פסקי דין על אריה פרידמן שלמה | פסקי דין על אילן לקפיש

170205/09 א     22/10/2012




א 170205/09 אריה פרידמן שלמה נ' אילן לקפיש








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 170205-09 פרידמן שלמה נ' לקפיש






מספר בקשה:15

בפני

כב' השופטת
אושרי פרוסט-פרנקל


מבקשים

אריה פרידמן שלמה


נגד


משיבים

אילן לקפיש




פסק דין


א. רקע
התובע , (להלן: "התובע/החסוי/ שלמה פרידמן/שלומי") הינו חסוי ולפניית בית המשפט, הצהיר בא כוחו כי הינו מוותר על חיסיון לגבי החסוי. (ע' 46 שורה 22 עד ע' 46 שורה16 לפרוטוקול).

התובע הגיש תביעה כספית בסך 376,268 ₪,
אשר שימשה בעת הגשת התביעה כאפוטרופוס על גופו ורכושו של התובע,בהתאם לצו שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 43390/07 ביום 30.7.08.
ביום 25.11.07 מונתה העמותה כאפוטרופוס זמני על התובע, (להלן: התובע / החסוי")..
נכון למועד שמיעת ההוכחות, האפוטרופוס על החסוי, הינה "הקרן לטיפול בחסויים", (להלן: "הקרן").
החסוי לא הגיש תצהיר ולא העיד, ובהתאם לתעודה רפואית, מאז חודש דצמבר 2007 הינו סובל מדמנציה השוללת ממנו כל הבנה ויכולת למסור עדות בבית המשפט, (תעודה רופא, דר' צאלי, מטעם מוסד חדוות הורים).

ב.
תמצית טענות התביעה
1.
הנתבע, עורך דין במקצועו, טיפל עבור החסוי במכירת דירה שהייתה בבעלות התובע, בת 3 חדרים ששטחה נטו, כולל מרפסת, הינו 75 מ"ר בקומה שלישית עם מעלית וחניה צמודה, ברחוב אלומות 11 בגבעתיים, (להלן: "הדירה"), על פי עסקת מכר שנחתמה ביום 20.8.07, במסגרתה מכר החסוי את דירתו תמורת 680,000 ₪ למרדכי פרץ, (להלן: " ההסכם").
לטענת התביעה, מיקום הדירה הינו בסביבה מרכזית ושקטה בגבעתיים, בו מתגוררת אוכלוסיה ברמה גבוהה ומחירי הדירות בה גבוהים.

לטענת התובע, באמצעות העמותה, הנתבע
ביצע "עוקץ" של החסוי בביצוע עסקת בזק למכירת הדירה במחיר נמוך מערכה, כאשר הנתבע העלים עין ממצבו הנפשי של החסוי וכשירותו לקבל החלטה ולחתום על עסקת מכירת הדירה.

2.
לטענתם, החסוי, יליד שנת 1947 הינו רווק ללא ילדים, אשר התגורר בגפו בדירה והוא סובל מזה שנים רבות מבעיות נפשיות חמורות, כולל סכיזופרניה. הוא מוכר למחלקת הרווחה בעיר מגוריו עוד משנת 1999. בשל מצבו אינו עובד מזה מספר שנים והתקיים מקצבת נכות של הביטוח הלאומי, למרות שהינו אדריכל בהכשרתו ועבד בתקופות זמן שונות.

הפרעותיו הנפשיות באו לידי ביטוי, בין היתר, באיסוף ואגירה כפייתי של מסמכים, עיתונים, וגרוטאות בדירה ואי ביצוע ניקיון בה,
הוא נהג לעשות את צרכיו ולהתקלח בחצר הבניין בו התגורר ולתלות שם את כביסתו. הופעתו החיצונית וההיגיינה שלו היו ירודים וכל מי שנפגש עמו יכול היה להבחין באדם מוזר הלוקה בנפשו.

3.
טוענת העמותה, כי מדברים שמסר לה הנתבע, החסוי הופנה אליו על ידי לקוח שלו בשם יאיר כץ, והודיע לו כי ברצונו למכור את הדירה בשל קשיים כלכליים. הנתבע מסר לעמותה, כי נטל על עצמו את הטיפול בכל הליכי מכירת הדירה, החל מפרסום מכירתה, איתור הקונה, ניהול המו"מ על תנאי העסקה, ניסוח החוזה, קבלת כספי התמורה, ביצוע תשלומים באמצעות כספי התמורה והעברת יתרת התמורה לידי החסוי.

לטענת העמותה, הנתבע לא פרסם את הדירה למכירה בעיתונות או האתרי אינטרנט, תלה מודעות ביוזמתו, בסביבות מקום המצאה של הדירה. בהתאם לחוות דעת שמאי שווי הדירה במועד ביצוע העסקה הגיע לכדי 900,000 ₪, לאחר ניכוי עלויות שיפוץ הדירה, בהנחה שהיא הייתה מוזנחת מאוד.

לטענת העמותה, חודשים ספורים לאחר מכירת הדירה, מכר אותה הרוכש בסך של 980,000 ₪, ומכאן יוצא, שהדירה נמכרה במחיר נמוך ב- 25% משוויה בעת מכירתה. העמותה טוענת כי הנתבע פעל בניגוד לחובת הנאמנות המוטלת עליו להשיג מחיר מרבי לדירה, בעודו ער למצבו הנפשי הרעוע של החסוי.

3.
לטענת העמותה, ביום 8.10.07 מסר הנתבע לתובע 120,000 ₪ במזומן והחתימו על אישור קבלת התשלום, כאשר החסוי היה בשיקום מאירוע מוחי בבית חולים שיקומי "בית בלב" בבת ים, ולא היה כשיר לביצוע פעולות משפטיות ואף לא לנהל את כספיו. לטענתה, כל בר דעת יכול היה להתרשם ממצבו זה של החסוי ולמרות זאת, מסר התובע את הכספים במזומן לחסוי. כספים אלה לא הגיעו מעולם לחשבונו ואין לדעת מה עלה בגורלם. העמותה טוענת, (ס' 3.17, 3.18 לכתב התביעה) שלמרות שהחסוי חתם על קבלת הכספים, היא אינה מאמינה שאלה נמסרו לו ואם כן, הייתה זו רשלנות רבתי למסור אותם.

העמותה עותרת לחייב את הנתבע לשלם לחסוי את הכספים שהפסיד התובע כתוצאה מעסקת המכר, בסך 220,000 ₪ וכן את הסך של 120,000 ₪ שגורלם לא נודע, לאחר שלטענת נתבע, הוא מסר אותם לחסוי בעת היותו ביית החולים השיקומי, וכל זאת, בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד ביצוע העסקה.

ג.
תמצית טענות ההגנה
1.
שלמה פרידמן הגיע למשרדו של הנתבע, בחודש יולי 2007, דרך מר יאיר כץ, וביקש שהנתבע יטפל עבורו במכירת הדירה. בחקירתו העיד הנתבע, כי שלומי התקשר אליו והפגישה התקיימה ביום 25.7.07 ובה נכחו, שלומי, הנתבע ויאיר כץ. שלומי פנה אליו כדי שיטפל עבורו במכירת דירתו, שהיא בת 2.5 חדרים (ולא 3 חדרים כטענת התביעה) בשטח כולל של 65.4. מ"ר. כן ביקש ממנו שיטפל בהעברת הזכויות בדירה לרוכש, כולל עזרה באיתור רוכש וטיפול בעניינים המשפטיים.

בחקירתו העיד הנתבע:
"הוא ביקש למכור את הדירה. אמר שיש לו חובות. שהיה ברור שצריך לטפל בעניין הזה של החובות כלפי הגורמים שיש חובות שנוגעים לדירה, שזה אני אמור לטפל בזה. הוא ביקש, אמר שאין לו כסף ושאל איך אפשר לפרסם את הדירה, שזו דירה ראשונה, אני חושב, לא זוכר בדיוק, אבל שהוא לא מתמצא בעניין הזה ושהוא ביקש, מה צריך לעשות בשביל למכור את הדירה.......
אמרתי שנתחיל לטפל, קודם כל הוצאתי נסח לבדוק האם, את מצב הזכויות שלו בנכס, לראות האם יש עיקולים מבחינת החובות שהוא טען להם, האם יש נושים ששמו עיקולים או הערות על גבי הזכויות שלו. הוצאתי נסח והנסח, העתק שלו צורף.....דיברנו על המחיר שהוא רוצה למכור את הדירה. נאמר שם שהמחיר של הדירה שהוא בדק זה בסביבות 180,000 דולר ואני מטפל בתחום הזה של ענייני מקרקעין, זה אחד מעיקרי העיסוק שלי, וידעתי גם מעסקאות קודמות שביצעתי באזור שם שזה המחיר, מחיר סביר לדירת שניים וחצי חדרים בגבעתיים באזור הזה.....דיברנו על איך לפרסם את הדירה. הוא אמר שאין לו כסף לפרסם בעיתונות ואני הצעתי לו שאם ככה, אולי אפשר להדפיס מודעות ושיתלה את המודעות על עצים. ......אני לא הצגתי את הדירה........לא התבקשתי להציג את הדירה,......
לא התבקשתי להציג את הדירה, התבקשתי לעזור לו לבצע פרקטית את הליך המכירה של הנכס כעו"ד.......לטפל בחובות, להסיר את החובות שנוגעים לדירה...........לא היו שעבודים.......חובות לרשויות ......., חברת חשמל, לעירייה. להכין חוזה מכר ולסייע לו כמה שאני יכול במכירה........ כתוב כאן בסעיף 5.2: "הלקוח פנה אלי בבקשה לטיפול במכירת דירתו. התרשמתי שמדובר באדם מבוגר שמצוי בקשיים, שמבקש למכור את דירתו. מלוא הטיפול הכרוך במכירת הדירה", זה מה שאמרתי כרגע ואני לא רואה שום שינוי.
(ע' 219 – 221 לפרוטוקול)

3.
שלומי/החסוי הציג עצמו בפני
הנתבע כרווק, אדריכל בהכשרתו, אשר עבד בעבר בעיריית ירושלים, השרוי בחובות ולכן, ולכיסוי החובות, מעוניין במכירת הדירה. לדבריו, הוא התכוון לעבור להתגורר בירושלים. החסוי הציג בפני
הנתבע תעודת רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים ומכתב מהוועדה להערכת תארים המעיד על כך שהוא מחזיק בתואר מבית הספר הגבוה בגרמניה לארכיטקטורה.
הסתבר, כי הדירה הייתה מנותקת מחשמל ומים עקב חובות ושלומי אף סיפר לנתבע שהדירה מוזנחת ביותר, זקוקה לשיפוץ מהיסוד, וכי הוא מעוניין למכור אותה במצבה כמות שהיא. שלומי ביקש מהנתבע לטפל עבורו בהסדרת החובות, לרבות, לוועד הבית, חשמל, ועירייה, חובות שהופחתו על ידי הנתבע בעשרות אלפי שקלים.

4.
בחקירתו העיד הנתבע, כי שלומי נהג להגיע למשרדו ללא הודעה ו/או תאום מראש, ואף נהג להשאיר לו פתקים בתיבת הדואר. בשלב מסוים הגיע שלומי אל משרד הנתבע, ביקש לקדם את הטיפול במכירת הדירה וביקש מהנתבע לסייע לו במכירתה, לאור מצבו הכלכלי. הנתבע מרצונו, הדפיס מודעות למכירת הדירה ולבקשת שלומי, נרשם במודעות מס' הטלפון של הנתבע, כיוון שנוכח מצבו הכלכלי של שלומי לא היה טלפון בשימושו. הנתבע העיד, כי ידע שהדירה מוזנחת מאוד, ושיש צורך לשפצה מן היסוד. כן העיד, כי ביקר בדירה לאחר שנמכרה, ובהקשר של מסירת החזקה בדירה, כאשר נציגי בית החולים הוציאו מהדירה חפצים של שלומי.
"אני לא זוכר אם זה היה בפגישה הראשונה או בפגישה השנייה, המסירה של המסמכים שהוא הביא, אבל הוא הביא מסמכים שהם היו, הוא בא עם תיק מסמכים כזה והוציא משם, חלק מהדברים היו רלוונטיים כמו התשריט של הדירה, הוא גם ניסה לפאר את עצמו ולהציג את עצמו בתור אינטלקטואל, הוציא שהוא אדריכל, זה פחות או יותר הדברים שהיו שם. לא היו שם דברים שהיו אמורים להביע תמיהה.
ש:
לך היה רושם, אני מבין, שהוא מוכר את הדירה בגלל איזה חובות ולחץ כלכלי רציני, שהוא פוחד מנושים?
ת:
הוא אמר שאין לו כסף, אין לו הכנסה שוטפת שהוא יכול לחיות ממנה ברמת חיים סבירה. מצד שני, יש לו נכס ששווה הון לא מבוטל. מצד נוסף, יש לו נושים שהוא חשש שחלק מהם בסופו של דבר גם ירדו לאותו נכס ולכן הוא ביקש גם לשפר את רמת החיים שלו, מבחינת זה שהוא יוכל לחיות מנכסים שיש לו, מהון שיש לו וגם להתמודד בתור צעד מונע מפני חובות עתידיים שכנראה שהוא הרגיש שמישהו עומד לרדת עליהם........ הוא רצה, פרידמן רצה להשתמש בכספים של מכירת הדירה כדי לשלם את החובות שלו
" (ע' 228 -229 לפרוטוקול)

5.
לדברי הנתבע, שלומי, אמר לו, כי אינו יודע באם רובצים עיקולים על הדירה ולכן הוציא הנתבע מיד נסח טאבו ונוכח לדעת, כי הדירה הייתה נקייה משעבודים ועיקולים והיא רשומה על שם שלומי. הנתבע קיבל את דברי שלומי כפי שהציגם, מבלי שבדק אותם, היות ובדיקת מידע שקיבל מהלקוח אינו במסגרת תפקידו. לדבריו, הוא ביקר בדירה פעם אחת, לאחר שנמכרה, כדי להסדיר את מסירתה לרוכש.
בחקירתו העיד הנתבע, כי הוא לא נתבקש ולא הציג את הדירה לרוכשים פוטנציאליים, אלא הוא נתבקש לעזור לשלומי לבצע את הליך מכירת הדירה כעו"ד, לטפל בחובות שרבצו על הדירה ולהסירם, כגון חובות לרשויות, לחברת חשמל.
לדבריו, היו מספר פניות טלפוניות בהקשר לדירה, אך היחיד שהגיע לראותה היה מי שרכש אותה בפועל.
על פי עדות הנתבע, בין המתעניינים, היה גם מרדכי פרץ, רוכש הדירה, אותו לא הכיר הנתבע קודם לכן. בפגישה במשרד הנתבע, שלומי ניהל את המו"מ עם הרוכש ואף העלה ב- 10,000 ₪ את הסכום שהציע הרוכש.

