פסקי דין על אילן כהן | פסקי דין על עפרה כהן | פסקי דין על נופרם הנדסה פיתוח ובניה בע"מ

6149/05 א     21/10/2012




א 6149/05 אילן כהן, עפרה כהן נ' נופרם הנדסה פיתוח ובניה בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 6149-05 אילן כהן
ואח' נ' נופרם הנדסה פיתוח ובניה בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
רנר שירלי


תובעים

1
.
אילן כהן

2
.
עפרה כהן
ע"י ב"כ עו"ד ש. שלום


נגד


נתבעים

1.נופרם הנדסה פיתוח ובניה בע"מ
2.עירית ויוסף דראי
3.דוד דיין
(ניתן

פסק דין
)
4.עו"ד אמיר רחמני


נתבעים 1ו-4 ע"י ב"כ עו"ד א. ספיר
5.צבי ושרה צרניחובסקי
(ניתן

פסק דין
)
6.הועדה המקומית לתכנון ובניה הראל

ע"י ב"כ עו"ד קןבי אסולין
7.המועצה המקומית
(נתבעת פורמאלית)




פסק דין


כתבי הטענות
1. על פי כתב התביעה התובעים הינם בעלי הזכויות בדירה ברח' התבור 9, מבשרת ציון, אותה רכשו מהנתבעת 1 בהתאם להסכם מכר מיום 15.3.98. הדירה נרכשה לקראת גמר הבניה והנתבעת 1 ואנשיה הדגישו בפני
התובעים כי הם ברי מזל לרכוש את הדירה כשהבניין כמעט גמור ולא יחולו בו שנויים. הנתבעים 3-2 הינם בעלי המניות של הנתבעת 1 ואף שימשו כמנהליה עד למינויו ביום 6.1.98 של הנתבע 4 על ידי בית המשפט המחוזי כמנהל מיוחד של הנתבעת 1. הדירה שנרכשה היא דירה יוקרתית בפרוייקט יוקרתי ונרכשה על בסיס כך שניבט ממנה נוף מרהיב ופסטוראלי וכן על בסיס כך כי היתה מבודדת עם מבואה פרטית משלה ובעלת סביבה שקטה. החזקה נמסרה לתובעים ביום 21.6.1998. בסמוך לאחר מסירת החזקה בדירה החלה הנתבעת 1 באמצעות הנתבעים 4-2 לבצע בנייה בלתי חוקית בצד המערבי של הבניין לרבות הוספת שתי יחידות דיור נוספות אשר אינן מופיעות בתכנית המכר ואשר לתובעים לא היה מושג על קיומן בעת חתימת הסכם המכר ואף לא בעת קבלת החזקה בדירה. ככל הנוגע לאחת מיחידות הדיור הללו חברו לבנייה הבלתי חוקית הנתבעים 5 אשר רכשו אף הם דירה בבניין בו ממוקמת דירת התובעים. הנתבעים פנו בראשית הדרך לנתבעת 6 ולנתבעת הפורמאלית – נתבעת 7 פעמים רבות על מנת שישימו קץ לבנייה הבלתי חוקית אך אלו לא נקטו כל צעד להפסקת הבנייה. זאת, על אף שהנתבעת 6 הייתה מודעת לחריגות הבנייה כבר במחצית השנייה של שנת 1998. הנתבעת 6 גם לא פעלה להריסת החריגות לאחר שהושלמו. גם פניות לנתבעים 4-2 לא נענו. לטענת התובעים עקב בניית יחידת דיור הנושקת לקיר הצפוני של דירת התובעים ומרפסת צמודה החורגת אף מקווי הבניין והמגרש וחודרת לתחומי הגן הציבורי, נפגעה קשות פרטיותם ואיכות חייהם של התובעים בדירתם ונגרמה להם ירידת ערך בסך 145,200 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. סכום זו תובעים התובעים מהנתבעים 4-1, ומהנתבעת 6. ככל הנוגע לנתבעת 6 טוענים התובעים בעיקר על מחדלה ככל הנוגע לחריגות הבנייה מעבר לקווי הבניין והמגרש, במיוחד ככל הנוגע למרפסת. לטענת התובעים הנתבעים 4-1 עשו יד אחת בהקמת היחידה הבלתי חוקית והנתבע 2 או מי ממשפחתו אף מתגוררים באותה יחידה. בניגוד לתכנית המכר בנו הנתבעים 5-1 שתי יחידות דיור במקום אחת מתחת לדירת התובעים ותוך חריגה מקווי בניין לעבר השטחים הצבוריים. יצירת היחידה הנוספת מהווה פגיעה באיכות החיים של התובעים. סך ירידת הערך בגין יחידת הדיור הנוספת אשר נתבע מאת הנתבעים 6-1 עומד על סך 58,080 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. הנתבעת 1 גם היקצתה לתובעים שטח חניה צר מהתקן ואף הקטינה אותו עוד יותר באמצעות בניית בליטת קיר שאינה מופיעה בתכנית המכר. לאחר שלב האכלוס היקצו הנתבעים 4-1 שטח מהמעבר בחניון לטובת חניה שהוצמדה לאחת הדירות האחרות בבניין בניגוד לתשריט המכר ובכך צומצם שטח המעבר לפחות מאשר מתיר התקן המינימאלי. כתוצאה מהחריגה נפגעה יכולת התמרון של התובעים בשטח הצבורי של החניון ובמשבצת החניה שלהם. סך ירידת הערך עקב החריגה הנתבע מהנתבעים 4-1, ו-6 ביחד הוא 28,855 ₪. בנוסף ביצעה הנתבעת 1 ואנשיה מדרגה ביציאה למרפסת המזרחית של דירת התובעים המהווה ליקוי בטיחותי בעטיו נתבע סך של 13,666 ₪ בגין ירידת ערך מאת הנתבעים 4-1. גם לקויי רטיבות בדירה גורמים לירידת ערך בסך 43,560 ₪ ואף סכום זה נתבע מאת הנתבעים 4-1. בנוסף לסעד הכספי נתבע צו עשה להריסת כל אשר נבנה ללא היתר ובמיוחד המרפסת היחידה הסמוכה לדירת התובעים. בגין לקויי בנייה שונים הקיימים בדירה נתבע סך של 70,064 ₪ מאת הנתבעים 4-1. התובעים גם תובעים מכלל הנתבעים פצוי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪ וכן את עלויות חוות הדעת שהוגשו על ידם במצורף לכתב התביעה. לטענת התובעים עומדות להן עילות כנגד הנתבעים מכח דיני החוזים, הנזיקין ועשיית עושר כמו גם עילות להרמת מסך.

לאחר הגשת התביעה הודיע ב"כ התובעים כי הוא מוחק את התביעה כנגד הנתבע 3 (ר' פרוטוקול מיום 13.6.06). בשלב מאוחר יותר גם הגיעו התובעים להסדר פשרה עם הנתבעים 5 אשר מכרו בינתיים את דירתם. לאחר מכן צרפו כנתבעת נוספת את רבקה גרינשפאן אשר קנתה את דירתם של הנתבעים 5 וגם עימה הגיעו להסדר פשרה.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 1 ו-4 נטען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות שכן כל חריגות הבנייה נעשו טרם מנויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד ואף התביעה בגין לקויי הבנייה התיישנה. לתובעים גם אין עילה כנגד הנתבע 4 אישית שכן כל מעשיו נעשו במסגרת תפקידו כמנהלה המיוחד של הנתבעת 4. מאחר ומעולם לא היה גם בעל מניות בנתבעת 4 אין גם עילה להרמת מסך כנגדו. טענת התובעים ולפיה הדגישו בפני
הם הנתבעת 1 ואנשיה בעת רכישת הדירה כי בבניין בו מצויה הדירה לא יחולו שנויים מנוגדת לאמור בהסכם המכר. עוד טוענים הנתבעים כי לדירה אין מבואה פרטית והכניסה אליה מהווה חלק מהרכוש המשותף. לטענת הנתבעים לדירה אין כלל נוף מחלקה המערבי ולכן לא ברורה הטענה בהקשר זה. לאור הוראות הסכם המכר מנועים גם התובעים מלטעון אי התאמה לאחר קבלת החזקה. העבודות נשוא התביעה בוצעו זמן רב בטרם התובעים חתמו על ההסכם וטרם שהנתבע 4 מונה כמנהלה המיוחד של הנתבעת 1. "היחידות הנוספות" היו קיימות טרם החתימה על ההסכם וטרם מנויו של הנתבע 4 ויש על כן לדחות את הטענה בדבר חוסר מודעות. עוד נטען בכתב ההגנה כי כבר במועד חתימת ההסכם על ידי התובעים היתה גם מופקדת אצל הנתבעת 6 בקשה להיתר בניה עבור התובעים וחזקה עליהם כי קראו אותה. בכתב ההגנה מוכחשת הטענה כי הנתבעת 1 פלשה לשטחים ציבוריים. בין הנתבעת 1 לנתבעת 7 נתגבשה הסכמה ולפיה מאחר והקירות התומכים והגדרות אשר נבנו במסגרת פיתוח השטחים הציבוריים יוצרים הפרדה בין השטחים הצבוריים הצמודים למבנים לבין יתר השטחים הציבוריים, תבנה הנתבעת 7 מדרגות שיצרו קשר בין שני השטחים. הנתבעת 1 לא השתלטה על שטחים צבוריים אלא אך ריצפה אותו בהתאם להסכמה בינה לבין הנתבעת 1. "המרפסות" בגינן מבקשים התובעים פצוי היו קיימות עוד בטרם התקשרו בהסכם מכר וטרם כניסת הנתבע 4 לתפקידו. גם החנייה היתה קיימת עוד טרם חתימת הסכם המכר ומינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד וניתן לה היתר יועץ התחבורה של הנתבעת 7 וקיים בגינה היתר בניה. הוא הדין בדירה הנושקת לקיר הצפוני בדירת התובעים וזו המצויה מתחת לדירת התובעים. הדירה גם אינה גולשת מעבר לקווי הבניין ולתוך השטחים הציבוריים. גם המדרגה הנזכרת בכתב התביעה הופיעה לטענת הנתבעים כבר בתשריט שצורף להסכם והייתה קיימת לפני המכר לתובעים ולפני מינויו של הנתבע 4 כמנהל. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 1 ו-4 נטען כי לא עומדת לתובעים כל עילה כנגד הנתבע 4.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 2 נטען כי מאז 6/1/1998 מנוהלת הנתבעת 1 באופן בלעדי על ידי הנתבע 4 וגם קודם לכן נוהלה על ידי הנתבע 3 ואחיו שהחזיקו ב-70% ממניות החברה ולא אפשרו לנתבע 2 שהחזיק 30% מהמניות כל גישה פיזית או עניינית לחברה. הנתבע 2 נתן למנהל המיוחד סיוע ללא תמורה ככל שביקש ורק על פי הנחיותיו. הסכם המכר עם התובעים נעשה באמצעות המנהל המיוחד ולנתבע 2 מעולם לא היה כל קשר עם התובעים. אחת הדירות עליהן מלינים התובעים – זו הצמודה לדירתם הינה דירה הרשומה על שם הנתבעת 1. דירה זו נבנתה זמן רב לפני שהתובעים התעניינו או רכשו את דירתם. עבודות הגמר בדירה בוצעו בשנים 1997-1996 ומצב הדירה לרבות השטח הציבורי שלידה בסוף שנת 1997, אינו שונה ממצבה היום. לטענת הנתבעים 2 עילות התביעה ככל שקיימות עד למנוי המנהל המיוחד לא קיימות שכן החברה נוהלה על ידי הנתבע 3 ואחיו ומכל מקום התיישנו ולאחר מנויו של המנהל המיוחד אינן קיימות עוד שכן החברה מנוהלת באופן בלעדי על ידי המנהל המיוחד. בקשה להרמת מסך בנסיבות אלו מחוסרת בסיס. גם הדירה בקומת הקרקע אותה רכשו הנתבעים 5 נבנתה בשנת 1996 כשחלק מעבודות הגמר בוצעו בשנת 1997 ובכל מקרה עובר לרכישת הדירה על ידי התובעים. לדירת התובעים אין מבואה פרטית והכניסה אליה חלק מהרכוש המשותף. מחלקה המערבי של הדירה לא נשקף כל נוף ולא חל כל שנוי בנוף מאז רכישת הדירה על ידי התובעים מאת המנהל המיוחד. כל הבנייה נשוא התביעה בוצעה זמן רב בטרם חתמו התובעים על הסכם ושתי יחידות הדיור הנוספות הן בעלות היתר. חזקה גם על התובעים כי עיינו עובר לרכישת הדירה על ידם בבקשה לקבלת היתר בנייה שהייתה מופקדת אצל הנתבעת 6. מעבר לכך ההסכם עצמו מתיר שנויים.
יש גם לדחות את הטענות בנוגע לחניה אשר היתה קיימת בפועל עוד קודם למנויו של הנתבע 4 וטרם חתימת התובעים על ההסכם. הוא הדין בדירה הנושקת לחלק הצפוני של דירת התובעים. כך גם המדרגה המופיעה בכתב התביעה אשר מופיעה בתשריט אשר מצורף להסכם. הקירות התומכים והגדרות הוקמו במסגרת עבודות הפיתוח ולא על ידי הנתבעת 1. אשר לטענה בדבר חריגה מקווי בניין – כל הדירות נשוא התביעה לרבות זו של התובעים נמצאות בקו אחד. מתחת לדירת התובעים מצויה דירה אחת שאינה גולשת מעבר לקווי בניין אל תוך שטחים ציבוריים. מוכחשות טענות התובעים בדבר הפגיעה בזכויותיהם ובאיכות חייהם כמו גם טענתם לירידת ערך. לטענת הנתבעים 2 לא עומדת לתובעים כל עילה כנגדם, הנזקים מופרזים ולא הוכח קשר סיבתי לנתבעים.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 6 נטען כי לא עומדת לתובעים עילה כנגד הנתבעת 6 ואין יריבות בינה לבין התובעים. סמכויות מוסדות התכנון הן סמכויות שבשיקול דעת ועיקר מטרתם של הצווים השפוטיים אינה להגן על הזולת לרבות התובעים אלא לשמור על שלטון החוק והצורך בהסדרת הבנוי. פעולות הועדה נגזרות מכח היתרי בניה ו/או תכניות בנין עיר תקפות ולא מכח הסכמים והתחייבויות של התובעים עם הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה ולא מוטלת על הועדה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. מעבר לכך לטענת הנתבעת היא פעלה כדין ובהתאם לתפקידה הסטאטוטורי לרבות הגשת כתבי אישום בגין חריגות בנייה בפרוייקט והימנעות ממתן היתר בניה לחריגות. מכל מקום אין בין הפעלת סמכות הפיקוח של הועדה כנגד מבצעי חריגות הבנייה לבין תביעת התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו להם לטענתם כתוצאה מחריגות אלו וממילא אין בכך כדי לכסות על מחדלי התובעים בכך שכ-7 שנים נמנעו מלפעול בדרכים העומדות לרשותם מכח זכויותיהם הקנייניות ו/או החוזיות כנגד נופרם ומי מטעמה. על פי תכנית המתאר החלה על השטח נשוא התביעה לא היתה מניעה לאשר עד 67 יחידות דיור על פי התב"ע. ככל שנגרם לתובעים נזק הרי שהוא בגדר מחלוקת קניינית /חוזית בינם לבין יתר הנתבעים שאינה מעניינה של הוועדה. השטחים הציבוריים אשר נטען כי בוצעה בנייה עליהם הינם באחריות הנתבעת 7 אשר היא שאישרה בדיעבד או במשתמע את המצב הקיים. לחילופין, אשמם הבלעדי של הנתבעים האחרים ובכללם התובעים הוא אשר גרם לנזקים הנטענים ונותק כל קשר סיבתי למעשה ו/או מחדל המיוחס לוועדה.

