפעיל שיקול דעת, ובה בעת מונחת לפניו בקשה של מי שהעניק לו זה מקרוב טובת הנאה חומרית - טוב יעשה אם ירחיק עצמו מהדבר ויעבירנו לטיפול אדם אחר או אל הממונה עליו. לא בנקל תוכל להישמע טענתו, כי הכריע בדבר ללא משוא פנים, שהרי היה נתון במצב של ניגוד עניינים. בנושא האמור נפסק: "הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור" (גנות, בעמ' 379 מול ד').

96. במגמה לשלול את היסוד הנפשי, הוסיפה ההגנה וטענה, כי הנאשם מס' 1 הנו אדם בעל מידות טובות, הנכון תמיד לעזור לאחרים, אף אם לשם כך נדרשת חשיבה קונסטרוקטיבית, תוך סטייה מנהלים מיותרים ומבירוקרטיה. אכן, הוכח לפנינו די והותר, כי הלה גילה נכונות מעל ומעבר לסייע לגורמים שונים, אם לאנשי שירות הביטחון הכללי ואם לאנשי צבא או משטרה (ראו נא בעדויות ע' נ', בעמ' 409 ואילך; מר ד' רוזן, בעמ' 421 ואילך; מר א' סהר, בעמ' 474 ואילך; ומר ע' דבורי, בעמ' 465 ואילך). בעיקרם של דברים, המדובר בגופים שנתקלו בסרבול הנוגע להליכי הרישוי והנאשם מס' 1 סייע להם רבות בנושא. הרושם שהותיר הנו, כי אין הוא נוטה לדקדק במבקש פלוני, רק משום שאינו עונה אחר כל התגים והסייגים הנדרשים (ודוק: היו מקרים שאזרחים הפנו את בקשותיהם ישירות למשרד בירושלים, עמ' 167 למטה). לאור התרשמותנו זו, לא התייחסנו לעניינים מסוימים המגלים סטייה מהליכי מנהל תקין, דוגמת שיטת הפתקים שהועברו לגב' קירש בכתב יד, תיעוד בלתי מניח את הדעת לסיבות הפעלת שיקול הדעת ועוד כיוצאים באלה. סברתנו היא, כי זוהי דרכו של הנאשם מס' 1, על-כן לא ראינו בדבר התנהגות המגיעה עד אל מפתן התחום הפלילי. עם זאת, העובדה שפקיד הציבור מקל עם ציבור מסוים או אפילו עם הציבור בכללותו, אינה מצדיקה פעולות חריגות מעל ומעבר, לגבי מקורבים המעניקים לו טובות הנאה. בידי ההגנה לא עלה להראות דוגמה כלשהי, הקרובה להתנהגות הנאשם מס' 1 בהענקת הרשיונות להחזקת כלי נשק להגנה עצמית, לקבוצת השלושה הנ"ל. זהו ההבדל בין פעילות מנהלית בלתי תקינה לבין התחום הפלילי ממש.

97. בבואנו להסיק את המסקנה דלעיל, אודות קיומו של היסוד הנפשי, לא התעלמנו מטענות ההגנה הנסמכות על האישור הראשון לחליל מחרום והאישורים לאחיו מוחמד ולג'מאל ג'אבור, למרות ששני האחרונים כלל לא נטלו חלק בביצוע העבודות. אכן, האישור הראשון ניתן לחליל מחרום עוד בטרם החלו האירועים הנוגעים לקבלת טובות ההנאה. גם שם פעל הנאשם באופן אינטנסיבי להשלים את הליכי הרשיון, תוך עקיפת הגורמים במשטרה, שלטענתו הציבו קשיים מיותרים. אף-על-פי-כן, במסגרת אותה בקשה לא היו חריגות בכל הנוגע לנוהלי משרד הפנים ולא ניתן רשיון מעבר לתבחינים, תוך הפעלת שיקול דעת מיוחד, כאשר הנאשם נתון במצב של ניגוד אינטרסים. העובדות לגבי האישור הראשון מחזקות את טענת ההגנה, לכך שהמדובר בפקיד ציבור בעל גישה קונסטרוקטיבית, הזונח את הצדדים הבירוקרטיים. ואולם, אין בדבר כדי להצדיק את הפעולות המאוחרות יותר, כמפורט לעיל. כך גם לעניינו של ג'מאל ג'אבור, אשר לגופם של דברים מצאנו שם הצדקה להתערבות מצד הנאשם מס' 1. נחה דעתנו, כי בשני עניינים אלה בוצע הטיפול במסגרת של ערר, הגם שלא ננקט ההליך הפורמלי. גם כאן גישתו הכללית שללה דקדוקי עניות, בסוגי הטפסים והניירת. מבחינה מהותית הוא יכול ורשאי היה לטפל בבקשתו הראשונה של חליל מחרום ובבקשתו של ג'מאל ג'אבור, כבמסגרת של ערר. עניינו של מוחמד מחרום, קדם אף הוא לנושא טובת ההנאה. הנאשם מס' 1 טיפל בבקשתו, חרף העובדה שלא הוגשו על-ידו בקשות קודמות במחוז מגוריו. ניתן לראות זאת כהיענות לפניית חברו, פואד נסאר
. בנוסף לכך, בל נשכח, כי בכל שלושת העניינים המפורטים כאן, אין המדובר כלל בבקשות לקבלת רשיון נשק להגנה עצמית. המדובר ברשיונות מסוגים אחרים, שבהם תבחיני משרד הפנים אינם דורשים עיסוק או מקום מגורים מיוחד. לכאן יכולה להשתבץ גם הטענה הכללית, בדבר פעילות מצד הנאשם מס' 1 עקב סברתו, שבמשטרת מחוז הצפון נמנעים מליתן המלצה בשל אפליה ושיקולים בלתי ענייניים. מנגד לכך, לעיל נוכחנו לדעת, כי בכל הנוגע לשלושת המבקשים, שלגביהם התמלאו יסודות עבירת לקיחת השוחד, עסקינן גם ברשיונות להגנה עצמית, תוך סטייה מתבחיני משרד הפנים.

