פסקי דין על מרכולית אביב | פסקי דין על דני חלפון | פסקי דין על גבי אשכנזי | פסקי דין על אשר פדלון | פסקי דין על מרכולית אביב | פסקי דין על תמר כהן | פסקי דין על דני כהן |

367/02 הפ     11/08/2004




הפ 367/02 מרכולית אביב , דני חלפון, גבי אשכנזי, אשר פדלון נ' מרכולית אביב בע"מ, תמר כהן, דני כהן




1
בתי המשפט
הפ 000367/02
בית משפט השלום הרצליה
11/08/2004
תאריך:
כב' השופט צבי דותן


1 . מרכולית אביב
(שותפות רשומה)
2 . דני חלפון

3 . גבי אשכנזי

4. אשר פדלון

בעניין:
המבקשים
אשר פדלון

ע"י מר
נ ג ד
1 . מרכולית אביב בע"מ
2 . תמר כהן

3 . דני כהן
המשיבים
ד' קירשנבוים

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

1. בפני
י תובענה למתן

פסק דין
הצהרתי כי טובין מסוימים שייכים למבקשים והם רשאים לנהוג בהם מנהג בעלים, וכן כי טובין שנלקחו ע"י המשיבים יושבו למבקשים, ולחלופין, להורות על מכירת הטובין במשותף ע"י המבקשים והמשיבים והעברת התמורה לכיסוי חלקי של הפסדי השותפות שהיתה ביניהם.

2. המשיבים ניהלו חנות מינימרקט המצויה בתחום מעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א, וזאת עפ"י הסכם זכיון שנחתם בין אירגון עובדי האוניברסיטה לבין המשיבה 2, ותוקפו הוארך מעת לעת. החנות נוהלה בפועל ע"י בעלה, הוא המשיב 3. עם תחילת הפעלת החנות, רכשו המשיבים את מלוא הציוד הדרוש לשם כך, לרבות מקררים, קופות רושמות, מדפים, וסחורות (פרו' עמ' 14, ש' 28-29, וכן סע' 2 לתצהיר כהן). בשנת 2001 נקלעה החנות לקשיים כספיים, והמשיבים היו מעונינים להכניס שותפים, שישקיעו כסף בעסק על מנת להצילו. נוצר קשר בינם לבין המבקשים, ולאחר מו"מ, הוכנסו המבקשים כשותפים בעסק. אין מחלוקת כי סוכם שהמבקשים משקיעים בעסק סך של 200,000₪, ובתמורה לכך הופכים לשותפים מלאים ברווחי והפסדי העסק. גם אין מחלוקת על כך, שהמבקשים אכן השקיעו את הסכום המוסכם.
המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה - מה הוסכם ביחס לציוד.
לגירסת המבקשים - הוסכם כי כל הציוד של החנות עובר לבעלותם. כלומר, לגירסתם, הם קנו את הציוד (בתמורה להשקעה שהשקיעו).
לגירסת המשיבים - הוסכם כי אם החנות תגיע למכירות של 350,000₪ לחודש, יוכלו המבקשים לרכוש מחצית מן הציוד תמורת סך של 35,000 דולר. בפועל, החנות לא הגיעה למחזור מכירות שכזה, והמבקשים לא רכשו את הציוד.

ראיות המבקשים
3. מהן הראיות שהובאו ע"י המבקשים להוכחת גירסתם?
המבקש 3, גבי אשכנזי
, העיד כי התנה את העמדת קו האשראי בסך 200,000₪ לטובת העסק בכך, שהמשיבים יעבירו לבעלות המבקשים את כל הציוד של החנות. זאת על מנת שאם העסק יפסיד, יוכלו המבקשים לצמצם את נזקיהם ע"י מכירת הציוד והכנסת הכסף לחשבון הבנק שפתחו הם (המבקשים בלבד, ללא המשיבים) לצורך ניהול עסקי השותפות (פיסקאות ט', י', י"א לתצהיר אשכנזי).