6.
הנתבע, כעורך דין, לא
ידע מה שווי הדירה וקיבל את המידע משלומי, מניסיון הנתבע ובדיקה שערך, המחיר שנקבע כתמורה לדירה היה סביר. לגרסת הנתבע, הדירה נמכרה במחיר ראוי, במצבה כדירה מוזנחת וטעונה שיפוץ, והתובע הוא שניהל את מו"מ למכירת הדירה נוכחות הנתבע. בחקירתו העיד, כי כמי שעוסק בנושא מקרקעין, ידע מעסקאות קודמות באזור שסך 180,000$ הינו סכום ראוי לדירה בת שניים וחצי חדרים בגבעתיים.

7.
שלומי ביקש שהנתבע יחזיק את כספי התמורה בנאמנות ולאחר מכן יעביר לו את הכספים במזומן, כיוון שחשש שאם הכספים יוכנסו לחשבונו, הם יעוקלו על ידי נושיו ו/או הבנק. "הוא ביקש לקבל את הכסף במזומן כדי לפרוע חובות מחשש שאם הכסף יהיה בחשבון הבנק, יכול להיות שהכסף הזה יעוקל, כן. וגם הוא אמר שיש לו גם חוב לבנק והוא חשש שהבנק ייקח לו את הכסף", (ע' 229 לפרוטוקול). כספי ההלוואה הועברו לחשבון הבנק של שלומי ויתרת הכספים הוחזקו עבורו בחשבון נאמנות. הנתבע העיד, כי חובותיו של שלומי, אשר הוסדרו על ידי הנתבע, כגון חובות ארנונה, הוקטנו במו"מ עם הנושים.

בחקירתו הסביר הנתבע, כי בעת עריכת הסכם מכירת הדירה הפקיד הרוכש בנאמנות אצל הנתבע שיק אישי בסכום התשלום הראשון, והשיק הושב לרוכש, כאשר הפקיד את הסכום בפועל. זאת, מאחר והרוכש טען שהכסף סגור בפיקדון. בחוזה, כך הנתבע בעדותו, נרשם, כי ככל שהרוכש לא ישלם את התשלום הראשון עד ליום 20.9.07 יהיה רשאי הנתבע להפקיד את שיק הביטחון. בנוסף, הערת האזהרה לטובת הרוכש נרשמה רק לאחר ששולם התשלום הראשון בפועל. עוד העיד הנתבע בחקירתו, כי רוכש הדירה הפקיד אצלו יפויי כוח בלתי חוזר לביטול הערת אזהרה, ככל שיהיה
צורך להשתמש בו, כאשר תהיה הפרה יסודית של התחייבויות הרוכש, לרבות, אם ירשום הערת אזהרה בהתבסס על הסכם המכר, טרם ששולם התשלום הראשון. בנוסף, כך העיד הנתבע, כיוון שהוא ייצג בהסכם המכר את שני הצדדים, כל המסמכים הוחזקו אצלו בנאמנות, כפי שנכתב בהסכם המכר.
8.
כך העיד הנתבע:
"... הקונה הפקיד אצלי בנאמנות שיק על סך, שיק אישי שלו על סך התשלום הראשון והשיק הזה הוחזר לידיו במועד שהוא הפקיד את הסכום בפועל, מפני שהוא טען שיש לו, .......שהיה לו פיקדון סגור והוא לא רצה לפתוח את הפיקדון ושאם אפשר, שהוא יוכל לשלם את התשלום הראשון עד יום, מה שכתוב בחוזה.......נרשמה הערת אזהרה כשהוא שילם את כסף בפועל.....מיד אחרי שהוא שילם, שהקונה שילם את התשלום הראשון......
ש:
עכשיו תאמר לי, תאמר לי, למעשה הקונה יכול היה לרשום הערת אזהרה מיד, עם החוזה שלו הוא יכול לרשום הערת אזהרה, הוא לא זקוק לך, נכון?
ת:
החוזה, הוא לא יכול לרשום הערת, אני יכול לראות את החוזה עוד פעם? לדעתי כתוב שם שהוא יכול לרשום הערת, תראי לי, שאני לא אגיד סתם,....
סליחה, הוא לא יכול לרשום. תן לי שנייה רגע לראות את זה.
.......היה כתוב גם בחוזה, היה כתוב בחוזה ככה.....מידה שהוא לא ישלם עד ה-20.9 יהיה עו"ד לקפיש רשאי להפקיד את שיק הבטחון הזה שהוא נתן כתשלום למוכר....הוא לא יכול היה לרשום הערת אזהרה עד למועד שהכסף נפרע בפועל......., "כנגד פרעון מלוא תשלום זה ימסור המוכר בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הקונה. הסך יופקד בנאמנות בידי עו"ד לקפיש וישוחרר לאחר קבלת הודעת הקונה על רישום הערת אזהרה". ז"א שהמנגנון היה שם, שאני מקבל שיק לבטחון, שיבטיח את זה שעד ל-20.9.07 הקונה משלם את התשלום הראשון,....הוא גם מפקיד, הוא גם מפקיד,.... יפוי כח בלתי חוזר לביטול הערת אזהרה שאני מחזיק בנאמנות, ובמידה ויש הפרה יסודית של מי מההתחייבויות שלו, לרבות פעולה שהוא מפר את ההתחייבות שלו בזה שהוא רושם הערת אזהרה בזמן שעדיין לא מגיע לו, אז אפשר לבטל לו את הערת האזהרה שלו, חוץ מזה שהיות ואני הייתי ב"כ הצדדים המסמכים הוחזקו אצלי בנאמנות.".
(ע' 235 – 238 לפרוטוקול)

9.
לבקשת שלומי, נפגשו השניים ביום 8.10.07 בסמוך לסניף הבנק בו התנהל חשבונו של הנתבע מזה שנים, הנמצא, בדרך מקרה, קומה אחת מתחת לבית החולים בו היה מאושפז שלומי באותה עת. בפגישה זו, סיפר לו לראשונה שלומי, אודות התאונה. הנתבע העיד, כי למיטב זיכרונו, באותה פגישה שלומי לא אמר לו שהוא מאושפז בבית החולים הממוקם בבניין סניף הבנק, אלא רק בדיעבד הדבר נודע לו (ע' 243 לפרוטוקול) והאשפוז שלו. הנתבע מסר לשלומי 120,000 ₪ במזומן, אשר נמשכו מחשבון הנאמנות, בהתאם לקבלה עליה חתם שלומי (נספח 5 לתצהיר הנתבע). בפגישה זו סיפר לו שלומי, כי אושפז בבית חולים עקב תאונה והיה לבוש בבגדים רגילים. שלומי לא סיפר לנתבע כי עבר אירוע מוחי והנתבע אף לא התרשם שאינו כשיר נפשית. שלומי חתם על קבלה המאשרת את קבלת הכספים.
הסך 120,000 ₪ שהועברו לשלומי, היו מתוך סכום של 150,000 ₪
בניכוי שכר טרחה בסך 13,607 ₪ , תשלום חשמל בסך 878 ₪,
תשלומים לעירייה בסך 12,665 ₪ וסך 2,850 ₪ נותרו בחשבון הנאמנות. כך נרשם במסמך עליו חתם שלומי (נספח 5 לתצהיר הנתבע).
הנתבע העיד, כי מלכתחילה, שלומי ביקש ממנו את הסך 120,000 ₪ במזומן. (ע' 242 לפרוטוקול).

10.
לאחר מכן התקיימה בבית החולים פגישה נוספת, במהלכה חתם שלומי על מסמכי המשכנתא לטובת הבנק הממשכן מטעם רוכש הדירה. לפגישה זו הגיע הנתבע לאחר תאום.
הנתבע העיד, כי ביום 8.10.07 הוא הציג בפני
שלומי את מסמכי המשכנתא לטובת הבנק ממנו לווה רוכש הדירה כסף. שלומי ביקש קודם לקרוא את המסמכים ואלה הושארו לו. בפגישה הנוספת בבית החולים ביום 24.10.07, הוא התקבל על ידי שלומי בחיוך, הנתבע הסביר לו למה נדרשת חתימתו וכי ככל שלא יחתמו המסמכים תהיה מצד שלומי הפרת הסכם המכר, והוא חתם. הנתבע ראה ששלומי לא במצב בריאותי טוב ולא ניתן היה לתקשר עמו בצורה מלאה.
הנתבע מציין כי במהלך הטיפול במכירת הדירה לא היה בהתנהגותו של שלומי כדי לעורר חשד לכך שהוא סובל מבעיות נפשיות, הוא דיבר לעניין, ניהל שיחות עם הנתבע בעניין מכירת הדירה וקרא את המסמכים במלואם.

11.
לטענת הנתבע, התובע הוכרז כחסוי חודשים ארוכים לאחר חתימת ההסכם וכחודש וחצי לאחר שכספי התמורה נמסרו לידיו על ידי הנתבע. הנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת במועד חתימת הסכם ו/או במועד מסירת הכספים לידי החסוי, שנפל פגם בכשרותו של החסוי, אם אכן כך הדבר. בהתנהגות התובע לא היה כדי לעורר חשד לבעיות נפשיות חמורות, כנטען על ידי העמותה. עוד טוען הנתבע, כי לתובע לא היו סימנים חיצוניים שהעידו על בעיה נפשית, ונהפוך הוא, הוא דיבר לעניין, ניהל עם הנתבע שיחות מהותיות וענייניות בעניין מכירת הדירה, ולא הייתה כל סיבה לחשוד או לחשוב שהתובע אינו כשיר מבחינה משפטית. למיטב ידיעת הנתבע, התובע הוכרז כחסוי, רק לאחר שעבר אירוע מוחי, מאוחר לחתימת ההסכם, שבעטיו התדרדר מצבו הרפואי. עובדת היות התובע חסוי נודעה לנתבע, רק מפניית העמותה אליו בחודש מאי 2008. עובדה
היא, כך הנתבע, כי איש לא טרח להכריז על התובע כחסוי טרם ובעת חתימת ההסכם וקבלת כספי התמורה, אשר נמסרו לשלומי ביום 8.10.07.
בחודש נובמבר 2007, פנתה אל הנתבע עובדת סוציאלית מבית החולים בית בלב והודיע לו ששלומי עבר אירוע מוחי ושאלה אם הנתבע מעוניין להתמנות לו כאפוטרופוס, אך הנתבע סרב.