התצהירים
2. מטעם התובעים הוגשו תצהירו של התובע וכן חוות דעת של השמאי לירון קלדרון ושל המהנדס יגאל ברגמן. מטעם הנתבעים 1 ו-4 הוגש תצהירו של הנתבע 4, מטעם הנתבעים 2 הוגש תצהירו של הנתבע 2 ושל אחיו זאב דראי, מטעם הנתבעת 6 הוגש תצהירו של צבי יעקוביאן – מפקח בנייה. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם למעט אחי הנתבע 2 אשר לא התייצב לחקירה על תצהירו בשל מצבו הבריאותי.

הטענות בסיכומים
3. לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו עומדות לתובעים כנגד הנתבעים 2,1 ו-4 עילה חוזית ללא קשר לשאלה אם הותרו חריגות הבנייה אם לאו שכן לפי תשריטי המכר לא הופיעו הדירות שהתווספו, החניה שהתווספה כמו גם לא הגודל של חנית התובעים. הנתבעים אינם יכולים להסתמך על הוראות ההסכם המתירות להם שנויים שכן אלו כפופים לאי פגיעה בזכויות התובעים.לתובעים גם עומדות כנגד נתבעים אלו עילות היפר חובה חקוקה, רשלנות ומטרד. לגבי דירה מס' 22 הצמודה לדירת התובעים התווספה ביחס לתשריטי המכר דירה נוספת הקרובה מאוד לדירת התובעים, מבואה "פרטית" הפכה לשימוש משפחה נוספת, נבנתה מרפסת בשטח של 50 מ"ר ונפרצה גם דלת מהדירה במקום חלון בניגוד להיתר. הוכח כי המרפסת שנבנתה כשחלקה מצוי לפני חזית מרפסת התובעים פוגעת בפרטיותם ואילו הגדר שנבנתה על ידי התובע יוצרת הצללה, פוגעת בנוף ולא מונעת חדירת רעשים. כל זאת כאשר הדירה נקנתה על שום השקט והנוף הפתוח. לטענת התובעים אחראים הנתבעים 2,1 ו-4 על הקמת הדירה והמרפסת ואילו הנתבעת 6 אחראית בשל כך שלא אכפה לכדי הריסה. לגבי דירת צ'רניחובסקי שמתחת לדירת התובעים – לא היה היתר לשביל הגישה לדירונת ולחצר אך כיוון שהיום לא נעשה שימוש בדירה כשתי יחידות התובעים ויתרו בהסכם פשרה על הטענה לגבי פיצול הדירה ושמרו על טענתם לגבי שביל הגישה והחצר. לטענת התובעים החדירה לשטח הציבורי עולה מהתשריט שצורף להסכם הפשרה עם גרינשפאן ומהיתר הבנייה. קלדרון בעדותו בעקבות הסכם הפשרה אמד את ירידת הערך בגין קיום השביל והחצר באחוז אחד. הוכח כי שביל הדירונת ומרפסת דירה 22 חורגים לתןך השטח הציבורי. יש לדחות את טענת דראי כי השטח הוא עדיין שטח ציבורי וכי אין זו מרפסת שכן מהראיות עולה כי מדובר במרפסת שהגישה היחידה אליה היא מדירה 22. דראי גם אחראי לביצוע חלק מהעבודות שמשמעותן הפיכת המתחם למרפסת. לגבי שיוך דירה 22 לדראי – דראי הודה במהלך הדיונים כי הדירה שלו ומעדותו ומעדות רחמני עולה כי הוא זה שהיה אחראי לבנייתה. המועצה מעולם לא התנגדה להריסה והיא גם ציינה כי אין לה סמכויות אכיפה ובשל כך לא נתבעה. הוכח כי חריגות הבנייה לכוון הגן הציבורי הוסתרו נכון למועד רכישת הדירה במרץ 1998. אפילו ידעו התובעים על החריגות נדרשת לפי הפסיקה ידיעה על אי התאמות ספיצפיות ולא ידיעה ערטיאלית כשהנטל להוכיח מה ידע הקונה מוטל על המוכר. אשר לחניה – חנית התובעים לא מופיעה במידתה ובתצורתה בתכנית המכר ובשום מקום לא נכתב כי תתווסף חניה נוספת במעבר באופן הפוגע ביכולת התמרון. לא הוצגו חוות דעת נגדיות לזו של ברגמן. גם מחוות דעת ומעדות קלדרון עולים קשיי תמרון, הנזקים – כעולה מחוות הדעת ויש לדחות את הטענה כי התובעים יכלו לדעת על מצב החניה בעת רכישת הדירה. ככל הנוגע למדרגה במרפסת, לאי היכולת לראות אותה בקניה ולמשמעותה לעניין הנזק מפנה התובע לחוות דעת ברגמן. כך גם לעניין הרטיבות, סכום לקויי הבניה וירידת הערך. זאת כאשר הנתבעים כלל לא ביקרו בדירה ולא הביאו חוות דעת נגדיות. בנוגע לעוגמת נפש ואובדו הנאה מפנה ב"כ התובע לאמור בתצהיר התובע. לטענת ב"כ התובעים עומדות לתובעים עילות אישיות כנגד הנתבע 2 הן כאורגן בחברה והן כבעל מניות מכח הרמת מסך עד למנוי הנתבע 4. הנתבע 2 היה שותף להקמה הלא חוקית של הדירונת ושביל הגישה אליה, ומתצהיר הנתבע 4 והדו"ח שהוגש על ידו לבית המשפט המחוזי עולה גם עילה להרמת מסך כנגד הנתבע 2. ככל הנוגע לניהול הנתבעת 1 עד למנויו של הנתבע 4 מפנה ב"כ התובעים לכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-4. אשר לאחריותו האישית של הנתבע 4 – יש לדחות את טענותיו כי אף גורם לא הורה לו להרוס, כי לא היה צו ספציפי המורה להרוס חריגות בדירות ספציפיות וכן קו הגנה נוסף שחשב שאולי ניתן יהא להתיר את החריגות. הנתבע 4 גם לא פנה לבית המשפט המחוזי בטענה כי אינו יכול להרוס את הדירות. הנתבע 4 הודה בעדותו כי ביקר בפרוייקט עשרות פעמים בסמוך למנויו. אף על פי כן לא ציין את החריגות בהסכם המכר על תשריטיו, ויש לדחות את הסבריו מדוע לא עשה כן. לטענת ב"כ התובעים היה על הנתבע 4 ליידע מראש את הדיירים על כך שלא יהיה כסף לתיקוני בדק. מוטלת עליו אחריות אישית כאורגן. אשר לנתבעת 6 זו התרשלה בכך שהסתפקה באישור המועצה על כך שהחריגות הוסרו. באי אכיפת החריגות גם התרשלה וגם הפרה הנתבעת 6 חובות חקוקות והפסיקה הכירה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אזרח בנסיבות מעין אלו. הוכח כי עד שנת 2002 הועדה לא נקפה אצבע לאכוף את חוקי התכנון ורק ב-2002 הגישה כתב אישום נגד הנתבע 2 אשר בדיון הסתבר כי נמחק.

לטענת ב"כ הנתבעת 6 בסיכומיו יש לאמץ לעניין הפאן העובדתי את האמור בתצהירו של המצהיר מטעם הועדה על נספחיו. עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין והתובעים ויתרו על בעלי דין נדרשים. גם התובע וגם השמאי מטעמו הסתמכו על תשריט בקשה להיתר משנת 1994 שהתברר במהלך הראיות כי בוטל ואין לו תוקף סטאטוטורי ולכן כל ההסתמכות על התשריט שגויה וכשל בסיסי בראיות התובעים. אשר לחניה – מהראיות עולה כי יועץ התנועה של המועצה נתן את אישורו לתקינות החניה ומשניתן אישור לא ניתן לייחס לועדה כל רשלנות. התובעים גם לא נקטו כל הליך משפטי לתקיפת היתר החניה. חובה היה על התובעים לבדוק את מצבו הסטאטוטורי של הנכס אותו הם קונים. אילו עיינו בתיק הבניה או היו פונים לועדה היו מבחינים שקיימת בקשה עוד משנת 1996. משלא עשו זאת הם מנועים כעת – 6 שנים ממתן ההיתר מלהעלות טענות ביחס לתוקף ההיתר. אשר לתקינות החניה – ברגמן הסתמך כעולה מחוות דעתו ומעדותו על הצעת חוק אך זו לא נתקבלה וממילא לא היתה תקפה במועד מתן היתר הבניה. בעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת 6 גם לעדותו של דראי בנושא חריגות החניה ואישורי המועצה. לטענת ב"כ הנתבעת 6 על פי הפסיקה קיימת מניעות מלתקוף את ההיתר בתקיפה עקיפה חלף תקיפה ישירה שלו. אשר למרפסת דראי מדובר בריצוף וגם להיתר וגם לטופס 4 ניתן כעולה מהראיות אישור ספציפי של מהנדס המועצה. הטענה כי הועדה לא נקטה פעולות אכיפה התבררה כלא נכונה – ככל הנוגע למרפסת הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 2 אך משהתברר כי לא אחראי לבנייה נאלצה הוועדה למחוק את כתב האישום. על פי הפסיקה לא עומדת לתובעים עילה בנזיקין
כלפי הועדה ביחס לפעולות אכיפה אלא הדרך הנכונה היא עתירה מנהלית. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי למועצה המקומית היתה אפשרות לפעול הן לסלוק המטרד, הן להריסת הריצוף והן לביצוע מדרגות ובכך למנוע את הנזקים הנטענים. כל אותן טענות הנכונות ביחס למרפסת דראי רלוונטיות גם לשביל צ'רניחובסקי במובן זה שמדובר בשטח המועצה על כל המשתמע מכך. יש גם שהוי.