4. המבקש 2, דני חלפון
, מסר אותם דברים בתצהירו, אולם לעדותו אין כל ערך בהיותה כל כולה עדות שמיעה. כדבריו - "...אני לא הייתי בעיסקה" (עמ' 2, ש' 7). "אני באותה עת הייתי בחו"ל, ואני מאשר את הדברים לפי מיטב ידיעתי" (עמ' 2, ש' 4-5). "אני לא יודע תשובה לשאלתך אם נכון מה שמידן טוען בסעיף 3(ג) על מה שסוכם, אני לא הייתי בפגישה" (עמ' 2, ש' 24-25). וכן בתצהירו: "כל האמור בסעיפים אלו הוא עדות שמיעה..." (פיסקה ה' לתצהירו).

5. מהן הראיות שהוצגו מטעם המבקשים מלבד עדותו, היחידה למעשה, של גבי אשכנזי
?
מר חלפון אישר בעדותו "שאין שום מסמך שמעיד על קנייה" של הציוד ע"י המבקשים (עמ' 2 ש' 22).

6. המבקשים בסיכומיהם (עמ' 6) נסמכים על שלשה מסמכים לביסוס התביעה.
האחד - נספח 2 לתביעה - דו"ח עיקול ברישום שהוטל על המטלטלין שבחנות, בתיק הוצל"פ שהתנהל נגד החייבת, המשיבה 1. המבקשים טוענים בתצהיריהם כי המעקלים עזבו את המקום מבלי לעקל, לאור הצהרתו של המשיב 3 כי הציוד כבר אינו של המשיבה 1, באשר הוא נמכר למבקשים, ולראיה הציג בפני
הם את מספר העוסק החדש של החנות. לא ברור מנין יודעים המבקשים (או סבורים הם שיודעים) מה אמר מר כהן למעקלים. הם הרי לא היו נוכחים. העמוד השני של דו"ח העיקול לא צורף, וחבל, שכן זה המקום שבו נוהגים לרשום את שהתרחש במהלך ביצוע העיקול, ואת תגובת הנמצאים במקום. אם המעקלים "נסוגו" בשל כך שנוכחו לדעת שהעסק נושא מספר עוסק מורשה שהוא שונה ממספר החברה כמופיע בטופס העיקול, הרי אין כל רבותא בכך: המשיבים מאשרים כי השותפות אכן קיבלה מספר עוסק מורשה של עסקם האחר (בית המאפה) של המבקשים (פרו', עמ' 17, ש' 12-14). אך בין זה לבין הוכחה כי הבעלות בציוד הועברה אל המבקשים, אין כל קשר.

7. השני - נספח 8 לתביעה - תלונה שהגיש מר אשכנזי במשטרת ישראל בתאריך 4/12/02 בגין הוצאת מטלטלין מן החנות. לטענת מר אשכנזי, בתצהירו הראשון (מיום 5/12/02), המוביל פעל בשמם של משה ושלמה עקיבא ואח', שהם הזכיינים המפעילים את החנות כיום (ר' סע' 20 לתצהירו הנ"ל), אולם, לפי תצהירו השני (מיום 8/4/03), הוצאת הציוד נעשתה לפי בקשת המשיב 3. מה שברור הוא, כי התלונה במשטרה הוגשה נגד עקיבא, ולא נגד כהן (התלונה הוגשה ב-4/12/02. ובתצהירו מיום 5/12/02 ייחס אשכנזי את גניבת המטלטלין לעקיבא. רק בשלב מאוחר יותר, נודע לו, לטענתו, כי מי שביקש מעקיבא לעשות זאת הוא כהן, ר' סעיף ל"ג לתצהיר השני). מכל מקום, מדובר בלא יותר מטופס "אישור בדבר הגשת תלונה" במשטרה, וברור כי מטופס זה לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר בשאלת הבעלות בציוד.

8. השלישי - נספח 7 לתביעה - מסמך בחתימת המשיבים 2, 3 בענין העברת החנות לזכיינית החדשה. במסמך זה מצהירים המשיבים בין היתר "שאין דבר בחנות אשר שייך לי, כמו כן פיניתי את כל הסחורה והחפצים השייכים לי".
המשיב 3, בעדותו בביהמ"ש, טען כי -
"הקופות היום, אני לא יודע היכן הן. הן לא אצלי. שום ציוד לא אצלי. הקופות גם לא הוצאו על ידי מהחנות. המוביל מטעמי לא נגע בקופות. הקופות נשארו בחנות. יש להניח שעד היום הן בחנות". (עמ' 17, ש' 9-11).