התביעה דנן מתבססת על טענות שהן בניגוד להסכם בכתב, עליו חתם החסוי ואת מסמך קבלת תמורת המכירה, שגם עליו חתם החסוי.
13.
לטענת הנתבע, העמותה, ו/או מחליפתה בתפקיד האפוטרופוס, הגישה את התביעה, כדי להפיק לעצמה טובת הנאה בצורת שכר טרחה וכדי להוציא מהנתבע כספים בטענות שווא. זאת, כך הנתבע, כאשר העמותה עצמה חשודה במעילות בכספי חסויים בהיקף של מיליוני שקלים, מנכ"לית העמותה קרן דורי דורות אף נעצרה בחשד למעילת ענק.
טוען הנתבע, כי השמאי מטעם העמותה אשר נתן חוות דעת
לגבי מחירה, כלל לא ביקר בדירה. בנוסף, בתקופה שבין מכירת הדירה על ידי התובע ולמכירתה על ידי הרוכש לצד ג', היו עליות משמעותיות במחירי השוק בגבעתיים.
לגרסת הנתבע, הפער בין מחיר המכירה על ידי שלומי לבין מחיר המכירה על ידי הרוכש, נובע מהעובדה שרוכש הדירה מהתובע השקיע בשיפוצה מאות אלפי שקלים והכשירה למגורים. הוא הרס אותה מהמסד עד הטפחות, ובנה הכל מחדש, כולל תשתיות. רוכש הדירה בנה את הדירה מחדש, על פי תכנית אדריכלית/מעצבת פנים, החליף את כל המערכות, כולל מערכת קולנוע ביתית, חשמל, אינסטלציה, מיזוג אוויר, נגרות, ארונות, שירותי, מקלחות ועוד, ברמת גימור גבוהה מאוד.
רוכש הדירה מכר אותה, לאור נישואיו ומעבר להתגורר בעיר אחרת. בתקופה שבין שתי מכירות הדירה, הייתה עלייה משמעותית במחירי הדירות בגבעתיים.


ד.
דיון
1.
אין חולק כי התובע הוכרז כחסוי ומונה לו אפוטרופוס, לאחר חתימת ההסכם. השאלה הצריכה הכרעה בתביעה דנן הינה, האם בעת חתימת ההסכם ביום 20.8.07
ו/או בעת מסירת הסך של
120,000 ₪ ביום 8.10.07, היה יכול הנתבע להבחין ו/או לדעת ו/או להבין, שהחסוי אינו מודע למעשיו, בעת חתימת ההסכם.

כבר עתה אציין, כי רוכש הדירה, מר מרדכי פרץ, לא הובא לעדות על ידי העמותה, הן כדי שיעיד על דרך איתור הדירה והחסוי, מה היה מצב הדירה עת רכישתה, כמה זמן היא עמדה למכירה בשוק הדירות למכירה, האם היא נרכשה במחיר זול יחסית למחיר השוק ולעומת דירות אחרות בשוק, בעת שחיפש דירה לרכישה. יתרה מכך, רוכש הדירה, משה פרץ, יכול היה להעיד במפורש כמה כסף השקיע בשיפוץ הדירה, שיפוץ, שלטענת הנתבע, נעשה מהמסד עד הטפחות, כולל כל התשתיות והריסת ובניית הקירות מחדש.
וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655.
דברי לעניין אי הבאת עד נכונים גם לגבי אי הבאת הרופא שטיפל בחסוי באופן שוטף בקופת חולים והפסיכיאטר אשר עקב אחר מצבו במשך מספר שנים טרם הכרזתו כחסוי, כדי שיעידו מה היה מצבו הנפשי של החסוי בעת כריתת ההסכם.

לטענת התביעה, בעת מכירת הדירה ביום 20.8.07 ובמועד מסירת 120,000 ש"ח על ידי הנתבע לתובע, לטענת הנתבע – ביום 8.10.07, היה החסוי במצב מנטאלי של חוסר כשירות לבצע פעולה משפטית ולקבל כספים בסכומים כה גבוהים. מצבו זה של החסוי באותם מועדים, לטענת התביעה, היה ניכר לכל ולכן הנתבע לא היה אמור לפעול למכירת הדירה בהסתמך על פניית החסוי ואף לא היה אמור למסור לו סכומי כסף כה גבוהים.

לטענת הנתבע, הוא לא ידע ולא אמור היה לדעת, טרם הכרזת שלמה פרידמן כחסוי, שאינו יכול למכור את דירתו. הנתבע נסמך על כך, שהחסוי היה בטיפול רפואי צמוד והגורמים המוסמכים המקצועיים לא מצאו להכריז עליו כחסוי קודם למועד שהוכרז ככזה, ביום 28.11.07. עוד לטענתו, החסוי אישר בחתימת ידו את קבלת הכספים והטענה, שייתכן ואלה לא נמסרו לו, הינה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב.

העדויות אודות מצבו הנפשי של
התובע
מטעם התביעה העידו מספר רופאים העוסקים בתחום הפסיכוגריאטריה, ותחומים רפואיים נוספים, שדבריהם הקשורים למצבו הנפשי והבריאותי של התובע.

חוות הדעת של ד' אליה גורביץ
2.
דר' איליה גורביץ, מומחה לפסיכיאטריה ופסיכוגריאטריה, נתבקש על ידי הקרן לטיפול בחסויים, לחוות דעתו, האם התובע היה צלול בדעתו והאם יכולתו המנטאלית אפשרה לו להבין מסמכים משפטיים עליהם חתם החל מיום 20.8.07 ואילך. חוות דעתו של ד"ר גורביץ נכתבה ביום 12.5.10, דהיינו, כשלוש שנים
לאחר ששלמה פרידמן הוכרז כחסוי ומבלי שפגש את החסוי. ד"ר גורביץ נסמך בחוות דעתו, על מסמכים רפואיים שונים שצורפו לחוות דעתו ואשר נמסרו לו על ידי עו"ד גדנסקי, ב"כ הקרן לטיפול בחסויים. דר' גורביץ העיד , שמעבר למסמכים שנמסרו לו על ידי עו"ד גדנסקי, הוא אישית לא פנה למוסדות הרפואיים בהם שהה החסוי, כדי לבדוק מסמכים רפואיים נוספים. (ע' 1 לפרוטוקול).
לא נטען בפני
, ובוודאי שלא הוכח, שאין בנמצא מסמכים רפואיים נוספים במוסדות הרפואיים שם טופל החסוי, שלא הובאו לידיעת ד"ר גורביץ, כולל בקופת חולים שם טופל על ידי רופא המשפחה ורופאים מקצועיים.
כבר נקבע: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595)

3.
עד התביעה ד"ר גורביץ קבע בחוות דעתו, כי החסוי ללא רקע פסיכיאטרי ו/או הפרעות התנהגות בגיל צעיר, התגלה כבר בשנת 1993 כמי שיש לו שינויי אופי ובעיות מנטאליות. זאת קבע דר' גורביץ בהתבסס על מסמך (נספח 6 לחוות דעתו) על פיו פוטר ממקום עבודתו בשל, מה שנקבע על ידי דר' גורביץ, כקשיי הבנה ואי התאמה לתפקיד.
אלא שעיון בנספח 6 הנ"ל מיום 27.4.92 שהינו טופס בקשה לשינוי בתנאי העסקה במנהל ההנדסה בעירית ירושלים, מעלה, כי החסוי לא הצליח להשתלב במערכת לאחר שנה בתפקיד ולא הבין את מהות המטלות שעליו לבצע ולכן מומלץ להפסיק את עיסוקו בעירייה.
איני מקבלת את טענתו של דר' גורביץ, כי מסמך זה מצביע על שינויים מנטאליים. מעבר לעובדה שהוא לא נכתב על ידי מומחה רפואי מכל תחום שהוא, אין במסמך זה ולו רמז, לקביעתו זו של דר' גורביץ. כדי לקבוע שזו הייתה הסיבה להפסקת עבודתו, היה על העמותה להעיד את כותב המסמך.
דברי לעניין אי הבאת עד יפים גם לכאן.

4.
דר' גורביץ קובע בחוות דעתו, כי בהתאם למסמך לשכת הרווחה בעיריית גבעתיים מיום 19.6.08, (נספח 19 לחוות דעתו - מסמך שנכתב כשנה לאחר הכרזת התובע כחסוי), החסוי הראה סימני שיטיון, שהם ניוון מוחי עם פגיעה ביכולת מנטלית, כבר בשנת 2001.
אלא שעיון במסמך זה מעלה, כי
החסוי טען למצב לא טוב, עקב פטירת אמו, פיטוריו, והעובדה שלקה בליבו, ואובחן כסובל מתופעה של אגירת מסמכים ועיתונים בכמות חריגה. כן נכתב כי הוא נהג לשוטט ברחובות ומצבו הידרדר ובחודש ספטמבר 2007 לקב באירוע מוחי ואושפז, ולאחר מכן הועבר ל"בית בלב" המיועד לתשושי נפש. גם ממסמך זה לא ניתן ללמוד על מסקנתו של ד"ר גורביץ.

5.
דר' גורביץ מפנה למכתב שכניו של החסוי בבניין בו התגורר מיום 17.8.06 בו הם קובלים על התנהגותו של החסוי, הקשורה בעיקר בהיגיינה אישית וסביבתית ומצבי שיכרות של החסוי.
דר גורביץ צירף לחוות דעתו מספר דו"חות פסיכיאטרים של משנת 2003 – 2004 (נספח 22), בהם מתאר הרופא
מצב נפשי של "טורים גבוהים" טיפול בתרופות, שיפור במצב הרוח, עם מצב בריאותי כללי קשה, ואפקט חרדתי, מצב דכאוני עם שיפור, מצב סטטי עם קושי לנקות את דירתו, מצב רוח ירוד, כאשר התרופות גורמות לשיפור במצב רוחו ומצב בריאותי ונפשי סטטי. בהמשך מתואר החסוי כמרושל, מצב רוח טוב ומבולבל ופזור דעת, שיפור עם נטילת תרופות, ובהמשך, בחודש יוני 2005 קובע דר' לייב, כי מצבו של החסוי יציב, עם קשיים בריאותיים וכלכליים, יצירתי וישן טוב יותר. בחודש ספטמבר 2005 מגדיר אותו דר' לייב כנמצא במצב מצוין, נוטל תרופות, מבולבל, מגיב לא לעניין. לכן, הופנה החסוי לנירולוג וקובע כי ייתכן שמדובר באירוע מוחי. בחודש דצמבר 2005 כותב דר' לייב לגבי שלמה פרידמן,
כי עדיין קיים בלבול, מתקשה בדיבור ועבר אוטם, מטופל על ידי נירולוג ומרושל, הוא מבולבל ודיבורו אינו ברור, ומטופל על ידי נירולוג. בחודש יוני 2006 קובע דר' לייב כי לחסוי קשיים בדיבור, מצב רוחו טוב.

מאוסף הדו"חות של דר' לייב, כפי שהובא בחוות דעתו של דר גורביץ עולה, כי הפסיכיאטר שטיפל בחסוי באותה עת, לא מצא לנכון להפנותו ללשכת הרווחה ו/או לכל גורם אחר, עם המלצה רפואית, שהוא אינו צלול, אינו יכול להתנהל לבדו ולא המליץ למנות לו אפוטרופוס.
כאמור לעיל, גם ד"ר לייב, אשר טיפל בתובע תקופה ממשוכת, כולל טרם חתימת ההסכם למכירת הדירה, לא הובא על ידי התובע לעדות. דברי לאי הבאת עד יפים גם לכאן.

6.
דר' גורביץ מפנה בחוות דעתו לסיכומי אשפוז מיום 12.3.07 בו נקבע כי החסוי עבר אירוע מוחי עם אוטם תת חריף וגיליון קבלה למחלקה פנימית בתל השומר, מיום
9.7.07, לשם פנה עקב אירוע מוחי ותחושת בלבול. נרשם שהחסוי מסרב לטיפול פסיכיאטרי, אך אין התוויה לאשפוז כפוי.
בתעודה רפואית של חדר מיון בבית חולים תל השומר מיום 31.8.07 הוא נמצא מבולבל ואנמנזה קשה ואושפז במחלקה נוירולוגית. בבדיקת פסיכיאטר נמצא, כי אינו מתמצא בזמן ובמקום, לא עונה לעניין והופנה לבדיקה נוירולוגית ללא צורך במשירה פסיכיאטרית. הפסיכיאטר קבע ביום 31.8.07 כי החסוי סובל מסכיזופרניה במשך שנים רבות.
באותו יום נחתם סיכום מחלה מטעם המחלקה לשבץ מוחי והוא הועבר לשיקום, כשהוא סובל מחרדה, אינו מסוכן לו או לסביבה ואינו דורש שמירה.
בבדיקה מיום 1.9.07 נקבע כי החסוי מבולבל, אינו מתמצא בסיטואציה ובזמן וסובל מפגיעה קוגנטיבית הכוללת קושי בהבנת הוראות פשוטות.
החל מיום 4.9.07 נבדק בבית החולים השיקומי "בית בלב" ונמצא מבולבל ובעל התמצאות לקויה.

7.
דר' גורביץ מצא, לאור המסמכים הרפואיים ומהלך האשפוז בבית חולים איכילוב בחודש מרץ 2007, שקיימת סבירות רבה שבעת חתימת ההסכם, החסוי לא היה בר חתימה ופעל בשיקול דעת לקוי.

בחקירתו השיב דר' גורביץ, כי רופא גריאטר, או פסיכיאטר, או נוירולוג מוסמכים להחליט להכריז על אדם
כחסוי. אך גם רופא פנימי יכול להמליץ על כך.
העמותה הנסמכת על קביעת ד"ר גורביץ לפיה "קיימת סבירות רבה" שבעת חתימת ההסכם החסוי לא היה בר חתימה, ל מצאה לנכון להעיד את הרופא שטיפל בחסוי באופן קבוע בקופת חולים, בין אם מדובר ברופא משפחה או רופא פסיכיאטר.
לדברי דר' גורביץ, יש אבחנה של תהליך מתקדם של ניוון מוחי שנמשך ברצף במשך שנים. לעיתים קשה לכתוב חוות דעת ולאבחן אבחנות על סמך ניירת רפואית.