98. נובע ממקבץ הנאמר לעיל, כי בטענות ההגנה אין די לשם הפרכת החזקה העובדתית, המעוגנת בניסיון החיים ובשכל הישר, בדבר קיומה של המודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, לגבי שלושת המבקשים: חליל מחרום, מוריס נסאר ואמין עיסא.

99. קודם לכן פורט, כי בכל הנוגע לפואד נסאר
ולג'מאל ג'אבור, אין מתמלא הרכיב הנסיבתי "בעד פעולה הקשורה לתפקידו". כאן המקום לציין, כי אפילו מצאנו שרכיב עובדתי זה התמלא בעניינם, עדיין לא היה די בכך כדי להרשיע את הנאשם מס' 1 בנוגע לבקשותיהם, שכן לדעתנו לא התגבשה אצלו המודעות הנדרשת. לאור יחסי החברות השוררים ביניהם, יכול היה הנאשם מס' 1 לסבור, כי הנאשם מס' 2 מסייע לו במסגרת זו ולא בזיקה כלשהי לתפקידו. לפיכך, טוב ונכון היה לו נמנע מר אלימלך להפעיל את שיקול דעתו בעניין זה, הקשור ישירות לחברו, אולם לנושא זה נבוא בעת הדיון ביסודות עבירת הפרת האמונים, באשר תנאי עבירת לקיחת השוחד אינם מתקיימים כאן.

100. הסיכום לגבי עבירת לקיחת השוחד: פועל יוצא מכאן הנו, שנתמלאו כל יסודות עבירת לקיחת השוחד, לגבי שלושת המבקשים: חליל מחרום, מוריס נסאר ואמין עיסא. הילכך, הנאשם מס' 1 מורשע בשלוש מתוך חמש עבירות לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין. לעומת זאת, הוא מזוכה משתי העבירות הנוספות שיוחסו לו.
הדיון בעבירת מתן השוחד, על-ידי הנאשם מס' 2:
101. במותאם לנאמר לעיל, לא ניתן להרשיע את הנאשם מס' 2 במתן שוחד ישיר לידי חברו, עקב פעולותיו וטובות ההנאה שהעניק לו. יוטעם גם, כי מועד בקשתו האישית (ת4/) מוקדם יותר. הטיפול בעניינו החל לפני שעלה נושא ביצוע העבודות בחצר ביתו של הנאשם מס' 1. שוכנענו, כי הנאשם מס' 1 היה עוזר לפואד נסאר
ללא כל קשר לטובות ההנאה הנ"ל, לא רק בשל סברתו על קיפוח בני המיעוטים בהליכי קבלת המלצות המשטרה.