אם, מצד אחד, המשיב 3 (לפי הצהרתו בכתב) פינה את כל חפציו מן החנות, ואין דבר בחנות השייך לו, ומצד שני, הוא מעיד כי הקופות הרושמות הושארו בחנות ויש להניח שהן שם עד היום, הרי המסקנה המתבקשת היא שהקופות הרושמות אינן בבעלות המשיב (המשיב הרי את כל החפצים שלו - פינה מן המקום). הקושי במסקנה זו הוא, שהיא מבוססת על ההנחה שהקופות הושארו בחנות, והנחה עובדתית זו ככל הנראה אינה נכונה (ר' הסכם הפשרה עם עקיבא ואח' שם מפורטים הפריטים היחידים שהושארו בחנות, והקופות אינן בין הפריטים הללו).
שנית, גם אם נכונה המסקנה הנ"ל, כי הקופות אינן בבעלות המשיב 3, הרי מן המסקנה הזאת כשלעצמה לא נובע בהכרח שהן בבעלות המבקשים. אפשר, למשל, שהמשיב 3 העביר הקופות לבעלות הזכיינים החדשים. על המבקשים הנטל להוכיח כי הקופות הועברו לבעלותם, אולם הם לא הציגו כל ראיה לכך, ולא הוכיחו גירסתם בדבר תוכן ההסכם שנעשה.
ושלישית, המסקנה הנ"ל נוגעת בכל מקרה רק לקופות הרושמות, ולא ליתר פרטי הציוד, אולם נוכח העובדה שהקופות כנראה אינן מצויות כיום בחנות, ואיש מן הצדדים אינו יודע היכן הן (ר' בקשת המבקשים להורות על עריכת חקירה בענין מקום הימצאות הקופות כיום; ועדות המשיב 3 כי הקופות לא אצלו ואין הוא יודע היכן הן), אינני רואה טעם או אפשרות ליתן סעד הצהרתי בנוגע אליהן. אין ביהמ"ש עוסק בענינים תיאורטיים, ואינו נותן סעדים תיאורטיים, שאינם ניתנים לאכיפה.

ראיות המשיבים
9. עד כאן - עמדתי על הראיות שהציגו המבקשים, והראיתי כי אין די בהן על מנת שתתקבל תביעתם. ומהן הראיות שהביאו המשיבים להוכחת גירסתם הם?
מלבד עדות המשיב 3, שהיא (בדומה לעדות אשכנזי) עדותו של בעל דין, הביאו המשיבים לעדות מטעמם את יועץ המס, מר מידן דויטשר. מר דויטשר היה יועץ המס ומנהל החשבונות של המבקשים בעסק האחר שלהם (בית המאפה). המבקשים הם ששלחו אותו כנציג מטעמם על מנת לבדוק ולברר אם כדאי להם להיכנס לשותפות עם המשיבים (פיסקה (יא) לתצהיר אשכנזי). אין ספק כי מר דויטשר היה נציג של המבקשים בכל הנוגע לניהול העסק (פיסקה (כא) לתצהיר אשכנזי). אכן, בהמשך הדרך נפל סכסוך בינו לבין המבקשים, אשר אף הגיע לפתחו של ביהמ"ש (ר' פסק הדין נ/5), וכן הוא טען כי הם עדיין חייבים לו כסף (עמ' 8, ש' 17). לכן כנראה לא בכדי זומן דויטשר כעד מטעם המשיבים, וייתכן שיש להתייחס לעדותו בזהירות-מה, בשל הטענה כי הוא עוין את המבקשים. מכל מקום, דויטשר אינו בעל דין בתיק זה, והוא בוודאי פחות "נוגע בדבר" מכל העדים האחרים שהעידו (המבקש 2, המבקש 3, והמשיב 3). ואלה דבריו של מר דויטשר בעדותו -
"היה ביניהם הסכם שבמידה המחזור העסקי יעלה על 350,000₪ לחודש, כי אז אשכנזי וחלפון יעבירו להם סך של 35,000 דולר עבור 50% בציוד ששייך לדני כהן
. זה סוכם בישיבה שאני הייתי בה. כך הם סיכמו. בפגישה הזאת נכחו אני, דני כהן
, דניאל חלפון, אשכנזי, וזהו" (עמ' 10, ש' 8-11).