8.
החסוי, אושפז לאחר חתימת ההסכם, ביום 31.8.07 עקב אירוע של שבץ מוחי שהינו אירוע פיזיולוגי וחלק מהליך ניווני. לדברי ד"ר גורביץ, יש מקרים שגם לאחר שבץ מוחי אין תהליך ניווני, אך במקרה של החסוי, יש עדות רצופה שהאירוע המוחי היה ביטוי ברור של דימנסיה שהתפתחה הרבה לפני. תהליך שמשתקף במעקב פסיכיאטרי שלו והתדרדרות במצבו. לדברי דר' גורביץ, אירוע מוחי מעיד על חסימת כלי דם במוח וגרמו לפגיעה בהבנה.
אלא שכאמור לעיל, כל הרופאים שטיפלו בחסוי קודם לכן ו"בזמן אמת", לא קבעו כך ולא מצאו לנכון להפנותו לגורמים המוסמכים.

דר' גורביץ העיד, שלא ראה צורך לבדוק את החסוי והסתמך רק על מסמכים רפואיים, כיוון שהחסוי הוגדר כסובל מדמנסיה חמורה על רקע אירועים מוחיים, ובמצבו, על סמך בדיקה, לא ניתן היה להגיע למצבו בשנת 2007. לכן לשיטתו לא הייתה כל רלוונטיות לבדוק ת החסוי בשנת 2010.

9.
בחקירתו הופנה דר' גורביץ לנספח 5 לתצהירו, מיום 25.9.07 בו קבעה הפסיכיאטרית, דר' אירנה בריסקמן, כי התובע הינו מודע, צלול, התמצאות תקינה במקום, פגומה בזמן ויש לשקול מינוי אפוטרופוס, השיב דר' גורביץ,
כי הכוונה שהוא בהכרה ויכול לתקשר. אך אדם צלול לא בהכרח יכול לחתום.
דר' גורביץ נשאל אם הדיוט יכול להבחין בשיחה של 10 דקות, אם מדובר באדם שצריך להיות מוכרז כחסוי, והשיב, כי בדיקה פסיכיאטרית נמשכת כחצי שעה וכוללת טסטים קוגנטיביים שיכולים לקחת זמן נוסף. ההבחנה הפסיכיאטרית, לדבריו, היא קלינית, ואם תיערך לאיש בדיקה של שעתיים, יש עדיין סימן שאלה אם ניתן לקבוע שהוא צלול, או לא. (ע' 9 לפרוטוקול).

בכל מקרה לטענתו, "שיחה עם בנאדם של 10 דקות שלכל השאלות הוא ענה לעניין, אני לא יכול להגיע למסקנה שהוא לא כשיר לחתום" (ע' 10 שורות 12- 15 לפרוטוקול). לדבריו, דמנסיה הינה תהליך תנודתי והחולה יכול לאורך זמן לדבר לעניין.

דר' גורביץ השיב, כי לא ניתן לקבוע חד משמעית שביום חתימת ההסכם, כל אדם סביר היה יכול לדעת שהתובע צריך להיות מוכרז כחסוי, אך מהמסמכים הרפואיים שצורפו לחוות דעתו, ניתן להסיק, שהייתה לו התנהגות פסיכוטית חסרת שיפוט. מי שקיבל טיפול אנטי פסיכוטי לא היה אדם נורמטיבי.(ע' 13 שורות 10 – 25 לפרוטוקול).

דר' גורביץ הופנה לנספח 23 לתצהירו, שהוא בדיקת התובע מיום 10.9.09, בבית החולים מגדל הזהב, דהיינו, מס' חודשים לאחר שהחסוי חתם על ההסכם, והשיב, כי עולה מהמסמך שההתמצאות של התובע בזמן הייתה סבירה, הוא ידע להשיב לשאלות, זיהה חפצים ותפיסה חזותית מקסימאלית. דר' גורביץ השיב, כי אדם שסובל מסכיזופרניה, לא בהכרח זקוק לאפוטרופוס והוא יכול להיות עצמאי. הוא הופנה לסיכומי האישפוז מיום 31.8.07 (נספח 26 לחוות דעתו) שם נקבע כי התובע סובל מסכיזופרניה והשיב "לאיש לא הייתה זכיזופרניה, זה טעות זה מסמך שגוי.......זו שגיאה וזו הבחנה לא נכונה חד משעמית ודאית..". (ע' 17 – 18 לפרוטוקול)

10.
כאשר הופנה לכך שזה אחד המסמכים עליו הסתמך בחוות דעתו השיב דר' גורביץ שהוא צירף את המסמך כדי להציג שהיו לתובע בעיות התנהגות, שהוא אינו שפוי, אבל זה לא נבע ממחלה סכיזופרנית......."הביטוי היה נראה לרופא התורן שהגיע רדום אולי לראות אותו....יכול להיות שהוא הסתכל על סימנים של הזנחה, מחשבות שווא והוא הגיע למסקנה שהוא נראה לו כמו חולה סכיזופרניה.....כך שהאבחנה הזאת, ואני אומר זאת בביטחון מלא, שההבחנה לא נכונה בכלל" (ע' 18 שורות 10-16 לפרוטוקול).

איני יכולה שלא להביע תמיהה, נוכח עדותו זו של דר' גורביץ, אשר לא בדק מעולם את התובע. להזכירנו, דר' גורביץ מעולם לא בדק את התובע/החסוי, לא לפני חתימת ההסכם ולא לאחריו, לא לפני שהתובע סבל מאירוע מוחי ולא לאחר מכן.
לכן, כך על פי עדותו, לצורך מתן חוות דעתו בתביעה דנן, הוא נסמך על מסמכים רפואיים שהוצגו לו על ידי ב"כ התובע, ואשר צורפו לחוות דעתו, ולטענתו, עליהם הסתמך בחוות דעתו וממצאיה. הכיצד יכול לטעון, כי מה שנכתב על ידי רופאים במסמכים עליהם הסתמך למתן חוות דעתו, אינו נכון.
אני דוחה מכל וכל
את טענתו, כי הרופאים שכתבו את כל המסמכים הרפואיים, שנכתבו על בסיס בדיקתם הפיסית ו/או המנטאלית של התובע, הינם שגויים והאבחנה הרפואית הרשומה בהם אינה נכונה ו/או מוטעית ו/או שגויה.

11.
הרופאים, אשר כתבו את המסמכים הרפואיים בעת האשפוזים השונים של התובע בבית החולים, לא הובאו לעדות כדי להסביר את הכתוב בהם, ולהשיב לטענות הקשות שמעלה כלפיהם דר' גורביץ, אשר העיד כי המסמכים מוטעים, כפי שפורט לעיל.
לא רק שדר' גורביץ בחר להסתמך על חלקים מאותה תעודה רפואית שנוחים לו, לשיטתו, כדי לקבוע שהתובע לא היה שפוי ו/או צלול בעת חתימת ההסכם, אלא שעל חלקים משמעותיים מאוד ומהותיים לענייניו, לעניין מצבו הנפשי של התובע, הוא בוחר להחליט שהם שגויים. עדותו זו של דר' גורביץ, משמיטה את כל הבסיס תחת חוות דעתו וגורמת למסקנה שאין לקבלה. לא ייתכן שהחלקים הנוחים לו בתעודות הרפואיות יהיו נכונים והאחרים, הנוגדים את חוות דעתו, אינם נכונים.
אין מדובר בפרשנות של דר' גורביץ למונחים רפואיים שנכתבו על ידי רופאים שונים, אלא בטענה, שאבחנתם בזמן אמת בעת בדיקת התובע, הינה שגויה.

אני קובעת, כי יש לקבל את אבחנת של הרופאים אשר בדק את התובע בעת אשפוזו או ביקורו בחדר המיון, ואשר קבעו שמדובר אמנם בסכיזופרניה מתמשכת, מחלה, שלכל הדעות, כולל זו של דר' גורביץ, אינה גורמת לחולה שלא לתפקד ולא להיות עצמאי. כאן המקום לציין כי בעדותו אישר דר' גורביץ כי האבחנה של סכיזופרניה נעשתה על ידי רופא פסיכיאטר.
(ע' 20 שורות 1 – 5 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו העיד דר' גורביץ כי אינו יכול לקבוע מתי היה צורך להכריז על התובע כחסוי- אבל 3 חודשים טרם הכרזתו ככזה, קיימת סבירות גבוהה שהיה צורך להכריז עליו ככזה.

12.
דר' גורביץ הופנה לנספח 27 לחוות דעתו, בו נכתב על ידי הרופא שבדק את החסוי, שגם פסיכיאטר בדק אותו, שהוא שולט במעשיו וכן מצוין שהתובע עבר אירוע מוחי. כן מצויין "סלט מילים" שלשיטת דר' גורבץ זו פגיעה חמורה במחשבה. והוא היה ממליץ להכריז עליו כחסוי.
בניגוד לעדותו, המצב העובדתי הינו, שרופאים שבדקו את התובע בבית החולים, כולל פסיכיאטר לא המליצו על כך (נספח 27 לוות דעת גורביץ). עם זאת השיב בהמשך, כי שיטיון קל אינו דורש אפוטרופסות, ואף כתב בחוות דעתו (ע' 4) שאבחנה של שיטיון בלבד, אינה פוסלת באופן גורם מאדם מלחתום על מסמך משפטי. בחקירתו העיד, כי גם אדם שמתערטל בפומבי לא מצדיק הכרזתו כחסוי, אבל הצטברות של מס' גורמים יחדיו כן מחייבים זאת (ע' 23-24 לפרוטוקול).

13.
ב"כ הנתבע הציגה לדר' גורביץ מצב נתון, לפיו התובע היה במעקב פסיכיאטרי רצוף, לפחות החל משנת 1997, נבדק מדי מס' חודשים על ידי פסיכיאטר, ולא המליצו להכריז עלו כחסוי, השיב, "אדם היה, נבדק כה היה במצב פסיכיאטרי במסגרת זיהוי, שלא מתעסק, כי זה לא בסל השירותים וגם אם הוא היה חושב, הוא לא היה מעז לכתוב את זה במסמך או מבקש לעשות את זה....כי זה לא בסל השירותים
ש. מה זה שייך, אבל הוא יכול להמליץ לשירותי הרווחה שבנאדם מסוכן לעצמו
ת. לא. זה מה שהמערכת הרפואית מקבלת הנחיות כאלה, לא לעשות את זה.....יש פה בעיה, נכון יש פה בעיה.
ש.אתה אומר שאם איש מקצוע, שלא משנה במה הוא עוסק רואה בן אדם שזקוק לא מדווח
ת. אין חובת דיווח......באופן פרטי זה משהו אחר
".
(ע' 25 שורה 12 – ע' 26 שורה 11)

עוד העיד דר' גורביץ שאין עליו כל חובה לדווח על אדם שנתקל בו בכל מסגרת שהיא, והמצדיק הכרזתו כחסוי. זאת להבדיל, כך ד'ר גורביץ, מחובת אשפוז כאשר מדובר במסוכנות מיידית.

14.
לטענת דר' גורביץ, הרפואה הציבורית אינה מתערבת ברכושו של מטופל בשום אופן ויש הפרדה מוחלטת, אם כי יכול להיות שיש, בעובדה שרופאים יפקירו חולה נפש שעלול לאבד בגלל מחלתו את כל כספו, בכך בעיה חוקית. לדעתו, זה המצב ויש עוד הרבה בעיות אחרות(ע' 27 שורות 13 – 126 לפרוטוקול).
על פי עדות דר' גורביץ, למרות שכאשר אדם הוגדר במצוקה עקב מצבו הנפשי, לשכת הרווחה יוזמת הליך, לא מוטלת עליו כרופא שבדק אות, כל חובה להעביר את המידע לגבי מצבו הנפשי לכל גורם שהוא, בפרט לא כאשר רק קיימת סכנה לכספו של המטופל. כאשר נשאל, לגבי מטופל שבעייתו אינה רק בענייני כספים, השיב, כי לא בהכרח שהוא מעביר את המידע הלאה וצריך נתונים נוספים. (ע' 28 שורות 1 -25 לפרוטוקול).