עם זאת, פואד נסאר
נכרך אל עבירת מתן השוחד, בעקבות פעילותו האינטנסיבית בנוגע לשלושת האחרים. לא רק שהוא הביא אותם לבצע את העבודות בחינם, ביודעו היטב שבמקביל הם אמורים להיות מטופלים בהליכי קבלת רשיון נשק אצל הנאשם מס' 1, אלא שגם היה מודע לכך, כי הם מקדישים מזמנם וממרצם, אך בכדי לקבל את הרשיון וכתמורה לו. הוא נתן ידו לכך והיה, למעשה, הרוח החיה והציר המרכזי בנושא. הדברים ברורים ובולטים לגבי אמין עיסא, שכזכור במהלך חקירתו העיד במפורש על נושא זה ואיזכר סיכום עמו, של עבודה תמורת רשיונות (ראו בציטוט דלעיל מתוך ת54/ג, עמ' 2 ו3-). הלה גם השתמש בפואד נסאר
כשליח להעברת החומר, הגשת הבקשה וקבלת הרשיון (עמ' 306; ת51/ג, עמ' 7 למעלה). כך גם לגבי שני האחרים, שהגישו את בקשותיהם במשרד הפנים בירושלים, במשרדו של הנאשם מס' 1, כאשר הנאשם מס' 2 היה יחד עמם (ת51/ג, עמ' 7 ש' 20-14). אף אם לא גובש אצלו הרצון ליתן שוחד לחברו, הנאשם מס' 1, הוא היה מודע לרצונם של האחרים לעשות כן, ופעל עמם בצוותא חדא להגשמת המטרה, ולו על מנת שיסייעו לו בביצוע העבודות ובכך יועיל לידידו. נוצר אם-כן, אינטרס משותף של ביצוע עבודות בחינם כנגד טיפולו של הנאשם מס' 1 בהליכי הוצאת הרשיונות להחזקת כלי הנשק.

ברי, כי בנסיבות אלו שיתף עצמו הנאשם מס' 2 בפעולות הענקת טובות ההנאה, על-ידי שלושת האחרים, בזיקה ישירה לתפקידו הציבורי של הנאשם מס' 1. מכאן, שפעילותו נכנסת אל גדר תחומי העבירות. נותר אפוא לבחון, האם עסקינן במבצע בצוותא או במסייע בלבד לדבר העבירה.
102. ההבחנה בין מבצע המשתתף בביצוע העבירה (סעיף 29 לחוק העונשין), לבין מסייע (סעיף 31 לחוק) אינה קלה כלל ועיקר. עליה נאמר "ואם ידענו כי ההבחנה בין 'מבצע'... לבין 'מסייע'... הנה קשה-עד-בלתי-אפשרית, נוסיף ונדע כי עוד נכונו לנו עלילות" (ע"פ 4188/93 לוי נ' מ"י, פ"ד מט(1) 539, 560 מול א'; וראו גם בע"פ 2796/95 פלונים נ' מ"י, פ"ד נא(3) 388, 406 מול א'-ב'). בביצוע למעשה הכוונה היא, בעיקרם של דברים, למי שנשא חלק בתוכנית המשותפת, באופן בלתי נפרד ממנה, כאשר חלקו של כל משתתף נדרש להגשמת התוכנית (י' קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון, עדכון והשלמה, 68). עבירה המבוצעת על-ידי מספר קושרים, הופכת כל משתתף למבצע עיקרי, בהיותו בין השולטים על ביצוע מעשי העבירה (פלונים הנ"ל, בעמ' 406 מול ג'-ד'). לעומת זאת, התורם לביצועה של העבירה, המבוצעת על-ידי אחר או אחרים בצוותא, הנו מסייע בלבד ואינו שותף לביצוע העבירה עצמה (ע"פ 2652/95 רז נ' מ"י, דינים עליון, כרך מג 883, סימן ג' לפסק-דינו של כב' השופט י' קדמי). הווי-אומר: בעוד שהמבצע בצוותא נוטל חלק בביצוע העבירה, המסייע אינו משתתף בעשייה עצמה. "חלקו מתבטא בפעולות החיצוניות לעבירה" (ע"פ 1632/95 משולם נ' מ"י, פ"ד מט(5) 534, 554 מול ו'-ז'). המבצע בצוותא הוא, אם-כן, "שותף ישיר" ואילו המסייע הוא "שותף עקיף" (ראו גם בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מ"י, פ"ד נ(3) 239, 251 מול ו').

בפסק הדין ע"פ 5905/98 רונן הנ"ל (דינים עליון, כרך נה, 762), נדון עניינו של המערער, אשר הורשע בהצעת שוחד שכמוה כנתינתו (סעיף 294(ב) לחוק העונשין), למרות שטובת ההנאה הצפויה מההצעה או מהנתינה - לו הושלמה המזימה - הייתה אמורה לפעול לטובת אחר. מפסק-דין זה ניתן להסיק, כי הצעת שוחד או מתן שוחד, אינה מחייבת שפירות השחיתות יבואו דווקא לידי הנותן (ראו גם סעיף 293(5) לחוק העונשין). נובע מכאן, כי העובדה שטובות ההנאה ניתנו על-ידי אחרים, על-מנת שהם יקבלו תמורה מפקיד הציבור, אינה מונעת את האפשרות לפיה אדם נוסף יחויב בעבירה, כמבצע בצוותא. מקל וחומר בענייננו, עת המדובר ברוח החיה, המוציא והמביא, שהיה מודע לחלוטין לכל הנסיבות ואף חפץ בהן, מתוך מטרה המקדשת את האמצעים - לסייע לידידו (השוו: פלונים הנ"ל, בעמ' 403-402).