הנה כי כן, העד היחיד שאינו בעל דין, ואשר היה בעבר איש סודם ונציגם של המבקשים, מאשר במדויק את גירסת המשיבים באשר לתוכן ההסכם שהושג.

10. בדיוק אותה גירסה מסר גם המשיב 3 בעדותו -
"מהות ההסכם שהיה ביני לבין גבי, כשדויטשר מידן היה נוכח בו, היה שהם מכניסים את הסכום שאמרתי, בסחורה וערבויות בנקאיות כנדרש, ברגע שנגיע לסכום של פדיון מכירות של 350,000₪, אני אקבל 50,000 דולר עבור 50% מן הציוד. גבי התווכח איתי על 35,000 דולר, והסכמתי לכך. אם אנחנו לא מגיעים לפדיון הזה, גבי פשוט לוקח את המוצרים שלו ועוזב את המקום. זאת היתה כל העיסקה. היינו שותפים בחנות 50, 50 בהכל. גם בהעסקת עובדים. ההסכם היה שאם אנחנו לא מגיעים ל-350,000₪, גבי לוקח את הסחורה שלו, ובזה אנחנו נפרדים. הוא גם אמר לי שיש לו למי לתת את הסחורה" (עמ' 17, ש' 19-25).

ויודגש כי המשיב 3 מסר עדותו זו מבלי שהיה נוכח באולם בזמן מתן העדות ע"י דויטשר, ולטענתו אף מבלי שקרא את פרוטוקול עדותו של דויטשר (עמ' 17, ש' 29-30).

11. בפועל, אין מחלוקת כי החנות לא הגיעה למחזור חודשי של 350,000₪ (ר' סע' 5 לתצהיר דויטשר, ופרו', עמ' 2, ש' 21), כך שלא נתקיים התנאי לרכישת מחצית הציוד, תמורת סך 35,000$.

12. יתר על כן, הן המשיב 3 (סע' 12 לתצהירו) והן מר דויטשר (סע' 6 לתצהירו) העידו כי המבקשים מעולם לא רכשו ולא שילמו את הסך המוסכם תמורת 50% מן הציוד של המשיבים. מר דויטשר בתצהירו מציין גם, כי בהנהלת החשבונות של החנות, שנוהלה על ידו, מעולם לא נרשמה עסקה של רכישת ציוד ע"י המבקשים, או של מכירת ציוד ע"י המשיבים.