15.
לשאלה האם פסיכיאטר יבחין במצב כזה יפעל השיב:
"לא בטוח שתגיעי לפסיכיאטר.....תגיעי לרופא קלינאי שיבדוק אותך ויכתוב שהוא פסיכיאטר עם חותמת של קלינאי.....וגם יכתוב שאת סכיזופרנית....אם תבואי אלי באופן פרטי, חד משמעית אני אעשה לך אפוטרופוס
ש. אתה תדאג מיוזמתך ליזום את זה.
ת. אפוטרופוס לרכוש, כמובן.
ש. אז למה התלבטת כל כך בשאלה הזאת קודם
ת. כי שאלת על מסגרת ציבורית ששם אנחנו מדברים, מסגרת ציבורית נותנת את המענה הזה במסגרת של אשפוז. אם אדם אושפז וצריך להעביר אותו למוסד ואין גישה לנכסים שלו, לכסף שלו, אז העובדת הסוציאלית של המחלקה מפעילה את התהליך....בקשר לאפוטרופוס לגוף, שוב זה מאוד פשוט......אני אגיד לך שגם דר' לייב, שראה שמדובר בפסיכוזה עם אי שקט ניכר רושם לחסוי תרופה נוגדת דיכאון שמחמירה פסיכוזה וגורמת לערנות יתר עוד יותר חמורה...."
(ע' 29 שורה 1 עד ע' 30 שורה 4 לפרוטוקול).
לשאלה המהותית ביותר לענייניו "..לגרסתך, למעשה המערכת הפסיכיאטרית פישלה שלא דאגה למנת את האפוטרופוס קודם
ת. יכול להיות שהיה צריך לעשות את זה קודם
ש. אמרת בוודאות קודם שלפני 4,6, חודשים
ת. אני אגיד ל
קיימת סבירות די ברורה שהיה צריך לעשות את זה קודם....אולי 3,4, חודשים
"
(ע' 30 לפרוטוקול).

תשובות אלה יותר מתמוהות בעיני. אין זה הגיוני שאדם הזקוק לטיפול רפואי מכל סוג
שהוא, כולל מצב המצדיק הכרזתו כחסוי, יקבל טיפול רפואי אחר בשרות רפואי ציבורי ואחר בשירות רפואי פרטי, בפרט שמדובר באדם, הזקוק, כך דר' גורביץ, לאפוטרופוס, כיוון שיכול להזיק לעצמו, לאו דווקא לגבי מצבו הרפואי, אלא גם לגבי התנהלות יומיומית, כולל כלכלית. כיצד באותה נשימה, טוען דר' גורביץ, כי טרם הכרזתו כחסוי, היה על אדם בר דעת להבין שהתובע אינו מודע למעשיו.
יתרה מכך, ד"ר גורביץ לא הצביע על אמות המידה להבחין, מתי פסיכיאטר יכול לקבוע שהמטופל אינו מסוכן לעצמו בכלל, ומתי יש סיכון רק למצבו הכלכלי ולרכושו ולא למטופל עצמו ו/או לסביבתו.

16.
בהמשך העיד דר' גטרביץ:
"יכול להיות שהיה צריך לעשות משהו לפחות זמני, כי אולי הייתה בעיה סביב התאריך הזה. דיברנו, יכול להיות שהיה משהו תנודתי, אולי הוא עשה עוד איזה שהוא תת אירוע, אני כרגע לא זוכר מה בדיוק היה בתקופה הזו" (ע' 31 שורות 14 – 17 לפרוטוקול). "ההמלצה הפסיכיאטרית ב- 2005 מעידה שלאיש התפתחה מחלה של שיטיון עם פגיעה בשיפוט, שאחר כך הייתה תנודתית. יכול להיות שהיו אפיזודות יותר בהירות, יכול להיות שלא, אולי באתה תקופה הוא כן הי צריך אפוטרופוס ואחר כך אפשר יה להפסיק, אבל 3,4, חודשים אחורה מזה שכבר מונה לו אפוטרופוס, הסבירות היא די גבוהה שהוא היה צריך להיות עם אפוטרופוס כבר קודם" (ע' 31 שורה 23 – ע' 32 שורה 3 לפרוטוקול).

דר' גורביץ העיד, כי העובדה שאדם נראה לא נקי, לא מגולח, לבוש בגדים מרופטים, אינה בהכרח מצדיקה מינוי אפוטרופוס. (ע' 33 שורות 22 – 25 לפרוטוקול)
ב"כ הנתבע הפנתה את דר' גורביץ לעובדה שהעובדת הסוציאלית, גב' מלכה גרוסמן, פנתה אל הפסיכיאטר המחוזי בשנים 2004, 2006 כדי שימליץ על מינוי אפוטרופוס לתובע והפסיכיאטר המחוזי קבע שאין מקום לכך, כיוון שאינו מסוכן לעצמו., דר' גורביץ השיב, שהפסיכיאטר המחוזי אינו מתערב, אלא כשיש צורך באשפוז בכפייה.

17.
חוות דעתו של דר' גורביץ, מנוגדת למסמכים הרפואיים עליהם בלבד הסתמך לצורך מתן חוות דעתו, בה הוא קובע, 3-5 שנים לאחר שהתובע נבדק על ידי מספר רופאים, שלא ברור מתי היה צריך להכריז על התובע כסוי, אך ברור שבעת חתימת ההסכם כן היה צורך בכך, הגם שבדיקות רפואיות מאותה תקופה, לא ציינו זאת, ואף לא ברמז. תשובה זו אינה עמודת במבחן ההיגיון הסביר. ככל שלא ניתן לקבוע מתי הפך התובע לחסוי, לא ניתן לקבוע שבעת חתימת ההסכם היה כזה.

סבורני, שדי בתשובות אלה של דר' גורביץ כדי להבין שהוא חלוק לחלוטין על כל הרופאים, הפסיכיאטרים, הפנימיים והנוירולוגים, אשר בדקו את התובע (בהתאם למסמכים הרפואיים שצורפו לחוות הדעת של דר' גורביץ) טרם חתימת ההסכם, ואשר לא מצאו לנכון לפנות לשירותי הרווחה ו/או לכל גורם אחר, כדי שיטפלו בהכרזת התובע כחסוי. דר' גורביץ מעולם לא בדק את התובע, ובוודאי שלא טרם חתימת ההסכם ולמרות זאת, קבע, כי התובע לא יכול היה לטפל בעניינו כבר ביום 19.12.05 . לעומתו, רופאים שכן בדקו אותו, לא מצאו לנכון לכתוב כי מדובר באדם שאינו שולט על מעשיו ואינו יכול לטפל בענייניו.
עם כל הכבוד למקצועיותו של דר' גורביץ, איני יכולה לקבל את חוות דעתו/ עדותו, הנסמכת על מסמכים רפואיים, אותם הוא דוחה מכל וכל וטוען נגד ממצאי הרופאים שבדקו את התובע. בנוסף, קביעתו קבע כי "קיימת סבירות גבוהה" ששלמה פרידמן לא היה בר חתימה, אך לא קבע כי קיימת וודאות.
יש לקבל את הממצאים הרפואיים כפי שנקבעו על ידי רופאים מקצועיים שונים, שבדקו את התובע, הגם שדר' גורביץ חולק על ממצאים אלה. מה עוד, שברוב המסמכים הרפואיים דובר על אירוע מוחי או יותר, וגם דר' גורביץ נסמך, בין היתר, על אותם אירועים.

עדותה של גב' מלכה גרוסמן
18.
גב מלכה גרוסמן עובדת סוציאלית ופקידת סעד לסדרי דין, בעיריית גבעתיים, הצהירה, כי התובע הופנה אליה לטיפול במסגרת עבודתה, בתחילת שנת 1999 על ידי העובדת הסוציאלית אשר טיפלה באמו המנוחה, מאחר והתרשמה שיש לו בעיות. בתחילה התובע ביקש סיוע למחיה ותשלום ארנונה, ולדבריו, הוא פורט מעבודתו בעירית ירושלים מאחר ונאלץ לטפל באמו הקשישה, עד לפטירתה והזניח את עבודתו ומעת שפוטר חלה אף התדרדרות במצבו הנפשי.
בעת ביקורה בביתו התרשמה כי התובע הינו אספן כפייתי של מסמכים, ניירות ועיתונים והוא סיפר לה שהוא סובל ממחלת לב ומוכר בבית חולים תל השומר. התובע סיפר לה, כי חשש שיקבל התקף לב ולא יהיה מי שיטפל בו, ולכן נהג מדי פעם לישון בפתח חדר המיון בבית החולים תל השומר, כדי שיטופל מייד אם יקרה לו אירוע לבבי.

19.
העדה הפנתה את התובע לביטוח לאומי שהכיר בו כנכה בשיעור 100% מיום 1.8.01 ובמקביל טופל התובע טיפול פסיכיאטרי אצל דר' זאב לייב במסגרת קופת החולים מכבי. בחודש ינואר 2002 קבע דר' לייב, כי במצבו של התובע, חלה התדרדרות קשה והוא סובל ממצוקה, דיכאון וקשיי תפקוד גדולים. בחודש מאי 2002 ערך דר' לייב ביקור בדירת התובע ולאחריו ביקרה שם גם גב' גרוסמן, כדי לבדוק אפשרות לניקיון דירתו, אך התובע לא הסכים שיפנו את הניירות שמילאו את הדירה והתעקש שישטפו את הרצפה מבלי לפנות את הניירות, מה שהיה בלתי אפשרי.

במהלך השנים, כך גב' גרוסמן, נהג התובע להגיע מדי פעם למשרדי מחלקת הרווחה וניבל את פיו כיוון שלא עזרו לו בניקיון הבית, אך הוא לא הסכים להיפרד מהניירות שהיו שם. בביקור בדירה בחודש פברואר 2004, מצאה שהדירה מנותקת מחשמל וממים, התובע היה תמיד מלוכלך, מוזנח והיא נתנה לפסיכיאטר המחוזי והמליצה למנות לו אפוטרופוס, אך הוא מצא שאינו מסוכן לציבור, לעצמו או לסביבה והחליט שלא להתערב.

20.
במרוצת השנים, נהגה לפגוש אותו באזור מגוריה והוא נראה מוזר וכאדם הלוקה בנפשו. דעתה, כל אדם אשר היה פוגש אותו או משוחח איתו מעט היה עומד על כך שלפניו אדם מוזר עם בעיות נפשיות. בחקירתה ענתה לשאלה בעניין זה, כי רק פסיכיאטר יכול להכריז על אדם כחסוי, אך לטענתה, הוא הסתובב ברחוב מלוכלך, מוזנח, ישן על ספסלים ו/או בפתח בית החולים ומי שראה זאת לא יכול היה "שלא לצעוק". כאשר נתבקשה להסביר מדוע לא נעשה כבר אז דבר בעניינו של התובע השיבה, כי פנתה לפסיכיאטר המחוזי כדי שיכריז עליו כחסוי, צריך "לעבור שבעה מדורי גיהנום עד שגם אם את משוכנעת, את בעצמך משוכנעת שזה סכנה, קשה מאוד להוציא חוות דעת שהוא צריך אפוטרופוס".


כאשר נשאלה אם הפסיכיאטר מצא שאין להכריז עליו כחסוי השיבה, כי הפסיכיאטר אפילו לא שלח ביקור בית, ושיחותיה עם דר' לייב לא עזרו, לכן פנתה לעובדת הסוציאלית של קופת החולים, אך נענתה אין להן סמכות להכריז על התובע כחסוי וכל צעקותיה לא עזרו עד לאשפוזו. (ע' 49 שורות 1 – ע' 5-17 לפרוטוקול). בהמשך העידה גב' גרוסמן, שלמרות שהבחינה מאז שנת 1999 ועד לשנת 2007 שמצב התובע היו קטסטרופאלי, לא הצליחה לגרום להכרזתו כחסוי. (ע' 50 שורות 10 – 16 לפרוטוקול).

21.
בהמשך לפנייתו של עו"ד גדנסקי, היא השיבה לו ביום 19.6.08 ופרטה ש התובע אובחן כחולה באובססיה של איסוף ניירות, כי הוא פנה בעצמו לקבלת וטיפול פסיכיאטרי כאשר היה מודע להתדרדרות במצבו הנפשי. בחודש ספטמבר 2007 ולאחר שאושפז בבית החולים לאחר אירוע מוחי. ביקשה מחלקת הרווחה שהתובע לא ישוחרר לביתן והוא הועבר מבית החולים תל השומר, לבית בלב של קופת חולים, שם אובחן כתשוש נפש. גב' גרוסמן מצביעה במכתבה הנ"ל, על כך, שהתובע הוכרז כתשוש נפש רק בחודש ספטמבר 2007 לאחר קרות האירוע המוחי.

בחקירתה העידה גב' גרוסמן, כי תפקיד של פקידת סעד מותנה בצווי בית המשפט, ועליה להביא חוות דעת לגבי מצבו של חסוי, או כל דבר אחר שבית המשפט קובע. לדבריה, טרם שהוכרז כחסוי כתבה תסקיר, לפיו יש למנות לתובע אפוטרופוס. לדבריה, אדם לא מוכרז כחסוי כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס, והתסקיר שכתבה היה לצורך מינוי אפוטרופוס לתובע. התסקיר לא הומצא על ידי העדה (ע' 44 – 45 לפרוטוקול). היא העידה, כי אינה פסיכיאטרית של התובע, היא לא נתבקשה להמציא חוות דעת רפואית לגביו, ולכן מסרה את התרשמותה כעובדת סוציאלית של התובע.
משהופנתה גב' גרוסמן למכתב שהופנה אליה על ידי דיירי הבניין בו התגורר התובע, ובו הם מפנים את תשומת לבה לעובדה, שהוא מנותק ממים מזה שנתיים, השיבה, שכל עוד התובע לא הוגדר כחסוי הוא היה חופשי ואי שיתוף פעולה מצידו הייתה אחת מבעיותיו. לדבריה, היא פנתה בעניין התובע גם לד' לייב שטיפל בו, אך לאור אי שיתוף פעולה מצד התובע הוא לא טופל, עד אשר לקה באירוע מוחי ואושפז ואז היא התקשרה לבית החולים וביקשה שיכריזו עליו כחסוי. העדה לא ידעה להשיב באיזה שנה זה היה. (ע' 48 לפרוטוקול).גם מעדותה של גב' גרוסמן ניתן להסיק, שהתובע הוכרז כתשוש נפש רק בחודש ספטמבר 2007 לאחר קרות האירוע המוחי. משכך, אין כל עדות רפואית שטרם קרות האירוע המוחי היה החסוי תשוש נפש.