103. בכתב האישום יוחסה לנאשם מס' 2 עבירה של מתן שוחד ממש. ואולם, מן העובדות הכלולות בו ניתן ללמוד גם על העובדות שהוכחו למעשה, בדבר פעולה בצוותא חדא, של הקבוצה כולה להגשמת אותה מטרה (הצעת שוחד על-ידי השלושה). הנאשם מס' 2 הנו היחידי, שאצלו לא קוימה הזיקה בין העבודות לבין המטרה לקבל את הרשיונות, ברם הוא הכפיף עצמו לפעולות החבורה כולה, בהיותו הדומיננטי ומרכז פעולותיה. בכתב האישום מפורט גם, כי שלושת האחרים, שהיו אז הנאשמים 5-3, הנם מכריו של פואד נסאר
(עמ' 2 סעיף 3). ההתייחסות שם היא משותפת לכולם. בנסיבות אלו, המדובר בהרשעה על-פי העובדות הכלולות בכתב האישום, שהוכחו כמידת הנדרש בהליך פלילי.

אפילו אם תאמר, כי בענייננו המדובר בהרשעה בעבירה על-פי עובדות שהוכחו למעשה, השונות מן הנטען בכתב האישום, מסקנתנו לא תשתנה, באשר ניתנה לנאשם מס' 2 ההזדמנות הסבירה להתגונן (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי). במהלך המשפט כולו הייתה התייחסות לפעולותיו בזיקה למעשי הקבוצה כולה. המעשים של מתן שוחד בעצמו - והרי נקבע לעיל, שטובת הנאה הוא נתן - ומתן שוחד על-ידי אחרים, קשורים קשר הדוק האחד לשני ועמדו על הפרק לאורך כל הדיונים (השוו: ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מ"י פ"ד מו(2) 52, 58 מול ו'-ז'). מבחינה מסוימת, המדובר אף בחלק מן השלם, שהרי בהיבט הכולל עסקינן בפעילות של קבוצה אחת כולה למטרה משותפת. כידוע, מתן אזהרה מראש בדבר אפשרות הרשעת נאשם על-פי תשתית עובדתית מעט שונה, אינה תנאי בלעדיו אין להרשעתו בפועל, על-פי העובדות שהוכחו למעשה (ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מ"י פ"ד מג(2) 316, 323 מול ג'-ז'). אכן, במהלך סיכומיו התייחס עורך הדין נויפלד, פרקליטו המלומד של הנאשם מס' 2, לחלופה של ביצוע בצוותא וטען את שטען. ואולם, הוא לא טען על חריגה מעובדות כתב האישום או על פגיעה בהזדמנות הסבירה להתגונן (עמ' 520 מש' 24 ואילך). פשיטא, שגם לפי התיזה החלופית, אין מניעה מלהרשיע את הנאשם מס' 2 בעבירת מתן שוחד.
104. לאור כל האמור - ולמרות שלא מצאנו, כי בטובת ההנאה הישירה שאותה נתן לנאשם מס' 1, נתמלאו רכיבי עבירת מתן השוחד - מורשע הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר
, בביצוע עבירה זו, בהיותו משתתף ומבצע בצוותא חדא, יחד עם האחרים.

עבירת המרמה והפרת אמונים:

יסודות העבירה:
105. עבירת המרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, קשורה אף היא לנורמת ההתנהגות של נושא המשרה הציבורית. זוהי נוסחה:
"284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".
המדובר בשתי חלופות: מרמה או הפרת אמונים. לפיכך, אין חובה ששני יסודות אלה יתקיימו בצוותא. בפסק הדין גנות הנ"ל (פ"ד נ(5) בעמ' 386 מול ד'-ו') הובהרו יסודות עבירה זו:
"העבירה שבסעיף 284 לחוק העונשין מונה שלושה יסודות עובדתיים. יסוד אחד הוא רכיב התנהגותי, המתבטא במעשה מירמה או בהפרת אמונים. יסוד שני הוא רכיב נסיבתי - 'עובד הציבור העושה במילוי תפקידו'. אין משמעותו של רכיב זה כי על עובד הציבור לעסוק אותה שעה במילוי תפקידו ממש, ודי במעשה שהוא בזיקה לתפקידו, אף אם פועל עובד הציבור להגשמת מטרותיו הפרטיות (ע"פ 884/80 מדינת ישראל
נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405, 419). היסוד השלישי שבעבירה הוא - כי המעשה הוא כזה 'הפוגע בציבור'. רכיב זה אינו תוצאתי, אלא נוגע לתכונה מיוחדת של הרכיב ההתנהגותי, דהיינו, נדרש שמעשה המירמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור (ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 793)".
בפסיקה קיימת מחלוקת לגבי היסוד השלישי, האם הנו תוצאתי אם לאו. עם זאת, על הכל מוסכם, שהפגיעה בציבור אינה חייבת להיות פיזית או חומרית. די בקיומו של נזק מופשט המעיד על פגיעה בערך המוגן (י' קדמי בחיבורו הנ"ל, 951 ואילך; ע"פ 44/81 מויאל נ' מ"י, פ"ד לו(1) 505, 518 מול ו'-ז'). היסוד הנפשי בעבירה זו הנו גם כן "מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, כלומר מודעות בפועל כי נעשה מעשה מירמה או הפרת אמונים; מודעות בפועל לקיום הנסיבות הרלוונטיות, דהיינו, מודעות בפועל לכך כי הוא עובד ציבור העושה במילוי תפקידו; ומודעות בפועל לאפשרות של גרימת התוצאה, דהיינו, מודעות בפועל כי המעשה פוגע בציבור..." (ע"פ 4336/96 דיניץ הנ"ל, פ"ד נא(5) בעמ' 128 מול ה'-ו').