לטענת הנתבע 2 הוא לא נחקר על חלקים עיקריים בתצהירו וחלקים אלו איפוא לא נסתרו. יש להתעלם מהנספחים לתצהיר התובע המהווים עדות שמיעה ומכל אותם מסמכים שלא הוזמנו הגורמים האחראיים עליהם באופן המאפשר חקירתם. ככל הנוגע לאופן ניהול החברה קודם למנויו של רחמני יש לאמץ את האמור בתצהירו של הנתבע 2 עליו לא נחקר. יש לאמץ את הגירסא שלא נסתרה ולפיה כל העבודות נשוא התביעה בוצעו לפני מנויו של רחמני. במכתבים ששלח התובע במשך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה לא עלתה טענה על נוכחות דירה נוספת והתובעים שנו חזית בנוגע למועד בניית הדירות הנוספות אשר תחילה טענו כי נעשתה החל מהמחצית השניה של שנת 1998. מאז שנוי החזית מתנהל המשפט סביב גירסת ההסתרה. כעולה מתצהירו של הנתבע 2 על נספחיו הפתחים נפתחו בשנים 1995-1994 ואילו דירה 22 כבר היתה בנויה עם תוספת השטחים כפי שהופיעו בבקשה להיתר בשנת 1996 . לטענת הנתבע 2 לא היתה לחברה או לכל אחד אחר סיבה להסתיר את הדירות והפתחים כאשר מהראיות עולה שהחל משנת 1996 פעלו בתאום עם הועדה המקומית להתרתם. התובע לא הוכיח כי הדירות לא היו גלויות לעין ומכל מקום בדיקה בועדה או סיור שטח היה מלמד אותו על קיומן. יש גם לדחות את הטענה כאילו מעדותו של רחמני עולה כי הדירות הוסתרו והטענה כי דירה 22 הוסתרה באמצעות הררי אשפה איננה סבירה.
לעניין הריצוף והשטח הציבורי התובע לא הוכיח שאין היתר, ואפילו אם מדובר בעבודה טעונה היתר, וגם אם לא ניתן היתר, היה ניתן לבדוק זאת בתב"ע וזאת לא נעשה. לטענת הנתבע 2 מעצם העובדה שהתב"ע מתירה יציאה לשטח הציבורי כמו גם לכביש הרי שמתחייב ריצוף השטח ומכל מקום מתעוררת השאלה מה ייעשה במקום הריצוף אם ייהרס? לטענתו ועדותו של התובע ככל הנוגע למועד ביצוע הריצוף היתה בלתי מהימנה. מהראיות עולה כי דירה 22 נרכשה על ידי הנתבע 2 במסגרת הסכם שנערך בבית המשפט העליון בסמוך להגשת התביעה הנוכחית. יש לדחות את טענת התובע כאילו הדירה אינה מופיעה בהסכם המכר. אשר לדלת הכניסה לדירה 22 מהראיות עולה כי זו היתה הדלת הראשונה שהורכבה. לעניין החנייה טוען הנתבע 2 כי המדידה שערך ברגמן אינה נכונה ואולם אף ממנה עולה כי אורך החניה תקני. אשר לרטיבות הנטענת, מעולם לא נעשתה פנייה לנתבע 2 בעניין זה, התובע לא עשה דבר 7 שנים בעניין זה והפתרון שהוצע על ידי המומחה מטעמו אינו סביר. לטענת הנתבע 2 חלק נכבד מחוות דעת קלדרון מבוססת על השנוי מההיתר משנת 1994 ואולם לא רק שהוכח כי התובע לא עיין בהיתר זה אלא שאף דירתו שלו שונה מהותית מאותו היתר. עוד טוען הנתבע 2 כי יש לדחות את טענת התובע ולפיו יצר כלפיו הנתבע 2 מצגים כלשהם – בהסכם המכר או בשטח, טענות המבוססות על ההנחה שהנתבע 2 והנתבעת 1 זהים. זאת, בנסיבות שבהן מעדותו עולה כי כלל לא פגש בנתבע 2 לפני חתימת החוזה. יש גם לדחות את הטענות בדבר הרמת מסך אשר הועלו בחוסר תום לב. מעדותו של רחמני עולה כי מי שניהל את החברה עד למנויו היה דיין וסיועו של הנתבע 2 היה בענייני היתר בלבד. לטענת הנתבע 2 כל הטענות המיוחסות לנתבע 2 לפני מנויו של רחמני דינן להידחות מחמת התיישנות, ואילו בתקופת רחמני לא קיימת כל עילה.

לטענת ב"כ הנתבעים 4,1 בסיכומיו הימנעות התובעים מלהעיד עדי מפתח בתיק זה, היא הימנעות גורפת המעידה על חשש כבד כי עדותם תשמוט את הקרקע מתחת לאדני התביעה – עורכי דינם שיצגו אותם במו"מ לקראת חתימת הסכם המכר ולאחר מכן, שכניהם, גורמי המועצה ובכללם יועץ התחבורה שאישר את תצורת חניית התובעים, התובעת עצמה וכן עדים נוספים. יש גם לדחות את התביעה מאחר ועדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בראיות כדין ואינה נתמכת בעדויות העדים שהתובעים נמנעו מלזמנם. כל האמור בפרט נכון ככל הנוגע לטענת התובע ולפיה גילה את עילות התביעה רק לאחר המסירה, טענה הנתמכת רק בתצהירו ואיננה סבירה. על מרבית הטענות כנגד הנתבע 4 המופיעות בכתב התביעה לא חזר התובע בסיכומיו, והוכח שגם ההפך הוא הנכון – כי הנתבע 4 פעל במסירות ובחריצות והשיג תוצאות מעל למצופה לרבות עבור התובעים עצמם. בניגוד לנטען על ידי התובע שאלת יחוס אחריות אישית בנזיקין למנהל מיוחד שונה באופן מהותי על פי הפסיקה מייחוס אחריות כאמור לאורגן של חברה ונקבע כי מדובר בסעד חריג וחמור. הוא הדין בנוגע לטענות נזיקיות הנובעות מהתחייבויות חוזיות וממלוי תפקידיו של המנהל המיוחד בכל הקשור אליהם. התנאים החריגים להטלת אחריות על מנהל מיוחד לא מתקיימים בענייננו. מכל מקום כל לגופו יש לדחות כל טענת רשלנות. מהראיות עולה כי במועד כניסתו של הנתבע 4 לתפקידו היה שלד המבנה לרבות הפתחים וכל הבניה החיצונית במצב מוגמר ופעולות הבניה היחידות שבוצעו על ידי הנתבעת 1 בניהולו המיוחד של הנתבע 4 היו השלמה של עבודות הפנים בדירות קיימות. יש לדחות את התביעה בכל הנוגע למרפסת של דראי, דירת דראי, שביל צ'רניחובסקי והחניה בשל התיישנות. בפני
הנתבע 4 שקיבל את הבניין כולל חריגות הבניה, עמדו שתי אופציות: האחת להסיר את חריגות הבניה והשניה להסדיר אותן. בחירתו באופציה השניה לא זו בלבד שאיננה יכולה להיחשב רשלנית אלא שלמעשה הצילה את דירת התובעים. אשר לריצוף במרפסת דראי ובשביל צ'רניחובסקי, משלא הובאה כל ראיה בנוגע להיתר הבניה של השצ"פ כלל לא הוכח כי מדובר בחריגת בניה ולמעשה מהראיות שבתיק מתבקשת מסקנה הפוכה דוקא. משאף גורם רשמי לא דרש/הורה לנתבעת 1 או לנתבע 4 כמנהלה המיוחד לסלק את הריצוף לא יכול היה הנתבע 4 להתרשל. הנתבעים 1, 4 מעולם לא טענו כי המרפסת או השביל הוא רכושם ולא התיימרו למכור אותם. כל שעשתה הנתבעת 1 טרם כניסתו של הנתבע 4 לתפקידו הוא לרצף את השטחים שהושארו על ידי קבלן המועצה מוזנחים והכל נעשה באישור ולטובת המועצה. אשר לדירתו של דראי והחניה אלו תואמים לחלוטין את ההיתר משנת 1999 ולא היה צריך להתאימם לדבר. אשר לטענה ולפיה לנתבע 4 אחריות אישית ליקויי בניה שכן לא יידע את התובעים כי לא יהיה כסף לתקוני בדק – מדובר בהרחבת חזית ובטענה מופרכת גם ברמה העובדתית. ככל שהטענות כנגד הנתבעת 1 חורגות מאלו שהועלו כנגד הנתבע 4, מעבר לכך שהתובע מעלה בהקשר זה טענות סותרות בדבר מצגים ואי גלוי, ברור מהנסיבות כי לא הוצגו כל מצגים שאינם תואמים את המצב בפועל. לטענת ב"כ הנתבעים התובעים אינם יכולים לטעון לאי התאמה לתשריט היתר הבניה הן משום שכלל לא בדקו אותו ועם זאת אישרו בהסכם כי בדקו והן משום שאישרו לנתבעת בהסכם את הזכות לערוך שנויים. בנוסף, מהעדויות עלה כי כל חוות דעת השמאי והתביעה שהוגשה בעקבותיה מסתמכים על היתר בניה שלא אושר. בתשריט המכר לא הוצגו כל מצגים שהופרו, בתכנית המכר לא מוצגת אלא דירתם של התובעים, הרכוש המשותף, מיקומה של הדירה בבניין ומיקומה של חניית התובעים בחניון ולא מוצגים כל נתונים על דירות אחרות ו/או חניות אחרות בבניין. חניית התובעים כיום היא זו שהוצגה בפני
הם. אשר לליקויי הבנייה – למרות שהיו קיימים בעת קבלת החזקה או סמוך לאחר מכן, הפנייה הראשונה בעניין זה נעשתה בשנת 2003. אשר לטענה החילופית המתבססת
על עילת הנזיקין ביחס ללקויי הבנייה – בעניין זה יש להוכיח את כל יסודותיה של עוולת הרשלנות אך אלו לא הוכחו ומכל מקום קיים אשם תורם משמעותי לנוכח אי ההודעה והשהוי. לבסוף טוען ב"כ הנתבעים 1, ו-4 כי צו ההריסה המתבקש אינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

בתגובה טוען ב"כ התובעים כי יש לדחות טענה אחרונה זו. יש גם לדחות את טענות הנתבעת 6 כי לא ניתן לתבוע את הועדה על אי האכיפה. לטענת ב"כ התובעים הובאו ראיות למכביר התומכות בטענת ההסתרה, טענה שהועלתה כבר בכתב התביעה.גם את הטענה ולפיה בכתב התביעה לא מופיעה עילה בגין מימון חסר ואי ביצוע תיקוני הבדק, יש לדחות.