22.
עדותה של גב' ורדית אהרון
ורדית אהרון, רכזת טיפולית בקרן לטיפול בחסויים, בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, תואר שני במנהל עסקים ולמודי תעודה במשאבי אנוש, עובדת בקרן כשש עשרה שנה. לדבריה, החסוי מאושפז במוסד סיעודי "חדוות הורים" מאז חודש דצמבר 2007 וסובל מדמנציה השוללת ממנו כל הבנה ויכולת למסור עדות בבית המשפט, בהתאם לתעודה רופא, דר' צאלי, מטעם מוסד חדוות הורים. בחקירתה השיבה, כי התובע מטופל על ידי הקרן מאז 16.9.09, והקרן התמנתה כאפוטרופוס. ידוע לקרן שלתובע אח שאין ביניהם קשר והקרן קיבלה מידע מהרווחה שלא ניתן לאתרו. לטענתה, אין לו קרובים נוספים וטענתו שיש לו אישה ושני ילדים הינה בדיה מליבו. (ע' 64 – 65 לפרוטוקול). לדבריה, על פי תמצית רישום משרד הפנים, התובע רווק.
לדבריה, התובע הוכרז כחסוי ומונה לו אפוטרופוס, בהסתמך על חוות דעת של דר' צוווקר – לזר אירנה מבית החולים "בית בלב" בו היה מאושפז וחוות דעתה התבססה על בדיקת פסיכיאטריות שערכו בסמיכות זמנים פסיכיאטר וגריאטר מבית בלב.

לטענתה, מהמסמכים הרפואיים המצורפים לתצהירה עולה, כי החסוי סבל מדימנציה שפגעה קשות ביכולתו המנטאלית, הבנתו וכושר השיפוט שלט, שנפגעו נפגעה אף מודעותו והתמצאותו בזמן. לטענתה, בעת אשפוזו בבית בלב, מיום 5.9.07 עד 5.12.07 לא היה מסוגל לנהל את ענייניו הכספיים.
יש לציין, כי לא מצאתי כל עדות לכך במסכמים הרפואיים עליהם נסמכת גב' ורדית אהרון.
גב' ורדית אהרון התייחסה בתצהירה למכירת דירת החסוי ביום 20.8.07 בתמורה לסך 680,000 ₪ בעוד ששמאי מטעם הקרן קבע כי ערכה ביום חתימת ההסכם, היה 900,000 ₪, בהנחה שדרוש היה שיפוץ יסודי. בחקירתה הוסיפה, כי השמאי התבקש לתת חוות דעתו על ידי העמותה, קודמתה של הקרן בתפקיד האפוטרופוס על החסוי.

בחקירתה העידה ורדית אהרון, כי ידוע לה שהנתבע נתבקש להעביר כספים של התובע לאתי לוי שעבדה ב"דורי דורות" ואכן הועברו לעמותה "דורי דורות" סך של 390,000 ₪ ביום 7.11.07 וסך של
144,049 ₪ ביום 15.5.08. עוד העידה גב' ורדית אהרון כי הצוות בדורי דורות מסר לה שלתובע לא היה
כסף ברשותו כאשר הגיע לשם. ב"כ הנתבע הציגה בפני
העדה, שכאשר הקרן לטיפול בחסויים קיבלה את המינוי כאפוטרופוס לנתבע היו לו 400,000 ₪, והשיבה כי אינה יודעת לענות על כך.

עדותה של ד"ר טל אינסה
.
23.
ד"ר טל אינסה הינה רופאה כללית בבית החולים "בית בלב" בת ים, שם אושפז התובע בחודשים ספטמבר - דצמבר 2007 במחלקת השיקום הכללי והיא טיפלה בו. לטענתה, היא זוכרת שהתובע היה מוזנח מאוד, דיבר ללא הפסקה, סרב להתרחץ ונדף ממנו ריח רע ונהג להחזיק צמוד אליו שקית בגדים ותליון על צווארו שלא היה מוכן להיפרד מהם. בחקירתה העידה, כי לא ידעה מה היה בשקית שממנה סרב להיפרד החסוי. בבדיקה שערכה לו ביום 2.10.07 מצאה תוצאה ירודה.

בבדיקת מיני מנטל שערכה לתובע ביום 6.9.07, יום לאחר שאושפז בבית החולי בית בלב, שאלה ד"ר טל את התובע באיזו עיר הוא נמצא והוא השיב "בת ים" ולשאלה באיזה אזור הוא נמצא והוא השיב "תל אביב". לגרסתה, התשובה "תל אביב" אינה נכונה ומצביעה על חוסר התמצאות של התובע בעת שבדקה אותו. לשאלה מה היה עליו להשיב ענתה "אני לא יודעת, גוש דן, או משהו כזה, כאלה דברים אנו מתכוונים, ת"א זו עיר".(ולא גוש דן) מצביעה על אי התמצאותו.
עם כל הכבוד להתמצאותה של ד"ר טל, איני מקבלת קביעתה זו, גם הדיוט ובר דעת יכול להשיב שהעיר בת ים ממוקמת באזור תל אביב ולאו דווקא ב"גוש דן". מה עוד, שהיא עצמה השיבה, כי אינה יודעת מה היה עליו להשיב, גוש דן "או משהו כזה"

24.
ד"ר טל הופנתה לנספח ב' 2 לתצהירה, מיום 14.9.07 , לפיו, היה שיפור במצב התובע, הוא הפך לרגוע ושיתף פעולה, מצב רוחו היה טוב ודיבורו היה פונקציונאלי, שיפור בהתמצאות, ידע להשתמש
באסטרטגיות והשיבה, שיש דיבור ויש הבנה, אך בלטה בעיה בשליפת מילים. אכן לשיטתה, הורגש שיפור פונקציונאלי במצב התובע, אך לא היה מדובר במצב שניתן לשחררו מבית החולים. לד"ר טל הוצג נספח א' לתצהירה, בו כתוב "לדבר בעניין ולא שטויות". לדבריה זהו כתב ידו של התובע,
אך לדבריה, אין זה אומר שזה אמירה לעניין כי החולה יכול לכתוב הכל. לדבריה, טווח הציונים לנבדק הינו מקסימום 30 נקודות, מעל 25 נקודות זה סביר.


עדותה של ד"ר אירנה בריסקמן
25.
ד"ר בריסקמן, רופאה פסיכיאטרית אשר עובדת מזה 7 שנים בבית החולים בית בלב, זוכרת את התובע וערכה לו בדיקה ביום 25.9.07 . בבדיקה אובחן התובע כסובל מהפרעות בהבנה, שיפוט לקוי והמליצה להעבירו למוסד לתשושי נפש ולשקול מינוי אפוטרופוס. לטענתה, ככל שתוצאה הבדיקה ביום 2.10.07 הייתה ירודה כפי שנמסר לה, המשמעות היא שהוא היה בדמנציה בינונית עד קשה.
בחקירתה העידה, כי אינה זוכרת את התובע, אך מהמסמכים עולה שבדיקתו ביום 25.9.07 מצאה שהוא "מודע, צלול, התמצאות תקינה במקום, ללא סימנים פסיכוטיים ללא מחשבות אובדניות"
לגרסתה, המילה "מודע" הינה מושג פסיכיאטרי, שמשמעותו שהנבדק בהכרה, אינו מונשם, לא מורדם, לא מעורפל והינו צלול , יש לו התמצאות תקינה במקום ופגומה בזמן, ו"יש הרבה מושגים". בבדיקה מצאה שלתובע יש "וסקולר דמנציה, "זה אחרי אירוע מוחי. הבן אדם, הבנתי, עבר הרבה אירועים מוחיים והוא סובל מדימנציה בירידה קוגנטיבית בכל התפקודים......בדרך כלל זה פרוגרסיבי במיוחד שיש לו אירועים חוזרים". מעדותה עולה, כי ייתכן שמצבו הנפשי נבע מאירועים חוזרים וביניהם, זה שקרה לאחר שחתם על ההסכם נשוא תביעה זו.

26.
ד"ר בריסקמן הסבירה בעדותה, שבדיקתה הייתה חד פעמית ואין לה "מספיק היסטוריה...... אין הרבה מסמכים, זו לא חוו"ד,.... אני לא כל כך מכירה את החולה ואני סמכתי רק על הבדיקה שלי ומה שיש בהיסטוריה, בתיק הרפואי.........אין דחוף, דחוף זה רק למקרה של גוף......אין דחוף לרכוש. רכוש בדרך כלל לוקח 3,4, חודשים גם בבית משפט".
לגרסתה, בדיקה כזו אורכת כעשר דקות, הערכה אורכת בין 30 – 40 דקות. כאשר היא כתבה "לשקול מינוי אפוטרופוס", הכוונה שיש מומחים נוספים שבודקים את הצורך בכך.
ד"ר בריסקמן העיד ש"דיבור אפזי מאוד" משמעותו, הפרעה בדיבור שקרוב לוודאי הינה תוצאה של אירוע מוחי, והשיבה, לשאלת בית המשפט,
שיש גם אנשים צלולים ישי להם הפרעה בדיבור, אחרי אירעו מוחי, תיתכן אפזיה מוטורית, דהיינו, החולה מבין ושומע, אך אינו יכול להשיב בגלל קושי בדיבור.

27. עדותה של ד"ר נחמה מונסטירסקי
ד"ר מונסטירסקי, רופאה גריאטרית המטפלת באנשים שגילם מעל 65 שנה, מתוקף מקצועה ותפקידה, היא מוסמכת להכריז על אדם כחסוי, וכך פעלה במקרה של התובע. היא ערכה לתובע בדיקה ביום 7.10.07 במהלכה הוא אובחן כתשוש נפש וכמי שזקוק לאפוטרופוס ולמסגרת מוגנת עקב ירידה קוגנטיבית מובהקת, תובנה ושיפוט לקויים וירידה בזיכרון. במועד הבדיקה, התובע לא היה מסוגל להבין במשמעות מעשיו ושיפוטו היה לקוי. בחקירתה השיבה כי בטופס בדיקת התובע מיום 7.10.07 כתב "אינו יודע לנהל כספים", משפט שנלקח מ"האנמנזה" שמשמעותה, "אינפורמציה שקיבלה מעובדת
סוציאלית

ד"ר מונסטירסקי העידה, שהיא אינה שומרת תרשומת של השאלות שנשאל הנבדק, אלא רק את סיכום הביניים. לדבריה, בבדיקה נשאל הנבדק שאלות פשוטות, היה לתובע "מצב רוח מרומם", מה שלא תאם את מצבו כמאושפז שאינו יודע "מה יהיה הלאה.......בנאדם ישב כנראה עם חיוך כזה מוזר ותגובות כאלה מוזרות, כנראה על סמך זה כתבתי שלא תואם......אני משערת אני לא זוכרת.....אני לא זוכרת את האיש". לדבריה, התובע "עשה פעולות חוזרות ונשנות" אך אינה זוכרת מהן.
לשאלה "תגידי לי, אדם שהיה פוגש את האיש הזה, אדם מן הישוב, " השיבה "לפי בדיקה אני בטוחה,.........., אבל יש, שהיו, יכול להיות שהיו רואים אותו כאיש מוזר. זה לא אובייקטיבי, אנחנו מסתובבים ואנחנו פוגשים כל מיני אנשים".
העדה אישרה שלמרות שהתובע אושפז בבית החולים מיום 5.9.07 הוא נבדק על ידי רק ביום 7.10.07 ולגרסתה "הוא לא בא אלי.......בדרך כלל לא רצים לעשות בדיקות הקשורות לקוגניציה ולצלילות מתחילת האשפוז, ......רק אם יש איזושהי בעיה. בנאדם, כשבנאדם מתקבל במיוחד לשיקום, במיוחד לגריאטריה אנחנו נותנים מן הנחה כזאת שבנאדם יכול להיות שיש לו".

לדבריה, אנשים צעירים כמו התובע, נבדקים על ידי ד"ר
בריסקמן, ורק אם יש להם בעיה תפקודית ועם סטאטוס, היא נקראת לבדוק אותם. העובדה שבמשך כחודש ימים מאז אישפוזו היא לא נקראה לבדוק אותו אומרת דרשני. לגרסתה, אם התובע היה אומר לה שהוא צריך להוציא כסף מהבנק, זה היה הזוי לחלוטין.