106. הערך המוגן בעבירה זו שווה בעיקרו לערכים בעבירת השוחד. שניהם מכוונים להבטיח את קיומו של המנהל התקין: התנהגות נקיית כפיים וללא רבב מצד משרתי הציבור, הפעלת שיקול דעת באופן ענייני לגופם של דברים ושמירה על אמון הציבור במשרתיו ובמערכות השלטון (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 777 מול ה'; גנות, פ"ד נ(5) בעמ' 387-386; ע"פ 3954/94 מ"י נ' לב, פ"ד נא(2) 529, 547-546 וכן 556 מול ב'-ג'). ההבדל בין שתי העבירות מתמצה במידת חומרת ההתנהגות. העבירה של מרמה או הפרת אמונים משמשת כעבירת סל, הקולטת מעשי מנהל בלתי תקינים ושימוש לרעה בסמכות, אשר מבחינת חומרתם מצויים כבר במתחם הפלילי, אולם אינם ממלאים אחר תנאי עבירת לקיחת השוחד או עבירות אחרות לפי סימן המרמה, הסחיטה והעושק שבחוק העונשין (השוו: ע"פ 8573/96 מרקדו הנ"ל, פ"ד נא(5) בעמ' 500 מול ז': "עבירת השוחד, על-אף היקף התפרסותה הניכר, אינה 'עבירת סל' לכל ההפרות האפשריות של כללי מנהל תקין. לצורך זה ממש הוחקה העבירה של הפרת אמונים, הקבועה בסעיף 284 לחוק". הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג').

הדיון לגבי עבירות המרמה והפרת האמונים:
107. המאשימה מייחסת כאמור לנאשם מס' 1 ביצוע של חמש עבירות מרמה והפרת אמונים, בשל כל אחד מהאירועים נושא כתב האישום. מכיוון שהלה הורשע לעיל בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, אין מקום להתייחס לעבירה של מרמה והפרת אמונים בנוגע לאותם פרטי האישום, שכן המדובר בעבירות חופפות. אין לך לקיחת שוחד שאינה גם מרמה והפרת אמונים (ע"פ 511/73 יחזקאל נ' מ"י, פ"ד כט(1) 32, 34 מול ה'-ו; ע"פ 6857/93 מוזס הנ"ל, דינים עליון, כרך לח, 631; בן עטר, בעמ' 28 למעלה). לפיכך, ההתייחסות לעבירה דנן נוגעת רק לשני פרטי האישום הנותרים, בעניינם של פואד נסאר
וג'מאל ג'אבור.

108. ניגוד האינטרסים בו היה נתון הנאשם, הנו נקודת המוצא לעניין עבירה זו. ברגיל "המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר אמונים" (ע"פ 884/80 גרוסמן הנ"ל, פ"ד לו(1) בעמ' 417-416). לאמור: במרבית המקרים מצב של ניגוד העניינים עונה גם אחר הרכיבים העובדתיים של העבירה (ע"פ 5046/93 מ"י נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 13 מול ז'). בעת שטיפל הנאשם מס' 1 בעניינו של חברו, מר פואד נסאר
, הוא היה נתון במצב של ניגוד עניינים. אילו טובת ההנאה הייתה משמעותית יותר וחורגת ממשית מהסביר ביחסי החברות ביניהם, ניתן היה אף להרשיעו בעבירה של לקיחת השוחד. בנסיבות אלו, בנקל למדי אפשר להגיע למסקנה, בדבר קיום הרכיבים העובדתיים של עבירת הפרת האמונים. עליו לשכנע אם-כן בכנות פעולותיו, בכך שאין בדבר משום מעשה הפרת אמונים. דא-עקא, שלא עלה בידו לעשות כן, בכל הנוגע לטיפול בבקשתו של פואד נסאר
, מה שאין כן לגבי הטיפול בבקשתו של ג'מאל ג'אבור.