דיון
א. חריגות בניה
4. טענתם העיקרית של התובעים נוגעת לחריגות בנייה שבוצעו בבניין ושיש בהן כדי לפגוע בהם. הגם שמלכתחילה עתרו התובעים לסעדים בגין מספר רב יותר של חריגות בנייה, בסופו של הליך לאחר הסדר פשרה אליו הגיעו עם הנתבעים 5, עותרים התובעים לסעדים בגין דירה אשר נבנתה תוך חריגת בנייה בסמוך מאוד לדירתם ואשר בעטיה כמו גם בגין חריגות בנייה נוספות הכרוכות בכך נפגעה פרטיותם של התובעים ואיכות חייהם. עוד עותרים התובעים לסעדים בגין שביל גישה וחצר המובילים לדירת הנתבעים 5 המצויה מתחת לדירת התובעים ואשר חורגים לטענתם לשטח הציבורי.

דירה 22
5. הדירה הנוספת עליה מלינים התובעים היא דירה שלה קיר צמוד לדירת התובעים, ושבעטייה מבואה "פרטית" בכניסה לדירת התובעים הפכה לשימוש משפחה נוספת. לגירסת התובעים נבנתה מרפסת בצמוד לדירה ונפרצה אליה דלת במקום חלון, כאשר השימוש שעושים בעלי הדירה במרפסת האמורה פוגע קשות בפרטיות התובעים.

אין מחלוקת כי הדירה הנוספת, דירה שמספרה 22 ואשר לה קיר שגובל עם דירת התובעים, נבנתה ללא היתר. עוד אין מחלוקת כי במאי 1999 ניתן לדירה זו היתר. האם עומדת לתובעים עילה חוזית של הפרת חוזה בגין בנייתה של הדירה האמורה?

בנספחים להסכם המכר אשר באחד מהם גם מופיע תאור סכמטי של הדירות המצויות במתחם, לא מופיעה דירה מספר 22 (ר' העמוד האחרון לנספח ג' לתצהיר התובע). לא ברור מה היתה התכלית של אותו תאור סכמטי. כשנשאל הנתבע 4 בעניין זה העיד כי מדובר ב"המחשה של מבט מלמעלה" של הפרוייקט עליו (ר' עמ' 110, שורה 9). מכל מקום תאור זה לא נועד להגביל את מספר הדירות במבנה בו מצויה דירת התובע וזאת הן לנוכח הוראות ההסכם שיפורטו להלן והן לנוכח העובדה שבמפרט לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 אשר צורף להסכם עם התובע מצויין כי בבניין 20 דירות למגורים בכל אחד משני המבנים (סעיף 1.7). התאור הסכמטי מציין 15 דירות ואף לפי עדותו של התובע גם לאחר הבנייה של הדירה הנוספת לא חרג מספר הדירות בבניין מהאמור במפרט (ר' עדותו בעמ' 71, שורות 28-26 ולפיה יש כיום בבניין 19 דירות; ר' סעיף 54 לתצהירו של דראי ולפיו יש כיום בבניין 18 דירות בלבד). גם התובע עצמו העיד כי אילו נעשתה הבנייה הנוספת במקום אחר במבנה ולא בצמוד לדירתו לא היה פונה לבית משפט (ר' עמ' 71, שורות 6-3).

בסעיף 4.1 להסכם המכר תחת הכותרת "התחייבויות המוכרת" נאמר "לבנות ולהשלים את בניית הבית בהתאם להסכם ונספחיו, ובהתאם להיתר הבניה ושינויים שיאושרו לגביו". בסעיף 14 להסכם המכר נאמר כי:
"14.1 הקונים מודעים לכך כי המוכרת עשויה להמשיך ולבנות במתחם, בין לפי התכנון הקיים כיום ובין לפי תיקון או שינוי של תכנון זה.
14.2 הקונים מודעים לכך כי המוכרת ו/או המינהל עשויים ליזום שינויים בתכניות בנין ערים המתייחסות ליתרת הנכס ו/או בתכניות הבניה של הבנין ו/או הנכס ו/או המקרקעין הכלולים כיום במסגרת תכנית בנין ערים המאושרת של הנכס. הקונים מסכימים לכך ומתחייבים שלא להתנגד ושלא להפריע לכל בניה כנ"ל ולכל בקשת שינוי של תכניות בנין ערים ו/או תכניות הבנין דלעיל
". לסעיף אחרון זה הוספה בנספח השנויים והתיקונים להסכם התוספת "ובלבד שלא יהיה בכך כדי לפגוע בזכויות הקונים בבית ו/או בשטחים שהוסכם כי יוצמדו אליו".

האם לנוכח האמור יש לאמר כי התובעים הסכימו לכך שתתווסף דירה 22 למבנה? השאלה כיצד יש לפרש את הבטוי "זכויות" בהקשר זה. ככל שנכונה טענת הנתבעים כי לא זו בלבד שדירה 22 היתה כבר קיימת עת רכשו התובעים את דירתם אלא שגם היו מודעים לקיומה, אזי יש לראותם כמי שהסכימו לקיומה ולא עומדת להם כל עילה חוזית בגין זה (ר' א. זמיר, חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי) (תשס"ב-2002), בעמ' 322-317). אם לעומת זאת, הדירה לא היתה קיימת ו/או דבר קיומה לא היה ידוע לתובעים, אזי עשויה להתעורר השאלה הפרשנית האם זכאים התובעים להתנגד במקרה זה לנוכח הוראות ההסכם.

6. בשאלה קיומה או היעדרה של דירה 22 עובר לרכישת הזכויות על ידי התובעים קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

על פי תצהירו של התובע בסמוך לאחר קבלת החזקה בדירה על ידו החלה הנתבעת 1 לבצע בניה בלתי חוקית ו/או לחשוף בניה בלתי חוקית, לרבות הוספת יחידת הדיור הצמודה לדירת התובע. על פי התצהיר החללים של היחידות הנוספות היו מוכנים כבר ביוני 1998 אך היו אטומים ולא נעשה בהם כל שימוש ולתובע לא היה כל מושג כי תתווסף יחידת הדיור הגובלת בדירתו. עוד נאמר בתצהיר כי מעבר להיות החללים המיועדים למגורים אטומים, הצד המערבי של הבנין, בו נעשו חריגות הבניה, היה מכוסה בערימת ענק של פסולת בניה ובשל כך לא ניתן היה לראות את חריגות הבניה החיצוניות לבנין. (סעיף 12 לתצהיר).

על פי תצהירו של הנתבע 4 מרגע כניסתו לתפקידו בינואר 1998 לא ביצעה הנתבעת 1 חריגות בניה נוספות כלשהן אלא ניסתה להתמודד עם חריגות הבניה הקיימות (סעיף 13). כך גם לגבי הדירה הצמודה לדירת התובע (סעיף 15). עוד נאמר בתצהיר כי חריגות הבניה שהיו קיימות היו גלויות לעין עת ביקרו התובעים באתר על מנת להתרשם מן הדירה שביקשו לרכוש (סעיף 22). גם על פי תצהירו של הנתבע 2 נבנתה דירה 22 עוד קודם לדירת התובעים (סעיף 13 לתצהיר). הנתבע 2 גם מצרף לתצהירו רשימה של הזמנות הקשורות לגירסתו לביצוע עבודות בדירה 22 והמלמדות כי היתה למעשה כמעט גמורה גם מבחינת עבודות פנים עת רכשו התובעים את דירתם (ר' סעיפים 41-32 לתצהיר).

למעשה גם מגרסת התובע שבתצהיר עולה כי החלל עצמו של דירה 22 היה קיים כבר בעת שקיבל את החזקה בדירה ביוני 1998. מהראיות עולה כי החלל של דירה 22 היה קיים גם בעת שרכשו התובעים את הדירה במרץ 1998 ולמעשה גם זמן ניכר קודם לכן.
ראשית, התובע עצמו בעדותו כשנשאל על הררי הפסולת שכיסו לגירסתו במרץ 1998 את מרפסת דירה 22 מציין כי "תיארתי לעצמי שיש שם מחסן או ממ"ד של הדירה העליונה אבל לא יחידה נוספת" (ר' עמ' 82, שורות 8-2). קרי, גם מעדותו עולה כי היה במקום כבר במרץ 1998 חלל בנוי. שנית, הנתבע 4 העיד, ועדותו היתה נאמנה עלי, כי עת נכנס לתפקידו בינואר 1998 היה כל השלד גמור (ר' עמ' 108, שורות 26-25). שלישית, בהודעת הנתבע 4 בתפקידו כמנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי ביוני 1998 בה הוא מפרט את מצב הדירות הוא מתייחס לדירה 22 כדירה שבנייתה "כמעט והושלמה". זאת להבדיל מדירה אחרת המצויה בשלב "שלד" (ר' נספח לג לתצהיר התובע, סעיף 11). אין זה סביר כי כל בנייתה של הדירה לרבות עד לשלב גמר כמעט, הושלמה ממרץ 1998 עת רכשו התובעים את דירתם ועד ליוני 1998. רביעית, הנתבע 2 בתצהירו מפנה לפרוטוקול סיור שנערך במקום בשנת 1996 בהשתתפות נציגים של החברה ובכללם הוא כמו גם נציגים של הועדה המקומית וממנו עולה כי החלל של דירה 22 היה כבר קיים בשנת 1996 (ר' סעיף 23 לתצהיר דראי על נספחו).

7. לגירסת התובע גם אם היה החלל של דירה 22 קיים עובר לרכישת הדירה על ידו, הוא לא יכול היה לדעת על כך שכן הפתחים החיצוניים לדירה לא היו חשופים וגלויים אלא הוסתרו. הפתחים הרלוונטיים הם דלת הכניסה לדירה 22 הנמצאת בסמוך לדלת הכניסה לדירת התובעים וכן החלונות ודלת היציאה למרפסת אשר נבנתה לגרסת התובעים על השטח הציבורי.

לעדותו של התובע כשביקר בדירה עובר לרכישתה על ידו לא היתה דלת מצד ימין. הכוונה לדלת הכניסה לדירה 22. עוד העיד כי גם לא היה פתח במקום אלא קיר אבן (ר' עמ' 47, שורות 28-20). בהמשך העיד כי ראה את הפתח ליד דירתו כחצי שנה לאחר שנכנס להתגורר בה, בתחילת 1999 (ר' עמ' 15, שורות 23-22). כשנחקר בעניין זה העיד כי פתיחת הדלת נעשתה בן יום, כי אמנם לא הספיק לצלם על אף שניסה להשיג תמונה אך בבניין על יד "יש דירה בדיוק כמו שלך (הכוונה לנתבע 2 – ש.ר.) רק שאין לה היתר. באו לפתוח את הדירה הוציאו את האבנים ומאחורי האבנים היתה דלת פלדלת, והשכן צילם וזה מה שעשית אתה. זה מראה את ההתנהלות שלכם" (עמ' 76, שורות 22-16). למעשה מעדותו עולה כי דלת הכניסה היתה כבר קיימת אך הוסתרה. אשר לפתחים במרפסת מציין התובע בתצהירו כי אותו שטח "היה מכוסה בערימת ענק של פסולת בנין, ומשום כך לא היה ניתן לראות את חריגות הבנייה החיצוניות לבנין" (ר' סעיף 12 לתצהיר; ר' גם עדותו בעמ' 41, שורות 32-27; עמ' 18, שורות 26-15). גם כאן לא שולל איפוא התובע את עובדת קיומם של הפתחים אלא טוען כי הוסתרו.

על פי עדותו של הנתבע 4 לא רק שכל הפתחים במבנה היו קיימים עת התמנה (ר' עמ' 108, שורות 26-25) אלא שהוא לא הזמין דלתות כניסה לדירות שכן כל דלתות הכניסה לדירות היו מורכבות כשהגיע (ר' עמ' 109, שורות 8-6; עמ' 114, שורות 29-20). כשנשאל אם יתכן כי דלת הכניסה לדירה היתה מוסתרת באמצעות פסולת השיב כי מאחר והתגוררו אותה עת משפחות עם ילדים בבניין, ביקש כי כל השאריות של חומרי הבנייה יפונו על מנת לאפשר לאותם דיירים שגרו במקום "סביבת חיים סבירה ונטולת מפגעים" (ר' עמ' 109, שורה 30 – עמ' 110, שורה 2). כשנשאל לגבי פסולת בניה שהסתירה חריגות בניה העיד כי אינו זוכר דבר חריג (ר' עמ' 102, שורות 33-24) ולאפשרות כי פסולת בניין הסתירה את הפתחים השיב כי "זה נשמע לי הזוי" (ר' עמ' 108, שורה 32 – עמ' 109, שורה 1).