עדותה ד"ר אירנה צוקר לזר
28.
ד"ר אירנה צוקר לזר, רופאה שיקומית בבית חולים בית בלב, מומחית ברפואה פיזיקלית ושיקום, ושימשה כמנהלת המחלקה בה היה מאושפז התובע. בין היתר מטפלים במחלקה בשיקום חולים שעברו אירוע מוחי ויש להם רקע של בעיות פסיכיאטריות.
לדבריה, התובע הגיע לבית החולים בית בלב מבית החולים תל השומר, עקב בעיות של אי יכולת תפקוד בעקבות אירוע מוחי חוזר שארע לו, והיה מבולבל, חסר שקט, דיבר הרבה ושאל אותה שאלה פעמים רבות. היא זו שאישרה בתעודת מומחה את הצורך למנות לתובע אפוטרופוס לגוף ולרכוש.
היא הסבירה, שתפקיד אופר שיקום הוא לעשות אינטגרציה בין כל הצוות המטפל, הכולל פסיכיאטר, מרפא בעיסוק, גריאטר ועל בסיס כל אלה מכריזים על אדם כחסוי.

לגרסתה, איש מקצוע יכול לאחר 10 דקות להחליט אם יש צורך בהכרזה על אדם כחסוי, ולגבי אדם שאינו איש מקצוע אינה יודעת אם יוכל
להבחין בכך, כיוון "שזו גם פונקציה של חומרת המצב, יש מצבים שקשה בתוך 10 דקות להתרשם, יש אנשים שרואים שהם לא בסדר, אבל הדיוט אני לא יודעת" (ע' 90 שורות 8-12).
האירוע המוחי האחרון של התובע היה ביום
31.8.07 ועד אז הוא לא היה מאושפז בבית חולים מסוג זה של בית בלב.
ביום 7.10.07, כאשר כתבה שיש צורך למנות לחסוי אפוטרופוס, היא ציינה שהחסוי אינו מבין את המדובר, שואל אותה שאלה פעמים חוזרות מידי יום, אינו מודע למצבו ואינו מסוגל לפתור בעיות פשוטות.


עו"ד וקסמן: "תאמרי לי, אז את לא יודעת להגיד אם זה סוג אדם שמקילומטרים כל הדיוט היה רואה שהוא, בנאדם שממש הוא לא סתם תימהוני מוזר, אלא בנאדם שחייבים להכריז עליו חסוי?
ת:
ברמה של צוות רפואי כל הצוות שלנו הבין שאנחנו צריכים לשמור עליו. ברמה של בנאדם מן השורה אני לא יודעת לענות
." (ע' 91 שורות 16 – 25 לפרוטוקול).
לדבריה, החסוי דיבר הרבה, סיפר שיש לו כסף והתהלך עם שקית צמודה אליו.


29.
כפי שכבר פרטתי לעיל, מטעם התביעה לא הובא לעדות דר לייב , הפסיכיאטר אשר טיפל בו החל מהשלב בו טופל על ידי העובדת הסוציאלית. גב' מלכה גרוסמן העידה, כי מאז שהוכר כנכה על ידי המל"ל ביום 1.8.01 טופל אצל דר' לייב. ד"ר לייב הינו איש המקצוע שעקב אחר התובע וטיפל בו,
אך לא מצא לפנות בבקשה למנות לו אפוטרופוס ו/או להכריז עליו כחסוי. יתרה מכך, הוא לא קבע כי התובע חולה במחלת נפש מהסוג שמפריעה לו לנהל את חיי באופן עצמאי. דר' לייב יכול היה להעיד ולהאיר את עיני בית המשפט, בדבר מצבו הנפשי, יכולתו לנהל את ענייניו, וכיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר. כל זאת, כאשר דר' גורביץ, אשר כאמור כתב את חוות הדעת זמן רב לאחר חתימת ההסכם ולאחר הכרזתו כחסוי, העיד, כי לא כל שיטיון, בלבול והזנחה, מצדיקים מינוי אפוטרופוס.

30.
מלכה גרוסמן אמנם העידה שהתובע נראה מוזר וכלוקה בנפשו אך לא העידה שאינו יודע לכלכל את מעשיו, ו/או שאינו מבין מה הוא עושה, ולא כל חולה במחלת נפש, אינו מסוגל לכלכל מעשיו.
הובאו בפני
עדויות לפיהן, טרם חתימת ההסכם, היה התובע מוזנח, חסר הגיינה, בעל התנהגות מוזרה, ישן מחוץ לביתו, אובססיבי לאיסוף ניירות, ועוד, אך כל אלה לא הביאו להכרזתו כחסוי ומינוי אפוטרופוס. עד לאירוע המוחי, הוא נפגש לא אחת עם מר כץ בבית הקפה השכונתי ושוחח עמו על נושאים שונים. כן הובאו עדויות, לפיהן, לאחר קרות האירוע המוחי לאחר ובסמוך חתימת ההסכם, התדרדר מצבו הגופני והנפשי, עד כדי צורך בהכרזתו כחסוי ומינוי אפוטרופוס.

איני מקבלת את טענת התביעה לפיה, עצם היות התובע מוזנח ואספן כפייתי של ניירת, מצביעה על התנהגות שאינה נורמאלית ועל חוסר יכולת לכלכל את צעדיו.
התביעה מתייחסת, בין היתר, למצבו של החסוי לאחר האירוע המוחי
ולעדויות הרופאים שטיפלו בו לאחר מכן . רופאים אלה אכן מצאו הפרעות אצל החסוי בהתמצאות במקום, בזמן ובהבנת מצבו ואף חוסר התמצאות ובלבול.
אין חולק, כי לאחר חתימת ההסכם לקה שלמה פרידמן באירוע מוחי
בעקבותיו התאשפז והועבר למוסד שיקומי בו הוא שוהה עד היום. גם אין חולק ששלמה פרידמן היה מטופל לאורך זמן טרם חתימת ההסכם
ע"י פסיכיאטר אשר עקב אחר מצבו באופן שוטף, שלא מצא לנכון להכריז עליו כחסוי. אף לא אחד מהמומחים הרפואיים שהעיד בפני
שלל את האפשרות שיש קשר בין התדרדרות במצבו הנפשי, שבעקבותיה הוכרז כחסוי, לבין האירוע המוחי שעבר לאחר חתימת ההסכם. דהיינו שיתכן וההתדרדרות במצבו המנטלי והצורך בהכרזתו כחסוי הנם תוצאה של אותו אירוע מוחי.

דר אירנה צווקר לזר, קבעה בתצהירה, כי התובע הגיע למחלקה אותה ניהלה בבית החולים בית בלב, בשל אי יכולת תפקוד בעקבות אירוע מוחי חוזר שאירע לו (ס' 6 לתצהירה). מה שמחזק את הסברה שמצבו של התובע השתנה והחמיר לאחר קרות האירוע .

עדותו של עד ההגנה רו"ח יאיר כץ
31.
מר כץ מתגורר בסמוך לתובע הכיר אותו בבית הקפה השכונתי. הוא מתגורר ברח' אלומות 14 בגבעתיים, בדירה בת 3.5 חדרים, ששטחה 93 מ"ר, אותה רכש בשנת 2006 בסכום של 950,000 ₪.
הוא הכיר את התובע כעשר שנים, והתובע שוחח עמו אודות רצונו למכור את דירתו. הוא ביקש ממר כץ שיעזור לו במכירת הדירה, אך מר כץ אמר לו שאינו מבין בנושא והפנה אותו לנתבע. לדבריו, בשיחותיו עמו בפגישות שהיו להם "בשכונה" סיפר לו התובע על חייו המקצועיים, עיסוקיו, ועל כוונתו לעבור להתגורר בירושלים. מר כץ העיד, כי בפגישות עמו התובע לא היה קפדן בהופעתו ונהג לשתות הרבה בירה.

לבקשת התובע בעניין מכירת הדירה, ביקר מר כץ פעם אחת בדירה, שהייתה מוזנחת, "לא פח זבל" אבל הרבה ניירות וניתן היה להסתובב בדירה. הוא שמע מהתובע שמצבו הכלכלי אינו, כדבריו,
"אי, אי, אי". בעת שנפגש עם התובע במשרדו של הנתבע, התובע היה צלול ולא מבולבל.

32.
על פי עדותו הוא ביקר את התובע מספר פעמים בבית החולים בית בלב, הם שתו יחדיו קפה ושוחחו ביניהם. שם התובע נראה, לטענתו, כמו אחד שעבר אירוע מוחי, בפעם הראשונה הוא התקשה לדבר ונראה "על תרופות" וכשהוא היה "על הכדורים" הוא נראה מבולבל, אך בהמשך מצבו השתפר. ניתן היה לדבר עמו, התובע סיפר לעד על חוויותיו, התלונן על האוכל והשרות, על חוסר היכולת להתקלח לגרסתו, טרם מעברו לבית החולים בהוד השרון הם בדקו חלופות אחרות ואף נסעו יחדיו לבדוק מקום ברמת גן. לדבריו התובע היה צלול, התלבש לבד, שוחח עמו וירד בכוחותיו לשתות קפה.

לגרסתו, המסמכים עליהם חתם בבית חולים בית בלב, היו עקב הנוהל שאם ברצונו להוציא חולה לשתות קפה יש לחתום עליהם. הוא חתם על הסכמתו לשמש כאפוטרופוס שלו רק לצורך העברתו למקום אחר. הוא חתם על המסמכים רק כיוון שהבין שזה לטובת התובע.

מר כץ הינו העד היחיד אשר הכיר את התובע טרם האירוע הרפואי ולאחריו, טרם חתימת ההסכם ולאחריו. מר כץ אמנם אינו מומחה רפואי, אך מעדותו וכמי שהכיר את התובע שנים רבות, ניתן להתרשם שהתובע היה צלול בדעתו בעת חתימת ההסכם וידע מה הוא עושה.
איני מקבלת את טענת התביעה ולפיה העד, מר כץ, מנסה להתחמק בעדותו ולהעלים עובדות, בהיותו חברו של הנתבע. טענה זו הינה טענה חדשה, לא הוכח שהשניים חברים, מעבר ליחסי עו"ד לקוח ושוכנעתי מעדות מר כץ שעדותו מהימנה, עניינית, ברורה וללא כחל וסרק.

33.
לטענת הנתבע, הוא מסר לחסוי ביום 8.10.07 סך 120,000 ₪. אין חולק שאז כבר היה החסוי מאושפז בבי"ח בית בלב, ואין חולק שהכסף נמשך מחשבון הנאמנות בבעלות הנתבע, שנוהל בבנק המצוי בבניין בו שוכן בית החולים, ואין כל טענה שמדובר בחשבון חדש. טענת הנתבע, ששם מתנהל חשבונו ללא קשר למקום אישפוזו של החסוי לא נסתרה ולא הוכחשה.

לטענת התביעה, לא ברור היכן מצוי סכום זה אשר לא הופקד בחשבונו של החסוי ואיש לא יודע אודותיו.
הנתבע הציג קבלה (נספח 5 לתצהירו) חתומה על ידי החסוי ולפיה, הוא קיבל תשלום זה.
לטענת התביעה, הנתבע לא מסר סכום זה לתובע, ואם מסר אותו, נהג רשלנות ככל שמסר לחסוי במצבו אז, סכום זה. שמדובר בשתי טענות עובדתיות חלופיות, אסורות על פי תק' 79(ב) לתקסד"א,
האחת שהחסוי לא קיבל את הכספים לידיו והשנייה, שעצם מסירת הכספים לידיו הינה בבחינת רשלנות.

34.
הנתבע אשר דוחה את טענת התביעה מפרט, כי הסכום נמסר במלואו לחסוי, והראיה, מעבר לקבלה בחתימת התובע, שלעדות הסובבים אותו בבית החולים, הוא התהלך עם שקית צמודה אליו, שבה כנראה היה הכסף. ( עדות ד"ר טל, דר' צווקר),הנתבע אף נסמך על הקבלה עליה חתם החסוי (נספח 5 לתצהירו).
לא
נסתרה עדות הנתבע, לפיה הסכום נמסר לחסוי במזומן על פי בקשתו, מחשש שכספיו יעוקלו על ידי נושיו, כולל הבנק.
צודק הנתבע בטענתו, כי ככל שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהחסוי היה אז במצב נפשי שאינו מבין את מעשיו ואינו אחראי להם, אילו לא היה מוסר את הכספים ששייכים לו,
היה מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי החסוי. מה עוד, שאין הבדל בין מסירת סכום במזומן לבין הפקדה לחשבון בנק שבבעלותו הבלעדית של החסוי ומדובר בפגישה קצרה למטרת מסירת הכספים בלבד, כספים ששייכים לשלמה פרידמן.