13. מכיון שאני משתית את הכרעתי במידה רבה על עדותו של דויטשר, מצאתי לנכון להתייחס לטענת המבקשים בסיכומיהם (עמ' 11 פיסקה 16) כלפי דויטשר כיצד הוא, כביכול, "יודע" את תוכן הסכם השותפות לפרטיו, שעה שהוברר בחקירתו כי אינו יודע הרבה מאד פרטים חשובים אחרים: אין הוא יודע מדוע המשיב 3 לא נרשם כאחד מבעלי חשבון הבנק; אין הוא יודע כי אסור היה למשיב 3, עפ"י הסכם הזכיון, להכניס שותפים לעסק; אין הוא יודע להשיב לשאלה מה היה קורה אם, כעבור חצי שנה, היה מצטבר בעסק הפסד של 200,000₪.
תשובתי לטענה זו היא, כי מר דויטשר העיד רק על מה שנאמר וסוכם באותה פגישה בה היה נוכח. פרטים עליהם לא דובר באותה פגישה, אין הוא אמור בהכרח לדעת. כך, למשל, המשיב 3 לא אמר לאשכנזי או לדויטשר באותה פגישה כי, למעשה, אסור לו להכניס שותפים לעסק (ר' פיסקה (ו) לתצהיר אשכנזי). מנין, אם כן, אמור דויטשר לדעת על כך? או, למשל, העובדה שהמשיב 3 לא נרשם כאחד מבעלי החשבון בבנק. דבר זה, מן הסתם, לא סוכם באותה פגישה בה היה דויטשר נוכח, ולכן לא ידע לאמר מה הסיבה לכך. או לשאלה - מה היה קורה אם העסק היה צובר הפסדים. אין בפני
י כל הוכחה כי הצדדים דיברו, באותה פגישה בה היה דויטשר נוכח, על האפשרות הזאת. דויטשר העיד רק על עובדות, הידועות לו, ושעליהן דובר וסוכם בנוכחותו. עדותו לא עסקה בהשערות או בניחושים ביחס לדברים שלא דובר עליהם בנוכחותו.
(בחריג אחד: כאשר נשאל מה היה קורה אם האוניברסיטה, למחרת ההשקעה, היתה אוסרת על המבקשים להיכנס למקום. זו סיטואציה שמן הסתם לא דובר עליה בין הצדדים (המשיב 3 הרי לא גילה שאסור לו להכניס שותפים), אולם דויטשר השיב, עפ"י מידת ההגיון, כי "הם במקרה כזה היו מקבלים את הערבויות שלהם בחזרה. הסחורה היתה מוחזרת לספקים", עמ' 9, ש' 24-25).


הטענה כי גירסת המבקשים הגיונית יותר
14. טענה חשובה נוספת של המבקשים בסיכומיהם (עמ' 7) היא, כי אין להאמין לגירסה, שאנשים ברי דעת ייכנסו כשותפים וישקיעו 200,000₪ בעסק קורס, מבלי לבקש בטחונות לכספם. על כן, לטענתם, הגירסה לפיה כבטוחה להשקעתם קיבלו את הבעלות בציוד, היא הגירסה ההגיונית יותר, ואותה יש לקבל.
אינני מקבל זאת.
אני סבור כי התמורה להשקעתם היתה - עצם העובדה שהמשיבים הסכימו לעשותם שותפים בשיעור 50% בעסק, שעה שציפיית שני הצדדים היתה לרווחים גדולים בעתיד. המשיב 3 הציג בפני
הם כי העסק רווחי (פרו', עמ' 16, ש' 4) והרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש (עמ' 16, ש' 9). דויטשר, שנשלח על ידם לבדוק את כדאיות ההשקעה, חזר אל שולחיו ואמר להם: "אני מכיר את המקום, אני תושב האזור, המקום הזה בעבר היה החצי חינם של רמת אביב, מקום הומה אדם, שהרבה מאד אנשים בשכונה קנו בו, ולדעתי, זה מקום טוב מאד להשקעה" (עמ' 9, ש' 17-19). ואם היה עוד ספק בדבר, הרי דויטשר עצמו ביקש להשקיע מכספו שלו, ולהפוך בעצמו שותף בחנות, ואף נתן שיקים שלו בסך 60,000₪ למטרה זו, מכיון שראה במקום פוטנציאל גדול מאד, לדבריו (עמ' 8, ש' 7-12). וניתן גם להניח, כי תחזיותיו אלה של דויטשר היו נכונות, והא ראיה, שכיום (תחת ניהול אחר) העסק עובד מצוין, ומראה פעילות גדולה מאד (עמ' 8, ש' 22-23).
אם טוענים המבקשים כי המשיבים הציגו בפני
הם מצג שווא באשר למצב העסק - הרי זו טענה במישור אחר לגמרי, ואינה נוגעת לתובענה שבפני
י. מה שלעניננו חשוב הוא מה היה ה- state of mind של המבקשים כאשר גמרו בדעתם להיכנס להשקעה זו. המבקשים חשבו שזו השקעה טובה ומבטיחה ביותר. לכן, הם היו מוכנים להשקיע, מבלי לקבל בטוחה לכספם, אלא בתמורה לעצם הכניסה כשותפים בעסק, שאמור להיות רווחי מאד בעתיד (ומבלי שהם נושאים בחובות הקיימים עד אז: פרו', עמ' 15, ש' 21; עמ' 16, ש' 1, ש' 4).