אמנם הנתבע 4 אישר בעדותו כי נעשו גם ניסיונות פיזיים בפרוייקט להסתיר חריגות בנייה (ר' עמ' 104, שורות 9-7; שורות 27-25; עמ' 91, שורות 33-25). גם ממכתבים אותם צירף התובע לתצהירו אותם כותב דייר בשם שלמה זיידרמן לועדה המקומית, לתובע הועדה ולבעלי תפקידים במועצה המקומית עולה כי נעשו פעולות פיסיות של הסתרת חריגות בפרוייקט (ר' נספחים י-יג לתצהיר התובע). אף על פי כן לא שוכנעתי כי אכן נעשה נסיון כאמור ככל הנוגע לדירה 22. להלן טעמי. ראשית, גירסת התובע ולפיה דלת הכניסה היתת מכוסה בקיר אבן שאבניו הוסרו ביום אחד ונתגלתה לפתע דלת, מופיעה לראשונה בעדותו. גירסא זו אינה מופיעה בכתב התביעה בו נטען באופן כללי כי "בוצעה בניה" (סעיף 10) ואף בתצהיר, המאוד מפורט, כל שנטען הוא על הוספת יחידות דיור ועל חשיפת בנייה בלתי חוקית בצד המערבי של הבנין הצמוד לגינה הצבורית. אך לא על חשיפת דלת באופן האמור במבואה המוליכה לדירת התובע, סנטימטרים ספורים מדירתו. הגירסא בדבר חשיפת הדלת באופן האמור מופיעה לראשונה כאשר נשאל התובע ושב ונשאל בשלב מתקדם של עדותו כיצד לא עשה דבר לנוכח פתיחת הדלת אשר מן הסתם פתיחתה אינה נעשית בן יום. העלאת הגרסא לראשונה בשלב זה מעוררת תמיהה. שנית, אין פנייה מתועדת של התובע ככל הנוגע להתווספות הדירה בצמוד לדירתו, לא בסמוך למועד בו נפתחה לטענתו ואף לא לאחר מכן, עד שנת 2003. הפניות אותן מצרף התובע לתצהירו (נספחי ח' לתצהירו) מלינות בעיקר על מרפסת דירה 22 שנבנתה לטענת התובע בשטח הציבורי אך לא על עצם קיומה של יחידת דיור נוספת. אמנם התובע מזכיר "חריגות בניה" אך לא באופן קונקרטי את הבוטה מכולן – בניית דירה נוספת ופתיחת דלת בצמוד לדירתו. כשנחקר התובע בעניין זה היפנה להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי לאחר מינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד ואשר במסגרתו פנתה נציגות הבית המשותף שיוצגה על ידי עו"ד יוגב בבקשה למתן הוראות למנהל המיוחד (ר' עדותו בעמ' 75, שורה 18-עמ' 76, שורה 1; נספח לט לתצהיר התובע). ואולם אותו הליך בו אכן נבחנו חריגות בניה שונות לא כלל התייחסות לדירה הנוספת שלכאורה נבנתה ולדלת הכניסה שנפתחה לה אלא היה כללי והתמקד בפלישות לשטחים הצבוריים (ר' גם נספח יז לתצהיר התובע). לא ברור איפוא כיצד סבר התובע כי בהליך זה תבוא על פתרונה הדירה הנוספת שנבנתה בסמוך אליו. היעדר כל פניה מצד התובע במשך מספר שנים בנוגע לדירה שהופיעה בסמוך לדירתו אף היא מעוררת תמיהה. שלישית. התובע בחר שלא להעיד עדים נוספים מעבר לעצמו אשר יכולים היו לתמוך בגירסתו בדבר הסתרת הדירה – אשתו, עורך הדין אשר ייצג אותו בשלב המשא ומתן לרכישת הדירה או כל דייר אחר בבניין. מעדותו עולה כי זיידרמן אשר את מכתביו צירף כלל אינו מתגורר בבניין (ר' עמ' 77, שורות 5-3) ולעדותו של הנתבע 2 נכתבו בהשפעת הנתבע 3 אשר עימו מצוי היה הנתבע 2 בסכסוך קשה (ר' סעיפים 68 ו-70 לתצהיר). מכתביו של זיידרמן כולם מדצמבר 1998 אינם מתייחסים באופן קונקרטי לדירה כזו או אחרת, מלינים אף הם בעיקר על חריגות לשטח הציבורי. רביעית. גרסת ההסתרה בנוגע לדירה 22 אינה מתיישבת עם העובדה שכבר בשנת 1996 הוגשה בקשה להיתר לועדה המקומית אשר בה כלולה דירה 22 (ר' סעיף 22 לתצהיר הנתבע 2 על נספחיו). לנוכח כל האמור לא שוכנעתי כי אכן דירה 22 הוסתרה על ידי מי מהנתבעים עת רכש התובע את דירתו.

מאחר ודירה 22 היתה בנויה וגלויה עת רכש התובע את דירתו, גם אם ללא היתר, אין לאמר כי בנייתה מנוגדת להוראה כלשהיא מהוראות החוזה על נספחיו. במפרט על פי חוק המכר מצויין כאמור כי הבניין יכלול 20 דירות ואין חריגה ממספר זה, והנתבעת 1 שימרה בידה את הזכות להמשיך ולבנות כל עוד אין פגיעה בזכויות התובע ובנסיבות שבהן היתה כבר הדירה הנוספת בנויה וגלויה עת רכש את דירתו, אין כל פגיעה כאמור. לאור האמור גם לא עומדת לתובע כל עילה אחרת בגין עצם קיומה של הדירה בנסיבות שבהן לדירה ניתן היתר במאי 1999, כ-6 שנים לפני הגשת התביעה.



מרפסת דירה 22
8. על פי תצהירו של התובע בצידה המערבי של דירה 22 נבנתה מרפסת בשטח של כ-20 מ"ר שלא על פי היתר הבניה ובאופן שהיא חורגת מקווי הבנין והמגרש וחודרת לתחומי הגן הציבורי המצוי מערבית לבניין. כיוון שמרפסת זו נבנתה כשהיא מקבילה וצמודה לחלק מחזית מרפסת התובעים ניתן "להשקיף" אל מרפסת התובעים מהמרפסת החדשה ואף לראות את הנעשה בחדר האורחים, במטבח ובחדר האוכל. על פי התצהיר אמנם ניסו התובעים להקהות על הפגיעה בפרטיות באמצעות רכישת והתקנת גדר עץ אך זו יוצרת תחושת הסגר, מסתירה את הנוף ואינה מונעת חדירת רעשים (ר' סעיף 21 לתצהיר התובע).

על פי תצהירו של הנתבע 2 הקיר התומך הבנוי מאבני לקט כמו גם מעקה הברזל שמעליו התוחמים את שטח המרפסת הנטען נבנו על ידי חברת מבני תעשיה עבור המנהל והמועצה בסוף שנת 1996 (ר' סעיף 43 לתצהיר). אמנם השטח בין הבניין לקיר התומך הוא ברובו שטח ציבורי ואולם נוצר מצב שרצועת השטח הזו נותקה לכל אורכה מיתרת השטח הצבורי (ר' שם) והגישה היחידה לשטח היא מכוון הבנין (סעיף 48 לתצהיר הנתבע 2). על פי התצהיר הדלת והחלון הפונים מכוון דירה 22 לשטח הציבורי האמור נבנו כבר בשנת 1994 ואילו האלומיניום על הפתחים הותקן כבר בשנת 1997 (ר' סעיף 43 לתצהיר). עוד נאמר בתצהיר כי במאי 1999 נערך סיור בשטח בנוכחות מהנדס המועצה ונחתם הסכם ולפיו תבצע המועצה במימון החברה מדרגות כדי לקשור את השטחים "הכלואים" בצמוד לבנין לשטחים הצבוריים האחרים והמנהל המיוחד העביר למועצה את הסכום שנקבע בהסכם (ר' סעיף 45 לתצהיר).

התובע אישר בעדותו כי קיר האבן והגדר היו כבר בנויים עת נכנס לדירתו וכי אינו יודע מי בנה אותם (ר' עמ' 58, שורות 31-28). עוד אישר כי אין לו בעיה מבחינת מיקומם (ר' עמ' 59, שורה 4). גרסת הנתבע 2 ולפיה בוצעו הקיר התומך כמו גם מעקה הברזל על ידי המועצה נתמכת בעדותו של המפקח מטעם הועדה אשר אף הוא העיד כי אלו בוצעו בידי המועצה (ר' עמ' 153, שורות 9-8; עמ' 154, שורה 1).

9. טרוניית התובע נובעת מכך שכתוצאה מריצוף אותו ביצעו הנתבעים לטענתו במתחם שבין קיר הבנין והגדר כמו גם הדלת הנפתחת מדירה 22 לכיוון המתחם, נוצר דה פקטו מצב ולפיו כל השטח הציבורי האמור משמש כמרפסת עבור דירה 22, מרפסת שקיומה פוגע בפרטיותו ובאיכות חייו של התובע בדירתו.

האם קיים היתר לריצוף ולדלת היוצאת אליו מדירה 22? בהחלטת הועדה המקומית ממאי 1999 להתיר בין היתר את דירה 22 הותנתה הבקשה להיתר בין היתר בתנאי של "הריסה ופירוק החלקים המסומנים להריסה ולפירוק, עפ"י דרישת הועדה, לרבות סילוק כל החריגות שבתחום הגינה הצבורית הצמודה למגרש" (ר' נספח יט לתצהיר התובע). למלוי הדרישה הגלומה בתנאי זה נערך סיור בשטח בנוכחות הנתבע 2 כנציג הנתבעת 1 ומהנדס המועצה המקומית וסוכם על בניית מדרגות על ידי המועצה במימון הנתבעת 1 כדי ליצור קשר לשטחים הצבוריים האחרים. עוד התחייבה הנתבעת 1 לפתוח את הגדר הסמוכה לכביש העליון. על פי ההסכם הצהירה הנתבעת 1 כי אין לה דרישות לגבי השטחים האמורים השייכים למועצה וכי בכל עת תוכל המועצה לעשות כל פעולה בשטחים אלו (ר' נספח יט1 לתצהיר הנתבע 2). הועדה המקומית הסתפקה באישור האמור לצורך הוצאת ההיתר (ר' עדותו של יעקוביאן בעמ' 160, שורות 26-16). על אף קיומו של המסמך האמור לא נעשתה כל פעולה בעקבות זאת על ידי המועצה. אשר לדלת היוצאת מדירה 22 לשטח הציבורי אישר יעקוביאן בעדותו כי בתשריט ההיתר משנת 1999 צויין בכתב יד "הפיכת דלת לחלון" לגבי הדלת היוצאת למרפסת
וכי מדובר בתנאי שהינו חלק מההיתר (ר' עמ' 157, שורה 26 – עמ' 158, שורה 1). גם בפרוטוקול סיור שנערך במקום ביום 17.1.00 במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ובנוכחות גורמים שונים בועדה המקומית (יוע"מ הועדה, מהנדס הועדה, מפקח בניה), הנתבע 2, וב"כ נציגות הבית המשותף צויין כי קיימת פלישה וסיפוח שטח ציבורי על ידי פתיחת דלת יציאה במקום חלון לשטח הציבורי (ר' נספח יז לתצהיר התובע).

אין למעשה מחלוקת כי הריצוף נעשה על שטח ציבורי ואף הוגש בשנת 2002 כתב אישום כנגד הנתבע 2 בגין ריצוף זה ובגין השימוש שנעשה בשטח (ר' נספח יא2 לתצהיר יעקוביאן; עדותו בעמ' 149, שורות 13-11). על פי עדותו של יעקוביאן נמחק כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע 2 לאחר שהתברר כי לא הוא מי שביצע את הריצוף כי אם הנתבעת 1 (ר' עמ' 154, שורות 4-3; עמ' 159, שורות 15-4).
אמנם לא הוגש היתר הבניה של השטח הציבורי אך די בקיומו של כתב אישום ולפיו הריצוף נעשה ללא היתר ובעדותו של יעקוביאן כדי לבסס במידה מספקת את עובדת היעדרו של היתר לעבודות אלו. לגירסת הנתבעים 1 ו-4 בוצע הריצוף על ידי הנתבעת 1 עצמה. אין המדובר איפוא בעבודות שבוצעו על ידי המועצה.