109. העובדות מדברות בעד עצמן: לפואד נסאר
הוצא הרשיון כחריג בשל עיסוקו בהדרכת מצילים וכיו"ר ארגון המצילים. המדובר בקביעה יוצאת דופן, שכן לפי מכתבו של הנאשם מס' 1 אל פקידת הרישוי במחוז חיפה, אין באישור כדי להוות שינוי מהתבחינים הקיימים. לא הוחל אם-כן קריטריון חדש, בנוגע לאדם המצוי בנסיעות רבות או בתנאי עבודה דומים, אלא ניתן אישור ספציפי, אישי, למר פואד נסאר
. כך מסביר הנאשם מס' 1 את שיקול הדעת שהפעיל בנושא: "...אני טיפלתי בכך וחשבתי שמגיע לו. נוכחתי משהות אתו לא פעם, שהוא מסתובב בכל הארץ בשעות חריגות, בדרכים לא דרכים" (עמ' 356 ש' 6-5). אין מחלוקת, כי היה לו שיקול דעת לאשר בקשות כגון אלו (בכפוף לאישור הממונה), אלא שהמאשימה טוענת, כי קיים חשש לשיבוש שיקול הדעת, בשל ניגוד העניינים שבו נמצא. לית-מאן-דפליג, כי עסקינן בפעולה בלתי שגרתית. לעיל גם ראינו, כי לא היה כל הסבר המניח את הדעת, לטיפול בבקשה כחריג ובצורך לנקוט בבירור טלפוני, כאשר הנאשם מס' 2 לא הגיש קודם לכן בקשה כלשהי אל פקיד הרישוי במחוז חיפה. זאת ועוד, בקשתו אושרה וניתן לו על-ידי חברו רשיון לצורכי הגנה עצמית, למרות שמלכתחילה הבקשה התייחסה לרשיון למטרות ציד.

110. הנאשם מס' 1 היה מודע גם לדופי המנהלי שבהתנהגותו במהלך מילוי תפקידו. כל שכן בזיקה לטיפול בענייני ידידו. הדבר עולה מדבריו במהלך החקירה, כפי שתועדו בקלטת ת50/ב(1) ופורטו בתמליל ת50/ב(/1א). שם חוזרים ונשנים דבריו על שגיאות וטעויות בעצם ההידרשות לנושא (ראו למשל, בעמ' 21 למטה). מובן הדבר, כי טיפול חריג בידיד קרוב עלול לפגוע בתקינות הליכי המנהל ובמראית הפעילות הציבורית. יוטעם כאן, שלנושא זה אין רבותא בטענות לפיהן הנאשם מס' 1 לא ראה פגם בפעולתו במסגרת סמכותו הכללית, שהרי שיקול דעתו היה נגוע באינטרסים מנוגדים. אין צריך לומר גם, כי בעקבות העזרה הרבה של פואד נסאר
, הושלמו העבודות בחצר בעלות נמוכה ביותר. אף אם לעיל נוכחנו, שאין בדבר כדי לגבש את היסוד הנפשי לצורך עבירת לקיחת השוחד, עדיין יש בו משום סיוע לגיבוש רכיבי העבירה דידן, שהרי אין המדובר בהתערבות בעלמא בעניין הנוגע לחבר. כפי שנקבע לעיל במסכת העובדתית, הנאשם מס' 1 היה גם מודע לכך, שפואד נסאר
מסורב על-ידי המשטרה (ת26/). אמנם בעדותו הוא לא זכר אם ידע את הדבר אם לאו (עמ' 356 ש' 16-15), אולם דווקא בשל קשרי החברות ביניהם, לא מתקבל על הדעת שלא ידע. בנסיבות אלו, שבעתיים היה עליו למשוך ידו מלטפל בנושא. משלא עשה כן, בולטת הפגיעה האפשרית של אמון הציבור במערכת השלטונית (ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לז(3) 673, 706 מול ו').

111. נובע ממקבץ המפורט לעיל, שבכל הנוגע לטיפול בעניינו של מר פואד נסאר
, נקט הנאשם מס' 1 במעשה הפרת אמונים, תוך זיקה לתפקידו הציבורי ואגב פגיעה בערך המוגן של אמון הציבור. הוא היה מודע למעשה הפרת האמונים וליתר הרכיבים של פעילות במהלך התפקיד והפגיעה בציבור. מידת חומרת ההתנהגות והפגיעה באינטרס הציבורי מצדיקים, לדעתנו, להפעיל בעניין זה את מנגנון המשפט הפלילי. אין עסקינן בפגם משמעתי בלבד (גנות, פ"ד נ(5), עמ' 391 מול ב'-ג').