הסעד החלופי
15. עד כאן - באשר לדחיית הסעד העיקרי המבוקש בתובענה, להצהיר כי הציוד הוא בבעלות מלאה ומוחלטת של המבקשים.
אולם המבקשים עותרים לסעד חלופי, והוא - להורות על מכירה משותפת של הציוד, באופן שכספי המכירה יועברו לחשבונות הבנק ששימשו את השותפות (חשבונות שהם על שם המבקשים בלבד).
הסעד החלופי הוא כביכול סעד שונה מן הסעד העיקרי, אך לאמיתו של דבר מדובר בסעדים זהים (המבקשים מודים בכך בסיכומי התגובה שלהם, פיסקה 3(א)), שהרי אין (כמעט) כל הבדל בין מצב שבו יותר למבקשים למכור "לבד" את הציוד ולהפקיד הכסף בחשבונם, לבין מצב שבו מכירת הציוד תיעשה במשותף ע"י שני הצדדים, תוך הפקדת הכסף באותו חשבון (שהוא ע"ש המבקשים בלבד). כמו כן, הסעד החלופי מבוסס אף הוא על אותה טענה, טענת הבעלות בציוד (ר' בסיכומי המבקשים, עמ' 3 למטה, שם הם קושרים את הסעד הזה לפיסקאות ט', י' בעמ' 2 לתובענה). משנדחתה טענת הבעלות בציוד, נופלת ממילא גם העתירה לסעד החלופי.

16. שאלתי את עצמי - שמא יש להושיט למבקשים את הסעד החלופי שהם מבקשים, לא מכח הטענה כי רכשו הבעלות בציוד, אלא מכח עצם היותם שותפים בעסק, ולכן, ממילא, שותפים גם בציוד. לאחר שעיינתי בדבר מצאתי כי אין ולא היתה טענה אשר כזאת בפי המבקשים. טענתם לכל אורך הדרך היתה, כי הם רכשו את הבעלות המלאה בציוד, כבטוחה להשקעה שהשקיעו, ולא שהציוד הוא בבעלות משותפת להם ולמשיבים מכח עצם היותם שותפים בעסק (למותר לציין כי טענה זו, שלא נטענה, גם עומדת בסתירה לגירסת המשיבים, לפיה המבקשים אינם שותפים בציוד, מעצם היותם שותפים בעסק, אלא רק יכולים להפוך שותפים כדי 50% בציוד, בהתקיים תנאים מסוימים).

בקשת ציווי ביחס לקופות
17. הסעד האחרון שנתבקש בתובענה הוא - לקבוע כי אם המשיבים מכרו את הקופות הרושמות, הרי שעשו כן בניגוד לצו ביהמ"ש, ויש לחייבם להעביר את תמורת המכירה למבקשים.
אין בפני
י כל ראיה, שהמשיבים מכרו את הקופות הרושמות, ור' בענין זה עדותו של המשיב 3 (אותה ציטטתי בפיסקה 8 לעיל), אשר לא נסתרה בכל ראיה שהיא. על כן, נדחית גם העתירה לסעד זה.
סיכום
18. לסיכום, המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הציוד נשוא התובענה הוא בבעלותם (מלבד אולי ביחס לקופות הרושמות, ר' פיסקה 8 לעיל, אך לגביהן לא ניתן להושיט סעד, הואיל והן "נעלמו").

התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה.
המבקשים ישאו בהוצאות המשפט של המשיבים, וכן בתשלום שכ"ט עו"ד המשיבים בסך 7,500₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום כ"א באב, תשס"ד (8 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

צבי דותן
, שופט

קלדנית:חיה י.








הפ בית משפט שלום 367/02 מרכולית אביב , דני חלפון, גבי אשכנזי, אשר פדלון נ' מרכולית אביב בע"מ, תמר כהן, דני כהן (פורסם ב-ֽ 11/08/2004)