10. שוכנעתי מעדותו של התובע כי השימוש הנעשה כיום במרפסת דירה 22 יוצר עבורו מטרד. מדובר במתחם אשר בחלקו מקביל למרפסת התובע ומאפשר צפייה לתוכה כמו גם לחלק מחדרי הדירה. אמנם התובע מציין כי בנה בעקבות זאת גדר בגובה 70 ס"מ ואולם אין בגדר זו, כך על פי תצהירו ועדותו, כדי למנוע את הרעשים, בפרט בסופי שבוע עת מגיעים אורחים לדירה 22, וגם לא את תחושת ההצללה שיוצרת מחיצה נוספת בגובה 70 ס"מ (ר' עדותו בעמ' 38, שורה 32 – עמ' 39, שורה 4; ר' גם סעיף 9 לחוות דעתו של קלדרון). גם אם לא נפגע הנוף בצד זה של הדירה כגירסת הנתבעים, די באמור כדי שיהא התובע זכאי לסעד בנסיבות שבהן התנאים המאפשרים שימוש במתחם כמרפסת – פתיחת הדלת חלף חלון וריצוף השטח – נעשו שלא על פי היתר שבדין, כאשר המתחם עצמו, ועל כך אין חולק, הוא שטח ציבורי.
במילים אחרות, די לו לתובע בענייננו כי יוכיח את הרף הנדרש במסגרת העוולה של היפר חובה חקוקה - "אי נוחות" - על מנת שיהא זכאי לסעד (ר' רע"א 62/83 ברוך בעל טכסא נ. רחל גונן ואח' פ"ד לח(1) 281, בעמ' 283) .

11. בכתב התביעה עתר התובע לסעד של הריסת כל אשר נבנה ללא היתר בניה ובמיוחד המרפסת כמו גם פצוי כספי בגין ירידת ערך. עם זאת, ציין כי ככל שתוסר בנייה בלתי חוקית תופחת התביעה הכספית בהתאם (ר' סעיף 26 לכתב התביעה). אכן ככל שיש מקום ליתן צו עשה ויש בו כדי להסיר את המטרד או אי הנוחות, אין מקום לפסיקת פצוי בגין ירידת ערך. האם יש מקום ליתן צו כאמור בענייננו?

המועצה עצמה אשר נתבעה כנתבעת פורמאלית הודיעה בפרוטוקול הדיון מיום 23.2.2010 על ידי בא כוחה כי "אין למועצה התנגדות ולפיה יהרסו מבנים שאינם עבודות פיתוח בשטחים ציבוריים, ככל שהם באים לנכס למישהוא זכויות במקום" (ר' עמ' 5, שורות 6-4).
בהודעה שניתנה ביום 22.4.10 על ידי עו"ד ברקוביץ נאמר כי "אין למועצה, ולא יכולה להיות למועצה כל התנגדות למימוש הוראות החוק בדבר הריסת בניה ו/או מבנה בשטח הציבורי אשר יש בהם משום השתלטות על שטחי צבור ומניעת כניסתו של כלל הצבור". עוד נאמר בהודעה כי בעת מתן צו אם יינתן "ידרשו לערוך בדיקות מוקדמות של מהנדס מקצועי כדי לקבוע מהם האלמנטים שידרשו להריסה, מה לאטימה והכל כדי למנוע נזק לשטחים הצבוריים ולשימוש בהם. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, וכדי למנוע כל ספק תכבד המועצה כל צו אשר יינתן על ידי בית המשפט". הודעה נוספת ניתנה ביום 11.6.12 על ידי ראש המועצה עצמו. להודעה צורפה הודעת מהנדסת המועצה מיום 19.3.12 המופנית לב"כ המועצה ולפיה ישולב בתכנית העבודה של מחלקת ההנדסה ביצוען של מדרגות אשר יקשרו בין השטח הצבורי הצמוד לפרוייקט נופרם ליתרת השטח הצבורי ואשר ימנעו את השימוש הבלעדי לדיירי הבנין. על פי הודעת ראש המועצה לנוכח האמור לא רואה המועצה צורך בהריסת המצוי בשטח הציבורי אשר עשוי לשרת את כלל הצבור.

תהא עמדת המועצה ככל הנוגע להריסת הריצוף אשר תהא, גם אם יינתן סעד הריסה בנוגע לריצוף והוא
ייהרס, ספק רב אם יהא בכך לסייע לתובע. הטעם לכך הוא שהגורם העיקרי המאפשר שימוש כאמור במרפסת מעבר לניתוק הקשר בין השטח הציבורי הצמוד לדירה 22 ויתרת השטחים הציבוריים הוא פתיחתה של דלת חלף חלון לעבר השטח הציבורי. ככל שתאטם הדלת ותהפוך לחלון ממילא לא ניתן יהא לעשות שימוש במרפסת וקיומו של ריצוף לא יעלה ולא יוריד וככל שלא תאטם, ספק רב אם יהא בקיומו או היעדרו של ריצוף כדי להעלות או להוריד (ר' גם עדותו של התובע ולפיה הבעיה היא השימוש ולא הבנייה בעמ' 60, שורות 12-11 הגם שחזר בו מעדותו זו בדיון שלאחר מכן (ר' עמ' 78, שורות 21-17).

אין מחלוקת כי הנתבע 2 הוא היום בעליה על דירה 22 (ר' סעיף 59 לתצהיר הנתבע 2). השימוש במרפסת הוא עיקר מקור האי נוחות הנגרמת לתובע. אני מחייבת איפוא את הנתבע 2 לאטום את דלת היציאה לשטח הצבורי ולהופכה לחלון בהתאם להיתר, זאת בתוך 90 יום מהמצאת פסק הדין.


שביל הגישה וחצר דירה 7 (דירת צ'רניחובסקי)
12. מלכתחילה עתרו התובעים לסעד בגין העובדה שדירת צ'רניחובסקי המצויה מתחת לדירתם פוצלה לשתי יחידות דיור תוך יצירת חצר פנימית נוספת, ותוך גלישה לשטחים ציבוריים. על פי תצהירו של התובע יצירת יחידת דיור נוספת עם חצר נוספת מתחת לדירה גורמת לרעש ולעתים אף ריחות בשל קיומה של משפחה נוספת (ר' סעיפים 24-23 לתצהיר). לאחר שהגיעו להסדר פשרה עם הנתבעים 5 בעקבות אי השימוש בשתי הדירות כיחידות נפרדות, הגבילו התובעים תביעתם ככל הנוגע לדירת צ'רניחובסקי לשביל הגישה ולחצר הפנימית.

בהסדר הפשרה אליו הגיעו התובעים עם גרינשפאן, רוכשת הדירה מאת הנתבעים המקוריים 5, אשר צורפה כנתבעת נוספת לאחר שהתובעים הגיעו להסדר פשרה עימם למעט ככל הנוגע לשביל הגישה ולשטחים הצבוריים נאמר כי:
"1. משפחת כהן מצהירה ומתחייבת בזאת כי אין לה ולא תהיה לה כל טענה ו/או תביעה כנגד גרינשפאן ככל הנוגע למבנה (תכסית) דירת גרינשפאן, והיא אינה עותרת ואף לא תעתור להריסת חלק כלשהו, ולו הקטן ביותר ממבנה הדירה.
2. גרינשפאן מצהירה ומתחייבת כי ככל שביהמ"ש הנכבד ימצא כי טענת משפחת כהן נכונה וייקבע כי החצר ודרך הגישה הינם שטחים צבוריים, היא נכונה לוותר על שטח החצר ועל דרך הגישה, אשר ממילא אינה עושה בהם שימוש כלשהוא. מבלי לערער או להסתייג מהאמור לעיל לעניין הויתור על החצר ודרך הגישה, הסכמתה של גרינשפאן כפופה לכך שהצעדים האופרטיבייים שיידרשו לשם שנוי המצב בשטח, ייעשו בתאום עימה ובידיעתה ותוך מאמץ עליון להביא לכך שהצעדים שיינקטו לא יפחיתו את ערך הדירה או לחילופין יפחיתו את ערכה באופן המינימאלי האפשרי (למשל, שגדר חדשה שתקום, ככל שתקום – תיצור מינימום האפלה והצללה לפנים דירת גרינשפאן וכיו"ב)
".

בהסכם התחייבה גרינשפאן כי כל עוד היא בעלת הזכויות בדירה היא לא תפוצל לשתי יחידות דיור ואף לא תמכור אותה כמפוצלת.

13. אף כאן עותרים התובעים לסעד של הריסה/פצוי בגין ירידת ערך. עם זאת, גם כאן הריסת הריצוף לא תעלה ולא תוריד שכן מקור הקושי היא הדלת שנפתחה לצד זה של הבניין המערבי, המאפשרת גישה לדירה מצד זה, גישה העשויה גם לאפשר שימוש בחצר הצמודה. לנוכח הסדר הפשרה אליו הגיעו עם הנתבעים המקוריים 5 ועם גרינשפאן אין התובעים דורשים כל סעד בנוגע לדלת, ואף אין הם תובעים כל סעד שעניינו השימוש. משאין התובעים עותרים לכל סעד ישיר העשוי לנטרל את פוטנציאל הפגיעה בהם ממי שעלול כאמור לפגוע, אין מקום למתן סעד עקיף של פצוי בגין ירידת ערך מאותם גורמים האחראים לטענתם על קיומם של שביל גישה והריצוף, אשר לא הם המאפשרים את השימוש האמור ואת פוטנציאל הפגיעה בתובעים. התביעה למתן סעד בגין השביל והחצר של דירה 37 נדחית.

ב. חניה
14. לטענת התובעים הוקצה להם שטח חניה צר מהתקן שאף אורכו הוקטן בשל בליטה מהקיר (שאינה מופיעה בתכנית המכר). בנוסף, לאחר שלב האכלוס הוקצה שטח מהמעבר בחניון לטובת חניה שהוצמדה לדירה אחרת ובשל כך צומצם שטח המעבר לפחות מהמותר על פי התקן ונפגעה יכולת התמרון של התובעים בשטח הצבורי של החניון ובמשבצת החניה שלהם.

להוכחת טענתם בעניין זה מפנים התובעים לחוות דעתו של ברגמן. בעדותו מציין ברגמן כי למעשה הלקוי עניינו רק אורך החניה ולא רוחבה (ר' עמ' 10, שורות 24-21; עמ' 18, שורות 10-6). חוות דעתו לעניין הפגם במידות החנייה נשענת על הצעה לתיקון התקנות משנת 1994 (ר' עמ' 9) שמעולם לא התקבלה. גם מעדותו עולה כי מהתשריט שצורף להסכם המכר כלל לא ניתן לגזור מידות כאלו או אחרות של החנייה (עמ' 10, שורות 13-5) עם זאת, על פי חוות דעתו ועדותו צומצם אורך החניה בהשוואה לתשריט שצורף להסכם המכר בשל בליטה מהקיר אשר אינה מופיעה בתשריט ואשר מצמצמת את אורך החניה. לעדותו, יש בבליטה זו כדי להשפיע על יכולת התמרון בחניה ואלמלא קיומה לא היתה יכולת התמרון נפגעת.

לטענת הנתבעים כל תכליתה של התכנית שצורפה הוא להצביע על מיקומה של חניית התובע ולא מעבר לכך.

15. על פי סעיף 6.2 לצו מכר דירות (טופס של מפרט) תשל"ד-1974 יכלול המפרט תכנית של שטחי חניה עם סימון מקום החניה המוצמדת. תכנית החניה שצורפה להסכם המכר (ת/1) היא כללית, אינה כוללת מידות ואך מסומן עליה מיקומה של חנית התובע. בהיעדר מידות בתכנית ומאחר ולא הוכח כי מידות החניה הקיימות נוגדות תקן כלשהוא, אין בידי לקבל את הטענה כי אי סימון הבליטה עולה כדי אי התאמה. קרי, היתה לתאור הבליטה חשיבות ככל שהיו מופיעות מידות בתכנית החניה אשר היה בבליטה הלא מסומנת כדי להקטינן. בהיעדר מידות אין גם משמעות לאי סימון הבליטה. אשר לחניה הנוספת. נכון אמנם כי חניה זו אינה משורטטת בתכנית החניה שצורפה להסכם המכר. עם זאת, התכנית כאמור מאוד כללית, ספק רב אם נועדה לתאר את מכלול החניות בבניין לנוכח הוראת סעיף 4.11 למפרט המתירה מספר חניות גדול יותר מהמפורט בתכנית (ר' נספח ג' לתצהיר התובע) ומכל מקום תשריט הרכוש המשותף עליו חתומים התובעים ואשר צורף להסכם המכר אינו כולל את החניה הנוספת הצמודה לחניית התובע כחלק מהרכוש המשותף (השווה, א. זמיר חוק המכר (דירות), לעיל, בעמ' 248-245). לנוכח האמור אין בידי לקבל את טענת אי ההתאמה.