לא כן הם פני הדברים, בכל הנוגע לטיפולו בבקשה של ג'מאל ג'אבור. לעיל פורט, שהייתה הצדקה להתערבות מנהל המחלקה בנושא זה. גם אם עניינו של ג'מאל ג'אבור הגיע לשולחנו על דרך של פרוטקציה באמצעות מר פואד נסאר
, הרי עדיין אין בעצם ההיזקקות לו כדי להגיע אל תחום המשפט הפלילי.

112. הנאשם מס' 1 טען להגנתו, בכל הנוגע לטיפול בבקשה של מר נסאר, כי דווקא בשל הקרבה בין השניים בדק את בקשת חברו ב"שבע עיניים" (ראו בסעיף 15, עמ' 10, לעיקרי הטיעון של עו"ד שניידשר). עובדה היא, כך מוסיף הוא וטוען, שהבקשה לא אושרה מיד והטיפול ארך חודשים אחדים, עד שהוסרה מכשלת הסירוב, כפי שבאה לידי ביטוי בת26/. אין בידינו לקבל טענה זו כהגנה מספיקה מפני העבירה דידן. העובדה שהנאשם מס' 1 פעל תוך הפרת אמונים, בעיקר בשים לב לקריטריונים ולתבחינים של משרד הפנים, שבהם ראה עצמו כל יכול, גם עת היה נתון במצב של ניגוד עניינים - אינה מלמדת על-כך, שהוא אימץ לעצמו מנהג הפקרות בכל דבר. נהפוך הוא. גם הרושם שאנו קיבלנו הנו, כי המדובר באדם אחראי למדי. ברור אפוא, כי הוא יימנע מלהוציא רשיון אם לא שוכנע בקיומה של המלצה מאת המשטרה. בשלב מסוים היה תיק תלוי ועומד (מב"ד) כלפי פואד נסאר
. עד שזה לא נסגר (נ34/2 מיום 17.11.93), לא ניתן היה לעקוף את סירוב המשטרה לפי ת26/ ולקבל את אישור סנ"צ מור, שניתן לבסוף ביום 29.11.93 (ת4/). פשיטא, שבין העיכוב לבין פעולות הנאשם מס' 1 אין זיקה ישירה, בכפיפות לקביעה דלעיל שמנהגו אינו לאשר בקשות מבלי לקבל כיאות את אישור המשטרה (במקום שהוא נדרש, כאשר אין רשיון קודם).

113. נובע ממכלול האמור לעיל, כי הנאשם מס' 1 מורשע גם בעבירה אחת של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. לעומת זאת, הוא מזוכה מהעבירה הנוגעת לטיפול בעניינו של ג'מאל ג'אבור.

ו' נושאים נוספים

114. במסכת ההגנה הועלו גם טענות, לפיהן ההנחיות לא היו ברורות די צורכן והנאשם מס' 1 קיבל את תפקידו מבלי שבוצעה חפיפה מסודרת וכיאות. עוד הופנתה תשומת הלב לכך, שעומס העבודה במשרד היה עצום, ללא כוח אדם מספיק. הטענות הללו, אף אם הן נכונות מההיבט העובדתי, אינן נוגעות במישרין לעבירות המיוחסות לו, אשר לעיל נקבע כי הוא עבר אותן. לא שוכנענו, כי לחץ העבודה, המחסור בכוח אדם והעדר חפיפה עם קודמו בתפקיד, הם הגורמים לפגמים בהפעלת שיקול הדעת. ניגוד האינטרסים הוא הגורם העיקרי לכך. זאת ועוד, הנאשם מס' 1 טיפל בעניינים, שמלכתחילה לא היה צריך להיזקק להם, באשר ניתן היה למוסרם לטיפול פקיד הרישוי במחוז מגורי המבקשים.
הטענות כלפי הליכי החקירה:
115. טענות רבות נשמעו וראיות לא מעטות הובאו, בכל הנוגע להליכי החקירה, שננקטו בנושא בכלל וכלפי הנאשם מס' 1 בפרט. אכן, אין לכחד: המדובר בחקירה קשה המחייבת מיומנות בלתי מבוטלת. לעיל כבר התעכבנו על-כך, שעבירות לקיחת שוחד ומתן שוחד אינן פשוטות להוכחה. קיים אינטרס מובהק של כל הנוגעים בדבר, להסתיר את מעשיהם. רק לציבור עניין לחשוף את מעשי השחיתות. חסר אם-כן מתלונן טבעי, היכול לשפוך אור על נסיבות ביצוע העבירה. מחומר החקירה בולט למדי, כי בתחילה גיששו החוקרים באפלה, כאשר המידע העיקרי ממנו ניזונו היה ממודיע אלמוני, שעל פרטי זהותו הוטל חסיון. אין תימה אפוא, שהחוקרים נאלצו לקיים חקירה ארוכה ומתישה, בטרם נאספו כל הממצאים שהובילו להרשעות דלעיל.