35.
דר' גורביץ ודר' צווקר העידו שתיתכן מחלוקת בין הרופאים לגבי הכרזה על אדם כחסוי (ע' 2 – 3, ע' 96 לפרוטוקול) ודר' גורביץ העיד שלא מספיקה שיחה עם אדם כדי להכריז עליו כחסוי ויש צורך בבדיקה פסיכיאטרית מקצועית ואבחנה קלינית. (ע/ 9 לפרוטוקול), כך גם העידה דר' בריסקמן (ע' 110 לפרוטוקול) ודר' צווקר העידה שהייתה זקוקה לחוות דעת נוספת כדי לשלול את כשרותו המשפטית של החסוי (ע' 93 – 94 לפרוטוקול).
לשאלה, אם ניתן בשיחה של 10 דקות לקבוע שיש להכריז על אדם כחסוי, השיבה: " קשה לי לענות על השאלה. באופן כללי תוך 10 דקות אני במקצוע שלי, עם כל הכבוד, אני רופאת שיקום כבר עוד מעט 20 שנה אז אני כן יכולה להגיד" ולגבי הדיוט השיבה "לא יודעת לא יודעת" (ע' 90 שורות 1-5). כאשר נשאלה: "למרות הניסיון הרב שלך, גם את, לא מספיקה חוו"ד דעת שלך לבד אלא נדרשת חוו"ד מקצועית נוספת כדי להכריז על אדם כחסוי?" השיבה: " היות ומדובר באיש צעיר בן 60, לי היה צורך בלחזק את חוו"ד בעוד חוו"ד של אנשי מקצוע. זו החלטה מאוד קשה בכל זאת מבחינה מקצועית, בגיל 60 לקבוע שבן אדם זקוק למינוי אפוטרופוס
ושהוא לא יכול להחליט על שום דבר למעשה" (ע' 92 לפרוטוקול).


36.
מהעדויות והראיות המפורטות באריכות, בעניין כשרותו המשפטית של שלמה פרידמן בעת חתימת ההסכם וקבלת הכספים עולה, כי בעת חתימת ההסכם וקבלת הכספים ביום 8.10.07 שלמה פרידמן טרם הוכרז כחסוי. נקבע בפסיקה, כי אדם אשר לא הוכרז כפסול דין, חזקה עליו כי הפעולות המשפטיות שביצע הן בנות תוקף. (ע"א 8163/05 הדר חב' לביטוח נ' פלונית).
התביעה, לא הוכיחה טענה מטענותיה ולא סתרה חזקה זו.

עוד עולה מהעדויות והראיות, ובפרט עדותו של מר כץ שהינו עד אובייקטיבי, כי שלמה פרידמן אמנם לא היה איש נקי ולא היה איש מסודר, אך היה איש שיחה ונראה לו "בן אדם". מר כץ
ושלמה פרידמן ניהלו שיחות בבית הקפה השכונתי אודות עיסוקיו ותכניותיו של שלמה פרידמן ולגבי מכירת הדירה, ומניעיו למכירתה, כולל רצונו לעבור להתגורר בירושלים. מר כץ לא הבחין בכל מחלת נפש שהפכה את שלמה פרידמן לאדם שאינו אחראי למעשיו, ממש כמו שהנתבע לא הבחין בכך, וכפי שהעידה דר' צווקר, שלא כל הדיוט יכול להבחין בשיחה רגילה, באם האדם לוקה בנפשו.
על כל אלה אציין, כי גם דר' בריקסמן קבעה ביום 25.9.07 ששלמה פרידמן הינו "מודע, צלול, התמצאות תקינה במקום" וההסכם נחתם טרם קרות האירוע המוחי.

אין חולק, כי כל הגורמים המקצועיים אשר טיפלו בשלמה פרידמן לאורך זמן, לא מצאו לנכון להכריז עליו כחסוי, קודם שאירע האירוע המוחי, אלא רק לאחר מכן, מה שמצביע על כך, שקודם לכן, מצבו לא היה חמור, או כה חמור, שדרש מינוי אפוטרופוס. גם פניית הגב' גרוסמן, העו"ס אל הפסיכיאטר למינוי אפוטרופוס לשלמה פרידמן נדחתה על ידי הפסיכיאטר. (ס' 14 לתצהירה).
גם לאחר שאושפז שלמה פרידמן ב"בית בלב" הוא לא הוכרז מיד כחסוי.

דהיינו במועדים שנחתם ההסכם, חוות הדעת
רפואיות הצביעו על הבנה מוחלטת של שלמה פרידמן.
לא רק שלא הוכח בפני
שבעת חתימת ההסכם הנתבע לא היה אחראי למעשיו, ולא היה מודע להליך המכר, הרי שבכל מקרה, גם הנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת שהנתבע לא רשאי לחתום על ההסכם, ו/או לא רשאי לקבל לידיו את כספי תמורת המכירה.



מחיר הדירה
חוות דעת השמאי
37.
מטעם התביעה הגיש חוות דעת מומחה השמאי דרור כהן. חוות הדעת נכתבה ביום 8.6.08, על פי בקשת עו"ד גדנסקי לאמוד את שווי השוק של הדירה במעמד של מוכר מרצון לקונה מרצון בתנאי שוק חופשי, פנוי מכל מחזיק, חוב ושעבוד, לתאריך הקובע, שהוא יום חתימת הסכם מכירת הדירה, דהיינו 20.8.07.
השמאי לא ביקר בדירה והערכתו בוצעה על פי תשריט הדירה ונסח הרישום, בהנחה שהדירה הייתה זקוקה לשיפוץ יסודי כפי שנרשם בהסכם.
השמאי ביקר בסביבת הנכס ביום 5.6.08 ובמחלקת תיקי בניין בוועדה המקומית בגבעתיים, ביום 5.6.08.

השמאי פרט שמדובר בדירה בת 3 חדרים בקומה שלישית ששטחה הרשום 65.4 מ"ר לצמודה לה חנייה בשטח 12.5 מ"ר. השמאי פרט בחוות דעתו כי אין לו כל מידע בקשר למצב הדירה ביום עריכת ההסכם, אך הניח את מצבה בהתאם לעובדות שנמסרו לו על ידי עו"ד גדנסקי, לפיהן חלק מהמערכות הטכניות לא עבדו, מצב הריצוף התאים לגיל הדירה, היה צורך לבצע תיקונים וצביעת הקירות, המטבח והמקלחת היו ברמה ירודה וחלק מהמרפסות נסגרו.
השמאי ערך השוואה למספר עסקאות והגיע למסקנה שהערכת שווי הדירה הינו על פי 13,000 ₪ למ"ר בניכוי 70,000 ₪ להתאמת הדירה למגורים.


38.
בחקירתו השיב השמאי, שאכן
יש לבקר בדירה כדי לתת חוות דעת שמאית, אלא אם לא מתאפשר לבקר בה, ואז חוות הדעת מתבססת על הנחות שהוא הניח כשמאי, ולשיטתו הן סבירות, הוא ביקר בבניין, ראה את מצבו, אך הבין שהדירה נמכרה ולכן הניח שלא ניתן לבקר בה. הוא כלל בחוות דעתו את הידיעה שבתאריך קביעת השמאות, הדירה הייתה לאחר שיפוץ, אך הוא נתבקש להעריכה, ביום המכירה וטרם השיפוץ. משכך, גם אם היה רואה את הדירה לאחר השיפוץ "זה לא היה עוזר". לגרסתו אינו יודע מדוע לא התאפשר ביקור בדירה וכך הוא התבקש להעריכה. הוא דפק בדלת הדירה פעם אחת ולא נענה, הוא לא ברר של מי הדירה ואם ניתן לתאם ביקור בה.

לגרסתו, במועד שנתן את חוות דעתו, היה קושי לבדוק עסקאות דומות במס שבח. השמאי השיב, שחוות דעתו מבוססת היטב, ויש עסקאות באותו בניין בתקופה הרלוונטית, החל מיום 11.9.05 ועד ליום 15.1.07
שחושבו לפי 14,600 ₪ למ"ר עד 15, 837 ₪ למ"ר והוא חישב לפי 13,000 ₪ למ"ר. לגרסתו, על פי מדידה גרפית, שטח הדירה הינו 75 מ"ר
ויש שתי מרפסות
בגודל 10 מ"ר שלא נכללו בתחשיב. מכיוון שלא נכנס לדירה, אינו יודע אם המרפסות סגורות, אך בכל מקרה, קיים היתר לסגירתן. השמאי מתנגד לטענת ב"כ הנתבע ולפיה שטח הדירה הינו רק 65 מ"ר אך אישר כי באזור נעשו עסקאות גם לפי 10,000 ₪ למ"ר, אך מדובר בבניין ללא מעלית וחניות. לגרסתו, הגם שיש מתוך 14 עסקאות דומות שהמחיר נע בין 14,000 ₪ ל-16,000 ₪ למ"ר, 2 עסקאות חריגות שמחירן נמוך יותר.

39.
השמאי נשאל לגבי בניין צמוד בו 12 דירות, שלטענתו הוא בן 2 קומות, ב"כ הנתבע הציגה לו את השאלה האם ייתכן שיש 12 דירות בקומה והשיב "...אז יש פה 12 דירות........ את יודעת מה, ואם זה 8 דירות או 6 דירות, זה אפילו יותר לטובתי...."
לגרסתו, לצורך שיפוץ הדירה הוא הפחית משוויה 70,000 ₪ כאשר העריך את הדירה בקרוב למיליון ₪ כזקוקה לשיפוץ, לאור העובדה, שבהסכם המכירה נרשם שהדירה זקוקה לשיפוץ יסודי והיותה מוזנחת.לפי 350 $ שיפוץ למטר ו- 65 מ"ר.

השמאי
נתבקש להסביר מדוע לצורך השיפוץ חישב את הדירה לפי 65 מ"ר בעוד שלווי מחירה בעת מכירתה חישב לפי 75 מ"ר. והשיב, שלצורך שיפוץ, "כמעט ולא צריך" לגעת במרפסות, למעט צביעת מעקה. לגרסתו, "א. ה-70,000 ₪ זה למעשה 47,000 ₪ ואני אסביר אחרי זה למה ם יתנו לי, ויש מקדם בטחון של 23,000 ₪. מעבר לזה, נקטתי בעוד אמצעי בטחון, לקחתי 13,000 ולא 15,000 ₪ שאני מאמין בדיוק בגלל הדברים האלה, מטעמי זהירות. ומעבר לזה, מכל עסקאות ההשוואה בסביבה שזה בין 13,500 ל-16,000 ₪, למרות שחלק מהם בבניינים ישנים וללא מעלית וללא חניה ששווה 40,000 ₪, לא התייחסתי לזה."

לגרסתו, היה ידוע לו שבדירה לא זרמו מים שנים רבות, היה צורך בהחלפת אינסטלציה, במטבח חדש,.השמאי לקח בחשבון, שרכוש הדירה מהתובע השקיע בה כ- 200,000 ₪ ומכר אותה ב- 980,000 ₪. לגרסתו, בגין מימוש מהיר מפחיתים מהדירה כ- 10%.

40.
לא רק שהשמאי לא ביקר בדירה עצמה, אלא שהודה בחקירתו, שהיו באזור לפחות שתי עסקאות דומות במועד סמוך למכירת הדירה, כל מצביעות על שווי של 10,162 ₪ ו- 12,113 ₪ למ"ר בעוד שהוא העריך את הדירה לפי 13,000 ₪ למ"ר. (ע' 142 לפרוטוקול).
השמאי לא היה בדירה טרם השיפוץ ולכן לא יכול היה להעריך בעלמא מהי עלות השיפוץ הנדרש, וכאמור, התביעה לא העידה מטעמה את רוכש הדירה, כדי שיעיד מה היה מצב הדירה ומה הייתה עלות השיפוץ.
בנוסף, לא נלקח בחשבון השמאי עלות החלפת צנרת, שבירה ובניית קירות, וקבע שעלות המטבח הינה 15,000 ₪ על פי מחירי רשת "איקאה". (עדותו בע' 148 – 150 ).
לעניין שווי הדירה, לא נסתרה טענת הנתבע, שרוכש הדירה השקיע בשיפוצה כ- 190,000 ₪, כך עולה ממכתב הרוכש
(נספח 11 לתצהיר הנתבע).
צודק הנתבע בטענתו, כי בכל מקרה בחוות דעת השמאי טעות חישובית שכן, בהתאם לחישוב עלות שיפוץ למטר בחוות דעתו, לפי השער היציג של הדולר, עלות השיפוץ הינה ב- 20,000 ₪ גבוהה מהסכום שנקב בחוות דעתו.

לאור האמור, אין לקבל את חוות דעת השמאי לעניין שווי הדירה.

42.
מהמקובץ באריכות בפסק דיני זה עולה, שהתובע לא הוכיח ולו טענה מטענות התביעה.
הנתבע לא התרשל, פעל כפי שעו"ד סביר היה פועל, מילא את חובת הנאמנות, הן בנושא הסכם מכר הדירה והן במסירת כספחי המכירה לתובע
על פי בקשתו .

דין התביעה להידחות.
התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 25,000 ₪.


ניתן היום,
ו' חשון תשע"ג, 22 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 170205/09 אריה פרידמן שלמה נ' אילן לקפיש (פורסם ב-ֽ 22/10/2012)