למעלה מן הצורך יצויין כי כעולה מעדות התובע הוא השיג לראשונה על עניין החניות בשנת 2005 עת הוגשה התביעה (ר' עמ' 57, שורות 28-27). אינני סבורה כי בנסיבות אלו עמד התובע בנטל ההודעה הנדרש על פי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 וכי עומדת לו הזכות לתרופות בגין אי התאמה זו (ר' זמיר חוק המכר (דירות), לעיל, בעמ' 570-567). עוד אינני סבורה כי חלים בענייננו החריגים לנטל ההודעה בהם הכירה הפסיקה (ר' שם, עמ' 570-567).

16. אין מחלוקת כי בהיתר שניתן בשנת 1999 ניתן היתר הן לחנייה של התובע והן לחניה הנוספת הצמודה לחנייה שלו (ר' עדות התובע בעמ' 57, שורות 22-18). ההיתר ניתן לאחר שניתן אישור לשתי החניות על ידי יועץ התנועה של המועצה (ר' נספח יג לתצהיר יעקוביאן). לנוכח מתן ההיתר אין לאמר כי בניית חניות התואמת את ההיתר, לו ניתן כאמור אישור של יועץ החניה מקימה עילה בנזיקין – רשלנות או היפר חובה חקוקה בגין בנייה זו.

לטענת ב"כ התובע יש להטיל אחריות על הנתבעת 6 בנותנה היתר שהינו כה בלתי סביר. יש לדחות טענה זו.

מעדותו של המצהיר מטעם הועדה מר צבי יעקוביאן המשמש כבודק תכניות ומפקח בניה, ואשר עדותו היתה נאמנה עלי, עולה כי יועץ התנועה של המועצה הוא האחראי הבלעדי על מתן חוות דעת בנושא החניה (ר' עמ' 146, שורות 19-16) ולועדה המקומית אין שיקול דעת בעניין זה (ר' עמ' 151, שורות 13-5). לשאלה "תסכים איתי שלוועדה המקומית יש שיקול דעת אם לאשר תכנית כזו או אחרת בכל מקרה" השיב "ברור שיש לנו היבטים תכנוניים אם זה תואם לתב"ע או לא אבל ככל הנוגע לעניינים מקצועיים של תכניות מדידה שמראות גבולות מגרש, קווי בנין או יועץ חניה או יועץ תברואה וכו' ויש


הרבה יועצים לא נתון לסמכותנו
" (ר' עמ' 151, שורות 18-14). לנוכח האמור ככל שצודקים התובעים בטענתם כי לא היה מקום ליתן היתר לחניה הנוספת במיקומה, הרי שאין מקום להטיל אחריות בעניין זה על הנתבעת 6 אשר מסתמכת בעניין זה על שקול דעתם המקצועי של מומחי המועצה. אין בהתנהלות זו כל התרשלות, ודאי בנסיבות שבהן לא הועלתה כל התנגדות למתן ההיתר בנושא זה עובר לנתינתו. יתר על כן. מאחר והטענה במהותה היא כי לא היה מקום ליתן היתר, אין מקום לתקיפת ההיתר במסגרת ההליך שבפני
על יסוד עוולת הרשלנות חלף תקיפה ישירה של ההיתר בועדות התכנון או במסגרת עתירה מנהלית (ר' רע"א 2425/99 עירית רעננה נ. י.ח. יזום והשקעות בע"מ
פ"ד נד(4) 481, בעמ' 492). התובע העיד כי לא פנה בעניין החנייה למי מהנתבעים עד להגשת התביעה. אין איפוא מקום להטלת אחריות על הנתבעת 6 בנסיבות אלו. התביעה לפיצוי בגין החניות נדחית.

ג. לקויים
17. התובעים עותרים לחיוב הנתבעים 1, 2 ו-4 בעלות תיקון לקויי הבנייה הקיימים בדירתם בסך של 13,610 $ בתוספת מע"מ וזאת בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמם, המהנדס יגאל ברגמן. בנוסף עותרים התובעים בגין לקויים אלו לפיצוי בגין ירידת ערך בסך של 9,900$ וזאת בהתאם לחוות דעתו של השמאי לירון קלדרון (ר' סעיף 12(א) לחוות הדעת). הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדיות.

לטענת התובעים יש להטיל על הנתבעת 1 אחריות חוזית ונזיקית לליקויים אלו מכח היותה החברה שמכרה את הדירות וביצעה את הבנייה. לטענת ב"כ הנתבעת 1 יש לדחות טענות מאלו מכח התיישנות ושהוי וגם לגופו. על הטענה בדבר התיישנות לא חזר ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו ובדין כך שכן הדירה נמסרה ב-21.6.98 (ר' סעיף 11 לתצהיר התובע על נספחו) ואילו התביעה הוגשה ביום 9.6.05. על גבול תקופת ההתיישנות ככל הנוגע לאותם ליקויים שהיו ידועים בעת המסירה אך לא מעבר לכך. גם בטענת השהוי אין כדי להצדיק את דחיית התביעה ולו מהטעם שבפני
ית התובע בעניין זה מ-2003 יש כדי ללמד כי לא ויתר על טענתו (ר' נספח לא לתצהיר התובע).

יש מקום להטלת אחריות על הנתבעת 1 בגין ליקויים אלו ולו מכח עוולת הרשלנות. על פי חוות דעתו של ברגמן עומד סכום הליקויים על סך של 13,610$ כאשר סך של 5600$ מתוכם הוא מותיר לשיקול דעת בית המשפט (ר' סעיף 3.4 לחוות הדעת
(
. מדובר בעלות של החלפת רצפה "מחליקה" במרפסת לגביה לא קיים תקן ישראלי. בשים לב להיעדר תקן בנושא, למועד גלוי הפגם ולמועד הגשת התביעה איני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

18. אשר לאחריותו של הנתבע 4 ללקויים אלו. הנתבע 4 מונה כמנהל מיוחד של הנתבעת 1 בינואר 1998. גם לטענת התובעים אין להטיל עליו אחריות בגין עצם קיומם של הליקויים שכן הבניה הרלוונטית הושלמה עד בטרם כניסתו לתפקידו. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי יש להטיל אחריות על הנתבע 4 בשל כך שלא יידע את התובעים קודם לרכישת הדירה על ידם במרץ 1998 כי אין בידי הנתבעת 1 מספיק כספים לתיקון הליקויים. ב"כ הנתבעים 1, 4 התנגד לכך בטענה של הרחבת חזית ואילו ב"כ התובעים היפנה בעניין זה לאמור בכתב התביעה.

עיון בסעיפים 38 ו-40 לכתב התביעה אליהם היפנה ב"כ התובעים לא מעלה כי נטענה טענה ולפיה יש להטיל אחריות על הנתבע 4 מאחר ולא יידע את התובעים קודם לרכישת הדירה על ידם כי לא יוותר כסף לתיקוני בדק אלא אך כי לא דאג לבצע את התיקונים. מדובר אכן בהרחבת חזית. צודק ב"כ הנתבעים 1 ו-4 בטענתו כי לנוכח ההתנגדות הכללית שהועלתה בפתח החקירות (ר' עמ' 8, שורות 14-12) גם אין לראות באי העלאת התנגדות פרטנית כזו או אחרת במהלך החקירות משום הסכמה להרחבת חזית.

19. גם את הטענה ולפיה יש להטיל על הנתבע 4 אחריות בשל אי ביצוע התיקונים יש לדחות. הנתבע 4 פעל כאמור בתקופה הרלוונטית מכח מנויו למנהל מיוחד. לאור מעמדו של מנהל מיוחד גם כ"פקיד בית משפט" ועסוקו בניהול חברה המצוייה בקשיים שהינו בעל פוטנציאל ניכר לעימותים עם נושים שונים, נוהגים בתי המשפט בזהירות רבה בהטלת אחריות אישית על מנהל מיוחד (ר' תא(מרכז) 185-12-09 עו"ד גונן קסטנבאום נ. צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ, פיסקה 18; פשר (ת"א) 1034/02 מנורה חברה לבטוח בע"מ נ. עפר בר און. השווה לעניין מפרק ע"א 4042/08 עוזי סגל נ. עו"ד גיורא גרינברג, פיסקה 10).

"הכלל הוא כי מנהל חברה, לרבות מנהל מיוחד על דרך של קל וחומר, פועל במסגרת תפקידו בשם החברה שאותה הוא מנהל והוא עצמו אינו מהווה צד להתחייבויות שהוא מקבל על עצמו בשמה ועבורה" (ר' עא(י-ם) 12989-01-11 אמיר רחמני עו"ד נ. דירם תאורה בע"מ, פיסקה 6). בענייננו אין כל ראייה, וספק אם טענה, להתחייבות אישית של הנתבע 4 לביצוע התיקונים. אשר לאחריות נזיקית. בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ. שטיל יהודית ואח' פ"ד נא(4) 769 נפסק כי ל"צורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים חורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" (עמ' 791). עוד נקבע כי "נדרש כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד" (שם, פיסקה 27). הנטל להוכחת חובת זהירות זו מוטל על התובעים. ככל הנוגע למנהל מיוחד נקבע כי "התובע יצטרך להוכיח שהמנהל המיוחד חב כלפיו בחובת זהירות אישית ולא רק בחובת זהירות במסגרת תפקידו הרשמי" (ר' המ' (ת"א) 40/97 רביב עמק חפר – תשתיות ובניה (1982) בע"מ, פיסקה 2; בשא (י-ם) 4513/08 צעצועי עוזי בע"מ נ. עו"ד בית-און ישי- נאמן, פסיקה 8).

הנתבע 4 מונה כמנהל מיוחד על פי החלטה מיום 6.1.98 ותפקידו הוגדר בין היתר "לעשות את כל אשר נדרש לעשותו בנעלי החברה ומטעמה על מנת לקדם את השלמת וסיומו של הפרוייקט תוך גביית כל החובות שחייבים צדדים שלישיים לחברה ומכירת כל יחידות הפרוייקט ופרעון כל חובות החברה למבקש – הכל בהקדם האפשרי תוך הקפדה על טובת החברה ועל שמירת זכויות הרוכשים והנושים ובכללם זכויותיו של המבקש" (ר' סעיף 1ה לכתב המינוי, נספח ה' לתצהיר התובע).