לא מצאנו, כי פעולות החקירה חרגו מהמקובל ובוודאי שלא היה בהן, כדי להשליך על אשמת מי מהנאשמים. חלק מהעדים טענו על שהילכו עליהם אימים, בנוגע למקומות עבודתם, מקור פרנסתם, ובנוגע להפניית תלונות אל מס ההכנסה. החוקרים מצדם שללו זאת (עמ' 249, בעדות סנ"צ סומך; ועמ' 320 ש' 14-13, בעדות החוקר מר בוהדנה). בסופם של דברים לא נראה, כי אמצעים אלה - אם ננקטו - הובילו את מי מהעדים למסור עדות שקר במהלך החקירה. בכך העיקר. גם הטענות האישיות מצד הנאשם מס' 1, על-כך ששללו ממנו תרופות ואוכל (עמ' 347 ואילך ועמ' 360 למטה), צריכות להתברר במישור אחר. כל שכן, כאשר הוא אישר במפורש, כי למרות כל תנאי הלחץ "לא אמרתי דברים בחקירה שאינם אמת" (עמ' 360 ש' 21). נובע מכאן, שהנושא דלעיל אינו נוגע ישירות לעצם הוכחת ביצוען של העבירות ולהסתמכות על דבריו במהלך החקירה. קודם לכן עמדנו על טענותיו אודות חיפוש פגום בכספת המשרד. הוא הוסיף וטען גם לחיפוש בלתי חוקי בביתו, אולם לטענות אלו לא הונחה תשתית עובדתית מספיקה, ואין בידינו להיזקק להם. בהשערות ובספקולציות - לא סגי.

נושא אחד הראוי לציון מיוחד, נוגע לשלב סיום עדותו של סנ"צ סומך בבית המשפט. לדברי הנאשמים ומי שהיו נאשמים אז, משסיים הלה את עדותו ופנה לצאת מאולם בית המשפט, הפטיר מילים בלתי ראויות כלפי מר מוריס נסאר (עמ' 277 למעלה). אכן, ניתן היה להבחין שהוא אמר דבר מה לאחד מהנאשמים דאז, אולם לא היה בידינו לשמוע את תוכנם. במענה לכך השיבה נציגת המאשימה, כי הנושא נבדק ולגרסת סנ"צ סומך נאמרו דברים אחרים. מכל מקום, הנושא הועבר לטיפול פרקליט המחוז (עמ' 297 למטה). די לנו בכך, אם כי יש להביע מורת רוח על דרך התנהגותו של קצין המשטרה, מיד בסמוך לתום עדותו בבית המשפט. היה בדבר כדי להשאיר רושם בלתי חיובי וטוב היה אילו נהג אחרת.

איסור פרסום חלקי:
116. על תוכן עדותו של מר פואד נסאר
, הנאשם מס' 2, ניתן בשעתו צו איסור פרסום, בשל רגישות הדברים (עמ' 394). כמו-כן, ניתן צו דומה לגבי עדותו של נציג השב"כ ע' נ' (עמ' 412). פרטים מעדויות אלו שזורים בהכרעת דין זו ומן הראוי להסב את תשומת הלב לכך, שכן הצווים האמורים עדיין בתוקף. בכללם של דברים, המדובר ברקע הביטחוני של משפחת נסאר ובפעילות הנאשמים לגיוס אנשים עבור כוחות הביטחון, לרבות את אמין עיסא.

ז' התוצאה

117. הנאשם מס' 1, מר אברהם אלימלך
, מורשע בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין ומזוכה משתי עבירות כאמור. כמו-כן הנו מורשע בעבירה אחת של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק ומזוכה מאחת מהן, וכן מזוכה מחמש עבירות זיוף, לפי סעיף 418 לחוק.

118. הנאשם מס' 2, מר פואד נסאר
, מורשע בעבירה של מתן שוחד בצוותא חדא עם אחרים, לפי סעיפים 291 ו29- לחוק העונשין.

ניתנה והודעה בפומבי היום, ל' בתשרי תש"ס (10.10.99), במעמד ב"כ התביעה, הסניגורים והנאשמים בעצמם.
מ' גל
, שופט
84
13


ת"פ 100/96
ת"פ 100/96
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כב' השופט מ' גל
איסור פרסום חלקי








פ בית משפט מחוזי 100/96 מדינת ישראל נ' אברהם אלימלך , פואד נסאר (פורסם ב-ֽ 10/10/1999)