הנתבע 4 העיד כי אינו זוכר כמה כסף הועיד לתיקונים בשנת 1998 שכן זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלו "כשיש לי פרוייקט שעומד לקרוס" (ר' עמ' 89, שורות 13-12). עוד העיד כי כל הכסף שהתקבל "הועבר למטרות שהוא היה כבר משועבד אליהם באותה תקופה" (שם, שורות 16-15). הנתבע 4 העיד ועדותו היתה נאמנה עלי כי בשנים 1999-1998 עוד היו צוותי בניה באתר וניתן היה לבצע ובוצעו תיקונים של ליקויי בנייה כאשר ניתנו הודעות של דיירים בעניין זה שכן הוא דאג לכך (ר' עמ' 89, שורות 19-17). לעדותו בשנת 2003 כבר לא היה כסף בקופת הנתבעת 1 לביצוע תיקונים (ר' עמ' 107, שורה 6) וגם פנייה אל הבנק שהיה הנושה העיקרי של הנתבעת 1 על מנת שיאפשר מימון של תיקון ליקויים נדחתה (ר' עמ' 89, שורות 22-21). אמנם לגירסתו של התובע פנה פעמים רבות לנתבעת בעלפה ובכתב (ר' סעיף 37 לתצהיר התובע) ואולם פנייה ראשונה ולמעשה יחידה בכתב אשר אותה הצליח לאתר היא מ-1 במאי 2003, יום לפני מועד ביקור המומחה בדירה לצורך הכנת חוות הדעת בנוגע לליקויים. עדותו של התובע ככל הנוגע לפניות קודמות בעניין זה בעלפה לא היתה משכנעת (ר' עמ' 56, שורות 21-5). אמנם גם הנתבע 4 לא שלל בעדותו את האפשרות כי התובע פנה כבר בשנים 1999-1998 בעניין הליקויים (ר' עמ' 90, שורות 14-13) ואולם אינני סבורה כי יש בעדות כדי לתמוך בקיומה של פנייה כאמור אלא אך כדי ללמד כי הנתבע 4, אשר העיד בשנת 2012 בעניין זה, לא זכר אם כן או לא. מכל מקום, לא הוכחה קיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבע 4 כלפי התובעים, ודאי לא הוכחה הפרתה בנסיבות שבהן מספר שנים לאחר מסירת הדירות לא ניתן היה לבצע תיקונים בדירות מפאת מחסור בכסף. זאת, כאשר מעדותו של הנתבע 4 עולה כי כל עוד ניתן היה לבצעם עשה כל מאמץ לבצעם.

20. אשר לאחריותו של הנתבע 2. ב"כ התובעים מבקש להטיל אחריות על הנתבע 2 הן כמנהל בחברה והן מכח הרמת מסך בשל היותו בעל מניות בחברה. הגם שלגרסת הנתבע 2 הושלמו העבודות נשוא התביעה קודם למינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד, לגרסתו שבתצהיר הוא עצמו לא היה מעורב בביצוע העבודות ובניהול החברה בשנים הרלוונטיות מאחר ו"נדחק החוצה" על ידי מי שהיה בעל המניות הנוסף בחברה ומנהל אף הוא, דוד דיין – הנתבע 3 אשר התביעה נגדו נמחקה (ר' סעיפים 8-9 לתצהיר). הנתבע 2 לא נחקר על חלק זה בתצהירו
וגירסתו בעניין זה נתמכת במסמכים אשר צורפו לתצהיר, אשר חלקם מהווים עדויות של דוד דיין עצמו. מעבר לכך שלא הוכח כי הנתבע 2 היה אחראי לביצוע העבודות האמורות, אין גם בעצם קיומם של הליקויים, שאינם בהיקף חריג, כדי להעיד על רשלנות אישית של המנהל האחראי על ביצוע העבודות. סבורה אני איפוא כי אין מקום להטלת אחריות אישית על הנתבע 2 בשל עצם ביצוען של העבודות.

האם יש להטיל אחריות על הנתבע 2 כבעל מניות מכח דיני הרמת מסך? ב"כ התובעים מפנה בהקשר זה לנטען בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-4, לתצהירו של הנתבע 4 ולדו"ח שהוגש על ידו כמנהל מיוחד. מכתב ההגנה עולה כי מינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד נעשה לאור בקשת אחד הנושים בשל ניהול כושל של הנתבעת 1 בעטיו נקלעה לחובות כבדים (ר' סעיף 4 לכתב ההגנה). מהתצהיר ומהדו"ח שהועבר לבית המשפט המחוזי על ידי הנתבע 4 עולה כי הכשל הניהולי הינו תולדה של סכסוך ארוך ומתמשך בין הנתבעים 3-2 שלא אפשר המשך תפקוד. עוד עולה מהתצהיר מהדו"ח כי עד למינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד נעשו פעולות פסולות של מכירת דירות למקורבים בחינם או בחצי מחיר על ידי הנתבעים 2 ו-3 (ר' סעיף 5 לתצהיר; הדו"ח- נספח לג לתצהיר התובע).

בלא לחוות דעה לגופה של עילה, אינני סבורה כי יש מקום להרמת מסך בענייננו. המעשים בגינם מבקשים התובעים להרים מסך כנגד הנתבע 2 בוצעו קודם למינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד, ולמעשה בעטיים מונה. הנתבע 4 מונה כמנהל מיוחד בינואר 1998. התובעים רכשו את דירתם במרץ 1998. לא בעת שבוצעו המעשים הנטענים אלא לאחר שפסקו. אין הם יכולים איפוא לטעון כי כלפיהם פעל הנתבע 2 באופן פסול. תביעה להרמת מסך אינה כללית אלא טעונה הוכחה כי במקרה קונקרטי עומדת לתובע קונקרטי עילה כנגד בעל המניות. עילה זו אינה קיימת בענייננו משרכשו התובעים את דירתם לאחר שכבר מונה המנהל המיוחד. יתר על כן. התובעים גם אינם יכולים לטעון כי בעת שהם רכשו את הדירה הם הסתמכו על כך כי עד למנויו של המנהל המיוחד פעלה החברה באופן תקין. כעולה מעדותו של התובע עצמו הוא היה ער לכך כי הוא חותם על הסכם עם חברה שמונה לה מנהל מיוחד עקב בעיות בניהול שחייבו את מנויו (ר' עמ' 41, שורות 6-4; עמ' 72, שורות 18-17). לנוכח האמור סבורה אני כי לא עומדת לתובעים עילה בהרמת מסך כנגד הנתבע 2. לאור המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום לדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע 2 בהקשר זה.

ד. מדרגה
21. בכתב התביעה עתרו התובעים לפצוי בסך 13,666 ₪ מאת הנתבעים 2,1 , ו-4 בגין מדרגה אותה ביצעו "הנתבעת 1 ואנשיה" "ביציאה למרפסת המזרחית בקומה העליונה בניגוד לתשריט המכר ולמפרט הטכני" (ר' סעיף 23). להוכחת הלקוי מפנים התובעים לחוות דעתו של יגאל ברגמן. על פי חוות הדעת ה"ריצוף במרפסת הונח במפלס גבוה יותר מרצפת הדירה! כפתרון מאולץ בוצעה מדרגה בגובה ביציאה למרפסת המהווה מכשול ופגע" (סעיף 2 לחוות הדעת). על פי חוות הדעת מדרגה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם התקן בנושא (ר' עמ' 10 לחוות הדעת) והמדרגה גם לא צויינה במסמכי המכר (תכנית הדירה ו/או המפרט הטכני). משנחקר בעניין זה העיד המומחה כי יתכנו סיבות שונות לקיומה של המדרגה שיסודן בכשלים תכנוניים או ביצועיים (ר' עמ' 13, שורה 11 – 31).
הנתבע 2 מפרט בתצהירו כי הצורך ביצירת המדרגה נוצר כתוצאה מאילוץ ביצירת שכבות איטום ובידוד עקב הצורך לבצע עבודות פנים בדירה למטה (ר' סעיף 51). כשנחקר המומחה בעניין זה העיד כי במצבים מעין אלו יש מקום לפתרון זמני של איטום אך אין לנקוט בפתרון קבע של יצירת מדרגה המהווה מפגע (ר' עמ' 14, שורות 14-10). הנתבעים כאמור לא הגישו חוות דעת נגדיות וחוות דעתו של המומחה כמו גם עדותו כי מדובר בליקוי שאינו מחויב המציאות מקובלות עלי. השמאי מטעם התובעים אמד את ירידת הערך בגין הלקוי בסך של 3106$ (ר' עמ' 10 לחוות הדעת). גם חוות דעתו לא נסתרה בכל חוות דעת נגדית.

לטענת הנתבעים הופיעה המדרגה בתשריט שצורף להסכם המכר ומכאן שהתובעים הסכימו לקיומה. המומחה מטעם התובעים, ברגמן, מציין בחוות דעתו כי המדרגה אינה מופיעה בתשריט (ר' עמ' 10 לחוות הדעת). כשנחקר בעניין זה הסביר כי הקו המופיע בתשריט הנספח להסכם המכר מתאר את ההבדלה בין הריצוף הפנימי לחיצוני וכי לא כך מסמנים קיומה של מדרגה (ר' עמ' 12, שורה 12 – עמ' 13, שורה 8). עדותו לא נסתרה בכל חוות דעת אחרת והיא מקובלת עלי.

22. האם יש להטיל אחריות על מי מהנתבעים 2,1 ו-4 בגין קיומה של המדרגה? אשר לנתבעת 1. גם אם לא קויימו נטלי ההודעה בהתאם לחוק המכר בענייננו, מדובר בליקוי אשר על פי חוות דעתו של ברגמן קיומו הינו תולדה של התרשלות. במקרה זה עומדת לתובעים עילה ללא תלות במתן הודעה על ידם (ר' זמיר, חוק המכר (דירות), לעיל, בעמ' 568). מדובר בליקוי שאפילו אם היה קיים עת רכשו התובעים את דירתם, אין לאמר כי היו מודעים לקיומו (ר' בעניין זה את עדותו של ברגמן בעמ' 11, שורות 19-17). יש איפוא מקום לחיובה של הנתבעת 1 כמי שביצעה את הבנייה בשיעור ירידת הערך כפי שנקבע על ידי המומחה מטעם התובעים.

אשר לנתבעים האחרים. הנתבע 4 חתם על ההסכם עם התובעים במסגרת תפקידו כמנהל מיוחד של הנתבעת 1 ובכשרותו ככזה. בנסיבות אלו אין כל עילה להטלת אחריות אישית בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1 אפילו קויימו נטלי ההודעה בענייננו. אשר להטלת אחריות מכח דיני הנזיקין. לטענת הנתבעים בוצעה המדרגה עוד קודם למנויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד (ר' סעיף 22 לכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-4; סעיף 22 לכתב ההגנה של הנתבע 2). טענה זו לא נסתרה. בנסיבות אלו שאלת הטלת האחריות מכח דיני הנזיקין כלל אינה רלוונטית לנתבע זה.

אשר לנתבע 2. כמפורט לעיל, גירסתו ולפיה לא היה אחראי על ביצוע העבודות בתקופה הרלוונטית כי אם הנתבע 3, לא נסתרה. אשר על כן אין מקום להטלת אחריות על הנתבע 2 בגין עצם ביצוע המדרגה. מהטעמים שפורטו קודם לכן אין גם מקום להרמת מסך בענייננו.

ה. סוף דבר
בכתב התביעה עתרו התובעים לפצוי בסך 100,000₪ בגין עוגמת נפש על שום נזקיהם עקב קבלת דירה השונה בתכלית שנוי מזו שהובטחה להם, תוך חריגות בנייה אינספור, היעדר פרטיות ונוף כמו גם ליקויים קשים. לאור תוצאת פסק הדין כעולה מהדיון בעילות השונות, לא ראיתי בנסיבות העניין מקום לפסיקת פצוי בגין עוגמת נפש.

לנוכח המפורט בסעיף 11 לעיל אני מחייבת את הנתבע 2 לאטום את דלת היציאה לשטח הצבורי ולהופכה לחלון בהתאם להיתר, זאת בתוך 180 יום מהמצאת פסק הדין.

לנוכח המפורט בסעיף 17 לעיל אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 8010$ על פי שערו היציג של הדולר ביום 2.5.03 הוא מועד ביקור המומחה במקום ובהיעדר מועד אחר נקוב על חוות הדעת כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד. לנוכח המפורט בסעיף 21 לעיל אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 3106$ על פי שערו היציג של הדולר ביום 8.12.04 (יום עריכת חוות דעת השמאי) כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד. עוד אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים את הוצאות חוות הדעת המומחים בסך של 6820 ₪ (ר' סעיף 41 לתצהירו התובע על נספחו) כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם וכן אגרה בשעור שהיה משתלם בגין סכום פסק הדין כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-6 נדחית.

מאחר והתביעה כנגד הנתבעת 1 התקבלה באופן חלקי ואילו כנגד הנתבע 4 נדחתה, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות בגין שכר טירחה.

גם בעניינו של הנתבע 2 מאחר ועיקר התביעה כנגדו נדחתה, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות.

אשר לנתבעת 6 אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת 6 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.









ניתן היום,
ה' חשון תשע"
ג
, 21
אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 6149/05 אילן כהן, עפרה כהן נ' נופרם הנדסה פיתוח ובניה בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/10/2012)